יצירת מידע כדי להבין … בעצמנו

בהתחשב בעובדה שאחד הנושאים שעליו בלוגרים רבים כותבים הוא המהירות המסחררת שבה המידע זורם, יש אולי טעם לשאול האם קיים חוק התיישנות כלפי מאמרונים שהתפרסמו לפני יותר משבוע. במידה מסויימת אני חש שאין כבר טעם לכתוב על מה שאני כותב כאן, אבל מפני שמדובר בנושא שמעסיק אותי (ומה לעשות, אני זה שקובע מה מופיע כאן), אני בכל זאת אעשה זאת.

ג'ף אוטכט, בתחילת המאמרון שלו Moving from Consumer to Producer of Information מציין שהמאמרון נכתב לתלמידים שלו בכיתה י"א, וגם לעצמו. נדמה לי שחשוב לזכור שכוונת המאמרון היא לעודד את התלמידים לראות את עצמם כיוצרי מידע. אוטכט מזכיר סקר יחסית חדש שזיהה מגמה ברורה אצל בני 18-24. מתברר שהם צופים בפחות טלוויזיה ולעומת זאת מבלים יותר באתרים של רשתות חברתיות. אוטכט מוסיף שזה נכון גם לגביו, והוא מסביר:

Social Networks, and the social web (also known as Web 2.0) allows me to not only consume but easily produce knowledge of my own. It is this interaction with knowledge that leads to new understandings and pushes me to think.
אוטכט מקשר בין המגמה הכללית הזאת לבין בית הספר:
Education in the 21st Century is not about consuming information (it changes too fast), it’s about creating new knowledge from what we know, what we think, and what we are passionate about.
אינני רוצה להתווכח עם אוטכט. אני, הרי, מסכים עם הרבה ממה שהוא כותב. ובכל זאת, קיימים סוגים שונים (אולי מדובר ברמות שונות) של יצירת מידע, ואם לא נבחין בין הסוגים השונים האלה, קיימת הסכנה שנשכנע את עצמנו שכל הגיג של תלמיד שמתפרסם באינטרנט הוא מידע שראוי להתייחסות רצינית. לצערי, זאת אשליה. אולי עוד ציטוט מאוטכט תעזור להבהיר את העניין. הוא כותב:
This is new to education as we were all raised to be consumers. We sit in class, we listen, we do our assignments, turn them in and move on. We consume, show that we consumed and that’s it. We never were asked to produce, to think deeply about what we were learning and we never had the opportunity to share what we thought ….
האם באמת מעולם לא ביקשו מתלמידים ליצור משהו? והאם יש הקבלה כל כך ברורה בין "ליצור" לבין "לחשוב לעומק על מה שאנחנו לומדים"? גם ללא הפקת מוצר מידע, תלמידים יכולים "לחשוב לעומק", ולא פעם קשה למצוא במוצר המבוקש (אני מסכים שיש טעם בדבר כזה) סימנים שמעידים על חשיבה לעומק. במקום לכנות את הפעילות הזאת "יצירת מידע" או "הפקת מידע", נדמה לי שהגיוני יותר (שלא לדבר על צנוע יותר) להתייחס אליה כחשיבה מוחצנת, כהתמודדות אישית/ציבורית במידע שהתלמיד נחשף אליו, ומתמודד איתו. הבלוג (ונדמה לי שכאן אוטכט רומז בעיקר על כתיבה לבלוגים כיצירה של מידע) צריך לשמש תיבת תהודה לחשיבה של התלמיד, ופחות כמיקרופון המגביר את הגיגיו והופך אותם לפומביות. רצוי לעודד תלמידים ליצור, אבל בלהט העידוד אסור שנפסיק לבחון לעומק אם מה שיוצרים באמת ראוי לפרסום ברבים.

משום מה אני מוצא קשר בין הנושא הזה שאוטכט מעלה, לבין נושא אחר שמרטין וולר העלה בבלוג שלו. וולר מתייחס ל-Twitter ולהתנהגות החברתית של משתמשיו. אני אמנם ציינתי כאן לא פעם שהכלי הזה איננו מדבר אלי, אבל כתבתי גם שיש בו משהו מרתק שמונע ממני לפסול אותו. נדמה לי שצריכים גם להוסיף שבמידה מסויימת, אפשר לראות בהודעות של Twitter סוג מסויים של פריטי מידע (אני מניח שאוטכט רואה אותן כך). וולר, במאמרון שלו, שואל שאלה שנראית לי די מרכזית בעולם של Twitter:

If someone has 1000+ followers, but only follows 30+, are they ‘misusing’ Twitter? Or doesn’t it matter?
יתכן שהשאלה הזאת מעסיקה רק חוג מצומצם מאד של משתמשי Twitter, ושהמשתמשים האלה עסוקים כל כך בעצמם עד שהם חושבים ששאלה שולית כזאת היא בעלת חשיבות של ממש. יתכן, אבל אני חייב להודות שאני מוצא בה משהו משמעותי מאד. המשמעות הזאת מתחדדת במיוחד לאור הויכוח החריף שמתנהל בעקבות ספרים כמו זה של אנדרו קין (The Cult of the Amateur) על הפגיעה במומחיות שהאינטרנט מהווה. קין עשוי לטעון, למשל, שהרצון של אוטכט להפוך את תלמידיו ליוצרי מידע רק מעודד את הבינוניות וקובר את האיכות תחת הרים של "מידע" שאינו ראוי לפרסום. גם ההודעות הקצרצרות של Twitter הן תוצרי מידע, אבל (שוב, לפי קין) מדובר ברעש ולא בתוכן בעל ערך.

אני בוחר להגדיר את ההודעות של Twitter באופן קצת שונה. ההודעות האלו הן מידע מהסוג שהערך שלו נמצא בתהליך. במקור, המטרה של Twitter היתה לאפשר לאדם לדווח מה הוא עושה נכון לרגע נתון. לו כך היה, הייתי מסכים שמדובר ברעש. אבל משתמשי Twitter הסבו את הכלי לשימושים נוספים. היום, משתמשים רבים מנצלים את הכלי כדי להצביע אל מידע נוסף. הם אינם מצהירים ובכך מסיימים, אלא פותחים נושא לדיון. ובכך יש ערך. הבעיה היא שכמות ההודעות האדירה שאנחנו קוראים יכולה לשתק אותנו. קיימת סכנה ש-"נעקוב" אחרי רבים כל כך, שבעצם, לא נוכל לפעול. נדמה לי שסטיבן דאונס התכוון למשהו כזה כאשר הוא הגיב לוולר בבלוג שלו. הוא העיר:

The thing is – there is (and always has been) an asymmetry of communication. Which is simply this: it is easier to be heard by many people than it is to hear many people. It takes no effort at all to broadcast to 1000 Twitter users – the computer does it all. But following 1000 takes some commitment. We need to understand that the whole internet is like that.
זה שיש לנו מאזינים רבים איננו בהכרח אומר שיש לנו מה להגיד. אני בטוח שיש לפחות 1000 בלוגרים הכותבים על תחומים הקשורים לחינוך שהמאמרונים שלהם ראויים לקריאה, אבל השלמתי עם העובדה שאין שום סיכוי שאקרא את כולם, והם בוודאי מבינים שלא כל מי שעשוי למצוא עניין במה שהם כותבים יגלה אותם, או יקדיש את הזמן לקרוא אותם. ואולי בזה יש גם "תשובה" לאוטכט. ראוי לעודד תלמידים להיות לא רק צורכי מידע, אלא גם "יוצרי מידע". אבל רצוי שאותו עידוד יבוא לא על מנת שהם יזכו לפרסום, אלא על מנת שהם יוכלו להבהיר יותר טוב את החשיבה של עצמם. בעצם יצירת המידע שלהם צריך להיות מכוונת כלפי פנים, ולא כלפי חוץ.

כל כבוד!

היום, בפעם הראשונה מזה חודש וחצי, הופיע בקורא ה-RSS שלי מאמרון חדש מהבלוג של קונרד גלוגאוסקי. בזמן האחרון המאמרונים של קונרד מופיעים בתדירות נמוכה, והצטערתי על כך. עם זאת, התרגלתי למצב. ידעתי שהוא מקדיש את רוב זמנו לסיום כתיבת עבודת הדוקטורט שלו (והוא הרי גם מלמד במשרה מלאה בבית ספר תיכון), וקשה היה לצפות שהוא גם ימצא זמן לבלוג. אבל מציאת מאמרון חדש של קונרד תמיד משמחת אותי, והפעם השמחה היא כפולה מפני שהוא מדווח בו שהוא הגן בהצלחה על התיזה שלו.

מי שעוקב אחר הבלוג של קונרד, בו הוא מדווח על הפעילות שלו בכיתה ועל המחקר שלו, לא יופתע לקרוא על הקשר ההדוק שהוא חש בין שני החלקים המקצועיים האלה בחייו:

It was a fascinating journey. I learned a lot about writing in online environments, about student interactions online, and about fostering student engagement in online spaces. However, one of the most personally relevant findings of my research was the impact that it had on me – the teacher-researcher.
במאמרון החדש קונרד ממשיך להעמיק בקשר הזה. בצורה האופיינית לו, גם כאן הוא מיטיב לשלב בין המקצועי לבין האישי – סוגיה שנמצאת ביסוד המחקר שלו שבחן את ההשפעה של השימוש בבלוגים על הדינמיקה של קשרי מורה/תלמיד בכיתה. הוא מביא ציור של קאראווג'יו ומסביר למה אותו ציור משמש לו כמטפורה שהוא נעזר בה כדי להסביר את התפקיד של המורה בקהילה של תלמידים הכותבים בלוגים:
What this painting says to me is that we can gain a better understanding of our classrooms-as-communities if we immerse ourselves in them. In the manner of Caravaggio, teachers should weave their readerly, personal voices into the fabric of classrooms-as-communities. What my experiences illustrate, and what the painting metaphorically emphasizes, is that teacher professional development in the 21st century requires that we look closely at how to most effectively embed ourselves in our practice and in the experiences and interactions of our students. Professional development in the networked world requires that we look closely not only at what we do as educators but also at how we are embedded in educational contexts. Much like Caravaggio, we have to narrate ourselves into existence through participation in our classrooms in a way that is non-authoritarian, readerly, and conversational.
אני משוכנע שבהוראה שלו קונרד מצליח לשלב של הסיפור האישי שלו לתוך העבודה שלו כמורה – שילוב שהוא מזהה כרצוי כל כך. ולנו לא נותר אלא לברך על כך שהאקדמיה ראתה לנכון להעריך את התרומה שלו – תרומה שקוראי הבלוג הרבים שלו כבר רוכשים לו זה זמן רב.

ועוד דבר קטן: בעת הכנת המאמרון הזה רפרפתי בשלוש השנים של הבלוג של קונרד. (אני קורא נאמן שלו כבר שנתיים מתוך השלוש האלה.) הופתעתי לגלות שאין זה נכון ש-"בזמן האחרון" הוא מפרסם מאמרונים בערך פעמיים בחודש בלבד. בעצם, כך היה במשך כל שלוש השנים האלה. באופן עקבי דבריו מצביעים על חשיבה בהירה ומעמיקה, ותמיד יש מה ללמוד מהם. אולי בגלל זה הם מהדהדים אצלי לזמן ממושך, ונוצר הרושם שבעבר הוא נהג לפרסם בתדירות גבוהה יותר. אולי גם בזה אני יכול ללמוד ממנו.

איך שדיון מתגלגל

אולי באופן טיפה פרדוקסאלי, המאמרון האחרון בבלוג של ויל ריצ'רדסון לא עורר אצלי רצון לכתוב כאן, אבל התגובות לאותו מאמרון כן עשו זאת. ריצ'רדסון כתב על סקירה של דייוויד ויינברגר על הרצאה של קליי שירקי בעקבות פרסום הספר החדש שלו. נדמה לי שמדובר בספר שכדאי מאד לקרוא, אבל כפי שציינתי, לא המאמרון הוא זה שגרם לי לרצות לכתוב.

במאמרון שלו, ריצ'רדסון ציטט את ויינברגר שכתב שסביבת ה-Web 2.0 מכניס אותנו לתוך "a publish-then-filter world". באמצעות האמירה הזאת ויינברגר ביקש לתאר מציאות שבה, להבדיל מעולם העיתונאות המסורתית שבו עורכים ידיעות לפני הפרסום, הפרסום קודם לסינון. בעולם הזה, יש צורך לפתח ולשכלל את מיומנות הסינון. יש כאן רעיון מעניין, אולי אפילו חשוב, אבל (שוב) לא הרגשתי שהוא עורר אצלי צורך, או רצון, לכתוב.

אבל ציטוט אמירתו של ויינברגר בבלוג של ריצ'רדסון גרר תגובות מאד מעניינות, בעיקר של דין שרסקי ושל גרי סטייגר.

סטייגר ביקש להבחין בין פרסום תוצרים "גמורים", תוצרים שעברו תהליך של עיבוד, של עידון, של גיבוש, לבין החשיבה בקול רם שאנחנו פוגשים, באופן מאד לגיטימי, בבלוגים של תלמידים:

There is a fundamental difference between brainstorming and publishing. We do our students a grave disservice if we lead them to believe that they are so precious that every thought they have or sentence they type is worthy of an audience. Kids are wonderful and it’s great that educators have the potential to network online, but unless a venue is specifically for the purposes of peer-editing or review, publishing should remain at the end of the creative process.
הוא הוסיף:
Rough drafts “published” online disrespect the audience the web so generously affords.
שרסקי הסכים. הוא הדגיש שמורים צריכים לעזור לתלמידים שלהם להבחין בין טיוטה לבין עבודה שבאמת מוכנה לפרסום:
it’s about helping adults, kids, everyone being able to distinguish, “in draft” work from “this is my best”.
במידה מסויימת, כתיבה בלוגית של תלמידים גורמת לטשטוש שהוא כמעט בלתי-נמנע. הבלוג, הרי, מיועד גם לטיוטות, וגם לפרסום. שרסקי, מוקדם יותר בדיון, אפילו מציע להעזר בתגים על מנת להבחין בין שני הייעודים האלה בכתיבה של תלמידים. כך, אם נדע מראש מה "טיוטה" ומה "גמור", לא נשפוט את ה-"חשיבה בקול רם" באותן אמות מידה שבהן נשפוט כתיבה שאמורה להיות גמורה ומלוטשת.

אינני בטוח שתגים כאלה נחוצים, אבל ברור לי שכן צריכים להיות ערים לסוגים השונים של כתיבה שאנחנו פוגשים בכתיבה בלוגית. תחת הכותרת הזאת אנחנו פוגשים סוגי כתיבה שונים, ונעשה לתלמידים שלנו שרות דוב אם לא נשכיל להבחין ביניהם – ולהתייחס לטיוטה כטיוטה, ולא כשיא הכתיבה המלוטשת הראויה לעיני העולם כולו.

הרהור על סדר העדיפויות של מורים

כריסטיאן לונג, מורה בתיכון בטקסס (שכנראה חזר להוראה אחרי מספר שנים שבהן הוא עסק בתכנון אדריכלי של בתי ספר) כותב על השימוש של תלמידיו בבלוג הכיתתי שהוא פתח. הוא מביא קטע די ארוך של אחד מתלמידיו, ומסכם שהוא מאד אוהב את השורה האחרונה של מה שהתלמיד כתב. ואז הוא מוסיף:
Better yet, I love that this kid — along with ALL of his classmates — are writing responses like this to daily/weekly writing prompts that ONLY grant them a 'participation' grade at the end of the semester…all while still maintaining a crazy academic pace and writing program that actually serve their GPA far more directly.
אבל בשלב הזה לונג עוצר את עצמו ומהרהר שהוא נשמע כמו פרסומת לשילוב Web 2.0 בחינוך, או כמניף הדגל של תפיסה חינוכית חדשה:
Note to self: Guess my students now gotta go global and be a poster children for something esoteric and divisive that some new age guru will frame in yet another bestseller spanning the bookshelves of educators and business tycoons alike, something that will pit IT jocks against old school librarians and everyone in between, all piggybacking on the good will of my kids in the process.
לפי לונג, הכוונות שלו בשימוש בבלוג בכיתה צנועות בהרבה. הוא מתאר את תהליך הכתיבה בכיתה שלו – את הרעיונות שהוא מעלה לדיון/כתיבה, את הדרישות שלו מכל תלמיד, את העובדה שהוא עובר על הכל לפני הפרסום, ועוד. המסקנה? לשם זה הוא מצטט ידיד שעבר על התהליך:
It sounds like a classic writing workshop, as opposed to a global project.
לונג נזכר שלפני לא הרבה שנים, בהרצאות רבות לאנשי חינוך וטכנולוגיה, הוא נהג לשבח בלוגים וכלים דומים כאמצעיים לפיתוח "הקול הגלובלי" של תלמידים, כדרך לאפשר להגיגיהם להגיע לקהל הרחב ביותר. אבל הנסיון שלו בכיתה, מול תלמידיו, הביא לשינוי בתפיסה שלו:
But here I am today, back in a real-live classroom with a kid-driven blog that is far surpassing my early expectations, ready and able to go global, a hop-skip-n-jump away from winning some tech-friendly award (I imagine) and in the process getting more Google Juice and digg-love than I can hold in 2 really, really, really big hands, no matter how much I tried to hold back the rising tide of good will.

And I'm not even sharing the links. Or caring if my kids are the only ones that ever cannonball in these waters when all is said and done.

Why?

Because that kid whose response lies above is kicking 'backside' (along with all of his classmates) without ever stepping over the garden wall. And without any link love. Or virtual podium clapping.

Nope.

They're doing it the same way we would have done it a generation ago. Inside the classroom. For their immediate peers. And without needing to carry anyone's systemic banner in the process.

הוא בוחן את עצמו ושואל עם המשיכה שלו, וגם של לא מעט מורים אחרים, לבלוגים ולכלים דומים נובעת פחות מהרצון לקדם את הלמידה של התלמידים, או אולי יותר מהאפשרות לקדם את הקריירה שלהם, לזכות בקוראים שיגיבו (בבלוגים שלהם, כמובן) בשבחים על הנעשה בכיתה, שבחים שיובילו לקישורים נוספים שבסופו של דבר מזכים את המורה בהערכה ובתהילה. מול זה הוא מעמיד את התחושה הבסיסית שלו שבלי הפרסום, התלמידים שלו פשוט לומדים, ונהנים מהלמידה.

כמו שנכתב כאן (בוודאי לעתים קרובות מדי) אני מייחל ליום שבו השתלבותם של הכלים האלה בתוך בית הספר תהיה כל כך מלאה וטבעית, עד שלא נתרגש מעוד מורה שמדווח לעולם על מה שתלמידיו עושים איתם. (יש טעם לציין שהגעתי אל המאמרון של לונג דרך המלצה של ראובן וורבר, שידע שהוא יעניין אותי. ראובן דיווח שהוא הגיע אליו דרך המלצה ב-Twitter. נדמה לי שזאת עדות לעובדה שהרשתות החברתיות האמיתיות שלנו חוצות פלטפורמות. אבל על זה, אולי בפעם אחרת.) בינתיים, היום הזה עדיין רחוק, ועל מנת להביא את הבשורה לכמה שיותר מורים השיווק נחוץ ולגיטימי. חוג מהמשתמשים עדיין מספיק קטן כך שיש עדיין מורים שקוראים בלוגים של תלמידים בבתי ספר אחרים ומוצאים את הזמן, ואת הטעם, להגיב. אבל עם קצת מזל, המצב הזה ישתנה. כבר היום, בבלוגוספירה החינוכית באנגלית המקומות בצמרת די תפוסים, ובלוגרים חינוכיים חדשים זקוקים לזווית מקורית, או שיווק מוצלח במיוחד, כדי לזכות בחשיפה רחבה. אך למזלנו, יש הרבה מורים כמו לונג ש-"להיות כוכב" כבר איננו מעסיק אותם, ובמקום זה הם מתמקדים בלמידה, ובדיווחים צנועים, ממוקדים, על התהליכים המתרחשים בכיתות שלהם. מדיווחים כאלה, אני לומד.

תהליך – ולא רק תוצר

בדיווח שלי על חלקים מכנס צ'ייס ציינתי ששני מושבים של הכנס הוקדשו לוויקיים, ואילו בלוגים בקושי הוזכרו כלל. הרהרתי אז שאולי חוקרים נמשכים אל הוויקי יותר מאשר אל הבלוג מפני שהנתונים שנאגרים בוויקי עושים אותו לכלי שכמעט מזמין שיערכו עליו מחקר. סלביה מרטינז, שאת הבלוג שלה התחלתי לקרוא רק השבוע, מעלה הסבר אפשרי אחר לפופולאריות של הוויקי – לא אצל חוקרים, אלא אצל מורים.

בדרך כלל, כאשר דנים על כלי Web 2.0 בחינוך, הוויקי והבלוג מככבים יחד – לעתים קרובות, אפילו באותו משפט. מי שבוחן את הכלים לעומק מבין שלכל אחד ייחוד משלו, ושכל אחד מתאים יותר לסוג מסויים של פעילות לימודית. אישית, בארץ, לא שמתי לב שמורים בבתי הספר מעדיפים אחד מאלה על פני משנהו. בינתיים, בארץ, שניהם זוכים לשימוש די דליל באופן די שוויוני.

אבל הנסיון של מרטינז, בארה"ב, כנראה קצת שונה. היא מדווחת על כנס בו היא השתתפה השנה:

I heard a number of teachers say that they are able to use wikis or make podcasts at their schools, whereas blogs were discouraged or blocked.
ובעקבות ההערה הזאת, היא מנסה למצוא הבדלים בין הכלים. היא כותבת שתחילה היא חשבה שאולי חוסמים בלוגים מפני שהם מזוהים עם כלי כמו MySpace שנחשב למרחב מלא סכנות, ואילו הוויקי בטוח יותר. (לאור הביקורת הרבה כלפי וויקיפדיה, קשה לי להסכים עם מרטינז כאשר היא כותבת שמורים נוטים לזהות את הוויקי עם למידה.) אבל בהמשך היא מוצאת הבחנה אחרת שבעיני חשובה ביותר:
But as I thought more about it, I don’t think it’s that simple. I think it reflects a larger issue of assessment and comfort with the status quo. In most schools, curriculum focuses on student product rather than process.

A wiki is a means to collaboratively get to an end product, something a teacher can look at, assess, and grade. It’s easier to adapt existing curriculum to use a wiki, since most curriculum is also product focused….

But blogs reflect the process of learning, of going through a learning experience that may not result in a final product. Where’s the report, the culminating evidence of mastery, the final draft? How do you grade a student who might be changing over time?

יש, כמובן, לא מעט דוגמאות שבהן מורים משתמשים בוויקיים לא על מנת להפיק תוצר, אלא כדי ללוות תהליך (ואין פסול בכך שבסיומו של תהליך יש תוצר). ובכל זאת, מרטינז נוגעת כאן בנקודה מאד חשובה. הבלוג איננו רק כלי שמאפשר פרסום, או שמעודד כתיבה. הוא כלי שמסוגל להעניק לתלמיד את המרחב האישי הדרוש לו להתפתח כלומד עצמאי. בתי ספר עשויים לחשוש בפני הבלוג מפני שהוא שם דגש בתהליך, ולא בתוצר.

אבל אני כמובן מייחל ליום שבו יהיו מספיק וויקיים ובלוגים בבתי הספר בארץ כך שנוכל, אם זה יידרש, להשמיע ביקורת כזאת. בינתיים, היום הזה עוד רחוק.

באריזונה ממשיכים את הדיון

לפני כשלושה שבועות דיווחתי כאן על פרויקט מרשים מאד שקרל פיש ומורים אחרים בבית ספר תיכון באריזונה מנהלים עם תלמידים בכיתה ט' בשיעורים לכישורי שפה. דיווחתי שפיש, והמורים האחרים, נעזרים בבלוגים ובוויקיים, בנוסף לדיון באקווריום, כולל עם מומחים מחוץ לכיתה, כחלק מהתייחסות התלמידים לספר של דניאל פינק, A Whole New Mind. מפני שפיש מדווח על השלבים השונים של הפרויקט הזה בבלוג שלו, מתאפשר לנו, הצופים מבחוץ, להציץ במתרחש, ולהתרשם.

בבלוגים של שני המורים שבכיתותיהם מתנהל הפרויקט אנחנו יכולים לקרוא תמליל (אם זאת המילה הנכונה) של הפגישות עם המומחים החיצוניים. חשוב לציין שהפגישה התקיימה בשני מעגלים – מעגל פנימי של אקווריום שהתנהל באמצעות וידיאו, ומעגל חיצוני. התלמידים שהיו במעגל החיצוני כתבו לבלוגים שלהם, וגם שלחו "תגובות" לבלוג של המורה. האורחים, בנוסף להשתתפות במעגל הפנימי גם הגיבו להערות בבלוג.

אינני יודע אם יש אי-שם שידור של הוידיאו עצמו. אבל התעניינתי מאד בדיון שהתנהל על גבי הבלוג. (למען האמת, נדמה לי שבמקרה הזה היה כדאי יותר להשתמש בקבוצות דיון במקום בבלוג, ולא ברור לי למה לא בחרו בכלי הזה.) התעניינתי במיוחד בדיונים בהם השתתף גרי סטייגר מפני שציפיתי שהוא יתייחס לספר של פינק בביקורתיות חריפה. חשבתי שהתלמידים יתלהבו מהספר של פינק, ורציתי לדעת כיצד הם יגיבו לביקורת הדי קטלנית של סטייגר.

לא קל לעקוב אחר התמלילים של התגובות – גם מפני שאין לנו החוט המקשר של המעגל הפנימי, וגם מפני שאין שרשור בתגובות אלא פשוט אוסף של הודעות המאורגן לפי שעת המשלוח. אבל בשני ה-"תמלילים" (מעל 180 תגובות בבלוג של גב' מוריץ, ו-240 תגובות בבלוג של מר סמית) אפשר למצוא חשיבה מעמיקה שלעניות דעתי איננה אופיינית לתלמידים בכיתה ט', ובוודאי לא בשעות הלימודים בבית הספר. במקום לתקוף את סטייגר, רוב התלמידים (ותלמידים רבים משתתפים ב-"דיון") מתמודדים בכובד ראש עם הטענות שלו. הרושם הכללי הוא שהתלמידים הגיעו לדיון מוכנים – שהם קראו את הספר של פינק, וגם את הביקורת של סטייגר שהוגשה להם כחומר רקע.

התפקיד של פיש בכל המערך הזה הוא לרוב כמארגן את הדברים מאחורי הקלעים, אבל בבלוג שלו הוא מביא מקורות נוספים שיכולים לתרום לדיון (לדוגמה, הביקורת של סטייגר על הספר של פינק, ומנגד, ראיון של פינק עם תומס פרידמן [ראיון שמצדיק מאמרון בפני עצמו, אבל ….]). אני מניח שהמורים של הכיתות הגישו את המקורות האלה לתלמידים שלהם באמצעים אחרים, ולכן נדמה לי שפיש עושה זאת בבלוג שלו לא על מנת לכוון תלמידים למקורות האלה, אלא כדי שאנשים שקוראים את הבלוג שלו (ויש לא מעטים) יוכלו לקרוא אותם. בכך הוא ממשיך להרחיב את המעגל, ומראה לתלמידי בית הספר שהנושאים שעליהם הם דנים הם אותם נושאים שמעסיקים מבוגרים רבים.

סטייגר עצמו מגיב למאמרון הזה של פיש ומציין שהוא מאד התרשם מבגרות התלמידים. פיש מוסיף:

It's been interesting observing the students through this process. When we first started, I'd guess about 80% "agreed" with Pink and perhaps 20% "disagreed" but most of them were pretty quiet about it. As we progressed through our discussions of the book, and with the help of outside bloggers like yourself as well as discussions with their classmates, now many of the students are looking closer at the ideas of the book and aren't quite as sure. In fact, a few of them have said something similar to, "I don’t know what to think anymore." Which, for me, is perfect.
לא פעם ציינתי שקשה לצפות שמבוגרים רבים יקראו בלוגים של תלמידים, או יגיבו להם עם הערות משמעותיות, בעלות ערך. יתכן שפרויקט מהסוג הזה יכול להצליח רק מפני שלבלוג של פיש יש קוראים רבים בקרב בלוגרים חינוכיים. אבל אפילו אם כך המצב, אין ספק שהפרויקט הזה, וגלי התגובות שהוא מעורר, מראה את הכוח של התקשוב בחינוך.

על העתקות, וכצפוי, טיפה על בלוגים

אתמול אריאלה הפנתה אותי לבלוג נחמד המנסה למסור מידע שימושי לסטודנטים באוניברסיטאות (כנראה לרוב באנגליה). בבלוג מופיעות עצות מגוונות שמטרן היא לעזור לסטודנטים חדשים להתאקלם בסביבה החדשה של ההשכלה הגבוהה. בין העצות אפשר למצוא עצות טובות, אך בנאליות למדי, כמו למשל "Just be nice", אבל יש גם עצות שיש בהן הגיון רב, שאולי אינן נשמעות מספיק. תחת הכותרת "Read something else" למשל, מסבירים:

One of the things that can help you balance your intellectual life is to read outside your subject area. And you’d be surprised at how much of a difference that deviation from the norm can make to your own studies.

אריאלה, שיודעת מהם הנושאים שמעסיקים אותי, כיוונה אותי למאמרון קצר בנושא העתקות. אין בו משהו יוצא דופן, או שונה ממה שבדרך כלל נכתב על הנושא. מספרים שעבודה שבה אנחנו משנים מילה פה ושם, או מזכירים את המקור, עדיין יכולה להחשב כהעתקה. וכמובן מדגישים שההעתקה היא דרך בטוחה להיזרק מהלימודים. כותבים גם שההעתקה פשוט איננה כדאית מפני שמה שמעתיקים אינה עונה על השאלה שעליה התבקשנו לענות בעבודה שאנחנו מכינים:

The people who set your assignments are at least smart enough to ask specific questions about the specific things that you were told about in class or directed to read about. You will never, at university, get an assignment to simply ‘write about volcanos’. Your task will always be specific enough so that you will have to engage with the material, reflect on what you’ve learned and say some interesting things about it.

מדובר בנקודה חשובה מאד. רק לעתים רחוקות מאד מתמזל מזלנו, ואנחנו מוצאים מקור שממנו נוכל להעתיק ולהגיש משהו שבאמת עוסק, באופן מספיק ישיר, בנושא שעליו עלינו להגיש עבודה. אני נוטה להסכים שברמה של האוניברסיטה המטלות שסטודנטים אמורים לקבל אינן מהסוג של "כתוב משהו כללי על …", אבל לצערי גם ברמה האוניברסיטאית זה בהחלט יכול לקרות. אבל הבעיה מתחילה הרבה לפני-כן, עוד בבית הספר. אותם סטודנטים שלומדים היום באוניברסיטה היו פעם תלמידי בית ספר, ושם רוב רובן של המטלות שהם קיבלו היו מהסוג שבו קל למדי להגיש עבודה מועתקת, עבודה שאינה דורשת שום התייחסות אישית. וכאשר אותם תלמידים נעשים לסטודנטים באוניברסיטה הם בקושי יודעים להכין "עבודות" שאינן העתקות.

ווסלי פריאר, גם כתגובה למאמרון הזה, וגם בבלוג שלו, מתייחס לנושא. הוא שואל מה ניתן לעשות על מנת לשכנע סטודנטים שההעתקה אינה אתית, ומודה שאין לו תשובה לשאלה הזאת. הוא מהרהר שאולי אפשר לפתח את התחושה הזאת אם תלמידים יקראו את העבודות של עמיתיהם:

I think we need moderated social networks in schools where students have opportunities to make mistakes and learn from them

המאמרון הזה על נושא ההעתקה הזכיר לי מאמרון של קתי דייווידסון, מלפני כעשרה ימים, שהופיע בבלוג שלה ב-HASTAC. דיווידסון איננה צריכה לחשוש שהיא עשוייה לקבל ציון כושל בגלל העתקה – יש לה שני דוקטורטים של כבוד, בנוסף לדוקטורט ה-"רגיל" שלה. אולי בגלל זה היא מתייחסת לנושא מזווית די שונה. באופן כללי, המאמרון שלה עוסק בנושא של כתיבה לבלוג, ובמסגרת הזאת היא שואלת:

I want to reverse the ethics: why in the world would someone like me want to be giving away all her own ideas for free?

בין התשובות שהיא מציעה, אנחנו קוראים:

what I have learned is that ideas themselves are rarely original. We all borrow and all think up the same thing at once. It is shaping, fashioning, implementing, developing, and communicating ideas that is the point. That's why I blog every day. It helps me fashion and also helps me create a community whose ideas nourish my thinking.

הרוב הגדול, אולי הרוב המכריע, של הכתיבה של תלמידים היא כתיבה של "עבודות" שמוגשות למורים. כאשר התלמידים האלה מגיעים לאוניברסיטה, הם כבר "למדו" שהכתיבה היא משהו שעושים על מנת להגיש עבודה, על מנת לקבל ציון. רק לעתים רחוקות תלמידים כותבים כדי להבהיר רעיונות לעצמם ולעמיתיהם, כדי לחשוב בקול רם. כאשר הכתיבה איננה משרתת צורך אישי, פנימי, קל מאד להעתיק – כמעט אפשר להבין למה עושים זאת. אינני טוען שבלוגים הם הפתרון לכל תחלואי הכתיבה הבית ספרית, אבל יתכן מאד שתלמידים שלומדים לכתוב באופן תדיר לבלוגים ילמדו גם לחשוב לתוך הדף, יבינו טוב יותר לשם מה אנחנו כותבים, ויתגברו על ה-"צורך" להעתיק.

ושאלה קטנה לסיום: אם אני כותב את אותו הדבר שוב ושוב כאן, האם מדובר בהעתקה עצמית?

דוגמה למופת, עם הרהור לצידה

מידי פעם מתעורר בי החשש שאני משווק בלוגים בכיתה כפתרון קל למלוא תהליכי למידה – כאילו אם רק נפתח בלוגים עם התלמידים שלנו, ונזכיר להם לכתוב בהם מידי פעם, פתאום, באופן פלאי, נזכה בלמידה משמעותית. במספר בלוגים שאני קורא אפשר לחשוב שהכותבים משוכנעים שהטכנולוגיה כל כך מדברת בעד עצמה עד שהמורים יכולים להכניס בלוגים לתוך הכיתה, ולנוח – הלמידה תתרחש בעצמה. כמובן שהדברים אינם כל כך פשוטים. השבוע קרל פיש העניק לנו הזדמנות להציץ לתוך התהליך המורכב הזה ולהתרשם מהמחשבה הרבה שצריכים להשקיע כדי להפעיל תהליך למידה מוצלח. פיש כתב בבלוג שלו על פרויקט בבית הספר שלו, פרויקט שמתנהל במספר כיתות לכישורי שפה בכיתה ט'. מדובר בתהליך מורכב ומושקע.

פיש מדווח שהתלמידים המצטיינים בכיתות לכישורי שפה קוראים את הספר A Whole New Mind מאת דניאל פינק. מתנהלים דיונים על הספר בתוך הכיתות, ואחרי הדיונים התלמידים צריכים לכתוב חיבור על פרק אחד מתוך הספר. בדיון על הספר בכיתה התלמידים משתתפים בתרגילי אקווריום, כאשר התלמידים במעגל החיצוני כותבים רפלקציות לבלוגים שלהם בזמן אמת. ולא רק התלמידים. המורים של הכיתות הזמינו משתתפים נוספים – בלוגרים חינוכיים שהיו מוכנים להשתתף, חברי מערכת החינוך של הרשות המקומית, וגם מחבר הספר עצמו שישתתף בדיון על אחד מפרקי הספר.

לפני כשנתיים פיש סיפר כיצד התגבש הרעיון של השימוש באקווריום בכיתה. הוא הסביר שהוא רצה ליצור חוויה לימודית שבה התלמידים יכלו להיות פעילים יותר:

When I began teaching a senior level English class at Arapahoe, I became frustrated that I was to be the center of their learning. These kids have spent three years listening and watching their teachers teach; why couldn’t they be the expert on a piece of literature? However, I felt that they could not simply teach an entire piece of literature to one another in one week. So one day, I talked to the kids about how I learned in college and the difference it made in my learning to teach something rather than simply sitting back to listen to what my teacher told me to think about a novel. They were truly interested in the challenge of trying out fishbowl. They wanted their education to be different.

הרעיון המשיך להתפתח, וכזכור, בגלגול הנוכחי של הפרויקט התלמידים שבמעגל החיצוני כותבים לבלוגים שלהם. קיימים מספר גירסאות של התרגיל הזה, כולל, למשל, משלוח שאלות מהמעגל החיצוני אל הפנימי באמצעות הבלוגים.

כזכור, תרגיל האקווריום איננו סוף התהליך. התלמידים צריכים להכין חיבור על אחד מפרקי הספר. המורים ממליצים לתלמידים להכין את החיבור על גבי ויקי, או בבלוגים האישיים שלהם. בנוסף, מנחים את התלמידים לתעד את כל התהליך ב-"יומן למידה אישי" – יומן שלפי בחירת התלמידים יכול להיות פרטי או ציבורי. עבור כל אחד מהשלבים האלה של הפרויקט יש דפי הנחייה, ופיש גם פתח ויקי עם תוכנית מפגשי האקווריומים ותיאורים קצרים של הבלוגרים האורחים.

אין ספק שמה שפיש מתאר כאן היא דוגמה מרשימה. אבל מעבר לדוגמה, נדמה לי שהסיפור על האקווריום ועל שילובם של מרכיבים נוספים לתוך התרגיל הזה, מצביע על משהו חשוב נוסף. אני בטוח שיש מורים שתוך כדי החשפותם לבלוגים ולכלים דומים מתחילים לחשוב אחרת על תהליכי למידה ועל התפקיד שלהם כמורים. אבל יש לא מעט מורים (ומן הסתם מדובר במורים ותיקים יותר) שחיפשו, במהלך כל שנות ההוראה שלהם, דרכים לשנות את מוקד הכיתה מהמורה אל התלמיד. עבור המורים האלה, כלים כמו בלוגים היו שלב הגיוני ומתבקש בתהליך הזה. הם אינם משנים את שיטות ההוראה שלהם בעקבות הבלוג אלא, כמו פיש, מגשימים שיטות הוראה שהם מאמינים בהם בעזרת הכלים החדשים. אין ספק שיש גלגלים שמחכים שמישהו ימציא אותם, אבל במקרה הזה לא מדובר בהמצאה של שיטות למידה חדשות, אלא בשכלולן באמצעות כלים חדשים.

על רשתות חברתיות, ועל המקום המתאים לדיון עליהן

בימים אלה, באתר של השבועון הבריטי הידוע The Economist, מתנהל דיון סביב הטענה שלטכנולוגיות של רשתות חברתיות יש השפעה חיובית ומשמעותית על החינוך (בתוך, וגם מחוץ, לכיתה). הדיון מתנהל לפי הכללים של Debate, וליתר דיוק, הכללים הדי קפדניים של Oxford Union. נהוג אצלנו להתייחס למילה debate כמילה נרדפת ל-"ויכוח", אבל במקרה הזה מדובר במסגרת די נוקשה. בסיום (אם כי, גם במהלך) הדיון נערך הצבעה, והצד שישכנע את מירב המצביעים יוכרז כמנצח, אם כי לא ידוע לי על פרס שהמנצח יקבל. לכל צד שלוש הזדמנויות להציג את עמדתו – פתיחה, תגובה, וסיכום. יש, כנראה, הגבלה על מספר המילים שאפשר לכתוב.

את העמדה בעד שילובם של רשתות חברתיות בחינוך מייצג איאן מקינטוש, בלוגר חינוכי ידוע מסקוטלנד. מיכאל בוגיג'ה (Michael Bugeja), פרופסור לעיתונאות מארה"ב מייצג את העמדה הנגדית. נכון להעלאת הדיווח הזה לאתר, כל צד הציג את עמדתו הפותחת, אבל התגובות של הצדדים עדיין לא פורסמו.

בדיון ב-Economist, כפי שמספר בלוגרים ציינו, ההגדרה של הנושא די מעורפלת, ולא ברור אם הצדדים באמת מדברים על אותו הדבר. בכותרת של הדיון מופיעות המילים social networking technologies, אבל בשלב הראשון של הדיון נדמה היה שאיאן מקינטוש מתייחס לכלים אינטרנטיים שלהם היבטים חברתיים, ואין זה אותו הדבר. לעומתו, בוגיג'ה, כאשר הוא טוען שאין לכלים האלה מקום בכיתה, מתייחס באופן ספיציפי ל-Facebook ול-MySpace.

אין לי חשבון בפייסבוק, ולא ב-MySpace, ואני מתקשה להבין את הערך הלימודי/הבית-ספרי של אלה. אין זה אומר שאינני מוצא בהם שום טעם, אלא רק שבמסגרת הבית-ספרית קשה לי לראות מה עושים איתם. אבל דוגמאות כמו אלה שוויקי דייוויס מביאה בבלוג שלה – דוגמאות של למידה משמעותית בין כיתות רחוקות זו מזו, למשל, הן דוגמאות שבהן רשתות חברתיות ממלאות תפקיד חשוב, ואף חיוני, מאד. לכן, אינני "בעד" או "נגד" אלא דוגל בהתנסויות רבות שדרכן נוכל ללמוד מה מתאים ומה עובד. אני מניח שלרוב הגדול של הבלוגרים החינוכיים (מלבד אלה שרודפים את החדש רק מפני שהוא חדש) יש גישה דומה. הבלוגוספירה החינוכית מעניינת, ואפילו תוססת, מפני שבמקום קוטביות שיוצרת מצב שבו כל צד צועק על הצד האחר, יש נסיון כן להבין את המשמעות של הכלים האלה לעומק, תוך ליבון ובדיקה עם עמיתים שהם בעלי מגוון דעות בתוך מחנה יחסית מאוחד.

הדים על הדיון הזה נשמעים בפינות רבות של הבלוגוספירה החינוכית. כמעט עם כל רענון של קורא ה-RSS שלי אני מגלה שעוד מישהו התייחס לדיון בבלוג שלו. בין אלה שכתבו על הדיון, דבריה של דנה בויד זוכים, בצדק, לציטוט חוזר. בין היתר, בויד כותבת:

In their current incarnation, social network sites (SNSs) like Facebook and MySpace should not be integrated directly into the classroom. That said, they provide youth with a valuable networked public space to gather with their peers. Depending on the role of school in their lives, youth leverage these structures for educational purposes – asking questions about homework, sharing links and resources, and even in some cases asking their teachers for information outside of the classroom. SNSs do not make youth engage educationally; they allow educationally-motivated youth with a structure to engage educationally.

Social network sites do not help most youth see beyond their social walls. Because most youth do not engage in "networking," they do not meet new people or see the world from a different perspective. Social network sites reinforce everyday networks, providing a gathering space when none previously existed.

אבל כזכור, ויקי דייוויס מביאה דוגמאות שמראות בכל זאת, שיש מקום לכלים כאלה בכיתה.

בוגיג'ה, בפתיחה שלו, מתאר מצב שבו הטכנולוגיה משתלטת על הפדגוגיה:

In a recent online forum I observed how technology altered education in every conceivable facet. I have seen it used as delivery system, then as content in the classroom and finally as classroom, building and campus itself, and in every case, pedagogy changed to accommodate the interface. Shouldn’t it be the other way around? Unless we impose that logic on social networks, they will align educational methods with corporate motives, as previously discussed.

אם הבנתי את בוג'ג'ה נכון, נדמה לי שכאשר הוא כותב על "טכנולוגיה" הוא מתכוון ל-"טכנולוגיות חדישות". כאשר הוא מתייחס להשפעות של הטכנולוגיה מתקבל הרושם שהוא טוען שההשפעה הזאת ייחודית לטכנולוגיות חדשות, ולא לכל טכנולוגיה שהתפתחה במהלך ההיסטוריה. אבל השאלות שהוא מעלה כלפי הטכנולוגיות של ימינו יכלו להשאל, ואולי נשאלו, בנוגע לטכנולוגיות ישנות יותר, בעבר הרחוק והלא כל כך רחוב.

זאת ועוד, בוגיג'ה בוודאי צודק שמטרה מרכזית של רשתות חברתיות היא למכור לנו משהו, אבל אין זה ייחודי לרשתות חברתיות. זאת אולי המטרה המרכזית של כלל החברה שלנו, ואם כך, אולי מה שמפריע לבוגיג'ה איננו תכונה של הרשתות, אלא של החברה כולה. גם המו"לים הגדולים של ספרי לימוד מעוניינים למכור, אולי הרבה יותר מאשר הם רוצים "לחנך". ורק עד לפני זמן קצר מקדונלדס חילקו פרסים (ארוחות, כמובן) לתלמידים מצטיינים, ולא "רק" כי הם רצו לעודד את הלמידה, אלא מפני שהם רצו לקדם מכירות. (רצוי להוסיף כאן שלא הכרתי את בוגיג'ה, ועיינתי ברשימת הספרים שהוא כתב, ומאד התרשמתי. הוספתי כמה מהספרים הרבים שהוא כתב לרשימת הספרים שאני מקווה לקרוא.)

כזכור, הדיון גלש מאתר ה-Economist לבלוגוספירה החינוכית. אפילו בוגיג'ה הגיב בבלוג של דנה בויד – ודי באריכות. אבל יותר מאשר הוא מתווכח עם הטיעונים של בויד, הוא מציין שקשה היה, במסגרת כללי הדיון שנקבעו על ידי ה-Economist, להציג את כל הטענות שלו. הוא ממליץ לחכות עד לסיום הדיון כדי להסיק מסקנות. במסגרת קצת שונה בבלוג האישי שלו, מקינטוש מציע את אותו הדבר.

שתי ההערות האלו – שכדאי לחכות עד לסוף, ושהכללים של ה-Economist מגבילים את הדיון – בהחלט מקובלות עלי. אבל בעקבותיהן, קשה לא להרגיש שמשהו מוזר מתרחש כאן. אני מניח שהרצון של ה-Economist לשמור על כללי Debate מגובשים נובע מהרצון של העיתון הוותיק הזה לשמור על הילת הרצינות שהיא רכשה במהלך הדורות. אבל אם בוגיג'ה מעיר לדנה בויד שהיא מסיקה מסקנות מוקדם מדי, מה נגיד על ה-Economist עצמו שממש מעודד הבעת דעות עוד בשלבים המוקדמים של הדיון. נדמה לי שהכללים הנוקשים פשוט אינם מתאימים לעידן האינטרנט, והראייה לכך היא שהחלק של הדיון שהוא באמת מעניין לא מתרחש באתר ה-Economist עצמו, אלא בבלוגים האישיים של המגיבים.

דיונים דומים, על נושאים דומים, מתרחשים לעתים קרובות בבלוגוספירה החינוכית. אבל כאשר בלוגרים מכובדים פחות או יותר חוגגים כאשר עיתון "רציני" ומכובד מחליט, אפילו בצורה די צולעת, לטפל בנושא הקרוב לליבם, קשה לא להרגיש שעדיין קיימות אצלנו תחושות נחיתות כלפיו.

בין מאמרון לתגובה

באחת מהתגובות שלו כאן אלישע כתב שהדברים שמופיעים כאן "חשובים מכדי שישארו ללא תגובות". אם הבנתי אותו נכון, היתה זאת מחמאה גדולה. אבל לא רק. אלישע בעצם ניסה לדרבן אותי להזמין יותר תגובות למאמרונים שמופיעים כאן. הוא הוסיף: "האם התגובות הם סרח עודף, או מרכיב חיוני בתהליך אותו יוצר הבלוג?". היות וכבר מספר פעמים ציינתי כאן שמבחינתי מלאכת הכתיבה לבלוג מסתיימת עם ההקלקה על כפתור "פרסם", נדמה לי שמתבקש כאן הסבר.

קודם כל, עלי להודות שבקביעה שאני אדיש לקיומם של תגובות לבלוג הזה יש, ללא ספק, מידה מסויימת של העמדת פנים. אני מודה – כל פעם שב-gmail שלי קופצת הודעה שמוסרת לי שהתקבלה תגובה לבלוג, אני עוזב את מה שאני עושה באותו רגע ובודק את תוכן ההודעה. אינני מאמין למישהו שמספר לי שהוא אינו מייחס שום חשיבות לתגובות לבלוג שלו, ולכן אין סיבה שמישהו יאמין לי אם אני אגיד את אותו הדבר.

כתיבת מאמרון ופרסומו כאן הוא עבורי תהליך שוחק. עד שרעיון מתגבש עד כדי פרסום כאן אני משתדל לבחון את הנושא, וההתייחסות שלי אליו, מזוויות רבות. אני שואל את עצמי שאלות נוקבות. לא פעם אני זורק לפח את הדברים שניסיתי לכתוב מפני שאני מגיע למסקנה שאפילו אם הצלחתי להבהיר נושא זה או אחר לעצמי, מעבר להבהרה העצמית הזאת, אין לי משהו בעל משמעות להיגד לאחרים על אותו נושא. (וכמובן שאין זה אומר שכאשר אני כן מפרסם משהו, זה סימן שהדברים אכן ראויים לפרסום.) הידיעה שעיניים נוספות, עיניים "זרות", יקראו את מה שאני כותב פועלת כגורם מדרבן המחייב אותי לחדד ולזכך את הרעיונות שלי, ולא פעם אני מסיים את הכתיבה של מאמרון בתחושה שהתרוקנתי, שכבר אין לי מה להגיד על אותו נושא. אם, בשלב הזה, מישהו ירצה להגיב, הוא מוזמן לעשות זאת, אבל מבחינתי, אני כבר בתהליך של התנתקות מאותו נושא, ונמצא בהתדיינות עצמית על נושא אחר. אם וכאשר מישהו מגיב, אני חש חובה להשיב לאותה תגובה, למרות שבעצם אין לי עוד מה להגיד על הנושא.

אבל מרכיב נוסף דורש כאן הבהרה. ציינתי שאני מייחל להתפתחות של דיון, וכמובן הכתיבה שלי לבלוג מכוונת, במידה לא קטנה, כלפי דיון כזה. אבל אין לי שום ציפייה שהדיון הזה צריך להתקיים על גבי הבלוג שלי. אם מישהו אחר "יגיב" בכך שהוא מגלגל רעיון שאיתו הוא נפגש כאן על גבי הבלוג שלו, אני רואה בזה "תגובה". (ואם ה-"גלגול" הזה יהיה יישום של רעיון מסויים במסגרת של כיתה, הרי זאת "תגובה" עוד יותר טובה.) אני משתדל להגיב לדברים שמתפרסמים בבלוגים בעברית שאני כותב, אבל כמובן שאני עושה זאת הרבה פחות מאשר יכולתי. אני מצפה שאותם בלוגרים שאני קורא אכן מבינים שהשתיקה שלי כלפי הבלוגים שלהם איננה סימן שאינני מתעניין במה שהם כותבים, או סימן שאינני מעריך את ההשקעה, ואת הרעיונות, שלהם. וכך גם כאשר לא מתפרסמים תגובות כאן. הדיון שאני מייחל לו אכן צומח, אבל רק טבעי הוא שאין לו בית אחד, אלא מעונות רבים, צורות ביטוי שונות. קוראים תמיד מוזמנים להגיב לדברים שנכתבים כאן. אני אקרא כל תגובה, ולפעמים אני אפילו אשיב. אבל אני שלם עם הידיעה שרעיונות שעליהם אני כותב כאן מתגלגלים לתוך דיון ציבורי הרבה יותר רחב מאשר סתם תגובה בכתב כאן.