ללא נייר … אבל עם למידה

בתחילת החודש הזה ריצ'רד ווג'וודסקי (Wojewodzki), מורה ללטינית ולהיסטוריה של האמנות בבית ספר תיכון פרטי ויוקרתי במדינת מרילנד, פתח בלוג חדש המוקדש לנסיונות שלו (ושל אחרים) ללמד בכיתות שאינם משתמשים בנייר בכלל. יש בוודאי בלוגים רבים אחרים שעוסקים בנושא הזה או נושאים דומים. למרות שאישית אני מאד מתרשם מווג'וודסקי, קשה לדעת אם הבלוג שלו יאריך ימים, או אם בהמשך יהיה לו מה לחדש שיצדיק המשך הקריאה בלוג. נכון לשלב הזה, נדמה לי שהסיבה שיש לו כבר בערך 25 קוראים שהם מנויים לפיד ה-RSS שלו היא שסטיבן דאונס קישר אליו דרך OLDaily.

אבל אין ספק שהכתיבה של ווג'וודסקי קולחת ומהנה, והמסר שלו די ברור. הדגש איננו על טכנולוגיה בלבד, אלא על הדרכים שבהן הטכנולוגיה יכולה להשפיע. במאמרון הפתיחה לבלוג הוא מצהיר על כוונותיו:

Three years ago, the school at which I teach made the move to one-to-one computing. Initially there was hesitancy on behalf of much of the faculty with regard to the use of the new machines and confusion about how to best implement the new technology in the classroom in an effective and authentic way. For many, the technology of wireless tablet-PCs and LCD projectors amounted to not much more than a word-processor hooked up to a glorified overhead projector. Not that they were wrong… it's just that, for all of us and myself included, our thinking was trapped in the static paradigm we'd always lived with. A paradigm of strict schedules, top-down decisions, and analog television. But the world was growing more dynamic by the hour.

Over the last two years, I have seen a real change in relations to technology in the classroom. And that change has been student-driven.

לעתים קרובות בלוגים שמתמקדים על נושא אחד אינם מתפתחים, אלא מתדרדרים מהר מאד לחזרה אין סופית על הצהרות. במקום לבחון לעומק, ומזוויות שונות, את הנושאים שעליהם התכוונו לעסוק, הדברים נשארים ברמה של אמירות שטחיות. אבל בינתיים יש משהו בגישה של ווג'וודסקי שמאד משכנע. בשבועיים הראשונים של הבלוג הוא כבר הספיק לכתוב מילים רבות, אבל גם לשמור על גיוון, ולכן גם על עניין. לדוגמה, במאמרון שנכתב בתגובה לקורא ששאל כיצד הוא מעודד תלמידים לקרוא רומן שלם על גבי הצג הוא השיב:
I don't.

While I encourage reading online, in no way do I ever discourage reading real paper books. As I've written before, it's not paper I'm against — it's a paper-knowledge mentality I'm in opposition to.

באופן דומה, אחרי רשימה נחמדה מאד של שימושים אפשריים לנייר (שימושים שאינם קשורים בהכרח לכתיבה) ווג'וודסקי מסביר שהוא איננו מתנגד לנייר:
I post online all of the sorts of assignments that I used to have kids turn in on paper, not because I want them to use technology or because I don't want them to use paper. I do this because online assignments are naturally dynamic.
וזה אכן המיקוד שלו – היתרון של הדיגיטאליות, היכולת שלה להפוך את העבודה של התלמיד למשהו דינאמי, למשהו שדורש המשך הלמידה. באותו מאמרון, למשל, הוא ממשיך להסביר:
In terms of actually using a novel in class, however, I always post the sections we are doing a close-reading of up on the wall via an LCD projector. It's then easy for me to mark it up via my tablet-PC. Often I will then post the day's notes to my blog as jpgs. In addition, my students mark up their own digital copies of the text and save their notes on their blogs.

Over the course of the year, the students unwittingly develop a wonderful digital portfolio that demonstrates their progress. And — and this is something else cool about the dynamism of Web 2.0 — is that the students can go back, revisit their notes, and link their notes to digital sources and scholarship online.

רבים מאלה שמעודדים את אימוץ הדיגיטאליות בחינוך עושים זאת מפני שהם מבינים שמדובר בסביבה הלימודית של העתיד, ולכן עדיף להצטרף במקום להלחם בתופעה. אין זה אומר שהם מאמצים את הדיגיטאליות רק מתוך התועלתיות, אבל הם נוטים להסתנוור מכל כלי חדש מבלי לבחון אם הכלי מסוגל לקדם דרכי למידה טובות יותר מהקיימות. ברור שווג'וודסקי איננו אחד מאלה. המטרה שלו חינוכית ביסודה. בתגובה לשאלה שאחד מקוראיו שלח לבלוג לגבי כיצד ייראה הכיתה בעוד חמש שנים הוא משיב:
… rather than predicting what classrooms will look like and how they will work in the future, it's more exciting to think about what people will 'think' like in the future. Because what history tells us over and over again is that more than anything else, technology — whether papyrus or the printing press or the Internet — allows for the distribution of fresh ideas and new ways of thinking about ideas.
תמיד יש מקום בקורא ה-RSS שלי לעוד איש חינוך בעל גישה כזאת.

הרהורים על רפלקציה

קורא ה-RSS שלי מכיל מספר די רב של בלוגים שאחריהם אני עוקב. הבלוגים האלה משקפים מגוון די רחב של דעות וגישות חינוכיות, ואני משתדל לשמור על הגיוון הזה. עם זאת, אני יודע שרבים מהבלוגרים החינוכיים שאני קורא קוראים רבים מהאחרים, כך שבאופן כמעט בלתי-נמנע הדעות שאני פוגש דרך הבלוגים האלה די הומוגניות. כדי לנסות למנוע את המצב הזה, אני גם מנוי על מספר פידים של מונחים חינוכיים. בדרך הזאת אני פוגש כותבים שאינם מוכרים לי שמתייחסים לנושאים שמעניינים אותי. אחד הפידים האלה הוא PLE – ראשי התיבות של "סביבת למידה אישית".

הפיד הזה מביא לי מספר די רב של מאמרונים, ובדרך כלל הצצה חטופה בהם מספיקה לי כדי לזהות מה כדאי לי לקרוא ועל מה אפשר לפסוח. מאמרונים רבים מדי, למשל, הם של סטודנטים בקורסים לתקשוב חינוכי שהמרצים שלהם הנחו אותם לפתוח בלוג ולהתייחס לרעיון של ה-PLE. ברוב המקרים האלה אני קורא דברים נוסח "הקמתי את ה-PLE שלי אבל אני עדיין לא יודע מה לעשות איתו".

כל המבוא האריך הזה בא על מנת לציין שלפעמים אני נתקל בבלוג שלא הכרתי שממש תענוג לקרוא. היום, למשל, הגעתי לבלוג של אלן קאן, מרצה לביולוגיה באוניברסיטה באנגליה שעוסק גם בחקר הפדגוגיה. במאמרון חדש קאן כותב על רפלקציה אצל הסטודנטים שלו. ליתר דיוק, הוא שואל: Who needs reflection?. קאן מסביר שבקורסים שלו כל סטודנט אמור לבנות פורטפוליו דיגיטאלי, ולכן עליו להנחות את הסטודנטים לגבי מה שצריך להופיע בו:

… what is clear just one week into the term is that while collection of evidence is easy, reflection is hard.
קאן כותב על התכתבות בנושא הרפלקציה בינו לבין דייוויד אנדרו, מרצה בתחום הלמידה באוניברסיטה בלונדון. הוא מצטט את סיומו של מאמר של אנדרו ואחרים משנת 2002 בנושא שאנדו שלח לו:
Reflection as a concept should be abandoned in management educational practice because of:

  • Lack of consistent definition
  • Lack of operational value – we can't tell students how to do it
  • Some minor, but potential dangers if we could tell students how to do it
  • Lack of necessity – we do not see how such an ill-defined concept is necessary for helping students to learn.
אני חש שקאן איננו רוצה לקבל את הקביעה הזאת של אנדרו, אם כי הוא מודה שהסטודנטים שלו אינם מבינים מה עליהם להכניס לתוך הפורטפוליו, והם אינם מרוצים מאי-הבהירות הזאת.

מרטין וולר מגיב למאמרון של קאן. הוא מדגיש שקשה מאד להגדיר מה זאת רפלקציה. הוא מוסיף שסטודנטים לומדים מהר כיצד לשחק את המשחק:

Students get fed up with this, and feel it is playing a game – they know if they say 'I think I could have done better at this', then they'll get marks. Whereas if you said 'I think I did everything right' you won't.
בתגובה נוספת, בלוגר חינוכי מניו זילנד שמזדהה רק בשם easegill, מעלה היבט מעניין נוסף – העובדה שרפלקציה איננה דבר שאפשר להתיישב ולעשות באופן מוצהר:
We don't sit down at a keyboard and go "Um, time to reflect". In fact we mull things over, move thoughts about in our heads, have ideas (and forget them) at the most mundane times – making tea, driving the car, walking to the shops. Recording these reflections, at least for me, becomes a set of notes or memos. It is later that they come together into a way of thinking about something and I may or may not have a reason to write it down more coherently – often it is just stored in the head.
כבר פעמים רבות כתבתי כאן שבשבילי הבלוג מהווה את הסביבה שבה אני יכול לשחק עם הרעיונות הרבים שאני פוגש – אם בקריאה, אם בעבודה, אם בסיור מקצועי, או בכל דרך אחרת. גם כאשר הכתיבה שלי כאן פסקנית וכאילו נוקטת עמדה ברורה, העיקר הוא הבחינה של רעיונות, הנסיון (שלעתים קרובות איננו מוצלח) לבחון לעומק את הסוגיות החינוכיות והתקשוביות שמעסיקות אותי. על פי רוב, אינני מסיק מסקנות, אם כי נדמה לי שיש מסקנה אחת שאני חייב להסיק, אפילו אם לא נעים לי להודות בכך: מהנסיונות הרבים שלי לעודד אחרים לאמץ את הבלוג כדי לקדם, ואולי למסד, את הרפלקציה של עצמם, אני חייב להסיק שספק אם אפשר ללמד איך עושים את זה.

האם זה טוב שאנחנו מסכימים?

כתבה של השבוע הקודם בניו יורק טיימס בוחנת (באופן די שטחי, ובכל זאת מעניין) את המקום של עבודה משותפת בתהליכים יצירתיים. הכתבה נפתחת:
DESPITE the enduring myth of the lone genius, innovation does not take place in isolation. Truly productive invention requires the meeting of minds from myriad perspectives, even if the innovators themselves don’t always realize it.
אבל למרות שבתחילת הכתבה אנחנו קוראים שהיצירה זקוקה לעבודה משותפת, ואיננה צומחת מאדם יחיד שיושב לבדו, מבודד מאחרים, בהמשך הכתבה מספרים לנו שהקבוצה לא תמיד מהווה סביבה מתאימה ליצירה. הכתבה מביאה את דבריו של מומחה אחד בתחום חידושים והמצאות שמתייחס לטכניקה של סיעור מוחות:
Brainstorming, Mr. Boyd says, is the most overused and underperforming tool in business today. Traditionally, brainstorming revolves around the false premise that to get good ideas, a group must generate a large list from which to cherry-pick. But researchers have shown repeatedly that individuals working alone generate more ideas than groups acting in concert.
האסוציאציה שמתעוררת אצל ג'ורג' סימנס בעקבות קריאת הכתבה דומה מאד לנושא שאליו אני חוזר כאן לעתים קרובות:
Collaboration involves individuals contributing their unique perspectives, not a type of faceless mob with an identity all its own. The individual view of collaboration has always been an issue for me in using wikis. Wikis overwrite individual contributions….
שמחתי לקרוא את דבריו של סימנס – אם כי לא מפני שאינני רואה כדאיות רבה בשימוש בוויקיים בחינוך, אלא מפני שסימנס מתמקד בחולשה המרכזית של הוויקי בחינוך, חולשה שנובעת מהרצון לאמץ כלי "חדש" מבלי לבחון לעמוק לא רק את יתרונותיו, אלא גם את חסרונותיו. אין ספק שהוויקי מעודד עבודה משותפת, אבל ה-"שותפות" שבאה לביטוי דרכו איננה בהכרח ה-"שותפות" שמצמיחה יצירה אמיתית או משמעותית.

מעניין שהקטעים מתוך הכתבה של הטיימס שסימנס מצטט הם אותם הקטעים שאני סימנתי לעצמי כאשר קראתי אותה. הראשון כבר מופיע בתחילת המאמרון הזה, ואילו השני מצביע על המסקנה המתבקשת מהקטע הראשון:

The best innovations occur when you have networks of people with diverse backgrounds gathering around a problem.
השימוש במילה "רשת", במקום בקבוצה או בקהילה למשל, איננה בחירה סתמית. קבוצה של אנשים שעובדים על אותה משימה איננה אותו הדבר כמו רשת של אנשים שבה כל אחד מתמקד במשימה שהוא הגדיר לעצמו, אך באותו הזמן ניזון מאחרים וגם תורם להם. לטעמי, אפשר לראות כאן את ההבדל הבסיסי בין הבלוג לבין הוויקי, ואת הסיבה שבגללה אני רואה יתרון בבלוג. זה גם יכול להסביר למה חלק לא מבוטל מהפידים בקורא ה-RSS שלי הם של בלוגים של אנשים שלעתים לא מעטות אינני מסכים איתם. רק כאשר אני דואג להשאר פתוח לגישות אחרות משלי, אני מצליח לחדד, ולפתח, את הגישה שלי.

אבל אם זה נכון, נדמה לי שאין מנוס מלשאול עוד שאלה – האם העובדה שסימנס ואני מסכימים כאן היא באמת דבר חיובי?

לא על החינוך לבדו

בימים האחרונים הצטברו אצלי קישורים למספר הולך וגדל של מאמרונים שנראים לי ראויים להתייחסות כאן. רוב המאמרונים האלה חדשים, אם כי ברור שהרבה מהמתרחש בתחום התקשוב בחינוך איננו "חדש" אלא וואריאציות על מספר יחסית מוגבל של נושאים. לכן, מידת העניין היא שקובעת, גם אם כמה מהדברים שאליהם אני רוצה להתייחס התפרסמו לפני מספר חודשים. אבל משום מה, למרות שרשימת הנושאים שעליהם אני רוצה לכתוב כאן הולכת ותופחת, אני מגלה שמה שאני רוצה לכתוב עליו כעת איננו בדיוק שייך לתחום הבלוג הזה. מה לעשות – נפלאות דרכי הבלוג.

כידוע, הבלוג הזה עוסק בנושאים חינוכיים. רק לעתים רחוקות ביותר אני מוצא טעם בדיווחים "אישיים", וגם אלה קשורים, אפילו אם רק במידה רופפת, לחינוך. לרוב, אינני חש צורך לדווח על מה שאכלתי לארוחת ערב, או על כמויות השיער שהכלב שלנו משיר, או אפילו על מעלליהם של ילדי הנפלאים. ואם קורה שאני מרגיש צורך בדיווחים כאלה (ועברו כבר שנים מאז שהרגשתי צורך כזה), עומדות לרשותי מסגרות אינטרנטיות אחרות שבהן אני יכול לעשות זאת. לכן, למרות שביום שישי האחרון יצאתי לטיול מעניין ביותר לשרידי שרונה של הטמפלרים, אינני רואה סיבה לדווח על זה כאן (ויש אחרים שמדווחים על הטיולים שלהם בכשרון גדול בהרבה משלי). בבלוג הזה בחרתי להתמקד בנושאים הקשורים לתקשוב בחינוך, נושא שאני פחות או יותר מבין בו ואולי אפילו יכול לתרום לו. ואם המיקוד הצר הזה יוצר רושם אצל הקורא המזדמן שצר עולמי כעולם נמלה, אני יכול לחיות עם הדימוי הזה.

אבל חופן קוראי הנאמנים בוודאי מזהים בהקדמה הארוכה הזאת דרך פתלתלה לתרץ כתיבת מאמרון שאיננו קשור ישירות לנושא המוצהר של הבלוג הזה. ואם הם זיהו, הם צדקו.

לפני שבוע, אלן לווין הקדיש מאמרון בבלוג שלו להתייחסות למספר כתבות שהופיעו לאחרונה שטענו שעידן הבלוגים הסתיים (Wandering the (not so) dead blogs). אני מודה שכאשר קראתי את אותן הכתבות שקלים אם לכתוב עליהן. לבסוף, החלטתי שהיו נושאים בוערים יותר להקדיש להם מילים (וזמן). אבל המאמרון של לווין עורר בי חשק לכתוב מילה טובה על התופעה שכנראה ממהרים להספיד. לווין כותב שהוא הציב לעצמו מסע – להתחיל מנקודת זינוק אחת, ולראות לאן הקישורים שהוא מוצא יובילו אותו. הוא מקשר לתריסר בלוגים שאליהם הוא הגיע שמהם הוא התרשם במיוחד:

Starting from my RSS reader, I had landed on an interesting story on a blog with a curious name. I got even curiouser about some of the blogroll or linklog names in the sidebar, and wondered, “How far can I wander? What would I find? Is it all tombstones, black rot, and blog tumbleweeds like those big shot writers for Wired try to tell us?’

I found not death, but teeming life.

I found people posting at an astounding rate, and original (and wonderfully strange and often deeply personal and quite silly too) stuff. And I could find no sign that people were in the vain pursuit of a front page Google Rank.

לא יכולתי לא להזדהות, וכמובן גם למצוא את הרגלי הקריאה הבלוגית שלי במסע הזה. קורא ה-RSS שלי מלא בבלוגים שעוסקים בתקשוב בחינוך, אבל יש בו גם מספר לא מבוטל של בלוגים אחרים – בלוגים אישיים שמספרים סיפורים מרתקים שמתייחסים להתרחשויות סביבנו בעין מקורית ולפעמים מפתיעה. באמצעות פלאי הקישוריות, ולעתים קרובות באופן מקרי למדי, קליק נופל על קליק, וכמעט מדי יום אני מגיע לבלוגים שלא הכרתי (ואולי שלא אבקר בהם שוב) – בלוגים שבהם אני פוגש אנשים מיוחדים, וראייה מפתיעה על החיים, ולפעמים פשוט ניסוח ערב לחך שמהדהד בראשי וגורם לי להכריז "הלוואי ואני כתבתי את זה".

לא פעם אנשים שואלים אותי "מתי אתה מוצא את הזמן לכל זה?", ומתחשק לי להשיב "כיצד אפשר לא להקדיש זמן לעושר האנושי הזה?". פעם אחר פעם אני כותב כאן על הערך הלימודי הגלום בשימוש בבלוגים בחינוך. ואכן, אני משוכנע שיש ערך רב בשימוש בבלוג כדי לארגן את מחשבות הלומד, או לעודד רפלקציה לימודית, ועוד. כמו-כן, הבלוגוספירה החינוכית מהווה בסיס שעליו אפשר, ואף צריך, לבחון את שלל הנושאים הקשורים לתקשוב בחינוך. אבל גם ללא קשר ל-"חינוך", יש פשוט ערך אדיר בכך שהבלוג פותח צוהר לעולם מגוון ובלתי-צפוי, עולם שאחרת אולי לא היינו מכירים.

מאמרון מיותר?

לפני כשבוע, במהדורת האינטרנט של חודש נובמבר של הירחון Wired, התפרסם הספד לבלוגים מאת פול בוטין: Twitter, Flickr, Facebook Make Blogs Look So 2004. בוטין מסביר שאם לפני ארבע שנים היה הגיון בפתיחת בלוג, היום מספר גורמים מתחברים יחד להפוך את המאמץ ללא כדאי. בין היתר, הוא מציין שהיום יש אתרים שמפרסמים "בלוגים" שהם בעצם טורים של עיתונאים, ואלה דוחקים את הכתיבה האישית שפעם היתה אופיינית לבלוגים רחוק מעיני הציבור. בגלל התפוצה הרחבה של אתרים כאלה קשה למצוא, ואולי אין טעם לכתוב, בלוגים עצמאיים. בנוסף, הוא טוען שכלים אחרים, כמו כלים ל-microblogging, כלים להפצת סרטי וידיאו אישיים, או רשתות חברתיות כמו Facebook, מאפשרים פרסום מהיר יותר, והפצה טובה יותר. הוא פוסק:
The time it takes to craft sharp, witty blog prose is better spent expressing yourself on Flickr, Facebook, or Twitter.
אני בלוגר. מספר פעמים בשבוע אני מתיישב ומהרהר בכתיבה, ואחרי שאני פחות או יותר מצליח להבהיר משהו לעצמי, אני מקליק על "פרסם", כאמירה לעצמי שאם כך אני חושב, אז ראוי שאעמוד אחרי הדעה הזאת. אבל לא מצאתי את עצמי בתיאור של בוטין. התמונה של הבלוגר שמצטייר מדבריו הוא של אדם שקודם כל מחפש קהל, וכאשר הוא מזהה קהל אפשרי, הוא כותב אל הקהל הזה בתקווה שהוא יזכה לתפוצה ולפרסום. אין, כמובן, שום פסול בתפוצה (ואפילו לא בפרסום) אבל הבלוגר שבוטין מתאר מונע קודם כל על ידי מניעים חיצוניים, ואילו אני רואה את המניע הראשי של כתיבה לבלוג כמשהו שבא מבפנים.

בוטין משוכנע שבהשוואה לכלים חדשים יותר, הכלים המקובלים לכתיבה לבלוג דורשים מאמץ רב מדי:

Social multimedia sites like YouTube, Flickr, and Facebook have since made publishing pics and video as easy as typing text. Easier, if you consider the time most bloggers spend fretting over their words.
במילים אחרות, במקום להשתמש בכלים החדשים האלה ולפרסם מהר, מי שכותב לבלוג (מהסוג הישן) מקדיש זמן רב מדי בבחירת המילה המדויקת. הוא מתייסר על מציאת הניסוח המתאים ביותר, למרות שלאף אחד לא ממש איכפת.

האמת היא שיש לי תחושה שבוטין קצת מתבדח. דבריו כאילו קורצים לעבר מקטרגי ה-Web 2.0 ומכריזים "חשבתם שאנחנו נורא שטחיים? אנחנו אפילו עוד יותר שטחיים מאשר חששתם!". עבור הבלוגר שבוטין מתאר, התוכן או המהות של האמירה אינם חשובים, אלא רק התפוצה הרחבה.

אבל עלי להודות שאפילו אם המאמר של בוטין העניק לי הזדמנות להרהור הפנימי/החיצוני הזה, בסיום הכתיבה אינני בטוח שהוא היה כל כך נחוץ. מי שירצה לכתוב בלוג בוודאי ימשיך לעשות זאת, גם אם בירחון מוערך כמו Wired מכריזים שמדובר באמצעי תקשורת מיושן.

האם כולנו יכולים לכתוב?

לפני שבוע ראובן ורבר שלח לי קישור למאמר מהנה ביותר – The Term Paper Artist – וידוייו של אדם שבמשך מספר שנים התפרנס מכתיבת עבודות לפי הזמנה להגשה בבתי ספר ובקולג'ים. המאמר גדוש בסיפורים פיקנטיים על סטודנטים שהיו מוכנים לשלם כסף טוב כדי לקבל עבודה מוכנה להגשה כאשר ברור היה שלא היה להם מושג מה נלמד בקורסים שבהם היו רשומים, ולא הבינו בכלל כיצד לכתוב עבודה.

בין סיפור לסיפור יש במאמר גם כתב אישום חריף כלפי מוסדות להשכלה גבוהה שמוכנים לקחת כסף מסטודנטים ולרשום אותם כלומדים מן המניין למרות שהסיכוי שהם יסיימו את לימודיהם בהצלחה ויקבלו תעודה היה קלוש מלכתחילה. בזמן האחרון נתקלתי במספר מאמרים על הנושא הזה – האם ההשכלה הגבוהה מתאימה לכולם – ומדובר בנושא חשוב אבל גם בעייתי. הנושא מתקשר יותר מדי בקלות לגישות שגולשות לאליטיזם, ואפילו לגזענות, דוגמת זו של צ'רלס מורי (מאמר די חדש מאת מורי – The Age of Educational Romanticism – מועתק במספר אתרים ברשת).

למרות שנהניתי מאד מהמאמר, לא חשבתי שאכתוב עליו כאן (ואם מותר לי וידוי קטן, הדברים שעליהם אני כותב כאן הם אחוז קטן מכל מה שאני מצליח לקרוא, ויש גם המון שאינני מספיק לקרוא שבוודאי ראוי לקריאה ולהתייחסות). אבל משהו שטים סטאמר כתב על אותו מאמר אתמול העלה זווית חינוכית ששכנע אותי שבכל זאת כדאי להקדיש לו מספר פיסקאות. כמו רבים אחרים, סטאמר שואל אם באמת רצוי שכל בוגר תיכון ימשיך לקולג', אבל בהמשך, הוא שואל שאלה שמחפשת את שורש הבעיה במקום אחר:

Or it could be that teachers need to reconsider whether the “classic” term paper is still a valuable learning experience in a time when finding one is just a Google away.
אינני בטוח שהבעיה קשורה לעידן החיפוש המהיר באינטרנט. תלמידים וסטודנטים התקשו לכתוב עבודות גם לפני שגוגל אפשרה להם למצוא אחת מן המוכן, או להרכיב אחת בהעתקה והדבקה, בקלות רבה כל כך. כותב המאמר המקורי מזהה את הבעיה במקום אחר, מקום שנראה לי כהגיוני יותר:
I know why students don't understand thesis statements, argumentative writing, or proper citations.

It's because students have never read term papers.

הציפייה שסטודנט שמגיע לקולג' יהיה מסוגל לכתוב עבודה שמפתחת רעיון בצורה עקבית, כאשר הוא כמעט מעולם לא קרא כתיבה מהסוג הזה, ובוודאי לא זכה להדרכה על כיצד לקרוא כתיבה כזאת, איננה הגיונית. סטאמר בוודאי צודק שהמציאות האינטרנטית מחייבת אותנו לשקול מחדש את סוגי העבודות שיש לדרוש מתלמידים ומסטודנטים. אבל גם אם דרוש שינוי בסוג העבודות, ספק אם גם אלה ייכתבו בהצלחה בלי הדרכה מתאימה. עבודה כתובה שונה מדיווח בקול רם. היא דורשת מבנה וארגון שונים מאשר הדיבור. ובוודאי קשה ללמוד לכתוב עבודה מבלי לקרוא עבודות ובדרך הזאת להפנים את סגנונן הנכון. אולי יש מקום להרהר כאן בעניין השימוש בבלוגים בתהליך הכתיבה. מצד אחד, הבלוג יכול לשמש בסיס לאיסוף ולארגון המחשבות. הוא יכול להוות מרחב שבו הגרסאות הראשונות של עבודה מתחילות לקבל צורה. אך לעומת זאת, הוא יכול לתת לגיטימציה לפרסום של מה שעדיין איננו מוכן לפרסום.

אינני בטוח שבתי ספר יתחילו בקרוב ללמד איך לכתוב עבודות (עם או בלי הסיוע של בלוגים), אבל לפחות אפשר להתנחם בכך שעד שהם יעשו זאת, אנשים כמו ניק מאמטס, שכתב את המאמר המהנה הזה, יוכלו להמשיך להתפרנס.

יפה דורש, יפה …

מדי פעם אני נותן לאמרונים שמתפרסמים כאן את התג "הרהורים". הקטגוריה היא, כמובן, כללית למדי, קטגוריה שכאילו אומרת שמה שכתבתי פשוט איננו שייך לשום תחום שאפשר להגדיר באופן ברור. ביסודו של דבר, כל מה שמתפרסם כאן אינו אלא "הרהורים", ופעם אחר פעם אני מדגיש שהערך הבסיסי ביותר של בלוג הוא בכך שהוא מהווה מרחב שבו אפשר לבחון מגוון נושאים, ואת ההתייחסות האישית המתפתחת שלי לנושאים האלה. אך משום מה, למרות הכוונה שלי "לחשוב בקול רם", אני חושש שמה שלבסוף מופיע על הצג נראה כמאמר גמור, כאמירה מלוטשת, והחשיבה שבדרך, הספקות, ה-"אמנם"-ים הרבים שהם חלק חשוב ביותר של הכתיבה, אינם באים לביטוי.

אין, כמובן, שום פסול בכך, אבל על פי רוב הכוונה שלי איננה להסיק, או להציג, מסקנות חותכות, אלא לבחון נושאים מהיבטים רבים. הבחינה הזאת אמנם מתרחשת, אבל היא לא נראית במה שמתפרסם כאן כמאמרון גמור. פעמים רבות, עד שמאמרון מגיע לפרסום, המשפטים הראשונים שבתחילת התהליך נתנו לכיוון להמשך, נעלמים לגמרי. לפעמים תוך כדי כתיבה אני מגלה שאני בעצם "מבין" נושא מסויים בצורה מאד שונה ממה שחשבתי תחילה. לפעמים אני מתחיל את הכתיבה עם כוונה ברורה להביע דעה נחרצת, ועד שאני מסיים את הכתיבה, ההתייחסות הקצת מרוחקת שנוצרת מראיית המילים שלי על הצג גורמת לי לשנות את הכתוב, להעביר משפטים שחשבתי שיהוו סיום להתחלה של פיסקאות כדי שאוכל להתמודד, להתעמת, איתם בהמשך. אין שום דבר חדש באמירה שהכתיבה היא תהליך, אבל אני חושש שבמקרים רבים בבלוג הזה, מה שבולט לעין הקורא איננו התהליך אלא ההצהרות ה-"גמורות", ולא זאת הכוונה.

ולמה דווקא עכשיו אני כותב את ההרהורים האלה? אתמול, רגע לפני ההקלקה על "פרסם", חשבתי לעצמי שאותם דברים שעמדתי לפרסם באמת היו, במקרה הזה, הרהורים בלבד. בראש שלי היה קשר ברור בין הפיסקה הראשונה שטענה שביסודו של דבר בית ספר הוא מסגרת, לבין הפיסקה האחרונה שהצביעה על מה בתי ספר צריכים לעשות כדי לעזור לתלמידים להתמודד עם ה-"רעש" סביבם. אבל אפילו אם לי זה היה ברור, הייתי רחוק מלהיות בטוח שהצלחתי להמחיש את הקשר הזה לאחרים. ובכל זאת, מתוך התחושה שהחובה הראשית שלי היא לעצמי, שעלי להשתמש במרחב הזה על מנת להבהיר את המחשבות שלי לעצמי, בחרתי לפרסם.

אולי באופן לא מפתיע, המחשבות האלו עלו סביב הנושא הספציפי של Publish, then Filter. תוך כדי הכנת המאמרון הקודם נזכרתי במאמרון של ויל ריצ'רדסון שהתייחס לנושא הזה. כאשר כתבתי על המאמרון הזה, עוד בחודש מרץ, ציינתי את התגובות של דין שרסקי ושל גרי סטייגר למאמרון של ריצ'רדסון. שניהם טענו שבעידן הבלוג, כאשר די בהקלקה על כפתור כדי לפרסם ברשת, אנחנו זקוקים לאמצעים שיעזרו לנו להבחין בין החשיבה בקול רם שמופיע שם, לבין עבודות שעברו עריכה ושאפשר להחשיב אותם ל-"גמורות". סטייגר הדגיש שקיימת סכנה בכך שכאשר האינטרנט מתמלא בכתיבת בוסר, תלמידים יחשבו שאין חשיבות בעריכה ובליטוש. כאשר אנחנו משבחים תלמידים על כך שעבודות שלהם מופיעות באינטרנט, למרות שאלה אינן איכותיות, נוצר מצב שבו באנו לברך, אך יצאנו מקללים.

אני משוכנע שזאת סכנה אמיתית, סכנה שדורשת מאיתנו לראות לא רק את הפן החיובי של הבלוג. כמו-כן, אני מודע לעובדה שאותם הרהורים שהעליתי אתמול הם חלק מתהליך של בירור עצמי, בירור שעדיין לא הבשיל. אבל אני גם משוכנע שאם יש קוראים לבלוג הזה, הקוראים האלה יודעים שיותר מאשר אני כותב כאן בשבילם, אני כותב כאן עבור עצמי. אני מקווה, כמובן, שההרהורים שעולים כאן מתקבלים כהזמנה לאחרים להמשיך את ההרהור – גם לעצמם וגם לאחרים. עם זאת, אני מניח שלא מזיק שאצהיר מדי פעם שמה שמתפרסם כאן הוא בראש ובראשונה חשיבה בקול רם – אפילו אם אני בטוח שאם יש כאן קוראים, הם יודעים את זה. האחריות ל-Publish, then Filter, חלה על כולנו.

טיפה של רפלקציה בים של מידע

לפעמים שבוע שלם יכול לחלוף בלי שאתקל במשהו שכלפיו אני חש שעליו אני חייב לכתוב. ואז פתאום חומרים רבים זורמים לתוך קורא ה-RSS שלי, וקשה לי להחליט מה יזכה להתייחסות מיידית, ומה יידחה, אולי עד שכבר לא יהיה טעם לכתוב עליו בכלל. ויש גם זמנים, כמו עכשיו, שהרשימה של הנושאים שמבקשים התייחסות ארוכה ומתארכת, ובכל זאת אני מרגיש שאני צריך להקדיש כמה שורות להסתכלות על התהליך של כתיבה לבלוג, לעמוד לרגע טיפה מחוץ לתהליך כדי לאפשר לעצמי קצת רפלקציה.

הזרז להרהורים האלה (הפעם) הוא מאמרון קצר בבלוג של טים סטאמר בו הוא משיב לשאלה שעלתה בבלוג The Blog Herald. השאלה פשוטה, אם כי מאד קשה לתרגם אותה לעברית:

Do You Blog While at Work?
סטאמר מציין שלמרות שעל פניו התשובה שלו נראית חמקמקה, למען האמת היא ישירה וכנה:
Well, I suppose that depends on what you mean by "blog".

I'm not trying to be evasive. It's just that the process known as blogging has many components – research, reading, initial writing, thinking, rewriting, more rewriting, more thinking, still MORE rewriting, and, finally, hitting the Publish button.

Anyone who does this on a regular basis can tell you that it's pretty much impossible to separate all those parts from your work life. Or any other part of life for that matter.

בעברית איננו משתמשים בפועל "לבלג". חיפוש ברשת העלה לי פחות מ-10 פעמים שבלוגרים דיווחו שהם "בילגו" על נושא כלשהו. כאשר אנחנו רוצים להגיד משהו על הפעילות הבלוגית שלנו אנחנו בדרך כלל כותבים שאנחנו "כותבים לבלוג" או משהו דומה. אבל סטאמר בהחלט צודק כאשר הוא כותב שהכנת מאמרון לבלוג איננה פעולה של כתיבה בלבד. יש בה שלבים רבים – קריאה רבה, בדיקה של ההתייחסות של אחרים לנושא, חשיבה ועוד חשביה, ועוד. וכמו סטאמר, אין ספק שאני עוסק בכל אלה בשעות העבודה. ולא רק אז. גם כאשר אני יושב מול הטלוויזיה בערב כדי לראות את החדשות, וגם (אם להודות באמת) כאשר אני אמור להקדיש את מלוא תשומת הלב לילדים שלי, המוח רץ ואני עסוק ב-"הכנה" של מאמרון לבלוג. אינני בטוח שאפשר אחרת, ואם כן אפשר, אינני בטוח שהייתי מעדיף את ה-"אחרת" הזאת.

סטאמר מסיים את המאמרון שלו בהערת אגב:

Read those steps in the blogging process again. Isn't that what we want our students to be doing as they learn to write?
כמעט מידי שבוע מתפרסם עוד מאמר על כך שאנחנו טובעים בים של מידע, ושאיננו מסוגלים להתמודד עם ההצפה הזאת. לטעמי, השלבים שעליהם כותב סטאמר אינם רק שלבים בתהליך הכתיבה, אלא גם שלבים המאפשרים לנו לשלוט בגלי המידע האלה שמציפים אותנו, שלבים שעוזרים לנו לעשות סדר בבלגן (וכן, אני מודע לקירבה הלשונית האפשרית בין "בלוג" לבין "בלגן"). בבלוג הזה אני משתדל מאד להתמקד בנושאים הקשורים לתקשוב בחינוך ובתהליך הלמידה, אבל גם כאשר אני מצליח לצמצם את עצמי לנושא אחד, אני מגלה, שוב ושוב, שהנושא האחד הזה הוא עולם ומלואו, וגם בו אני נמצא בסכנת טביעה.

עבורי, שלבי ההכנה של מאמרון לבלוג הם שלבים שתחילתם באותה סכנת טביעה, אבל המשכם עוזרים להעביר אותי לחוף מבטחים, למקום שבו אני מצליח לעשות לפחות טיפה של סדר בנושא בו אני עוסק, סדר שמאפשר לי להמשיך לחקור, לחשוב, ללמוד. וגם זה בוודאי משהו שאנחנו רוצים שהתלמידים שלנו ילמדו.

אולי הבלוג הוא פתרון, אבל לאיזו בעיה?

במהדורה הנוכחית של הרבעון Journal of Online Learning and Teaching, שרה הורלבורט, מרצה לספרות במכללה במדינת ושינגטון, מפרסמת מאמר ששואל שאלות קשות בנוגע לכדאיות של השימוש בבלוגים במסגרות לימודיות. הורלבורט מתעניינת בשימוש בבלוגים בהשכלה הגבוהה, והיא מנסה לבחון לאלו מטרות השימוש הזה יכול להתאים במסגרת הזאת. אינני בטוח אם במקרה הזה יש חפיפה ברורה בין ההשכלה הגבוהה לבין השימוש בבית הספר, אבל ראוי שרבות מהנקודות שהורלבורט מעלה ייבחנו לגבי כל מסגרת לימודית.

הורלבורט מציינת שבמסגרת לימודית הבלוג לא בהכרח זוכה לאותו סוג של שימוש לו הוא זוכה בסביבה חברתית, רחבה יותר. היא כותבת:

… one might be tempted to assume that if a technology is interactive in its natural user environment, it will necessarily be interactive in its academic user environment.
היא מדגישה שהציפייה הזאת יכולה להוביל למצב שבו מרצים רבים חושבים שדי ליצור מטלה של כתיבה לבלוג, ושהאינטראקציה תצמח באופן טבעי:
The idea then would be that if you know how to post to a blog, you automatically know how to assign a blog, and that when you do, the results will in most ways mimic the real-world application of the tool.
נדמה לי שאנחנו, אנשי החינוך, מרבים להתעלם מהנקודה החשובה הזאת. הורלבורט מציינת מספר נקודות נוספות שמקשות על שילוב הבלוג לתוך מסגרות לימודיות. היא מדגישה שלא פעם ההצלחות שעליהן אנחנו קוראים בנוגע לשימוש בבלוגים בחינוך מרוכזות בקורסים הקשורים מלכתחילה לכתיבה ולהבעה, או ללימוד הטכנולוגיה עצמה, ושהתרגום של הבלוג מהתחומים האלה לתחומים שבהם השימוש בו פחות "טבעי" לא תמיד מצליח. בנוסף, היא כותבת שלמרות הרצון לראות בצמיחה של קהילה לומדת, האמת היא שסטודנטים תמיד יהיו ערים למשקל המיוחד שיש לדעה של מרצה:
To the degree to which writing is a self-conscious social act performed with a specific audience in mind, the instructor, as the shaping authority of the “discourse community” is all-powerful and students are constantly aware of that power. This means that despite the importance and desirability of transforming a class into a blogging community, the first and most important reader in every student’s mind remains the instructor.
ולא פחות חשוב מכל אלה, נדמה לי שהורלבורט בהחלט צודקת כאשר היא כותבת ש:
very few published articles are generated by failed assignments. Success stories are much more marketable; certainly more flattering.
והרי אם זה נכון, יתכן מאד שלא מעט כשלונות פשוט אינן מגיעות לידיעה שלנו, והתמונה הכללית על השימוש בבלוגים פשוט מעוותת.

המאמר של הורלבורט הוא בין המעניינים ביותר בנושא של בלוגים בסביבה החינוכית שקראתי. היא איננה מקבלת כמובן מאליו שעצם השימוש בכלי שבסביבה חברתית מאפשר יצירת רב שיח בהכרח עושה את זה בסביבה חינוכית, והיא מצביעה על מספר מכשולים שמתעוררים בנסיון לשתול את הבלוג לתוך סביבה חינוכית.

עם זאת, נראה לי שצריכים להתייחס בספקנות כלפי לפחות אחת מהנחות היסוד שלה. בהסתמך על המדרג של O’Reilly, הורלבורט ממקמת את כלי ה-Web 2.0, וביניהם גם הבלוג, בדרגה הגבוהה של הרצף של אינטראקציה שכלי אינטרנט מאפשריים. גם אם זה נכון, אינני משוכנע שכוחו האמיתי של הבלוג נמצא דווקא באינטראקציה (וכדאי לזכור שקבוצות דיון, שבמידה מסויימת סובלות מכך שמזהים אותן ככלי של תקופת ה-Web 1.0, מאפשרות רמה גבוהה של אינטראקציה). הורלבורט כמעט איננה מתייחסת לתפקיד הבלוג בעידוד הרפלקציה האישית, או בשימוש בו לשם איסוף קטעי מידע מהבלוגוספירה ומהאינטרנט באופן כללי, והפיכתם למכלול קוהרנטי המבטא תובנות אישיות. הורלבורט מציינת שקיימת בעייתיות לא קטנה בנוגע למתן ציון על כתיבה לבלוגים, אבל נדמה שהיא בכלל איננה בוחנת את השימוש בבלוג בסביבה החינוכית ככלי אישי המשוחרר ממטלות ומציונים. השימוש בבלוג כמחברת דיגיטאלית, או כפורטפוליו, איננו מובן מאליו. סטודנטים ותלמידים יצטרכו ללמוד כיצד לנצל את הכלי בדרך הזאת, אבל בעיני כאן נמצא הערך החינוכי האמיתי שלו. ושוב, הורלבורט איננה מתייחסת להיבט החשוב הזה של הבלוג.

הגעתי למאמר של הורלבורט דרך מאמרון בבלוג של קנדס שיבלי, Think Like a Teacher. אין ספק ששיבלי, שעוסקת בעיקר בחינוך יסודי וחטיבות ביניים, התרשמה מהמאמר. הוא עורר אצלה הרהורים בנוגע למקום של הבלוג בחינוך, וגם לגבי הסיכוי להטמיע את השימוש בו:

Her analysis of the issues swirling around setting up and evaluating the success of a classroom social blogosphere are dead on. It makes me sense a hollowness in attempting any use of web 2.0 without a strong basis in pedagogy and analysis of the intricate relationships defined and created by each tool. These tools really do require rethinking.
ההתייחסות הזאת של שיבלי עוררה את הסקרנות שלי, אבל למען האמת, לא ציפיתי לפגוש מאמר שמתמודד בכובד ראש בנקודות רבות ומגוונות של השימוש בבלוגים בחינוך. בקלות יכולתי רק לקרוא את המאמרון של שיבלי ולפסוח על הקישור למאמרון של הורלבורט. למזלי, לא עשיתי זאת.

אולי אין הרבה חדש תחת השמש

טרי פרידמן מהרהר היום על ערכן של ההרצאות שהוא שומע בכנסים. הוא כותב:
For many years I have secretly (and sometimes not so secretly) fumed at conference speakers whose main role seems to be entertainment rather than enlightenment. Don't get me wrong: I enjoy a good "show" as much as the next person, but there does come a point when I start to think, "Is there any substance in any of this?"
אבל בצדק, פרידמן איננו מפנה את הביקורת שלו רק כלפי מרצים שמספקים בידור יותר מאשר הם באמת מעוררים מחשבה. הוא גם ביקורתי כלפי הקהל:
I have to say that I think the fault lies not so much with the speakers, but with the uncritical audiences that indulge them.
פרידמן כותב שקהל ערני צריך לשאול שאלות כגון: "אז מה?", או "כיצד אני אוכל להשתמש במידע הזה?". לדעתו, קהל ערני חש תסכול אם במשך 45 דקות מספרים לו דברים שאפשר היה לסכם בחמש דקות בלבד.

אני מניח שרבים מאיתנו שמשתתפים בכנסים על טכנולוגיות בחינוך (ולא מעטים מאיתנו שמרצים בהם) מזדהים עם הביקורת של פרידמן. באופן קצת פרדוקסלי, נדמה לי שאחד הגורמים המשמעותיים ביצירת הבעיה הזאת הוא נפיצותם של בלוגים. הבלוגוספירה החינוכית (בשפה האנגלית) יוצרת כוכבים שמושכים קהל. אבל כאשר אותם "כוכבים" מרצים בכנסים, הם בסך הכל חוזרים על דברים שכבר נכתבו בבלוגים שלהם. ומפני שאנחנו כבר מכירים את מה שיש לאנשים האלה להגיד, הציפייה שלנו איננה שנשמע משהו חדש, אלא שנחווה חוויה נעימה, שנצפה בהופעה מרשימה.

טרי פרידמן כותב באופן כללי. הוא איננו נוקט בשמות. לא כך גרי סטייגר. סטייגר כותב השבוע על דייוויד ורליק שבזמן האחרון דיווח בבלוג שלו על הרצאות שהוא היה עתיד לשאת בכנסים מכובדים. לגבי אחת מאלה, ורליק מסביר שהוא מתכוון לבחון את שלושה התנאים המרכזיים שגורמים לשיבוש הלמידה המסורתית … ואז הוא פונה לקוראי הבלוג שלו ושאל מה, בעיניהם, התנאים האלה. בעקבות זה, סטייגר שואל:

Am I missing something? Is David being humble or are conferences booking major speakers lacking the preparation or expertise required to educate and inspire the audience?
כמה קוראים בבלוג של סטייגר מגינים על ורליק ומציינים שאכן מדובר בצניעות. ורליק עצמו מגיב, ומציין שתכונה חשובה של כל איש חינוך, גם אם הוא מרצה מבוקש בכנסים, היא הנכונות לעסוק בלמידה מתמדת. כמובן שאי-אפשר להתווכח עם אמירה כזאת. אך עם זאת, בדומה לסטייגר, הרושם שאני קיבלתי מקריאת דבריו של ורליק היה של אדם שיודע שלא משנה מה הוא יגיד, הקהל שלו יתלהב מדבריו, ולכן הוא איננו צריך להכין את עצמו יתר על המידה.

אבל אולי הבעיה איננה בקהל, ולא במרצים, אלא בתוכן. פעמים רבות כבר התוודיתי שאני משוכנע שיש ביכולתם של כלי Web 2.0, למשל, לשנות את פני החינוך. אבל בכל זאת יש גבול למספר הפעמים שאפשר לחזור על האמירה הזאת מבלי להביא דוגמאות שמתארות כיצד, ברחל בתך הקטנה, השינוי הזה באמת יתרחש. עלי להודות שבמידה מסויימת, התוכן של הרצאות שעוסקות ב-Web 2.0 בחינוך, או ב-"אוריינויות חדשות" (נושא אהוב על ורליק) צפוי למדי. כפי שפרידמן מיטיב לתאר, בהרצאות האלו אנחנו פוגשים דוגמאות מלהיבות שאחרי בדיקה נוספת מתגלות כריקות מתוכן אמיתי. איננו מגלים שהמלך עירום, אבל איננו מתרשמים שבגדיו כל כך חדשים.

גרי סטייגר מתעייף מהפופוליזם של דייוויד ורליק. טרי פרידמן מתעייף מתרבות הכנסים. ואנחנו, הקהל, צריכים לדרוש ממנהיגינו, ומעצמנו, פחות הופעה, ויותר תכלס.