קטגוריה: מבחנים

קצת פרופורציה לא מזיקה

דיאן רביץ’ נחשבת אחת ההיסטוריונים, וגם ההוגים, החשובים של החינוך בארה”ב של היום. היא שירתה כסגן שר החינוך בממשל של ג’ורג’ בוש האב, והיא מזוהה עם הגישה החינוכית שבאה לביטוי בחוק ה-No Child Left Behind, כולל הדגש על סטנדרטים נוקשים ועל התמקדות בתי הספר בקריאה ובמתמטיקה עד להזנחת תחומים אחרים כולל מדעים ואמנויות. אבל יכול להיות שמתרחש שינוי בגישה החינוכית שלה. השנה היא פרסמה ספר בו היא מביעה את האכזבה שלה מ-NCLB, ומבתי בספר הפרטיים למחצה (charter schools) שזוכים למימון ציבורי אבל פועלים לפי סדר יום פרטי. כפי שהיא מסבירה במאמר שהיא כותבת השבוע ב-Wall Street Journal:
I no longer believe that either approach will produce the quantum improvement in American education that we all hope for.
שינוי דעה אצל אישיות חינוכית מרכזית כמו רביץ’ עשוי ליצור רעידת אדמה בקהילה החינוכית, אלא אם כן אפשר להסביר שבעצם לא מדובר בשינוי כל כך גדול. כך ג’יי מתיוז, כתב החינוך של ה-Washington Post, מנסה לעשות. בביקורת על הספר של רביץ’ שהתפרסם שלשלום בבלוג שלו ב-Post מתיוז מסביר:
Her book is being promoted as a big break from the past. That is certainly what her subtitle suggests. But you can’t judge books by their titles. When I finished hers, I was delighted to see such an erudite analysis of where the education policy debate is right now. She left some blood on the floor, sure, but she also, in vintage Ravitch style, blessed some good ideas from all sides.
לא קראתי את הספר, ולכן אינני יכול להביע דעה, אם כי הרושם הוא שמתיוז עושה שמיניות באוויר כדי לשכנע את עצמו שרביץ’ עדיין נאמנה לרעיונות שהיא היום מבקרת בצורה די ברורה וחריפה. תוך כדי כך הוא גם מגן על NCLB ועל בתי ספר ה-Charter שבעיניו הם התקווה הגדולה של החינוך בארה”ב. הוא כותב:
Many education reforms have gone badly in the last 20 years, but there never has been a golden age of school improvement. No Child Left Behind had many flaws, but it left us better off than than we were before, with more attention to low-income and learning disabled children, and some gains in lower grades, particularly in math. We bumble along, doing our best, hoping that our next idea will produce big gains but knowing that all we can expect is to be a bit better than before.
טים סטאמר מתקשה להבין מה כל כך טוב בתכניות האלה שמתיוז מהלל:
If the best that billions of dollars and the establishment of a test-score-obsessive, standardized education system can produce is “more attention” and “some gains” (as measured by those same tests, of course), that is not “better off”.

Narrowing the curriculum studied by almost all students in public schools to little more than reading and math drills is more than a “flaw”.

אני, כצפוי, מזדהה עם סטאמר. קשה לי להבין כיצד הדגש האובססיבי במבחנים, ו-“הוראה” שמתמקדת באופן בלעדי בהכנות למבחנים האלה, יוצרים למידה, קל וחומר חינוך. אבל נדמה לי שיש כאן גם נקודה תקשובית שחשוב להדגיש. הביקורת שמושמעת שוב ושוב נגד התקשוב בחינוך מציינת את העלות הגבוהה של המכשירים שמזרימים לתוך כיתות בתי הספר, מבלי שהמכשירים האלה יוכיחו את יעילותם או את כדאיותם. ציינתי בעבר שלדעתי יש כאן בעיה אמיתית – הרי כאשר מוציאים כל כך הרבה כסף, הדרישה לראות תוצאות בהחלט מוצדקת. אבל ארה”ב מוציאה מיליארדים על NCLB ועל המבחנים שאמורים לקדם את התלמידים, והנה, מומחה כמו דיאן רביץ’ מכריזה לא רק שהמיליארדים האלה אינם משיגים תוצאות, אלא שהיא כבר איננה מאמינה שהם בכלל יכולים לעשות זאת. ועם כל הכבוד, המיליארדים שזורמים לכשלונות חינוכיים כמו NCLB מגמדים את ההשקעה בתקשוב, ויוצרים קצת פרופורציה.

איזה רעיון מוזר – לסמוך על המורה!

רבים מאיתנו שעוסקים בתקשוב בחינוך רואים בתקשוב אמצעי ליצירת חוויה לימודית עשירה יותר מאשר זאת שרווחת ברוב בתי הספר של היום. הגישה למידע, ריבוי צורות הייצוג, האפשרות ליצור קשר עם לומדים אחרים, גם מקרוב וגם מרחוק, ועוד, מהווים תשתית שעליה אפשר ליצור למידה משמעותית שעשויה לחדור גם לראש וגם ללב של התלמיד. למרבה הצער, מספר מחסומים עומדים מול יישום השינוי המקווה הזה בבתי הספר. בין המחסומים האלה בולטת הציפייה שכל תלמיד ייבחן במבחנים סטנדרטיים, ושכל תלמיד יגיע לאותם הישגים. אל הציפייה הזאת מתלווה הרצון למדוד את האפקטיביות של המורה לפי התוצאות של תלמידיו במבחנים האלה. וכמובן הסטנדרטים, והמבחנים, מכתיבים שיטות הוראה שמתבססות על השינון של עובדות יבשות. במקום ליצור חוויית למידה, בתי הספר עסוקים ב-teaching for the test.

כתבה שהתפרסמה השבוע באתר האינטרנט של ה-BBC מדווחת על דוח של ועדת חינוך פרלמנטארית שהתפרסמה לפני שבוע:

The report highlighted the “adverse effects” that often flow from a target-driven school culture and criticised Ofsted (ה-Office for Standards in Education) for taking a narrow, results-based view of learning in schools.
הוועדה כמובן איננה ממליצה לבטל הערכות, וגם לא מבחנים. אבל לשון הכתבה מעניינת ביותר מבחינת מה שמתואר בתור הכיוון הרצוי כדי להגיע להערכה משמעותית:
The report did not argue for an end to all external assessment. But it called for a shift toward more within-school, teacher-led assessment. This, it said, would not only save money but also a lot of the teaching time that is lost to exam preparation and administration.

And this is the key point: it is not about dropping school accountability altogether, but about making sure it does not obstruct teaching and learning.

משום מה, רעיון כל כך פשוט כמו לשאוף להערכה אמיתית, אבל לא לתת להערכה הזאת לפגוע בהוראה ובלמידה, נשמעת בימינו די מהפכנית. זאת ועוד. הכתבה מוסרת לנו שהוועדה ממליצה על עוד יסוד חשוב בהכנת הערכות – לא למסור את מלאכת ההערכה לידיים חיצוניות, אלא לסמוך על המורים – “trust the teachers”.

לפני שבוע ג’ון ספנסר (מי שכותב את הבלוג הנהדר Adventures in Pencil Integration) פרסם בבלוג האישי שלו (תודה לסוזן שהכירה לי אותו) דו-שיח בנושא מבחנים שהתנהל בינו (המורה) לבין תלמיד:

“Hey Mr. Spencer, why do we have the Galileo if we already have common assessments and quizzes and projects with rubrics.”
“Great question.”
“If the purpose of an assessment is to see if I’m learning, isn’t assessment happening every day?”
“Uh  huh.”
“So, would they rather spend our time on teaching instead of assessing what they already assessed?”
“Yeah, you would think.”
אכן, הגיוני לחשוב שבתי הספר היו מעדיפים לעוסק בהוראה ובלמידה במקום לעסוק באופן אובססיבי בהערכת התלמידים באמצעות מבחנים חיצוניים (Galileo הוא מערך מקיף של מבחנים סטנדרטיים). אבל מתברר שמה שהגיוני איננו תמיד מה שעושים. אפשר אולי להתעודד בכך שהדוח הבריטי שהתפרסם עכשיו מצביע על תזוזה בכיוון בריא יותר.

לדעת למצוא את התשובה

דרך חשבון הדלישס של גיל עמית הגעתי לכתבה באתר החדשות של ה-BBC שמדווחת שמשרד החינוך של דנמרק עורך ניסוי בו הוא מאפשר לתלמידים לפנות לאינטרנט כדי למצוא מידע במהלך מבחנים. (אני קצת מופתע שלא הגעתי לכתבה הזאת מוקדם יותר. סטיבן דאונס הזכיר אותה בסקירה היומית שלו, אבל אני כנראה עדיין בפיגור משמעותי בבדיקת הקישורים הרבים שמגיעים לקורא ה-RSS שלי.) נכון לעכשיו הניסוי נערך ב-14 בתי ספר, אבל בשנתיים הקרובות הוא אמור להתרחב לכלל בתי הספר במדינה. כללי ההתנהגות די פשוטים – הנבחנים יכולים לפנות לכל אתר אינטרנט שהם רוצים, כולל Facebook, אבל אסור להם להעזר בדואר או ביישומים להודעות מיידיות על מנת להתייעץ – לא עם עמיתים לכיתה, ולא עם אנשים מחוץ לכיתה.

הכתבה מביאה את דבריה של האחראית לפרויקט באחד מבתי הספר שבניסוי:

If we’re going to be a modern school and teach them things that are relevant for them in modern life, we have to teach them how to use the internet.
מה אוכל להגיד? זה נשמע כל כך הגיוני שקשה להבין למה מדינות אחרות אינן מאמצות את זה. וחשוב, כמובן, להדגיש שגישה כזאת כלפי מבחנים נובעת מתפיסה חינוכית הגורסת שידיעת “התשובה” חשובה פחות מאשר לדעת כיצד למצוא אותה – גישה שבעידן המידע זוכה למס שפתיים אצל רבים, אבל משום מה מתקשה לחדור לתוך המערכת החינוכית.

האם מבחנים “פתוחים” כאלה יכולים להצליח? כצפוי, החשש הגדול ביותר הוא שהתלמידים ינצלו את הפתיחות – כאשר מאפשרים להם לפנות לאינטרנט קשה לפקח על מה שהם עושים שם, ויחסית קל לרמות. בכתבה שואלים כיצד ניתן למנוע מתלמידים לשלוח דואר, והתשובה שניתנת די פשוטה – אי אפשר. אבל כאן נמצאת נקודה נוספת, לא פחות מעניינת מאשר עצם קיומם של המבחנים עצמם. מתברר שלמורים מידה גדולה של אימון בתלמידים שלהם. אמנם המחיר שהתלמידים משלמים אם תופסים אותם מרמים גבוה מאד, אבל כפי שהמורה שצוטטה קודם מסבירה:

The main precaution is that we trust them.
וכמובן שיש עוד מרכיב שמקשה על האפשרות לרמות:
The teachers also think the nature of the questions make it harder to cheat in exams. Students are no longer required to regurgitate facts and figures. Instead the emphasis is on their ability to sift through and analyse information.
אינני מכיר נתונים סטטיסטיים שמצביעים על קורלציה בין שני המרכיבים האלה, אבל אני בכל זאת מוכן לנחש שיש ביניהם קשר די הדוק. מערכת חינוכית שמדגישה מיומנויות של חשיבה מסדר גבוה, במקום לבחון עד כמה התלמידים זוכרים עובדות יבשות, בוודאי גם ניחנת במידה גדולה של אימון בתלמידים וביכולת שלהם. מבחינים עם “אינטרנט פתוח” תואמים את הנוף המידעי של ימינו, אבל הם גם נותנים ביטוי לכבוד שהמערכת רוכשת כלפי תלמידיה. אינני יודע הרבה על הישגי המערכת החינוכית של דנמרק (נדמה לי שהדירוג שלה במבחנים בינלאומיים איננו בין הגבוהים ביותר, אם זה באמת מעיד על משהו) אבל קשה לא להתרשם מהצעד המרשים של אישור השימוש באינטרנט בשעת מבחן.