קטגוריה: כישורי המאה ה-21

מה כל כך פסול ב-“להעביר את הזמן”?

במידה לא קטנה של פליאה קראתי את הסקר החדש של חברת PEW על השימוש באינטרנט של מבוגרים בגילאים שונים בארה”ב. הסקרים של PEW, אפילו אם הם נוטים לגלות ממצאים די צפויים, בכל זאת עוזרים לנו להבין משהו על הרגלי השימוש באינטרנט. אבל הפעם, קשה להבין מה בכלל היתה מטרת הסקר.

במה דברים אמורים? הסקר החדש שאל:

Do you ever go online for no particular reason, just for fun or to pass the time?
והתוצאות? מצאו ש-58% מכלל המבוגרים (מעל גיל 18) השיבו בחיוב לשאלה, כאשר באופן די צפוי 81% מתוך בני ה-18-29 השיבו בחיוב, ואולי באופן פחות צפוי רק 26% מאלה מעל גיל 65 השיבו בחיוב. (בעיני היה הגיוני לחשוב שקשישים, שעל פי רוב תנועתם מוגבלת יותר מאשר של צעירים, ינצלו את הרשת לשם בילוי.) עבור כל הגילאים האחוזים היו גבוהים בהרבה לעומת סקר דומה שנערך לפני עשור.

קשה להגיד שיש כאן ממצאים מפתיעים. כבר מזמן האינטרנט הפך לחלק אינטגראלי מהחיים שלנו, כך שדי צפוי שנפנה אליו לעתים קרובות במשך היום, ולמגוון רחב של צרכים. מה שמוזר בעיני איננו האחוז הגבוה שהשיב בחיוב לשאלה, אלא השאלה עצמה: בכלל לא ברור לי כיצד ניתן להבחין בין פנייה לאינטרנט לשם “בילוי” או כדי “להעביר את הזמן” לבין פנייה לאינטרנט מכוונת מטרה תכליתית.

האם בדיקת מזג האוויר הצפוי מחר נחשב כשימוש לשם “בילוי”? אם אני צריך להחליט מה ללבוש על הבקר, אפשר אולי להגיד שמדובר בשימוש מקצועי לכל דבר. ואם אני רוצה לבדוק את התוצאות של ליגת הכדורגל? אולי כאן מדובר ב-“בילוי”, אבל אם אותן תוצאות חשובות לי, בצעם מדובר בשימוש משמעותי יותר מאשר סתם “העברת הזמן”. אם אני בודק ביקורת על סרטים כדי להחליט איזה סרט כדאי לי לראות, כיצד עלי לענות לשאלה של אנשי PEW?

כותרת הסקר של PEW היא: The internet as a diversion and destination. בדיקה של תרגומים של הפועל divert מעלה מספר אפשרויות. מצאתי, למשל: הטה, הסיט, הסב; בדר, שעשע; הסיח את דעתו. מה לא נכלל תחת ההגדרה הזאת? הקריאה שלי במוסף השבת של העיתון (המודפס) איננה משרתת צורך תכליתי או מקצועי (או ליתר דיוק, צורך מקצועי מיידי או מובהק). האם זה אומר שהיא “רק” בידור או שעשוע? אבל אנשי PEW לא שאלו לגבי העיתון, או לגבי הצפייה בטלוויזיה (החדשות אינן בידור, אבל תכנית בלש כן? או אולי מפני שאני מפסיק לכתוב ומתיישב לראות את תכנית הבלש, בעצם מדובר בצפייה מכוונת, ולא סתם ב-“להעביר את הזמן”?). היכן קובעים את הגבול? אם אני מביט דרך חלון כדי לראות מה קורה בחוץ האם אני “מעביר את הזמן”, ואילו אם אני צופה דרך אותו חלון כדי למצוא משהו מסויים האם אני עוסק בפעילות מכוונת? אינני יודע אם המשיבים לשאלון של הסוקרים של PEW התלבטו כמוני בנסיון לענות על השאלה, אבל לדעתי התלבטות כזאת היתה בלתי-נמנעת.

זאת ועוד: גיימרים מקדישים שעות רבות לאינטרנט, אבל אין זה אומר שהם רק “מעבירים את הזמן”. וגם אם מבחינתי האישית אינני מוצא טעם רב בפייסבוק, אינני מוכן להגיד ששמירת קשר עם חברים כאשר אין איתם קשר פנים אל פנים היא בסך הכל דרך “להעביר את הזמן”. דווקא נראה לי שלהעברת זמן בדרך חברתית ערך רב מאד.

לאור כל זה, נדמה לי שעלינו להסיק שככל שהאינטרנט נעשה לחלק מהחיים שלנו, נעשה יותר ויותר קשה לחלק את החיים האלה למדורים ברורים של עבודה מול בילוי, או של פעילות תכליתית מול העברת הזמן. כבר מזמן גילינו שהרשת מצמצמת מרחקים, שאפשר ליצור קשר, ולשמור עליו, על אף המרחק הפיסי. ואולי עכשיו אנחנו גם לומדים שהרשת מטשטשת את המחיצות בין סוגי הפעילות שלנו. יתכן שלפני מספר שנים (ואולי נכון יותר לכתוב “לפני מספר רב של שנים”) היה טעם לבדוק לשם מה אנשים “נכנסים” לאינטרנט, אבל היום זאת בכלל לא שאלה. היום אולי נכון יותר לשאול למה לא “נכנסים”.

ולקראת סיום, האם יש כאן פן חינוכי? נדמה לי שיש, אם כי מזווית שהיא אולי טיפה מוזרה. פעמים רבות טענתי שהעובדה שהתלמידים של היום גדלים עם הרשת איננה אומרת שהם יודעים להשתמש בה לצורכי למידה. ברור לי שאחד התפקידים החשובים של בית הספר הוא לעזור לתלמידים לנצל את הרשת באופן מושכל. אבל לעתים קרובות מדי השימוש ה-“מושכל” מזוהה רק עם שימוש לצורכי שיעורים בבית הספר כמו כתיבת עבודות, או איתור תשובות לשאלות בשיעורי בית. דווקא היום, כאשר מאד קשה להבחין בין שימוש לשם תכלית ברורה ו/או ראויה, לבין שימוש “סתמי” של העברת הזמן, בית הספר חייב לפרוץ את הלימוד הבית ספרי הצר ולראות בבילוי באמצעות האינטרנט כערך שמתפקידו להרחיב ולהעשיר.

אחורה למאה ה-21

ביום חמישי לפני שבוע רבים מאיתנו קראנו כתבה באתר הטכנולוגיה של וואלה על תכנית חדשה של משרד החינוך בתחום התקשוב. אני די בטוח שמדובר בתכנית חדשה היות והכותרת הכריזה:
ובדרך כלל מהפכות מתקשרות למשהו חדש, שונה מהמוכר. (הרי אם לא מדובר במשהו חדש, לא ברור אם יש סיבה לפרסם את הכתבה.) אינני יכול לכתוב בשם אחרים, אבל כאשר אני קראתי את הכתבה התקשיתי לזהות היכן המהפכה.

הכתבה (הקצרה) מדווחת על כך שבמסגרת תכנית התקשוב “התאמת מערכת החינוך למאה ה-21” תלמידי בתי הספר היסודיים ירכשו מיומנויות של השימוש בכלי אופיס (של מיקרוסופט), ושהקניית המיומנויות האלו תתבצע בהדרגתיות, לפי מה שמתאים לכל כיתה מ-א’ ועד ו’. כך אנחנו למדים (בפלקט מרשים שכנראה איננו של המשרד עצמו) שבכיתה א’ התלמידים יכירו את יסודות המחשב וייחשפו ל-Word ול-PowerPoint, ועם השנים הם יכירו כלים נוספים והיבטים מורכבים יותר של כלי האופיס.

סביר להניח שסדר הקניית המיומנויות לא נקבע באופן שרירותי, אלא באמצעות ועדה שהתכנסה לבחון מה מתאים לכל כיתה ללמוד. אני כותב “סביר להניח”, אם כי ההגיון שבסדר הקניית המיומנויות איננו לגמרי מובן לי. אנחנו קוראים, למשל, שבכיתה ב’ התלמידים ילמדו לערוך תמונה ולעצב טקסט ב-Word, ואילו ב-PowerPoint הם ילמדו רק לעצב טקסט, והעריכה של תמונה ב-PowerPoint תידחה עד כיתה ג’. יתכן שיש הצדקה בחלוקה הזאת, אבל היא איננה נהירה לי. (כזכור, התכנית מתייחסת ליישומי האופיס של מיקרוסופט, ולא ליישומים גנריים דוגמת “תמלילן” או “כלי למצגות”. לא ברור מה יקרה אם תלמידים שבכיתות א’ ו-ב’ ילמדו לעבוד, למשל, בסביבת אופיס 2007 ומאוחר יותר המערכת תחליט לעבור לסביבת אופיס 2010 [או מה שיבוא אחריו]. האם התלמידים יצטרכו לחזור לכיתות א’ ו-ב’ כדי לרכוש את המיומנויות של הסביבה האחרת/החדשה?)

הספרות הפופולארית מוסרת לנו שהתלמידים של היום שמחים להשתמש במחשב. ספק אם יש צורך להכריח אותם להשתמש בו בבית הספר. לאור זה אולי טיפה תמוה שבכתבה, מתחת לתמונה של תלמיד עם חיוך רחב על פניו שיושב מול מחשב נישא, מופיע הכיתוב:

תלמידי כיתות ו’ יאלצו להתמודד עם שיעורים מורכבים שיכללו בניית טבלת ציר ופונקציות מתקדמות ב-Excel, והעלאת קבצי קול ו-וידאו מטלפון חכם
כנראה שכמו עם כמעט כל דבר שקשור לבית הספר, גם כאשר מדובר במיומנות חשובה, ואפילו במיומנות שיכולה להיות חווייתית, אין ברירה מאשר לאלץ את התלמידים ללמוד (ואנחנו פוגשים את הפועל “לאלץ” פעם נוספת בכתבה – בהקשר של תלמידי כיתה ב’). זאת ועוד: הכתבה איננה מוסרת לנו כיצד התלמידים ירכשו את המיומנויות החשובות האלו. המילה “פדגוגיה” בכלל איננה מופיעה בכתבה.

כאן חשוב לציין שבאתר של משרד החינוך המוקדש ל-“התאמת מערכת החינוך למאה ה-21” אנחנו כן מוצאים התייחסות לפדגוגיה. באתר הזה אנחנו קוראים, למשל, ש:

מטרתה של התכנית להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21 היא להוביל לקיומה של פדגוגיה חדשנית בבתי הספר תוך הטמעה של טכנולוגיית המידע ICT.
כבר פעמים רבות בעבר הצהרתי שאני מתקשה להבין מהי הפדגוגיה החדשנית שאליה המשרד שואף. אבל אין זה אומר שאי-אפשר למצוא נסיונות להגדיר אותה. באותו מסמך של משרד החינוך, למשל, מסבירים:
פדגוגיה חדשנית היא שיטת הוראה ולמידה, שבה התכנים והידע הנלמדים רלוונטיים למציאות המשתנה.
מה אפשר להגיד! במהלך הדורות לא מעט אנשי חינוך מוכשרים הדגישו את החשיבות של תכנים רלוונטיים למציאות המשתנה. לא ברור למה היום מגמה כזאת, שהיא כבר די בנאלית, נחשבת לחדשנית. זאת ועוד: אני בוודאי מחייב את הרלוונטיות הזאת, אבל בכלל לא ברור לי כיצד תכנים וידע (רלוונטיים ככל שיהיו) נעשים לחלק מהגדרה של פדגוגיה. פדגוגיה, הרי, עוסקת בדרכי ההוראה והלמידה, והדרכים האלה אינן תלויות ברלוונטיות, או באי-רלוונטיות, של התכנים הנלמדים.

אם אכן הרלוונטיות חשובה, נדמה לי שהגיוני לצפות שמיומנויות המחשב (ובמקרה של הכתבה בוואלה, של מיומנויות אופיס) לא יילמדו כאוסף של כלים שנחשפים לתלמיד בהדרגתיות ככל שהוא גדל, אלא שהן יילמדו בהתאם לצרכים הלימודיים של התלמיד. גישה כזאת איננה זרה למשרד החינוך. עוד בשנת 2004 האגף לחינוך יסודי ביקש לקדם רכישת מיומנויות מחשב. אבל באותן שנים הוא לא היה מודע לכך שהמאה ה-21 מחייבת פדגוגיה ייחודית. אי-לכך הוא ניסה להצמד לתפיסות הפדגוגיות שעליהן הוא כבר היה אמון. במסמך של אז נכתב:

העקביות בעיצוב של רבים מהכלים הממוחשבים של היום מאפשרת העברה קלה של תובנות לגבי השימוש מכלי אחד לכלים אחרים, ואין צורך ללמדם מחדש כמיומנויות נפרדות.

הצרכים המכתיבים את השימוש במיומנויות המחשב אינם זהים מכיתה לכיתה ולא בהכרח תלויים בגיל הלומדים.

במילים אחרות, עריכת שינוי של צבע או גודל של גופן איננה פעולה שצריכים ללמוד עבור כל יישום ויישום. חשוב פשוט לעזור לתלמידים להבין שיישומים רבים פועלים בצורה דומה מאד. זאת ועוד: אותו מסמך הכיר בעוד נקודה שאיננה באה לביטוי בטבלה שבכתבה של וואלה. כתוב שם:
הסביבה המתוקשבת על הכלים שבה, נמצאת בתהליך מתמיד של התפתחות ושל השתנות:

  • מצד אחד הכלים נעשים קלים יותר לשימוש ומצד שני, עוד ועוד פונקציות מתווספות לכלים האלו, והופכים אותם למורכבים יותר. נוצר מצב בו, למרות שהכלים שעומדים לרשות התלמיד נעשים מתוחכמים יותר ויותר, קל יחסית ללמוד את השימוש הבסיסי בהם.
  • כלים שנראים כהכרחיים היום עשויים להיות מיותרים מחר, וההפך. כלים שנראים היום כמתאימים לצרכיהם של מבוגרים עשויים מחר לענות על צורך של ילדים צעירים.
יש כאן ביטוי לדינמיות שאיננה נראית בכתבה של וואלה. במקום זה, הרושם הכללי של הכתבה היא שאפשר ללמד, פעם אחת ולתמיד, מספר כלים, וכך לצאת ידי חובה. ומעבר למגרעות האלו, נדמה לי שהדבר הבעייתי ביותר הוא התלישות של הקניית המיומנויות מכל הקשר לימודי. אין בטבלה זכר לגישה המודגשת במסמך של 2004:
באופן כללי, יש לשאוף להקנות את מיומנויות המחשב בהקשר תוכני כאשר נוצר צורך אמיתי בהפעלתן.
ואולי זה כך מפני שבעצם, אם להסיק מהכתבה בוואלה, הצורך האמיתי איננו השימוש של התלמיד בכלים וביישומים במסגרת הלמידה שלו, אלא פשוט הצורך לסמן שתלמיד עבר את ההקנייה. על אף מס השפתיים לחדשנות, הכתבה בוואלה מעוררת את החשש שעולם כמנהגו נוהג ובסופו של דבר התלמידים שלנו יהיו מוקפים, ומצויידים, במיטב הטכנולוגיות של המאה ה-21, אבל יישאר נתק משמעותי בין הכלים לבין הלמידה שלכאורה הם אמורים לקדם.

כאשר קראתי את הפלקט כפי שהוא הופיע בכתבה בוואלה, נזכרתי בביקור שלי באחד ממרכזי המורים (כך קראנו לכם אז) לפני בערך עשור. קירות חדר המחשבים בו הרצאתי היו מקושטים בפלקטים שחשפו את הנוכחים לרכיבים השונים של המחשב: על פלקט אחד תמונה של צג עם הכותרת “צג”, על אחר תמונה של מדפסת עם הכותרת “מדפסת”, ועוד. באחד הפלקטים היה צילום של אשה צעירה עם ידיה על מקלדת, שנשא את הכותרת “קלדנית”. קשה היה לא להתרשם שעבור מי שהכין את מערך הפלקטים הזה אותה צעירה לא היתה זאת שמתפעלת את המחשב כדי שהוא ישרת את הצרכים שלה, אלא שהיא פשוט עוד רכיב, ולא בהכרח החשוב ביותר, של המערכת הכוללת. זמן קצר מאד אחרי הביקור ההוא שמחתי ללמוד שבעקבות הערה שלי בנוגע לפלקטים האלה הם הורדו מקירות המרכז. אבל החשש נשאר, ובעקבות הכתבה בוואלה הוא אף מתחזק, שעל אף העובדה שהתפיסה הזאת כבר לא זוכה לפומביות, אי-שם בתוך משרד החינוך היא עוד נתפסת כיעד.

עם הניסוח הזה אני יכול להסתדר

אין זה סוד שאינני מתלהב מהכותרת הרווחת של “מיומנויות המאה ה-21”, או מניסוחים דומים כגון “התאמת מערכת החינוך לצרכי המאה ה-21”. אין לי שום דבר נגד המאה הנוכחית, ואני בטוח שקיימים הבדלים משמעותיים בין החיים שלנו היום לעומת החיים לפני, למשל, 50 שנה. אבל יש לי קושי עם היומרה שלדעתי מסתתרת בניסוחים האלה. היומרה הזאת באה לביטוי משני כיוונים מנוגדים. מכיוון אחד יש א-היסטוריות מחרידה בטענה שהמחשבה החינוכית שקדמה לעידן התקשוב חסרת משמעות ותוקף היום. ומהכיוון ההפוך, מובילי החינוך הנאמנים למונח הזה פועלים כאילו התקשוב איננו אלא אופנה חדשה שאפשר להלביש על המערכת הקיימת, ובדרך הזאת לצאת ידי חובה מבלי לערוך שינויים משמעותיים בתהליכי הלמידה ובתכנים הנלמדים. (יש היבט שלישי, לא פחות בעייתי. המונח רווח אצל קברניטי עולם העסקים שרואים ב-“מיומנויות המאה ה-21” מכלול הכישורים שיש לפתח בתלמידים של היום כדי שאלה יהיו כשירים לעבוד אצלם מחר.)

אבל ברור לי שגם ללא הסכמתי המונח הזה חודר לתוך המערכת החינוכית, ואין סיכוי לחלץ אותו משם. לאור זה אין לי אלא ליישר קו איתו, ולקוות שאפשר יהיה להפיק את המיטב ממנו. (בזמנו הפסדתי בעוד מאבק על מינוח. התנגדתי למונח “מידענות” במערכת החינוכית והעדפתי “טיפול במידע”. ספק אם היום מישהו זוכר את הוויכוח הישן הזה, או אם בכלל משנה שהמונח שהעדפתי הפסיד.) ואם עלי ליישר קו, נדמה לי שהניסוח של שלי בלייק-פלוק שקראתי השבוע הוא הטוב ביותר שאליו אני יכול לקוות. לרוב בלייק-פלוק כותב בבלוג Teach Paperless, אבל השבוע הוא פרסם מאמר קצר על התקשוב החינוכי בעיתון Baltimore Sun. הכתיבה לעיתונות הכללית שונה מזו לבלוג. כאשר כותבים לקהל שאיננו בקיא בתחום התקשוב החינוכי צריכים לכתוב בהכללות, וכאשר עושים זאת, קל מאד לאמץ ניסוחים כגון “מיומנויות המאה ה-21” כמילות קוד שאינן זקוקות להסבר. בלייק-פלוק איננו עושה זאת, אלא מסווג את השימוש במונח:

For most children, the key to success will continue to be sharp critical skills, strong connections, effective communication and the nerve to be creative and entrepreneurial. The difference is that we are living at a time in which all of those skills are defined by one’s proficiency in connected media. Furthermore, for students facing poverty, violence and disability, online learning networks can provide empowering educational experiences that transcend the circumstances of the classroom.
אני רוצה להאמין שהנקודה האחרונה בטענה הזאת של בלייק-פלוק אכן נכונה. אבל אני חושש שעל אף העובדה שהדבר אפשרי, והתקשוב כן יוכל להעניק הזדמנויות למידה שאחרת אינן זמינות לתלמידים עניים, הדבר הרבה יותר מסובך מאשר הוא נראה.

אבל החלק הראשון של הפיסקה, ובעצם ארבע מילים בחלק הזה, הוא מה שבמיוחד חשוב בעיני. בלייק-פלוק כותב שמיומנויות החשיבה הביקורתית “will continue to be” העיקר. בדרך הזאת הוא מראה שהוא איננו ממציא את הגלגל, אלא מתאים את הגלגל הקיים לתנאיי הכביש של היום. הוא איננו אומר שהתלמיד של היום זקוק למיומנויות למידה שונות מאלו שנדרשו בעבר, אלא מציין שהביטוי של המיומנויות האלו היום עובר דרך כלים תקשוביים (וחברתיים). לכן המערכת החינוכית צריכה לעסוק בהקנייתן בלבושן הנוכחי. ובגלל זה, עם הניסוח הזה אני יכול להסתדר.

עוד כישור לשנה החדשה

חתמתי את השנה האזרחית כאן עם נגיעה קטנה בכישור של המאה ה-21 אצל תלמידה (אמנם גם מאד קרובה אלי). חשבתי שאולי ראוי לפתוח את השנה החדשה עם הצצה נוספת לתוך הכישורים האלה. הפעם בחרתי להביא דוגמה לא אצל תלמידה, אלא אצל מישהו שנולד הרבה לפני הדיגיטאליות.

פעם בשבוע אני מתייצב אצל ידידה בת כמעט 80 כדי לעזור לה להפוך את המחשב ואת האינטרנט לידידים שאליהם היא יכולה לפנות במגוון מצבים. המיומנויות שהיא רוכשת אינן באות לה בקלות, אבל בזכות רצון והתמדה (ומנה גדושה של תבונה) היא מצליחה להתקדם יפה. היא שולחת דואר בקלות (צירוף מסמך עדיין קצת קשה לה), כותבת וגם עורכת מסמכי Word די בהצלחה, סורקת צילומים ומבצעת עליהן פעולות עריכה בסיסיות, ועוד. אם היא לא משתמשת בהן, היא לא תמיד זוכרת את מה שהיא למדה, אבל באופן כללי היא מנסה ללמוד רק מה שהיא חושבת שהיא צריכה.

לאחרונה ידידתי קראה את ספרו החדש של חיים באר, “אל מקום שהרוח הולך“. תוך כדי הקריאה היא הבינה שעל מנת להבין את הספר לעומקו, יהיה עליה להכיר מספר מונחים ולזהות מספר דמויות מהחסידות, להבין מספר אמירות בארמית, ועוד. היה לה ברור שהיא יכולה לפנות לאינטרנט כדי למצוא את המידע שהיא מעוניינת למצוא, והיא לא היססה לעשות זאת. כאשר היא נתקלה במונח או בדמות לא ברורים בטקסט היא רשמה אותם לעצמה, ובהמשך ערכה חיפושים למצוא את המידע הדרוש. יחסית מהר היא מצאה מספר אתרים שבהם ריכוז של מידע על הנושאים הקשורים לספר, והיא סימנה את אלה בסימניות שלה. היא פנתה לאתרים האלה כשבהמשך הקריאה האבל גם ברור לה שאתרים של אנשים אחרים שעוסקים באותו נושא שמעסיק אותך יכולים לקצר את הדרך.יא נתקלה במונחים נוספים שהיא לא הכירה. לא מדובר רק באיתור מידע – היא ערכה מסמך Word עם המונחים והאישים שעליהם היא רצתה ללמוד, ולתוכו היא הדביקה את ההגדרות או את ההסברים של המונחים שהיא מצאה.

היא מודעת לכך שעם קצת יותר מאמץ וארגון, המסמך שהיא בונה יכול ללוות לא רק את הקריאה של עצמה, אלא יוכל להקל על אחרים שמבקשים להעמיק את ההבנה שלהם בספר. מסמך ציבורי ברשת שמכיל את כל ההגדרות וההסברים שהיא מצאה – אם מסודר לפי העמוד בספר שבו כל ערך מופיע, ואם בסדר אלפביתי – בוודאי ישרת את הקריאה של אחרים. מהגלישות שלה ברשת היא יודעת שלא כל המידע שהיא מעוניינת בו מסודרת כפי שהיא רוצה למצוא אותו, ואין מנוס מלערוך מספר חיפושים למצוא דברים. אבל גם ברור לה שאם אפשר למצוא אתרים של אנשים בעלי תחומי עניין כמו שלך, אפשר לקצר את הדרך. אולי בגלל זה, ובגלל ההצלחות שהיו לה בהגעה למידע באתרים של אחרים, ידידתי היתה מוכנה לבנות מאגר מונחים לספר של חיים באר, אם מיומנויות התקשוב, והכוחות שלה, היו מאפשרים זאת. יכול להיות שככל שהמסמך הפרטי שלה יתפח (אם היא תתמיד בו) היא תרגיש שהוא ראוי לפרסום. ואולי מישהו אחר שקורא את הספר יערוך מסמך דומה.

היום, עם הכלים שעומדים לרשותנו, לא קשה מדי להכין ולפרסם מסמך כזה (אפילו אשה בת 80 יכולה לעשות זאת). וכולנו נזכה בשיעור בשיתוף – אחת המיומנויות החשובות של ימינו.

בעיני, מדובר בכישור חשוב של המאה ה-21

אינני טוען שאני mulitasker מדופלם. למען האמת, אינני יודע אם אני מיטיב לעשות מספר דברים בעת ובעונה אחת, או אם, לטוב או לרע, אני פשוט התרגלתי לכך שהרבה דברים מתרחשים אצלי בו-זמנית. אבל המאמרון הזה איננו עוסק ב-multitasking. אני מעלה את הסוגיה רק על מנת להסביר למה בעת ישיבת עבודה השבוע הדואר שלי היה פתוח, ושמידי פעם פניתי אל המחשב – אם כדי לרשום מחשבות, או לחפש משהו, או להכין gif קטן, או לבדוק ולשלוח דואר.

בשלב מסויים, לקראת סיום הישיבה, שמתי לב שהבת שלי, תלמידה בכיתה ח’, פונה אלי דרך הצ’ט של גוגל. זה קורה מידי פעם – בדרך כלל לקראת סיום שיעור שמתנהל בתוך מעבדת מחשבים. היא אומרת שהמורה שלה מסכימה לה לעשות זאת, ומבחינתי תמיד נעים לזכות ב-“שלום” קצר במהלך יום העבודה. אבל הפעם היא פנתה אלי עם בקשה – האם אני יכול לעזור לה למצוא מידע על נושא שהיא אמורה לחקור במסגרת משימה בכיתה.

כאב מסור שמעדיף שהבת שלו תעשה את העבודה של עצמה, שאלתי אותה אם היא כבר ערכה חיפוש פשוט דרך גוגל. היא השיבה שכן, אבל היא הרגישה שהמקורות שאליהם היא הגיעה לא היו מספיק טובים, ולכן היא פנתה אלי. שמחתי לנסות לעזור. ערכתי חיפוש, ולאור הכתובות שעלו אצלי הצעתי מספר אתרים שנראו לי ראויות לבדיקה. במשך כעשרים דקות שלחתי לה ארבע כתובות, והיא בדקה אותן והגיבה על כל אחת מהן.

אני כמובן משוחד, אבל לדעתי בפנייה שלה אלי הבת שלי הפגינה מיומנות תקשובית/מידענית חשובה. היא הבינה שהתקשורת האינטרנטית מאפשרת לה להגיע למידע המבוקש לא רק דרך עריכת חיפוש, אלא גם דרך יצירת קשר עם בני אדם (במקרה הזה, אני) שיכולים לעזור לה. באמצעות התקשורת האינטרנטית גבולות הכיתה נפרצים, אבל אין לפריצת הגבולות הזאת ערך אם לא יודעים לנצל אותה. הניצול המיטבי איננה מסתכמת בעריכת חיפוש באמצעות גוגל, אלא בזיהוי אפשרויות נוספות. בעיני הנכונות לפנות למישהו זמין (או פחות או יותר זמין) ולגייס את עזרתו בעת הצורך, כולל בשעת שיעור, מהווה מיומנות שרצוי מאד לפתח בתלמידים של היום.

את המנגינה הזאת אולי כדאי להפסיק

דוד ורליק מדווח בבלוג שלו על כך שרק אחת משתי ההצעות שהוא הגיש לכנס הקרוב של ה-International Society for Technology in Education התקבלה. כנס ה-ISTE הוא אחד הכנסים החשובים בתחום התקשוב החינוכי, וקבלת הצעה שמגישים בהחלט נחשבת לכבוד. ורליק הוא דמות מוכרת מאד בתחום התקשוב החינוכי. הוא פרסם ספרים על מידענות, על אוריינות, על בלוגים, ועוד, ובחלק ניכר מהשנה הוא נוסע מעיר לעיר כדי להרצות ולהוביל סדנאות. אפשר היה לצפות שההצעות שלו ל-ISTE יתקבלו, ובמידה מסויימת די מפתיע שאחת מהן נדחתה. אפשר היה לצפות שמארגני הכנס ישמחו לתת לו במה, ואפילו יזמינו אותו להרצאת עוגן.

ורליק כותב שההרצאה שלא התקבלה היתה אמורה לעסוק בכישוריהם של התלמידים של היום:

I’d wanted to talk a bit about 21st century pedagogies and suggest that our learners ‘native’ information experiences might be a good place to look for examples.
כל דבר שמזכיר את המילה “המאה ה-21” זוכה לפופולאריות רבה בכנסים חינוכיים, ולכן אולי קצת תמוה שההצעה של ורליק לא התקבלה. אבל אולי ההפך. כמעט בכל מקום שמסתכלים במרחב החינוכי נתקלים בסיסמאות שמכילות את “המאה ה-21” – כישורים, מיומנויות, למידה, הוראה, פדגוגיות … מה לא! בדיקה של ההרצאות השונות שהיו בכנס ה-ISTE של 2010 מראה שהמילה “המאה ה-21” מופיעה בכותרות של עשרות מהן.

כדאי לשים לב במיוחד לכותרת של אחת ההרצאות משנת 2010 (דווקא אחת שלא מזכירה את “המאה ה-21”). ההרצאה הזאת היתה של דוד ורליק: “Cracking the Native Information Experience“. מה שמעניין בכותרת הזאת הוא הדמיון הרב שלה להצעה של ורליק שלא התקבלה השנה: “Cracking the ‘Native’ Information Experience”. יתכן שכשמארגני הכנס של השנה קראו את ההצעה החדשה של ורליק הם הרגישו שכדאי כבר להשתמש במילות קוד חדשות.

כזכור, ורליק הגיש שתי הצעות, ואחת מהן כן התקבלה. ההצעה הזאת עוסקת בפיתוחן של רשתות אישיות ללמידה. ורליק כותב שהוא חשש שדווקא ההצעה הזאת לא תתקבל, וזאת מפני שהנושא כבר די מוכר. הוא מציין:

I’m a little disappointed, because this seems like an old topic, at least for folks who attend ISTE. I could be wrong. The folks at ISTE do know what they are doing. So I guess I’ll need to try to bring a different angle to the issue, something new in technique, approach, and justification.
הוא בוודאי צודק שעבור רבים שעוסקים בתקשוב בחינוך נושא ה-PLN/PLE מאד מוכר. נדמה לי שאפשר אפילו להגיד שהוא נדוש. עם זאת, שני הנושאים (או הכותרות) די לעוסים – גם המונח “PLN” מופיע פעמים רבות בתכנית ה-ISTE של 2010. אינני יודע למה אנשי ה-ISTE העדיפו הצעה אחת של ורליק על פני האחרת, אבל אני יכול להבין שהם אולי הרגישו שאפשר להסתפק באחת. (דווקא מעניין שעכשיו, אחרי שההצעה שלו התקבלה, ורליק חש צורך למצוא משהו מקורי להגיד על הנושא.)

מעולם לא שמעתי הרצאה של ורליק, אבל אני מוכן להאמין שהוא זוכה לפופולאריות שלו בצדק. גם אם אני חש שהוא חוזר על עצמו לעתים קרובות (וכולנו עושים זאת), לא יזיק אם מערכות החינוך יאזינו למה שיש לו להגיד. אבל מעניינים ככל שיהיו (ואחרי שנים רבות אני עדיין ממשיך לגלות עניין רב בתחום) הנושאים שעליהם מציגים בכנסים שעוסקים בתקשוב בחינוך נוטים לחזור על עצמם. לאור זה, אפשר להבין את דחיית ההצעות של ורליק. אבל למען האמת, הדחייה הזאת קצת מפתיעה אותי. הנסיון מלמד שהעובדה ששנה אחרי שנה הדברים חוזרים על עצמם איננה סיבה מספקת לא להשמיע אותם שוב ושוב. לכן, אם דחיית אחת ההצעות של דוד ורליק היא סימן שמארגני הכנס של ה-ISTE מבינים שהגיע הזמן לעסוק בנושאים מעבר לקלישאות, אני מוכן לראות את זה כסימן חיובי.

כדי לחדש – תזלזל בעבר

יתכן שכבר פעמים רבות מדי ציינתי כאן שאינני שותף להתלהבות של הקהילה החינוכית ממה שמכונה כישורי המאה ה-21. אבל אולי אני מגזים בביקורת שלי. הרי אם הסגידה למינוח הזה תסייע לקדם רעיונות חינוכיים שמציבים את התלמיד במרכז ותאפשר לתקשוב לתפוס מקום של כבוד בתהליך הלמידה, למה לי להתלונן.

ובכל זאת, כאשר מעמידים את המונח הזה במרכז, נוצר הרושם שכל ההיסטוריה של החינוך אינה אלא הערת שוליים לעבודה החינוכית ה-“אמיתית” שנעשית היום. כך טענתי בעבר, אבל זה נבע בעיקר מתחושת בטן. השבוע מצאתי “הוכחה”. תוך עיון באתר של ה-Partnership for 21st Century Skills מצאתי מצגת (כקובץ PDF) בשם Developing a Framework for 21st Century Learning. בעמוד 10 של המצגת הזאת אפשר לראות את התרשים הנפוץ שמאתר את המסגרת של הכישורים. התרשים הזה פופולארי מאד, וספק אם יש מישהו שעוסק בתקשוב ו/או במידענות בחינוך שאיננו מכיר אותו:

אבל בעמוד 9, בדיוק לפני התרשים המוכר הזה יש תרשים נוסף – “מודל של חינוך של המאה ה-20”. התרשים הזה מעניין ביותר, אבל לא בגלל מה שיש בו, אלא בגלל מה שאין:
האם אנשי ה-Partnership באמת סבורים שבמאה ה-20 החינוך עסק בנושאי ליבה בלבד? האין זה קצת מוזר שהיום עוסקים ב-“הערכה של המאה ה-21” ואילו במאה הקודמת עסקו רק ב-“הערכה”? ממה שמופיע בתרשים של המאה ה-20, בכלל לא טיפלו אז ב-Life Skills. כמו-כן, כנראה שגם כישורי למידה וחשיבה נולדו במאה הנוכחית.

כלל חשוב בחינוך הוא “דע מאין באת”. הרי בלי זה, קשה לדעת “לאן אתה הולך”. אבל כנראה שלאנשי ה-Partnership יש כישורים חדשים שאינם דורשים את הידיעה הזאת. דווקא בגלל זה נדמה לי שהמקום שאליו הם יגיעו לא יהיה חינוכי במיוחד.

טכנולוגיה, חינוך, ו … קהלת?

יש הסכמה פחות או יותר גורפת אצל אנשי חינוך שמטרה מרכזית של החינוך היא הכשרת דור התלמידים לעתיד. אפשר אפילו לקבוע שההכשרה הזאת היא סיבת הקיום של החינוך. כמו-כן, פחות או יותר כולם מסכימים על המרכיבים של ההכשרה הזאת – תשתיות תרבותיות, וכישורי למידה. אפשר לפרט, ולפרק את התחומים הכלליים האלה למיומנויות ספציפיות, ולפעמים גם חשוב לעשות זאת. אבל קשה למצוא מישהו שאיננו טוען שתכונות כמו חשיבה ביקורתית, יצירתיות, ושיתוף, ולצד אלה גם מיומנויות למידה בסיסיות וידע כללי, אינם נחוצים.

מהסיבה הזאת אני מתקשה להבין את ההתלהבות מפרויקטים שמבקשים לקדם “כישורי המאה ה-21”. לטעמי מדובר הרבה יותר בעטיפה מאשר בתוכן, ומזמן למדתי לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. הגישה השיווקית הזאת מובילה להגזמות שפוגעות באמינות של מי שמשמיע אותן. ולצערי, ההגזמות ממש זורמות. ג’ורג’ סימנס מצטט מדיווח על מפגש על עתיד החינוך של שרי החינוך של ה-OECD. בסגנון אופייני מדי לימינו, השרים הדגישו שיש צורך לחנך לקראת:

jobs that have not yet been created, using technologies that have not yet been invented, to solve problems that cannot be foreseen
עבור סימנס הגישה הזאת מעוררת גיחוך. אבל יותר מזה, יש בה משהו מסוכן. הוא כותב:
First, we need to get over the view that our generation is astonishingly unique. Hasn’t every generation faced new technologies to solve problems not foreseen? The present moment arrogance that invades much of school reform thinking is frustrating.
מול הגישה של “האנושות מעולם לא נתקלה במצב כזה” סימנס מביא רשימה של ששה כישורים שנראים לו חשובים במיוחד לימינו … אבל הוא מזדרז להדגיש שהם מתאימים גם לתקופות מוקדמות יותר.

לשמחתי סימנס איננו היחיד שמסרב ליישר קו עם הגישה הא-היסטורית הרווחת. אתמול ג’ון קונל קישר לבלוג של רון בורנט שמביא קטע מתוך דוח של אוניברסיטת ייל שמתייחס לכישורים של סטודנטים:

From different quarters, we have heard the suggestion that our colleges must be new-modeled; that they are not adapted to the spirit and wants of the age; that they will soon be deserted unless they are better accommodated to the business character of the nation.
אין שום דבר מפתיע במשפט הזה, מלבד השנה שבה הדוח התפרסם … 1828. בורנט מפרש:
Sound familiar? Have our schools ever been able to meet the needs of the age? I doubt it. More often than not education and learning are sources of dispute, mediators in the culture wars or progenitors of conflict.
אין זה אומר שאין שום דבר חדש בחינוך. בין הקישורים שסימנס מציין מופיע “כישורים טכניים”, וברור שהטכנולוגיות שעומדות לרשותנו היום שונות מאלו של דורות קודמים. אבל סימנס מסייג את דבריו בצורה מעניינת:
An educator needs to know how to use the technology of an era
כל תקופה, והטכנולוגיות שלו.

שימו לב לתשומת הלב

אין זה סוד שאני מתקשה להבין את הכוונה במונחים כמו “מיומנויות המאה ה-21”. אינני משוכנע שהמיומנויות שבדרך כלל מאוגדות תחת הכותרת הזאת שונות מהמיומנויות שמערכת חינוכית טובה, בכל תקופה, מבקשת להקנות לתלמידיה. לכן, חששתי טיפה כאשר ראיתי שהווארד ריינגולד, הוגה שאני מאד מעריך, פרסם מאמר חדש שמתייחס, לפחות בשם, למיומנויות האלו: Attention, and Other 21st-Century Social Media Literacies.

האם בדבריו של ריינגולד יש משהו שונה ממה שמופיע במאמרים רבים אחרים שתופסים טרמפ על כל דבר שמזכיר את המאה שכבר איננה כל כך חדשה? לשמחתי, נדמה לי שכן.

ריינגולד מציין חמש “אוריינויות” שבעיניו נחוץ לחנך לקראתן בתפוקה שלנו. (כמובן שאין חפיפה מלאה בין “מיומנויות” לבין “אוריינויות”, אבל בדיון החינוכי על המטרות של מערכת החינוך, בדרך כלל אין הבחנה ברורה בין “מיומנויות”, “כישורים” ו-“אוריינויות”.) לטעמי, הרשימות של “כישורי המאה ה-21” שאנחנו בדרך כלל פוגשים יכולות, עם תוספת של מס שפתיים לתקשוב שחדר לתוך חיינו, להתאים לכל תקופה. גם הרשימה של ריינגולד כללית, והיא מכילה כמה מאותן מילות מפתח שכל כך פופולארי להזכיר, אבל הוא מתמקד באוריינויות/כישורים שבאמת קשורים לימינו. בראש הרשימה של ריינגולד נמצאת “תשומת לב” (attention). בעיניו, בתקופה שלנו יש צורך אקוטי שנלמד להתמודד עם שפע המידע שמציף אותנו, שנהיה מסוגלים להחליט בתבונה במה לשים לב, ושנכיר את הכלים שמאפשרים לנו לעשות זאת. לפי ריינגולד, יתר ה-“אוריינויות” – השתתפות, שיתוף, תודעה רשתית, ושימוש ביקורתי במידע – מתאפשרות רק אם נדע למקד או לחלק את הקשב שלנו בצורה נבונה. בעבר ציינתי כאן שעבור ריינגולד המטרה הבסיסית של מערכת חינוך צריכה להיות לפתח אצל הלומד מנגנון של “איתור זבל” (crap detection). במאמר הנוכחי הוא מסביר כיצד המטרה הזאת קשורה לנושא של חלוקת הקשב:

Finally, crap detection takes us back, full circle, to the literacy of attention. When I assign my students to set up an RSS reader or a Twitter account, they panic. They ask how they are supposed to keep up with the overwhelming flood of information. I explain that social media is not a queue; it’s a flow. An e-mail inbox is a queue, because we have to deal with each message in one way or another, even if we simply delete them. But no one can catch up on all 5,000 or so unread feeds in their RSS reader; no one can go back through all of the hundreds (or thousands) of tweets that were posted overnight. Using Twitter, one has to ask: “Do I pay attention to this? Do I click through? Do I open a tab and check it out later today? Do I bookmark it because I might be interested in the future?” We have to learn to sample the flow, and doing so involves knowing how to focus our attention.
ההבחנה הזאת, בין טור לבין זרם, חשובה מאד. כולם מבינים שאי אפשר להקיף את הכל, אבל אין זה אומר שסיגלנו לעצמנו אמצעים או שיטות לאפשר לזרם להמשיך אך גם לקבוע לעצמנו נקודת תצפית שממנה נוכל לדלות מהזרם את מה שנחוץ לנו.

הדגש שריינגולד שם על תשומת הלב, ועל הצורך שלנו להכיר את הכלים שמסייעים לנו למקד את הקשב שלנו מאד נראה לי. אבל אולי חשוב יותר היא הראייה החינוכית הכללית שהוא מבטא עוד בהתחלת המאמר שלו:

The whole notion of the public sphere is that we have sufficiently well-educated citizens who are free to access information about workings of the state so that they will be able to govern themselves. Implicit in the notion that ordinary people can shape policies of state is the assumption that they know how to communicate their opinions in concert with other citizens in a productive manner—a literacy of participation.

Today’s media enable people to inform, persuade, and influence the beliefs of others and, most important, help them to organize action on all scales. In doing so, people move from the literacy of participation to the literacy of collaboration.

תלמידים בכיתות היסוד לומדים, עוד היום, לכתוב מכתב לרשויות. על פי רוב המערכת מסתפקת בפעילות הזאת. היא משוכנעת שכך שהיא לימדה את הדור הצעיר לתפקד כאזרחים ערניים. גם ריינגולד מבין שמטרה מרכזית של החינוך היא גידולו של דור של אזרחים שהם מעורבים בנעשה סביבם. אבל עבורו כתיבת מכתב לרשויות כבר איננה הפעולה שמאפיינת אזרחות טובה. הוא מבקש שנתאים את המטרה לאמצעים שעומדים לרשותנו היום, שנכשיר את התלמידים שלנו להשתמש באותם כלים שהיום מהווים את התשתית למעורבות חיובית. הדגש הזה הוא אולי עוד יותר חשוב מאשר הדגש על חידוד תשומת הלב.

כישור אחד שכן קשור למאה שלנו

משרד החינוך מאמץ את הסיסמאות של כישורי המאה ה-21 והתאמת מערכת החינוך למאה ה-21. הסיסמאות כמובן מצלצלות יפה, אם כי היום, עשור שלם לתוך המאה הזאת, קשה לא להרגיש שהן מאבדות חלק מהמשיכה שלהן – אולי הגיע כבר זמן לחשוב קצת יותר קדימה.

כפי שציינתי יותר מפעם אחת כאן, כאשר אני בוחן את רשימת הכישורים שהמערכת רוצה להקנות לתלמידים אני מתקשה להבחין במשהו ששייך במיוחד למאה הזאת. נדמה לי שאנשי חינוך מהמאה ה-19, וגם מוקדם יותר, היו מזדהים ללא קושי עם הכישורים שמופיעים ברשימה של ה-Partnership for 21st Century Skills, רשימה שכנראה משמשת כבסיס למסמכים של המשרד. לא קשה להזדהות עם רשימת ה-Partnership היות והיא נקראת כמו רשימת מכולת שמכילה את הכל. אינני יודע מתי מונחים כמו “יצירתיות” נכנסו לתוך הפנתיאון של המטרות של החינוך, אבל היא רחוק מאד מלהיות חדשה במאה הזאת, וכך גם חשיבה ביקורתית, היכולת לפתור בעיות, שיתוף, וכמעט כל מונח נחמד אחר שאפשר למצוא בכרטיס ברכה של Hallmark.

אני מודה שאני מגזים. הרי אני מניח שמערכות החינוך של אירופה של החברה הפיאודאלית בימי הביניים לא שמו דגש על הסתגלות למצבים חדשים, או על גמישות. אבל אלה בוודאי אינם חדשים למאה ה-21. זאת ועוד: הרשימה של ה-Partnership פועלת בשיטה של הכל כלול. לא מציינים, למשל, שהחשיבה הביקורתית חשובה יותר מרכישת ידע כללי בתחומים רבים (או ההפך). לכן, גם מקצועות הליבה זוכים למקום של כבוד ברשימה. נדמה לי שהדרך היחידה לדאוג לכך שתלמידינו ירכשו את מלוא הכישורים שעליהם אנחנו עכשיו אמונים היא להאריך את יום הלימודים בכמה שעות ולבטל את חופשת הקיץ.

אנשי ה-Partnership אינם ממליצים על צעדים כאלה, אבל הצעות כאלו כן מתרוצצות בערים רבות בארה”ב, לצד ביטול ההפסקות, מחיקת אמנויות ומוסיקה מהמערכת, ועוד צעדים שיפנו מקום לנושאים החשובים באמת. זה אכן נשמע מגוחך, אבל בעצם יש גרעין של אמת בהצעות כאלה. הרי מערכת חינוכית צריכה לקבוע סדר עדיפויות. היא צריכה להחליט מה לכלול ועל מה לוותר. גם אם אני משוכנע שהארכת יום הלימודים או ויתור על הפסקות וקיצוץ באמנויות ימיתו אסון על החינוך, לפחות מי שמציע הצעות כאלו מבין שאי אפשר לעסוק בכל, ושצריכים להחליט מה חשוב יותר ומה פחות. מפני שהיא מנסה לרצות את כולם, רשימת ה-Partnership, קוסמת או מושכת ככל שתהיה, איננה ישימה.

אני מניח שמה שגורם לאנשים להזדהות עם הרשימה של ה-Partnership או גורם להם לתמוך באימוצה בישראל איננו קשור לנקודות שהעליתי כאן. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שמקור המשיכה הזאת הוא דבר פשוט מאד – הדגש שברשימה על כישורי מידענות ותקשוב. מסמכים חינוכיים שמדגישים את הכישורים האלה מתפרסמים כבר שני עשורים שלמים. אבל אם המשרד בארץ היה זקוק למסמך הלא מלהיב הזה של גוף שמורכב ברובו הגדול מחברות מסחריות היי-טכיות כדי להכיר בכמה עקרונות חינוכיים, אולי בכל זאת צריכים לברך שמוטב מאוחר מאשר מעולם לא.

אבל במאמרון הזה לא התכוונתי לעסוק ברשימה זו או אחרת של כישורים, אלא להתמקד בכישור אחד, או ליתר דיוק, במיומנות ספציפית שבעיני היא חשובה ביותר, אך איננה זוכה להתייחסות (וכן, אני יודע שהמשרד צריך לעסוק במדיניות רחבה ולא לרדת לפרטי הפרטים של כל כלי וכלי). אין שום דבר מפתיע בחלק של רשימת ה-Partnership שעוסק באוריינות מידעית. הכישורים שמופיעים שם מופיעים כמעט בכל מסמך שעוסק במידענות: היכולת להגיע למידע באופן יעיל ולהעריך אותו בהצלחה, וגם להשתמש במידע שאליו מגיעים בצורה שתואמת את הצורך בו. שמחתי לראות שיש גם התייחסות לבעיה שהיא אופיינית לימינו: התלמיד צריך להיות מסוגל ל:

Manage the flow of information from a wide variety of sources
הרעיון הזה חוזר גם בחלק של המסמך שעוסק באוריינות תקשוב כאשר מדגישים את היכולת להשתמש בטכנולוגיה ככלי שמסייע לבצע מספר פעולות חשובות סביב המידע:
Use technology as a tool to research, organize, evaluate and communicate information
(אגב, זאת אולי הזדמנות להזכיר שלפני שהמילה “מידענות” כבשה את השוק האגף לחינוך יסודי המליץ להשתמש במונח “טיפול במידע” כדי לאפיין את מלוא המיומנויות האלו.)

יתכן שאני מאד יוצא דופן בתחום הזה, אבל כאשר אני חושב על הצורך בניהול או בוויסות זרם המידע, אני חושב על RSS. כמות המידע שנוצר בנושאים שמעניינים אותי היא עצומה, ואין לי שום סיכוי להקיף את כולה. אבל ברור לי שאם היה עלי לחפש את מה שחשוב לי במקום להזמין אותו אלי לא יכולתי להשתלט עליו (ואין זה אומר שאני “שולט” עליו היום). אבל הנסיון מלמד אותי שבמערכת החינוך אין אפילו מס שפתיים ל-RSS. הרוב הגדול של אנשי החינוך שאיתם אני נפגש לא רק אינם יודעים במה מדובר, הם אפילו מתקשים להבין שהחיפוש בגוגל איננו הדרך היחידה “להגיע” למידע. הם אינם מבינים שעומדים לרשותנו היום אמצעים שמאפשרים למידע להגיע אלינו במקום שאנחנו נצטרך לצאת לחיפוש אחריו.

אם זה היה רק בעיה של רכישת מיומנות זאת או אחרת הייתי חושב שיש סיכוי שהמערכת תמצא דרך לשלב אותה לתוך מכלול המיומנויות שהיא מקנה לתלמידים. אבל נדמה לי שהבעיה אחרת. כדי ש-RSS ישרת אותנו עלינו להיות לומדים בעלי הנעה עצמית. עלינו להיות מסוגלים לקבוע לעצמנו מה אנחנו רוצים לדעת, והמערכת צריכה לאפשר לנו ללכת אחר מה שמעניין אותנו. עלינו להבין שהאינטרנט איננו סתם מרחב שאליו אנחנו פונים כדי למצוא תשובות מהירות, אלא סביבה דינמית שממנה אנחנו ניזונים באופן תדיר, סביבה שממנו איננו רק לוקחים, אלא שאליו אנחנו גם תורמים. נעים לקרוא, מידי פעם, שהמערכת מכירה בזה (במסמך של ה-Partnership מזכירים, למשל, את הלומד שמכוון את הלמידה של עצמו). אבל ביסודו של דבר הרושם הבסיסי הוא שאין זה אלא מס שפתיים. ה-RSS הוא אמצעי. הוא בסך הכל כלי. אבל השימוש המוצלח בו דורש לומד עצמאי שלוקח (ומקבל) אחריות על הלמידה של עצמו. למרבה הצער, המערכת שלנו עדיין איננה מוכנה לראות לומד כזה כמרכיב מרכזי של החינוך.