קטגוריה: כישורי המאה ה-21

לפני מספר ימים נמסר ש-AltSchool מתרחב מעבר קומץ בתי הספר שלו בסן פרנסיסקו ובניו יורק ומתכונן לפתוח סניף בשיקגו. כתבתי על AltSchool לפני מספר חודשים, וממה שכתבתי אז צריך להיות ברור שאינני מתלהב ממנו. מעבר לעלות הגבוהה (מאד!) של הלימודים ב-AltSchool, ביקרתי את הדרך שבה בית הספר מגייס את התקשוב כדי לבנות “למידה מותאמת אישית” שהמרכיב ה-“אישי” שבה די מוטל בספק. ואם היו ספקות בנוגע לכך, הכתבה על ההכנות לפתיחת הסניף בשיקגו מביאה את דבריו של מקס ונטייה, מייסד בית הספר, שמסביר:

Personalized education does not mean kids just doing what they want. In fact, quite the opposite

Obviously, teaching in the 21-century is an altogether different phenomenon; never before could learning be happening the way it is now — everywhere, all the time, on any possible topic, supporting any possible learning style or preference.

כותרת הכתבה היא אזהרה:

Internet Searches May Make You Think You’re Smarter Than You Are

People who had been allowed to search online tended to rate their knowledge higher than people who answered without any outside sources.

We think the information is leaking into our head, but really the information is stored somewhere else entirely

The more we rely on the Internet, Fisher says, the harder it will be to draw a line between where our knowledge ends and the web begins.

We are not forced to face our own ignorance and ask for help; we can just look up the answer immediately. … We think these features make it more likely for people to consider knowledge stored online as their own.”

עצוב לי שלחלקים רבים מקהילת התקשוב החינוכי ראייה היסטורית צרה ומצומצמת. ועצוב לי עוד יותר שהיום במקרים רבים התקשוב בחינוך מגויס ליעדים שהם זרים, ואף מנוגדים, לתפיסה ההבנייתית שבעיני צריכה להנחות את השימוש בו. שני המצבים האלה, כמובן, קשורים זה בזה. במידה לא קטנה, הסבת התקשוב לצרכים של “התאמה לפרט” (לכאורה) ושל מעקב מדוקדק אחר ה-“למידה” של כל תלמיד, נובעת מהעדר הכרות עם ההיסטוריה של החינוך ועם נסיונות חינוכיים חשובים שנערכו בעבר.

אבל זאת איננה הפעם הראשונה שאני מעלה את הרהורים כאלה כאן. לכן, מותר לשאול “מה פתאום שוב עכשיו?”. ואכן, יש סיבה.

לפני שבוע חבר קיבוץ בקיבוצי, בן 96, נפטר. אותו חבר מילא תפקידים רבים בחייו הארוכים. בין היתר, הוא חינך כיתה בבית הספר היסודי של הקיבוץ. בהלווייתו חברת קיבוץ, שבשנים מיד אחרי מלחמת השחרור היתה תלמידה שלו, הספידה אותו. בהספד היא תיארה את שיטות ההוראה שלו, ואת הדרכים שהוא מצא כדי לעורר סקרנות וענין, ולקדם את הלמידה. ההספד מאד ריגש אותי, וביקשתי אישור, הן מהכותבת, והן מהמשפחה, לפרסם אותו כאן – עדות נהדרת לכך של-“למידה של המאה ה-21” שורשים עמוקים בתקופה מוקדמת, ולכאורה דלה, יותר.

שלום לך ז’קו
שלום לך המורה שלנו
שלום לך איש מופת.

לראשונה נפגשנו כשאתה נבחרת להיות המחנך של קבוצת חרמש.
ואנחנו אז, קבוצת ילדים פרועים למדי, “בוגרי” מלחמת השחרור – עלינו לכיתה ג’ ולא ידענו לקרוא ולכתוב.
את השנה שעברה מאז תום המלחמה, בילינו במשחקי מלחמה בתעלות ובבונקרים שנשארו בחצר.
אינני יודעת האם ניתן לך ללמוד בסמינר הקיבוצים כשנקראת לדגל, אך כושר ההמצאה שלך והיצירתיות שאינה יודעת גבול, שמשו אותך היטב.
במקום להכניס אותנו לכיתה, נכנסת איתנו לתעלות ולבונקרים וכך למדנו את נושא הלילה – אסטרונומיה לכיתה ג’. בלילות צפינו בכוכבים מתוך העמדות שהכנו, בבקרים הכתבת לנו את כל תורת ההתמצאות בכוכבים – כך למדנו קרוא וכתוב וגם אסטרונומיה, דרך הידיים.
את הקריאה רכשנו כשהיה עלינו לפענח שידורי מורס וכל מיני כתבי סתר, הודעות מוצפנות ששולחים מעבר לקוי האויב.
בשנה אחת השגנו כל מה שהיינו אמורים ללמוד בשלוש שנים.
לשום נושא לא היתה ממש צורה של בית ספר, אך הלימוד היה מאד אינטנסיבי. את מבנה הצמח, המזיקים ושיטות גידול ירקות, למדנו מפי פרופ’ חצילי ממכון וייצמן. אנחנו תארנו לו במכתבים מפורטים מה קורה בגינה שהקמנו והוא החזיר לנו בתיאור הצמח ולמה הוא זקוק.
אוי לאותו יום כשהזמנו אותו לסיום הנושא ובתום הברכה שנשא הוא הוריד את זקן הפרופסור ועמד שם חבר קבוץ שהתחפש. הסתבר שמשך כל הנושא התכתבנו איתך…..
אהבת לצטט את רוסו שקרא “בחזרה אל הטבע” והיית חדור הרגשת שליחות, ליצור מאיתנו דור בריא ומשוחרר מהתסביכים של הדור שלך. חזרת ואמרת לנו: איזה מזל יש לכם שככה מגדלים ומלמדים אתכם ושהורינו לא זכו לתנאים כאלה … ולנו לא נותר אלא להיות אסירי תודה.
אתה הקמת את משק הילדים במו ידיך – כלובים לחיות ושדה תלתן זרענו ולמדנו לקצור בחרמש – כך הוכשרנו לחיי העבודה המאושרים שנכונו לנו.
איש חרוץ ופעלתן היית עד יומך האחרון. נחוש מאד ללמדנו את ערך עבודת הכפיים מבחן שלא תמיד עמדנו בו.
גולת הכותרת של חיינו היצירתיים היו סיומי הנושא. כל סיום כזה היה אירוע כל קיבוצי שבמרכזו הצגה מושקעת, עם תפאורה ותלבושות ותאורה כמו היינו אחד מגדולי תיאטראות אירופה.
אנחנו כתבנו מחזות ושירים, ציירנו ופסלנו וניגנו, שיחקנו ורקדנו.
איש אשכולות היית. ידעת ואהבת לצטט את הפילוסופים הגדולים ואנשי המדע וכך בנית לנו עולם של אידיאות מנומקות עם דרכים להגשמתן.
לא תמיד הלבשת האידיאות על חיינו צלחה אך כל חיי אני מודה לך על האופקים הרחבים שפתחת בפני והיצירתיות שטיפחת אצלי.
לימים נפגשנו שוב כשמלוינה ואתה אימצתם אותנו ואת ילדינו לנכדים.
מדי שבת – צ’יפס על מדורה, בורקס וכוס קפה אצלכם בגינה. איש שיחה היית, איש העולם הגדול.
ואז מלוינה חלתה ובאו שנים של כאב כשאתה מטפל בה במסירות גדולה.
נפגשנו שוב כשכתבתי מפיך את סיפור חייך. אז הבנתי את מקורות הגידול שלך, את הקשר לתנועה, את עומק האמונה של דור שלם המנסה להגשים אידיאות של עולם חדש ולתרגמן לפרקטיקות של החיים.
אז הבנתי שאמירות שנאמרו לנו בילדותנו, שיקפו את הציפיות הגדולות שנקשרו בדרך גידולנו.
הבנתי את דמות העולם שרצית לברוא ואת הקושי הגדול שלקחת על עצמך.
נוח בשלום – איש עמל שכמוך

נורית מלמד
קיבוץ חצור
24.1.13

I believe that education, therefore, is a process of living and not a preparation for future living.

I believe that the school must represent present life – life as real and vital to the child as that which he carries on in the home, in the neighborhood, or on the play-ground.

הבלגן בבית שלי איננו מתקשר (לפחות לא באופן ישיר) לחינוך או לתקשוב בחינוך, אבל הרגשתי שאולי לזריקת עיתונים אחרי שהם נשמרו תקופה ארוכה יש קשר לחינוך בעידן המידע, ולכן יש טעם לכתוב על הפעילות הזאת שלי בחג. אני נוטה להזכיר לבת שלי (פעמים רבות מדי, אבל יש בינינו הסכם שמותר לי לעצבן אותה עם בדיחות גרועות) שכדאי לה לעשות את שיעורי הבית שלה בהיסטוריה כמה שיותר מהר, היות וככל שהיא דוחה אותם, ההיסטוריה נעשית ארוכה יותר. לא היה מזיק לו פעלתי לפי ההנחיה הזאת בכתיבה האישית שלי. עדיף לי לכתוב על עניינים הראויים להתייחסות לפני שיותר מדי מאלה מצטברים אצלי, עד שכבר אין ברירה אלא לוותר על ההתייחסות לעניינים שהתיישנו, על אף העובדה שהם נשארים מעניינים וחשובים.

אבל כיצד קובעים שמשהו “חשוב”? די ברור שמה שהיה חשוב לפני 12 או 7 שנים איננו בהכרח חשוב כאשר רואים אותו היום בעיתון שנשמר מאז. בין העיתונים ששמרתי יש עמודים ראשונים שמציינים אירועים שעדיין היום נחשבים ל-“היסטוריים”, אבל בתחום התקשוב רבים מאד מהכתבות ששמרתי אינם אלא קוריוזים. אין זה אומר שדיווח על השקת פיירפוקס שמהלל את הפיתוח של דפדפן קוד פתוח, או התייחסות לעליית תופעת הבלוגים תוך דיווח על תחילת אתר הבלוגים Pajamas Media, אינם “חשובים”. אפשר אפילו להגיד שמדובר באירועים שתרמו רבות לעיצוב האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו היום. אבל ספק אם הם מצדיקים שמירה בארגז מאובק. Napster היווה נקודת ציון משמעותית בעיצוב השימוש שלנו באינטרנט, אבל האם אני זקוק למדריך לשימוש בו מלפני 12 שנים? ומה נגיד לגבי סקירות על אתרים כמו Hot or Not? או The Million Dollar Homepage? שום דבר לא יקרה אם נשכח את אלה. ב-2005 הסבירו למה כדאי שיהיה לנו דואר מבוסס ווב, וגם בישרו לנו על תחילת עידן ה-Web 2.0. באלה יש בוודאי מידה לא קטנה של “חשיבות”. אבל גם דיווחו ש-“יאהו משיבה מלחמה להפתעות של גוגל”, והיום כתבה כזאת עשויה להעסיק רק היסטוריונים. ראיתי לנכון לשמור מאמר ארוך משנת 2006 על עורכי ויקיפדיה בעברית – מעניין לראות כיצד התייחסנו למפעל שנראה לנו אז כדבר בלתי-מתקבל על הדעת, והיום הוא חלק בלתי-נפרד מחיינו. אבל אין לי צורך ברשימה של 50 האתרים השימושיים ביותר ברשת משנת 2000, אפילו אם יותר מרק קומץ מאלה עדיין קיימים.

תוך כדי הנקיונות שלי קראתי כתבה של אילנה קירש ב-Jerusalem Post שאליה הגעתי דרך ה-Twitter של ראובן וורבר. קירש מדווחת על תקלה בשרתים של העיתון שגרמו לאיבוד של שבוע של כתבות, ועל הנסיון לשחזר את מה שאבד. קירש מהרהרת אם יש בכלל טעם בשחזור הזה:

We decided to restore articles summing up only the most read and arguably the most important stories published last week, which were largely sound bites – speeches at the UN General Assembly – rather than actual news events. There was no point wasting time writing up yesterday’s news. But there was a dissonance in making such a decision, as though not only had we lost a week’s work, but that the work itself had been irrelevant. If it wasn’t worth restoring, was it worth writing in the first place?

Apart from preventing last week’s crash from re-occurring, the bottom line is that the news is a living, breathing, dynamic creature, and attachment to both the ways and the stories of yesteryear – or indeed yester-hour – is likely to limit journalists’ ability to report the news of tomorrow. Some would argue that these new technologies bring down the standard of journalism, but it doesn’t need to be that way. Journalists and editors alike need to adapt to the changing environment and find new ways to get the news to the people – such as tweeting on breaking stories for their Internet desks to write up, publishing short version of stories as they break and longer write-ups in print editions and utilizing social media for updates, photos and videos from the field.