קטגוריה: שימוש בבתי ספר

ה-OLPC יוצא לדרך

קשה לא להסכים עם סטיבן דאונס כאשר הוא קובע בהודעה קצרה השבוע ש:

This is the week that the One Laptop Per Child (OLPC) project begins, and as such, is a major turning point in our field – perhaps the key turning point.

אפילו אם לפרויקט OLPC אין קשר ישיר לישראל (לפחות בשלב הזה), תחילת השימוש הנרחב במחשבים זולים בעולם השלישי הוא סימן לכך שהמחשב והאינטרנט נעשים לחלק בלתי-נפרד מהנוף החינוכי. וטוב שכך.

כמעט אין התייחסות להשקת הפרויקט בעיתונות הישראלית, או ליתר דיוק, מעבר למאמר די מקיף ב-NRG, לא מצאתי התייחסות. מדובר במאמר טוב שיש לצידו גם סרט מעניין על המחשב שנמצא עכשיו בידיהם של ילדים במספר ארצות. מאמר טוב נוסף (באנגלית) וגם צילומים מניגריה נמצאים באתר של News.com.

יש יותר התייחסות אצל בלוגרים שונים באנגלית, אם כי אני מופתע שאין הרבה יותר אצל הבלוגרים שעוסקים בחינוך. קרל פיש מקשר לסרט בן שעה שדן לרוב בהיבטים טכניים של המחשב החדש. אבל עיקר ההתלהבות שלו, בצדק, היא כלפי החשיבה החינוכית שנמצאת בבסיס פיתוח המחשב:

Two interesting tidbits that I recall from the technical part of the movie (in case you don’t watch that part). First, in real world testing, the wireless mesh network worked at a distance of two kilometers. Wow. Second, there’s a “source” button on the keyboard – push it, and the kids see the source code for almost anything they’re running. They want these kids to be curious and to mess around with this computer – in other words, to learn.

גם במאמר ב-NRG יש דגש על הגישה החינוכית:
המערכת הזאת מסירה את מגבלות הגישה של הילדים, ובזכות שקיפות ההפעלה של המכשיר, לחיצה אחת על אייקון הדפדפן תתן להם גישה לעולם החיצוני. בלי חשש, הילדים יוכלו לקרוא חדשות בעזרת קורא RSS מובנה, לעיין בוויקיפדיה ולהוריד ספרים אלקטרונים. המכשול הבסיסי בדרך ללמידה – הגישה לידע – פשוט נעלם.

ב-MIT החליטו לא לשים שום מחסום, וצירוף מקשים פשוט מעלה את המסוף ונותן לילד גישה אל מאחורי הקלעים של מערכת ההפעלה.

לאור זה, קצת לא נוח לקרוא כמה משפטים שמופיעים ממש בתחילת הכתבה שם. על מנת להבחין, כנראה, בין המחשב של OLPC, לבין המחשבים שמשתמשים בהם היום בחינוך, כותבים לנו על מחשב ה-OLPC שהוא:
לא מחשב כמו שאנחנו מכירים, עם חלונות ומעבד תמלילים שהילד צריך ללמוד כדי להיות פקיד טוב כשהוא יהיה גדול, אלא מחשב שתוכנן על ידי אנשי חינוך כדי לעזור לילד ללמוד על העולם.

לא פעם בעבר התלוננתי על כך שהסביבה החינוכית מאמצת כלים שפותחו לעולם המסחר, במקום שהיא תדרוש יישומים שהם מתאימים ממש לתהליכים לימודיים. אך בין זה, לבין להגיד שהמחשבים שהם בשימוש בבתי הספר היום מכשירים את התלמידים להיות פקידים, יש הבדל עצום, וגם טעות בסיסית. לא המחשב מכשיר את התלמיד לתפקיד עתידי, אלא הסביבה הלימודית שלתוכה משלבים את המחשב. עם כל ההתלהבות החיובית כלפי מחשבי ה-OLPC, המחשב לבד לא תביא את התלמידים ליצירתיות, או ללמוד על העולם. זה יקרה עם מערכות החינוך שלתוכן משולבים המחשבים ישכילו לנצל את המחשבים בדרכים המתאימות.

וזה כמובן מעלה נושא נוסף – המורים. ויין הודג’ינס, בבלוג שלו, מעלה את הנושא החשוב הזה:

All of this, of course, raises the question about teachers and their roles and reactions. Will teachers see this as an advantage or a threat? How will teachers figure out how to use these new tools and how to integrate them into their teaching methods, curriculum, and classrooms? These are not new questions. What is new is that this is all going to happen extremely quickly and without much warning or planning.

צריכים, כמובן, לקוות שבין האפשרות לראות במחשבים האלה איום או יתרון, הבחירה הנכונה תהיה יתרון.

למה מורים לא נוהרים לאמץ את הכלים האלה?

בבלוג The Infinite Thinking Machine ווסלי פראיר (Wesley Fryer) מהרהר על הקשיים שבהם הוא לעתים קרובות נתקל כאשר הוא מנסה להציג כלים של ה-read/write web למורים. במקום לעורר התפעלות ורצון לבחון את הכלים שעליהם הוא מדבר, לא פעם התגובה היא חשש:

When I share collaborative research, learning and digital storytelling tools like Flickr, del.icio.us, Google Notebook, Google Reader and Ning with many classroom teachers, I sense I’m unintentionally inviting a “shock and awe” experience instead of one where teachers walk away empowered and confident in their ability to use new tools effectively with students. Such an outcome is counterproductive to the goal of helping teachers use digital technologies effectively for learning.

הנסיון האישי לי מפגישות לא מעטות עם קבוצות של מורים דומה מאד לשל פראיר, וכמו-כן, גם התחושה שהעסק לא מתקדם כמו שצריך. אני מנסה לעורר תאבון, אך פעם, במקום תאבון, התגובה היא רתיעה. אמנם מדי פעם אני מקבל מכתבים ממורים שהשתתפו בסדנאות איתי בהם הם כותבים דברים כמו “עכשיו אני מבין”, אבל לעתים קרובות מדי המשתתפים בסדנאות האלו אינם מאמצים את השימוש בכלים האלה בעבודה שלהם. פריאר מנסה לחשוב על דרך אחרת לתאר את השימוש בכלים האלה, כך שהמורים יבינו טוב יותר את הכדאיות שבהם. הוא מעלה אפשרות של “מפות קוגניטיביות” שמתארות את הפונקציות השונות שהכלים האלה יכולים למלא בעבודה חינוכית:

I’m seeking frameworks for “cognitive maps” that can help me as well as other teachers better understand the FUNCTIONS, respective PURPOSES, and appropriate CONTEXTS for using read/write technologies for learning.

הכיוון הזה נראה לי מאד מבטיח, מלבד הבעיה הקטנה שהיה הגיוני לחשוב שכך תיארנו את הכלים גם לפני-כן (ואם לא עשינו את זה, מה כן עשינו?). עם זאת, פראיר מדגיש שלעתים קרובות מדי אנחנו מדברים על האינטרנט רק כדרך להשיג מידע, ולא כמכלול של כלים שמסולגים להגביר (הוא משתמש במילה amplify) היבטים שונים של הלמידה. הוא מקשר לשתי טבלאות של אנדרו צ’ורצ’ס שמנסות למיין כלים אינטרנטיים (ומחשביים) לפי הפונקציות הלימודיות שאותם כלים מאפשרים. אני מסכים שטבלאות כאלו יכולות לעזור למורים לראות בכלים אינטרנטיים (ובמיוחד כלי read/write web) עזרים משמעותיים לעבודה שלהם, במקום איום על אותה עבודה. ובכל זאת, השאלה נשארת – לא עשינו את זה לפני-כן?

נו כבר … צריכים את המחשב בלמידה או לא?

בלוגרים רבים מתייחסים לדיווח שהתפרסם בעיתונות האמריקאית אודות ממצאי מחקר שנערך על ידי משרד החינוך פדראלי בארה”ב שהתפרסם לאחרונה (המאמר בווישנגטון פוסט: Software’s Benefits On Tests In Doubt הוא רק אחד מאלה). המחקר בדק את השימוש בלומדות שונות בבתי ספר ברחבי ארה”ב והשפעתן על תוצאות במבחנים בקריאה ובמתמטיקה, והגיע למסקנה שהשימוש בלומדות שנבדקו:

has no significant impact on student performance

אז מה? הרי כבר שנים אנחנו יודעים שאין טעם בהזרמת עוד ועוד מחשבים לתוך בתי הספר מבלי שהמורים יידעו כיצד לנצל אותם למטרות למידה. ואם כך, מה חדש כאן? אינני בטוח שבאמת יש כאן חדש, מלבד נקודה אחת קטנה (המוזכר כבר במשפט הראשון של המאמר בוושינגטון פוסט): תעשיית הלומדות בארה”ב הינה:

a $2 billion-a-year industry

וכאשר מדובר בסכומים כאלה (וחשוב לא לשכוח שבתי הספר לא רק קונים לומדות, אלא גם את המחשבים היקרים שעליהם הלומדות מופעלות) מתחילים לשאול מי באמת מרוויח כאן.

אבל אפילו אם אני רוצה להצטרף לחגיגה ולהגיד שהמרוויחים (ובגדול) הם יצרני הלומדות והחומרה, והמפסידים הם התלמידים, יתכן והעסק איננו כל כך פשוט. כבר הזכרתי את הצורך בהכשרת המורים, ואם בארה”ב לא מבינים את זה, אולי ראוי שהם יבזבזו את כספם. אבל חשוב גם לזכור שהמחקר לא מצא שהלומדות משפיעות על תוצאות של מבחנים. באווירה השוררת בחינוך בארה”ב בעקבות חקיקת No Child Left Behind תוצאות טובות במבחנים נעשות להרבה יותר חשובות מאשר הלמידה של תלמידים. אולי (ואני מודה שאינני יודע ועדיין לא יצא לי לעיין במחקר עצמו) מתרחשת למידה, אבל לא מהסוג שהמבחנים הנהוגים בארה”ב מכוונים לגלות. יש סוגים רבים של לומדות בשוק. יותר מדי ממה שיש איננו עושה שום דבר מעבר לתרגל את התלמידים עד שעמום, אבל אפשר למצוא גם משחקים מרתקים, וחומרי למידה היפרטקסטיים שמסוגלים לעורר התעניינות. המחקר הזה, כזכור, בדק את השימוש בלומדות רק בקידום הקריאה ובמתמטיקה. קיימים תחומי למידה רבים נוספים שלא נבדקו (NCLB לא מבקש לבדוק את אלה, אלא מתמבקד במיומנויות יסוד, ומתעלם מתחומים משמעותיים כמו אמנויות) ואולי באלה התוצאות עשויות להיות אחרות.

כזכור, עדיין לא עיינתי במחקר. eSchool News סוקר את המחקר הרבה יותר לעומק מאשר הוושינגטון פוסט, ומביא גם קישורים נוספים, כולל למחקר השלם עצמו. יש מה לקרוא.

ואולי אין מוקדם או מאוחר בלמידה רשתית

בעולם שבו החדשות של אתמול כבר שייכות לעבר הרחוק, זה אולי קצת מוזר לכתוב עכשיו על משהו שהתרחש לפני יותר מחודש. אבל במקרה הזה יש בכך אולי סגירת מעגל. ובנוסף, ממתי יש מוקדם או מאוחר באינטרנט? אז לפני כמעט חודשיים נערך כנס צ’ייס, וטרי אנדרסון היה המרצה האורח שפתח. אז, דיווחתי בקצרה על אותה הרצאה. לפני קצת יותר בשבועיים אנדרסון דיווח בבלוג שלו שהמצגת של אותה הרצאה עלתה ל-WWW. אולי המצגת כבר עלתה גם לאתר של האוניברסיטה הפתוחה, אבל עדיין לא מצאתי אותה שם, ולכן זאת הזדמנות להפנות אליה במקום אחר: Social and Cognitive Presence in Virtual Learning Environments.

הגעתי אל המצגת דווקא בעקבות מאמרון אחר של אנדרסון בבלוג שלו, מאמרון שהתפרסם כמה ימים מאוחר יותר: Learning with Networks. אנדרסון כותב שבעקבות קריאת מאמר של מישהו אחר הוא התחיל להקדיש מחשבה לרשתות למידה (אולי נכון יותר, “רשתות של לומדים”). הוא מציין שהמאמר גירה את התעניינותו ב:

the value of loosely knit networks as distinct learning resources and … the increasing value of learning networks (as opposed to tight, class or institutional bounded communities of practice) in both formal and informal learning

אנדרסון בוחן את הרעיון של רשתות, ומציין את ההבחנה שעושה סטיבן דאונס בין “קבוצות” (נדמה לי שהיום דאונס מעדיף להשתמש במונח “קהילות”) לבין “רשתות”, כאשר הקבוצה מובנית ונוקשה, ואילו הרשת נזילה. אנדרסון מוסיף:

The notion of extracting value from networks is at the core of social software and web 2.0 applications and has very immediate value in the informal world of life-long learning. This value extends beyond the type of unconscious and unreflective Wisdom of the Crowd’s described by Surowiecki (2004). It expands the notion of networks to include those whose members are in regular interaction (as in an active mail list), to those whose accumulated opinion adds filtering value (Digg, Slashdot), to networks of bloggers who regularly read and reference work of related bloggers (EduBloggers), to those who rarely if ever interact as they collaboratively produce useful artifacts (WikiPedia).

דרך תיאור כזה אפשר לראות שאחד המאפיינים המרכזיים והחשובים של רשתות הוא חוסר הפורמאליות שלהן. רשת של לומדים מורכבת מאנשים ש-“עושים את שלהם”, כאשר העשייה הזאת כוללת גם, אבל לא תמיד, התקשרויות עם לומדים אחרים. יש כאן משהו מאד מושך, ואף משכנע. הבעיה היא, כמובן, שכאשר מדובר בחינוך של תלמידים, התלמידים נמצאים בתוך מסגרות למידה שאינן מעודדות את השיתוף הפתוח, הכמעט מזדמן, הזה. והאתגר הוא, כמובן, למצוא את הדרך לשלב את הגישה של רשת של לומדים לתוך מערכת חינוכית היררכית. אפשר לקוות.

ליצור את התשתית ללמידה משמעותית עם הבלוג

השבוע, סטיב הרגדון, בבלוג The Infinite Thinking Machine פותח את המאמר שלו עם ציטטה מלפני שנה וחצי מויל ריצ’רדסון:

I’ve learned more in my four-plus years as a blogger than I have in all my years of formal education.

הרגדון בוחן את האמירה הזאת, ומנסה להסביר למה הוא נכון:

He’s not talking about blogging as a teaching tool–he’s talking about blogging as a personal and professional development tool. And he’s saying that it’s been a better learning tool than all his formal schooling. How could that be?

It’s because, for Will and many others of us, to blog is to be engaged in really meaningful conversations about education. Indeed, the tools of Web 2.0 (or the “read/write Web”) often trigger a personal learning renaissance.

מי אני לא להסכים?! אבל אם יורשה לי, אינני מסכים, וחשוב לי להסביר למה.

קודם כל, אמנם אינני יכול לקבוע עבור ויל ריצ’רדסון מתי וכמה הוא באמת לומד, אבל אני נוטה לחשוב שהקביעה שהוא למד יותר בארבע (היום כבר שש) שנים של כתיבה לבלוג מאשר הוא למד בכל שנות לימודיו הפורמאליים פשוט איננה נכונה. אין לי ספק שבמשך אותן ארבע שנים הוא חווה חוויית למידה אינטנסיבית ביותר, אבל אני בספק שהוא למד “יותר”. מפני שהלמידה שהתרחשה אצלו בארבע השנים האלו היתה למידה מאד ממוקדת, והתמקדה בתהליך הלמידה עצמו, התחושה היא של בחינה מתמדת של תהליכים שפעם היו לכאורה מובנים מאליהם. אולי מה שריצ’רדסון התכוון להגיד (ואני מתנצל על היומרה לחשוב שאני יכול להגיד טוב יותר ממנו את מה שהוא רוצה להגיד) הוא שהשנים של כתיבה לבלוג היו מלאות בצלילה לתוך ים של נושאים שהלך והתפשט ותפח.

אבל אין לי סיבה להתווכח בנקודה הזאת. הרי, אפשר להתרגש מההתרגשות שלו, ולהצטרף לחגיגה – כותבים לבלוג, ומתחילים ללמוד!

ובדיוק כאן נמצאת הנקודה שבעיני היא בעייתית ודורשת התייחסות. בעקבות ריצ’רדסון, הרגדון קובע שהבלוג הוא כלי טוב יותר ללמידה מאשר הלימוד הפורמאלי. ומה הבעיה בקביעה כזאת? אולי בקביעה עצמה, לא כלום, אבל במה שלא נכתב, המון. ריצ’רדסון, הרגדון, ובלוגרים חינוכיים רבים אחרים בוודאי לומדים הרבה מההרפתקה של כתיבה בבלוג (ואני גם עד לכך). אבל הלמידה הזאת לא נובעת מהבלוג, אלא מהשילוב של השימוש בבלוג עם תובנות על כיצד אנחנו לומדים, עם יכולות רפלקטיביות מפותחות, ועם תשתית נרחבת קיימת של ידע.

מה שריצ’רדסון והרגדון כותבים כלל לא היה מפריע לי לו הם לא הסיקו, פעם אחר פעם, שהכוח נמצא בכלי עצמו, ולכן צריכים לשים את הכלי בידיהם של תלמידים, כדי שגם הם יוכלו ללמוד בדרך דומה מאד. עם כל הרצון להאמין, זה פשוט לא עובד כך.

הרבה יותר מאשר צריכים להנחות תלמידים בצדדים הטכניים של הכתיבה לבלוג, צריכים לעורר בהם התעניינות בעולם, להכשיר אותם בשאילת שאלות המובילות לגילוי, לרצון לדעת. צריכים לאמן אותם בתהליכים רפלקטיביים שדרכם הם יכולים להיות מודעים ללמידה של עצמם. בלי אלה, הבלוג הנוצץ ביותר עדיין יהיה חסר ערך מבחינת הלמידה (העצמית) של התלמיד.

אין שום חדש במשפטים האלה, ואולי אין בכלל סיבה לכתוב אותן שוב. אבל בהמשך המאמר של הרגדון הוא ממליץ שאנחנו נכוון את התלמידים שלנו לכלי חדש של social networking (הכוונה הפעם היא ל-Ning). הוא מסביר שהוא הכיר כלים דומים אחרים, אבל אלה לא אפשרו התפתחות של רב-שיח בין משתתפים בצורה מספיק טובה. עכשיו הוא מסביר, זה אפשרי, ולכן כל מה שצריכים לעשות הוא לפתוח קהילה עבור הכיתה.

ושוב, אנחנו פוגשים את אותה הגישה שפגשנו עם הבלוג – הטכנולוגיה תעשה את העבודה בשבילנו. אבל הצטרפות תלמידים לתוך קהילה של “רשת חברתית” לא הופכת אותם לשותפים ללמידה קבוצתית. דרושה הדרכה והנחייה, והרבה בחינה של הסביבה ושל עצמנו כדי להבין מה ניתן להרוויח מההצטרפות הזאת. בלי זה, הקהילה לא תהיה שונה מ-MySpace, סביבה שבעיני הרגדון איננה מתאימה לחינוך. אני בטוח שהרגדון יודע את זה, אבל כאשר הוא לא כותב את הדברים, הוא מכין את התשתית ל-“רשתות חברתיות” רבות מאד, אבל ריקות מערך חינוכי, שיכסו את הנוף החינוכי, וחבל.

בלוג? זאת אומרת האתר שבו כותבים סיפורים?

במרחב הבלוגי החינוכי מספר נושאים עולים לתודעת הכותבים בתדירות יחסית גבוהה. בין היתר, זה קורה מפני ששאלות מסויימות נמצאות ממש בלב השימוש בבלוגים בחינוך, ולכן דנים בהן לעתים קרובות. אבל זה קורה גם בגלל האופי הרשתי של בלוגים. התייחסות של בלוגר אחד לנושא כלשהו עשויה לעורר התייחסויות נוספות אצל בלוגרים אחרים, וכותבים רבים מצטרפים לדיון – כל אחד עם התרומה הקטנה שלו, כל אחד מזווית ראייה טיפה (או יותר מטיפה) שונה.

לפני שבועיים כתבתי כאן על הקריאה בבלוגים של תלמידים אחרים כמרכיב חשוב ביצירת אווירה לשימוש לימודי בבלוגים בכיתה. התייחסתי אז למאמרון בבלוג של דוג נון. לפני מספר ימים, בלוגר אחר, קונרד גלוגאוסקי, בבלוג בעל השם הנהדר Blog of Proximal Development כתב (במסגרת דיווח על התפתחויות בכתיבה התיזה לדוקטורט שלו) משהו דומה:

It quickly became clear that an online blogosphere that I created with my students for the purposes of my study is a place where writing and reading are closely intertwined. In fact, the study shows that reading leads to better writing (more expressive, narrative, and personal) and, gradually, to an increasing sense of belonging and community. My students created their own networks by interacting with their peers, by reading and commenting on their work. The ones who benefited most from being part of the class blogosphere were the ones whose posts were based on reading – on specific texts (online articles, own research, other blogs, other comments).

גלוגאוסקי ממשיך לתאר את האווירה שנוצרת בכיתה שלו, והוא מסיק מסקנה חשובה בנוגע לכיתות שכותבות לבלוגים:

When we think of blogging, we think primarily of writing. That’s why I am sure that there are now many classrooms all over the world where student blogs are reduced to mere writing journals.

ההערה הזאת מובילה את גלוגאוסקי להתייחס למאמר בבלוג techlearning שנכתב על ידי ג’ף אוטכט. וכמובן, ברוח הפתיחה של המאמרון הזה, סימנתי לעצמי את הכתבה של אוטכט לפני שבוע בכוונה לכתוב עליו כאן, אבל תחת הלחץ של משימות רבות מדי, כמעט שכחתי ממנו. למזלי, גלוגאוסקי הצליח להזכיר לי את הכתבה החשובה הזאת. שם המאמרון של אוטכט הוא A Problem with Blogs, והוא מסביר:

If we look at blogs as nothing more than an electronic journal and it only replaces the written journal, than I can understand why educators do not get how blogs work. Blogs as journals do not engage students any more in the learning process than a regular journal would. A journal is simple; a student writes, the teacher reads. An online journal is much the same. The students write on their blogs and the teacher and the world reads.

לעומת הגישה שרואה בבלוגים לא יותר מאשר כלי יעיל להעביר אל המורה את מה שהתלמיד כותב, אוטכט רואה בבלוגים משהו הרבה יותר משמעותי:

The word ‘blog’ might be short for Web Log, but the power of blogs is not in the writing, it is in the thoughts, the comments, and the conversation that they can start, sustain, and take into a million different directions.

וכמובן שאפילו אם זה נכתב כאן כבר יותר מדי פעמים, יש טעם להדגיש שבישראל של היום, אפילו אם נמצא את המורים שמוכנים לצאת להרפתקה הלימודית שהשימוש בבלוגים מציע, עדיין חסרות לנו תשתיות מתאימות שעליהן נוכל להתנסות. במהרה בימינו? אפשר לפחות לקוות.

דרך הפורטפוליו אל הבלוג

דוג נון (Doug Noon), שאליו הגעתי (איך לא?) דרך סטיבן דאונס, מהרהר על הנושא של פורטפוליו דיגיטלי. הקטליזאטורים למאמרון של נון הם מחקר על הנושא שהתפרסם בגליון האחרון של ה-Journal of Adolescent and Adult Literacy (שנגיש רק דרך מנוי, ואפילו דרך Proquest בספריות אקדמאיות רק בעוד שנה) ומהנסיון האישי שלו כמורה. נון כותב:

There is a tension, I see from this reading, between portfolios as showcases for mastery, and as tools for inquiry.

אולי אני טועה, אבל נדמה לי שנון יוצר כאן הקבלה בין הפורטפוליו לבין הבלוגים שהוא פותח עבור התלמידים שלו – הקבלה שהיא בעצם די הגיונית. ואם כך, נדמה לי שהשאלה שנון מעלה היא שאלה מרכזית מאד – לשם מה הבלוג? האם הוא משמש במה ייצוגית, או האם הוא משקף את תהליך הלמידה, תהליך שבאופן טבעי איננה נקייה ומסודרת. אם מדובר במה להצגת תוצרי למידה, משהו כגון לוח השהם של הכיתה המתוקשבת, אז צריכים להקפיד שעבודות התלמידים נקיים משגיאות כתיב, ועוד. לעומת זאת, אם מדובר בכלי של התלמיד עצמו, כלי שהמורה, וגם תלמידים אחרים ואפילו מבוגרים, מורשים להציץ בו, אי-אפשר לצפות שהתלמיד יעשה סדר לפני כל ביקור. לעתים קרובות מדי המבוגרים שמבקרים בבלוגים של תלמידים מצפים לראות את התוצר המוגמר, ואילו התלמיד עצמו “מציג” (הרי אולי זה פומבי, אבל לא ברור שהבלוג קיים כדי להיות פומבי) דברים שעוד בתהליך של התהוות. (וחשוב אולי להוסיף שעבודות מסויימות יכולות להיות “בהתהוות” אפילו אם התלמיד עוזב אותם ועובר לעסוק בעניינים אחרים.)

נון מוסיף הערה נוספת שבעיני חשובה ומעניינת ביותר. בכיתה שלו הוא מקדיש זמן יום-יום לכתיבה, אבל:

I’ve been treating my students’ blogs as largely informal writing spaces, giving students about 30 minutes a day to work in them. Practically speaking, though, they don’t have a lot of time to read each others’ writing on the website, which limits its impact for them.

במילים אחרות, כתיבה אישית, בלי קריאה של מה שתלמידים אחרים כותבים, מאבדת חלק ממשמעותה. גם עבור תלמידים, לא רק הבלוג האישי מהווה סביבה להתייחסות, אלא המרחב הבלוגי בכללותה, הבלוגוספירה. אפילו אם רק ברובד הכיתתי, תלמידים צריכים ללמוד להתייחס לא רק למה שהם כותבים, אלא גם לכתיבה של עמיתיהם.

כדאי מאד לקרוא את כל המאמרון של דוג. הוא מעלה נקודות חשובות מאד לכתיבה בבלוגים מהיבטים רבים. ובכל זאת, יש טעם להביא את הסיכום שלו, סיכום שמצביע על כך שלמרות כל ההבדלים שקיימים בין הכתיבה הבלובית של תלמידים ולבין זה של מבוגרים, יש ביניהם גם דמיון רב:

I think my biggest struggle, aside from the time spent, is deciding where to draw the line between my authority and the students’ autonomy. They all like having a space to write about whatever is on their minds – even when they don’t have anything to say.

Come to think of it, that isn’t much different than this blog. We all have our days, I suppose.

ולעניות דעתי, יש במשפטים הקצרים האלה כדי להסביר (שוב?) למה חשוב שמורים יפתחו בלוגים.

לזכות בקהל רב איננו, כנראה, תמיד יתרון

בעולם הבלוגים שעוסקים בטכנולוגיות בחינוך, ג’ף אוטכט (Utecht) הוא בלוגר די מוכר. פוגשים אותו לא רק בבלוג שלו, אלא גם בבלוג הקבוצתי של techlearning והוא גם מפיץ המלצות על השימוש ביישומים שונים בבלוג נוסף. בלוגרים רבים בתחום מתקשרים למאמרונים שלוח. נכון להיום, הוא מלמד בבית הספר אמריקאי בשנגהיי (כן, בסין). השבוע הוא מספר את הסיפור של וידיאו שהוא הכין לפני כשנה וחצי, וידיאו שזכה למספר מצומצם של צפיות עד שוידיאו אחר, מוצלח בהרבה, “נקשר” אליו, ובדרך הזאת משך צפיות אל הוידיאו שלו. אוטכט מדווח:

In the past week and a half, I’ve seen my first attempt of a digital story go from being a little unknown corner of YouTube to having over 48,000 views. Now my poor little attempt at creating a digital story is getting knocked around with comments.

לא רע, וקשה להתלונן כזה זוכים לחשיפה כזאת. אבל אוטכט מודע מאד לעובדה שהוידיאו שלו די לא מעניין. הוא עצמו מודה שהיה זה בסך הכל נסיון ראשוני. ועכשיו, צופים בו לצד וידאו מרשים ביותר, ולאורו שופטים אותו. הוא ללא ספק צודק שההערות להן הוא זוכה הן לפעמים גסות ללא הצדקה. מי מהמבקרים, לדוגמה, ראה לנכון לבדוק שזאת היתה ההתנסות הראשונה שלו בהכנת וידיאו כזה, או הרהר על כך שתוך שנה וחצי כלי ההפקה השתפרו עד כדי כך שקשה להשוואת בין מה שהפיקו אז למה שאפשרי היום.

אוטכט שואל שאלה חשובה בנוגע לעבודות של סטודנטים שיופיעו במרחב האינטרנטי. האם גם אלה יזכו לביקורת כמו הסרט שלו? נדמה לי שיש מקום לצטט את מלוא הפיסקה האחרונה של המאמרון:

This whole experience has me thinking about our students and the content they produce on the web. Everything from the videos my students have on YouTube to their personal Myspace accounts. It’s a great lesson that content can lay dormant for a long time, and it only takes one connection to bring it to life. I think about our high schoolers today who are putting things on the web that today seem harmless, but tomorrow could cost them their job, or impact a family member or friend’s career. There is a lesson here that connections are constantly being formed; everything and anything you put on the web can be connected too. Our students, no matter what their grade, are creating their digital profiles, a profile that is clickable, connectable, and tells a story of who they are. Now, I wish I would have read over my script a few more times before actually posting the video, cleaned up the images, and made it a little less boring (as most of the comments state) but at the time I wasn’t thinking it was going to be viewed by 48,000 people. I was practicing; learning a new skill, and trying something new…and now the world has a hold of it.

כאשר אנחנו מעודדים את התלמידים שלנו לפרסם במרחב האינטרנט, קל מדי לשכוח שלא כולם שם נוהגים לפרגן. באותה מידה שהם יכולים לזכות לחיזוק, תלמידים יכולים גם לפגוש ביקורת קוטלת. אותו פרסום לעולם שאמור ליצור אצלם איכפתיות כלפי מה שהם מכינים, להביא אותם להקפיד על איכות, יכול גם להפגיש אותם עם ביקורת הורסת. יש טעם להכין אותם למצב כזה.

אבל קשה לי לסיים כאן מבלי להתייחס טיפה לטידיאו של אוטכט. גם אחרי כל ההסברים על כך שהוא היה ראשוני ונסיוני, צריכים בכל זאת להוסיף שהוא גם לא טוב, ומסיבה חשובה. הוידיאו האחר שעליו אוטכט כותב הוא The Machine is Us/ing Us שתוך זמן קצר זכה למיליון צפיות. וכדאי להוסיף – בצדק. מדובר בהקפה מצויינת שתוך פחות מחמש דקות ממחיש חלק חשוב מהקסם של Web 2.0. (בלוגרים רבים קישרו אליו בבלוגים שלהם. אני רק ציינתי אותו ברשימת הדלישס שלי, ויידעתי מספר אנשים עליו דרך הדואר. למה לא דיווחתי עליו כאן הוא סיפור אחר.) אבל ההבדל מבין הוידיאו הזה לבין הוידיאו של אוטכט איננו רק האיכות. לטעמי, חשוב הרבה יותר הוא נקיטת העמדה. אוטכט בסך הכל מתאר. אין בו נקיטת עמדה. ובגלל זה, הוא לא מלהיב. הוא דומה לעבודה שתלמידים עשויים להכין כאשר אומרים להם להכין עבודה על משהו, והם בסך הכל מעתיקים את הערך על אותו נושא מהאנציקלופדיה. אני בטוח שאוטכט הוא מורה טוב, ודווקא בגלל זה אני מקווה שבעתיד, כאשר הוא מבקש מהתלמידיו להכין וידיאו על נושאים שונים, הוא ינחה אותם לעשות זאת כך שהצופה יוכל להרגיש את המעורבות האישית שלהם בנושא. אחרת, לא בטוח שיש טעם.

שאלה (כמובן) של זמן

בתגובה למאמרון האחרון שהתפרסם כאן, יוחאי הפנה את תשומת ליבי למאמר של סבר פלוצקר שהתפרסם ב-Ynet. המאמר מדווח על כנס DLD (ראשי תיבות ל-Digital, Life, Design) שנערך בגרמניה בינואר. בין היתר פלוצקר מתייחס לבלוגים, או, ליתר דיוק, לקושי שבכתיבת בלוג. בעצם, הוא מסביר למה, למרות שהרושם הכללי הוא אולי ההפך, אין סיכוי שבלוגים יהפכו לתופעה המונית:
כדי לקיים בלוג ראוי לשמו צריך לדעת לכתוב בלי שגיאות, להתמצא בתכנים, להשקיע בנימוקים ולהקדיש למשימה חלק משמעותי מהזמן הפנוי. מי שאינו פנסיונר, מובטל מרצון, נער או נערה בגיל הטיפש-עשרה, משוגע לדבר ולרעיון, איש פרסום, עיתונאי העובד ממילא באמצעי תקשורת ממוסד או לפחות פוליטיקאי הרץ למשרה כלשהי – לא יצליח להתמיד בבלוג משלו.

יוחאי מזכך את הנושא למרכיביו הבסיסיים ביותר. הוא כותב: “הבעיה העיקרית של כותבי הבלוגים היא זמן“. קשה לא להסכים. אבל הזמן היא בעיה תמידית, בכל תחום ותחום. לא רק בעניין בלוגים אנחנו אומרים לעצמנו “לו היה לי הזמן …”. ולמען האמת, אפילו אם אין הרבה, בכל זאת לכולנו יש זמן. מדובר, פשוט, בסדר עדיפויות. מה שברור, בלוגים אינם נמצאים במקום גבוה בסדר העדיפויות של רוב המורים.

במקרה (האם באמת מדובר במקרה?) קנדי שיבלי מתייחסת לנושא הזה השבוע בבלוג שלה. שיבלי בוחנת את הסיבות שבגללן אנשים כותבים בלוגים, ומשום מה היא עורכת השוואה בין הסיבות לכתיבת בלוג לבין הסיבות שבגללן תלמידים ומורים יושבים במקומות מסויימים בקפריה של בית ספר. המטפורה אולי טיפה מוזרה, אבל המסקנה בכל זאת חשובה:

Not until blogs are part of the teachers’ own social network will they be perceived as a worthwhile use of time. Yes, there are teachers who both read and write blogs, but they are not the majority in most schools. Projects such as the restructuring at Arapahoe HS (see the Fischbowl) make blogs part of the teachers’ network and day to day professional conversation. Until there are projects like this, teachers will continue to view blogs with the same disdain as they do a table of 9th graders.

ומה אנחנו יכולים ללמוד מכל זה? אין ספק שעבור מורים שאולי היו חושבים להשתמש בבלוגים בעבודה שלהם, הזמן שבלוג רציני דורש מהם הוא גורם חשוב ביותר (ובדרך כלל גם מרתיע). אבל לא פחות חשובה היא התחושה שאין עם מי לדבר. בדימוי הציבורי של בלוגים אצל מורים רבים הוא כעיסוק בחיים אישיים, ועל פי רוב לא מעניינים. עד אשר נצליח לשכנע מורים שבלוגים יכולים להיות בסיס חיובי להצמחת הידע המקצועי שלהם, הם ימשיכו לראות בזה דבר מיותר, כלי שאין לו מקום במלאכה החינוכית. נכון להיום, קשה להתרשם שמורים רבים משתכנעים בכדאיות של בלוגים, אבל אולי יש סיבה לאופטימיות – מורים רבים מוצאים את הזמן להשתתף בקבוצות דיון, וזאת מפני שהם חשים שאלה תורמות להם. אם זה לא יקרה, גם המורים, וגם תלמידיהם, יפסידו.

פרגון מוצדק, עם הרהור קטן לצידו

לפני יומיים, דרך רשימת סימניות הדלישס של ידיד, ראובן וורבר (אני עוקב אחרי סימניות הדלישס שלו כבר מספר חודשים), ראיתי שסרט וידיאו של שלוש תלמידות כיתה ט’ מבית ספר נווה חנה בגוש עציון (שם ראובן מלמד) הועלה ל-YouTube. מדובר בסרט שבו התלמידות סוקרות את ההיסטוריה של הישוב בר-יוחאי שבגליל, ואחרי-כן מראיינות כמה מתושבי היישוב כדי ללמוד על מה שהתרחש שם בזמן מלחמת לבנון השנייה.

אינני יודע כיצד להעריך את ההפקה הזאת של תלמידות כיתה ט’, מלבד אולי לכתוב שהסרט שלהן, בן כמעט שש הדקות, נראית דומה לכתבה טלוויזיונית שיכולנו לראות במהדורות החדשות של ארץ 1 או 2. הוא איננו מלוטש באותה מידה (ומן הסתם הקול של הקריינית די ילדותי) אבל אין ספק שהוא עשוי היטב, ובהחלט משכנע. כדי להפיק שש דקות של כתבת וידיאו מוצלחת יש צורך בתחקיר רציני, ובעריכה קפדנית, ובוודאי בעוד מספר דברים שאני, שאינני מבין בוידיאו, לא יודע עליהם. אני יכול רק להעריך את התוצאה, והיא בהחלט על רמה.

לרוב, כאשר אני פוגש עבודות של תלמידים שמופקות באמצעי מדיה “חדשים” אני תמיד שואל אם אפשר היה להשיג את אותה התוצאה באמצעות הטקסט בלבד (ואני גם שואל אם התלמידים באמת למדו משהו, או פשוט הפיקו תוצר נוצץ). דווקא בגלל זה, אני שמח לדווח שבעיניי הלא מקצועיות בנוגע לוידיאו, יש כאן תוצר שמרשים בפני עצמו, וגם מצביע על כך שהתרחשה למידה אמיתית.

אבל בשלב הזה בוודאי שואלים, “בסדר, מצאנו את הפרגון, אבל היכן ההרהור?”. אז הנה: ראובן דיווח על הסרט הזה בסימניות הדלישס שלו בערך יומיים לפני הדיווח שלי כאן. ואכן, כבר אז ראיתי את הסימניה ההיא. אבל כתיבת המאמרון הזה בא בעקבות סימניה אחרת, גם בדלישס של ראובן. את הסימניה הזאת הוא הכניס רק אתמול בערב. אותה סימניה מקשרת לבלוג של מורה בקנדה המדווחת על הסרט. וכך יוצא שהדיווח הזה, על הפקה של תלמידות ישראליות, מגיע לבלוג בעברית דרך דיווח בבלוג באנגלית שנכתב בקנדה. טוב, אני חייב גם להודות שבתקציר שלו על הסימניה ראובן אפילו שאל כמה זמן יעבור עד שאני אכתוב על זה כאן. אז התשובה לשאלה שלו היא שעבר פחות מיום. אבל לא דיווחתי כאשר ראיתי את הקישור לסרט עצמו לסימניה, אלא רק בעקבות המאמרון בבלוג מקנדה.

בעצם, הדרך המפותלת הזאת איננה כל כך מוזרה, אפילו אם היא איננה מוצדקת. לא פעם אני מרים גבה כאשר אני קורא את המילים המפוצצות המתארות פעילויות שעליהן אני קורא בבלוגים באנגלית. אני מתאר לעצמי שאחרי אותן מילים מסתתרות פעילויות די סתמיות. ובכל זאת, לא פעם המרחק יוצר תחושה של הצלחה שאיננו חשים כלפי דברים דומים שמתרחשים קרוב אלינו. אז מה המסקנה? חשוב לא להסתנוור מהאור שמגיע מרחוק. אבל באותה מידה, חשוב לא לעצום את העיניים לאורות ראויים שבאים מקרוב, כמו הסרט הזה של תלמידו כיתה ט’.