הזנב ממשיך לכשכש בכלב

כבר מזמן זה איננו חדש, ובוודאי לא צריך להפתיע. ובכל זאת, לפעמים נתקלים בסיפור שממחיש עד כמה הטכנולוגיה, שלכאורה אמורה לשרת את ההוראה ואת הלמידה, מצליחה להקשות עליהן. וכאשר זה קורה לליסה ליין, אשת חינוך שבמהלך השנים תרמה רבות לשימוש הנבון בטכנולוגיות דיגיטליות בחינוך, אנחנו זוכים לתובנות עגומות.

לפני מספר שנים המכללה שבה ליין מלמדת עזבה את השימוש ב-Moodle ואימצה את Canvas. בגלל המעבר הזה ליין מצאה את עצמה מנסה למצוא דרכים לגרום ל-Canvas להציג את הקורסים המקוונים שלה בדרך שנראית לה מתאימה לשיטות ההוראה שלה ולתכנים שהיא מלמדת. כבר מספר פעמים בבלוג שלה ליין כותבת על הקשיים שבהם היא נתקלת. אבל בשבוע האחרון המצב החמיר ממש עד שהוא הביא את ליין להכריז:

It’s not just about Canvas. It’s about the decline of Western education as we know it.

ללא ספק יש כאן אמירה חריפה, ועל פניה היא גם נראית מוגזמת. כיצד כלי LMS פופולרי, מוגבל ככל שיהיה, יכול להוות סכנה לחינוך? כזכור, ליין איננה מתנגדת לשימוש באינטרנט בחינוך. להפך, היא דווקא חלוצה של ממש בשילוב כלים מתוקשבים בהוראה. ליין כותבת שעם פתיחת שנת הלימודים החדשה סטודנטים רבים פונים אליה ואומרים שהם לא הגישו עבודות בזמן מפני שבדף הכניסה שלהם ל-Canvas הם לא ראו שיש מטלות שצריכים להגיש. מתברר שהסטודנטים אינם נכנסים ישירות לאתרי הקורסים שלהם, אלא רק לדף הראשי של מערכת Canvas ושם הם רואים, עבור כל הקורסים שלהם, רשימה של העבודות שעליהם להגיש. סטודנטית אחת שלחה לליין צילומי מסך (מהטלפון שלה, כמובן) שמראים שלא הופיעו שם הודעות על מטלות שיש להגיש. ליין כותבת:

And it suddenly hit me. The process she’s accessing, the To-Do List, lists all the tasks for all the classes a student takes. It thus disaggregates the courses entirely. She’s no longer taking my History class, or a Sociology class. She’s just doing work, clicking links, crossing things off a list.

בעצם, ליין מתארת מציאות לימודית חדשה – הסטודנטים אינם לומדים קורסים מסויימים, אלא פשוט מבצעים משימות תלושות הקשר. הם פוגשים רשימה כוללת שאיננה קשורה לרצף למידה מוגדר, אלא פשוט מכילה את מכלול המשימות של כלל הקורסים שלהם. ובדרך הזאת כל המשימות שליין בונה מאבדות את הרצף הלימודי שהיא מקפידה לתכנן ובמקום זה נעשות שוות ערך, ושוות ערך עבור כל הקורסים שהסטודנט לומד. הסטודנטים כבר אינם רוכשים ידע שהמרצה מבנה כדי להוביל להבנה, אלא פשוט מבצעים מטלות.

ליין כותבת שפונים אליה אם שאלות כמו "מופיע אצלי שיש להגיש את הבוחן על הרצאה, אבל על מה הבוחן?". היא מוסיפה שהיה הגיוני להשיב "על ההרצאה, כמובן", אבל אז היא תופסת שאם הם אינם מבקרים באתר הקורס הסטודנטים אינם רואים את ההרצאה, ומפני שההרצאה איננה משימה עם תאריך הגשה היא איננה מופיעה ברשימת המטלות. היא כותבת:

In an age when we worry that students don’t read whole books, we have something here that is much worse. How can they do sequential and scaffolded learning when the system won’t let you scaffold?

קורא אחד מעיר שמזווית מסויימת אפשר לראות ברשימת המשימות המאוחדת של Canvas יישום של "למידה ממוקדת סטודנט" (student centered) – הרי הרשימה מרכזת את מלוא המשימות עבור הלומד שעכשיו יכול לבחור למה להתייחס. ליין מבינה את כוונת ההערה, אבל היא משיבה שה-"ממוקדות" הזאת משטיחה את הלמידה ומונעת ראייה רחבה על תחום הלימוד.

ליין איננה מוותרת בקלות, והיא משתדלת להבנות את סביבת הלמידה הטובה ביותר שהיא יכולה עבור הסטודנטים שלה. זאת ועוד: היא מציינת שהיכולת להמצא בתוך הקורסים שלה תמיד היתה נקודה לגאווה עבורה. במאמרון שהתפרסם מספר ימים מאוחר יותר היא כותבת:

My navigation in my courses has always been my pride. Students frequently mention on evaluations the ease of getting around the course, the knowledge of knowing what is due and when, the way the class hangs together. One Canvas feature, the To-Do list on the app, has put an end to all of that.

במאמרון הזה היא מעלה מספר רעיונות שלדעתה יכולים אולי לאלץ את Canvas לפעול בצורה קרובה יותר למה שהיא רוצה. בין האפשרויות האלה יש, למשל, הטמעת פרקי הקריאה שלה בתוך iframe שיופיע באותו הדף של הבוחן הקצר שהוא המטלה שכן מופיעה ברשימת המטלות. אבל פתרון מהסוג הזה מצריך עבודה רבה, ואי אפשר לדעת אם Canvas פתאום יפסיק לתמוך בשימוש ב-iframe.

הבעיה איננה שלליין אין רעיונות כיצד לעצב את אתרי הקורסים שלה כך ש-Canvas תשרת אותה כפי שהיא רוצה. היא אפילו איננה העבודה המאומצת הדרושה על מנת לעקוף את ברירות המחדל של הכלי (שמביאה לתוצאות שהן רחוקות מלהיות מספקות). הבעיה היא שביסודו של דבר Canvas מכתיב דרך עבודה, תפיסה לימודית, מסויימת. ליין כותבת:

The questions I’ve received indicate that few use the Notifications, which is where all my Announcements would appear. These don’t appear on the To-Do list, implying that reading them is not something one needs To Do.

במילים אחרות, הכלי רומז לסטודנטים שאין צורך לקרוא את פרקי הקריאה וגם לא את ההודעות/הנחיות/הסברים כדי לבצע את המטלות בצורה מוצלחת.

חשוב להוסיף שגם בימי השימוש ב-Moodle ליין לא התלהבה יתר על המידה מאפשרויות הכלי. כמו-כן, רבים מאיתנו בישראל שהתנסינו ב-edX הרגשנו שהוא כופה עלינו דרך עבודה מסויימת שאיננה לטעמנו. במילים אחרות, הבעיה איננה רק Canvas. ועף אף העובדה שבאופן כללי אינני מתלהב ממערכות LMS, לא יהיה זה נכון להגיד שהבעיה היא השימוש ב-LMS. אין שום פסול במערכת שמרכזת חומרי למידה ומגישה אותם בדרך יעילה, ואפילו לא במערכת שעוקבת אחרי הפעילות של סטודנטים. הבעיה נמצאת בכך שההיבטים של ה-LMS שזוכים לפיתוח הם המרכיבים הטכנולוגיים שמייעלים את הניהול ואת המעקב. בסופו של דבר מגלים, כמו שקורה לליין, שההיבטים הטכנולוגיים האלה הופכים לעיקר והתכונות החינוכיות הולכות לאיבוד.

מה, שוב!

כן, אני יודע. בזמן האחרון אני מקדיש יותר מילים לתלונות על השתלטות עולם העסקים, ובמיוחד עסקים תקשוביים, על החינוך מאשר ללמידה באמצעות התקשוב עצמה. יתכן שבחודשים האחרונים לא רק כתבתי (מספר פעמים!) דברים דומים למה שאני כותב עכשיו, אלא אפילו כתבתי את אותן המילים. ובכל זאת, לפעמים קשה להתאפק. כך קרה כאשר בסריקה חפוזה על הכותרות החדשות באתר ReadWrite, אתר שבעבר קראתי בעיון והיום זוכה מקסימום לדקות אחדות כל שבוע, מצאתי את הכותרת:

ידעתי שאצטרך לקרוא את כל הכתבה.

מידי פעם ReadWrite מתייחס לעניינים בתחום החינוך, ודווקא בגלל זה הכותרת הזאת היתה קצת תמוהה. מסגרות של למידה מקוונת קיימות שנים רבות, ואתר כמו ReadWrite מודע לכך, ואף סקר אותן בעבר. ואפילו אם בעבר היותר רחוק הלימוד המקוון לא לגמרי המריא, בעבר היותר קרוב פרויקטים כמו האקדמיה של קהאן או "מהפכת" קורסי ה-MOOC כיכבו בכתבות של האתר, כך שלא ברור למה האתר מתייחס להמראה שבכותרת כדבר שאמור להתרחש רק עכשיו. דווקא כותרת המשנה של הכתבה הבהירה את המצב:

How political candidates' education plans could benefit Silicon Valley
הנה, עכשיו הבנתי: לא מדובר בחינוך או בלמידה מקוונים שעשויים לזכות בעדנה חדשה (או מחודשת). המיקוד איננו בחינוך שעומד להרוויח, אלא ביזמים בעמק הסיליקון. הכתבה מסבירה שלקראת הבחירות של 2016 המועמדים השונים מדגישים את חשיבות החינוך ואת הצורך להנגיש אותו לכל. הדגש הזה עשוי לעודד את מערכות החינוך השונות לפתח פרויקטים מקוונים, ופותח פתח לפרויקטים של למידה מקוונת מחוץ למערכות הקיימות לחדור לתחום. לא לפני יותר מדי זמן כאשר דיברו על "חינוך" כולם הבינו שהכוונה היתה להשכלה וללמידה על כלל היבטיה. אבל היום כאשר מדברים על "חינוך" מצטיירת בראש תמונה של פרה חולבת בידיהם של יזמים בעמק הסיליקון.

מהכתבה ברור שמשהו חשוב בתחום עומד לקרות:

After a long ramp-up and slow, but steady growth, the online education trend could finally be poised to take its place within academia's hallowed halls.
אבל כזכור, כאשר ב-ReadWrite כותבים "חינוך" לא כל כך קל להבין למה הכוונה. הכתבה מציינת שמועמדים משתי המפלגות הגדולות מעוניינים בקורסים מקוונים על מנת להוזיל את הוצאות הלימוד של סטודנטים, ושהם רוצים לאפשר קבלת הלוואות לסטודנטים לא רק במוסדות "רגילים" אלא גם בפרויקטים של למידה מקוונת. נדמה לי שכולם מסכימים שחשוב להוזיל את שכר הלימוד (ואת שלל ההוצאות על ספרי הלימוד ועוד), אבל משום מה קשה להתרשם שטובת הסטודנטים נמצאת במרכז הדאגה של כותב הכתבה. אנחנו קוראים:
For employers looking for skilled talent, that could open up the floodgates, as students may freely pursue higher learning without fear of deep debt.
שוב, זאת מטרה מבורכת. אבל מהמשך אותה פיסקה אנחנו מגלים שבעצם מה שחשוב באותה הוזלה היא שפרויקטים מקוונים למיניהם יוכלו להרוויח סטודנטים שעד עכשיו לא יזכו להלוואות, ובאופן כללי מהוזלת הלימודים:
For entrepreneurs interested in an emerging sector, education may be ready to move from the fringe to the center of the action.
הכתבה מציינת בחיוב מערכות למידה שהציונים בהן אינם מבוססים על הנוכחות בכיתה אלא ביכולת של הלומד להראות שליטה בחומר הנלמד; מה שמכונה "מבוסס כשירות" (competency based). גם בגישה הזאת אין פסול, אבל יש כאן הנחה סמויה. בעצם, לא מדובר בהשכלה הגבוהה הקלאסית ששואפת להרחבת אופקים, שחושפת את הלומדים לתחומים ולרעיונות שלא היו מוכרים להם. במקום זה יש כאן הכשרה מקצועית, במיוחד לקראת אותם המקצועות להם עמק הסיליקון זקוק. בעצם, היזמים של העמק עומדים להרוויח פעמיים – פעם אחת הפרויקטים שלהם, בגלל האפשרות של סטודנטים לקבל הלוואות, יזכו להפצה רחבה, ופעם שנייה כאשר בוגרי הפרויקטים האלה יתאימו לצרכי ההעסקה שלהם, בלי המטען המיותר של ההשכלה הגבוהה המסורתית.

קל למצוא כאן את הכדאיות לעמק הסיליקון, אבל יותר קשה למצוא כיצד כל זה תורם לחינוך.

משום מה, זה איננו מפתיע

כאשר ההיסטוריה של הלמידה המקוונת תיכתב בוודאי יתנהל ויכוח בין ההיסטוריונים שכותבים אותה. יהיו כאלה שיטענו שהגורם המרכזי בפיתוח הקורסים האלה ופריחתם היו אנשי חינוך שראו באינטרנט אמצעי למינוף הלמידה ומציאת אמצעים ליצירת חוויה לימודית שונה מהמקובל. לעומתם, אחרים יטענו שקשיים כלכליים של מוסדות להשכלה הגבוהה דרבנו את אנשי המנהל לעודד קורסים כאלה כדרך לצמצם הוצאות כספיות. במשך העשור ויותר שבו אני קשור לנסיונות לבנות קורסים מקוונים בהשכלה הגבוהה ראיתי את התרומות של שתי הגישות האלו. לפעמים הם פעלו בשיתוף פעולה, ולפעמים זו נגד זו.

בתיאור די גס אפשר להגיד שאלה שדגלו בתפיסה חינוכית אחרת מהמקובל הפגינו אדישות כלפי שאלות תקציביות. היה להם ברור שחינוך איננו אמור להיות מרכז רווח, אלא שחינוך מיטבי מצריך השקעה כספית גדולה. מצד שני, אנשי המנהל לא התנגדו לנסיונות חינוכיים חדשים, אבל בעיניהם הכדאיות של קורסים מקוונים היתה בסיכוי לחסוך כסף. עוד לפני עידן ה-MOOC, למשל, אלה שאלו למה בכל מכללה מלמדים את אותם הקורסים, כאשר קורס אחד גדול שמועבר בצורה מקוונת היה חוסך כסף, הן במשכורות והן בחומרי למידה. (בנוסף, סטודנטים גם הביעו את רצונם לחסוך בנסיעות היקרות למוסדותיהם.)

היום כמעט בכל המוסדות קורסים מקוונים הם חלק מהתפריט המוצע. עם זאת, הקורסים האלה דומים יותר לקורסים בהתכתבות מאשר למשהו שמציע חוויה לימודית ייחודית. בנוסף, ההנהלות גילו שגם אם הקורסים האלה מביאים לחסכון, בנייתם יקרה, כך שלא בטוח שההשקעה הראשונית, והמאמץ, כדאיים. נכון להיום נדמה לי שזה המצב בנוגע לקורסים מקוונים בהשכלה הגבוהה – הם חלק אינטגראלי מהמוסדות האלה, אבל אי אפשר לצפות שהם יהוו מקור לחידושים לימודיים. ולאור המציאות המתמשכת הזאת, לא ברור אם יש בכלל טעם לעסוק בשאלה מה משפיע יותר על התפתחות קורסים מקוונים. אבל לפני זמן קצר גוף קנדי שעוסק בלמידה מרחוק, Contact North, עורר את הנושא מחדש (לפחות עבורי) כאשר הוא פרסם סקירה על מחקרים שבחנו אם וכיצד הלמידה המקוונת תורמת לחסכון כספי. הסקירה בוחנת כ-20 מחקרים, חלקם חדשים, וחלקם מלפני עשור ויותר (ממש היסטוריה עתיקה במונחים של האינטרנט בחינוך).

כבר במבוא של הסקירה (שהיא 14 עמודים בסך הכל) מחברי הסקירה מתייחסים למתח בין שני הגורמים המשפיעים על קורסים מקוונים:

Any consideration of cost-effectiveness or savings inevitability links back to concerns for quality as the development and delivery of well designed online learning can involve considerable investment. Cost implications are more likely to be linked to increased productivity than direct savings.
ואולי הדבר המעניין ביותר בסקירה הוא שהמתח הזה בא לביטוי פחות או יותר בכל המחקרים שנסקרו. במילים אחרות, אפשר להגיד שעל אף העובדה שבמשך העשור האחרון מוסדות להשכלה גבוהה אימצו קורסים מקוונים בצורה די מאסיבית, עדיין רחוק מלהיות ברור אם הקורסים האלה משיגים את המטרות שמציבים להם. יתרה מזאת, עדיין אין תמימות דעים בנוגע למטרות האלו. יש עדיין מי שמקווה שהקורסים יקדמו למידה אחרת, ומי שמקווה שהם בסך הכל יחסכו כסף. המסקנה שכותבי הסקירה מביאים בסוף איננה מפתיעה:
The consensus seems to be that no amount of research will ever result in a ‘yes’ or ‘no’ answer to the question of whether or not online learning saves money while maintaining quality.
למען האמת, זאת מסקנה מאד הגיונית. כאשר אין הסכמה בנוגע למטרות, גם קשה מאד להגיע להסכמה בנוגע להשגת המטרות הלא ברורות האלו.

נושא שמתעקש לא להעלם

כבר כתבתי שהיה נדמה לי שמבחינתי מיציתי את הטיפול בשאלות סביב התיאוריה של קלייטון כריסטנסן בנוגע לחידושים משבשים בחינוך. אבל משום מה, התיאוריה ממשיכה להרים את הראש. מאמר בגליון החדש של ה-Washington Monthly בוחן את העתיד של מוסדות להשכלה גבוהה לאור הצלחתם של מייזמים שמציעים קורסים מקוונים במחיר עממי. מייזמים כאלה תואמים את התיאור של כריסטנסן – תחילה הם זעירים וצדדיים למלאכת ההוראה, וקשה לחשוב שהם מסוגלים להתמודד מול קולג'ים ואוניברסיטות ממוסדים. אבל עם הזמן הם משכללים ומשפרים את השירות שהם מציעים, ולקוחות שאינם יכולים לרכוש השכלה במחיר הגבוה שהאוניברסיטה דורשת מתחילים לראות בהם אלטרנטיבה כדאית.

עיקר המאמר עוסק בחברה בשם StraighterLine שמציעה קורסים ללא הגבלה תמורת $99 לחודש. כמובן שאחת הבעיות המרכזיות של מייזם מהסוג הזה היא קבלת הסמכה מגוף שיכול לאשר שהקורסים שלו נחשבים לקראת לימודי תואר. StraighterLine מצליח לקבל אישורים, אם כי יש לא מעט התנגדות לכך ממוסדות קיימים. קל להרים גבה כלפי "מוסדות" כאלה, אבל חשוב לזכור שלא כל מוסד להשכלה גבוהה הוא Harvard או Yale, ולא כל קורס הוא הרפתקה אינטלקטואלית שמרחיבה את אופקיו של הסטודנט. עשרות אלפי סטודנטים לומדים בקורסים שבסך הכל משרתים את המטרה של רכישת מקצוע שאולי מבטיח משכורת סבירה. ועבור הסטודנטים האלה, קורסים דרך StraighterLine הם פתרון כלכלי הגיוני.

המאמר מוצא דמיון בין מה שקורה היום לעיתונים לבין מה שעתיד לקרות בקרוב למוסדות להשכלה גבוהה. העיתון הציע לקוראיו שלל שירותים שונים – לא רק החדשות, אל גם פרסומות, מידע על אירועים עתידיים, תשבצים, ועוד. בנוסף, החדשות שקראנו סובסדו על ידי המפרסמים שהיו זקוקים לעיתון כאחד האמצעים היחידים להפצת הפרסומות שלהם. ידוע לכולנו שהאינטרנט שיבש את ההסדר הזה, ועיתונים רבים מוצאים את עצמם בסכנת סגירה. במוסדות להשכלה גבוהה קורסים לקראת תואר ראשון ממלאים את התפקיד הכלכלי של הפרסומות – הכסף שנכנס לאוניברסיטה מהקורסים האלה (שהם על פי רוב זולים להפקה) מפרנס, למשל, את המחקר. לפי המאמר:

Like Craigslist, StraighterLine threatens the most profitable piece of a conglomerate business: freshman lectures, higher education’s equivalent of the classified section. If enough students defect to companies like StraighterLine, the higher education industry faces the unbundling of the business model on which the current system is built. The consequences will be profound.
התהליך שמתרחש כאן מכונה unbundling – פירוק החבילה, והוא בהחלט מאיים על האוניברסיטה כפי שאנחנו מכירים אותה היום. עם זאת, האינטרנט מלמד שמקצוע העיתונאי יכול לשרוד ללא העיתון, ויתכן שאפשריים גם לימודים גבוהים ללא אוניברסיטה. השיבוש מאיים על המוסד שנהנה מהמערכת כפי שהיא קיימת היום, ולא בהכרח על הרעיון (עיתונאות, למידה) עצמו.

אין שום דבר פסול בכך שלימודים יתרחשו מחוץ למערכת המוכרת של היום. טים סטאמר כותב על המאמר הזה ב-Washington Monthly ומעיר:

Of course, it all depends on what you’re looking for from a college education.

If all a person needs is the information and credits, $99 a month and working entirely online is certainly a good way to go.

וזה נכון, אם כי אפשר לקוות שאין זה כל מה שסטודנטים מחפשים. ובאמת, רכישת ידע, ו/או מקצוע, איננה הסיבה היחידה שבגללה אנשים הולכים לאוניברסיטה. ולא מדובר רק במחקר החשוב שנתמך על ידי שכר הלימוד. מוסדות להשכלה גבוהה הם סביבה חברתית שבה, למשל, אפשר למצוא שותף לחיים, או בילוי נעים. הם מקיימים פעילות ספורטיבית שלעתים קרובות חשובה מאד לקהילה שבה הם נמצאים, ויש להם עוד תפקידים מעבר להוראה הטהורה. וכמובן שעבורי "המידע והקרדיטים" אינם כל מה שאדם צריך.

גם כאן יש הקבלה לעיתונים ולעיתונאות. החיבור ההיסטורי בין שני אלה היה אולי מקרי ולא מכוון, אבל העובדה שהעיתון הרוויח כסף אפשרה לו לממן עיתונאות חוקרת ועצמאית. עם התקפלותם של עיתונים רבים, גם הפונקציה של עיתונאי חוקר נמצאת בסכנת הכחדה. יתכן שפירוק החבילה של ההשכלה הגבוהה, למרות שהוא ייטיב עם הסטודנט שישלם פחות כסף, יביא לצמצום המחקר, ולמיגור ההשכלה לתחומים "פונקציונאליים" בלבד. אין זה החזון של הרוב מאיתנו שעוסקים בתקשוב בחינוך, ואפשר לקוות שגם עם מייזמים כמו StraighterLine אכן ישנו את הדרך שבה רוכשים ידע, השיבוש שהוא יגרום לתחומים לימודיים אחרים לא יהיה שלילי מדי.

התלמידים חולים בבית … ורוצים ללמוד?

דרך מאמרון קצר של קרל פיש הגעתי לבלוג קבוצתי של כמה מהמורים מבית הספר של פיש. בבלוג הזה אן סמית, מורה לכישורי שפה, כותבת על ההשפעה הבלתי-צפויה של מחלת השפעת על הכיתה. סמית כותבת שכל יום היא פותחת את השיעור ב-"שלום לכולם", אבל היא שמה לב שמספר המשיבים ב-"שלום סמית" הולך ופוחת. בקיצור – יש לא מעט תלמידים חולים. על מנת לאפשר לתלמידים שאינם מגיעים לכיתה להתעדכן לגבי המתרחש בה, היא הציעה לכיתה להשתמש ב-Skype.

היה לי קצת מוזר לקרוא שתלמידיה של סמית אינם מכירים את השימוש ב-Skype. הרי בפעמים האחרונות שאני פתחתי Skype מצאתי שאני אחד מבין בערך 14 מיליון משתמשים אחרים שמחוברים באותו רגע, ולכן הגיוני לטעות ולחשוב שכולם מכירים את הכלי. סמית עצמה כותבת שהיא נחשפה לכלי במסגרת של קורס בו היא למדה לפני שנה, ולכן ההכרות שלה עם הכלי קשורה לצרכים חינוכיים. אבל הייעוד הבסיסי שלו איננו, כמובן, חינוך, אלא פשוט תקשורת, אפילו אם לא צריכים להתאמץ כדי לחשוב שאפשר להשתמש בו כדי לשמור על קשר עם תלמידים נעדרים מהכיתה בגלל מחלה.

אין חדש בגיוס התקשוב לשם הוראה/למידה מרחוק במצבים שבהם תלמידים אינם יכולים להגיע לבית הספר – אם מסיבות של מחלה, או, כמו שנפוץ מדי אצלנו, מסיבות בטחוניות. לאור זה, אין שום דבר מיוחד בדיווח של סמית. אבל מה שמרשים בדיווח שלה איננו סתם השימוש בכלי, אלא העובדה שהתלמידים שנשארו בבית שמחו על ההזדמנות להשתתף בשיעור. סמית מדווחת על מקרה אחד ספציפי שבו ארבעה תלמידים חולים התחברו מהבית – שניים עם מצלמות ועם מיקרופונים, ושניים שיכלו רק לעקוב אחר המתרחש בכיתה אבל לא להשתתף באופן פעיל. סמית כותבת (וגם פיש מצטט):

What was really impressive was the students’ willingness to be connected back into our class when they are at home feeling crummy. They want to participate, they want to stay in touch, they want to continue to learn and aren’t letting the flu get in their way.
יש כאן מקרה ברור של טכנולוגיה שמשרתת את הלמידה. אבל גם ברור שהשיעור עצמו, והנכונות של סמית ליצור פעילות שתעניין את התלמידים, הם העיקר. בתגובות לדיווח של פיש על המקרה הזה קורא אחד מציין שבמחוז שלו מעודדים את המורים להכין שיעורים שאפשר יהיה ללמד דרך הרשת, וזאת, לפי דבריו, על מנת שאם תלמידים יפסידו ימי לימודים לא יצטרכו לשמור את בתי הספר פתוחים ימים מיותרים, וכך יחסכו כסף. פיש משיב:
I think the hard thing is going to be how to make these meaningful, relevant, worthwhile lessons because – unfortunately – I think the easiest things to transfer online are often also the least effective, low-level thinking lessons. Doing this well is probably going to take more time, planning and resources than most folks might be willing to give to it.
אכן, אולי קל להעביר שיעור פרונטאלי רגיל דרך האינטרנט, אבל ספק אם שיעור כזה יגרום לתלמידים חולים בבית להעדיף את השיעור על הטלוויזיה, או על הגלישה ברשת. לעומת זאת, סביר מאד להניח שעם מורים טובים, כמו אן סמית, שאינם מסתמכים על התקשוב אלא מגייסים אותו לצרכים חינוכיים, זה לא כל כך קשה.

טוב שהידיעה הופכת לנחלת הכלל

כאשר כותרת מהניו יורק טיימס – In Study, Online Education Beats Classroom – הופיעה בקורא ה-RSS שלי הבקר היה צפוי שמיד אקליק כדי לקרוא במה מדובר. אבל לא ציפיתי שאגלה שמדובר במחקר שנערך תחת חסות משרד החינוך האמריקאי שעליו כבר כתבתי לפני חודש וחצי. טיפה מוזר לי שכתבי הטיימס לענייני חינוך מצאו את המחקר הזה רק עכשיו, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. כאשר המחקר התפרסם יחסית מעטים בבלוגוספירה החינוכית התייחסו אליו. לאור העובדה שבלוגרים שעוסקים בתקשוב בחינוך מעוניינים להבליט התייחסויות חיוביות לתקשוב וללמידה מקוונת, ההתייחסות הדלילה הזאת היתה טיפה מוזרה. אפילו אלה שכן הזכירו את המחקר לא התרגשו במיוחד. ג'ורג' סימנס, למשל, הקדיש רק פיסקה קצרה לדיווח על המחקר, וציין:
The questions we ask in research are sometimes more interesting than the findings…
הכתבה בטיימס די קצרה, ואיננה מעמיקה. אין בה טענה שלמידה מקוונת מהווה מהפכה חינוכית. אולי אפילו ההפך. מצוטט בה האחראי ללימודים מקוונים באוניברסיטה באריזונה, אדם שבהחלט מעוניין לקדם קורסים כאלה, המודה שנכון להיום הפדגוגיה בקורסים האלה די סתמית:
Universities – and many K-12 schools – now widely use online learning management systems, like Blackboard or the open-source Moodle. But that is mostly for posting assignments, reading lists, and class schedules and hosting some Web discussion boards.
לצערי, הערכת המצב הזאת נראית לי די אמינה. ואם חלק ניכר מקורסים מקוונים אינם מנצלים את התקשוב בדרכים מקוריות, יש טעם לשאול למה המחקר מגלה שתלמידים וסטודנטים לומדים בהם (טיפה) טוב יותר. כאשר כתבתי על המחקר הזה לראשונה הדגשתי שתי נקודות – בלמידה המקוונת הזמן שהלומד מקדיש למפגש אישי עם חומרי הלמידה כנראה גדול יותר מאשר בקורס פנים אל פנים, ובנוסף, קורסים כאלה מכילים מרכיבים של חשיבה רפלקטיבית שעוזרים לסטודנטים להפנים את הנלמד. הנקודות האלו זוכות רק לרמז בכתבה בטיימס, ובעצם אין בה ממש הסבר לנתונים שבמחקר.

אבל הסבר זה או אחר חשוב פחות מאשר העובדה הפשוטה שכתבה כזאת מופיעה בניו יורק טיימס. אינני יודע למה הבלוגוספירה החינוכית לא הגיבה בהמונים לכתבה, אבל אין ספק שכתבה אחת בניו יורק טיימס מפיצה את המסר לציבור הרחב הרבה יותר טוב ממספר בלוגים. תוך יום היו יותר מ-70 תגובות לכתבה באתר הטיימס. לעתים קרובות התגובות לכתבות בענייני חינוך בעיתונות הכללית רדודות לדמי. הפעם התרשמתי מרמתן. הדיון שהתנהל בתגובות היה ער מאד, והרוב המכריע של התגובות היו ענייניות ושקולות. מעניין לציין שכמעט 20% מהמגיבים ציינו שהמחקר איננו בהכרח מצביע על הישגים בלימודים בעקבות הלמידה מקוונת, אלא שאולי מראש האוכלוסיה שבוחרת ללמוד בקורסים מקוונים מורכבת מאנשים בעלי נטייה להשקיע יותר בלימודיהם. כפי שכותב מגיב אחד:

Isn’t it a self-selecting group that would want to learn online? Could this be a reason why those taking online courses do better? There’s a certain drive and motivation necessary to force yourself to learn something you don’t have to.
ואפילו אם זה נכון (ויש בטענה הזאת לא מעט הגיון), טוב שהממצאים של המחקר הזה מגיעים לקהל רחב. ככל שמידע על הכדאיות של למידה מקוונת זוכה לחשיפה רחבה, צורת הלמידה הזאת תוכר יותר ויותר כאופציה לימודית לגיטימית.

עדכון:

רגעים ספורים בלבד אחרי פרסום המאמרון שמתי לב שאתר כלכליסט מתייחס למחקר הזה, והגיע אליו דרך הכתבה בניו יורק טיימס. בכלכליסט התייחסות מעניינת שמתמקדת בפער ההולך וגדל בין אלה שיכולים ללמוד בצורה מקוונת, לבין אלה שנדונים להמשיך ללמוד בשיעורים פרונטאליים בבתי ספר שהם פחות מוצלחים. יש כאן בעיה אמיתית, אם כי היא איננה קשורה ישירות למחקר עצמו.

אפילו מחקרים אומרים את זה

דוח חדש של משרד החינוך האמריקאי מסכם ניתוח מטה (meta analysis) של מחקרים שבדקו למידה מקוונת (Evaluation of Evidence-Based Practices in Online Learning: A Meta-Analysis and Review of Online Learning Studies). אינני איש מחקר, ואני מודה שהקריאה בדוח (מעבר לסיכום והצגת המסקנות) לא היתה קלה. במידה מסויימת אפשר לומר שהיא היתה אפילו מייגעת. אבל יש, כמובן, ערך רב בסקירות מהסוג הזה.

יש יתרונות, וגם חסרונות, לניתוח מטה. מצד אחד, בדיקה של קשת רחבה של מחקרים יוצרת תמונת מצב מקיפה – המסקנות של ניתוח כזה עשויות להיות די מהימנות. מצד שני, ניתוח ברמת המטה מתבסס על מחקרים רבים, ונוצר מצב שבו השוני בין המחקרים, ומה שהם בדקו, נעשה גדול מדי על מנת לאפשר הכללות. כל המחקרים שנסקרו בדוח עסקו ב-"למידה מקוונת", אבל תחת הכותרת הזאת אפשר למצוא לא רק קורסים שהתנהלו בצורה מקוונת באופן מלא, אלא גם קורסים פנים אל פנים שאליהם התווסף מרכיב זה או אחר שאפשר לכנות אותו מקוון (קבוצות דיון, למשל), ובין שני אלה קורסים עם דרגות שונות של מקוונות. עורכי הדוח איתרו מעל 1,100 תקצירים על מחקרים שבדקו למידה מקוונת (שוב, לפי הגדרה רחבה מאד), אבל מתוכם הם מצאו רק 176 שמדדו הישגים (outcomes) של הלומדים באופן אובייקטיבי שנמצאו מתאימים להכלל במאגר שעליו מתבסס הדוח. ומתוך אלה:

99 had at least one contrast between an included online or blended learning condition and face-to-face (offline) instruction that potentially could be used in the quantitative meta-analysis.
ובכל זאת, אחרי כל הצמצום הזה, ההבדלים בין המחקרים ומה שכל אחד מהם בדק עדיין היו די משמעותיים. חלק גדול מהדוח מוקדש להסברים מתודולוגיים שמבקשים להסביר למה בכל זאת בעיני מחברי הדוח המסקנות תקפות.

ובאמת, מה לגבי המסקנות?

The meta-analysis found that, on average, students in online learning conditions performed better than those receiving face-to-face instruction.
כל מי שמשוכנע שיש ערך בלמידה מקוונת יכול לקחת רגע לצהול, או לפחות להשמיע אנחת רווחה. אבל רק לרגע. הרי בהמשך אותה פיסקה (עמ' ix) אנחנו קוראים:
The difference between student outcomes for online and face-to-face classes—measured as the difference between treatment and control means, divided by the pooled standard deviation—was larger in those studies contrasting conditions that blended elements of online and face-to-face instruction with conditions taught entirely face-to-face. Analysts noted that these blended conditions often included additional learning time and instructional elements not received by students in control conditions. This finding suggests that the positive effects associated with blended learning should not be attributed to the media, per se.
במילים אחרות, ההישגים שנמצאו בדוגמאות ללמידה משולבת פנים אל פנים ומקוונות היו גדולים יותר מאשר אלה שנמצאו בדוגמאות ללמידה פנים אל פנים, אבל גם בדוגמאות של למידה מקוונת "טהורה". זאת ועוד: יתכן שהיתרונות של הלמידה המקוונת אינם נובעים מהשימוש בתקשוב, אלא מכך שבקורסים ששילבו מרכיבים של למידה מקוונת נוצר מצב שבו הלומדים הקדישו יותר זמן ללימודיהם.

ויתכן שהיתרון לטובת למידה מקוונת נובע מסיבות רבות אחרות. התרשמתי במיוחד משתי סיבות שעליהן מצביעים מחברי הדוח – מרכיב של רפלקציה שבא לביטוי בלמידה מקוונת, ומרכיב של הניהול העצמי של הלומד. בדוח אנחנו קוראים (עמ' xvi):

Studies indicate that manipulations that trigger learner activity or learner reflection and self-monitoring of understanding are effective when students pursue online learning as individuals.
כמו-כן, בגוף הדוח עצמו (עמ' 45) המחברים כותבים:
Overall, the available research evidence suggests that promoting self-reflection, self-regulation and self-monitoring leads to more positive online learning outcomes. Features such as prompts for reflection, self-explanation and self-monitoring strategies have shown promise for improving online learning outcomes.
התייחסות דומה אפשר למצוא לגבי המרכיב של ניהול עצמי (עמ' 4):
In active learning, the technology allows students to control digital artifacts to explore information or address problems. In interactive learning, technology mediates human interaction either synchronously or asynchronously; learning emerges through interactions with other students and the technology.
מחברי הדוח מזכירים שבעבר מחקרים דומים לא הראו הבדלים משמעותיים בין למידה מרחוק (לא רק מקוונת) לבין למידה פנים אל פנים (no significant differences). לעומת זאת, תוצאות הניתוח שלהם מראות עדיפות קלה לטובת הלמידה המקוונת. עבורם התוצאות האלו חשובות היות ויש להם אינטרס כלכלי – עליהם להמליץ לממשל לגבי הכדאיות של השקעה בלמידה מקוונת, או בלמידה משולבת.

אישית, התרשמתי במיוחד ממשפט אחד שמתייחס למקבץ של מחקרים שנכללו בניתוח (עמ' 38):

As a group, these three studies suggest that the relative efficacy of blended and purely online learning approaches depends on the instructional elements of the two conditions.
אם אני מפרש את המשפט הזה נכון, מה שהמחברים מוסרים לנו הוא שהטכנולוגיה פחות חשובה מאשר הגישה החינוכית. משום מה, אפילו כאדם שדוגל בהטמעת התקשוב בחינוך, הקביעה הזאת איננה מפתיעה אותי.

שטח אפור, אבל לא בהכרח פסול

לפני מספר ימים באתר של ה-Chronicle of Higher Education התפרסם מאמר שדיווח על מספר מקרים שבהם מרצים בקורסים מקוונים התחזו לסטודנטים באותם קורסים על מנת לדרבן דיונים בפורומים וכך לסייע בלימוד התכנים של הקורסים. המאמר מביא את הנסיונות של שלושה מרצים – שניים בארה"ב ואחד בדרום אפריקה. שאלה מרכזית שעולה מתוך המאמר היא האם ההתנהגותם של המרצים היא מוסרית – הרי מדובר בתרמית ובאחיזת עיניים. מול הטענה הזאת המרצים המתחזים משיבים שהמטרה שלהם איננה לבלש אחר הסטודנטים, אלא לעזור להם ללמוד. מרצה אחת מצוטטת שהיא יצרה דמות מדומה של סטודנט כדי להפחית את תחושת הניתוק מהסטודנטים בקורס. המאמר מוסיף:
Other proponents say fake students can bridge the isolation students feel sitting alone at their computers. They stimulate participation. They build learning communities. And the ultimate hope is that they help keep students from dropping out, a serious concern of distance educators.
אותם מרצים שעל הנסיון שלהם מדווח במאמר ציינו שההתחזות השיגה את המטרה של דרבון הדיון והגברת מעורבות הסטודנטים. מספרים שכאשר המרצה (כמרצה) העיר הערות בפורום ההערות שלו הביאו לחתימת הדיון, ואילו כאשר הסטודנט המדומה העיר הערות הדיון התעורר והמשיך להתפתח.

גם אם ההתחזות עזרה ללמידה, אין ספק שיש כאן שטח אפור. מדובר במצב בעייתי, והמטרה איננה בהכרח מקדשת את האמצעים. בהחלט אפשר לטעון ששתילת סטודנט מדומה לתוך קורס מפרה את האימון שחייב להיות בין המרצה לסטודנט. אך עם זאת, אישית נדמה לי שמדובר בשטח אפור שראוי שייבדק, שלגיטימי שייבחן. מתוך המאמר, התרשמתי ששיקוליהם של המרצים היו חינוכיים, ושה-"תרמית" (אם אכן אפשר לכנות אותה כך) נעשתה לשם הלמידה. הרושם שמתקבל איננה שההחלטה להתחזות נעשתה בחפזון, אלא שהמרצים היו מודעים מאד לבעייתיות ובכל זאת חשו שיש בנסיון הזה ערך. המרצה מדרום אפריקה פרסמה מאמר מעניין מאד ב-Journal of Computer Mediated Communication על הנסיון שלה. אותו מאמר בוחן את השימוש בדמות של סטודנט מדומה, אך איננו מתחמק מהשאלות האתיות שעולות בעקבות החדרת הדמות לתוך הקורס.

לאור זה מעניין לציין שלפני מספר ימים, ב-Wired Campus, אתר משנה של ה-Chronicle of Higher Education, כתבה בת 200 מילים על המאמר הראשי הופיעה. הכתבה הזאת זכתה ליותר מ-50 תגובות. נדמה לי שמלבד תגובה אחת שהרהרה שאם המטרה היא העמקת הלמידה, אולי השימוש בסטודנט מדומה לגיטימי, כל יתר התגובות שללו את האפשרות הזאת על הסף. זאת ועוד – מספר רב של תגובות ניצלו את ההזדמנות על מנת לפסול קורסים מקוונים באופן כללי בטענה שהצורך לשתול סטודנט מדומה בקורס רק מוכיח שבקורס מקוון אין אפשרות ליצור קשר אמיתי עם סטודנטים. (באופן כללי, התרשמתי שהמגיבים קפצו לתוך הדיון בשאלות האתיות מבלי לקרוא את המאמר של המרצה מדרום אפריקה.)

לקורסים מקוונים דינאמיקה שונה מאשר לקורסים פנים אל פנים. במשך הדורות מרצים מנוסים בקורסים מסורתיים סיגלו לעצמם מגוון שיטות שבאמצעותן ניתן לעורר עניין ולהבטיח מעורבות הסטודנטים בקורס. עבור קורסים מקוונים שיטות כאלו עוד בתהליך של התהוות. בוודאי יידרשו מספר שנים עד שנדע מה עובד ומה לא. גם אם יצירת סטודנטים מדומים בקורסים מקוונים בעייתית מבחינה אתית, נדמה לי שמוקדם מדי לפסול את זה כשיטה אפשרית לדרבון הלמידה.

גם כאן יש יתרון לתקשוב

אין זה סוד שבעיני הערך האמיתי של התקשוב בחינוך איננו צריך להימדד בתוצאות גבוהות במבחנים או בציונים טובים בקורסים. מה שמעניין אותי בתקשוב הוא הפתח שהוא יוצר לדרכי למידה חדשות, והיכולת שלו לעורר את הרצון לחקור ולדעת. תקשוב בשרות החינוך המסורתי איננו מושך אותי במיוחד. אבל אם מישהו עורך מחקר שמראה שהתקשוב בכל זאת כן מסייע ברכישת הידיעות הדרושות על מנת לקבל ציון טוב בקורס מסורתי, מי אני להתלונן!

כתבה שהתפרסמה לפני שבוע באתר של ה-Milwaukee Journal-Sentinel מדווחת על קורס מקוון באוניברסיטה של ויסקונסין במילווקי שמתנהל לפי שיטה שפותחה על ידי פרופסורית באוניברסיטה שכנראה משיגה את התוצאה הזאת. כותרת הכתבה:

מדובר בקורס מבוא לפסיכולוגיה – סוג הקורס שבדרך כלל מתנהל באולם הרצאות עם מאות סטודנטים שמאזינים להרצאות, קוראים פרקי קריאה בספר לימוד עב כרס, ונבחנים על החומר הנלמד במבחנים "אמריקאיים" מעצבנים בסוף הסמסטר. דיאן רדי, המרצה, החליטה לשנות את הפורמט המוכר הזה. היא בנתה קורס מקוון שבו הסטודנטים מתקדמים בקצב אישי. על מנת לעבור ליחידת לימוד חדשה, סטודנט צריך לקבל לפחות 90% בבוחן על תוכן היחידה בה הוא למד. אבל הסטודנט יכול להבחן שוב ושוב (אחרי הפסקה של לפחות שעה – לשם רענון על החומר) עד שהוא מקבל את הציון הדרוש. כמו-כן, לפני שאפשר לגשת לבוחן הסטודנט צריך להתנסות במספר פעילויות ו/או משחקים מקוונים שבנויים על מנת להקנות את ידע הדרוש. רדי מכנה את השיטה שלה U-Pace.

ברור שהמטרה של השיטה היא יצירת סביבה שבה הסטודנט ילמד את החומר שבדרך כלל מופיע במבחן הסיום של קורס מסורתי. וזה כנראה פועל:

Initial evidence says it works: In a study of 5,000 students over two years, U-Pace students performed 12% better on the same cumulative test than students who took traditional Psych 101 with the same textbook and course content, even though U-Pace students had lower average grades than those in the conventional course.

The online model, the study found, was particularly successful for disadvantaged or underprepared students – low-income students, racial and ethnic minorities, and those with low grades or ACT scores. And students in general do better in the class, too, earning a higher percentage of As and Bs than students earn in traditional Psych 101.

הקורס מחולק ל-24 יחידות קטנות, כל אחת עם בוחן בסיומה. הציון הסופי של הסטודנט נקבע לפי מספר היחידות שהוא עבר במהלך הקורס (ולא על ידי מבחן סיום).

קשה להגיד שההצלחה של השיטה קשורה ישירות לכך שהוא מקוון. במידה רבה סוד ההצלחה הוא המעורבות הרבה בהתקדמות של כל סטודנט שבנוי לתוכו. עוזרי ההוראה של רדי, למשל, עוקבים אחרי תוצאות הבוחנים של כל סטודנט ואם דרוש, הם מתקשרים אליהם, לפעמים בדואר אלקטרוני ולפעמים טלפונית, כדי להציע עזרה. וכאן, כמובן, יש יתרון לתקשוב: הפעילות של כל סטודנט נרשמת, עד לפרטים הקטנים. עוזרי ההוראה יכולים לדעת כמה זמן הסטודנט הקדיש לכל משימה, אם הוא פתח את פרקי הקריאה, ועוד.

הכתבה מביאה כמה מההסברים של רדי להצלחת התוכנית שלה. בין היתר אנחנו קוראים:

With targeted assistance and an approach that forces students to master each topic, the student actually ends up gaining confidence. The student gets a sense that she can control her own learning. She learns how to learn. Her behavior changes.
ואפילו אם אין זה סוג הלמידה שעליה אני חולם כאשר אני חושב על תקשוב בחינוך, קשה להתווכח עם מטרה כמו ללמוד כיצד ללמוד. ובהחלט מעודד לראות שגם בלמידה מסורתית שימוש נבון של תקשוב מניב פירות.

גם הישן פעם היה חדש

דרך אזכור אצל ג'ורג' סימנס, הגעתי לבלוג הקבוצתי Innovate, שהוא הזרוע הבלוגי של כתב עת החינוכי באותו שם. מצאתי הרבה שנראה לי כדאי לקרוא שם – שינוי מרענן לעומת הפעם הראשונה שהזכרתי את כתב העת לפני חצי שנה. סימנס קישר למאמרון של סטיב אסקאו, The Campus: The Old Imperialism? בו הוא מגיב למאמרון של לין צימרמן: Access: The New Imperialism?. במאמרון שלה, צימרמן שואלת אם אולי הדרישה לפתח לימודים מקוונים באיזורים נחשלים איננה אלא סוג של השתלטות תרבותית יהירה:
By saying that the brick and mortar classroom is out-of-date and should be disbanded, aren’t we in danger of disenfranchising a large number of people who have no capability of engaging in education through technology? That is not to mention the people who have no interest in and no ability for using technology.
כזכור, במאמרון שלו אסקאו מנסה להשיב לטענה הזאת. הוא כותב שהוא איננו פוסל בניינים כמרחבים מתאימים ללמידה, אבל הוא מזכיר שבארצות רבות יקר יותר לבנות בניינים מאשר לאמץ תשתיות ללמידה מקוונת. הוא מציב שלוש הנחות שמהוות בסיס לחשיבה שלו בנושא:
First proposition: the campus, like the computer, is a technology, an instructional technology.

Second proposition: there are many students for whom the lecture hall and notetaking is a poor instructional technology, and who do not learn much in the conventional classroom.

Third proposition: the campus is a very expensive instructional technology.

אסקאו מביא דוגמאות מהנסיון שלו באפריקה כדי להראות שבניית בנינים חדשים, או שיפוץ של ישנים, דורשים השקעות כספיות אדירות. הוא מצביע על האוניברסיטאות בגאנה, שם המבנים הקיימים מתפרקים ואינם יכולים לשרת את הסטודנטים. כמו-כן, הספריות אינן יכולות לרכוש ספרים וכתבתי עת שהם יקרים מאד. בנוסף, הוא טוען שכאשר מרכזים אנשים מוכשרים בתוך קמפוסים עירוניים זה מהווה brain drain על איזורים כפריים.

אסקאו גם מתייחס לאחד המקורות שצימרמן מזכירה. אותו מאמר (Paul Cesarini – Aping the West: Information Technology and Cultural Imperialism) טוען שהנסיון הפזיז להביא טכנולוגיות מתקדמות לאיזורים נחשלים מביא להרס תרבותיות מקומיות. אסקאו משיב:

Presumably the author does not consider the British educational system, with its streaming and creaming and building-based universities with campuses and dormitories and maintenance crews and Western-style curricula a form of technological imperialism — but if that language is appropriate for computers it is appropriate for campuses. The university as we know it, then, is a colonial transplant and not an indigenous institution.
נדמה לי הטענה הזאת, עם או בלי התייחסות לקולוניאליזם, היא העיקר. כפי שאסקאו מציין, גם הקמפוס, וגם המחשב, הם טכנולוגיות. העובדה שאחת מהן קיימת כבר דורות רבים גורמת לנו לראות אותה כדבר טבעי ונצחי, כאילו שפשוט בלתי-אפשרי ללמוד בלעדיה. הראייה הצרה הזאת, שרואה רק את החדש כ-"טכנולוגיה" ואינה בוחנת כיצד טכנולוגיות קודמות השפיעו ועיצבו את הלמידה מסכנת אותנו. היא גורמת לנו לראות בקיים לא רק את הטוב שבאפשרויות, אלא אפילו את היחיד. וזה בוודאי לא יכול להועיל לעתיד החינוך.