קטגוריה: מידענות

דרך הבלוג של מיכאל לורנזן, The Information Literacy Land of Confusion, הגעתי למאמר מהנה מאד של פול וולצלי, “Librarians’ sport of choice: Teaching information literacy through fantasy football” שהתפרסם החודש בביטאון החודשי של ה-Association of College and Research Libraries”. במאמר, וולצלי, מרכז ההוראה באוניברסיטה של דובוק, קולג’ פרטי וקטן במדינת איאוווה, מתאר את המיומנויות שנמצאות בבסיס של השתתפות מוצלחת בליגה של “fantasy football“, ומסביר שאלה אותן המיומנויות המאפיינות סטודנט שהוא אוריין מידע. וולצלי מסביר שסטודנטים שפעילים בליגות כאלה מפעילות מיומנויות מידע חשובות, אבל הם אינם מודעים לכך.

וולצלי מדגיש שמיומנויות מידע רבות באות לביטוי דרך הפעילות בליגות הכדורגל האלה, אבל כאשר סטודנט מגיע למוסד להשכלה גבוהה, המוסדות אינם מנצלים את הידע הזה, אינם נעזרים בו כדי לאפשר לסטודנט לתפקד כאוריין מידע בשיעורים, או בספריה. (הוא מונה שורה של סטנדרטים של אוריינות מידע ומראה כיצד סטודנטים הפעילים במשחקי הכדורגל הדמיוניים האלה מיישמים אותם הלכה למעשה.) במאמר שלו הוא מתאר פרויקט שבו הוא לימד מיומנויות של אוריינות מידע לספורטאים שנרשמו לקולג’ שלו באמצעות ליגה ל-fantasy football. הוא כותב:

וולצלי, שבאופן אישי פעיל בליגות כדורגל מהסוג שהוא מתאר, איננו מסתיר את הכוונה שלו להרחיב את השימוש במיומנויות הנרכשות דרך המשחק. הוא כותב:

מתברר שהסטודנטים אינם מקשרים בין הפעילות שלהם בליגות הכדורגל, לבין הפעילות שלהם כסטודנטים. בתיאור של חלק מהפעילות וולצלי כותב:

(במשך מספר חודשים עד לפרסום המאמר וולצלי העלה מספר מאמרונים על הנושא לבלוג שלו. עיון באלה מאפשר הצצה מעניינת לתוך התפתחות המחשבה שלו.)

כמובן שאין זה מפתיע שבחיי היום-יום שלנו אנחנו מפעילים מיומנויות מידעניות רבות. הבעיה היא שבדרך כלל כאשר סטודנטים ותלמידים מגיעים לכיתה, או לספריה, הם אינם מצליחים להפעיל את אותן המיומנויות שמלוות אותן ברבים מהעיסוקים ה-“רגילים” שלהם. במאמר הקצר שלו, וולצלי מראה, בצורה מהנה ודי משכנעת, שספרנים ואנשי חינוך יכולים למצוא את הדרך לחדד את המיומנויות האלה, ולעזור לסטודנטים להשתמש בהן בסביבות לימודיות פורמאליות. אין ספק שאפשר, וצריך, לחשוב על דוגמאות רבות נוספות.

באתר האינטרנט של ה-Chronicle of Higher Education מתפרסם היום מאמר מאת קאס ר’ סונסטיין, פרופסור למשפטים באוניברסיטת שיקאגו. המאמר, The Polarization of Extremes, עוסק בסכנות המחשבתיות שאורבות לבני אדם שמצמצמים את הסביבה שלהם לאנשים אחרים בעלי אותן השקפות כמו שלהם. סונסטיין מתייחס למחקר שנערך לפני שנתיים בו החוקרים הראו שאנשים שמשוחחים רק עם אחרים בעלי אותן דעות משלהם נעשים קיצוניים יותר בדעות האלו. סונסטיין מציין שאותו מחקר לא עסק באינטרנט, אבל הוא מוסיף שקל מאד למצוא דמיון בינו לבין הקלות שבו משתמשי אינטרנט יכולים ליצור לעצמם סביבה שבה יש רק דעות דומות משלהם, ולא להחשף בכלל לדעות שהם אינם אוהבים. הוא מזכיר את העיתון העתידי שעליו כתב ניקולס נגרופונטי בספרו Being Digital, ה-“Daily Me”, וכותב:

סונסטיין איננו בין המתנגדים לאינטרנט. בספרו מלפני שנה, Infotopia, הוא מראה, למשל, כיצד האינטרנט יכול לסייע בגיבוש מחשבה יצירתית. לכן, יש טעם להתייחס ברצינות לדבריו. עם זאת, הטענה שלו איננה חדשה. לפני 12 שנים אנדרו שפירו פרסם מאמר, “Street Corners in Cyberspace”, בו הוא תיאר שתי תחזיות אפשריות לעתיד האינטרנט – Cyberkeley, סביבה בה ניתנת קול למגוון דעות, ו-Cyberbia, סביבה שבה אפשר יהיה לחסום כל דבר שאיננו לרוחנו. החשש של שפירו היה שאינטרסים כלכליים כבדים יצליחו להשתלט על המרחב הפתוח שצמח באינטרנט באותה תקופה, אבל אפשר למצוא דמיון בין התחזית שלו לבין התיאור של סונסטיין.

לא פעם הסביבה החינוכית, בעזרת התקשוב, מסתכנת בנפילה בפח שעליו כותב סונסטיין. אין ויכוח על כך שבאינטרנט אפשר למצוא את הכל. אבל בדרך כלל האמירה הזאת מתחברת לחשש שתלמידים עשויים לערוך חיפושים ולמצוא מידע מסוכן, דוגמת אתרים גזעניים שנראים אמינים. סכנה לא פחות קטנה היא שהמטלה השגורה בפי מורים רבים “תמצאו מידע על …” מזמינה תלמידים למצוא מידע שמחזקת דעות שהם כבר רכשו. ההתלהבות משפע המידע באינטרנט עשוייה לעוור מורים לעובדה שמציאת מידע כמטרה בפני עצמה איננה כל כך בעל ערך. האם זה יותר מדי לקוות שמורים ילמדו לבנות מטלות שבהן התלמידים מתבקשים למצוא מידע על נושא כלשהו שמציג לפחות שלוש גישות שונות לאותו נושא, לבחון את הגישות השונות ולהראות ממה כל גישה מבקשת להתעלם?

הטענה של סונסטיין, שאנחנו נוטים להסכים עם הדעות של הקבוצות שאליהן אנחנו שייכים, נראית לי די מובנת מאליה. אך אין זה אומר שהקבוצה שלנו תמיד צודקת. עוד יותר מאשר איסוף אין סופי של פיסות מידע, החינוך צריך לעזור לתלמיד לשקול דעות שונות על מנת לגבש דעה מבוססת משלו.

אינני עוקב אחר הבלוג של קווין קלי. לא מפני שיש לי משהו נגדו, אלא פשוט מפני שקורא ה-RSS שלי כבר גדוש בבלוגים העוסקים ישירות בנושאים שמעסיקים אותי, ואין ברירה אלא להחליט שיש דברים שעליהם פשוט מוותרים. אבל למזלי אני כן קורא את הבלוג של טארה קלישיין, המנהלת אתר בשם ResearchBuzz. בדרך הזאת הגעתי היום לבלוג של קלי, שם מצאתי מאמרון קצרצר, תחת הכותרת “How to know you know” שמדגיר, לדעתי, מהי מידענות בצורה נהדרת. קלי כותב שבאתר שבו הוא מרבה לבקר, הוא נתקל בשאלה על כיצד ללמוד נושא מסויים, ובתשובה לאותה שאלה. הדברים מצאו חן בעיניו, והוא הכליל את עניין לנושא ה-“ידיעה” באופן כללי:

מחשיבות העניין, אנסה לתרגם:

קצר ולעניין, ודי משכנע.

על פי רוב, הילדים שלי לא מוצאים סיבה להקשיב לאבא שלהם, ואני מניח שגם אני אינני מרבה להקשיב להם. אי לכך, אני אולי לא האדם הנכון להתייחס לנושא הזה. ובכל זאת, אני מוצא טעם רב בטכנולוגיה לשם חיזוק התקשורת המשפחתית. (ולא מדובר רק ב-“צלצל אלינו אם עד 00:30 עדיין לא הגעת הביתה”.) אם שיעורי הבית של הילדים שלי, למשל, היו מגיעים אלי דרך הודעות SMS, או בדואר אלקטרוני, או היו רשומים באתר של הכיתה, שיחות קצרות ומוכרת כמו:

     אני: יש לך שיעורי בית?
     הילד: לא.

היו אולי מוחלפות ב-“שיחה” הרבה יותר יעילה כמו:

     אני: ראיתי ב-SMS שעליך לסכם את הפרק בגאוגרפיה עד יום שלישי. מתי אתה מתחיל?

כל הפתיח הזה איננו אלא הסבר להתעניינות שהתעוררה אצלי מקריאת הכותרת שקראתי באתר של רויטרס לפני כמה ימים:

המאמר מספר על השינויים שמתרחשים בתקשורת הפנים משפחתית בהשפעת הטכנולוגיה. יש בו ציטטות רבות מפי ריצ’רד וולפסון, פסיכולוג הילדים שערך את הסקר שעליו מבוססת הכתבה:

משפטים כאלה בהחלט מעודדים. הרי בדרך כלל אנחנו קוראים על הכוח ההרסני של טכנולוגיות, על כיצד הן גורמות לפירוקן של מערכות מסורתיות כמו המשפחה. והנה, הפעם אנחנו קוראים על התרומה של הכלים האלה לחיזוק הדבק החברתי. אבל מהו הדיווח הזה? בכתבה של רויטרס (הוא התפרסם במספר אתרים, אבל בכולן היא קצרה, וחוזרת על אותן הנקודות) מציינים שנערך survey, וגם מציינים שאותו פסיכולוג ילדים שערך את ה-survey גם ערך:

המילה “study” בדרך כלל מתייחסת למחקר, וללא ספק נושא כמו התפתחות התקשורת בתוך המשפחה הוא נושא שדורש מחקר מעמיק. אבל מתברר שזה לא בדיוק מה שקרה במקרה הזה. בעצם, מדובר באותו survey, וראו זה פלא – הוא הוזמן על ידי החברה הסלולארית T-Mobile. לא קשה לחוש שריח של “מטעם” נודף מתוצאות הסקר, והתחושה הזאת מתחזקת כאשר אין שום קישור בכתבה למחקר, או לסקר, או לשום מקור אחר שיוכל לאמת את התוצאות.

חיפוש בגוגל הביא אותי לאתר של פסיכולוג הילדים הבריטי ריצ’רד וולפסון, ושם למדנו שבין היתר הוא מציע את עצמו כיועץ למבצעי פרסום. אין זה מעודד במיוחד, אבל יש כתובת דואר אלקטרוני, ולכן, גם פונים בשאלה.

תשובה לא איחרה לבוא. וולפסון מסר לי, בלי היסוס, שהסקר:

אינני מופתע. לא שהדברים היו טובים מדי להיות אמת, אלא שהיו שטחיים מדי להיות משהו מעבר לחלק ממבצע פרסומי. דווקא בזמן האחרון נתקלתי במספר מאמרים שמדגישים את החשיבות של הארוחה המשפחתית בעיצוב אופיו של הילד. אישית, אין לי ספק שדיונים סביב השולחן בשעת ארוחת ערב תרמו רבות לפיתוח החשיבה הביקורתית. נדמה לי שהיום קשה יותר לשמור על שעה שבה המשפחה מתיישבת יחד, ואשמח ללמוד שטכנולוגיות כמו הטלפון הנייד או כלים למסרים מיידים דרך האינטרנט, ממלאות תפקיד דומה לשולחן האוכל. אבל מהכתבה הספציפית הזאת, קשה להגיד שהשתכנעתי.

אינני טוען שאני מבין גדול בחינוך, אבל מה שבטוח, בכלכלה אני מבין מאד קטן. אי לכך, אינני מתווכח עם אלה שמסבירים לי, בסבלנות הולכת ופוקעת, שאתר אינטרנט שאיננו מכסה את הוצאותיו לא יכול להמשיך להתקיים. אפילו מישהו כמוני, שמשתדל לא להבין את הרעיון הבסיסי הזה חייב, בכל זאת, להסכים. אבל הנוף המידעי של היום הוא נוף של נגישות זמינה. אם איננו יכולים להקליק על קישור ולהגיע ישירות למידע המבוקש, אותו מידע כבר לא יהיה “מבוקש”. אם אני רוצה להמליץ על מאמר מסויים, קשה לעשות זאת כאשר אותו מאמר איננו נגיש לקוראים, אלא נמצא מאחורי סורג ובריח של דרישה למנוי או לתשלום.

אם כך יש, כנראה, מתח מתמיד בין שתי אמיתות – זאת של הכלכלה, וזאת של הנגישות. נכון לאתמול, נדמה לי שלנגישות יש היד על העליונה. בניו יורק טיימס של אתמול קראנו:

רק לפני כחודשיים הטיימס פתחו את ה-TimesSelect שלהם לכל מי שיש לו כתובת דואר אלקטרוני ממוסד אקדמי. השיקול היה, כנראה, הרצון להשפיע אצל אנשים “משכילים”. אבל מי אמר שצריכים לשבת באקדמיה כדי להיות משכיל? דיונים ציבוריים משמעותיים וחשובים מתנהלים על גבי בלוגים רבים שאינם קשורים כלל וכלל לאקדמיה, ולטיימס יש אינטרס שהבלוגרים המתדיינים יצטטו אותו. וכננרה שגם את זה הבינו בטיימס, ולכן, נכון לאתמול, הכל נעשה חופשי. כתבתי “כנראה”? נדמה לי שאין צורך לסייג את האמירה בשום “כנראה”. בהודעה כתוב:

פשוטו כמשמעו – במאבק בין הכסף לבין האפשרות להשפיע, האפשרות להשפיע היא שהכריעה.

האם יש כאן הסק גם לחינוך? אני מודה שאינני בטוח. תוך כדי הכנת המאמרון הזה, נתקלתי במאמרון חדש של ויל ריצ’רדסון, Headlines from the Frontlines. במאמרון הזה ריצ’רדסון מתייחס למהלך של רשת NBC לאפשר הורדות חינם, לתקופה מוגבלת, של תוכניות הטלוויזיה שלהם. הוא מצטט מאמר בניו יורק טיימס (ולפני ההקלקה על “פרסם”, מתברר שקפטן אינטרנט גם מדווח על זה):

הוא מבקש להחליף את ה-“prized viewers under 30” עם “prized students over 13”, וגם “demanding control of their program choices” עם “demanding control of their curriculum” כדי להראות כיצד החינוך הולך להשתנות, ובגדול.

יכול להיות שריצ’רדסון צודק, אבל אני חושש שאין הקבלה כל כך ברורה בין המשל והנמשל. אני מקווה שתלמידים בבתי הספר אינם צרכנים שבוחרים אילו מוצרים לימודיים עדיף להם לקנות. הרי אם זה נכון, אז אנחנו, המחנכים, אינם אלא חנוונים. המהלך של הטיימס מצביע על שינוי תרבותי רב-היקף בנוגע לנגישות המידע, אבל לעתיד הנראה לעין, החינוך יצטרך לעסוק בדרכים לעורר את התאבון למידע, ועל פיתוח אנינות הטעם של התלמידים כדי שהם יוכלו לזהות את האיכותי מתוך ההיצע הגדול כל כך של המידע החופשי.

אינני זוכר כיצד הגעתי לבלוג של ריק הוג. (אין זה בלוג שאחריו אני עוקב, ואם מישהו מבין הקוראים נתקל במאמרון הזה וזוכר כיצד הגיע אליו, אשמח לדעת). אבל שאלת ההגעה, מעניינת ככל שתהיה, איננה העיקר. מה שמעניין כאן הוא מה שהוג כותב.

הבלוג של הוג עוסק בעיקר ב-“ניהול מידע” – לא אחד הנושאים האהובים עלי. אבל בנוף המידעי של היום אפשר למצוא הערות מעניינות ורעיונות מסקרנים כמעט בכל מקום, וכך קרה במקרה הזה. הוג כותב שהוא נכח בהדגמה של כלי מחקרי חדש, ובעקבות זה מהרהר:

הוג כותב שבעקבות אותו הרהור הוא ערך חיפוש בגוגל, ובין היתר למד שקיימת ירידה בסך הכל של המחקרים המתפרסמים בתחומים מדעיים רבים. לאור זה הוא שואל שאלה נוספת:

נדמה לי שהשאלה הזאת מעוררת שוב את נושא מהימנות המקורות – אם הנושא הזה בכלל היה רדום. פן אחר לאותה שאלה, למשל, היא השאלה סביב השימוש בויקיפדיה כמקור בעבודות של תלמידים. (במאמרון מהיום, דייוויד ורליק כותב שהוא רוצה, אבל גם לא רוצה, להשתמש בוויקיפדיה כמקור במשהו שהוא כותב. הוא מסביר שאחרי בדיקה די מדוקדקת בין מקורות, הוא הגיע למסקנה שהמידע בוויקיפדיה, בנושא המסויים אותו הוא בודק, איכותי יותר מאשר מקורות אחרים, אבל הוא בכל זאת חש אי-נוחות כלפי אותו שימוש.) אני זוכר היטב כיצד, לפני יותר מעשור, שמעתי מורים מסבירים שאם למקור אינטרנטי יש סיומת של edu, או של ac, אז הוא מהימן. אך מה לעשות, וכבר אז אותה טענה היתה מופרכת.

אך אם כך, אולי אין שום דבר חדש בהרהור של הוג. אולי. ובכל זאת הוא מעמיד את כלל הנושא באור קצת אחר. כאשר בזירה החינוכית מתייחסים לשאלת מהימנות המקורות, ההנחה היא שתלמידים בבית הספר צריכים ללמוד אילו מקורות מתאימים לעבודות שהם מכינים לבית הספר. הנחה סמוייה המתלווה להנחה הראשונה הזאת היא שאין זאת בעיה של מגוברים שכבר יודעים להבחין בין מקורות מהימנים ללא מהימנים. אבל לא רק שהנחה זאת מוטעית, היא נעשית פחות ופחות נכונה מדי יום. ההרהור של הוג חושף את המציאות שבתרבות שלנו באופן כללי קיים אי-בהירות רבה בנוגע למהימנותם של מקורות. גם באקדמיה, שיטות מסורתיות כמו ביקורת עמיתים מתערערות. כאשר חוקרים מפרסמים את הגיגיהם על גבי בלוגים, האם ציטוט של אותם הגיגים בעבודה אקדמית לגיטימי? סביר להניח שלפני עשור התשובה המוחצת היתה שלא, ואילו היום ציטוט כזה מקובל.

ועל אף הבלבול והתנודה שבהם העולם המבוגר והאקדמי נמצא בנוגע למהימנותם של מקורות, בבתי הספר עדיין חושבים שקיימים מתכונים יחסית ברורים לזיהוי אותם מקורות. אין זה בדיוק הכנה לעולם המבוגרים.

נדמה ששאלוני טריוויה נעשו לחלק מרכזי של הבידור הטלוויזיוני. היכן שלא נקליק על השלט, אנחנו פוגשים מתחרים המתבקשים לתת תשובות למגוון שאלות על מנת לזכות בכסף. שעשועוני טלוויזיה כאלה יוצרים את הרושם שהחברה שלנו מעריכה ידע אצל אזרחיה. הבעיה היא, כמובן, שה-“ידע” הזה איננו אלא ידיעות תלושות, פריטי מידע סתמיים שאינם מודדים דבר מלבד היכולת לזכור ולשלוף את התשובה תחת לחץ. אין שום פסול בכך, מלבד זה שאנחנו לומדים להתייחס לאותה יכולת לזכור כ-“חוכמה”.

והנה, כדי אולי לחדד עד כמה הידע התלוש הוא נמצא במרכז הוויית הלמידה בימינו, זכינו בתוכנית טלוויזיה חדשה: האם אתה חכם יותר מתלמיד כיתה ו’?. במשחק הזה המתחרה נשאל שאלות הלקוחות מתוכנית הלימודים של החינוך היסודי, וכאשר הוא איננו מצליח לענות נכון על השאלות, לא רק שהוא אינו זוכה בכסף, אלא שעליו לדקלם את המשפט המשפיל “אני פחות חכם מילד בכיתה ו'”.

זכיתי להיות מחנך כיתה ו’ שלוש פעמים, ואני שמח להכריז, ללא בושה, שלא מעטים מהתלמידים שלי היו חכמים ממני. המטרה שלי כמחנך לא היתה להפוך אותם לחכמים, אלא לעזור להם להשתמש ביכולות שלהם, ולפתח עוד את אותן יכולות. לא פעם עסקנו ברכישת ידיעות, אבל אני מקווה שיותר מאשר עסקנו בצבירת עוד עובדות, עסקנו בהפיכת אותן עובדות לחלק מהבנת העולם. וכמובן, עסקנו בהכרת הדרכים שבאמצעותן ניתן להגיע למידע הדרוש.

אני דווקא זוכר רבים מאותן ידיעות סתמיות שמלאו את הראש שלי כאשר אני הייתי תלמיד, אך בשנים הרבות מאז למדתי שרבות מהידיעות האלו נעשו בלתי-רלוונטיות, ואפילו מוטעות, ורבות אחרות איבדו כל משמעות ותוקף. לכן, למרות שאינני מתבייש להודות שיש הרבה תלמידי כיתה ו’ שהם חכמים ממני, לא זה מה שמפריע לי בתוכניות כאלו. בעיני, הדבר היותר בעייתי היא שהחברה שלנו הופכת צבירתן של ידיעות סתמיות למדד של חוכמה.

אם יש, בכלל, צורך למדוד משהו, אז במקום למדוד “חוכמה” על ידי עוד ועוד ידיעות תלושות, רצוי יותר לבחון את היכולת לאתר תשובות – בספרים, באינטרנט, אצל חברים, ועוד. כמעט אין מצב היום שבו אנחנו נדרשים לפנות לזכרון בלבד על מנת למצוא תשובה לשאלה. בעבר היה נהוג להגיד שזה קורה רק בבית הספר (ובמבחנים). מוזר שהיום אנחנו פוגשים את זה גם בשעשועוני טלוויזיה. אולי זה היה צפוי, אך בכל זאת, חבל.

אני אוהד מאד את הגישה של “אוריינויות חדשות”. אין לי ספק שהנוף המידעי של ימינו דורש מיומנויות אורייניות שונות, או לפחות מורחבות, מאשר אלה שהכרנו בעבר. עם זאת, כל פעם שאני קורא על הגישה הזאת, אני חש מבוכה מסויימת. לא ברור לי מה כל כך חדש ב-“אוריינויות חדשות” אלו. אם אני מבין נכון, אחד המאפיינים של הגישה הזאת הוא יכולת אסוציאטיבית – היכולות ליצור קשרים בין פריטי מידע נפרדים, פריטי מידע שלכאורה אינם קשורים אלה לאלה. הרי הצורך לזכור עובדות יבשות נעלם כמעט לגמרי, ובמקומו גדל מאד הצורך לדעת מה לעשות עם המידע הרב שמציף אותנו.

חלק חשוב מהאסוציאטיביות הזאת הוא היכולת למצוא קשרים במקומות בלתי-צפויים. ונדמה לי שדוגמה טובה לכך היא קטע שמצאתי בספר שהורדתי ממדף ספרים בבית של המארחים שלנו במונטריאל. בבית גדוש ספרים, בחרתי לעיין בספר של ג’יימס בורק, “The Pinball Effect“. הספר התפרסם לפני עשור – ממש עוד בתחילת המהפכה של ה-WWW, ולכאורה (אבל רק “לכאורה”) לפני שכולם התחילו לדבר על אוריינויות חדשות.

הספר של בורק עוסק בקשרים הבלתי-צפויים, או לפחות בקשרים הבלתי-נצפים מראש, בין המצאות שונות. נדמה לי שבמידה לא קטנה הוא דוגמה לתפיסה היפרטקסטית של ההיסטוריה. לא שהתפיסה הזאת נוצרה עם ההיפרטקסט, אלא שההיפרטקסט המחיש עד כמה אין צורך בליניאריות בהבנת ההתפתחות הטכנולוגיה האנושית. אולי לפני עשור אותה גישה נראתה מקורית מאד. היום היא כמעט מובנת מאליה. בורק כותב שלספרו יש שתי מגמות. בתיאור שלו למגמה השנייה הוא כותב:

שוב, בורק כתב את הדברים האלה לפני עשור, והם דומים מאד לדברים שאנחנו קוראים כמעט יום-יום במאמרים שעוסקים באוריינויות חדשות. בורק מוסיף:

ואם כך, המגמה הבסיסית שלנו בהקניית אוריינויות חדשות צריכה להיות לעזור לתלמידים שלנו לחפש, ולמצוא, את הקשרים בין פריטים שאינם בהכרח נראים קשורים – כמו, למשל, חופשה משפחתית בחו”ל, ואוריינויות חדשות.

כמעט מדי חודש אני מנצל את המרחב הזה לשם קצת פרסום אישי. נדמה לי שאחרי שכבר עשיתי את זה מספר פעמים, אין צורך לתרץ את המנהג. הרי, אני כותב במספר מסגרות, ולפעמים יש טעם לקשר בין המסגרות האלו.

וכל זה כמבוא קצר לעובדה שהמהדורה ה-131 של הבוידם התפרסמה לפני מספר ימים. גם הפעם יש לה קשר – אם לא ישיר, אז לפחות עקיף – לנושאים שבהם הבלוג הזה עוסק. דווקא הפעם אפשר להגיד שהוא עוסק במידענות – ביכולת, או באי-היכולת, של מי שדרך חיפוש ברשת מוצא מאמרים שאני כותב להחליט בכוחות עצמו אם מה שאני כותב הגיוני או לא.

וכמו בעבר, אם מישהו רוצה להגיב, אפשר גם כאן, בעברית, או באנגלית.

הגעתי לאוניברסיטה הפתוחה אתמול כדי לשמוע את פרופ’ ליאו קורי על “אנציקלופדיות ואינטרנט: מרוב מידע – האם רואים את הידע?“. כאחד שמרבה לעסוק בשאלות הקשורות לוויקיפדיה, ולמה שאני מכנה “סמכות המידע”, שמחתי לגלות שקורי, איש אקדמיה בעל קבלות מרשימות, מעלה כמה מאותן השאלות שאני מעלה. (נכון, הצניעות אולי דורשת שהמשפט הקודם היה צריך להיות מנוסח הפוך, אבל ….) קורי הדגיש שהחלוקה שלפיה אנציקלופדיה “בוחרת” להציג את הידע היא חלק אינטגראלי מהידע עצמו. למרות שקביעה כזאת נשמעת מובנת מאליה (והרי היא נכונה גם לגבי הארגון של ספריות, למשל), במערכת החינוכית תופסים את האנציקלופדיה כמקור ניטראלי של הידע שהוא מציג. תפיסה כזאת מאפשרת למורים לבקש מתלמידים “למצוא חומר על …” נושא מסויים, במקום לבקש מהם לבחון, למשל, מה ניתן ללמוד על מי שהכין פריט מידע מסויים על אותו נושא. אולי כאשר עוסקים במידע מהאנציקלופדיה, צריכים להפוך את הפתגם הידוע, ולקבוע “תסתכל בקנקן, ולא על מה שיש בו”.

אבל בעצם, זה כן מה שעושים כאשר תלמידים פונים לוויקיפדיה. כאשר תלמידים משתמשים בוויקיפדיה כמקור המורים מרימים גבה ושואלים “האם לדעתך אפשר להשתמש באתר כזה כמקור מוסמך?”. המסר די ברור: האנציקלופדיה המודפסת, זאת שנמצאת על מדפי הספריה בבית הספר, איננה מגמתית, ומהימנותו איננה מוטלת בספק – רק הדבר ההוא באינטרנט שכל אחד יכול לערוך הוא מגמתי ולא מהימן.

ההרהורים האלה הם בעצם תפיסת טרמפ על ההרצאה של קורי. הוא לא דיבר באופן ישיר על החינוך, אם כי להתייחסותו למבנה הידע ולגישה אליו יש קשר ישיר לתהליך הלמידה. אני מודה שהופתעתי כאשר בשאלות מהקהל שני משיבים תארו את הוויקיפדיה עצמה (ולא רק השימוש בו על ידי סטודנטים/תלמידים) כסכנה גדולה. לפני חודשיים התייחסתי לנסיונות של כמה קולג’ים בארה”ב להגביל את השימוש בוויקיפדיה, וכבר אז כתבתי שהנושא כבר לא מעורר מחלוקת. כנראה שטעיתי.