קטגוריה: אוריינויות

תלוי מי אתה שואל

אחת השאלות שהבלוגוספירה החינוכית בוחנת, שוב ושוב, היא האם בני הנוער של היום באמת מתמצאים בשימוש מושכל באינטרנט. השאלה, והדיון סביבה, כבר נדושים, וקשה למצוא התייחסות מקורית כלפיהם, התייחסות שמצדיקה כתיבת מאמרון כאן. אבל היום נתקלתי בכתבה (מחודש אוגוסט) שמאירה את הנושא באור טיפה שונה מהמקובל – לפחות מספיק שכדאי להקדיש לו מספר משפטים.

מארי שקלט היא הנשיאה של חברה בשם Transworld Data – חברה שאינני מכיר. היא מפרסמת כתבות באתר בשם Internet Evolution, ואני אמנם פגשתי את האתר הזה בעבר, אבל לא הייתי מגיע אל הכתבה של שקלט אם לא מצאתי קישור אליה בבלוג שאני קורא. אינני יודע מה הביא את שקלט, שאיננה באה מתחום החינוך, לכתוב על הצורך בכישורים מידעניים אצל בני הנוער, אבל כאשר קראתי את הכתבה שלה הרגשתי צורך לבדוק את תאריך הפרסום שלה כדי לוודא שבאמת מדובר באוגוסט של השנה ולא של לפני מספר שנים. נקודות שבתחום החינוך הן מובנות מאליהן, כמו החשיבות של היכולת להעריך את מהימנותו של אתר, זוכות להתייחסות אצל שקלט כאילו שמדובר בגילוי חדש.

אבל מה שמעניין בכתבה של שקלט איננה הרשימה המצומצמת (וכזכור, המוכרת) שבה, אלא הסיפור שאיתו היא פותחת את הכתבה. היא כותבת:

Earlier this year, a Midwest bank manager told me about a youth market survey the bank had conducted on youngsters and technology. The survey revealed that while youngsters were “Internet-savvy” and attracted to mobile banking, when it came to making critical decisions about finance, they weren't so savvy. They relied on word of mouth from their parents and friends—and limited their Internet searches to well-known search engines like Google (Nasdaq: GOOG) or Yahoo Inc. (Nasdaq: YHOO)

The bank welcomed the news – because it meant that marketing dollars could be funneled into just a handful of Internet channels.

שוב, אין חדש בעובדה שבני הנוער מתמצאים בשימוש באינטרנט, או שהם אינם מבינים בבנקאות. ובוודאי לאנשי חינוך אין זאת הפתעה שאותם בני נוער (שכזכור נחשבים למתמצאים בסביבה האינטרנטית) מגבילים את החיפושים שלהם למנועי החיפוש המוכרים ביותר. אבל התגובה של הבנק להרגלי החיפוש של בני הנוער היא אולי בלתי-צפוייה. לפי הבנק, העובדה שבני הנוער מבקרים רק במספר מצומצם של אתרים היא עובדה מעודדת, מפני שזה אומר שאין צורך לפרסם באתרים רבים, ואפשר לחסוך כספי פרסום.

קן רונקוביץ, בבלוג Serendipity35 שדרכו הגעתי לכתבה של שקלט, מתעכב בנקודה הזאת. הוא מציין שיש הבדל גדול בין לדעת להשתמש באינטרנט לבין היכולת להעריך מידע, והוא מעלה את הסברה שאנשי פרסום בעצם עשויים להעדיף שכישורי האוריינות המידענית של בני הנוער לא יהיו מפותחים:

I would argue that those who want to market to kids and adults would actually prefer that students not have those skills.
אנחנו, אנשי החינוך שיום-יום מדגישים את החשיבות של כישורים מידעניים, משוכנעים שיש תמימות דעים בנוגע לחשיבות הכישורים האלה. אבל מתברר שזה לא בדיוק נכון.

אוריינות המידע היא, בין היתר, לדעת למי כדאי לפנות

מוסדות להשכלה גבוהה רבים מחייבים את הסטודנטים שלהם ללמוד בקורסים ל-"אוריינות מידע". וכך גם במילז גולג', קולג' קטן לבנות בעל מוניטין שבצפון קליפורניה. בכתבה בעיתון הקולג' של הימים האחרונים (שאליה הגעתי דרך הבלוג של מיכאל לורנזן) אפשר לקרוא תיאור תמציתי מאד של הקורס:
College 005 is meant to test students' basic skills in technology and researching skills to help with academic coursework. The College encourages students to complete it their first year.
ההמלצה לסיים את הקורס בשנת הלימודים הראשונה די הגיונית – הרי מטרת הקורס היא ליצור תשתית טכנולוגית ומידעית אצל הסטודנטיות כדי שהן יוכלו להמשיך את לימודיהן בהצלחה. (לקורס יחידות שעוסקות בשימוש בכלי אופיס של מיקרוסופט, ויחידות שעוסקות באיתור והערכת מידע.) סגל הגולג' משוכנע שהקורס חשוב מאד, ואפילו קבע שסטודנטיות אינן יכולות להרשם לקורסים לשנה הבאה עד שהן משלימות את חובותיהן בקורס בשנה שבה הן בחרו ללמוד בו. אבל למרות חשיבות הקורס, הוא איננו לציון, ולסטודנטיות עניינים דחופים יותר מאשר להקדיש כמה שעות לקורס ללא ציון. וכאן הנקודה שעושה את הכתבה למעניינת.

למדתי לצפות שכתבות מהסוג הזה מצטטות סטודנטים שמסבירים שהם אינם זקוקים ל-"אוריינות מידע" מפני שכולם כבר יודעים שכדי למצוא מידע כל מה שצריכים לעשות הוא להקליד מילות חיפוש לתוך גוגל, או לחפש בוויקיפדיה. למרות המספר הרב של מאמרים שבוכים על העדר כישורי הלמידה של סטודנטים, ועל כך שהיום הם כמעט לא מבקרים בספריות, המאמרים האלה ממשיכים להתפרסם בתדירות גבוהה. אבל הבנות במילז קולג' אינן מכריזות שהלימוד בספריה כבר מיושן. יש להן גישה ארחת. מתברר שמספר סטודנטיות בקולג' משלמות $25 (לפחות) לסטודנטיות אחרות כדי שהן ישלימו את חובות הקורס (כנראה מבחן באמצעות מחשב) עבורן.

נדמה לי שצריכים להודות שיש כאן גישה מקורית, ואולי אפילו גישה שמתבססת על חלק מכישורי המאה ה-21 שהיום פופולארי כל כך להזכיר. הרי אפשר למצוא כאן יוזמה, ואפילו מקצועיות (מי יודע – אולי הבנות שמרוויחות מהשלמת הקורס היום יהיו הספרניות של מחר), וכדי לדעת למי כדאי לפנות יש בוודאי צורך גם בכישורים תקשורתיים.

אז ברוח הזאת, אפשר להציע שאלה למבחן בקורס הזה: יוספה מבקשת $25 כדי להבחן במקומך בקורס, ואילו אלנה מבקשת $35. עייני בדפי ה-Facebook של שתי הבנות, ובדקי את מידת שביעות הרצון של הסטודנטיות שנעזרו בשרותיהן. שקללי את התוצאות שמצאת שם והציגי אותן כגרף באקסל. לסוף, באמצעות הגרף החליטי אם כדאי לשלם $10 יותר לאלנה.

אולי בכל זאת יש בהם משהו

המונח "כישורי למידה של המאה ה-21" איננו מרשים אותי במיוחד. כאשר אני צולל מעבר לכותרת כדי לחפש קצת תוכן, אני מגלה שמדובר בשם די ראוותני לאוסף של כישורים ששייכים לא רק למאה ה-20, אלא אפילו למאות שקדמו לה. נדמה לי שכל מערכת חינוכית שמבקשת להכשיר אזרחים נאורים ולא רק פועלי יצור צייתניים מעוניינת לפתח כישורים כמו חשיבה ביקורתית, יצירתיות, אוריינויות מרובות, וכל יתר מילות המפתח שנושאי דגל "כישורי המאה ה-21" מנסים למכור לנו כאילו הם משהו חדש. אבל פריט דואר שהגיע אלי אתמול עורר בי קצת יותר כבוד כלפי המונח.

משום מה, אתמול מצאתי בתיבת הדואר הנכנס שלי עותק של מבחן לכיתה ח' משנת 1895 במדינת קנסס. נתקלתי במבחן הזה לראשונה לפני כשש שנים, ואחרי חיפוש די מהיר מצאתי מקור אחד שמציין שהוא הופיע ברשת לראשונה בשנת 1996. לקבצים מהסוג הזה יש, כמובן, חיים משלהם. כולנו ממשיכים לקבל, לדוגמה, הודעות על הכסף שביל גייטס לכאורה מבקש לחלק לנו, או על הבקשה האחרונה של ילד חולה, למרות שבמקרים רבים תוקפן של ההודעות האלו, אם הן בכלל היו נכונות מלכתחילה, פג לפני שנים. אבל במקרה של המבחן הזה, נדמה לי שלא מדובר רק במחזוריות מקרית. אני מניח שהמבחן הזה זוכה לעדנה מחודשת דווקא עכשיו מפני שהיא לכאורה מחזקת את הטענה שמערכת החינוך נכשלת ואיננה מעניקה לתלמידיה את הידיעות הבסיסיות שמערכת חינוכית אמורה להעניק. (הטענה הזאת איננה, כמובן, חדשה, אבל היא מתעוררת מחדש לעתים קרובות – הפעם אולי מפני שהמטוטלת של חשיבות מקצועות היסוד שחוק ה-NCLB מדגישה נמצאת כעת בקצה של המתנגדים, ולכן אלה מחייבים את הדגש הכמעט בלעדי ביסודות מחפשים תחמושת נגדית.) הוצאת המבחן הזה מהנפטלין מחזקת אמירות נוסח "לפני מאה שנים, בתי הספר עסקו בהוראת ידע חשוב, והציבו סטנדרטים גבוהים, ואילו היום בתי הספר עסוקים במקצועות משניים ומיותרים, ומדגישים תכונות כמו 'יצירתיות'".

כזכור, המבחן הזה מתגלגל באינטרנט לפחות עשור (יש אפילו גירסה עם תשובות לשאלות). מספר אנשים ניסו לבדוק את מהימנותו, והמסקנה היא שהיא אכן אותנטית – היה מבחן כזה בשנת 1895, אם כי לפחות מקור אחד מטיל ספק בכך שהוא היה מיועד לתלמידי כיתה ח'. אבל אפילו אם לפני 100 שנים הציפייה היתה שתלמידי כיתה ח' במדינת קנסס יכלו לענות על השאלות שבמבחן הזה, לא ברור שזה מלמד אותנו משהו על רמת ההשכלה שלהם אז. בגלגולים של המבחן בדואר האלקטרוני בדרך כלל מתלווה אליו השאלה "האם אנחנו, היום, יכולים לעבור את המבחן הזה?". ביסוד השאלה הזאת יש כמובן, ההנחה שמי שיכול לעבור את המבחן בהצלחה ייחשב כמשכיל, אבל לא ברור אם ההנחה הזאת מוצדקת. יש שאלות (לטעמי, במיוחד אלה בגיאוגרפיה) שהן מאד מעניינות, ואולי מצביעות על צורך בהבנה ולא רק בשינון, אבל באופן כללי על מנת לעבור את המבחן התלמיד נדרש לזכור אוסף אדיר של פרטים, אבל לא בהכרח להבין אותם, או לדעת מה לעשות איתם.

אתר ניפוץ המיתוסים המפורסם Snopes איננו מתייחס למהימנות המבחן. במקום זה הוא מעלה ספקות לגבי הטענה שהמבחן מראה שהרמה של החינוך לפני 100 שנים היתה גבוהה יותר מאשר היום. הוא מציין שמספר נושאים שהיום נחשבים כחשובים כלל אינם מוזכרים במבחן:

To pass this test, no knowledge of the arts is necessary (not even a nodding familiarity with a few of the greatest works of English literature), no demonstration of mathematical learning other than plain arithmetic is required (forget algebra, geometry, or trigonometry), nothing beyond a familiarity with the highlights of American history is needed (never mind the fundamentals of world history, as this exam scarcely acknowledges that any country other than the USA even exists), no questions about the history, structure, or function of the United States government are asked (not even the standard "Name the three branches of our federal government"), science is given a pass except for a few questions about geography and the rudiments of human anatomy, and no competence in any foreign language (living or dead) is necessary.
כבר בעבר ציינתי כאן שהעיסוק ב-"כישורי למידה של המאה ה-21" נראה לי קשור יותר לנסיון לשווק טכנולוגיות חדשות (ויקרות) מאשר לצרכים לימודיים שנוצרו עם המאה החדשה. אבל אם אני צריך לבחור בין הכישורים ה-"חדשים" האלה לבין החזרה ל-"למידה" שמסתמכת על שינון של עובדות יבשות ותלושות, ברור לי במה אני בוחר.

ועכשיו, תגדיל את הגופן עוד שתי נקודות

במוצאי החג ראובן ורבר העביר אלי קישור לכתבה ב-eSchool News מלפני בערך שבוע: On the way: Nation's first tech-literacy exam. הכתבה מדווחת שהוכרז על זכיין למכרז להכנת מבחן שיבדוק את האוריינות הטכנולוגית של תלמידי בתי הספר של ארה"ב. המבחן הראשון בתחום הזה אמור להערך בשנת 2012.

אני מודה, אינני יודע למה מתכוונים כאשר כותבים "אוריינות טכנולוגית". ומה שמופיע בכתבה איננו מבהיר את הנושא. אנחנו קוראים שפעילות הזכיין, שיקבל כמעט שני מיליון דולר:

will lead to ways to define and measure students' knowledge and skills in understanding important technological tools….
הכתבה מצטטת את דייוויד ויניק, יושב ראש המנהלים של הגוף שקובע את מדיניות ההערכה החינוכית הלאומית:
Technology is changing and moving very fast, so accurate evaluation of student achievement in this area is essential.
אין ספק שלפחות החלק הראשון של הציטוט הזה נכון – הטכנולוגיה אכן משתנה בקצב מסחרר. ולאור זה, אני מניח שגם נכון שחשוב להעריך באופן אמין את הישגי התלמידים בתחום הזה. אבל לפחות שתי בעיות גדולות מאד צצות מעיון בכתבה.

תחילה, כנראה שאינני היחיד שלא יודע מה זאת אוריינות טכנולוגית. אנחנו קוראים בכתבה שלפי חוק ה-NCLB, עד סוף כיתה ח', תלמידים אמורים להיות מסוגלים להפגין את האוריינות הזאת, אבל אין בה הגדרה ברורה או מוסכמת למונח. לא ברור אם הכוונה היא שתלמידים יידעו להדליק ולכבות מחשב, או להשתמש בתמלילן, או לצלם סרט עם טלפון סלולארי ולהעלות את הסרט ליו-טיוב. אם אני מבין נכון, הזכיין אמור לחקור את הנושא, לראיין מומחים רבים, ולבסוף להגדיר את המרכיבים של האוריינות הטכנולוגית. שני מיליון דולר איננו סכום עד כדי כך גדול, ובכל זאת, מוזר לי שסכום כזה יוקדש להגדרת מונח מעורפל על מנת שאפשר יהיה לבחון את הישגיהם של תלמידים בתחום הזה בעוד כארבע שנים.

אבל גם אם יש הצדקה להשקעה כזאת על מנת להכין את התשתית למבחן העתידי, העדרה של נקודה נוספת מעוררת תהייה. ממה שמופיע בכתבה, המבחן העתידי ב-"אוריינות טכנולוגית" תלוש מהצרכים הלימודיים או המידעיים של התלמידים. מתקבל הרושם שהמערכת החינוכית בארה"ב חושבת שיש טעם להקנות מיומנויות טכנולוגיות ללא קשר לשאלות של מתי רצוי או כדאי להעזר בהן. אין התייחסות ליכולת של הטכנולוגיה לסייע ללמידה, או לצורך לזהות מתי מתאים או נחוץ לבחור בכלי זה או אחר, אם בכלל. במקום זה, יש רצון לבחון היבט מצומצם של הידע של התלמיד – במקרה הזה, הידע הטכנולוגי שלו. אני מניח שהתוצאות של מבחן כזה אכן יצביעו על רמת הידע של התלמיד, אבל ספק אם נוכל ללמוד מהן משהו משמעותי לגבי היכולת של התלמיד לתפקד כלומד, או כאזרח, בסביבה טכנולוגית.

כבר לא הולכים עיוור אחרי ההקלדה העיוורת

בשבוע האחרון קורא ה-RSS שלי לא פעל כראוי. משום מה, מספר בלוגים לא התעדכנו בו, ולא ידעתי אם השתיקה הממושכת של מספר בלוגרים נבעה מזה שהם יצאו לסוף שבוע ארוך (דבר לגיטימי בפני עצמו) או מהתעייפות החומר (גם לגיטימי) או מבעיה טכנית. כאשר השתיקה נמשכה מעבר לזמן סביר (יש בלוגרים שבאופן עקבי כותבים כל יומיים, ולכן אחרי זמן די קצר מתחילים לחשוש) הקלקתי על הבלוגים עצמם, וגיליתי שאכן יש בעיה טכנית, ושמספר די מכובד של מאמרונים חיכה לקריאה.

כל הסיפור הזה בא על מנת להסביר למה רק היום הגעתי למאמרון בבלוג של טים שטאמר מה-28 לספטמבר – 21st Century Keyboarding Skills. הנושא הוא, הרי, די אהוב עלי, ולו קראתי את המאמרון לפני שבוע, בוודאי הייתי כותב עליו כבר אז.

למדתי הקלדה עיוורת עוד בכיתה ח', ומאז האצבעות שלי מרגישים בבית על המקלדת. כאשר עליתי ארצה, עם מזוודה ביד אחת, ומכונת כתיבה קטנה ביד שנייה, אחת השאלות הראשונות ששאלתי היתה היכן אפשר להשיג מכונת כתיבה בעברית. (לפני יותר מ-25 שנה ירשתי IBM Selectric דו-כיווני ממישהו, ואני מודה שביני לבין המכונה ההיא התפתח קשר הדוק ועמוק.) עד לפני מספר שנים הייתי משוכנע לחלוטין שההקלדה העיוורת היא מיומנות שחייבת להילמד בבית הספר. אבל באופן אולי פרדוקסאלי, הנגישות של התמלילן, והזמינות של מכשירים רבים אחרים שמאפשרים הכנת טקסטים דיגיטאליים, הובילו לספקות אצלי בנוגע לנחיצות ההקלדה העיוורת. נדמה לי שמשהו דומה קרה לסטאמר.

צילום: אוליבר קורמיס – CC, מתוך:
http://en.wikipedia.org/wiki/IBM_Selectric_typewriter
המאמרון של סטאמר צמח מארבעה ימים של ישיבות של צוות ההדרכה בבתי הספר היסודיים במחוז בו הוא עובד. שאלה אחת שעלתה לדיון בישיבות האלו היתה מתי מתאים להתחיל ללמד כישורי הקלדה. סטאמר מציין שמפני שהוא הרגיש שהוא היה בדעת מיעוט, ושדעתו לא זכתה להתייחסות הראויה, הוא החליט לכתוב על הנושא בבלוג שלו. הוא בוודאי מלגלג לעצמו כאשר הוא מסביר את ההחלטה להעלות את מחשבותיו לבלוג שלו:
I added my opinions to the mix, of course, but I’m pretty sure I was in the minority. Which is why I’m throwing out my thoughts here where everyone else can ignore them. :-)
לדעתו של סטאמר, שיעורי הקלדה הם שרידים של תקופה שכבר שייכת להיסטוריה, תקופה שבה תיקון שגיאות הקלדה היה כרוך בזמן ובמאמצים, ותמיד לכלך את הדף. בתנאים ההם היה חשוב ללמוד להקליד במינימום של שגיאות. אבל היום, זמינות התמלילן יוצרת מצב שבו קל מאד לתקן שגיאות (לפעמים התמלילן אפילו עושה זאת בעצמו). בנוסף, עד שמה שאנחנו כותבים איננו גמור, נקי ומסודר, אין צורך לשלוח אותו למדפסת. לאור זה, נראה לו שההקלדה העיוורת עיבדה חלק משמעותי מחשיבותה. סטאמר מוסיף שבעניין מהירות ההקלדה, בני הנוער של היום מיומנים מאד בהכנסת מסרונים לטלפונים במהירות בזק, ולכן הוא איננו חושש שהם אינם יכולים להקליד במהירות בעת הצורך.

אחד המגיבים למאמרון הזה מציין שאנחנו חיים בתקופה שבה אמצעיי הקלט למחשב מתפתחים ומשתנים כמעט מדי יום. כבר היום, למשל, קיימים יישומים מאד מוצלחים לזיהוי קול והפיכת הדיבור לטקסט מתומלל (באנגלית לפחות) כך שאין כבר סיבה להקליד, אלא פשוט לדבר לתוך התמלילן. אני חייב להודות שמדובר בטענה די משכנעת, אם כי אני יכול לתאר לעצמי תנאים מסויימים, הרצאה באוניברסיטה למשל, שבהם סטודנט לא יוכל לרשום לעצמו הערות על דברי המרצה באמצעות יישום מבוסס דיבור. יכול להיות ששיקול כזה הוא שמביא את טום הופמן, שגם הוא מגיב למאמרון של סטאמר, לכתוב שההקלדה העיוורת היא עדיין אחת ממיומנויות האוריינות החשובות. הופמן כותב שלא יתכן שתלמידים יסיימו בית ספר תיכון בלי שהם למדו הקלדה עיוורת.

אני מודה שאני חש אמביוולנטיות רבה כלפי הנושא. אני בוודאי מסכים שבעידן התמלילן הצורך בהקלדה ללא שגיאות הולך ופוחת. אבל אינני משוכנע שערכה האמיתי של ההקלדה העיוורת נמצא בצמצום שגיאות.

מחשבות רבות מתרוצצות בתוך הראש שלנו בלי הפסקה. מעטים מאיתנו מסוגלים לבטא את המחשבות האלו בצורה צלולה ומגובשת מבלי שנעביר אותן לנייר או לפורמט דיגיטאלי. הנייר והצג מסייעים מאד בעריכה ובפיתוח הרעיונות שלנו, והיכולת להחצין אותם במהירות, לפני שהם חולפים או מתמזגים עם אחרים, נחוצה לנו מאד. אפשר לקוות שאמצעים לזיהוי קול עוד יסייעו בתהליך הזה (אלקטרודות על המוח, במיוחד בשעת מקלחת, גם לא יכולות להזיק), אבל נדמה לי שיש עוצמה מיוחדת בכתיבה, עוצמה שלא נמצאת בהבעת רעיונות בקול רם. אין זה אומר שהמקלדת כפי שאנחנו מכירים אותה היום היא המילה האחרונה בהפיכת מחשבות לטקסט מתומלל, אבל נכון להיום, נדמה לי שהיא האמצעי הטוב ביותר שיש לנו. וזאת סיבה מספקת כדי שנמשיך ללמד הקלדה עיוורת.

לא קריאה של מילים על נייר בלבד

לקראת סוף חודש יולי הניו יורק טיימס פרסם כתבה בנושא "The Future of Reading". הכתבה סקרה את הויכוח בין אלה שטוענים שאין תחליף לקריאת ספרים, לבין אלה שטוענים שקריאת טקסטים באינטרנט היא מיומנות ייחודית, ולא בהכרח נחותה, שחשוב לטפח, ושאין טעם לערוך השוואה בין שני סוגי הקריאה האלה. הכתבה היתה מעניינת, אם כי סביר להניח שעבור רוב מי שמעורב בנושאים הקשורים לתקשוב בחינוך, לא היה בה שום חידוש. הטיימס ציין שהכתבה הזאת (Online, R U Really Reading?) היתה הראשונה בסדרה. אבל יותר מחודשיים עברו ללא כתבת המשך – עד היום.

הכתבה החדשה נושאת את הכותרת Using Video Games as Bait to Hook Readers והיא מתמקדת במשחקי מחשב, ועל כיצד אפשר להעזר בהם כדי לעודד קריאה של ספרים. הכתבה מספרת, לדוגמה, על ספר מדע בדיוני לבני נוער שיצא לאור יחד עם משחק מחשב, ומציינת שכאשר שני אלה הופיעו יחד, המחבר:

very calculatedly gave gamers who might not otherwise pick up a book a clear incentive to read: one way that players advance is by answering questions with information from the novel.
כהסבר לתכסיס השיווקי הזה, מחבר אותו ספר הסביר שעבור בני נוער, החיבור בין הספר למשחק:
brings the book into their world, as opposed to going the other way around.
אין לי שום דבר נגד חיבור כזה בין ספר ומחשק. סביר להניח, אפילו, שסוג חדש של אמנות עשוי לצמוח מזה, משהו שאיננו בדיוק ספרות ולא משחק, אלא מיזוג ייחודי שעדיין איננו מוכר לנו. (ואולי חשוב שאצהיר כאן שאני אוהב ספרים, ואינני רוצה שהם ייעלמו – המדפים והקופסאות בבית שלנו, המלאים בספרים, הם תרומתי הצנועה להשרדותם. אמנם אינני מקדיש מספיק זמן לקריאת ספרות [אני הרי מבזבז את זמני בכתיבת המאמרונים האלה, כך שהזמן שעומד לרשותי להתיישב בכורסה ולקרוא להנאתי מאד מצומצם] אבל אני בוודאי רוצה שילדי ירכשו את ההרגל החשוב הזה.)

אבל הווידוי הארוך והלא-בדיוק-קשור-לנושא הזה אינו אלא הקדמה לאמירה בנוגע לאותו חיבור שיווקי בין הספר למשחק המחשב. חשתי צורך באותו וידוי כדי להבהיר שאינני טוען שפג תוקף הספר, או שהספר והמשחק שווים בעיני. אבל עם זאת, אני חושש שהחיבור הזה אינו אלא תכסיס מיותר שמפספס את הנקודה החשובה שגם הניווט בתוך משחק מחשב הוא סוג של אוריינות – אוריינות שצריכים לרכוש/לטפח.

יש ילדים שרוכשים את מיומנות הקריאה לפני שהם מגיעים לבית הספר. אבל אנחנו דואגים להקנות את המיומנות החשובה הזאת בבית הספר לכל אלה שלא רכשו אותה (אם כי, לא תמיד בהצלחה). נכון להיום, ילדים רוכשים את מיומנות ההמצאות בתוך משחק מחשב מורכב מחוץ לבית הספר, אבל נדמה לי שגם לה יש מקום בבתי הספר. ולא רק משחקי מחשב. פעם ראינו את הצפייה בטלוויזיה כפעולה נחותה שלא דרשה יותר מאשר ישיבה פסיבית מול המסך, אבל היום רבים כבר רואים ביכולת לעקוב אחר סדרה טלוויזיונית מורכבת מיומנות שחשוב לטפח, וגם לה יש מקום בבית הספר. לא יהיה זה נכון לבוז לסדרות האלו כתת-תרבות. רבים מספריו של דיקנס התפרסמו פרק אחר פרק כסיפור בהמשכים בעיתון, בדומה לסדרות הטלוויזיוניות של היום. היה זה אמצעי ההפצה התרבותית המפותחת ביותר של אותה תקופה, ובוודאי קוראיו של דיקנס באותה תקופה לא התהדרו בכך שהם קוראים ספרות – הם פשוט נהנו לקרוא סיפור טוב.

הכתבה בטיימס מצטטת את ג'ק מרטין, סגן המנהל של תכניות לבני נוער בספריה הציבורית של ניו יורק. מרטין אולי איננו מחדש הרבה, אבל נדמה לי שדבריו מרחיבים את הנושא, ומצביעים על כך שלא מדובר רק במציאת אמצעי שימשוך בני נוער לספרים:

I think we have to ask ourselves, ‘What exactly is reading? … Reading is no longer just in the traditional sense of reading words in English or another language on a paper.
ג'יימס ג'י חוקר אוריינויות חדשות, אוריינויות שהן יותר מאשר רק קריאה של מילים על נייר. ג'י מוכר מאד כבלשן, אבל היום הוא מקדיש את רוב זמנו לחקר משחקי מחשב. דבריו בכתבה מעניקים מעמד של כבוד למשחקי מחשב:
Games are teaching critical thinking skills and a sense of yourself as an agent having to make choices and live with those choices… You can’t screw up a Dostoevsky book, but you can screw up a game.
שוב, אין הכוונה כאן לטעון שזמנו של הספר כבר עבר, שהוא כבר טכנולוגיה מיושנת. ולמען האמת, הכתבה בטיימס בוחנת את הנושא מזוויות רבות – הוכחה לכך שמדובר בנושא מורכב ואפילו סבוך. יכול להיות שאותה נקודה בכתבה שהפריעה לי היתה בעצם רק נקודה צדדית בה (אפילו אם אותה נקודה העניקה לכתבה את שמה). חשוב שנעודד את הקריאה, והשימוש במשחקי מחשב לשם זה בוודאי איננו פסול. אבל אם נראה במשחקים האלה אמצעי בלבד, ולא נכיר בהם כסוגה בפני עצמם, סוגה שיש להכיר ואפילו ללמוד, לא נצליח להרחיב את גבולות האוריינות כפי שראוי שיורחבו.

מה בין רומן לבלוג?

נדמה לי שקתי דייווידסון כותבת על תחום המחקר שלה רק לעתים רחוקות בבלוג שלה. אבל כאשר היא עושה זאת הקריאה מרתקת. בדרך כלל הבלוג של דייווידסון עוסק בשילוב הדיגיטאליות לתוך מדעי הרוח, ולתוך החינוך באופן כללי. לעומת זאת, תחום המחקר הראשי שלה הוא הספרות האמריקאית בתקופה של מלחמת העצמאות והשנים הראשונות של ארה"ב. לכאורה, אין לזה קשר לדיגיטאליות ולאינטרנט, אבל הקשרים שהיא מוצאת בין השניים הם מה שעושה את המאמרונים האלה לכל כך מרתקים. והעבודה שיש לה שורשים עמוקים במחקר במדעי הרוח מוסיפה מימד חשוב לדברים שהיא כותבת. ברור שאין לנו כאן עסק עם מישהו שרודף אחרי כל דבר חדש רק משום שהוא חדש.

עם זאת, אפשר אולי להגיד שה-"חדש" הוא אחד המוטיבים שמעסיקים את דייווידסון. בתקופה שהיא חוקרת, הרומן היה סגנון ספרותי יחסית חדש, ודייווידסון מבקשת לבחון כיצד הסגנון הספרותי הזה השפיע על התרבות באופן כללי. היא כותבת:

The popular novel was the form that spurred a range of technological, social, educational, and institutional changes that, in turn, made the spread of the novel possible.
היא מקשרת את הרומן, והפופולאריות שלו, להתפתחויות טכנולוגיות בדפוס, וגם לנייר ולדיו זולים. אבל היא מדגישה גם שפתיחתם של ספריות ציבוריות, חינוך לכל, אוריינות נרחבת, ודמוקרטיה השפיעו על הפופולאריות של הרומן, ואלה, כמובן הושפעו ממנו.

במאמרון של היום דייווידסון כותבת על הדמיון בין הרומן בימיה הראשונים של ארה"ב, לבין התרבות האינטרנטית של היום. בין היתר היא כותבת:

The novel was the blog and the video game and the social network—all of those in different ways—of the post-Revolutionary era in America.
מתחשק לצטט את המאמרון כולו כאן. הרי בכל פיסקה יש משהו שמעורר מחשבה, שמזמינה אותנו להסתכל על הטכנולוגיות של היום, והשפעותיהם על חיינו, טיפה אחרת. אבל כמובן קצת מוגזם לצטט את הכל, ולכן אסתפק בפיסקה אחת. דייווידסון כותבת על כיצד התייחסו לרומן באותה תקופה, ומוצאת דמיון רב בין הטענות כלפיו אז, והטענות כלפי בלוגים, רשתות חברתיות, ומשחקי מחשב היום:
Every bit as much as blogs, social networks, and video games today, the novel was vilified. The novel was accused (I’m not making this up) of leading to solitariness, promiscuity, vulnerability to predators, laziness, hostility, mental distraction, psychological overload, and obsession. It would lead to anarchy, rebellion, and also (yes this is contradictory) hermit-like withdrawal from responsible democratic participation. It would lead to disrespect for parents and authority figures. It would prevent one from full maturity and deter one's entrance into adulthood as either a respectable wife and mother or a fully responsible worker, breadwinner, and citizen (women, of course, couldn't vote then so citizenship was "moral," raising patriotic sons to vote and fight to defend their country). Novels, it was thought, impeded all that was good, ethical, and productive. The novel lead youth ASTRAY. (Novels didn't use emoticoms but did use lots of ALL CAPS, italics, and exclamation points, all of which, elitists said, showed how illiterate they were.)
דייווידסון מציינת שגם אז, בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, צעירים מלאו תפקיד חשוב בעיצובה של תרבות חדשה. עם זאת, היא גם כותבת שבין כל התחומים שמושפעים משינוי תרבותי, החינוך הוא בין האחרונים להשתנות. אישית, אינני בטוח שהקביעה הזאת נכונה, אבל זה נושא למאמרון אחר. מבחינתי, העיקר כאן הוא הראייה ההיסטורית שדייווידסון פותחת לפנינו. (אולי זה המקום להזכיר ספר פופולארי מלפני בערך עשור, The Victorian Internet מאת טום סטנדג', שהצביע על הדמיון הרב בין היחס שלנו לאינטרנט לבין היחס לטלגרף כאשר הוא היה מכשיר חדש וקוסם במאה ה-19.) הגישה של דייווידסון מאפשרת לנו להרחיב את הדרכים שבהן אנחנו מבינים את ההשפעות של הטכנולוגיות של היום.

בדיקה ב-"אלף" מראה שחמישה עותקים של הספר של דייווידסון "Revolution and the Word" נמצאים בספריות אקדמיות בארץ (ורק אחד מאלה הוא המהדורה החדשה המורחבת). בקרוב מאד אזמין עותק בהשאלה בין-ספרייתית.

האם פרחי הוראה מדור האינטרנט אורייניים?

ויל ריצ'רדסון מקשר למאמר בכתב העת המקוון Innovate בשם Why Professor Johnny Can’t Read: Understanding the Net Generation’s Texts (דרוש הרשמה, אבל חינם). הטענה הבסיסית של המאמר כבר די מוכרת – דרכי הלמידה של בני דור האינטרנט שונות מאלה של המורים שלהם. בלשון מחברי המאמר:
their understanding of the world has come primarily from digital sources
דרך החשיפה לכלים דיגיטאליים בני הדור הזה לא רק מכירים את העולם, אלא גם מכינים טקסטים באמצעותם – דבר שמציב בעיה בפני המורים שלהם:
Surrounded by digital media and technology-enhanced texts of all kinds, these students have developed specific skills and knowledge to read, understand, and create these texts (Pinker 1994). Faculty who teach these students, however, may have difficulty reading and understanding these texts.
המסקנה מתבקשת: אם המורים באמת רוצים ללמד, עליהם להכיר את הכלים שבשימוש דור האינטרנט, ונכון להיום, הם אינם מכירים אותם.

הטענה הבסיסית כאן אינה אלא גלגול של הטענה של פרנסקי בנוגע לילידים דיגיטאליים. מפני שדור האינטרנט גדל עם הכלים האלה, הוא רואה את העולם אחרת מהדורות שבאו לפניו. המורים, שגדלו בתרבות ליניארית, אינם מצליחים "לקרוא" את העבודות של הסטודנטים מפני שהעבודות האלו דיגיטאליים, מולטי-מודאליים, ועוד:

Many faculty members developed their writing skills in a print world where text took the conventional form of paragraphs on a page or was packaged as a book or an article, a story or a novel; its production was typically conceived of as a solitary act. Consequently, their previous experiences with and understanding of text are quite different from that of the N-Gen student, which may lead to profound misunderstandings. When instructors perceive linear, print-based texts as a benchmark, the N-Gen’s texts may, at first glance, fall quite short. However, these digital texts do not necessarily lack style, coherence, or organization; they simply present meaning in ways unfamiliar to the instructor.
אני מצפה שבבלוג Net Gen Nonsense יתייחסו למאמר הזה בקרוב. חשוב לציין שריצ'רדסון, שנוטה להסכים עם קביעות כמו אלה שבמאמר, כותב שהוא חש שהמאמר מתלהב יתר על המידה מבחינת השוני בין הדורות. מספר קביעות במאמר נראות לי מפוקפקות. האזכור לפינקר, למעלה למשל, איננו מציין עמוד בספר שלו, ונדמה לי שכל מה שפינקר טען שם היה שהאופי של הטקסטים שבני אדם יוצרים מושפע מהטכנולוגיות שברשותם – קביעה שאיננה אומרת דבר על בני דור האינטרנט. כמו-כן, כותבי המאמר קורצים לוויגוטסקי ולאטיאן וונגר, וכאילו טוענים שההוגים האלה תיארו את דרך הלמידה של בני דור האינטרנט, לא את הדרך שבה בני אדם, באשר הם, לומדים. וכן, הם אפילו רומזים שהמוחות של בני דור האינטרנט מתפקדים אחרת מאשר המוחות של הוריהם.

אני מניח שיש מידה לא קטנה של צדק בקביעה שמרצים בקולג'ים אינם רגילים להעריך עבודות שחורגות מהפורמט המסורתי של קובץ טקסט מודפס. אבל אין זה אומר שסרט שסטודנטים מכינים בעזרת הטלפון הסלולארי ומעלים ליו-טויב בהכרח יהיה סרט טוב. נדמה לי שמרצים רבים מוכנים לקבל עבודות שמשלבות את השימוש בכלים דיגיטאליים, אבל הם יעריכו את העבודות האלו על פי איכותן, ולא על פי הכלים שבהם הוכנו.

הווארד סלפקוב הוא בלוגר חינוכי קנדי שמלמד פרחי הוראה במספר קולג'ים קטנים. במאמרון חדש סלפקוב כותב שהוא הסכים ללמד קורס שהוא חדש עבורו – קורס על אוריינות. הוא כותב שתחילה היה מוזר בעיניו שעוד לפני שהם ילמדו מתודולוגיה, פרחי ההוראה ילמדו על אוריינות. אבל אחרי הרהור, הוא משנה את דעתו. הוא מסביר:

I have spent too many years in staff rooms not to pick up on the fact that there are an awful lot of teachers who don't read. They can read and write, in other words they have language facility, but according to the definitions I have read of literacy, they are not literate themselves.
כאשר סלפקוב כותב שבעיניו פרחי ההוראה שלו אינם אורייניים, הוא איננו מתכוון שבמקום לקרוא ספרים הם רק רואים סרטים, או רק גולשים באינטרנט. הוא מכיר בכך שהם מסוגלים לקרוא ולכתוב, אבל הוא מדגיש שהם אינם מנצלים את הכישורים האלה כראוי. זאת ועוד: הוא מתכוון להגדרה רחבה יותר של אוריינות – היכולת להשתמש בסוגים שונים ומגוונים של טקסטים, היכולת להנות מהקריאה, או היכולת לא רק לצפות בסרט, אלא גם לפענח את כוונת הבמאי.

פרחי ההוראה של סלפקוב הם מדור האינטרנט. לו פרחי ההוראה האלה היו אורייניים בכלים דיגיטאליים למיניהם, ורק המעיטו לקרוא ספרים (כפי שטוענים מחברי המאמר ב-Innovate) היה זה בעיני מצב עצוב, אבל מצב שאיתו אפשר להתמודד. לצערי, נדמה לי שסלפקוב צודק – העדר הכישורים האורייניים שלהם הוא גם בתחומים המודפסים המסורתיים, וגם בתחומים הדיגיטאליים החדשים.

אין זה בהכרח שאלה של טיפשות

מאז שהוא התפרסם ברשת, לפני מספר שבועות, אני מנסה לארגן את מחשבותי ולכתוב כאן על המאמר של ניקולס קאר באטלנטיק Is Google Making Us Stupid?. לפני שבועיים איריס, בבלוג שלה, הסבה את תשומת ליבנו לכך שיש כבר תרגום לעברית של המאמר, והתרגום הזה, כמובן, מקל עלי מאד היות ובעזרתו אפשר לכתוב על המאמר מבלי להזדקק לציטוטים נרחבים מהאנגלית.

אבל ככל שניסיתי לארגן את מחשבותי על המאמר, חשתי את המגבלות של הבלוג (אכן, אפילו אם יש בוודאי קוראים שיופתעו לגלות זאת, תמיד ידעתי שיש כאלה). גם אם אינני מסכים אם רבות מהקביעות של קאר, אני משוכנע שמדובר במאמר חשוב, ולא יהיה זה מוצדק לזרוק לאוויר מספר משפטים סתמיים וכך לצאת ידי חובה. אבל אין זה אומר שעדיף לא להתייחס אל המאמר בכלל. בנוסף, כמעט מדי יום אני נתקל בחומרים חדשים שהם ראויים להכלל לתוך התייחסות מקיפה ורצינית יותר למאמר. אני מקווה שאצליח להרכיב את כל החלקים האלה לתוך משהו קוהרנטי, אבל … נו, מדובר בעוד פרויקט שאולי פעם אתפנה אליו.

אבל נאמן לשיטתי, אולי הבלוג הוא המקום שבו אפשר להעלות מספר התייחסויות "זמניות", לחשוב בקול רם, להתמודד עם המאמר לא בצורה מקיפה, אלא בנגיעות קטנות, בתקווה שמתן ביטוי למחשבות כאן יוביל, אי-שם בהמשך, להתייחסות מגובשת ומקיפה יותר. אבל די עם ההקדמות, מה יש לך להגיד?

דרך הבלוג של ג'ורג' סימנס הגעתי למאמרון מאת וואן בל בבלוג Mind Hacks שסוקר מאמר שהתפרסם לפני מספר שנים בכתב העת של האיגוד הרפואי האמריקאי. המאמר בוחן את עלייתה ונפילתה של "מחלה" בארה"ב לקראת סוף המאה ה-19, מחלה שמנקודת התצפית שלנו היום נראית כלא יותר מאשר קשיי הסתגלות למציאות טכנולוגית חדשה. מתוך המאמר:

By 1870, they (רופאים) once again found their services in demand by a growing group of people seeking medical care: seemingly healthy men and women, usually living in cities, who experienced physical pain, emotional distress, and profound exhaustion. To explain this condition, leading neurologists George Beard of New York and S. Weir Mitchell of Philadelphia combined the European science of nervous energy with a conservative suspicion of the social changes taking place in late-century America.
בקריצה לטענות של קאר, בל נותן למאמרון שלו את הכותרת Is the cinematograph making us stupid?. גם בגוף המאמרון הוא מקשר בין המשל והנמשל:
The article also notes that then, like now, the concerns are accompanied by an encouragement to return to the traditional ways of doing things (in this day and age – encouraging kids to 'play proper games' or have 'genuine relationships') rather than highlighting ways of healthy adaptation to the new technology.
אין חדש תחת השמש. לא חסרות דוגמאות היסטוריות של חשדנות כלפי שינויים טכנולוגיים. לעתים קרובות החשדנות נובעת מתחושה שיונקת מקהלת ש-"מה שהיה, הוא שיהיה", אפילו אם בראייה היסטורית סדרי העולם הקיימים הם יחסית חדשים. וכמעט תמיד מתייחסים לחדש כמשהו שמקלקל, שמדרדר, את התרבות.

מבחינתי האישית, יש הרבה במאמר של ניקלוס קאר שאיתו אני יכול להזדהות ואפילו להסכים. אין ספק שמשהו משתנה בהרגלי הקריאה שלנו. הרשת יוצרת התייחסות שונה למידע מההתייחסות שמאות שנים של קריאה בספרים הפכו ל-"טבעי" אצלנו. אבל "שונה" איננו בהכרח "פחות טוב". סקוט קארפ (שקאר מצטט במאמר שלו) מעלה בבלוג שלו מספר תגובות מעניינות למאמר של קאר. בין היתר קארפ כותב:

Nick argues that we are losing our ability to “read deeply,” e.g. read a whole book and contemplate it, without “distraction.” The problem is he’s using an antiquated yardstick to measure the quality of thought.

Maybe I don’t need 250 page books anymore because the web enables me to connect ideas and create narratives that I used to depend on book authors to do for me, because I wasn’t able to access all the information and connect all the dots myself.

נדמה לי שהשאלה כאן (וב-"כאן" אני מתכוון למאמרון בבלוג, מאמרון שכזכור הוא יותר הרהור לעצמי מאשר הבעת דעה מגובשת) איננה עד כמה קאר צודק או לא. השאלה היא באיזו מידה ההתייחסות שלו לשינוי שמתרחש אצלנו נובעת מהנחת יסוד שאומרת שהדרך המסורתית שלנו להתמודד עם מידע (דרך שבמשך מאות שנים, מאז הדפוס, למדנו להפנים) היא הדרך ה-"נכונה", או האולטימטיבית, לעשות זאת. במקרה של מידע, הכמות כן הופכת לאיכות. עם כל הכבוד ל-"קריאה לעומק" שקאר חושש שהולכת ונעלמת, אנחנו זקוקים לדרכים נוספות להתמודד עם מציאות מידעית חדשה. יכול להיות שקארפ צודק, ויכול להיות שלא. היתרון של הגישה שלו לעומת זאת של קאר נמצא בכך שהוא איננו שבוי בתפיסה שאומרת שהגישה המסורתית היא הנכונה.

אהבתי

לאור העובדה שמבול של משחקי טריוויה טלוויזיוניים ממשיך להציף אותנו, הפרסומת החדשה של פלאפון שראיתי הערב ראויה לציון לשבח. המסר הסמוי של משחקי הטריוויה הוא ש-"ידע" אינו אלא היכולת לשלוף מהזכרון – במהירות, ותחת תנאים מלחיצים – עובדות שהן תלושות מכל הקשר. לעומת המסר הזה, הפרסומת הזאת אומרת שה-"ידע" נמצא בהישג ידינו – אם ניטיב להצטייד בטכנולוגיה המתאימה.

כמובן שבשני המקרים, גם הפרסומת, וגם המשחקים הטלוויזיוניים, הדגש הוא בעובדות יבשות. אין התייחסות לשאלות של "למה", של מציאת הקשרים בין תופעות, או הבנתן. היחס של הפרט לעולם המידע שסביבו נשאר יחס של פריטי מידע תלושים. אבל במקום שנידרש לזכור את הכל, עכשיו הזכרון החיצוני, והגישה למידע הדרוש, הם העיקר. נדמה לי שבסיום הפרסומת הסטודנט מסתיר את הטלפון הסלולארי שלו כדי שלא יראו שבצעם אותו נייד הוא המקור לבקיאותו. חבל. היה עדיף לו הוא היה מראה לכולם שהחוכמה שלו נמצאת ביכולתו להגיע לתשובות. הרי, איזהו חכם? היודע לנצל את הטכנולוגיה לשרת את צרכיו.

מספר פעמים בעבר ציינתי את ההגזמות של ג'ודי בראק בבלוג שלה Golden Swamp. אי לכך, ראוי שאציין אותה לטובה כאשר זה מתבקש. וכך קורה השבוע. בראק מדווחת שהשבוע היא רכשה iPhone, ובעקבות הרכישה היא מהרהרת על השינוי ברשת החינוכית שהתרחש במשך העשור האחרון. היא כותבת שהגישה לתכנים לימודיים דרך המכשירים הניידים שעומדים לרשותנו היום יעילה וטובה יותר מאשר הגישה שהיתה לנו דרך מחשבים נייחים לפני עשור. היא כותבת:

The Internet’s role in future learning will be the delivery of the One Web through a mobile carried by the learner.
נדמה לי שהיא צודקת, וזה מה שקוסם כל כך בפרסומת החדשה של פלאפון.