כוחה של מקלחת

אתמול בלילה, אחרי פרסום המאמרון הקודם, הקדשתי קצת זמן לקריאה. ואחרי הקריאה הגיע זמן למקלחת לפני השינה. תוך כדי אותם רגעי המחשבה הטובים שמרוקנים את הכנרת ומעמידים אותי בדילמה אם להיות אזרח אחראי שחוסך מיים או אדם חושב, חשבתי על עוד משהו שרציתי לכתוב.

בבקר חזרתי למאמרון של ד'ארסי נורמן וחיפשתי את מה שהוא כתב שהדליק את הנורה מעל ראשי … ולא מצאתי. מתברר שההערה שרציתי להעיר לא היתה קשורה ישירות לדברים שהוא כתב, אלא לקריאה הפעילה שלי, קריאה שלא הסתפקה במילים שהופיעו על הצג, אלא ברעיונות שהתרוצצו בראש שלי תוך כדי הקריאה. זהו, כמובן, חלק בלתי-נפרד מהקריאה, אפילו אם ההרהור הספציפי הזה הבשיל קצת מאוחר יותר.

ומה עלה בראשי?

אתמול כתבתי שדבריו של נורמן על השחרור מהתלות בסטטיסטיקה מצביעים על כך שבראש ובראשונה הוא כותב בשביל עצמו. אני סבור שזה נכון, אבל דרושה כאן הבהרה נוספת. נדמה לי שצריכים לפרש את השחרור הזה מהסטטיסטיקה כשחרור מהציפיות של הקוראים. תעשיה אינטרנטית שלמה קמה סביב עצות לבלוגרים – על מה כדאי לכתוב כדי למשוך עוד ועוד קוראים. בין העצות הנפוצות ביותר מופיעה ההמלצה לעקוב אחר המאמרונים הפופולאריים ביותר שלך, לזהות אילו מהם מושכים את כניסות ואת התגובות הרבות ביותר … ולכתוב על הנושאים של אלה.

ההמלצה מאד הגיונית, מלבד בעיה אחת קטנה. בדרך הזאת אנחנו משתעבדים לציפיות של הקוראים, במקום לעסוק בנושאים שמעניינים אותנו. אין שום פסול בנסיון לזכות ביותר ויותר קוראים, אבל השאלה היא באיזה מחיר. הסיבה שמלכתחילה אנחנו כותבים בלוג היא הרצון להתמודד עם נושאים שמעסיקים אותנו. אם נאפשר להעדפות של הקוראים לכוון את הכתיבה, יתכן שנגדיל את קהל הקוראים, אבל תוך כדי כך אנחנו עשויים לאבד את הקוראים הערניים והביקורתיים ביותר, שלא לדבר על זה שאנחנו בעצמנו עשויים לאבד עניין וכיוון. ד'ארסי נורמן איננו מתעלם מהסטטיסטיקה של הכניסות לבלוג שלו מפני שלא חשוב לו אם קוראים את הבלוג שלו או לא, אלא מפני שיותר חשוב לו להשאר נאמן לעצמו ולנושאים שמעסיקים אותו.

כפי שכתבתי אתמול, אני מבין, ומזדהה, עם התפיסה הזאת. אחת הסיבות שאני כותב את הבלוג שלי הוא כדי להבהיר לעצמי מחשבות שעד לכתיבתן נשארו מעורפלות ולא מספיק מגובשות. והנה, הבלוג, וגם המקלחת, סייעו לי למשוך את התובנה (הטיפה מאוחרת) הזאת מתוך דבריו של בלוגר אחר, וגם מהראש שלי.

הרהורים תקשוביים בעקבות האירועים בתוניסיה ובמצרים

לפני שנה וחצי העולם צפה בהתרגשות על המתרחש במולדבה ובאיראן, ונפעם מהשפעתם של כלים של מדיה חברתית על תמורות פוליטיות וחברתיות. רק שנים אחדות לפני-כן הכלים האלה בכלל לא היו מוכרים, ופתאום הם ניצבים בחזית השינוי החברתי. החודש, בעקבות הצלחת ההתקוממויות העממיות בתוניסיה ובמצרים, שוב נפעמנו, אם כי הפעם נוצר הרושם שההתפעלות מהתפקיד של Facebook ושל Twitter, ושל האינטרנט באופן כללי, כבר טיפה מעומעמת. אחרי ההתפעלות הגדולה, נדמה כאילו כבר התרגלנו להמצאם של הכלים האלה בחזית השינוי החברתי, ואולי אפילו התחלנו להטיל ספק בגודל התפקיד שהכלים האלה ממלאים.

רצוי להדגיש שעל אף ההתלהבות הכללית מהכלים האלה, לא כולם משוכנעים שהם מסייעים לשינוי חברתי. באוקטובר של 2010, בשבועון New Yorker, מלקולם גלדוול ביקש להסביר, במאמר שצוטט פעמים רבות, Why the revolution will not be tweeted. גלדוול טען ששינוי חברתי אמיתי דורש קשרים חבתיים ממשיים, ולא כאלה ש-Facebook מזמן. יבגני מורוזוב מבקר את כוחם של הכלים האלה מזווית אחרת. במאמרים רבים הוא מדגיש שמשטרים טוטאליטריים יכולים לנצל את הכלים האלה לצורך דיכויין של התארגנויות פופולאריות לפחות באותה מידה שמתנגדי המשטר יכולים לנצל אותם. אבל על אף הקולות האלה (ואחרים), הדעה הרווחת היא שיש קשר הדוק בין כלים של מדיה חברתית לבין הצלחתן של התארגנויות נגד משטרים טוטאליטריים. עם זאת, הציבור גם מתרגל לקשר הזה, ומתלהב ממנו פחות ופחות.

אינני מתכוון כאן לבחון אם הכלים האלה באמת מזרזים תמורות חברתיות. השאלה די מורכבת, וקשה מאד לבודד את השפעתם מההשפעות של גורמים אחרים. כל דור והטכנולוגיות שלו, ובכוחם של אלה, בתנאים חברתיים מסויימים, להפיץ דעות, לתרום להתארגנויות חברתיות, ועוד. סביר להניח שבימים הראשונים של הטלגרף אנשים התפעלו מהשפעתו, ואפילו העיתון היומי שהיום נחשב כמובן מאליו היה פעם מסוגל להניע את גלגלי השינוי. ההיסטוריונים מספרים לנו שהדפוס סייע להפצת דעותיו של מרטין לותר ולהצית את פתיל הרפורמציה הפרוטסטנית. אבל איננו יודעים אם בלי הדפוס אותן תמורות היו מתרחשות. והדפוס, כמובן, לא "פעל" לבדו. השפעתו יכלה לבוא לביטוי בתנאים חברתיים שכבר הבשילו באירופה. לותר עצמו לא היה זה שהדפיס את רעיונותיו, אבל הוא נעזר בטכנולוגיה אחרת, פשוטה ויעילה. הוא הדביק את התיזות שלו על דלת הכניסיה ביום ראשון לפני התפילה, מקום וזמן שהוא ידע יעוררו התייחסות.

אם כל זה נכון, לא קשה להבין שהמהפכות במולדבה, באיראן, בתוניסיה ובמצרים, לא הצליחו בגלל Twitter או Facebook, אלא פשוט השתמשו בכלים הנפוצים של התקופה. אבל גם אם לא קשה להבין את זה, לא קל להפרד מההתרגשות שהתחושה של החדש ושל המקורי מעוררת. ובחינוך כמו בתמורות חברתיות – אנחנו עדיין שבויים בתחושה שהכלים החדשים הם אלה שמחוללים שינוי בחינוך, במקום להבין שהכלים האלה הם פשוט הכלים של היום, הכלים שהיום תופסים את מקומם של הלוח והגיר, של העפרון והמחברת. מרגש יותר לחשוב אחרת, אבל בריא יותר להכיר במציאות הזאת.

קדימה אל החזרה

אני אהיה בין הראשונים להודות שאני חוזר על עצמי כאן. יתכן שזה תוצאה של העדר מעוף מחשבתי, ואולי זה פשוט מפני שקהלת צדק. ואולי זאת שאלה של נקודת מבט – מי שבאופן יום-יומי עוסק בתקשוב החינוכי מבחין בדקויות ומזהה נקודות ייחודיות בתוך מה שלאחרים, שאינם עוסקים בתחום, נראה כבליל מאד אחיד. הרי, דברים שרואים מכאן…. עבור אלה מאיתנו שצוללים לתוך העסק הזה, פרטים קטנים יכולים להיות מאד משמעותיים. (ויתכן שאני פשוט משלה את עצמי והעיסוק ב-"דקויות" אינו אלא דרך להצדיק כתיבה אובססיבית.)

סיפור של מורי משה כספי מסוגל (אולי) לחדד את הנושא:

מעשה באדם שהלך לשוק וקנה לעצמו גיטרה. הוא הביא אותה הביתה והתחיל לנגן עליה. אבל תוך זמן קצר אשתו שמה לב שכל הנגינה שלו מסתפקת בפריטה על צליל אחד ויחיד שוב ושוב ושוב. לבסוף היה לה קשה לסבול את זה והיא פנתה אליו: "יש לך גיטרה עם ששה מיתרים שיכולים להפיק אין-סוף צלילים. למה אתה מתעקש לנגן רק את הצליל האחד הזה?". האיש השיב: "רוב בני האדם עוברים את כל חייהם בחיפוש אחר הצליל הנכון והמתאים להם. מה אני יכול לעשות אם אני כבר מצאתי את שלי?".
לא אטען שבאמת מצאתי את הצליל שלי, אם כי ברור לי שלטוב או לרע, מספר יחסית מצומצם של נושאים חוזרים על עצמם כאן. אבל זה איננו קשור רק למציאת צליל אחד נכון. יש לזה גם קשר לאופי הבסיסי של בלוגים. הבלוג עבורי הוא מרחב שבו, בראש ובראשונה, אני יכול לבחון את החשיבה של עצמי. ולכן, בצורה ספירלית (יש לקוות שזה איננו רק "מעגלית") אני חוזר אל מספר נקודות ציון, ומעלה שוב ושוב סוגיות שאיתם התמודדתי בעבר. אני מנסה לבדוק כיצד (או "אם") ההתייחסות שלי אליהן משתנה. וגם כאשר השינוי הוא עד כדי כך זעיר שאולי רק אני עצמי מבחין בו, חשוב לי לעשות זאת.

וכל זה כהקדמה לכך שהחלטתי להביא כאן מאמרון שפרסמתי החודש לפני שנתיים, במסגרת של בלוג של קורס שהנחיתי. המאמרון עוסק, איך לא?, בשאלה של החזרה על נושאים שעשויים להראות ידועים ואף נדושים. המאמרון נתלש, כמובן, מהקשרו המקורי, אבל נדמה לי שיש בכך דווקא יתרון, מפני שבדרך הזאת המוטיב של "כל זה כבר ידוע לנו" זוכה לתוקף נוסף.

כמה מילים על כך שאנחנו כבר יודעים את כל זה (פורסם ב-9.12.2008)

מאד יכול להיות שבתחום התקשוב בחינוך אין כל חדש תחת השמש. יש מספר טכניקות שללא ספק כדאי ללמוד מבחינת השימוש בקבוצות דיון ושילובן לתוך קורס מקוון, אבל בסך הכל, מדובר בשיח בין אנשים – וזה די דומה לשיח בכיתה. כמו-כן, הרצאה על הרשת (דרך האינטרוייז, למשל) היא עדיין הרצאה. לא ברור אם יש כללים למתן הרצאה סינכרונית ברשת שהם שונים מהכללים של מתן הרצאה מוצלחת פנים אל פנים. ואם מותר לי לגלות – אתרי אינטרנט הם על פי רוב טקסט ותמונות – לא שונה עד כדי כך מטקסטים ותמונות שאנחנו פוגשים בספר. (אישית, אני במיוחד מתעניין בשימוש בהיפרטקסט, דבר שאיננו אופייני לספר, אבל לצערי, המטרה של רוב ההיפרטקסט שאנחנו פוגשים היום ברשת היא להשליט סדר, ולא לפתוח אפשרויות ניווט שבהן כל אחד יכול לפלס לעצמו את מסלול הלימוד המתאים לו.)

בקיצור, כאשר אומרים לי "כבר שמענו את זה" או "זה לא מחדש לי שום דבר" אני חייב להודות שיש מידה לא קטנה של אמת באמירות האלו. אבל כמו שנאמר, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. אני נוטל חלק פעיל באינטרנט החינוכי בארץ כבר יותר מעשור, וכמעט מידי יום אני לומד משהו חדש – לא משהו מרעיד עולמות, אלא פרט קטן, היבט ייחודי, זווית טיפה אחרת. ולא פעם אני שואל את עצמי למה זה לא קורה אצל אחרים.

כל תרבות מבטאת את התחושה שהלמידה האמיתית מחזירה את הלומד ליסודות שהוא כבר מכיר, אלא שעכשיו היסודות האלה מוארים באור אחר. בדרך כלל אני נוהג לקרוא לתפיסה הזאת התפיסה הזנית של הלמידה, אבל כזכור, יש לה ביטויים כמעט בכל תרבות. בחרתי הפעם לאפיין אותה דרך חלק משיר של T.S. Eliot:

          We shall not cease from exploration
          And the end of all our exploring
          Will be to arrive where we started
          And know the place for the first time.

לא פעם אני פוגש את השורות האלו רק מהמילה השלישית של השורה השלישית. כאשר מביאים רק את החלק הזה, יש אמנם התייחסות לכך שאנחנו רואים את מה שכבר הכרנו באור חדש, אבל בכל זאת חסר כאן משהו. הרי אליוט כותב שלמרות שבסופו של התהליך אנחנו נחזור למקום שממנו התחלנו, בכל זאת איננו מרפים מהחיפושים שלנו.

אתייחס כאן ללימוד דלישס כמשל. נדמה לי שתוך רבע שעה אפשר ללמוד להשתמש בכלי הזה. הרי, בסך הכל הפעולה הבסיסית כבר מוכרת לנו. ההבדל היחיד בין השימוש בדלישס לעומת השימוש בסימניות/מועדפים במחשב שלנו הוא שהפעולה מתרחשת בחשבון שנמצא באתר ברשת. אבל רק אחרי שאנחנו צוללים קצת לתוך השימוש בכלי אנחנו מגלים שאותו הבדל קטן מכיל עולם ומלואו. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו עם גישה לאנשים שמתעניינים בתחומים דומים לאלה שמעניינים אותנו, ושאם אנחנו נצעד באותו שביל של קליפת תפוזים שנפתח (ושמתהווה) לפנינו, המקומות שאליהם אנחנו מגיעים יכולים להיות כדאיים ואפילו מרגשים. מדובר, שוב, בהבדל קטן. אולי אנחנו אפילו איננו שמים לב להבדל הזה – עד שאנחנו מתנסים בו מספר פעמים. וכך, כמובן, גם עם כלים רבים אחרים – אם אנחנו מבינים רק את הפרינציפ, איננו מבינים בכלל. האסימון נופל באמת רק כאשר יורדים לפרטים הקטנים.

כך לא רק לגבי כלים, אלא גם בנוגע לרעיונות. כאשר האזנתי לעוזי מלמד שמעתי בדבריו הרבה אמירות ששמעתי פעמים רבות בעבר (הרי גם אני אמרתי, ואפילו כתבתי, דברים דומים מאד). כמו-כן, בדבריו של דוד מיודוסר הופיעו מוטיבים שמלווים אותי שנים רבות (חשוב אולי לציין שאני סטודנט של דוד, ולמדתי ממנו המון). על היסודות של תכנון לימודים נבחנתי באוניברסיטה, ואני ממשיך לעקוב אחר הנושא, ולכן הרבה מדבריה של שרה שמעוני לא היו חידוש עבורי. אבל מכל שלושה המרצים האלה מצאתי לא מעט שיכולתי לקחת.

אז? אז אולי כל אלה, ואחרים, אינם מביאים אותנו רחוק, אלא רק מחזירים (יש שיאמרו "משאירים") אותנו לאותו המקום שממנו התחלנו. אבל רק אם אנחנו נהיה מוכנים להמשיך בחיפושים נוכל להפיק תועלת מהחזרה הזאת.

ועכשיו, אחרי שחזרתי על כך שאנחנו חוזרים על עצמנו, והזכרתי (לעצמי, לפחות) שהמוכר כנראה רב על המקורי, והידוע גובר על החדש, אוכל לחזור לנקודת ההתחלה ובכל זאת להמשיך לחפש ולבחון, ולהתרשם, בשמחה, שאפילו אם בדקויות ובזוטות מדובר, גם בתחום התקשוב החינוכי יש המון מה להמשיך לגלות. בלוג איננו צריך לעסוק רק בשאלות הגדולות. אלוהים נמצא, כזכור, בפרטים הקטנים.

אין מוקדם או מאוחר בבלוגוספירה

ג'ורג' סימנס עוסק בלמידה מתוקשבת כבר שנים רבות. הוא מרצה ומלמד, והוגה, וגם כותב – ספרים, מאמרים לכתבי עת אקדמיים, וכמובן גם בלוגים. ומפני שהוא מעורב בתחום הזה ממגוון היבטים, ומעבר זמן די ממושך, הוא מכיר היטב את השאלות שעולות שוב ושוב. אחת השאלות האלו היא, למשל, כמה יעילה היא למידה נתמכת טכנולוגיה לעומת הכיתה המסורתית. כלפי השאלה הזאת סימנס משיב במאמרון חדש:
Questions like this are boring. And unanswerable given the tremendous number of variables involved in teaching online and in classrooms.
בהמשך המאמרון הוא מונה מספר עקרונות שמנחים אותו בעבודה החינוכית שלו. אלה, מן הסתם, די כלליים – הצורך באוטונומיה של הלומד, הטענות שהלמידה באה לביטוי ביצירת רשתות ושהידע מבוזר (אלה מהווים קוים מנחים בתפיסת ה-connectivism שסימנס הוא בין הוגיו הראשיים), הצורך במרכיב של יצירה בלמידה, ועוד.

סביר להניח שאנשי חינוך רבים, ובוודאי אלה שעוקבים אחרי הדברים שסימנס כותב, יסכימו עם העקרונות האלה. דווקא בגלל זה, על אף העובדה שהרשימה מרשימה, היא איננה עד כדי כך מעניינת. אבל במאמרון סימנס גם מביא עוד כמה שאלות (כולל שוב את הראשונה) שמהן הוא פשוט התעייף. הוא כותב:

Is online learning more or less effective than learning in a classroom? Who cares. That question is irrelevant. Society answered the need to use technology through its broad adoption of the web/internet/online medium.
באופן כללי סימנס מסביר ששאלות כאלו כבר אינן מעסיקות אותו. שואלים מה התפקיד של כלי זה או אחר בכיתה או בלמידה? הוא פשוט עונה: "כל תפקיד שתרצו". שואלים כיצד מורים יכולים להטמיע כלי לתוך העבודה החינוכית שלהם? הוא משיב "פשוט. תעשו זאת".

אין זה אומר שלדעתו אין בכלל שאלות חינוכיות שחשוב לשאול אותן:

Obviously there are numerous questions that need to be addressed in terms of social/relational impact of technology, how individuals connect and create information with participative tools, and so on.
אבל למרבה הצער, שאלות כאלו, שהן ממש מעניינות וחשובות, אינן השאלות שנשאלות. במקום זה התקשוב החינוכי מוצא את עצמו תקוע, אפילו משותק, עם שאלות טפלות של בעד או נגד או האם כלי זה או אחר מתאים ללמידה. אפשר להבין למה הקושי הזה להמריא לנושאים משמעותיים יותר מתיש את סימנס.

אבל יש כמובן "אבל", והיא איננה כל כך קטנה. לא מעטים מאיתנו יכולים להזדהות עם סימנס ולהכריז שהתעייפנו מהשאלות הסתמיות שחוזרות על עצמן. אבל סיבה מרכזית שבגללה איננו משתחררים משאלות מסויימות היא סיבה מאד חיובית: כל יום מורים חדשים נכנסים למעגל העיסוק בתקשוב. על אף העובדה שאפשר ללמוד מהנסיון של אחרים, אין תחליף לנסיון אישי. לכן, צריכים לקוות שכל אחד, בקצב שלו, יגלה מה הן השאלות המעניינות. וגם אם כדי להגיע לשאלות האלו, הוא יצטרך לעבור דרך השאלות שאחרים מאיתנו כבר התעייפנו מהן, זה סוג הדבר שאיתו נוכל להסתדר.

ארבע אמירות "תקשוביות" שעליהן אשמח לוותר

פתיחת שנת הלימודים היא עיתוי מצויין לקלישאות – אותן אמירות נדושות שעל פניהן נשמעות נהדר, אך מתגלות, אפילו תוך עיון שטחי, כריקות מתוכן. אבל גם אם אין מאחוריהן הרבה, אי-אפשר בלעדיהן – הן הרי מבטאות, אפילו אם רק במגומגם, אמונות בסיסיות שיש עליהן הסכמה כללית, ואין בכך שום רע. אפשר אפילו להגיד שיש בכך חיוב מסויים – כאשר אנחנו מצליחים לתת ביטוי להסכמה אנחנו גם יוצרים את הבסיס לפעולה משותפת, ואם ברצוננו לקדם את החינוך, אין ספק שיש צורך בפעילות משותפת. ובכל זאת, בתחום התקשוב החינוכי יש בעיה עם קלישאות – הן מזמינות אותנו לאמץ פתרונות קלים שאינם כל כך קשורים למציאות.

כל אחד והקלישאות שלו. מה שנתפס בעיני אחד כקלישאה נתפס אצל אחר כאמת צרופה. אני בטוח שמספר דברים שאני כותב כאן ומתייחס אליהם כתובנות מעמיקות אינן אלא קלישאות שפשוט נעשו כל כך שגורות אצלי כך שאני מתקשה לזהות אותם כאלה. אבל אפילו אם אינני מודע לקביעות השחוקות של עצמי, לא קשה לי לזהות אותן אצל אחרים. ואחרי המבוא הטיפה מנופח הזה, עם פתיחת שנת הלימודים הזאת אני מתכבד להכריז על ארבע קלישאות שהן במיוחד חביבות עלי … ושאשמח אם הן ייצאו מהשימוש:

מערכת החינוך צריכה להכשיר את תלמידיה למאה ה-21
וכי אפשר אחרת? האם יש מישהו היום שדוגל בהכנת התלמידים שלנו, למשל, למאה ה-19 (או אולי ה-18)? אבל השאלה הזאת משנית לשאלה גדולה יותר: מה הכוונה בהכנה למאה ה-21? כאשר זורקים את המילים היפות האלו לאוויר אנחנו אמורים להבין שהעולם של היום שונה באופן מהותי מזה שהכרנו רק לפני עשור. אבל אם אנחנו מבקשים לרדת לפרטים ולדעת במה הוא שונה אנחנו זוכים להכללות על הצורך בגמישות וביצירתיות, על היכולת להתמודד עם עודף של מידע, ועוד. סביר להניח שכל אלה נכונים, אבל לא ייחודיים למאה הזאת. ובנוסף, אם מדובר בהכנה למקצועות של המאה ה-21, משום מה שוכחים לציין שהעולם יהיה זקוק להרבה שרברבים ונגרים, ולאנשים שיעמדו אחרי דלפק במשרות משעממות בחנויות, ולהרבה מאד עובדי נקיון. האם לעולם הזה הכוונה?

התקשוב הוא הסביבה ה-"טבעית" של הנוער של היום
כאשר אני צופה בילדים שלי מול המחשב והאינטרנט אני מאד מתרשם מהיכולת שלהם לפעול בצורה מוצלחת בסביבה הזאת. הם אכן שולטים בפעולות השונות שמאפשרות להם לעשות את מה שהם רוצים בה. אבל אני גם רואה שהיכולת הזאת נרכשת באמצעות הרבה עבודה קשה. הם משקיעים זמן ומאמץ כדי לרכוש את המיומנויות האלו, והם מוכנים לעשות זאת מפני שבדרך הזאת הם משיגים משהו שחשוב להם. אם מערכת החינוך תייבא את הסביבה הזאת לבתי הספר מפני שהיא "טבעית" לתלמידים, היא עשויה לגלות שמה ש-"טבעי" איננה הסביבה, אלא הנכונות להשקיע כאשר המטרה כדאית והדרך אליה מהנה. גיוס התקשוב על מנת לייפות מערכת חינוכית שבעיני התלמידים נתפסת כלא רלוונטית לחייהם יביא להרבה תקשוב, אבל לא לחדוות הלמידה.

שהתלמידים יכתבו את ספרי הלימוד של עצמם
האמירה הפופוליסטית הזאת נורא קוסמת. לכאורה היא נאמנה לרוח הקונסטרוקטיביזם שגורס שהלמידה מתרחשת כאשר התלמיד מבנה את התובנות של עצמו. אבל מה לעשות, ואנחנו הולכים ללמוד לא מפני שאנחנו כבר יודעים, אלא מפני שאיננו יודעים, וקשה מאד לכתוב את הספר על משהו שאיננו יודעים. האם אנחנו מצפים מתלמידים שכותבים ספר היסטוריה (למשל) שהם יחשפו מקורות ויבחנו את אמינותם? האם אנחנו מצפים שהם ישוו בין גירסאות שונות של אותו אירוע? האם אנחנו חושבים שהם כבר מצויידים ביכולת להבחין בין גורם לתוצאה? ספר לימוד טוב (ויש כאלה) אינו סתם מכיל רשימה של "עובדות" שהתלמיד אמור לזכור עד למבחן, אלא מארגן עדויות היסטוריות והשערות היסטוריוגרפיות כך שהתלמיד יוכל ללמוד לא רק מה שאירע אלא גם יוכל להסיק מסקנות בנוגע לתמורות ולתהליכים חשובים. תלמידים ש-"כותבים את ספרי הלימוד של עצמם" אינם עושים זאת, אלא בסך הכל מעבירים עובדות שהם מוצאים בספר אחד לספר אחר. מדובר בגירסה מדוללת של למידת חקר אמיתית שזוכה לפופולאריות מפני שהיא מתהדרת במונחים תקשוביים עכשוויים.

כל מה שצריכים לדעת נמצא כבר ברשת
יכול להיות שזה נכון. ואם כן, אז מה? אפשר להגיד שמדובר בגירסה אינטרנטית לשינה עם ספר מונח מתחת לכרית, ויעילה באותה מידה. אמנם המידע החשוב נמצא בספר, אבל אנחנו עדיין צריכים למצוא את הספר הנכון, לקרוא אותו, לדעת כיצד לדלות ממנו את המידע הרצוי. זה לא קורה כשתוחבים ספר מתחת לכרית, ולא כאשר שולחים את התלמידים לרשת. רצוי שמערכת חינוכית שמעלה על נס את המידע שברשת תשקיע מאמצים בהקניית המיומנויות שיאפשרו לתלמידים להגיע למידע הזה ולהפיק ממנו תועלת. נכון להיום זה לא קורה.

אני בטוח שיש אמירות נוספות (כמו "המחשב הוא רק כלי") הראויות להיות ברשימה הזאת. אבל בינתיים אסתפק באלה. אם במשך שנת הלימודים החדשה נצליח למגר אפילו רק את אלה יהיה זה, ללא ספק, תרומה לצלילות הדעת וסימן לבגרות של העוסקים בתקשוב החינוכי. ואני מזמין אחרים להוסיף את הקלישאות ה-"אהובות" עליהם, קלישאות שרצוי שייצאו כבר מהלקסיקון המשותף שלנו.

מספר מילים על שתיקתו המתמשכת של בלוגר

ברור לי שחייו של אף אחד לא שובשו, ושהבנותיו החינוכיות של אף אחד לא ניזוקו, כתוצאה מכך שבמשך מספר שבועות לא הצלחתי לפרסם דבר בבלוג הזה. כזכור, פעמים רבות בעבר ציינתי שבראש ובראשונה שהבלוג הזה מרשת את המחשבות של עצמי. לכן, אין זה מפתיע שאם ההפסקה הארוכה מהכתיבה לבלוג השפיעה על מישהו, היא השפיעה עלי. אינני רגיל לדממה בלוגית מתמשכת של מעל שלושה שבועות. חום הקיץ אמנם גרם להאטה בקריאת המקורות שעליהם אני בדרך כלל עובר, אבל האמת היא שהצלחתי לקרוא הרבה, ולסמן לעצמי קטעים רבים שנראו לי ראויים להתייחסות. הבעיה המרכזית היתה כאשר התיישבתי בכוונה לכתוב … והעייפות (ואולי פשוט הרצון לבלות בדרך שדורשת פחות ריכוז … כמו לצפות בטלוויזיה, למשל) והחום ניצחו אותי.

נוצר מצב שבו קראתי מאמרונים שעליהם רציתי לכתוב, אבל והסתפקתי בקריאה בלבד. שוב, אין בכך שום פסול. אני הרי קורא כדי לגבש את התובנות של עצמי. אבל בימים "רגילים" קריאת המאמרונים האלה דרבנה אותי להתיישב ולכתוב עליהם – גם על מנת ליידע אחרים, וגם כדי לעשות סדר בראש שלי עצמי – והנה, לא רק נתקלתי בקושי לכתוב, אלא גם גיליתי ששום דבר לא קרה כתוצאה מכך שלא כתבתי. אפשר להגיד שגיליתי שאין צורך לכתוב.

מה המשמעות של "אין צורך"? גיליתי (אם לא ידעתי זאת לפני-כן) שהתקשוב החינוכי ממשיך להתקדם (או לדשדש) לאיטו, ללא כל קשר להרהורים שאני מעלה כאן. אפילו כאשר אינני נובח, השיירה ממשיכה לעבור. אולי טיפה מוזר לציין זאת, אבל המציאות הזאת עוררה בי שאלות "קיומיות".

שנים רבות מלווה אותי אמירה משנאית (מסכת מגילה, פרק א', משנה ג'):

איזו היא עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנים. פחות מכאן הרי זה כפר.
פירשתי את האמירה הזאת שעל מנת להיחשב כעיר, ישוב זקוק למספר מסויים של אנשים שעוסקים ברוח, ולא רק בחומר. קיוויתי שהבלוג הזה יוכל להוות מרחב ל-"בטלה" הרוחנית ב-"עיר" החינוכי-תקשובי שלנו, כך שלצד המורים והמפקחים שעוסקים בעבודה היום-יומית של הטמעת התקשוב לא נתעלם משאלות, מהרהורים, ומלבטים שדורשים מאיתנו לחפש את הכיוון הרצוי.

שוב, ההרהורים האלה אינם חדשים לבלוג הזה. לא פעם אני שואל לגבי המטרות החינוכיות השונות של גישות שונות לתקשוב. כמו-כן, אני מקווה שאני מרבה להצביע על הקשיים השונים הניצבים בפני הטמעה מוצלחת של התקשוב לתוך המערכת. אבל בערבים החמים של הקיץ, כאשר קשה להתרכז בכתיבה, הקשיים והשאלות האלו נעשות למשהו "רציני" יותר מאשר שאלות על טקטיקה או אסטרטגיה, או אפילו שאלות על מידת ההתאמה של כלי זה או אחר למטרה חינוכית זאת או אחרת. הרי כאשר אני מגלה שאפשר לחיות בלי להתיישב כל לילה ולרדוף אחר הניסוי ה-"מדוייק" שרק מידי פעם מצליח להביע את הרעיון המעורפל שבראש, אני שואל את עצמי עד כמה כל זה כדאי.

אבל אחרי כל הכתיבה הדכאונית הזאת, אין מה לחשוש. כאשר יהיה קצת קריר יותר אני בטוח שאחזור לכתיבה., גם אם אף אחד מלבדי באמת זקוק למה שמתפרסם כאן.

הרהורים ארוכים מדי על דיון ציבורי חשוב

האם השימוש במחשב מסייע ללמידה? הוויכוח הזה כמובן לא יסתיים לעולם – ולא בתוך החוג היחסית מצומצם של העוסקים בתקשוב בחינוך, שם יש כמעט תמימות דעים, אלא בקרב הציבור הרחב. דווקא ראוי שהדיון ייערך בציבור הרחב – אם אפשר יהיה להתגבר על הקלישאות שבדרך כלל תופסות את מקומה של התייחסות רצינית לנושא.

כתבה מהשבוע בקפטן אינטרנט שמתייחסת לשני מחקרים חדשים מעלה את הבעיה הזאת שוב. הכתבה מקשרת לכתבה קודמת ב-The Marker שעסקה בקריאה באינטרנט לעומת הקריאה בספר המודפס והכרוך. אותה כתבה הזכירה מחקר חדש של ג'יקוב ויגדור והלן לד מטעם ה-National Bureau of Economic Research. הכתבה ב-The Marker מסבירה שהחוקרים הלאה:

בחנו את השימוש במחשב בקרב חצי מיליון תלמידים בכיתות ה' עד ח' בצפון קרולינה. החוקרים מצאו קשר ישיר בין השימוש במחשבים אישיים ובחיבור אינטרנט מהיר ובין ירידה ניכרת בציונים במתמטיקה ובקריאה.

התיאור הזה בהחלט נאמן לאמת, אם כי לא צויין בו שמדובר במחשבים בתוך הבתים של התלמידים. במילים אחרות, כאשר התלמידים קיבלו הזדמנות לעסוק במשחקי מחשב, בגלישה באינטרנט ובשימוש ב-Facebook מהבית, העיסוקים האלה כנראה גברו על הכנת שיעורי בית ופגעו בהישגים הלימודיים של אותם תלמידים. אין זה רק הפרשנות האישית שלי. בתוך המחקר עצמו החוקרים מציינים ש:

On the margin, then, broadband internet access appears to crowd out studying effort, presumably by introducing new options for recreational use by students and other family members.
החוקרים מוסיפים שבמשפחות שבהן מעורבות ההורים בחיי ילדיהם גדולה, הילדים השתמשו במחשב בצורה חיונית, ואפילו לימודית, יותר.

כזכור, הכתבה ב-The Marker עסקה בקריאה. המחקר של ויגדור ולד, ועוד מחקר שנערך בראשות ריצ'רד אלינגטון, מומחה בתחום הקריאה, מוזכר מההיבט של פיתוח הרגלי קריאה. במחקר של אלינגטון החוקרים גילו שכאשר נותנים ספרים לתלמידים בתחילת חופשת הקיץ, הישגי הקריאה של אותם תלמידים משתפרים. אין ספק שיש כאן ממצא חשוב וגם מרשים (אם כי לא במיוחד מפתיע). אבל ספק אם משני המחקרים האלה אפשר להסיק, כפי עושה כותב הכתבה:

שני מחקרים אלה מזינים את הוויכוח שסובב סביב ספרו של ניקולאס קאר, "The Shallows" (הרדודים).
ספרו של קאר, הרחבה של המאמר הידוע שלו מלפני שנתיים – Is Google Making Us Stupid? – עוסק בהשפעה השלילית של האינטרנט, ושל המידע המהיר והמקוטע, על יכולת החשיבה שלנו. בכלל לא ברור כיצד מחקר שמראה שכאשר נותנים ספרים לתלמידים הקריאה שלהם משתפרת, או מחקר שמראה שתלמידים מעדיפים להשתמש במחשב ובאינטרנט לצרכים לא לימודיים, מתקשרים לטענות של קאר.

הכתבה בקפטן אינטרנט איננה עוסקת בקריאה, אלא בהשפעה של המחשב על הלמידה של תלמידים. היא מזכירה את המחקר מצפון קרולינה, ועוד מחקר שהתפרסם לאחרונה שחקר תלמידים ברומניה שקיבלו מחשבים לבתיהם. מתברר שבעקבות קבלת המחשבים, ציוניהם במבחנים בבית הספר ירדו. לפי הכתבה בקפטן אינטרנט:

נראה כי המחקרים סותמים את הגולל על התועלת שאפשר להפיק ממחשבים במערכת החינוך. על כך יכולים להעיד דורות של ילדים והורים בארץ, שהמחשב שנכנס לבית בתקווה להיות כלי למידה שימש רוב הזמן כפלטפורמה למשחקים ובשנים האחרונות בעיקר כלי לפייסבוק ולרשתות חברתיות.
אולי יש טעם לציין כאן שכמו עם המחקר מצפון קרולינה, הדיווח על המחקר ברומניה נכון … למחצה. כבר בתקציר של אותו מחקר אנחנו קוראים:
Our main results indicate that that home computer use has both positive and negative effects on the development of human capital. Children who won a voucher had significantly lower school grades in Math, English and Romanian but significantly higher scores in a test of computer skills and in self-reported measures of computer fluency. There is also evidence that winning a voucher increased cognitive ability, as measured by Raven's Progressive Matrices.
במילים אחרות, אכן היתה ירידה בציונים (תוצאה שסביר להניח היתה די צפוייה), אבל לצד זה היה שיפור במיומנויות מחשב, ואפילו גם בכישורים קוגניטיביים – שיפורים שמשום מה לא זכו לכותרות. קשה לראות בכל זה סתימת הגולל על התועלת של המחשב. הרי לעומת הירידה בציונים, התלמידים השתפרו בתחומים אחרים.

תוצאות או השפעות כאלו אינן אופייניות רק למחשב ולאינטרנט. כאשר הטלוויזיה חדרה לתוך בתים של משפחות לפני כחצי מאה היא בוודאי השפיעה באופן שלילי על הישגיהם של תלמידים בלימודים. אבל היום, כאשר מובן מאליו שלכל בית יש טלוויזיה, איננו מבקשים לבחון את ההשפעה הזאת. במכתב פרטי צביה אלגלי מעירה:

בטכנולוגיה הוותיקה של הדפוס יש מי שיקרא רק את הצהובונים ומדורי האופנה ויש מי שיקרא (גם) את גלילאו, עיניים ועיתון הארץ.
המסקנה? המסקנה די ברורה: מסקנות שמסיקים בנוגע להשפעה של טכנולוגיה זאת או אחרת על תחום זה או אחר מבלי להתחשב במספר רב של נתונים נוספים הן חסרות משמעות.

בשלב הזה אני חש צורך להסיק מסקנה נוספת, מסקנה בנוגע לדרך שבה התקשוב בחינוך מוצג בעיתונות הפופולארית. הרי פעם אחר פעם אנחנו פוגשים רק קצוות. מצד אחד מכריזים שהתקשוב יחולל מהפכה בלמידה, ומהצד השני משיבים שהתקשוב הוא בזבוז כסף אדיר. וכאשר הכתבה בקפטן אינטרנט מסיקה שהמחקרים שנסקרו בה "סותמים את הגולל על התועלת שאפשר להפיק ממחשבים במערכת החינוך", היא מצטרפת לרשימה ארוכה של כתבות שטחיות.

אבל לא יהיה זה הוגן מצידי להסיק כך. אמנם הוגים כמו ניקולס קאר טוענים שבעידן האינטרנט איננו קוראים עד הסוף של ספרים, או אפילו של מאמרים ארוכים (וכן, אני מודע לכך שהמאמרון הזה מתחיל להתארך בצורה מסוכנת), אבל כדאי מאד לקרוא עד לסוף של הכתבה בקפטן אינטרנט. אי-שם אחרי אמצע הכתבה הכותב מצטט את מארק וורשאואר, אחד החוקרים החשובים והרציניים בתחום התקשוב בחינוך. נדמה לי שלא מרבים לצטט את וורשאואר בכתבות עיתונאיות מסיבה אחת פשוטה – הוא איננו משיב על שאלות בצורה פשטנית המתאימה לכותרות. במקום זה הוא מנסה לחדור למהויות. והנה, אמנם לא בהתחלה אבל בכל זאת בתוך הכתבה, מביאים מדבריו של וורשאואר, ואפילו מקשרים לבלוג שלו.

לפני שבוע וורשאואר כתב על המחקרים שמוזכרים בכתבה. הוא מציין שיש שלוש "מסגרות" ראשיות שבהן השימוש בתקשוב בחינוך יכול לבוא לביטוי: learning (למידה, אם כי לדעתי יותר נכון להשתמש במונח כמו "למידה בית-ספרית"), change, ו-power. וורשאואר מסביר שרוב הביקורת כלפי השימוש בתקשוב בסביבות חינוכיות נובעת מהעדר של הישגים בתחום הלמידה. אבל הוא מדגיש שעבור רבים מאלה שעוסקים בתקשוב בחינוך הלמידה הבית-ספרית איננה העיקר. מה שחשוב להם הוא השינוי. הוא כותב שלפי התפיסה הזאת:

test scores don’t matter–only difficult-to-measure new literacies do–and we could probably solve most educational problems if we tore down schools and let kids play online games all day.
לפי וורשאואר שני הקצוות האלו אינם האפשרויות היחידות. יש גם "מסגרת" נוספת – העצמה. הכוונה היא לשימוש בתקשוב כדי להרחיב את היכולת של הפרט לתרום ולהשפיע על הסביבה שלו. מי שפועל מתוך ה-"מסגרת" הזאת איננו שולל את החשיבות של הישגים לימודיים, אבל איננו רואה בהם את המטרה היחידה, או המרכזית:
From this “Power” perspective, we are not only teaching students to read and write texts, but also to read and write the world.
התפיסה של וורשאואר עוזרת לנו להבין למה המחקרים על צפון קרולינה ועל רומניה אינם בהכרח סותמים שום גולל. יתרה מזאת, התפיסה הזאת מקנה לנו אמות מידה שלפיהן ניתן לבחון את ההשפעות השונות, ואת הכדאיות, של התקשוב בחינוך.

והכתבה בקפטן אינטרנט? בין הטובות על הנושא בעיתונות הפופולארית.

עדיין אין חדש?

אסתי דורון כותבת על שאלה שמרצה באוניברסיטה בר-אילן שאלה בפתיחה של קורס. השאלה גרמה לאסתי להרהר על ההנחות החינוכיות הסמויות שבעיצוב מרחב הלימוד של כיתה. המרצה שאלה:
מה ניתן ללמוד מסידור הכיתה על הנחות היסוד של האדריכלים שבנו אותה ועל תפיסת הידע שעומדת מאחוריה.
לאסתי ברור שקיים קשר בין מבנה לבין תפקוד. ומפני שהיא מנחה בפרויקטים של מחשבים ניידים, היא שואלת את עצמה אם הכנסת מחשבים ניידים לתוך כיתה שנועדה להוראה פרונטאלית אולי מחטיאה את המטרה:
מה עשינו בעצם כשהכנסנו את המחשבים הניידים לתוך הכיתות הקיימות? לקחנו כלים ניידים והפכנו אותם לנייחים, קיבענו את היכולת העצומה של הלמידה המבוזרת לתוך הארגון הקיים והכנו אותה ללמידה מרוכזת ובכך בעצם, הפכנו את המחשבים הניידים לפחות אפקטיביים.
לא מדובר במבנה הפיסי בלבד. אסתי מציינת שיש גם אי-התאמה בין האפשרות של "למידה בכל מקום ובכל זמן" שבבסיס השימוש במחשבים ניידים, לבין שיעור שאורך 45 דקות:
האם ארגון כזה של זמן הלמידה מאפשר לנצל באופן מייטבי את הניידים? האם העובדה שכל הלמידה מתרחשת במקום קבוע, במערכת שעות קבועה ובחדר קבוע אינה עומדת בסתירה לטענת הניידות בכל מקום ובכל זמן?
הרהוריה של אסתי מובנים לי מאד. נדמה לי שהם בסך הכל גלגול עדכני של שאלות שלארי קובן שאל לפני כמעט עשרים שנה (ובוודאי אחרים שאלו אותן עוד לפני-כן). במאמר בשם Computers Meet Classroom; Classroom Wins שהתפרסם בשנת 1992 קובן שאל למה, למרות הדיבורים הרבים שכבר אז נשמעו בעניין ההבטחה הגדולה של מחשבים בחינוך, השפעתם לא היתה כפי שחזו. קובן תיאר שלוש תחזיות של שילוב המחשב לתוך הכיתה:

  • חלום אוהב הטכנולוגיה – המחשבים יתקבלו בהתלהבות לתוך בתי הספר, והם ישפיעו באופן גורף על שינויים בתהליכי ההוראה והלמידה
  • תסריט האופטימיסט הזהיר – המחשבים ישולבו לתוך בתי הספר, אבל הם ישפיעו על תהליכי ההוראה והלמידה רק לאט ובהדרגתיות
  • תסריט שומר החומות – המחשבים ישולבו לתוך בתי הספר, אבל השימוש בהם יהיה מוגבל, ובצורה שישרת דרכי הוראה ולמידה מסורתיים

קובן לא חשב שהתחזית הראשונה תתגשם, אבל הוא התקשה להכריע בין השנייה והשלישית. הוא קיווה שהמחשבים ישפיעו לחיוב, אבל הצביע על גורמים שמרניים שיגבילו את ההשפעה המקווה הזאת. בין הגורמים האלה הוא ציין כיתות נפרדות (שאינן מפגישות את המורה עם מורים אחרים), תכנית לימודים הבנויה לפי שכבות גיל, ומשך של שיעור שמאפשר רק קשר קצר מועד בין מורה לתלמיד. הוא גם הדגיש את הדרך המסורתית שבה רוב האוכלוסיה תופסת את הלמידה:

Teaching is telling, learning is listening, and knowledge is what is in books.
בסוף המאמר קובן חזר לשאלה שהוא שאל בתחילתו וניסה לענות:
My answer is that the sparing classroom use of computers is due less to inadequate funds, unprepared teachers, and indifferent administrators and more to dominant cultural beliefs about what teaching, learning, and proper knowledge are and to the age-graded school with its self-contained classrooms, time schedules, and fragmented curriculum. New technologies that fit these beliefs and organization get used often; those that don't fit get used less.
נדמה לי שהרהוריה של אסתי נובעים מהעובדה המעציבה שקובן צדק – המערכת מאמצת את הטכנולוגיות שתואמות את שיטות ההוראה והלמידה הרווחות, את השיטות שהשתרשו חזק לתוך הנוף החינוכי. ולמרות פריחה טכנולוגית נהדרת, כמעט עשרים שנה מאוחר יותר אנחנו עדיין ניצבים מול אותה הבעיה – במפגש בין המחשב לבין הכיתה, הכיתה (המסורתית) מנצחת.

האם הדאגה לחומרה היא הבעיה?

במהדורה חדשה של eSchool News ג'ון באואר, נשיא חברת it's learning, ואדם בעל נסיון רב בתחום טכנולוגיות הוראה ולמידה, כותב שמערכות חינוך יצרו לעצמן תלות בחומרה, ושהגיע הזמן לשנות את המצב הזה. הוא מרכיז:
מקריאת הכותרת אפשר, לפחות לרגע, לחשוב שבאואר מבקש מקהילת החינוך להתייחס פחות אל הטכנולוגיה ובמקום זה להדגיש יותר את החינוך. אבל מתברר שזאת איננה בדיוק כוונתו.

באואר עורך השוואה בין החינוך לבין התעשייה והמסחר. הוא טוען שבמשך השנים אנשי חינוך עסקו באופן אובססיבי בהכנסת יותר ויותר חומרה לתוך הכיתה, ואילו:

The successful modernization of manufacturing, financial services and retail have been supported by software running on pretty much whatever was available. Mainframe, minicomputer, PC, or portable device using infra-red connection, radio, or Wi-Fi hot spot–nobody really cared. The essence of the transformation was achieved through software.
משתמע מדבריו של באואר שהחינוך, לעומת התעשייה והמסחר, נמצא ברדיפה מתמשכת אחר חידושים בחומרה. יתכן שזה נכון, אם כי יישומים רבים שנכנסים היום לתוך בתי הספר אינם פועלים על המחשבים הישנים שנמצאים בהרבה מהם. בנוסף מבתי הספר שבהם אני ביקרתי, אני דווקא מתרשם שרבים מהם ממשיכים לנצל מחשבים שמפעלים ומשרדים היו מזמן זורקים.

אבל אפילו אם הטענה של באואר נכונה, ובתי הספר דואגים יותר לחומרה מאשר לתוכנה, בכלל לא ברור שיש הגיון בהשוואה שהוא עורך. ההנהלה של חברה מסחרית משקיעה חלק מרווחיה בפיתוח טכנולוגי. לפי המשאבים שעומדים לרשותה היא מחליטה במה כדאי להשקיע, וקובעת את צרכי החומרה שלה לפי התאמת החומרה ליישומים שהיא צריכה להפעיל. לחינוך אין "הנהלה" אחידה, אלא מספר "בעלים" שמושכים לכיוונים שונים וליעדים שונים. ההחלטות לגבי תקצוב משאבים אינן נקבעות לפי קו סיום ברור של רווח או הפסד. בנוסף, עד לאחרונה, החלטות בנוגע לחומרה לא נקבעו בהתאם ליישומים שפותחו עבור החינוך מהסיבה הפשוטה שמעט מאד פותח עבור החינוך. על פי רוב, החינוך אימץ כלים שפותחו עבור צרכים ויעדים אחרים. מורים בבתי הספר אינם קובעים את תקציב התקשוב, והם נאלצים למצוא יישומים זולים וחינמיים שאפשר לנצל בכיתה. לא פעם הם עושים זאת בהצלחה רבה. אבל ההשקעה הקטנה הזאת איננה מאזנת את היחס הבלתי-הגיוני שבאואר מזהה בין חומרה לבין יישומים.

באואר מצביע על עוד הבדל משמעותי בין התעשייה והמסחר לבין החינוך:

In education, we like to try new things. In industry, they work to make their investments successful. Why don’t we do the same?
היות ובהתייחסותו לחינוך באואר משתמש במילה "אנחנו", ברור שהוא מזהה את עצמו כאיש חינוך. אבל משלושה המשפטים האלה קשה לא להסיק שהוא מעמיד את ההתנסות ב-"דברים חדשים" מול המאמץ להבטיח שההשקעה תצליח, ושבעיניו האפשרות השנייה ראויה יותר. אינני מכיר את באואר, אבל מהדברים האלה אני חושש שלא היינו מסכימים על מה ייחשב להשקעה מוצלחת, או על כיצד למדוד או להעריך את ההצלחה הזאת.

משום מה אינני מופתע שהחברה של באואר מציעה "פתרונות" של תוכנה (אם כי סביר להניח שהיישומים האלה אינם פועלים על מחשבים ישנים). רצוי לזכור גם ש-eschool News מעיד על עצמו שהוא:

a marketing solutions company serving the education technology industry
לאור זה, קשה לא להתייחס למה שבאואר כותב כפרסומת. הנה, בתי הספר משקיעים יותר מדי בחומרה, ולא מספיק בתוכנה, אבל אל דאגה, יש לבאואר בדיוק התוכנה שבתי הספר צריכים. (אגב, נדמה לי שמעולם לא ראיתי צילומים באתר של חברה שמציעה חומרה או תוכנה לחינוך שבהם התלמידים אינם מחייכים.) יתכן והקביעה של באואר נכונה, ושעד עכשיו אנשי חינוך דאגו באופן אובססיבי לחומרה. אבל אולי היה כדאי להוסיף שהאובססיה הזאת היתה גם לתוכנה. קצת יותר דאגה ללמידה – שכמעט איננה מוזכרת בפרסומת של באואר – לא היתה מזיקה.

קצת חשיבה ביקורתית לא היתה מזיקה

בחודשים האחרונים אני מגיע למוסף של הארץ רק על כוס התה של שבת בבקר. לכן קראתי על סרטון הוידיאו "עודד המחנה" שכבר זכה לכמעט 40,000 צפיות ב-YouTube רק הבקר. למדתי שהעיתונאי אורי תובל מאד לא אהב את הסרטון. הוא טוען שהוא "גונב לנו את האינטרנט".

מדובר בסרטון שעל פניו נראה כפרסומת ליוזמה די נחמדה, ואולי אפילו נחוצה – אנשים (לרוב נשים) שמתקשים בחניית המכוניות שלהם בתל אביב יכולים לטלפן אל עודד שיגיע תוך דקות כדי לחנות בשבילם. הסרטון "משכנע" מפני שיש לו חזות חובבני. אבל החזות הזאת "מסתירה" שבעצם מדובר במבצע פרסום לבירה גולדסטאר המנוהל על ידי חברת מקאן-אריקסון. (מספר דקות של תכנית הבקר של ערוץ 10 הוקדשו למבצע הפרסום הזה, וקטע מהתכנית שמשלים כמה פרטים על המבצע גם נמצא ב-YouTube.)

בשנים האחרונות פגשנו נסיונות רבים לנצל את האינטרנט לעורר התעניינות במגוון נושאים ומוצרים. במבצעים כאלה טשטוש הגבולות בין אמת למתיחה די צפוי. לעתים קרובות מידע שמופיע באינטרנט תלוש מכל הקשר שיכול לעזור לנו לזהות את מקורותיו, ולכן קשה לנו לקבוע מה אמיתי ומה לא. אבל כזכור, כבר פגשנו מבצעים רבים ש-"ניגנו" על העמימות הזאת, ובגלל זה יש משהו מוזר בעלבון החריף של אורי תובל. תובל רועם על הנסיון להכשיל את הגולש התמים, על הרמאות:

זוהי רמאות לשמה. ולא בגלל שמישהו התחזה לעודד והציע שירות שלא קיים. מסבירים לנו בהתלהבות שמדובר ב"פרסום גרילה": פרובוקציה, שמסתירה שמדובר בפרסומת. אלא שעל הדרך, המפרסמים בזזו את המיזם האנושי היפה ביותר של זמננו: האינטרנט.
דבריו של תובל החזירו אותי בערך 15 שנים, לתקופה שבה היה אפשר לטעון שהאינטרנט שונה מכל אמצעי תקשורת שעד אז הכרנו. היו שציפו שהוא יתרום לאחוות עמים ולעזרה הדדית, ולכל דבר חיובי נוסף שאפשר לחשוב עליו, נוסח "כאשר כולנו נהיה מחוברים לא נוכל לשנוא". גם אז, כמובן, זאת היתה תמימות, אבל הטריות של הרשת אפשרה לנו להצדיק אותה. אבל היום? האם תובל באמת חושב שהאינטרנט נועד לשרת ערך נעלה מסויים, ולכן ניצול הציפיות שלנו למשהו בזוי כמו פרסומת הוא "גניבה"? הזעם של תובל איננו רק מפני שעובדים עליו, אלא כנראה שעובדים עלינו (או לפחות עליו) בצורה כל כך מוצלחת:
לכל גולש יש חיישנים פנימיים לזיהוי אמת, ובסרט של עודד, הפרסומאים לחצו על כל הכפתורים שיוצרים תחושת אמינות מושלמת. הסרט עוצב כתוכן גולשים לגיטימי. הם לא הבינו שיש משהו קדוש בתוכן כזה.
אבל זה בדיוק מה שפרסומות עושות. הן לוחצות על הכפתורים הנכונים. גם פרסומת סתמית לאבקת כביסה שבה עקרת בית נפעמת מנקיון הכביסה עם אבקה מסויימת לעומת אחרת לוחצת (או מנסה ללחוץ) על כפתורים. במקרה כזה, כמובן, אנחנו יודעים מלכתחילה שמדובר בפרסומת. אבל מה נגיד לגבי תכנית החדשות בטלוויזיה שאמורה לדווח על המתרחש בעולם אבל משלבת לתוך הדיווחים שלה "עדכונים" על מה שעתיד לקרות באותו ערב באח הגדול? האם אין גם כאן "גניבה" מפני שלכאורה מדובר בחדשות? והאם גם כאן אין משהו אפילו יותר "קדוש"?

לפני יותר מ-40 שנה ניל פוסטמן הגדיר את מטרת החינוך כפיתוח "מזהה זהל", crap detector, אצל התלמיד. פוסטמן הבין שגורמים רבים בחברה נלחמים על דעת התלמיד, ולרשות הגורמים האלה עומדות טכנולוגיות רבות שמסייעות במלאכת ה-"שכנוע". הוא האמין שבית הספר צריך לעזור לתלמיד להבין את הכוחות שמופעלים עליו כדי שהוא ישתחרר מהשפעות חיצוניות ויגבש דעה עצמאית משלו. זה היה נחוץ לפני 40 שנה, והוא נחוץ גם היום. אינני יכול לבוא בטענות כלפי חברת פרסום שמנצלת כל דרך אפשרית לקדם מכירות – הרי היא בסך הכל ממלאת את יעודה. אני כן יכול לקוות שמערכת החינוך תקדיש משאבים לפיתוח ה-crap detector שעליו פוסטמן כתב כדי שהתלמידים של היום, בניגוד לאורי תובל, לא ייעלבו ש-"גונבים" להם טכנולוגיה זו או אחרת, אלא פשוט יהיו ערים לדרכים שבהן מנסים לעבוד עליהם.