מהעשיר תיפתח הבשורה?

לפי כשבוע אתר Forbes פרסם כתבה על הקשיים שממשיכים לפקוד את המיזם AltSchool. כתבתי כאן על AltSchool מספר פעמים, כאשר הפעם הראשונה היתה לפני כבר ארבע שנים. לא התלהבתי ממנו אז, וגם עד היום דעתי לא השתנתה. אני צריך גם להודות שיש מידה מסויימת של שמחה לאיד כלפי הצרות של המיזם. הרי קשה לרחם על מיזם שהתיימר לחולל מהפכה בחינוך וקיבל בערך $175 מיליון מכמה מהכוכבים הנוצצים ביותר בעמק הסיליקון ועכשיו נמצא בקשיים שמאיימים על קיומו.

נדמה לי שבערך כל חצי שנה מופיעה כתבה על AltSchool, אם בעיתונות העסקית או החינוכית, והאמת חייבת להיאמר – כאשר מיזם מצליח לגייס כל כך הרבה כסף הגיוני שיש סקרנות לדעת מה קורה ואיך הדברים מתקדמים … או לא. ונכון לעכשיו, המציאות הרבה יותר קרוב ל-"או לא". עם זאת, אין לי סיבה להיטפל דווקא ל-AltSchool. הוא איננו הדוגמה היחידה של מיזם שביקש לחולל מהפכה בחינוך וזכה בהשקעות אדירות, אך מצא את עצמו דועך, ומנסה להגדיר את עצמו מחדש בתקווה שהגרסה המחודשת תצליח לשרוד.

במקרה של AltSchool הכוונה המקורית היתה לפתוח רשת של בתי ספר שיחברו מספר מרכיבים – תפיסה חינוכית דומה לזאת של מונטסורי או של רג'ו-אמיליה, כיתות מאד קטנות כדי לאפשר קשר אישי בין מורה לתלמיד, ותשתית טכנולוגית שתאפשר להתאים תכנית לימודית/חינוכית אישית לכל תלמיד. בנוסף לכסף האדיר שהמיזם קיבל ממשקיעים הוא גם עלה כ-$25,000 לשנה עבור כל תלמיד. ברגעי השיא נפתחו תשעה קמפוסים בסן פרנסיסקו, בפאלו אלטו, ובניו יורק, אבל חמישה מאלה נסגרו בסוף השנה הקודמת. כעת התקווה הגדולה (ואולי האחרונה) היא הפצת התשתית הטכנולוגית למחוזות חינוך שירצו לאמץ אותה. מובילי המיזם עובדים קשה להפיץ את התוכנה שלהם. כעת היא יקרה – כ-$150 עבור כל תלמיד, אבל אם עוד ועוד מחוזות ירכשו אותה המחיר עשוי לרדת. אבל על אף העובדה שהפן הטכנולוגי נמצא במרכז המיזם שצמח מתוך עמק הסיליקון, ספק אם הוא המרכיב החינוכי החשוב. תפיסות חינוכיות כמו מונטסורי ורג'ו-אמיליה מצליחות ללא טכנולוגיה יקרה, וכיתות קטנות עם מורים שמאמינים בשיטה שבה הם עובדים כמעט תמיד מובילות להישגים לימודיים מרשימים. זאת ועוד: הביקורת המושמעת היום על חברות כמו גוגל ופייסבוק גורמת לכך שאמצעים טכנולוגיים המיועדים לקדם את הלמידה האישית נתפסים כחדירה לתחום הפרט והורים אינם מעוניינים שילדיהם יהיו תחת עין המצלמה והמחשב במהלך יום הלימודים.

כל זה מביא למצב שבו מיזם שלפני כארבע שנים זכה לכותרות כפניה החדשות של החינוך, וקיבל את הכסף לממש את ההבטחה הזאת, כעת מנסה לשרוד. אבל אפילו אם הנטייה לשמחה לאיד שכבר ציינתי, לא ברור שהכתבה ב-Forbes מצדיקה עוד מאמרון בבלוג הזה. הרי עבור לא מעטים מאיתנו מה שקורה ל-AltSchool היה צפוי, ורק ענין של זמן. הכתבה ב-Forbes מעניינת, אבל אין בה חדש של ממש. לצד הורים שעדיין מאמינים בדרך של AltSchool שמצוטטים בה, מובאים דבריהם של הורים שהוציאו את ילדיהם מבתי הספר. לא פעם מתרשמים שקיים מתכון לכתבות מהסוג הזה וקשה לחרוג ממנו. אבל זה רק מחזק את שאלה – למה בחרתי להתייחס אליה עכשיו?

מה שתפס אותי בכתבה הזאת היה משפט אחד על מייסד AltSchool, מאקס ונטייה (Max Ventilla). אנחנו קוראים עליו ש:

Before starting AltSchool, Ventilla says, he read two dozen books on education and emerged a fan of Sir Ken Robinson, a British TED Talk speaker known for lamenting the dearth of creativity in early education, and Angela Duckworth, a psychologist and the winner of a MacArthur “genius” grant who has written about the need for children to cultivate “grit.”

עם כל הכבוד לקן רובינסון, מה שהוא אומר נאמר על ידי רבים אחרים, באופן יותר מפורט, הרבה לפניו. בנוגע ל-Grit, מדובר בתכונה שיש עליה מחלוקת. הושמעה לא מעט ביקורת הטוענת שדגש על התכונה הזאת מעלימה עין מהקשיים האמיתיים שעומדים בפני תלמידים משכבות סוציו-אקונומיות נחלשות. מי שגדל בשכבה מבוססת יונק את הנכונות להתמודד עם בעיות מהמשפחה ומהסביבה, ולהגיד שתלמידים מסביבות נחלשות צריכים ללמוד להתמודד עם קשיים אינה אלא דרך של החברה להתחמק מלהתמודד עם חוסר שוויון מובנה. קשה להבין כיצד רובינסון ודאקוורת נעשו המניע אצל ונטייה לבניית מזים כמו AltSchool.

אבל יותר מאשר שני אלה, מה שמעניין אותי כאן הוא מספר הספרים אשר בווידוי של ונטייה. האם קריאה של 24 ספרים בנושא החינוך הופכת אדם למומחה בתחום כך שעכשיו הוא מבין כיצד בית ספר צריך לעבוד? האם זאת כמות מספקת כדי להוביל מהפכה בחינוך? אני חייב להודות שאני חושש שבכל תקופת הכשרתם יש פרחי הוראה רבים שקוראים פחות מ-24 ספרים על חינוך. ואם כך, למה לבקר את ונטייה שכנראה באמת ובתמים ניסה ללמוד משהו לפני שהוא החליט שביכולתו לחולל מהפכה? ובכל זאת, מוזר לי שהמשקיעים של ונטייה היו מוכנים להשקיע $175 מיליון בפרויקט של אדם שבסך הכל קרא 24 ספרים בתחום שבו הוא עתיד להביא בשורה חדשה. אני שמח שהוא כנראה קרא על מונטסורי ועל רג'ו-אמיליה, ואני מניח (או לפחות מקווה) שמפני שטכנולוגיות דיגיטליות היו מרכיב חשוב במיזם שלו הוא גם קרא Mindstorms של סימור פפרט. אבל הספרות על כיצד תלמידים לומדים, על תיאוריות חינוכיות שונות, ועוד, ענפה מאד, כך ש-24 ספרים נראה בקושי קצה הקרחון. בנוסף, אני מתרשם שהוא לא קרא בספרות הענפה של ההיסטוריה של רפורמות בבתי ספר. לו היה עושה כך אולי הוא היה לומד שבמהלך הדורות התרחשו שינויים רבים במערכות חינוך ובבתי הספר – שינויים שלפעמים זכו להאריך ימים, ושינויים אחרים שלא צלחו. הכרות עם ההיסטוריה הזאת היתה מלמדת אותו שהרעיונות שלו לשינוי אינם בהכרח כל כך חדשים או מקוריים, וההכרות הזאת בוודאי היתה גם נוטעת בו קצת צניעות, ואולי מכוונת את המיזם שלו לטווח הארוך ולא לשינוי מהפכני. אבל מצד שני, אם כך היה עושה, ספק אם היה מוצא עשירים שירצו להשקיע בו.

הופ, ולמדנו!

כתב העת Wired חוגג 25 שנים, ולכבוד אבן הדרך המשמעותית הזאת חלק ממהדורת יום ההולדת מוקדש לכתבות קצרות של 25 אנשים שהעורכים מזהים כמרכזיים לשינויים הטכנולוגיים והחברתיים שהתחוללו מאז תחילת כתב העת. רבים מהכותבים מוכרים היטב, וביניהם סבסטיאן תרון (Sebastian Thrun) שהוביל את פרויקט המכונית האוטונומית בגוגל, ואחרי-כן הקים את Udacity שהיתה בין פלטפורמות קורסי ה-MOOC הראשונות (והיום מזוהה פשוט כחברה שעוסקת בלמידה מקוונת). בחיבור הקצר שלו תרון מתייחס, בין היתר, להתפתחויות אפשריות בתחום הלמידה:

With AI, we could turn people into instant experts. There’s a system for salespeople that can distill how to behave from the highest performers and then present that best behavior to the lower-performing salespeople, who become top agents in, like, a day. So you don’t have to spend 10,000 hours learning something. That can be a super exciting vision. Just imagine you could become a world-class doctor in one day.

החזון של רכישת ידע באופן מיידי איננו חדש. פגשנו אותו לפני כארבע וחצי שנים אצל ניקולס נגרופונטה שבהרצאת TED הכריז:

My prediction is that we are going to ingest information—we’re going to swallow a pill and know English and swallow a pill and know Shakespeare. It will go through the bloodstream and it will know when it’s in the brain and, in the right places, it deposits the information.

גם לפני כמעט שלוש שנים פגשנו את הרעיון הזה – הפעם לא בלבוש של כימיקלים שאנחנו בולעים, אלא של העברת ידע מומחה אל המתלמד באמצעות אלקטרודות:

Dr. Matthew Phillips and his team of investigators from HRL’s Information & System Sciences Laboratory used transcranial direct current stimulation (tDCS) in order to improve learning and skill retention. “We measured the brain activity patterns of six commercial and military pilots, and then transmitted these patterns into novice subjects as they learned to pilot an airplane in a realistic flight simulator,” he says.

כל זה מזכיר, וסביר להניח שזה די בכוונה, את ניאו ב-The Matrix אשר פתאום מגלה "I know Kung Fu!". השאיפה ללמידה על רגל אחת איננה חדשה. היא מופיעה, אפילו, במקורות שלנו, אם כי שם, להבדיל מהעידן הטכנולוגי שלנו, היא איננה זוכה לייחס אוהד במיוחד. התייחסתי לרעיונות האלה כאן לפני שנתיים וחצי, ואפשר היה לקוות שלא יהיה צורך לעשות זאת שוב. אבל דבריו של תרון מראים לנו שעדיין יש מי ששואף לחזון המפוקפק של "למידה כהרף עין".

כצפוי, ב-Twitter היו מספר תגובות לחזון הזה של תרון. רוג'ר שאנק העיר:

more nonsense on #AI from Wired; becoming a world class expert requires lots of personal experience; many doctors with many years of experience are still not any good

ואודרי ווטרס הגיבה בצורה דומה, אם כי במילים הרבה יותר חריפות.

תרון הוא ללא ספק מומחה בתחומי ה-AI והרובוטיקה, אבל בחינוך ההישגים שלו צנועים יותר בהרבה. כבר שלוש פעמים בעבר הבאתי כאן קטע מ-2011 ב-Wired עם התחזית של תרון לעתיד ההשכלה הגבוהה, וכיצד קורסי ה-MOOC יחסלו את התחום. הנה הפעם הרביעית:

He’s thinking big now. He imagines that in 10 years, job applicants will tout their Udacity degrees. In 50 years, he says, there will be only 10 institutions in the world delivering higher education and Udacity has a shot at being one of them.

נכון לעכשיו, ועל אף בעיות רבות, לא נראה שההשכלה הגבוהה נמצאת בסכנת הכחדה, ואילו לפני שבועיים TechCrunch דיווח ש-Udacity פיטר כ-5% מעובדיו.

אבל מה שמפריע לי בהכרזה החדשה של תרון איננו היומרה שאין לה כיסוי, או אפילו העקשנות להמשיך להשמיע דברים כאלה. בעייתית יותר בעיני היא ההתייחסות המזלזלת לתהליך הלמידה. תרון איננו היחיד שרואה בהשגת הידע המטרה המרכזית, אולי הבלעדית של הלמידה. וכאשר זאת המטרה, הגיוני שרצוי לנקוט בדרכים המהירים והקלים ביותר. אצל תרון פשוט אין חשיבות לתהליך. אין זה אומר שאני חושב שעדיף לסבול כדי לרכוש ידע. ההפך, אני מבקש לעשות אותו כמה שיותר מהנה. אבל בעיני המטרה איננה עוד ועוד ידיעות. אצלי חשובה הדרך – לא רק מפני שאני רואה בה אמצעי למטרה, אלא מפני שהיא מטרה בפני עצמה. מדבריו של תרון, בדומה לנגרופונטה, וגם כמו ניאו, כמה שיותר פשוט ומהיר יותר טוב.

כמעט בלתי אפשרי לקרוא בדבריהם של משבשי החינוך התקשוביים מבלי להתקל באמירה המיוחסת לאלווין טופלר על הצורך להיות מסוגל ללמוד, לשכוח, וללמוד שוב (באנגלית זה מתנגן הרבה יותר יפה – learn, unlearn, relearn). אין זה המקום לערוך בדיקה של גלגול המשפט הזה, אבל יש בכל זאת טעם לציין שבחיפוש ברשת אחר מקור המשפט מצאתי שמשייכים אותו לשלושה ספרים שונים של טופלר. בדקתי את הספרים האלה, והוא איננו מופיע באף אחד מהם. המשפט הקרוב ביותר לניסוח המקובל מופיע ב-"הלם העתיד" (Future Shock), ושם טופלר מייחס את המשפט (הדומה) למישהו בשם Herbert Gerjuoy. כך או כך, המשפט מבטא תפיסה שאמורה להיות מרכזית לעולם של שינוי תמידי.

אני יכול להבין כיצד רכישת מומחיות תוך יום אחד, אם באמצעות כימיקלים, אלקטרודות, או משהו אחר, יכולה להיות יעילה בעולם משתנה. אלה דרכים יעילות לזרז את ה-relearning הדרושה. אבל בגישה שמקדשת את היעילות חדוות הלמידה הולכת לאיבוד. מערכת חינוכית איננה צריכה לעסוק בשני קילו מתמטיקה וחצי קילו ספרות (וכך לאפשר לניאו הישראלי להכריז "יו! אני מבין את ביאליק!"). היא איננה צריכה לשאוף ללמידה שמסתיימת כאשר העובדות או הידע מוחדרים בהצלחה למוח, אלא ללמידה שתמיד בוחנת את הידע שנרכש, שמעמתת ידע ישן עם ידע חדש, ששואלת שאלות, שמעודדת סקרנות, שמעוררת פליאה ואת הרצון להבין. רבים מאלה שהגיבו לדבריו של תרון צחקו, בצדק, על היומרה שלו. כמוהם, אני גם חושב שיש בהם הגזמה פראית. אבל עוד יותר עצוב לי צרות האופקים שלו בנוגע למטרות הלמידה.

אם הגלגל מסתובב, זה כנראה לאחור

לפני מספר ימים נתקלתי בטבלה מרתקת – טבלה שמתארת בצורה מאד משכנעת את ההבדלים בין הלמידה הישנה, הלמידה של המאה ה-20 ולפניה, ולבין הלמידה של ימינו. לא חסרות, כמובן, טבלאות כאלה. הרשת גדושה ברשימות שמשוות בין שתי התקופות השונות האלו. יש גם לא מעט טבלאות שמראות לנו בצורה משכנעת עד כמה שתי הגישות שונות זו מזו. לאור זה, אפשר לשאול מה יכול להיות מיוחד בעוד טבלה – מה יש בה שמעורר התרגשות. אבל אני בכל זאת טוען שמדובר בטבלה מעניינת במיוחד, אם כי לא בגלל מה שמופיע בה:

אכן, הטבלה הזאת דומה מאד לאחרות שאנחנו מכירים. בחינוך המודרני יש דגש על הלומד במקום על החומר הנלמד, והחוויה הלימודית נתפסת כאמצעי המועדף לרכישת ידע במקום השינון. ואם כך, מה באמת מעניין כאן?

הטבלה הזאת מופיעה במאמר קצר בשם "Comparison in Method" שנכתב על ידי מורה בבית ספר תיכון בעיר דטרויט שמדווחת על נסיון שהיא ערכה בשתי כיתות שהיא לימדה. המאמר התפרסם בכתב עת בשם "National Council of Teachers of English". גם זה איננו מרשים במיוחד. אבל הוא התפרסם באפריל של 1925. במילים אחרות, כנראה שאי-שם עוד בתחילת המאה הקודמת היו מורים שלימדו בשיטות המתקדמות של המאה ה-21, שיטות שלא מפסיקים לספר לנו שהן המתאימות למציאות של ימינו.

כותבת המאמר, מאי פרינגל (May Pringle) מציינת את השוני שחל בתקופתה במטרות החינוך:

The emphasis is now placed on purposing rather than on learning. Modern education does not prepare for life but is life itself.
אכן, גישה עדכנית ביותר, ומתקדם יותר מאשר הגישה של רבים ממחדשי החינוך של היום.

יתכן מאד שדי להביא את הטבלה על מנת להזכיר לנו שמחדשים חינוכיים מתברכים בזכרון היסטורי מאד קצר – מה שמאפשר להם להאמין שהם ממציאים, שוב ושוב, את החינוך. וברור לי שהטבלה יכלה לעמוד בפני עצמה במאמרון הזה. ובכל זאת, אני מוצא לנכון להרחיב טיפה.

מצאתי את הטבלה הזאת במאמרון של בנימין דוקסדטור (Doxtdator) שאליו הגעתי דרך ציוץ של חמי רמיאל. לא הכרתי את דוקסדטור, אבל שמחתי להוסיף אותו לתוך קורא ה-RSS שלי ולהתחיל לעקוב אחרי הדברים שהוא כותב. ותוך כדי קריאת מאמרונים נוספים שלו מצאתי משהו שבעיני משלים את הטבלה.

במאמרון מחודש פברואר השנה דוקסטדטור מביא ציטטה קצרה מג'ון דיואי, ציטטה מאד פופולארית היום, ציטטה שמבטאת את הגישה של רבים מאלה שמבקשים לחולל שינוי בחינוך:

If we teach today's students as we taught yesterday's, we rob them of tomorrow.
אבל הוא גם מסביר שככל הנראה דיואי לא כתב את המשפט הזה. הוא מקשר לבלוג של טריגווי תאיר (Tryggvi Thayer), בלוגר איסלנדי שכותב שהוא נבר בכתבי דיואי (לא רק במקומות שבדרך כלל מציינים שבהם נמצא המשפט) ולא מצא את המשפט הזה. זאת ועוד: לדעתו, המשפט איננו משקף את גישתו של דיואי. אך מה לעשות – המשפט פופולארי. ואפשר להבין למה. הוא מביע רעיון שהמחדשים שלנו מעוניינים לקדם: הצורך בשינוי כדי להתאים לצרכים של היום. זאת ועוד: הגיוני לרצות לגייס את דיואי. הוא הרי אחד מעמודי התווך של החינוך המתקדם, אותו חינוך שמציב את התלמיד במרכז, החינוך שבו מאי פרינגל דגלה.

אבל על אף מס השפיים לדיואי, המחדשים של היום קרובים יותר לגישה אחרת, גישה שרואה במערכת החינוך אמצעי להכשרת העובדים העתידיים לפי צרכי התעשייה. כאשר הם מעודדים את לימוד התכנות עבור כולם הם אינם חושבים על פיתוח החשיבה שהתכנות יכולה לקדם, אלא על הצרכים של עולם העבודה של מחר. הם מגייסים את דיואי כדי להצדיק את הכשרת התלמידים של היום לעולם שלא התלמידים בוחרים או בונים. אם לצטט את דיואי, רצוי לצטט אותו בהתנגדותו לניתוב הנוער לקראת עולם כזה. גישה זאת של דיואי אפשר למצוא בחליפת מכתבים בינו לבין דיוויד סנדן (Snedden) משנת 1915. סנדן היה בין הדוגלים הבולטים ברתימת מערכת החינוך לצרכים של התעשייה, ומדובר, כמובן, בתעשייה כפי שהיא נוהלה על ידי מוביליה, על ידי אלה שהרוויחו ממנה. בתגובה שלו לסנדן אפשר לראות שעבור דיואי החינוך צריך לצעוד בד ובד עם חינוך חברתי, חינוך ששואף לבנות חברה טובה יותר:

The kind of vocational education in which I am interested is not one which will "adapt" workers to the existing industrial regime; I am not sufficiently in love with the regime for that. It seems to me that the business of all who would not be educational time-servers is to resist every move in this direction, and to strive for a kind of vocational education which will first alter the existing industrial system, and ultimately transform it.
עוד לפני תשעים שנים מאי פרינגל תיארה גישה חינוכית שראויה שהיא תנחה אותנו עוד היום. ועל אף הרצון שלהם להתאים את החינוך לצרכים של היום, המחדשים שלנו נראים שבויים בתפיסות שהיו צריכות להעלם מזמן.

לזכרו של משה כספי

זכיתי ללמוד אצל מספר מורים מיוחדים – מורים שהיטיבו לפתוח עבורי נתיבי מחשבה ופעולה. גם אם סביר להניח שהמורים הזכורים לנו לטוב הם אלה שכיוונו אותנו לכיוונים שממילא היתה לנו נטייה ללכת בהם, בוודאי יש משהו בכוח האישיות של מורים כאלה שבגללו השפעתם עלינו היתה משמעותית. עבורי אחד המורים הטובים, והחשובים, ביותר היה משה כספי שנפטר לפני מספר ימים.

כספי נחשב נביא החינוך הפתוח בארץ, אבל על אף הכבוד אשר בהגדרה כזאת, היא מצומצמת מדי כדי להכיל את עושר המחשבה החינוכית שלו. יתכן שרעיונותיו החינוכיים היו רבים ומגוונים מדי, שלא להגיד פורצי דרך ומערערי מוסכמות, כדי שהם ייושמו במערכת החינוך. משה ראה למרחקים, והצביע על הכיוונים שבהם החינוך צריך לצעוד, ונדמה לי שהוא הבין שבמידה רבה בית ספר שיתפקד כמו שהוא דמיין לעצמו כבר לא יהיה בית ספר כפי שאנחנו מכירים אותו היום.

כאשר הכרתי את משה ולמדתי אצלו המחשב בחינוך שימש כמעט באופן בלעדי ל-CAI, לאותה הוראה מתוכנתת שהתפתחה ממכונות ההוראה של סקינר. באותה תקופה לא היתה התאמה בין החינוך הפתוח לבין המחשב; המחשב היה פחות או יותר הכלי החינוכי הסגור האולטימטיבי. אבל בתחילת שנות ה-90, עם התפתחות ה-WWW ודפדפנים שהנגישו את המידע הבלתי-מוגבל שבו, האינטרנט התגלה כתשתית מצויינת לחינוך פתוח, לחינוך שמעמיד את הלומד במרכז, ומאפשר לו לבנות את הלמידה של עצמו. הגיוני היה לחשוב שמתבקש חיבור בין התפיסות של משה לבין טכנולוגיות דיגיטאליות.

למברה הצער, על אף החיבור ההגיוני והמתבקש בין התפיסות של משה לבין יכולות התקשוב, עבור רבים מאלה שביקשו לקדם את התקשוב בחינוך הגישה החינוכית היחידה שלהם היתה גישה שראתה בתקשוב כלי לייעול ההוראה ואמצעי לשיפור הציונים. אם הם התייחסו ללמידה כפי שמשה הבין אותה זה היה פחות או יותר רק כמס שפתיים. מה שיכול היה להיות שעתה היפה של התקשוב פוספסה, והחיבור בין הגישה של משה לבין יכולות התקשוב נשאר נחלתם של מעטים.

יתכן שגם אני אשם בכך. מפני שהדגש הכמעט בלעדי של הבלוג הזה הוא התקשוב, הזכרתי את משה בו פעמים אחדות בלבד. לי היה ברור מנין אני שואב את התפיסות החינוכיות שלי, אבל לא היטבתי להפיץ אותן מספיק. אני עדיין תקווה שהחיבור הזה בין התפיסות של משה לבין התקשוב עוד ייעשה ברבים. משה השאיר אחריו שפע של רעיונות שבעזרת התקשוב יכולים להעמיד את החינוך על קרקע פורייה בהרבה מזאת שעליה הוא עומד היום.

לפני שש שנים התפרסם ספר לכבוד משה עם מבחר מאמרים של תלמידיו וחבריו. היה לי הכבוד שמאמר קצר משלי נכלל באוסף. במאמר שלי ניסיתי להראות כיצד העובדה שהאינטרנט והדיגיטאליות הופכים כמעט כל פריט מידע לזמין מקרבת אותנו ליישום הרעיון של "כל עתר" שמשה הגה. התחלתי לכתוב את המאמר טיפה לפני שה-iPhone יצא לשוק, כך שכאשר הוא התפרסם מה שכתבתי כתחזית על זמינות המידע כבר היה למציאות. מה שכתבתי התייחס רק לפן אחד של ההגות של משה, אבל גם אם הוא רחוק מלהיות נאמן לעושר ההגותי שמשה העניק לנו, אני שמח לקשר אליו כאן לזכרו:

תחילה חשבתי שאני מסכים, אבל …

אין לי שום דבר נגד מתמטיקה. דווקא על אף העובדה שאינני במיוחד (בלשון המעטה) בקיא בה, יש לי סיבות רבות להתייחס אליה בחיוב. ואני בוודאי מוכן להודות שיש תחומים רבים בחיים שלנו, הן הפרטיים והן הציבוריים, שבהם ידע מתמטי ממלא תפקיד חשוב. זאת ועוד: אינני רואה שום פסול בעידוד הלימוד של חמש יחידות בגרות במתמטיקה. למי שזה מתאים לו … למה לא? אני אפילו מוכן להרחיב, ולטעון שלא פעם יש טעם בעידוד לימוד המתמטיקה גם אצל אנשים שמכריזים שהיא איננה בשבילם. יכול להיות, למשל, שכאשר הם ייצאו טיפה מאזור הנוחות שלהם הם יגלו שהתחום די קוסם להם. ועל אף העובדה שאני משוכנע שקשה מאד ללמד משהו כאשר הלומד מפגין התנגדות כלפיו, אני גם חושב שהעיסוק במתמטיקה יכול לפתח סוג חשוב של חשיבה.

אני מניח שהיום פיסקה פותחת כזאת היא מס שפתיים הכרחי עבור כל איש חינוך שמביע ספקות כלפי התכנית של משרד החינוך לעודד לימוד חמש יחידות במתמטיקה, אבל הפעם לא מדובר במס שפתיים בלבד. אמנם אני חש שהתכנית מעמידה את המתמטיקה מעל תחומים אחרים ושטעות לעשות זאת, אבל אני בהחלט אינני שולל את הרעיון שבבסיס שלה.

לפני כשבוע אמנון רדר, יו"ר קבוצת מנפאואר ישראל, פרסם כתבה ב-The Marker בו הוא טען:

כאשר קראתי את הכותרת הזאת התמלאתי תקווה: הנה, יש מישהו שיסביר שמערכת חינוכית צריכה לפתח את האדם השלם. התרשמתי שכותב הכתבה יסביר שעל מערכת החינוך לטפח יכולות רב-תחומיות, כך שבוגרי המערכת ייצאו ממנה לא רק עם הכישורים שמאפשרים להם למצוא עבודה בשוק רווי טכנולוגיה, אלא גם יהיו מסוגלים לתפקד כאזרחים פעילים ויהיו בוגרים בעלי עולם פנימי עשיר.

בחלקים מהכתבה אפשר היה להתרשם שזאת אכן הכוונה. רדר מסביר, למשל, שאין לראות את עולם ההיי-טק כתחום שנשען על יודעי מתמטיקה בלבד. הוא כותב:

בחינת מצבת כוח האדם של חברות ההיי־טק הגדולות מלמדת על גיוון ברקע החינוכי, בניסיון ובכישורים המקצועיים של העובדים.
כמובן שכאשר אני קורא מילים כמו "גיוון ברקע החינוכי" אני מיד חושב שהכוונה ללימוד הספרות והאמנות. מחקרים רבים מראים שלימוד הנגינה בכלי מוסיקלי בבית הספר משפיע לטובה על הלימוד של תחומים עיוניים כמו מתמטיקה ומדעים, והנחתי שרדר התכוון להסביר שזה עשוי להיות נכון גם בעולם ההיי-טק. והוא אכן קורץ, באופן די ברור, לכיוון הזה:
חברות הטכנולוגיה הגדולות מעסיקות אמנים, סופרים והוגי רעיונות כדי שיטפחו יצירתיות בארגון, פתיחות, גמישות וחשיבה מחוץ לקופסה. אלה לא בהכרח הכישורים שפתרון בעיות דיפרנציאליות מסייע לטפח – להיפך.
ובשלב הזה יש בוודאי טעם לשאול – מה הבעיה שלך? עם מילים טובות על אמנים וסופרים, לא ברור לך שמצאת בן ברית במערכה למען קידום השכלה הומניסטית כללית? אני מודה, תחילה באמת חשבתי כך, אבל … יש בכל זאת בעיה – בעיה שאולי אפשר להגדיר בשם "בשביל מי הלימודים האלה?". רדר טוען שהמערכת החינוכית איננה מבינה כיצד שוק העבודה פועל היום. הוא מדגיש שמדובר בשוק דינמי שבו בוגרי המערכת החינוכית יצטרכו לשנות את המקצועות שלהם פעמים רבות במהלך הקריירה (הטענה הזאת נשמעת פעמים רבות ויתכן שהיא אפילו נכונה, אבל היא גם הפכה למוסכמה שלטעמי זקוקה להוכחה שממענת לבוא). והוא מסכם:
מערכות החינוך התיכוני והגבוה צריכות להתקרב לעולם התעסוקה ולהבין את השינוי הדרמטי שעובר עליו – ואז לחזור לכיתות ולתת לתלמידים כלים מגוונים כדי להצליח בעולם שאנחנו לא יודעים עליו הרבה.
במילים אחרות, הדאגה של רדר איננה לתלמידים עצמם, אלא לעולם התעסוקה שזקוק לתלמידים האלה. אי אפשר להתכחש לעובדה שפרנסה טובה היא מרכיב חשוב בחיים איכותיים. כדי שיהיה לנו זמן לקרוא ספרים, להרהר על משמעות החיים, ולבצע את שלל הפעולות התרבותיות האחרות שנותנות לחיים, אנחנו צריכים מקום לגור ומה לאכול, ועל פי רוב אנחנו משיגים את אלה דרך העבודות שאנחנו מבצעים. לאור העובדה הבסיסית הזאת קשה לבוא בטענה כלפי הרצון של רדר שהתלמידים של היום ימצאו עבודה טובה מחר. אפשר לטעון שמדובר בסך הכל בסדר עדיפויות ושהדבר איננו עקרוני. אבל גם אם מדובר רק בסדר עדיפויות, דבריו של רדר מזכירים ויכוח בן מאה שנים שהתנהל בין שני המחנות של מה שנהוג לכנות progressive education בארה"ב – מצד אחד ה-progressivism הניהולי, ומצד שני ה-progressivism הפדגוגי.

ג'ון דיואי הוא הדמות שמזוהה יותר מכל אחד אחר עם הגישה הפדגוגית, ואילו השמות של אלה שהובילו את הגישה הניהולית הרבה פחות מוכרים. דייוויד לאבארי (Labaree), בפרק בספר שהתפרסם בשנת 2010 סוקר את ההיסטוריה של הגישות האלו ומנסה להסביר:

המאמר של לאבארי מרתק, אם כי אתייחס כאן רק להתכתבות בין דיואי וסְנֶדֶן משנת 1915 שהוא מזכיר. סְנֶדֶן תמך בבתי ספר מקצועיים, והסביר (המכתב המלא שלו נמצא כאן):
Vocational education is irreducibly and without unnecessary mystification, education for the pursuit of an occupation
קשה להתווכח עם ההגדרה הזאת. לסְנֶדֶן היה ברור שבוגרי המערכת החינוכית יצטרכו להתפרנס, ולכן תפקידו של המערכת הוא להכשיר את תלמידיה לקראת העבודות שהם יוכלו למלא. מבלי להיות ביקורתי מדי נדמה לי שרדר, ורבים אחרים היום, יסכימו עם קביעה כזאת.

המכתב של סְנֶדֶן העניק לדיואי הזדמנות להסביר כיצד הגישה שלו שונה. הוא לא כתב שהוא התנגד להכשרה מקצועית, אבל הוא הגדיר אותה בצורה רחבה בהרבה מרכישת הכישורים כדי לבצע עבודה מסויימת. (הקטעים של דיואי נמצאים כאן):

I object to regarding as vocational education any training which does not have as its supreme regard the development of such intelligent initiative, ingenuity and executive capacity as shall make workers, as far as may be, the masters of their own industrial fate.
עבור דיואי, הנסיון להפריד בין השכלה כללית לבין הכשרה למקצוע זה או אחר מביא לכך ששניהם נעשים פחות אפקטיביים. הוא ראה לנכון לשלב בין השניים (ולא ליצור מסלולים נפרדים למנהיגים ולמונהגים). זאת ועוד: דיואי ראה בגישה של סְנֶדֶן כניעה למציאות החברתית והפוליטית הקיימת, גישה שהעמידה את צרכי המשק מעל לצרכי האדם. להבדיל מסְנֶדֶן, דיואי שאף לחינוך שיאפשר ללומדים ליטול חלק פעיל בעיצוב החברה שלתוכה הם גדלים:
I am regretfully forced to the conclusion that the difference between us is not so much narrowly educational as it is profoundly political and social. The kind of vocational education in which I am interested is not one which will "adapt" workers to the existing industrial regime; I am not sufficiently in love with the regime for that. It seems to me that the business of all who would not be educational time servers is to resist every move in this direction, and to strive for a kind of vocational education which will first alter the existing industrial system, and ultimately transform it.
לאבארי, במאמר שלו, מציין שדיואי מוכר וידוע עוד היום, ורעיונותיו נלמדים בבתי הספר לחינוך, ואילו סְנֶדֶן כמעט לגמרי נשכח. עם זאת, הוא מזכיר לנו שהמערכת החינוכית האמריקאית דווקא יישרה קו עם הגישה של סְנֶדֶן, ולא עם זה של דיואי. מאה שנים מאוחר יותר שתי הגישות האלו עדיין מתמודדות על ליבו של החינוך. במידה רבה המערכת האמריקאית עוד מעמידה את צרכי השוק מעל להתפתחות השכלית והרגשית של הפרט. למרבה הצער, הכתבה של רדר מראה שבמידה לא קטנה זה גם מה שהוא עושה, ושהגישה של סְנֶדֶן עוד שולטת גם אצלנו.

אחרי 10 שנים

לפני קצת יותר מארבעה חודשים פרסמתי כאן המאמרון ה-1000 של הבלוג הזה. באותה הזדמנות ניסיתי לסקור כיצד אני תופס את מקומו של הבלוג הזה במכלול קהילת העוסקים בתקשוב בחינוך בישראל. המאמרון ההוא עסק בעיקר במקום שעיצבתי לעצמי בקהילה הזאת – עמדה ביקורתית כלפי העדר ראייה היסטורית של השפעות הטכנולוגיה על החינוך, וגם כלפי המרדף המתמשך אחר כלים חדשים שלכאורה יחוללו את השינוי המיוחל בחינוך.

גם המאמרון הזה נכתב בנקודת ציון חשוב – המאמרון הראשון בבלוג הזה התפרסם לפני עשר שנים בדיוק. אם במאמרון ה-1000 ניסיתי לבדוק כיצד אני ממקם את הבלוג בתוך קהילה רחבה, הפעם אני מבקש לבדוק את השינויים שהתרחשו בנושאים שאליהם התייחסתי במהלך התקופה הזאת. ברור לי שהמיקוד של הבלוג הזה היום שונה מהמיקוד שלו לפני עשר שנים, וחשוב לנסות להבין למה.

אף אחד, כמובן, איננו עומד במקום במשך עשר שנים. לו הייתי עושה זאת לבלוג הזה היו, בוודאי, אפילו פחות קוראים מאשר המעטים שמגיעים אליו היום. זאת ועוד: שינוי במוקד ובדגשים הוא לא רק בלתי-נמנע, הוא גם דבר מבורך. לרוב, השינויים כאן נבעו משני גורמים המשולבים זה בזה. תחילה, אני השתניתי. נושאים שהעסיקו אותי בעבר פחות מעסיקים אותי היום. אבל במידה רבה השינוי במה שמעסיק אותי נובע מהשינוי שהתרחש בנוף התקשובי (הן בחינוך, והן בחברה בכללותה). יוצא שמה שפעם היה נראה לי כחשוב וראוי להתייחסות הפך למשני ואילו נושאים אחרים תפסו את מוקד ההתעניינות.

במשך שנותיו הראשונות הבלוג הזה עסק בעיקר בפוטנציאל של ה-WWW לפתוח את עולם המידע ללומדים שעד אז יכלו לינוק מידע כמעט באופן בלעדי מספרי הלימוד. בנוסף, התלהבתי מיכולתם של כלי Web 2.0 ליצור למידה פעילה שמעמידה את הלומד במרכז. פעמים רבות כתבתי על בלוגים ועל כלים שיתופיים למיניהם והדגשתי שכאשר כלים כאלה נמצאים בידיהם של הלומדים החינוך הופך לממוקד לומד. הדגשתי גם שהנגישות לעולם פתוח ובלתי-מוגבל של מידע מאפשרת סוג חדש של קשר בין מורה לתלמיד ומכרסמת בסמכות המסורתית של המורה. במהלך השנים אמירות כאלה הצליחו להשתרש בשיח החינוכי עד שהן נעשו לקלישאות, אבל על אף העובדה שמשמיעים אותן באופן תדיר, קשה להגיד שהן באמת התממשו, או הביאו לשינוי המיוחל.

עם הזמן ראיתי שהפוטנציאל של ה-WWW ושל כלי Web 2.0 איננו ממומש בחינוך, וראיתי גם שהכלים העוצמתיים האלה נדחקו הצידה כאשר את מקומם תפסו כלים נחמדים שבסך הכל אפשרו למורים לעורר עניין רגעי בשיעורים שעל פי רוב לא היו שונים ממה שהכרנו בכיתות לפני התקשוב. ראיתי גם שהשאיפה לכלי אישי לכל תלמיד, אם מחשב נייד, או טאבלט, או סמרטפון, הזמינו עיסוק נחמד בכיתה אבל כמעט ולא השפיעו על תהליכי ההוראה והלמידה שנשארו כפי שהיו. וגרוע מזה, ראיתי כיצד יזמים (שלרוב באו מחוץ לעולם החינוך) מצאו דרכים לאסוף נתונים אודות הלומדים על מנת לייעל את מלאכת מסירת הידע מהמורה, ומספר הלימוד, לתלמיד. לא לתינוק הזה פיללתי.

השינוי היה הדרגתי. יתכן שאפילו לא שמתי לב בעצמי לכך שפחות ופחות כתבתי על הדרכים שבהן התקשוב יכול להשפיע לטובה על החינוך, ויותר ויותר קוננתי על הכיוונים הבעייתיים שבהם התקשוב בחינוך פנה. אבל בשלב מסויים נעשה לי מאד ברור שהתקשוב שבו תליתי תקוות גדולות כבר איננו משרת את השינוי בתפיסות חינוכיות לו ייחלתי, ובמקום זה הוא התחיל לשרת את ה-"שיבוש" שבינו לבין למידה של ממש יש קשר רופף בלבד.

אני מתאר לעצמי שאי-שם במהלך השינוי הזה במיקוד של הבלוג חלק מהקוראים הפסיקו לקרוא אותו. אני יכול להבין את מי שאולי עשה זאת. הרי נעשיתי נרגן ופעם אחר פעם התלוננתי על הכיוון הרווח שבו התקשוב מתפתח. אפשר אולי להגיד שמצאתי את עצמי במין היפוך של בלעם – תחילה רציתי לברך על התקשוב, אבל במקום זה במהלך הזמן יצאתי מקלל. אך מה לעשות, נדמה לי שזה היה, ועודנו, צו השעה.

במהלך השנים האלו ראיתי כיצד בלוגים תפסו מקום של כבוד בדיון החינוכי, אבל גם כיצד הן נדחקו הצידה, וכמעט נעשו לקוריוז שמזכירים תקופה שחלפה. לפני כחודשיים מרטין וולר, שגם הבלוג שלו בערך בן 10 ועוסק בנושאים דומים לבלוג הזה, כתב על הנסיון שלו כבלוגר. וולר הדגיש שהמרחב של הבלוגוספירה החינוכית השתנתה מאד במהלך השנים, והשינויים שהתרחשו השפיעו מאד על כיצד הוא רואה את הכתיבה לבלוג:

I think there is a mixture of feelings about blogging, and edublogging in particular. These include nostalgia (it’s not as good as it used to be), disappointment (it didn’t revolutionise the world like we thought it would), fatigue (this austerity, work hard all the time, continually monitored stuff has just taken it all out of me), and embarrassment (who does blogging now, Grandad?).
מצאתי את עצמי מהנהן בראש לקריאת כל אחת מהנקודות שוולר ציין. ובכל זאת, לא הופתעתי כאשר בסוף המאמרון שלו הוא פסק:
So, no the edublogosphere isn’t what it was. And that’s just great. Becoming a blogger is still the best academic decision I ever made.
אינני יודע עד כמה מה שמתפרסם כאן מהדהד בחוגים חינוכיים מעבר לדפים האלה, או מעבר לחוג מאד מצומצם של קוראים (שבוודאי ממילא מסכימים עם מה שאני כותב). אבל אני יודע היטב שההתמודדות עם המתרחש בתקשוב בחינוך בכתיבה פומבית מאפשרת לי לפתח פרספקטיבה של טווח רחוק שבעיני נחוצה לנו מאד. הנכונות לכתוב, ולפרסם, וגם לקרוא שוב את מה שכתבתי ולגלות שטעיתי ושיש המון שאני עדיין אינני יודע, הם עבורי הרפתקה מרתקת ומלמדת.

והיום, אחרי עשר שנים?

התקשוב ימשיך להשתלב לתוך מערכות החינוך (הן ב-K12 והן בהשכלה הגבוהה). זאת עובדה, ומזמן הוא איננו זקוק לי כמעודד שיריע לכל מכשיר, או כלי, או משחק, חדש. יש אחרים שעושים זאת במרץ, גם כאשר ההישגים שאלה יכולים לזקוף לעצמם מצומצמים ורחוקים מלהרשים. אבל אין זה אומר שאני התאכזבתי מהתקשוב. אני עדיין רואה בו מנוף לשינוי החינוך. הבעיה היא שהיום המנוף הזה מרוכז בידיהם של גורמים שמייחלים לשינוי שונה מזה שלו אני מייחל. אם לפני עשר שנים הרגשתי (אם בצדק או לא) שאנחנו בדרך הנכונה, היום אינני מרגיש כך. ובעצם, זה מחייב אותי להשמיע את הקול שלי במשנה תוקף. על אף העייפות אני מבטיח להמשיך לעשות זאת, אם כי לא אתנגד אם אחרים יצטרפו למאמץ.

המילים מילות שינוי, אבל הידיים …

התחלתי לכתוב את המאמרון הזה לפני בערך שלושה שבועות. אי שם במהלך הכתיבה טיפה איבדתי את הפואנטה. ידעתי שמשהו מרגיז אותי, ובגלל זה, כמו במקרים רבים אחרים, החלטתי לכתוב. אבל היה לי קשה להצביע על מה בדיוק הפריע לי. בנוסף, תוך כדי הנסיון להכין את המאמרון הזה מספר נושאים אחרים שנראו לי ראויים להתייחסות מהירה דחקו את המאמרון הזה הצידה. כמובן שלא נורא אם מתחילים לכתוב משהו ומגיעים למסקנה שמפני שלא יודעים כיצד לסיימו פשוט עוזבים אותו – הרי ממילא חלק מרכזי של הכתיבה לבלוג הוא הנסיון להבהיר את המחשבות שלנו לעצמנו, ואם כמה פיסקאות מגיעות למגירה בלבד, לא קרה שום אסון. אבל אחרי שהשלמתי עם זה שמה שהתחלתי לכתוב מיועד רק למגירה קראתי מאמרון אחר שחידד עבורי למה חשבתי שחשוב לכתוב אותו, וגרם לי לנסות להשלים אותו. וכך אני מנסה לעשות עכשיו.

אמיתה מאד מקובלת גורסת שהתקשוב מחולל שינוי מהותי בחינוך. אפילו הספקנים מוכנים להודות שהעשייה החינוכית נמצאת היום בתקופה של שינוי מואץ, ובמידה רבה זה בזכות הדיגיטאליות. עם שינויים שמתרחשים בכל כך הרבה חזיתות – קורסי MOOC, הכיתה ההפוכה, BYOD, למידה ניידת, big data, ועוד – קשה לקבוע מהיכן תגיע ההשפעה המרכזית. אולי זה איננו משנה, אבל אם רוצים להשפיע, רצוי לדעת איפה הכי כדאי ללחוץ, ולכן יש טעם לזהות את הנקודה החשובה ביותר. אבל אולי יש דרך פשוטה יותר – פשוט ללכת על כל החזיתות או לירות לכל הכיוונים. כך עושה כתבה שהתפרסמה בחודש דצמבר באתר District Administration.

הכתבה יחסית קצרה – בסך הכל 1000 מילים. אבל בנפח המצומצם הזה הקורא זוכה לסקירת בזק על כמעט כל דבר שהיה, או יהיה, במודה במרחב החינוכי. אין בה, לפחות לא באופן מוצהר, סגידה לטכנולוגיה. כדי שלא נחשוד שהתקשוב הוא זה שמחולל שינוי, בפתיחת הכתבה מזכירים לנו שהגישה החינוכית, או במקרה הזה, "תיאוריות חדשות" בתחום ההוראה והלמידה, היא שמובילה את השינוי:

Some exciting advancements are on the horizon for classrooms in 2015. While they sound technical, the biggest changes aren't going to be driven by an app, a computer program or a new kind of tablet  they will come from new theories about how to engage both students and teachers in the classroom.
רגע. מותר לעצור לרגע ולתהות – על מה הוא מתלונן? הרי אם היו זונחים את התיאוריות ומעלים על נס את הטכנולוגיה, הוא (זאת אומרת, אני) בוודאי היה מגיב בציניות ששוב חושבים שהכלים יחוללו את השינוי. ואם כך, למה הוא מתלונן כאשר דווקא כן מציבים את התיאוריה במרכז? האם הוא (זאת אומרת, אני) לא יכול להגיד מילה טובה על שום דבר?

תוך כדי הכתיבה אני מודה שעצרתי את עצמי מספר פעמים ושאלתי את השאלה הזאת. מה מפריע לו (זאת אומרת, לי) כל כך בכתבה הזאת? ולבסוף, נדמה לי שמצאתי את התשובה. לפעמים השלם גדול מסך חלקיו, אבל לפעמים הוא גם קטן מהם. ובמקרה הזה, נדמה לי שכך המצב. כך קורה שמהצהרה כללית שהטכנולוגיות של היום יכולות לקדם למידה המותאמת לכל תלמיד, אנחנו פתאום פוגשים טענה גורפת שבכיתה של 25 תלמידים שבה לכל תלמיד מחשב נייד, כל תלמיד יוכל להיות עסוק במשימה שונה. ולא רק זה, אלא שיום הלימודים יוכל לגלוש מעבר לשעות בית הספר:

Online and blended learning opportunities, flipped classrooms and instructional videos will allow teachers to work with students on a more individual basis, Soule says. That will be especially true in schools with 1-to-1 or BYOD programs. In a class of 25 students with 25 laptops, every student can be working on a different task, Seltz says.

Such technologies will also make the classroom more of a 24/7 experience in 2015 and beyond, Soule predicts. This will make it easier for students to collaborate on group projects from home and also to take digital courses  like AP or elective classes that they don’t have time for in their regular schedule.

כל זה טוב ויפה (שימו לב שעכשיו תלמידים ישתפו פעולה בהכנת פרויקטים מהבית לא מפני שאלה מעוררים בהם חשק ללמוד אלא כי אין זמן עבורם ביום הלימודים הרגיל), אבל ספק רב שבמסגרת הדרישות של מערכות החינוך של היום בתי הספר יאפשרו לכל תלמידיהם לעסוק במשימות אישיות. זאת ועוד: אפילו אם אנחנו אמורים להתייחס ברצינות לגלישת יום הלימודים לתוך שעות הפנאי של התלמיד ולראות בגלישה הזאת דבר חיובי, בכל זאת נצטרך להכיר בכך שה-"גלישה" הזאת באה בסתירה לגישה של עידוד העיסוק במשימות אישיות שעליה הצהירו רגע לפני כן. הרי הגיוני לחשוב שהאפשרות לעסוק במגוון משימות שונות חייבת להכיל גם את האפשרות לעסוק בדברים שאינם קשורים ישירות לבית הספר. אבל נדמה לי שהבעיה כאן איננה בתפיסה חינוכית זאת או אחרת, אלא פשוט בגיבוב של אוסף של קלישאות לתוך כתבה קצרה.

אנחנו פוגשים את התופעה הזאת לכל אורך הכתבה. במספר פיסקאות שעוסקות בהכוונת הלמידה על ידי התלמידים עצמם אנחנו לומדים שלפעמים יצירת ההכוונה העצמית היא מלאכה פשוטה שבסך הכל דורשת:

explaining to them why they have to learn what they’re learning
אבל מסבירים לנו גם שהיא יכולה להיות מורכבת יותר ומחייבת שהתלמיד יפעל בשיתוף עם המורה כדי לעצב את הלמידה שלו (עוד קלישאה נהדרת). והנה, מיד אחרי תיאור של קשת האפשרויות הזאת מגישים לנו דוגמה מהשטח:
Students identifying and tracking their own strengths and weaknesses is also gaining ground in schools, Soule says. She recently met a Washington, D.C., second grader who was updating her learning profile on an iPad, and was able to point to her goals for the day and update her progress  instead of leaving the task to the teacher.
את המשמעות המעשית של עדכון עצמי של דיוקן הלמידה של תלמידה בכיתה ב' (בעזרת מכשיר iPad!) משאירים לדמיון הפורה של הקורא.

כצפוי, לא מפקירים את מקומם של הנתונים במהפכה החינוכית המתחוללת, אם כי כאן אנחנו פוגשים הבחנה מעניינת. מוסרים לנו שעד היום עסקו ב-"data-driven instruction", אבל היום המינוח הזה כבר פסה (ממש: "forget about data-driven instruction") כי אנחנו כבר עוברים ל-"data-informed instruction". מה ההבדל?:

With data-informed instruction, teachers use data not to just look at what is wrong, but how and why it’s wrong. Then they use that information not as a basis for what subjects to teach more of, but for what to teach differently.
אם מההסבר הזה אנחנו אמורים להבין שעד היום מורים "השתמשו" בנתונים רק על מנת לזהות מה לא בסדר, ולא על מנת לתקן משהו, מצב החינוך עוד יותר עגום מאשר תיארנו אפילו בתחזיות העגומות ביותר.

בקיצור, יש כאן כתבה עמוסה בקלישאות שבסופו של דבר מצליחה רק לשכנע שמרוב שינויים מהפכניים העתיד של החינוך כנראה ייראה די דומה למה שהוא היום, מלבד זה שאולי אנשי תדמית יעבדו שעות נוספות לנסות לשכנע אותנו אחרת. יותר מאשר כתבה כזאת משכנעת אותנו שצפויים לנו שינויים משמעותיים בדרכי ההוראה והלמידה, היא מזכירה לנו שבאופן די תדיר תחזיות אפוקליפטיות בנוגע לשינויים בחינוך מכזיבות.

בסוף השנה האזרחית לארי קובן פרסם תחזית אחרת בבלוג שלו. קובן סוקר רבים מאותם השינויים המוזכרים בכתבה ב-District Administration כדי לנסות לחזות כיצד ייראה בית הספר בעוד עשר שנים. ואחרי שהוא מונה את אלה הוא כותב:

With all of the above occurring, one would think that by 2025, age-graded schools and the familiar teaching and learning that occurs today in K-12 and universities would have exited the rear door. Not so.
קובן איננו טוען שהכנסת טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך הכיתה, או הפיכתה, או כל שינוי אחר, לא ישפיעו על החינוך. אבל הוא טוען שההיסטוריה מלמדת שבמקרה הטוב כל אלה יובילו רק לשינויים זעירים והדרגתיים. גם אם היא הרבה פחות מלהיבה מהמסקנות של הכתבה ב-District Administration, המסקנה שלו הרבה יותר משכנעת:
None of these incremental changes herald the disappearance of K-12 age-graded public schools or the dominant patterns of teacher-centered instruction.
כפי שציינתי בתחילת המאמרון הזה, היה לי קשה להצביע על מה שכל כך הפריע לי בכתבה שתצדיק תגובה ביקורתית שאורכו בערך כמו הכתבה עצמה. העמדת הכתבה הזאת מול התחזית השקולה יותר של לארי קובן חידדה עבורי את הבעיה. אני הרי נוטה להסכים עם התחזית של קובן, אפילו אם הלב מבקש ללכת עם תחזית שרואה השפעה גדולה, ומהירה, יותר של התקשוב על החינוך. לכן לכאורה היתה סיבה לשאוב עידוד מהכתבה ב-District Administration, כתבה שהצביעה על שינויים משמעותיים שמתחוללים בחינוך, הן בזכות התקשוב והן בזכות התפתחותן של תפיסות חינוכיות שונות מהמקובל. אבל כאשר כתבה כזאת מתבססת על אוסף קלישאות נדושות היא מרחיקה את השינוי יותר מאשר היא מקרבת אותו. קובן צודק לא רק מפני שההיסטוריה מלמדת ששינויים בחינוך מתרחשים די באיטיות, אלא מפני שאלה שרוצים לקדם את השינויים מנסים למכור לנו סחורה משומשת בעטיפה נוצצת, ואחרי שנים של אכזבות כבר קשה למצוא קונים.

טוב שלא כולם מחוללים מהפכה חינוכית

משום מה, איננו מתעייפים מהציפייה שהדבר הגדול הבא באמת ישנה את פני החינוך. לצד ההכרזות על הדבר הבא יש לנו גם, כמובן, השיבוש, ומפני שיש כמיהה לשינוי מהותי, מספרים לנו שעולם החינוך ממש משווע למהפכה. קשה לא להתייחס להכרזות כאלה במידה גדושה של ציניות. על פי רוב המהפכנים החינוכיים הגדולים ביותר של ימינו אינם מכירים את ההיסטוריה, מה שמאפשר להם להמציא את הגלגל כל פעם מחדש. חיפוש בגוגל על "will revolutionize education" מעלה אלפי דפים. בין המועמדים המגוונים לכתר של מחולל המהפכה יש מחשבים והאינטרנט (כמובן), מחשבים ניידים, טבלטים (עם ציון לשבח ל-iPad), ספרים דיגיטאליים, קורסי MOOC, לוחות לבנים אינטראקטיביים, big data, ועוד. הזרם הבלתי-פוסק הזה של הכרזות אפוקליפטיות יכול להסביר את התגובה הספקנית מאד שלי כאשר ראיתי בזרם הציוצים של ראובן ורבר קישור לסרטון חדש:

אבל כאשר צפיתי בסרטון גיליתי דבר שהיה עלי לדעת לפני-כן: לא תמיד נכון לשפוט לפי העטיפה. מתברר שמדובר בסרטון בן שבע דקות של דריק מולר, מייסד אתר Veritasium, ערוץ ב-YouTube עם עשרות סרטונים הבוחנים מבחר נושאים מדעיים. בסרטון החדש שלו מולר מונה סידרה של המצאות שהתיימרו לחולל מהפכה בחינוך: הקולנוע, הרדיו, הטלוויזיה, וכמובן גם המחשב. הוא מדגיש שכל הטכנולוגיות החדשות שעליהן תלו תקוות חינוכיות הכזיבו. בנוסף, ולא פחות חשוב, כל הטכנולוגיות האלו היו אמורות לצמצם את מספר המורים שיהיו דרושים למערכת.

עד כאן, הסרטון של מולר ממש הפתיע לטובה. וגם ההמשך חיובי. הוא מציין, לדוגמה, שעל אף העובדה שאנימציות יכולות להמחיש תהליכים שהתלמיד אמור להכיר, האנימציה "עושה את העבודה" עבור התלמיד, ולכן דרוש פחות מאמץ שכלי מצדו, דבר שפוגע בקליטה שלו. הוא מדגיש שאין לאף טכנולוגיה עליונות על טכנולוגיה אחרת, ושהשאלה המרכזית היא כיצד משתמשים בטכנולוגיה כחלק מתהליך הלמידה.

אבל בשלב מסויים, לפחות לטעמי, משהו משתבש. כמעט מיד אחרי שמולר מסביר שאין טכנולוגיה לימודית אופטימלית הוא אומר משהו מאד מפתיע:

Now that we know best how to make educational videos, and any experience can be simulated in the video setting, YouTube must be the platform that will revolutionize education. I mean the number of educational videos on YouTube is increasing every day.
אחרי מספר דקות של הסברים על העדר היכולת של טכנולוגיה זאת או אחרת לחולל מהפכה בחינוך, האם עלינו עכשיו להבין שלדעתו של מולר YouTube כן יעשה זאת? לפי מה שאני הצלחתי להבחין, המשפטים למעלה נאמרים ללא רמז של אירוניה.

זה אולי המקום לציין שהסרטונים של מולר בערוץ ה-YouTube שלו מהנים ומעוררי מחשבה. על אף העובדה שבמהלך הסרטון הנוכחי הוא מונה מספר כללים לבניית סרטון חינוכי מוצלח, מהסרטונים שלו בהם צפיתי התרשמתי שהוא איננו דבק בשטנץ "חינוכי" אלא פשוט מעורר עניין סביב נושאים מרתקים. בדוקטורט שלו, משנת 2008, מולר ערך:

a series of investigations into how multimedia can be designed to promote the learning of physics
אני בטוח שהוא זיהה מרכיבים חשובים ואף נחוצים בסרטונים חינוכיים, אבל כצופה בסרטונים בערוץ שלו, נדמה לי שיתרונם הגדול הוא הנכונות להשתחרר מכללים.

מולר מסיים את הסרטון שלו עם מחווה גדולה למורים שמסוגלים לעורר את הרצון ללמוד אצל תלמידיהם. לדעתו, עיקר מעשה ההוראה נמצא ביכולת הזאת. הדגש הזה על חשיבות המורה הוא אשר גורם לי לחשוב שהקביעה הקודמת, ש-YouTube הוא הפלטפורמה שכן תחולל מהפכה בחינוך נאמרה באירוניה, אבל שוב, קשה לי להיות בטוח. ואם כבר, אינני ממעיט בחשיבות של המורה, אבל אני חש שמולר מדגיש את המורה יותר מאשר דרוש. דווקא הסרטונים שלו הם בין עזרי הלמידה הרבים שנמצאים היום בהישג יד לכל המבקש לרכוש דעת. היום האפשרות של לימוד עצמי גדול בהרבה מאשר בעבר, ומיליוני הצפיות בסרטונים המרתקים שבערוץ של מולר הם עדות לכך שרבים מנצלים את ההיצע הזה.

יש נתונים … ויש נתונים

לפני כשבועיים פרסמתי כאן מאמרון בו הבעתי את החששות שלי כלפי ההשתלטות על החינוך של תפיסת עולם מכניסטית שבאה לביטוי בחברות כמו Knewton והנתונים הרבים שהן אוספות. ציינתי שחברות כאלה מתיימרות לייעל ולשפר את הלמידה של תלמידים באמצעות כמויות המידע האדירות שהן אוגרות בכל שלב ושלב של ההוראה והלמידה. נדמה לי שהסברתי את ההתנגדות שלי לתפיסה הזאת במאמרון ההוא, אבל יש עוד שני היבטים של הסוגיה הזאת שראויים להתייחסות.

תיארתי את האמירות של מנכ"ל Knewton, חוסה פריירה, כיוהרה. לא פקפקתי ביכולתו לאסוף מידע רב כל כך, רק שאלתי אם זה מה שהחינוך באמת צריך. לא שאלתי אם הניתוחים שעל פיהם Knewton מבקשת להכין תכנית לימודים אישית לכל תלמיד ותלמיד יהיו נכונים ושימושיים. פיליפ קר, בבלוג שלו שעוסק בעיקר בהוראת האנגלית כשפה שנייה, שואל את השאלה הזאת. הוא מדווח על ספר חדש, מתחום העסקים, וטוען שהאלגוריתמים שלפיהם מנסים לקבוע כיצד תלמידים צריכים ללמוד אינם מאפשרים לנו להסיק מסקנות ברורות עבור למידתם:

A new book by Stephen Finlay, Predictive Analytics, Data Mining and Big Data (Palgrave Macmillan, 2014) suggests that predictive analytics are typically about 20 – 30% more accurate than humans attempting to make the same judgments. That’s pretty impressive and perhaps Knewton does better than that, but the key thing to remember is that, however much data Knewton is playing with, and however good their algorithms are, we are still talking about predictions and not certainties.
כיצד יש להתייחס להערכה הזאת? מי שרואה את חצי הכוס המלאה בוודאי יגיד שהאלגוריתמים של Knewton מדוייקים יותר, ולכן גם טובים יותר, מאשר ההערכות האנושיות שהכרנו עד היום. (הוא גם יוכל להוסיף, במידה לא קטנה של צדק, שאלה עוד ימשיכו להשתפר.) אני דווקא בוחר לראות את חצי הכוס הריקה. מערכות החינוך שפונים היום ל-Knewton מאפשרות לחברה לקבוע מסלולי למידה עבור מיליוני תלמידים. אחוזי הטעות שלה אולי קטנים מאחוזי הטעות האנושיים, אבל קשה מאד לערער מול קביעות של אלגוריתמים, ואילו מול טעות אנוש עדיין קל. האלגוריתמים, הרי, "אובייקטיביים", ולא מתווכחים עם עובדות. אבל אפילו אם הן קטנות, טעויות בניתוח הנתונים בכל זאת יביאו למסלולי למידה שאינם מתאימים למספר גדול מאד של תלמידים.

קר, אגב, גם מציין שבאותו ספר, פינלאי מצביע על ההבדל בין סיבתיות, מה שגורם לתופעה מסויימת, לבין קיומו של מתאם בין תופעות. קר כותב:

Certain students may have learnt maths best between 8.40 and 9.13, but it does not follow that they learnt it best because they studied at that time.
הנקודה הזאת צריכה להיות מובנת מאליה, אבל לעתים קרובות מדי הסגידה לאלגוריתמים מעוורת, ובלהט מציאת קורלציות אנחנו שוכחים שאין בהכרח קשר סיבתי.

יש נטייה לראות בהסתמכות על אלגוריתמים גישה אובייקטיבית, ולא לבחון את הנחות היסוד שנמצאות מאחורי השאלות ששואלים, או מאחורי ההחלטה לאסוף נתונים מסויימים ולהתייחס דווקא אליהם. קרל פיש, במאמרון מלפני כשלושה שבועות, כותב על כך שאחד הנושאים שעליהם כבר נאספו נתונים רבים מאד הוא השעה הרצויה לפתיחת בית הספר. מחקרים רבים מאששים את הטענה שתלמידים לומדים טוב יותר כאשר יום הלימודים מתחיל בשעה מאוחרת יותר. לאור זה, ולאור המרדף הבלתי-פוסק אחר נתונים שיכולים להשפיע על ההוראה ועל הלמידה, תמוה בעיניו שלנתון החשוב הזה אין השפעה על מערכות החינוך. פיש כותב:

So I find it interesting in this age where schools are increasingly "encouraged" to be data-driven (at least when we're talking about test scores), that this set of data doesn't appear to be driving anything (except decreased health, increased accidents, and decreased learning for our students). While I frequently question data-driven decision making related to test scores (because I question the quality and meaningfulness of the data itself), in this case I think the data is pretty clear-cut: our students are not getting enough sleep, and it's adversely affecting their well being.
פיש מציין ששינוי שעת פתיחת בית הספר כרוך בשינויים נוספים כמו סידורי הסעה והשעה שבה הורים צריכים להגיע לעבודה, ולכן אפשר להבין את הקושי בשינוי כזה. הוא בוודאי צודק. אבל הנתונים האלה אינם היחידים שמתעלמים מהם. מחקרים גם מראים שתלמידים לומדים יותר בהצלחה כאשר הם יכולים לנוע במהלך היום (ולא חייבים לשבת בשקט במשך שיעורים ארוכים). ובכל זאת בתי ספר אינם מאפשרים שינויים כאלה ואפילו מקצרים את שעות ההפסקה.

אולי ההתערבויות ה-"לימודיות" של Knewton מבוססות על נתונים אמינים, אבל הן גם נובעות מההנחה שתלמידים אמורים לשבת בשקט במשך יום לימודים ארוך. הן אינן מערערות את ההנחות הבסיסיות שעליהן בתי הספר מתנהלים היום. במילים אחרות, לא מדובר באלגוריתמים אובייקטיביים, אלא בכאלה שמיישרים קו עם גישה חינוכית שולטת. לא משם יגיע השינוי.

חזון בלהות

לא מעט אנשי חינוך שעוסקים בתקשוב עדיין שבויים באתוס של Web 2.0. הם דבקים בדעה שההשפעה המשמעותית ביותר של האינטרנט על החינוך מגיעה מהכיוון של כלים דיגיטאליים המשלבים גישה רחבה ביותר למידע עם תקשורת בלתי-אמצעית המאפשרת שיתוף פעולה בין לומדים וביטוי ציבורי רחב של הלמידה הזאת. ולמה "עדיין שבויים"? הרי פייסבוק חובקת עולם וממשיכה לגדול, ובכל כנס שעוסק בתקשוב בחינוך מדווחים על כיצד רשתות חברתיות מקדמות את הלמידה. למה לראות בהצלחה משהו ששבויים בה? נדמה לי שהתשובה היא שכבר מזמן נקודת הכובד (שלא לדבר על כסף המשקיעים) עברה מהרשתות החברתיות והאינטראקטיביות אל איסוף נתונים וניתוחם על מנת למנף את הלמידה. אנשי חינוך אולי ממשיכים לדבר על פייסבוק כרשת חברתית, אבל מבקרי תרבות האינטרנט רואים בה מנגנון ענקי לאיסוף נתונים על המשתמשים. במילים אחרות, אפילו אם לא נעים לי להודות בכך, Web 2.0 כבר פסה. נכון להיום עתיד התקשוב החינוכי, כמו עתיד התקשוב בתחומים רבים אחרים, נמצא בנתונים, ב-big data. ומתברר שהמקור העשיר ביותר לנתונים הוא דווקא החינוך.

על פי רוב, רוב ההתייחסות ל-big data בחינוך מתמקד בשאלות של פרטיות. סגירת inBloom לפני כחצי שנה נבעה מהחששות שהורים השמיעו בנוגע למידע הרב על ילדיהם שנאגר אצלו. אבל לעניות דעתי הפרטיות איננה הבעיה הגדולה ביותר של יוזמות כמו inBloom. הבעיה המרכזית היא תפיסת העולם המכניסטית שמנחה את הפרויקטים שמבקשים לאסוף עוד ועוד נתונים ועל פיהם לקבוע כיצד הלמידה צריכה להתרחש. תפיסת העולם הזאת באה לביטוי חד במיוחד אצל חוסה פריירה, מנכ"ל Knewton.

לאחרונה נתקלתי בהרצאה בת 10 דקות שפריירה נשא לפני שנתיים במפגש שאורגן על ידי משרד החינוך האמריקאי. (מתברר שכמה אמירות של פריירה שהכרתי באות מההרצאה הזאת.) פריירה מתאר בהתלהבות כיצד מיליוני נקודות המידע שהחברה שלו אוספת אודות מה שאלפי (ובקרוב מיליוני) תלמידים עושים בשיעורים יאפשרו לו לשפר באופן משמעותי ביותר את ההישגים הלימודיים של התלמידים האלה.

פריירה מתאר את תהליך איסוף המידע של החברה שלו:

You did a little bit of work for Knewton and we use the established science of psychometrics to cascade out hundreds of other data.
כבר בתיאור הזה, שעל פניו הוא די סתמי, יש משהו צורם. בסך הכל פריירה רוצה להגיד לנו שכל תלמיד "תורם" את הנתונים שנוצרים במהלך שיעור, והאלגוריתמים של Knewton יודעים להוציא מהנתונים האלה מידע רב. אבל המילים שפריירה בוחר כדי לתאר את התהליך מציגות את הלומד כפועל עבור החברה. ולמען האמת, יש מידה לא קטנה של אמת בקביעה הזאת – כל אחד תורם את הנתונים שלו, והחברה מרוויחה מהשימוש בהם.

פריירה ממשיך לתאר את תהליך איסוף הנתונים. הוא מסביר שבעזרת מיליוני נתוני המידע שנאספים על אלפי סטודנטים ניתן לזהות את נקודות החוזק והחולשה שלהם, לדעת מה כל אחד יודע וכיצד הוא לומד. ההמשך כמעט בלתי-נמנע:

For every one of those students we can figure out within a few hours what they're strong at and what they're weak at at the beginning of the course. So we can produce a unique syllabus for each student each day. … So it's optimized for each kid down to the atomic concept…. So every kid gets a perfectly optimized textbook … dynamically generated in real time.
הוא מצהיר שכאשר הנתונים של עוד מיליוני סטודנטים יצורפו למאגר המידע של Knewton אפשר יהיה לקבוע באופן מדויק את הדרך הטובה ביותר ללמד כל מושג לכל סטודנט.

האם יש כאן בטחון מופרז? יוהרה מוגזמת? כנראה שלא. בקור רוח פריירה מכריז:

We literally know everything about what you know and how you learn best.
הוא משוכנע שהוא יכול לקבוע את תכנית הלמידה האופטימלית של כל לומד, ולא באופן כללי, אלה לפרטי פרטים, ועבור כל מושג ומושג. אבל למה לעצור שם? אפשר להצליב מידע לא רק בין מיליוני לומדים והלמידה שלהם, אלא גם בין הלומד בשעת שיעור לבין יתר הפעולות של הלומד. הוא מתאר:
… something we've talked about as kind of a joke but it really should work, is like the food diary. You tell us what you had for breakfast every morning at the beginning of the semester, by the end of the semester we should be able to tell you what you had for breakfast because you always do better on the days you have scrambled eggs or whatever. And more importantly we should be able to tell you what you should have for breakfast.
אין לפקפק בכוונות הטובות של פריירה. אני בטוח שהוא רוצה לשפר את הלמידה, ושהוא באמת משוכנע שבעזרת הנתונים שהחברה שלו אוספת, וניתוחם, אפשר יהיה לקדם כל לומד. למען האמת, יכול להיות שהוא צודק. אבל תמונת ה-"למידה" שמצטיירת מדרך הפעולה של Knewton היא תמונה של חיים מתוכנתים להחריד. הכל צפוי, והרשות בכלל איננה נתונה. זאת ועוד: בסביבה החינוכית ש-Knewton יוצרת אין מקום לכלי Web 2.0. הכלים האלה מתאפיינים בפתיחות ובבלתי-אמצעיות. אני בטוח שניתוח נתונים של תלמידים דרך Knewton לא יסיק שהם צריכים יותר זמן חופשי לקרוא ספר קומיקס, או לשוחח על תכנית טלוויזיה אהובה. הנתונים יראו צורך בכיוונון קצב הגשת חומרי הלמידה שהתלמידים צריכים ללמוד. עבור תלמיד אחד יידרש הגשה מהירה יותר, תלמיד אחר יהיה זקוק לטקסט בצבע בהיר יותר, ועבור אחר יומלץ שישתה עוד מאה מיליליטר מיץ בארוחת בקר. יש כאן נצחון מוחץ של מכונות ההוראה של סקינר, אבל בלי ההיבט של שחרור המורה מהמטלות המכבידות שסקינר ראה כמטרה. אפילו ההפך – נדמה שמלאכת ההוראה תיעשה למטלה מכבידה אחת ארוכה – לפקח שהתלמיד מגיב כראוי לתכנית האולטימטיבית שניתוח הנתונים הכתיב. וכיצד אפשר להתווכח עם נתונים שנקבעים באופן מדעי!

מתברר שבזמן שלא מעטים מאיתנו חלמנו שהתקשוב יהווה מנוף לקידום תפיסה חינוכית פתוחה, תפיסה שתפשר לכל לומד ליצור את מסלול הלמידה של עצמו, היו אחרים שלא ישנו בכלל, ופעלו במרץ להגשים חלום אחר. והיום החלום שלהם מתחיל להתגשם. גם החלום הזה מבוסס על תקשוב, אבל הפעם התקשוב משרת סוג למידה שונה בתכלית מהלמידה שעליה בישרו כלי Web 2.0.