יום-יום אני (אם לא אף אחד אחר) ער לעובדה שבמשך כחצי שנה לא פרסמתי כאן שום דבר. התירוץ הרגיל – שככל שהזמן עובר נעשה יותר ויותר קשר לחזור לכתיבה – אכן תקף. אבל הוא הסבר חלקי בלבד, והסברים נוספים כמו עיסוקים אחרים (חשובים ככל שיהיו) שייכים יותר לתחום התירוץ מאשר להסבר. אינני חושב שמישהו חיכה בחוסר סבלנות ובדק את האתר הזה, או את הדואר שלו, יום-יום על מנת לראות אם אולי סוף סוף פרסמתי משהו חדש. אבל אני בכל זאת מתאר לעצמי שקורא אחד (אולי אפילו שניים) שאל את עצמו מה קורה אצלי.
גם אני שאלתי את השאלה הזאת. הסבר אחד בוודאי קשור למגפה, אם כי לא מהסיבה של עייפות החומר שכולנו הרגשנו כאשר העולם לכאורה עמד מלכת והתקשינו להרגיש שינוי אפילו בדברים קטנים. נכון, היה קשה לחשוב על משהו חדש, לא כל שכן מקורי, שאפשר להגיד על החינוך או על הדרך שבה הטכנולוגיה משפיעה עליו. אבל במהלך השנים קשה להגיד שזה מנע ממני לפרסם כאן מאמרונים.
למען האמת, כבר זמן די ממושך אני מחפש משהו שידרבן את החזרה לכתיבה. במהלך החודשים האחרונים סימנתי מספר הולך וגדל של כתבות ומאמרונים שעוררו בי הרצון להגיב, להשמיע את קולי. אבל גם אמרתי לעצמי שבתוך בליל המלל שהתפרסם על החינוך בעקבות הקורונה הסיכוי שיש לי משהו להגיד שעדיין לא נאמר שואף לאפס. פשוט לא הרגשתי צורך להוסיף את קולי למקהלה. ודווקא בצורה קצת מנוגדת להגיון, מה שדירבן אותי לכתוב היה משהו שנראה לי די סתמי.
באמצע חודש נובמבר התפרסמה כתבה ב-The Guardian:
אותה כתבה מצטטת את יונג ז’או (Yong Zhao), חוקר חינוך שאני מאד מעריך שלגבי תקופת הקורונה הכריז:
This is a time for schools and systems to reimagine education without schooling or classrooms.
הכתבה מסבירה שז’או, יחד עם חוקר אוסטרלי, ג’ים ווטרסטון (Jim Watterston), זיהה שלושה שינויים משמעותיים שרצוי שיתרחשו בחינוך בתקופה אחרי ההסגרים:
-
-
- דגש גדול יותר על יצירתיות, על חשיבה ביקורתית ועל יזמות בתכני הלמידה
- שליטה רבה יותר של הסטודנטים על הלמידה של עצמם (כך שהמורה נעשה יותר לאוצר של מקורות הלמידה)
- העברת הלמידה “מהכיתה לעולם” וכך להגדיל את הגמישות בהוראה ובלמידה
-
קשה מאד להתווכח עם קביעות כאלה. לפי תפיסתי אלו קביעות נכונות שנוגעות במהות החינוך. רצוי מאד שעולם החינוך יפנים אותן. אבל דווקא בגלל זה יש כאן בעיה לא קטנה. אינני מתנגד לכך שבעקבות המגפה נפנים את התובנות האלו, אבל כבר הרבה לפני המגפה הכתובת היתה על הקיר. איך קרה שלא הפנמנו אותן הרבה לפני-כן?
זה מחזיר אותי בערך שנות דור, ולאמירה שעליה בוודאי כתבתי כאן מספר פעמים, כאשר הפעם אפשר להגיד שעל אף האכזבות הרבות שאני חש כלפי שילוב התקשוב לתוך בית הספר, בכל זאת אפשר לדבר על הצלחה גדולה: כאשר עבדתי במחלקה לסביבות למידה חדשניות באגף לחינוך יסודי של משרד החינוך שאלו אותי פעמים רבות מה המטרה של המחלקה שלנו. שוב ושוב עניתי “להפסיק להתקיים”. באותן שנים המחשב עדיין נתפס כנטע זר בכיתה, והמשימה שלנו היתה להביא את שילובו לתוך היום-יום של הכיתה. היום רואים בבירור שהשילוב הצליח. קשה לחשוב על כיתה ללא מחשבים, כולל אחד לכל תלמיד. זה יוצר מצב מאד מעודד: כאשר יונג ז’או כותב על המגמות הרצויות בחינוך הוא בכלל איננו מזכיר את המחשב. סוף-סוף הוא נעשה למרכיב מובן מאליו.
אין זה אומר שאין חשיבות לכלים דיגיטליים בחינוך. אלה ללא ספק מאפשרים ומסייעים לשינויים שעליהם ז’או כותב. אבל נוצר הרושם שהחינוך משתחרר מהתלות בטכנולוגיה שהוא לכאורה קבע לעצמו. הכתבה מסתיימת עם ציטטה מדיאנה לורילרד (Diana Laurillard) פרופסורית ב-Knowledge Lab של יוניברסיטי קולג’ לונדון:
It took a global pandemic to drive home what we’ve been saying for 30 years.
הבעיה היא שלא בטוח שעלינו לשמוח על כך שהאסימון סוף-סוף נופל, או להתאבל על כך שלקח כל כך הרבה זמן (ורצוי לציין בזהירות שלא לגמרי בטוח שהאסימון אכן נפל).
ונדמה לי שכל זה יכול להסביר את השתיקה הממושכת שלי בבלוג הזה. אם אנחנו אכן אומרים את הדברים ההגיוניים האלה כבר שלושים שנה (ואני אכן מתקרב מאד לשלושים שנה בתחום התקשוב החינוכי), ואם עכשיו הבקשה של יונג ז’או להערכה מחודשת של דרכי העבודה של בתי הספר מתמקדת בנקודות שרחוקות מלהיות חדשות או מקוריות, אפשר להבין למה באמת לא הרגשתי שהיה לי מה להגיד כאן.