קטגוריה: כלי ווב 2.0

לפעמים האריכות מוצדקת

מידי פעם אני צריך להזכיר לעצמי שלמרות שמאמרונים לבלוגים יכולים להופיע בכל מיני צורות ואורכים, המאמרון הקצר (ובתקווה הגם לעניין) עדיף על זה שאיננו יודע להסתיים. בימים האחרונים הקדשתי זמן רב מעבר למה שבאמת היה לרשותי לקריאה של מאמרון ארוך של מארק ניקולס. כמובן שאותו מאמרון, אפילו אם בממדים בלוגיים הוא די ארוך, לא דורש ימים של קריאה. אבל יש תגובות רבות למאמרון, ורבים מאלה די ארוכות. בנוסף, ניקולס מקשר למספר מאמרים מעניינים במאמרון שלו, ומגיביו מוסיפים עוד כמה הפניות. יוצא שכדי לעכל את הכל, צריכים לשבת ולקרוא – לאט. הכתיבה לבלוג היא אמנם דרך טובה להרהר על הכתוב, אבל במקרה הזה אני חש שדווקא רצוי לא למהר לעשות זאת.

ובכל זאת, מפני שדבריו של ניקולס ממקדים, בעיני, אחת השאלות המרכזיות הקשורות ל-Web 2.0 בחינוך, אנסה לתמצת חלק מדבריו, ומהדיון, בתקווה שזה לא יגרום לי להרגיש שטיפלתי בנושא לעומק כאן, ולעבור לנושאים אחרים.

נקודת הזינוק למאמרון של ניקולס היא העובדה שלאחרונה הוא סיים לקרוא את ספרו של מארק באוארליין, The Dumbest Generation. עדיין לא קראתי את הספר, ולכן אינני יכול לסכם את הטענה של באוארליין בצורה הוגנת. עם זאת, אפשר לציין שטענותיו של באוארליין דומות לאלה של אנדרו קין – שהרשת החברתית יוצרת מסגרת של עיסוק רב סביב מעט מאד תוכן, ובאה על חשבון פיתוח של תשתית תרבותית רחבה ואיתנה. ניקולס אינו ממהר לאמץ את טענותיו של באוארליין, אבל הוא גם איננו מוכן לבטל אותן. כאדם הדוגל בשילוב התקשוב בחינוך הוא חש צורך להתמודד עם הטענות האלו בכובד ראש.

ניקולס מנסה למצוא את המקום הנכון של כלי Web 2.0 במסגרת של מערכת חינוכית פחות או יותר “מסורתית”. הוא כותב:

And so, my ideal future: A formal education system based on social constructivism, actively pursued within the incumbent system of control, hierarchy and centralisation, applying Web 2.0 tools when it makes sense to do so. This, I think, is a more realistic, sustainable and viable response to future possibilities than adopting a system with a deliberate Web 2.0 or learning 2.0 foundation. I am not suggesting that one can only learn through formal education. I am suggesting that an education afloat on Web 2.0 community would be impoverished by comparison to an incumbent system arranged around social constructivism within the framework of a solid curriculum.
חשוב להדגיש שבעיני רבים מחסידי Web 2.0 בחינוך, גישה כזאת נחשבת ככניעה לממסד הקיים. בלוגרים חינוכיים רבים רואים ב-Web 2.0 אמצעי לשחרור הלמידה מהכבלים של שליטה ריכוזית של חברה מיושנת. הם מייחלים למהפכה בחינוך, גם אם אותו חינוך עתידי שהם מייחלים לו מבוסס יותר על מאוויים מאשר על תמונה ברורה של כיצד תלמידים לומדים.

קולו של ניקולס הוא קול מחאה שבא מבפנים, קול שמצביע על הרב-גוניות של הבלוגוספירה החינוכית. והמאמרון שלו מוכיח שפורמט הבלוג מסוגל לאפשר בחינה לעומק של סוגיות רציניות.

תוכן גולשים וחינוך – זיווג מוצלח

איריס, בשחקי, שחקי על חלומות, מתייחסת למאמר שהופיע בקפטן אינטרנט לפני מספר ימים. המאמר מצביע על מגמה “חדשה” באינטרנט – שהתלהבות כלפי תוכן הגולשים כבר מיצה את עצמו, ושהמטוטלת נמצאת בדרך חזרה להסתמכות על אתרים “מוסמכים”. איריס מגיבה:
אני מקווה כי השמועות על מותו מוקדמות מדי.
וחשוב לטעמי, להעצים את המקום שלו בחינוך.
לעתים קרובות מתקבל הרושם שהצדדים השונים בוויכוח על איכותו ועל כדאיותו של תוכן הגולשים בכלל לא מדברים על אותו הדבר. המקטגרים שואלים מי צריך עוד ועוד סרטים של תינוקות צוחקים ביו-טיוב, או צילומים של חתולים חמודים בפליקר. הם מצביעים על שורה ארוכה של טעויות בוויקיפדיה ושואלים כיצד אפשר למצוא משהו בעל ערך בכל זה. לעומתם, המסנגרים מזכירים שלא פעם, בלוגרים לא מוכרים הצליחו לחשוף עובדות על פרשות שהעיתונות הרשמית לא פרסמה. וכמובן שהם מזכירים שמספר מחקרים הראו שהאמינות של הוויקיפדיה אינה יורדת מזו של אנציקלופדיות בעלות מוניטין. במידה לא קטנה, שני הצדדים צודקים. חשוב להזכיר גם שמשום מה, רוב המבקרים החריפים כלפי תוכן הגולשים מעדיפים להתעלם מהרמה הירודה של לא מעט עיתונים, ומתוכניות טלוויזיה רבות, ומכוונים את החיצים שלהם כלפי האינטרנט בלבד.

אבל ההערה הקצרה של איריס, שמתייחסת לזירה החינוכית, חשובה ביותר. המערכת החינוכית שואפת, כך מספרים לנו, לעצב אזרח שתורם לחברה. מטרת החינוך איננה אזרח פסיבי, אלא אזרח המעורב באופן פעיל בחיי החברה. באמצעות הכלים האינטרנטיים שעומדים לרשות המערכת החינוכית היום, תלמידים מסוגלים להתנסות ביצירת תוכן. הם יכולים להיות יצרכנים (prosumers) שאינם רק צורכים תרבות, אלא גם יוצרים אותה. אין ספק שלא פעם התוצרים שהם יפיקו יהיו ירודים, אבל בית הספר הוא מקום שבו הם יכולים לבחון את היכולות שלהם כך שבעתיד היצירות שלהם יהיו טובים יותר ובעלי ערך של ממש.

חשוב לזכור שהרוב הגדול של האנשים שמעלים סרטים סתמיים ליו-טיוב היום הם בוגרים של מערכות חינוכיות שלא עודדו את היצירה העצמית. אם התלמידים של היום יזכו לעידוד יצרכני מהמערכת החינוכית, יש סיכוי שתוכן הגולשים שהם יפיקו כבוגרים יהיה הרבה יותר איכותי מאשר מה שהבוגרים מהם מפיקים היום.

סימן מעודד

בדרך כלל אני מעדיף לא לדווח כאן על הדרכות שבהן אני מעורב. אין לי הסבר לכך, מעבר לתחושה שקצת אנונימיות בחוג כל כך קטן כמו העוסקים באינטרנט בחינוך בארץ לא יכולה להזיק. אם אני קורא משהו שמתפרסם בבלוג, אז הוא כבר זכה בפומביות ואין סיבה לא להתייחס אליו. אבל לא נוח לי עם פרסום של פעילות שלא קיבלה את האישור של המשתתפים בה.

וכל זה כהקדמה לכך שהפעם אני מבקש לחרוג מההרגל שלי, ולדווח בקצרה על מפגש עם קבוצה של מדריכים באחד המחוזות לפני שבוע. התבקשתי להציג באותו מפגש את השימוש ב-Google Docs. למרות שאני מתלהב (אולי אפילו יותר מדי) מהאפשרויות שתמלילן שיתופי על הרשת פותחות לפנינו, היססתי להקדיש פגישה שלמה לכלי הזה. חששתי שנעסוק בטכניקה, במקום במהות.

ההתחלה כמעט הצדיקה את החששות. הרי כדי להתחיל לעבוד על מסמך משותף צריכים להכיר את הסביבה, ומדובר במספר שלבים שאינם מסובכים אבל בכל זאת יכולים קצת להרתיע. בנוסף, בשעתיים של השתלמות קל מדי “לשחק” עם הכלי שלומדים, במקום לבחון את השימושים החינוכיים שאולי גלומים בו.

לשמחתי הכיוון של הפעילות שלנו היה חינוכי למדי. כמובן שתחילה בדקנו את הסביבה על עצמנו (זה לא רק הגיוני – זה הכרחי) והמשתלמים פתחו קבצים והזמינו משתתפים אחרים להצטרף לעבודה עליהם. וכמובן שהיה מרתק לראות על צג המחשב את שמו של כל משתתף חדש שהצטרף לעבודה על מסמך. אבל מהר מאד השאלות שנשאלו נעשו חינוכיות. שאלות כמו: באילו תנאים אפשר ו/או רצוי להשתמש באפשרות של תמלילנות שיתופית. המשתלמים העלו אפשרויות רבות – החל משיעורי בית של קבוצה קטנה של תלמידים, דרך הכנת מסמך “אני מאמין” של בית ספר, בו כמה שיותר מורים תורמים חלק. עוד יותר מעודד היתה השאלה מתי פעילות על מסמך משותף עדיפה על דיון שמתנהל בקבוצת דיון, ואילו מתי קבוצת דיון יכול להשיג תוצאה טובה יותר.

לא פעם אנחנו מסתנוורים מהחדש, ובסביבה המתוקשבת, כל יום יש חדש. קל להתלהב מכלי כמו Google Docs, ולראות אותו יותר כמשחק מאשר כלי שיכול, אם נשתמש בו בתבונה, לשרת צרכים חינוכיים אמיתיים. לא תמיד קל לדעת היכן המשחק מסתיים, והשימוש הנבון מתחיל (וללא ספק, בלי לאפשר את המשחק, קשה גם להבחין ביכולות). ההצלחה איננה מובטחת. לא פעם החשיפה לכלי שבעיני מעניין ביותר גורמת רק לפיהוק של שעמום. לכן, תענוג היה לעבוד עם קבוצה של מדריכים שהיו מוכנים לשחק, אבל לא הסתפקו במשחק, אלא גם ניסו לבחון מה באמת אפשר לעשות עם הכלי.

מילים גבוהות … וגם גרעין של אמת

אולי זה לא מוצדק. אולי זה פשוט הנטייה שלי לראות את החור יותר מאשר את הבייגלה. סטיב הרגדון פרסם מאמרון ארוך השבוע – Web 2.0 Is the Future of Education – הזוכה לתגובות נלהבות, ומשום מה, אני מתקשה להתלהב כמו שעשו, כנראה, רוב קוראיו. (הרגדון פרסם את המאמרון לא רק בבלוג האישי שלו, אלא גם ב-TechLearning Blog, ובשני אלה, ובמקומות רבים בבלוגוספירה החינוכית, השבחים רבים.)

יכול להיות שאני מתקשה להתלהב דווקא מפני שאני מסכים עם רוב מה שהרגדון כותב. אישית, אני זקוק פחות להצהרות שיעוררו את הרצון לעמוד דום ולהצדיע, ויותר לביקורת שמנפצת מוסכמות. בנוסף, כאשר הדברים נכתבים על ידי מישהו שכבר כתב דברים דומים פעמים רבות בעבר, קשה לא לשאול מה השתנה שגורם לו לעשות זאת שוב. קשה לא להרגיש שיש כאן דוגמה של שכנוע עצמי – שהרגדון כותב על מנת לחזק את השורות. אישית, אינני מקבל את הרושם שדבריו מכילים משהו חדש שיגרום לאלה שעדיין לא משוכנים להתגייס לשורות אוהדי ה-Web 2.0 בחינוך.

קשה להתווכח עם הלהט של הרגדון. הוא כותב:

I believe that the read/write Web, or what we are calling Web 2.0, will culturally, socially, intellectually, and politically have a greater impact than the advent of the printing press. I believe that we cannot even begin to imagine the changes that are going to take place as the two-way nature of the Internet begins to flower, and that even those of us who have spent time imagining this future will be astounded by what happens.
ובהמשך הוא מונה עשר מגמות של ה-Web 2.0 שלדעתו ישפיעו בצורה מכרעת על החינוך. כפי שכבר רמזתי, אני דווקא מסכים עם הרבה מהתחזיות שלו (ואני מודה שגם לי יש נטייה להתלהב יתר על המידה מהפוטנציאל של כלי Web 2.0 בחינוך), אבל נדמה לי שבמקום שדבריו מחדשים, הם פשוט חוזרים על נקודות שמזמן הפכו למוסכמות בקהילת ה-Web 2.0 בחינוך. הרשימה טובה, אבל נדמה לי שקראנו אותה כבר פעמים רבות.

ובכל זאת, נקודה אחת גרמה לי להנהן נמרצות בראש. המגמה השנייה שעליה הרגדון כותב היא “A Tidal Wave of Information” – בוודאי לא משהו חדש. אבל בנוגע למגמה הזאת הוא מציין:

I will also say that on a personal level, when people ask me the answer to content overload, I tell them (counter-intuitively) that it is to produce more content. Because it is in the act of our becoming a creator that our relationship with content changes, and we become more engaged and more capable at the same time.
אם הרגשתי שלא היה הרבה שחידש או הלהיב במאמרון הארוך שלו, דווקא כאן מצאתי נקודה חשובה באמת. הרגדון מודה שהגישה הזאת – שהדרך להתמודד עם העובדה שאנחנו מוצפים במידע היא ליצור יותר מידע – היא תפיסה הנוגדת את ההגיון. אך עם זאת, אין ספק שיש בה יסוד בריא שנוגע במהות החינוך. בימינו, צרכן המידע הפסיבי איננו יכול להתמודד עם כמויות המידע שמציפות אותו. רק אם הוא יירטב ממש, אם הוא ישחה עם הזרם, הוא יוכל למצוא מה כדאי ומשמעותי לו, וכך גם הוא יוכל להפיק תועלת מהמידע הרב המציף אותו.