הצצה זעירה לתוך השימוש בבלוגים בכיתה

במשך שנת הלימודים האחרונה הזדמן חמש או שש פעמים לקשר כאן לבלוג של איריס, שחקי, שחקי על חלומות, בלוג שבעיני הוא דוגמה נהדרת של אותה חשיבה אישית/ציבורית שהטכנולוגיה הזאת מאפשרת. בבלוג שלה איריס נוגעת לא רק בנושאים חינוכיים, אלא בעניינים רבים הקשורים לזכרון הקולקטיבי שלנו, והיא מיטיבה למצוא סיפורים קטנים ברשת שמאירים היבטים חשובים, ואולי בלתי-צפויים, מהחיים. אבל איריס איננה רק כותבת לבלוג ה-"אישי" שלה – היא גם משלבת את השימוש בבלוגים בכיתות שהיא מלמדת. היא עושה זאת באמצעות בלוגים שהיא פותחת שמתמקדים בנושאים לימודיים שמכילים נקודות להתייחסות עבור תלמידיה, וגם דרך בלוגים אישיים של כמה מתלמידיה, בלוגים שהיא פותחת עבורם אם הם מביעים בכך רצון. לפני מספר ימים היא העלתה: "כמה מחשבות (ללא תובנות מסכמות) על ההתנסות שהיתה לי השנה עם שילוב הבלוגים", והמחשבות האלו אינן מעסיקות רק אותה.

איריס מציינת שהיא קיוותה שדרך הבלוגים היא תגיע:

לנושאים שמעניינים את הלומדים, ש"מדליקים" אותם ואולי ידליקו את תשוקת השיתוף באמצעות יצירה/כתיבה.
היא מונה מספר דרכים שבהן אפשר להשתמש בבלוג בלמידה, אבל היא מציינת שקודם כל הבלוג הוא "במה של הכותב". בנוסף, היא מדגישה שתלמידים, יותר מאשר מבוגרים, זקוקים למשוב, לתגובות:
האם ילד המופיע על במה ימשיך לעשות זאת בהיעדר קהל? האם אפשר לבנות על מנוע פנימי חזק כל כך? לכן, לדעתי, בשונה מבלוגים של כותבים מבוגרים, יש חשיבות עצומה למרכיב התגובות/השיח.
איריס גם מעלה מספר שאלות פתוחות שעשויות להשפיע על הטמעת הבלוג לתוך הנעשה בכיתה. אחת מאלה היא:
עד כמה מוכנים הורים להיות חלק ממעגל המגיבים?
בתגובה למאמרון הזה, אמא אחת מעלה מספר הרהורים (אשרי למורה שלתלמידיה הורים שמגיבים כך). בין אלה אנחנו קוראים:
הכתיבה האישית מן הסתם קשה לחלק מהאנשים והילדים.

כמו כן היא כוללת בתוכה מרכיב של חשיפה שגם באופן אישיותי אינה מתאימה לכולם והיא גם בעיתית בקונטקס של החברה המתוקשרת בה אנו חיים היום.

יש כאן הרהור חשוב. מידת החשיפה שאליה "התרגלנו" דרך תוכניות "ריאליטי" (שהקשר ביניהן למציאות של ממש קלוש ביותר) איננה בהכרח המידה הרצויה. איריס מגיבה:
אני מסכימה כי הכתיבה האישית קשה לחלק מהאנשים והילדים. אבל הייתי רוצה שבית הספר יעודד אותה ולא נצטרך לרכוש את העידוד הזה כשירות מבחוץ.
הדיווח של איריס, וכמו-כן, התגובה למאמרון שלה, מאפשרים הזדמנות די נדירה להציץ לתוך השימוש בבלוגים בכיתה, ואולי עוד יותר חשוב, לבחון את המניעים לשימוש הזה. איריס מברכת על פתיחת הדיון שתגובת ההורה לבלוג שלה מהווה. נדמה לי שהיא לא תתנגד אם אחרים יצטרפו לדיון שם.

לפעמים האריכות מוצדקת

מידי פעם אני צריך להזכיר לעצמי שלמרות שמאמרונים לבלוגים יכולים להופיע בכל מיני צורות ואורכים, המאמרון הקצר (ובתקווה הגם לעניין) עדיף על זה שאיננו יודע להסתיים. בימים האחרונים הקדשתי זמן רב מעבר למה שבאמת היה לרשותי לקריאה של מאמרון ארוך של מארק ניקולס. כמובן שאותו מאמרון, אפילו אם בממדים בלוגיים הוא די ארוך, לא דורש ימים של קריאה. אבל יש תגובות רבות למאמרון, ורבים מאלה די ארוכות. בנוסף, ניקולס מקשר למספר מאמרים מעניינים במאמרון שלו, ומגיביו מוסיפים עוד כמה הפניות. יוצא שכדי לעכל את הכל, צריכים לשבת ולקרוא – לאט. הכתיבה לבלוג היא אמנם דרך טובה להרהר על הכתוב, אבל במקרה הזה אני חש שדווקא רצוי לא למהר לעשות זאת.

ובכל זאת, מפני שדבריו של ניקולס ממקדים, בעיני, אחת השאלות המרכזיות הקשורות ל-Web 2.0 בחינוך, אנסה לתמצת חלק מדבריו, ומהדיון, בתקווה שזה לא יגרום לי להרגיש שטיפלתי בנושא לעומק כאן, ולעבור לנושאים אחרים.

נקודת הזינוק למאמרון של ניקולס היא העובדה שלאחרונה הוא סיים לקרוא את ספרו של מארק באוארליין, The Dumbest Generation. עדיין לא קראתי את הספר, ולכן אינני יכול לסכם את הטענה של באוארליין בצורה הוגנת. עם זאת, אפשר לציין שטענותיו של באוארליין דומות לאלה של אנדרו קין – שהרשת החברתית יוצרת מסגרת של עיסוק רב סביב מעט מאד תוכן, ובאה על חשבון פיתוח של תשתית תרבותית רחבה ואיתנה. ניקולס אינו ממהר לאמץ את טענותיו של באוארליין, אבל הוא גם איננו מוכן לבטל אותן. כאדם הדוגל בשילוב התקשוב בחינוך הוא חש צורך להתמודד עם הטענות האלו בכובד ראש.

ניקולס מנסה למצוא את המקום הנכון של כלי Web 2.0 במסגרת של מערכת חינוכית פחות או יותר "מסורתית". הוא כותב:

And so, my ideal future: A formal education system based on social constructivism, actively pursued within the incumbent system of control, hierarchy and centralisation, applying Web 2.0 tools when it makes sense to do so. This, I think, is a more realistic, sustainable and viable response to future possibilities than adopting a system with a deliberate Web 2.0 or learning 2.0 foundation. I am not suggesting that one can only learn through formal education. I am suggesting that an education afloat on Web 2.0 community would be impoverished by comparison to an incumbent system arranged around social constructivism within the framework of a solid curriculum.
חשוב להדגיש שבעיני רבים מחסידי Web 2.0 בחינוך, גישה כזאת נחשבת ככניעה לממסד הקיים. בלוגרים חינוכיים רבים רואים ב-Web 2.0 אמצעי לשחרור הלמידה מהכבלים של שליטה ריכוזית של חברה מיושנת. הם מייחלים למהפכה בחינוך, גם אם אותו חינוך עתידי שהם מייחלים לו מבוסס יותר על מאוויים מאשר על תמונה ברורה של כיצד תלמידים לומדים.

קולו של ניקולס הוא קול מחאה שבא מבפנים, קול שמצביע על הרב-גוניות של הבלוגוספירה החינוכית. והמאמרון שלו מוכיח שפורמט הבלוג מסוגל לאפשר בחינה לעומק של סוגיות רציניות.

השקיפות שבכתיבה לבלוג

הבלוג של רונית נחמיה עוסק בניהול ידע במערכות חינוך. רונית מרבה לדווח על התהליכים שהיא יוזמת ומלווה בתחום הזה במסגרת עבודתה בבתי הספר של לוד. לפני מספר ימים היא כתבה על מספר היבטים של תהליך שיתוף ההידע שנרקם אצל המורים אותם היא מדריכה. בעקבות הדיווח הזה שאלתי מספר שאלות, ובמאמרון החדש אתמול רונית משיבה לשאלות האלו.

חשוב לי להדגיש (אם כי, נדמה לי שזה היה ברור לרונית) שהשאלות שלי נובעות מתוך רצון ללמוד יותר, ולא מתוך כוונה להצביע על כשלים או על נקודות תורפה בעבודה שלה. אני משוכנע שהתובנות של תהליך ניהול הידע שרונית מובילה בבתי הספר בהם היא מדריכה תקפות לבתי ספר אחרים, וחשוב לכולנו ללמוד מהנסיון שנצבר שם. (במהלך המאמרון הזה אצטט מהבלוג של רונית, אבל אני כמובן ממליץ לקרוא את הדברים בבלוג שלה – וגם להגיב, ולשאול שאלות נוספות, שם.)

בסך הכל שאלתי שתי שאלות – אחת כללית, ואחת ממוקדת יותר. רונית ציינה ששיתוף בידע הופך להיות "אורח חיים" אצל המורים בבתי הספר, ואני ביקשתי לדעת יותר בהרחבה כיצד הדבר הזה בא לידי ביטוי. במאמרון החדש רונית מסבירה שקיומו של מאגר פנים בית-ספרי של פרטי הוראה יוצר שיתוף פעולה פורה. היא מציינת, למשל, שקודם לעריכת חיפושים עבור חומרי למידה ברשת האינטרנט, המורים מעיינים במאגר הידע של בית הספר. היא כותבת:

בכל סביבה בית ספרית יש קרוב ל- 1000 פריטים מחומרי בית הספר- זהו "מאגר ההתנסויות המועילות" שלו.
הדיווח הזה בהחלט מעודד, ומנסיון אני יכול להעיד שהנכונות לתרום למאגר פריטים, וגם להעזר בו, איננה דבר מובן מאליו. מהדיווח של רונית יש טעם של עוד – חשוב לנו ללמוד כיצד נבנה תרבות השיתוף הזה.
השאלה השנייה שלי נבעה מהתחושה שעם כל החיוב שבשיתוף ובפתיחות, יש מצבים שבהם התכונות האלו אינן בהכרח רצויות. במאמרון המקורי רונית מדווחת על השימוש במסמכים משותפים (באמצעות המסמכים של גוגל) בהכנת הערכות על התלמידים. היא כותבת שמורים רבים כבר הכירו את השימוש במסמכים משותפים ומעדכנים את ההערכות של התלמידים באמצעות הכלי הזה.

במקרה הזה התעניינתי לדעת קצת על התהליך של הכנת ההערכות. אני יכול לתאר לעצמי שהכנה משותפת של הערכה יוצרת תמונה שלמה יותר אודות התלמיד, אבל מצד שני קיים חשש של תופעת העדר – מורים שלהם אולי דעה שונה מאשר הרוב אודות ילד מסויים אולי יושפעו מהתמונה הכללית שמצטיירת על גבי אותו קובץ משותף. התעניינתי לדעת אם מצב כזה מתרחש בהכנת ההערכות, או האם באמצעות המסמך המשותף המורים מצליחים לקבל (וליצור) תמונה מהימנה על התלמיד. רונית השיבה שתהליך הכנת ההערכות עוד בתחילת הדרך …

וקצת קשה לאפיין את התהליך. כרגע מרבית המורות מזינות מידע שיש להם על התלמידים, אך חשוב לציין שבשיחותיי עם מנהלת בית הספר היא מציינת שפרטים רבים שלפני כן אולי לא היו ידועים לצוות המורים המקצועי נחשף בפניהם. אם זה מצב כללי בבית או מצב חברתי, אם זה קשיים במקצועות שהן אינן מלמדות שלעיתים משליכים על מקצועות אחרים.

בעצם כעת יש גם למורה מקצועי ובעיקר למחנך הכיתה תמונת מצב עדכנית על התלמיד בכל תחומי הדעת. התמונה כמובן מהימנה יותר.

עלי להודות שהתשובה הזאת של רונית מאד מעודדת. נדמה לי שאנחנו רואים כאן שימוש נבון מאד בכלי שמורים בבתי ספר אחרים מכירים, אבל מתרשמים שהוא איננו יותר מאשר משחק נחמד.

רונית אמנם השיבה לשאלות שלי בבלוג שלה. לאור זה, אולי לא היתה סיבה להביא את דבריה כאן, אלא פשוט לקשר אל דבריה. אבל בנוסף לתשובות המעודדות שקיבלתי לשאלות שלי, מתרחש כאן דבר נוסף שחשוב מאד, לדעתי, להדגיש. העקרונות של ניהול ידע משתקפים לא רק בעבודה של רונית כמדריכה בבתי הספר אלא גם בשקיפות במאמרונים שהיא כותבת. היא פותחת עבורנו צוהר שדרכו כולנו יכולים ללמוד מהנסיון של אחרים. כן ירבו.

גם עיצוב הוא חלק מכתיבה

דייוויד וורליק איננו זקוק לאישורים ממני. במשך השנים הוא תרם רבות לתקשוב החינוכי. בין היתר הוא חלוץ בתחום האוריינויות החדשות, והשימוש בבלוגים בחינוך, ובנוסף, הוא גם בנה מספר כלים שזוכים לשימוש נרחב בבתי ספר. אני קורא קבוע של הבלוג שלו. עם זאת, לעתים די קרובות אני חש שהוא מתלהב יתר על המידה מכלים ומהתפתחויות בעולם התקשוב. מידה גדולה יותר של ספקנות כלפי החדש לא היתה מזיקה לו. אבל דווקא בגלל הביקורת שלי כלפיו, כאשר אני מסכים איתו ראוי שאציין זאת.

עד לפני כמה שבועות, במערכת הבלוגים שוורליק בנה ומתחזק, Class Blogmeister, היה רק עורך טקסטואלי פשוט שלא אישפר עיצוב של מסמכים מבחינת גודל וצבע הגופן, ועוד. השבוע וורליק מדווח שהוא הוסיף מרכיב WYSIWYG לתוך העורך הזה, כך שעכשיו התלמידים שמשתמשים במערכת הזאת יכולים לעצב את המאמרונים שלהם בצורה מאד דומה לעיצוב שהם מכירים בוורד.

וורליק מדווח שעל פי רוב התוספת הזאת זכתה לשבחים מהמורים שמשתמשים ב-Class Blogmeister, אבל הוא מציין שמספר מורים אחרים היו בדעה אחרת:

They felt that giving students access to bold, resizing, indenting, and COLORING of text would distract the students from the communication. Learners would spend more time playing with the look of their blog entries, and less time with the wording — and I think that this objection is well founded.
כמו וורליק, אני יכול להבין את המורים האלה – הרי העיקר הוא המילים, ולא העיצוב. אבל כמו וורליק, אני גם חושב שהרחבת האפשרויות העיצוביות רצוייה ואפילו נחוצה. המילים הם אולי התשתית של כל כתיבה, אבל היום כתיבה היא הרבה יותר מאשר רק מילים על נייר, שחור על לבן. אם מילים מנסות לשכנע, אז חלק מאותו שכנוע הוא העיצוב, הדרך שבה אנחנו מגישים את מה שאנחנו כותבים. ואם יש ברשותנו היום אמצעים שמאפשרים לנו לעצב את הטקסט, אין סיבה שלא ננצל אותם.

וורליק מודע לכך שאמצעי העריכה שהוא הוסיף למערכת הבלוגים שלו יכילים להסיט תלמידים מהמילים שהם עדיין העיקר של הכתיבה. (דווקא סביר להניח שכל תלמיד שמשתמש בוורד מכיר אמצעי עיצוב רבים, ושואל את עצמו למה אלה אינם במערכת הבלוגים שבשימוש הכיתה שלו.) הוא מציע דרך די פשוטה (וכלל לא מקורית) לעזור להם לצמצם את הזמן שהם יבזבזו על "עריכות" מיותרות: לתת להם לבדוק את האפשרויות החדשות. הוא כותב:

It’s ok if students turn a line in their blog to pink, as long as they can convincingly answer the question you ask nearly every day, “Why did you use pink for that line? How did that improve the communication of your ideas?”
יש בערך 15 תגובות למאמרון שבו וורליק מדווח על התוספת למערכת הבלוגים שלו. המגיב הראשון שואל שאלה מאד פשוטה:
When in the “real world” would students ever do writing where they didn’t have the option of text formatting?
אכן, יתכן שהיום בית הספר הוא המקום היחיד שבו תלמידים פוגשים טקסטים שאינם מעוצבים, או מתבקשים להכין כאלה. מגיב נוסף מעיר שבני נוער:
understand that the look of words can add to meaning, impact, and understanding. They need to be able to know how to write well in this medium, at a very early age.
עם כל אהבתי למילה הפשוטה, הלא מעוצבת, על הנייר (ועל הצג), אין ספק שהיום עלינו להתייחס לכתיבה כיותר מרק זה, וטוב שתלמידים מקבלים את האפשרות להביע את עצמם באמצעות עיצוב הטקסטים שהם מכינים.

המיידיות איננה תמיד יתרון

ויל ריצ'רדסון הוא בין אנשי החינוך החשובים בתחום של שילוב כלי אינטרנט חדשים בתהליך הלמידה. הוא כותב ומרצה המון, ומורים רבים שאימצו את הכלים האלה בעבודה שלהם נחשפו אליהם לראשונה דרכו. עם זאת, לא פעם מתקבל הרושם שריצ'רדסון מדגיש את הטכנולוגיה לשם הטכנולוגיה, ואיננו בוחן את איכות התוצר, או את איכות הלמידה המופקים על ידי הכלים שעליהם הוא כותב. לכן, כאשר קראתי את המאמרון החדש בבלוג שלו חשתי, לשמחתי, שדבריו אינם אופייניים לגישה שלו.

במאמרון הזה ריצ'רדסון מספר על Ustream.tv, כלי המאפשר העלאה לרשת של "תוכניות" טלוויזיה בזמן אמת. ריצ'רדסון מתאר את ההצלחה המטאורית של הכלי הזה – 10 מיליון מבקרים ייחודיים בחודש הקודם. אבל הוא מוסיף:

Ironically, the main problem I have with UStream is that it’s almost too easy to do, and therefore we’re bound to see a lot of pretty bad content coming across our screens. How do we get ourselves and our kids invested in a process that moves us all towards more “quality” in a traditional sense? Or should we even be worrying about that? Will the best content, the best uses bubble up? Should the traditional measures and standards apply, and, if so, to what extent?
ריצ'רדסון בוודאי צודק – יש כאן הזמנה להעלאת תוכן ירוד שיגרום לנו להתגעגע למנטוס ולבקבוקי הקולה ב-You Tube. אין זה אומר שהשימוש בכלי הזה פסול. יש בוודאי מצבים שבהם השידור הישיר של הרצאה או דיון, או של הופעה, יכול להיות יעיל וכדאי. בנוסף, סביר להניח שמי שמנסה לשדר בדרך הזאת זקוק לשעות של אימון והתנסות עד שהוא מצליח לשדר משהו מעניין. אבל עיון בתוכניות המשודרים דרך Ustream בכל רגע נתון מראה שקשה מאד למצוא משהו איכותי.

אני מודה שעל פי רוב אינני חסיד של המיידיות בחינוך. אין זה אומר שאני מתנגד לספונטאניות, אבל אינני בטוח שאותה ספונטאניות צריכה להיות מונצחת ברשת. יתרה מזאת, בחברה המערבית של היום, חברה שמעודדת את הספונטאניות, נדמה לי שתפקידה של המערכת החינוכית היא לחנך יותר לשיקול הדעת, לעריכה לפני הפרסום, לדייקנות. כלים כמו Ustream שמאפשרים את המיידיות אולי תואמים את הגישה הכלל תרבותית הרווחת, אבל הם אינם עונים על צורך חינוכי. (אגב, נדמה לי שבחברה המדכאת את הספונטאניות, הייתי רואה חיוב במערכת חינוכית שמעודדת אותה ועוזרת לתלמידים לפתח אותה.)

לפני שבוע ציטטתי את קליי בורל שהזכיר לנו שבסרט טוב שעה של צילומים מצטמצמת לדקה אחת של חומר משודר. לא קל לערוך סרט, ולא קל לוותר על חומרים שאנחנו מצלמים כדי להפיק סרט איכותי. ריצ'רדסון צודק שכלים כמו Ustream עושים את מלאכת ההפקה של סרט לקלה מדי. כמובן שכלי Web 2.0 רבים קלים מאד לשימוש, ובמידה מסויימת גם בהם יש סכנה של קלות הפרסום. אבל כלים כמו בלוגים עדיין דורשים התמודדות רצינית בשאלה של מה לפרסם ומה להשמיט, ותפקידם של המורים הוא לעזור לתלמידים להבין שאנחנו מעריכים כתיבה טובה לא רק לפי מה שמתפרסם, אלא גם לפי מה שלא מופיע בתוצר הסופי.

גם הדוממים משמיעים קול

בעיית האורבים איננה בעיה חדשה בסביבה המתוקשבת. עוד בימי הזוהר של קבוצות הדיון שאלנו כיצד אפשר לדעת שמישהו משתתף בדיון אם הוא איננו משמיע את קולו בכתב. הסכמנו אז שאדם יכול לעקוב בעניין רב אחר השתלשלותו של דיון שמתנהל בפורום מבלי לכתוב בעצמו מפני שהוא מרגיש שאין לו מה להוסיף. אבל לא ידענו כיצד להבחין בין מי שבאמת עוקב אחר הדיון אך שותק, לבין מי שפשוט לא שם.

יתכן שבמידה מסויימת הבלוגים פתרו את הבעיה הזאת. ביסוד של קבוצת הדיון נמצאת ההנחה שקבוצת אנשים, מוגדרת או אקראית, מנהלת רב שיח. קבוצת דיון של אדם אחד היא אוקסימורון. לעומת זאת, למרות שתגובות לבלוגים יכולות להוות בסיס להתפתחות של דיון, ביסוד של הבלוג נמצא דיון שבעל הבלוג מנהל עם עצמו. (וזה נכון גם אם בעל הבלוג מזמין תגובות ואפילו מייחל לדיון שיתפתח סביב מה שהוא כותב.) ספק אם מי שמתמיד בכתיבת בלוג עושה זאת מפני שהוא מצפה לתגובות. הוא כותב מפני שהוא חש צורך לעשות זאת.

אבל אין זה אומר ששאלת האורבים, אלה שאולי נוכחים בדיון, אך אינם משמיעים קול, כבר לא מטרידה אותנו. במאמרון חדש לבלוג שלה, קתי דייווידסון מתייחסת לנושא הזה. היא שואלת:

What do we really mean by "community" when we think about virtual participation? We know from many studies that far more people "lurk" than respond … are lurkers part of a community?
דייווידסון מנסה לענות על השאלה הזאת, וכדי לעשות זאת, היא מספרת קצת על עצמה. היא כותבת שמאז ילדותה היא תמיד כתבה. היא כותבת:
For better or worse, authorship is my Cartesian cogito: I write therefore I think. I write therefore I feel. I write therefore I am. Blogging works for me.
אבל למרות הווידוי הזה בנוגע לקשר ההדוק שלה לכתיבה, היא מוסיפה שהיא מבינה שאין זה נכון עבור כולם. ומפני שהיא מעריכה מאד לא מעט אנשים שאינם מתבטאים דרך הכתיבה, היא חשה צורך למצוא דרך להכיר בתרומה של האנשים האחרים האלה. היא כותבת על ידידה אחת שקוראת את הבלוג שלה (ולא רק שלה) אך איננה כותבת בעצמה:
I don't want to feel as if this marvelous "lurker" – someone who reads blogs, who spends much of her time on line, and who works so hard on behalf of our HASTAC community – is somehow not participating. In fact, the word "lurker" sounds like some nasty guy in a trenchcoat and with evil designs on his mind. Not so. The person who reads but does not contribute, who surfs but doesn't respond, may well be contributing emotional and mental energy in the same way that, sometimes, it is the quiet person in the back row who turns in the most brilliant paper at the end of the semester.
דייוודסון מנסה למצוא דרך "לשתף" את הקוראים הפסיביים במעגל הדיון, אך באותו הזמן לקבל, לכבד, את הפסיביות שלהם. לכאורה יש כאן סתירה. כדי ליישב את הסתירה הזאת היא מסבירה שכאדם כותב היא זקוקה לאנשים שיקראו את מה שהיא כותבת, אפילו אם היא איננה "יודעת" שהם ממש שם. היא כותבת ש-"הקוראים הדוממים" הם בכל זאת חלק מעגל התקשורת שלה. בסיום המאמרון שלה היא קובעת:
If you were not there (however silently), I would not be writing.
כאחד שמזדהה עם הדחף לכתוב שדייווידסון מבטאת, אני שמח גם לאמץ את הגישה שלה למשתתפים הדוממים. כן ירבו.

כמה הרהורים לקראת סיום שנת הלימודים

לקראת סיום שנת הלימודים מורים רבים שואלים את עצמם אם במשך השנה התרחשה בכיתות שלהם למידה משמעותית, או אולי היתה בהן פעלתנות רבה, אבל מעט למידה של ממש. גם בכיתות בלי מחשבים ואינטרנט השאלה הזאת נחוצה, אבל היא הכרחית ממש בסביבה המתוקשבת. בגלל ההשקעה הכספית העצומה הדרושה לשלב טכנולוגיות לתוך בתי הספר, אין ברירה אלא לשאול אם אפשר היה להשיג את אותן התוצאות גם בלעדיה. זאת ועוד. הפקת תוצרי למידה באמצעות טכנולוגיות חדישות עשוייה לסנוור את מי שמבקש להעריך את הלמידה, כך שהוא איננו מצליח לראות מתחת למעטפת הטכנולוגית הנוצצת על מנת לבחון את הלמידה עצמה. לאור זה אין זה צריך להפתיע שלא מעט בלוגרים חינוכיים שבמשך השנה מלמדים באמצעות התקשוב שואלים את עצמם עם התוצאות מצדיקות את ההשקעה.

קליי בורל הוא בין המורים שעורכים את הרפלקציה הזאת, ועל מנת לעשות זאת, הוא חוזר לחשש שהוא הביע בבלוג שלו לפני יותר משנה:

I’m a bit worried about the future of student blogging.

I fear we teachers are going to ruin it for the learners.

“Blogging is just another way to turn in homework.” That’s the sentence that scares me. Because that’s how non-blogging teachers, and perhaps those unfamiliar with literacy pedagogy – communication across the curriculum, writing to learn, authentic writing, and more – will probably use blogging in the classroom.

החשש המקורי של בורל לא היה קשור לעלות, או לכדאיות, הטכנולוגיה, אלא לסכנת ה-Schooliness, הנסיון לאלץ טכנולוגיות מרתקות מחוץ לבית הספר לשרת את הצרכים המסורתיים של בית הספר כמו, למשל, ציונים. מאותו חשש "ותיק" בורל חוזר לימינו, ורואה שהחשש שלו מתגשם. הוא מצטט את אחד מתלמידיו – דווקא תלמיד שכותב בלוג שמתאפיין באותן התכונות החיובית שבורל מקווה להנחיל. אבל הציטוט שבורל מביא מהבלוג של אותו תלמיד ממחיש עד כמה הבעיה עדיין קיימת – אם כי הפעם בקשר לטכנולוגיה אחרת, ועוד יותר נוצצת:
I’ve had too many teachers assign us to “make an iMovie” for this and that. I had to make an iMovie for my World Geography class and Asian Studies class. I was surprised when even my Spanish teacher told me to make an iMovie. It is obvious [our school] is trying too hard … to look cool.
מה יכול להיות יותר מאתגר מאשר הכנת סרט במקום לכתוב חיבור? אם בארץ אנחנו עדיין מתפעלים ממצגות ה-PowerPoint שתלמידים מכינים, אז בוודאי סרט הוא תוצר נהדר, תוצר שמאפשר לתלמיד להראות את "כישורי המאה ה-21" שלו, ותוצר שמאפשר לבית הספר להתפאר על חדשניותו. אבל עצם העובדה שתלמיד מכין סרט איננו אומר שהוא למד את הנושא שעליו הוא הכין את הסרט. כמובן שזה נכון גם עבור עבודה מודפסת שתלמיד אולי מכין, אבל עם הבדל אחד משמעותי. על פי רוב המורים מסוגלים להעריך עבודות כתובות, וספק אם יש להם הכלים או הנסיון כדי להעריך סרטים. בורל, למשל כותב:
A good movie takes an hour of editing for every minute of the final product. I wonder how many minutes these students are expected to produce for their finals.
הדאגה של בורל כאן מוצדקת – אם בית הספר איננו מתאם בין הדרישות המוטלות על התלמידים בקורסים שונים, הם עשויים לקרוס תחת הנטל של כל כך הרבה סרטים. אבל לצערי יש כאן מסקנה עוד יותר חשובה ובולטת – הרוב הגדול של הסרטים של התלמידים לא יהיו איכותיים, ולבתי הספר אין מורים שיכלו להעריך את העובדות האלה, או להדריך את התלמידים כדי שהם ילמדו להכין סרטים איכותיים יותר בעתיד. הטכנולוגיה מסנוורת, והתוצאה עגומה במספר מישורים – הלמידה רדודה, התוצר רדוד, ובמקום שהתלמידים ישתמשו בטכנולוגיות לצרכים הקשורים לחיים שלהם, בית הספר יקלקל את הרצון של התלמידים להשתמש בטכנולוגיות האלו בעתיד. חבל.

במקום להחרים, לנצל בשיעור!

דרך הבלוג של קרל פיש הגעתי לסיפור נהדר שטרי סייל מספר בבלוג שלו. סייל, מורה בבית ספר תיכון במדינת קולורדו, כותב על כך שבמסגרת שיעור כישורי לשון אחד הוא השמיע שיר ("Everything You Want" של הלהקה Vertical Horizons [המילים כאן / הקליפ כאן]) בציפייה שיתפתח דיון ער על משמעות מילות השיר. אך משום מה, זה לא קרה. סייל כותב:
Just came from my first period English 10 class, and in the spirit of the instantaneous pouring forth of thoughts favored by the modern world, I thought I’d share something. On many Fridays, for our warm up, I give the class what I call a poetry song. Today the song was Vertical Horizon’s “Everything You Want,” which I like to use because its ambiguity usually sparks some discussion. Today the class stared at the lyrics mystified for a long time. Nothing. I finally asked, what sort of song is this – is it about politics? Relationships? Sports? A couple of brave souls ventured guesses: yes, it’s about a relationship. Maybe it’s about God. A brief discussion, then more silence. I asked, How could we figure this out? Their answer: Google. Meanwhile, I had a Macbeth assignment for them to work on, so I said, Maybe we can google this later in the class.
הרעיון לחפש פירושים לשיר דרך גוגל איננו מקורי במיוחד. הרי בימינו, אנחנו מחפשים כמעט כל דבר דרך גוגל. סייל כותב שהוא לא דחה את הרעיון, אלא הציע שאפשר יהיה לערוך חיפוש מאוחר יותר באותו שיעור. אבל …
And then, from the back of the room came the voice of Steve saying, “I already have.”

Steve had fired up his iPhone or equivalent and searched for the song. He said he only found a couple of comments, and they just seemed to be someone’s opinion, not a definitive answer (such as, say, the band itself revealing what they really meant).

ראוי לציין כאן שאותו תלמיד אכן היה זריז, ושבידיו היתה הטכנולוגיה המתאימה לערוך חיפוש. אבל לא פחות חשובה היא העובדה שהתלמיד לא קיבל את תוצאות החיפוש שהוא ערך כ-"תשובה" לפירוש השיר. הוא הרי ציין שמדובר, כנראה, רק בדעה של מישהו.

סייל אכן התרשם מזריזות התלמיד, אבל הוא הסיק "מסקנה" לא פחות חשובה:

On the way back to the English office, several thoughts populated my mind:

Good thing I didn’t see Steve fiddling with his phone and take it away before he could contribute to class.

אין ספק שהנוף המידעי של היום שונה מאד מזה שהכרנו רק לפני עשור. היום אנחנו מצפים שכמעט כל מידע שנרצה יהיה זמין לנו, ושלא נצטרך לחכות עד שנגיע לספרייה, או הביתה, כדי לבדוק משהו (אם בכלל נזכור לבדוק). עצם העובדה שאנחנו מוצאים מידע איננו אומר שאותו מידע אמין או עונה על הצורך שלנו, אבל ברור שהתלמיד של סייל אכן הבין את זה. היכולת לערוך חיפוש מהר, ולבחון את התוצאות של אותו חיפוש, היא ללא ספק מיומנות חשובה שבית הספר חייב לטפח.

תוספת קצרה מתבקשת כאן. אינני קורא את הבלוג של סייל. (למען האמת, סייל מנהל מספר לא קטן של בלוגים, אבל רובם משרתים את הקורסים שהוא מלמד בבית הספר. הסיפור שהבאתי כאן הוא מהבלוג האישי/מקצועי שלו.) הגעתי לסיפור הנהדר הזה רק מפני שקרל פיש קישר אליו. אין לי ספק שיש מורים רבים אחרים שמביאים סיפורים מעניינים וחשובים בבלוגים שאינני קורא, או אפילו יודע על קיומם. בלתי-אפשרי, כמובן, לקרוא את הכל. ובכל זאת אני יכול לקוות שיותר מורים בישראל יפתחו בלוגים וידווחו בהם על הנעשה בכיתות שלהם. אין לי ספק שפנינים חינוכיים רבים, כמו זה של סייל, מחכים, וראויים, להגיע לעיני ציבור רחב יותר.

אכן, כדאי מאד להיות מחובר

שמו של סטיבן דאונס מופיע בבלוג הזה לעתים די קרובות, ובצדק. דאונס סוקר מספר אדיר של אתרים (לא רק בלוגים) שעוסקים בתקשוב בחינוך ומידי יום (באתר OL Daily) הוא מדווח בקצרה על אלה שנראים לו המעניינים ביותר. לפעמים הוא מתעמת עם הקטעים שהוא מביא, ולפעמים הוא משבח אותם. הגישה החינוכית שלו מאד מגובשת, והוא איננו מהסס להביע אותה. אבל יותר מהבעת הדעה שלו, הוא רואה ביידוע ערך מרכזי. אפשר להיות בטוח שלפחות אחד מהמקורות שעליהם הוא מדווח מידי יום יהיה מעניין וכדאי. (דאונס גם בנה את Edublogs – מנוע חיפוש ייחודי המופעל על הבסיס של Google Custom Search. הכלי הזה עורך חיפושים על גבי מעל 450 בלוגים חינוכיים – מומלץ.)

והוא גם כותב. בבלוג האישי שלו הוא מתייחס, בדרך כלל באריכות, למגוון רחב של נושאים הקשורים לתקשוב ולחינוך. כמעט תמיד מעניין לקרוא אותו. לפחות מאמר אחד שלו, Principles for Evaluating Websites, שהוא פרסם לפני כמעט שלוש שנים, נחשב (לפחות בעיני) לקלאסיקה. השבוע הוא פרסם מאמר נוסף שגם הוא (שוב, בעיני) עתיד להחשב כקלאסי: Seven Habits of Highly Connected People.

המאמר "מבוסס" על ספרו הפופולארי של סטיבן קורי, Seven Habits of Highly Effective People, אבל ההרגלים שעליהם דאונס כותב שונים, לפעמים באופן מאד משמעותי. התכונה הרצוייה הראשונה שלו, למשל, הוא להגיב:

The first thing any connected person should be is receptive. Whether on a discussion forum, mailing list, or in a blogging community or gaming site, it is important to spend some time listening and getting the lay of the land.

Then, your forays into creating content should be as reactions to other people’s points of view. This will ensure, first of all, that they read your comment, and second, that your post is relevant to the discussion at hand.

מורגש שהאגו, שבדרך כלל זוכה למקום של כבוד בהמלצות על כיצד להצליח, דווקא די מוצנע כאן. כך גם בהמלצה הרביעית, לשתף:
The way to function in a connected world is to share without thinking about what you will get in return. It is to share without worrying about so-called “free-riders” or people taking advantage of your work.

In a connected world, you want to be needed and wanted. This will, over time, cause resources to be sent to you, not as a reward for some piece of work, but because people will want to send you stuff to help you to be even more valuable to them.

המאמר איננו מתיימר להיות סקירה אקדמית, או ניתוח מקיף של נושא ההתנהגות בסביבה המתוקשבת. אבל ב-1200 המילים של המאמר דאונס מצליח לתאר בבהירות, ובצורה מאד משכנעת, את תפיסת העולם שעומדת בבסיס הנכונות להיות חלק מהבלוגוספירה החינוכית. מגיע לו תודה.

אוי, תודה!

כאילו שכבר אין מספיק בלוגים שאחריהם אני מנסה לעקוב בקורא ה-RSS שלי, הנה בא קליי בורל ומזמין את קוראיו להמליץ על עוד בלוגים שכדאי לקרוא. עם כל הכבוד, יש משהו טיפה מוזר בבקשה של בורל. הוא הרי מכריז:
As a classroom teacher myself with a 3/4 teaching load plus unofficial tech coordinator duties for k-12 at my school, I don't have much time this year to stay abreast of all the great teacher bloggers out there.
הגיוני לחשוב שההיחשפות לבלוגים נוספים רק יגזול ממנו עוד זמן יקר, ואם כך, לשם מה נחוצים לו עוד? בורל מודע לכך שהלמידה האישית שלו נובעת, במידה לא קטנה, מהנסיון של אחרים, ולכן הוא תמיד משאיר פתח לבלוגים חדשים. (נדמה לי שבהמשך אולי הוא מתכוון לקטלג בלוגים של מורים לפי הגילאים ותחומי ההוראה, וכך להקל על מורים אחרים שמחפשים בלוגים שהקריאה בהם יכול לסייע להם.)

תוך שלושה ימים בורל קיבל בערך 40 תגובות. בין אלה היו המלצות על בלוגים ידועים (אני מניח שלא רק לי), אבל הרוב הגדול של המורים שהשיבו לבקשה שלו קישרו לבלוגים שלהם, ורבים מאלה הם יחסית חדשים. היות ואני משוכנע שהלמידה המשמעותית שנובעת מקריאה בבלוגים של מורים איננה צומחת מהבלוגים של ידועי השם, אלא מאלה של מורים שנמצאים בשטח, אין לי אלא לברך על היוזמה של בורל שפותחת לפני בלוגים שאולי אחרת לא הייתי מגיע אליהם. אפילו אם אין לי הזמן, אשמח להציץ. אבל חשוב להוסיף שהייתי מרוצה עוד יותר לו קורא ה-RSS שלי היה מתמלא בבלוגים של מורים בישראל שמדווחים על השימוש בתקשוב בכיתות שלהם, ועל התובנות שלהם בעקבות השימוש הזה.

יומיים אחרי המאמרון של בורל שבו הוא ביקש שידווחו על בלוגים של מורים, הוא פרסם מאמרון נוסף … עם דגש קצת אחר. מתברר שלמרות שבורל רואה ערך רב בעיון בבלוגים של מורים, הוא מודע לכך שרק מורים מעטים (וגם תלמידים מעטים) נדבקים בשגעון של שימוש בקורא RSS. משום מה, כלי שנראה לו יעיל מאד (מה זה יעיל, הוא ממש הכרחי!), ודי פשוט ללמוד להשתמש בו, נשאר נחלתם של מעטים בלבד. בורל כותב:

As a classroom teacher who has tried to convert students to the Good News of RSS Aggregators for almost two years now, the picture is even grimmer. All those hours walking students through setting up accounts, finding feeds, and all those additional hours of trying to guide them to the explosive learning that comes from the feed-reading habit? Fast forward a year later, and almost none of them have seen the Light.
בורל שואל אם אולי לא כדאי למצוא דרכים אחרות, מלבד קוראי RSS, לעזור למורים (ולכל מי שמתעניין) להגיע למידע חשוב וראוי שמתפרסם בבלוגים:
Buddha is said to have advised seekers of Truth, faced with so many dogmas and doctrines and sects and claims, "Don't mistake the fingers for the moon." ….

So to riff off The Awakened One: if reading blogs and such is the moon, and RSS is a finger pointing the way to them that the vast majority of humans are too lazy and habit-driven to adopt, let's be open to other ways.

יש לו אפילו הצעה, אתר די חדש – Alltop – המרכז חומרים נבחרים במגוון רחב של נושאים. נכון להיום, בקטגוריה של חינוך יש בו 80 אתרים, חלקם אתרי חדשות, חלקם בלוגים. מבחן הכדאיות הוא, כמובן, סובייקטיבי למדי, ולכן באופן די סובייקטיבי אני מוכן להגיד שרוב הבלוגים שמופיעים בקטגוריה של חינוך ב-Alltop הם טובים וכדאיים לעיון, אך מן הסתם הם גם הבלוגים הידועים. אפילו אם אין הגבלה על מספר האתרים שיזכו להמלצה בקטגוריה זו או אחרת ב-Alltop, ספק אם בזמן הקרוב אותם בלוגים חדשים שזכו לחשיפה בתגובות למאמרון של בורל יופיעו שם בקרוב.

עם זאת, יש אמת חשובה באמירה של בורל: אם המטרה היא שניחשף לכמה שיותר מורים שמדווחים על כיצד הם מתמודדים עם התקשוב בכיתות שלהם, ואם הנסיון מלמד שמעטים הם המורים שמאמצים את קורא ה-RSS כדרך להגיע לבלוגים האלה, אין טעם להפוך את האמצעי למטרה. לא יזיק אם נחשוב על דרכים אחרות להשיג את המטרה.