תוספות לא תמיד מוסיפות

כאשר אנחנו מדברים על מורה או על מרצה "מתוקשב", הכוונה היא לאדם שהמחשב והאינטרנט משולבים, עד כמה שניתן באופן "טבעי", לתוך העבודה החינוכית שלו. קביעה כזאת נשמעת די פשוטה, אבל יש בה לפחות בעיה אחת גדולה: לא קל להגדיר מהו "טבעי". הקושי הזה קיים במיוחד בתקופה שבה כמעט מידי שבוע יש כלי חדש שנחשב (לפחות אצל המשווקים) חיוני לחינוך. האם מורה שלפני שנתיים אימץ את השימוש בבלוגים בכיתות שלו, אבל לא מלמד באמצעות ה-Facebook, יכול להחשב מתוקשב, או האם הוא בעצם כבר שריד של דור מיושן? מורים לא מעטים צופים במורים אחרים שרודפים אחרי כלים חדשים ומעדיפים לוותר על הרדיפה הזאת ופשוט לחכות עד שהשטח יירגע ויתייצב לפני שהם ירגישו צורך לאמץ כלים "חדשים" בעצמם. קשה למצוא פגם בגישה כזאת, גם אם זה אומר שאוכלוסיה גדולה מאד של מורים ומרצים יישארו "לא מתוקשבים" עוד זמן מה.

ההרהור הזה, על עד כמה המורים של היום צריכים לאמץ כלים חדשים (ואולי גם מתי כלי זה או אחר הופך להיות "ישן"), התעורר אצלי בעקבות מאמרון בבלוג של רותי סלומון. לפני מספר ימים רותי דיווחה על הרצאה חדשה של מייסד ה-Moodle, מרטין דוגיאמאס. רותי ציינה שבהרצאתו דוגיאמאס מוסר נתונים לא מלהיבים על השימוש של אנשי חינוך בכלים השונים שב-Moodle. לפי דוגיאמאס, 80% מהמורים/מרצים משתמשים רק ב-20% מהיכולות של הכלי – נתון שהוא אמנם שיפור מנתונים שהוא הציג שנה וחצי קודם, אבל עדיין רחוק ממה שהוא היה רוצה. רותי כותבת:

במילים פשוטות מה שהוא אומר זה, שלמרות העושר הרב של הכלים והמחשבה הפדגוגית המעמיקה מאחורי רכיבי הפעילויות הרבות, עדיין הוא מאמין שעל פי רוב משתמשים במעט מאד מהיכולות.
נשאלת השאלה – "למה?". וכאן אני מודה שאני מתקשה עם התשובה של דוגיאמאס, תשובה שנדמה לי שרותי שותפה לה – שהכלים יכולים, וגם צריכים, להיות הרבה יותר טובים. רותי מדגישה שהקביעה הזאת באה מאדם שמוביל מפעל אדיר של פיתוח כלי חינוכי, ולכן:
זה מרענן ומעורר אופטימיות – ומהמקום הזה אפשר רק להתקדם למקומות טובים יותר.
אכן, מילים מעודדות ואופטימיות. ובכל זאת, ועל אף העובדה שאינני רוצה להפחית בערך האדיר של התרומה של דוגיאמאס והכלי שלו לחינוך, אינני שותף לתחושה שעתיד התקשוב בחינוך נמצא ב-"שיפור" או בהרחבה של הכלים הקיימים.

נדמה לי שגם ליסה ליין מטילה ספק בגישה הזאת. במאמרון שליין פרסמה לפני כמעט חודש היא מודה שבעבר היא היתה בדעה שהנטייה של אנשי סגל לא להשתמש בכלים ש-LMS כמו Moodle מכיל מגבילה את היכולות הפדגוגיות שלהם. אבל היום הגישה שלה קצת שונה. היא יודעת שהמערכות לניהול הלמידה מוסיפות עוד ועוד כלים, וככל שהמערכות האלו נעשות מורכבות יותר, דרוש זמן ארוך יותר על מנת להכיר את תכונותיהן, זמן שאפשר לנצל בדרכים יעילות יותר:

Who can read about new online pedagogies when it takes hours just to figure out how to get from Messages back to the main course page?
ויש עוד סיבה שבגללה היא איננה רוצה להרבות בשימוש בתוספות האלה – היא רוצה להיות חופשיה לנטוש את ה-LMS בכל עת, והשימוש הנרחב בכלים שנמצאים בתוך ה-LMS מקשה על האפשרות הזאת. היא כותבת:
So perhaps the argument now is in favor of not using many features of an LMS. Maybe we should be using the LMS primarily as a shell, not learning too many of the bells and whistles but instead just making it a location or start page for the class.
ליין מודעת שיש סכנה בכך שנסתמך על כלים חינמיים שיכולים להעלם מחר, ואיתם גם כל מה שנבנה בקורסים שלנו. אבל מול זה היא מעמידה את העובדה שכמעט מדי שנה מערכות ה-LMS מעדכנות את עצמן בצורה שדורשת השקעה גדולה בהכרת השימוש בהן. עבור ליין, יש רווח ברור בנטישת המערכות האלו:
Valuable learning time can then be switched to exploring on the open web, to discovering things we can link to that fit with our pedagogy, instead of figuring how to force our pedagogy to fit the LMS features.
אני רוחש כבוד רב למרטין דוגיאמאס ולמפעל ה-Moodle שהוא מוביל (וגם לעבודה החשובה של רותי), אבל אני נוטה להסכים עם ליין. נדמה לי שמערכות ה-LMS, כולל ה-Moodle, הגיעו לשלב שבו הן ממשיכות להוסיף רכיבים, אבל אלה אינם נחוצים ללמידה. יתכן שמדובר במצב בלתי נמנע. הרי המערכות האלו הן, בהגדרתן, לשם "ניהול הלמידה", וגם אם הלב נמצא עם הפתיחות ועם יצירת אפשרויות של גילוי או של למידה תוך כדי שיתוף, "ניהול" מתמקד במעקב, באיסוף נתונים, במתן ציון. כל אלה בוודאי שייכים למערכות חינוך, אבל לא בהכרח ללמידה. וכאשר בשוק התחרות על הלקוחות ערה, יש נטייה להמשיך להוסיף רכיבים שהופכים כלי "פשוט" לכלי עשיר בתכונות חדשות ונוצצות. אבל גם אם הוא איננו נוצץ כמו מערכות עמוסות ברכיבים חדשים, כלי קטן וצנוע יכול להיות הכלי הפתוח, והלימודי, האמיתי. לודוויג מיס ון דר רוהה טען שבנוגע לארכיטקטורה "פחות הוא יותר". היום, כאשר על התקשוב החינוכי עורמים תוספות על גבי תוספות שאינן תורמות ללמידה של ממש, אני מקווה שגם אנחנו נפנים את התפיסה הזאת. כלי למידה תקשוביים נהדרים כבר קיימים, ורצוי שהם יזכו לעוד ועוד שימוש. אבל בשלב מסויים התוספות שאנחנו ממשיכים להעמיס על הכלים האלה מעמידים את הלמידה בסכנה.

של איזו מאה הלמידה הזאת?

אין זה סוד שאני מתקשה להבין את ההתלהבות שמונחים כמו "למידה של המאה ה-21" או "כישורי המאה ה-21" מעוררים אצל לא מעט אנשי חינוך. מדפי הספרים שלי בבית מכילים ספרים רבים שהתפרסמו די הרבה לפני המאה הנוכחית, ורבים מאלה שעוסקים בחינוך דוגלים בפיתוח היצירתיות, ביכולת להתמודד עם הבלתי-צפוי, במה שמכנים חשיבה ביקורתית, ובעוד סוגיות שאם להאמין להוגים של ימינו, לא היו בנמצא עד התקשוב. כמו-כן, רבים מהספרים האלה מתארים שיטות הוראה/למידה שמשום מה "התגלו" רק לאחרונה.

עצוב לי שלחלקים רבים מקהילת התקשוב החינוכי ראייה היסטורית צרה ומצומצמת. ועצוב לי עוד יותר שהיום במקרים רבים התקשוב בחינוך מגויס ליעדים שהם זרים, ואף מנוגדים, לתפיסה ההבנייתית שבעיני צריכה להנחות את השימוש בו. שני המצבים האלה, כמובן, קשורים זה בזה. במידה לא קטנה, הסבת התקשוב לצרכים של "התאמה לפרט" (לכאורה) ושל מעקב מדוקדק אחר ה-"למידה" של כל תלמיד, נובעת מהעדר הכרות עם ההיסטוריה של החינוך ועם נסיונות חינוכיים חשובים שנערכו בעבר.

אבל זאת איננה הפעם הראשונה שאני מעלה את הרהורים כאלה כאן. לכן, מותר לשאול "מה פתאום שוב עכשיו?". ואכן, יש סיבה.

לפני שבוע חבר קיבוץ בקיבוצי, בן 96, נפטר. אותו חבר מילא תפקידים רבים בחייו הארוכים. בין היתר, הוא חינך כיתה בבית הספר היסודי של הקיבוץ. בהלווייתו חברת קיבוץ, שבשנים מיד אחרי מלחמת השחרור היתה תלמידה שלו, הספידה אותו. בהספד היא תיארה את שיטות ההוראה שלו, ואת הדרכים שהוא מצא כדי לעורר סקרנות וענין, ולקדם את הלמידה. ההספד מאד ריגש אותי, וביקשתי אישור, הן מהכותבת, והן מהמשפחה, לפרסם אותו כאן – עדות נהדרת לכך של-"למידה של המאה ה-21" שורשים עמוקים בתקופה מוקדמת, ולכאורה דלה, יותר.

שלום לך ז'קו
שלום לך המורה שלנו
שלום לך איש מופת.

לראשונה נפגשנו כשאתה נבחרת להיות המחנך של קבוצת חרמש.
ואנחנו אז, קבוצת ילדים פרועים למדי, "בוגרי" מלחמת השחרור – עלינו לכיתה ג' ולא ידענו לקרוא ולכתוב.
את השנה שעברה מאז תום המלחמה, בילינו במשחקי מלחמה בתעלות ובבונקרים שנשארו בחצר.
אינני יודעת האם ניתן לך ללמוד בסמינר הקיבוצים כשנקראת לדגל, אך כושר ההמצאה שלך והיצירתיות שאינה יודעת גבול, שמשו אותך היטב.
במקום להכניס אותנו לכיתה, נכנסת איתנו לתעלות ולבונקרים וכך למדנו את נושא הלילה – אסטרונומיה לכיתה ג'. בלילות צפינו בכוכבים מתוך העמדות שהכנו, בבקרים הכתבת לנו את כל תורת ההתמצאות בכוכבים – כך למדנו קרוא וכתוב וגם אסטרונומיה, דרך הידיים.
את הקריאה רכשנו כשהיה עלינו לפענח שידורי מורס וכל מיני כתבי סתר, הודעות מוצפנות ששולחים מעבר לקוי האויב.
בשנה אחת השגנו כל מה שהיינו אמורים ללמוד בשלוש שנים.
לשום נושא לא היתה ממש צורה של בית ספר, אך הלימוד היה מאד אינטנסיבי. את מבנה הצמח, המזיקים ושיטות גידול ירקות, למדנו מפי פרופ' חצילי ממכון וייצמן. אנחנו תארנו לו במכתבים מפורטים מה קורה בגינה שהקמנו והוא החזיר לנו בתיאור הצמח ולמה הוא זקוק.
אוי לאותו יום כשהזמנו אותו לסיום הנושא ובתום הברכה שנשא הוא הוריד את זקן הפרופסור ועמד שם חבר קבוץ שהתחפש. הסתבר שמשך כל הנושא התכתבנו איתך…..
אהבת לצטט את רוסו שקרא "בחזרה אל הטבע" והיית חדור הרגשת שליחות, ליצור מאיתנו דור בריא ומשוחרר מהתסביכים של הדור שלך. חזרת ואמרת לנו: איזה מזל יש לכם שככה מגדלים ומלמדים אתכם ושהורינו לא זכו לתנאים כאלה … ולנו לא נותר אלא להיות אסירי תודה.
אתה הקמת את משק הילדים במו ידיך – כלובים לחיות ושדה תלתן זרענו ולמדנו לקצור בחרמש – כך הוכשרנו לחיי העבודה המאושרים שנכונו לנו.
איש חרוץ ופעלתן היית עד יומך האחרון. נחוש מאד ללמדנו את ערך עבודת הכפיים מבחן שלא תמיד עמדנו בו.
גולת הכותרת של חיינו היצירתיים היו סיומי הנושא. כל סיום כזה היה אירוע כל קיבוצי שבמרכזו הצגה מושקעת, עם תפאורה ותלבושות ותאורה כמו היינו אחד מגדולי תיאטראות אירופה.
אנחנו כתבנו מחזות ושירים, ציירנו ופסלנו וניגנו, שיחקנו ורקדנו.
איש אשכולות היית. ידעת ואהבת לצטט את הפילוסופים הגדולים ואנשי המדע וכך בנית לנו עולם של אידיאות מנומקות עם דרכים להגשמתן.
לא תמיד הלבשת האידיאות על חיינו צלחה אך כל חיי אני מודה לך על האופקים הרחבים שפתחת בפני והיצירתיות שטיפחת אצלי.
לימים נפגשנו שוב כשמלוינה ואתה אימצתם אותנו ואת ילדינו לנכדים.
מדי שבת – צ'יפס על מדורה, בורקס וכוס קפה אצלכם בגינה. איש שיחה היית, איש העולם הגדול.
ואז מלוינה חלתה ובאו שנים של כאב כשאתה מטפל בה במסירות גדולה.
נפגשנו שוב כשכתבתי מפיך את סיפור חייך. אז הבנתי את מקורות הגידול שלך, את הקשר לתנועה, את עומק האמונה של דור שלם המנסה להגשים אידיאות של עולם חדש ולתרגמן לפרקטיקות של החיים.
אז הבנתי שאמירות שנאמרו לנו בילדותנו, שיקפו את הציפיות הגדולות שנקשרו בדרך גידולנו.
הבנתי את דמות העולם שרצית לברוא ואת הקושי הגדול שלקחת על עצמך.
נוח בשלום – איש עמל שכמוך

נורית מלמד
קיבוץ חצור
24.1.13

אולי כל מילה נוספת מיותרת, ובכל זאת, עוד מילה. שיטות ה-"הוראה" של ז'קו, כפי שהן מתוארות כאן מזכירות את ה-"אני מאמין" החינוכי של ג'ון דיואי שהתפרסם בשנים האחרונות של המאה ה-19. דיואי כתב:
I believe that education, therefore, is a process of living and not a preparation for future living.

I believe that the school must represent present life – life as real and vital to the child as that which he carries on in the home, in the neighborhood, or on the play-ground.

כבר מזמן התקשוב נעשה לחלק בלתי-נפרד מחיי היום-יום שלנו. במונחים של דיואי, הוא חלק מה-"present life" של התלמיד. בגלל זה, אי אפשר לדבר על חינוך בלי להתייחס גם לתקשוב. עלינו להבין שהתקשוב איננו תוספת שמביאים לכיתה כדי לעורר עניין, או כדי לייעל את ההוראה. הוא פשוט חלק אינטגראלי מחיינו ומחיי התלמיד. לפני יותר משישים שנה ז'קו ניצל את מלוא האמצעים שסבבו אותו כדי להחיות את תהליך הלמידה אצל תלמידיו. היום התקשוב הוא אחד האמצעים המרכזיים שעומדים לרשותנו. המציאות הטכנולוגית שונה מאד, אבל דמותו ופועלו של ז'קו עוד יכולים לשמש לנו דוגמה.

מספר הרהורים בעקבות דוח חדש

לקראת סיום השנה האזרחית המכללה למנהל, בשיתוף עם גוגל ישראל, פרסמה מחקר/סקר על העמדות של בני נוער בישראל כלפי השימוש בתקשוב בבתי הספר. הדוח (נדמה לי שהכותבים עצמם מתקשים להחליט אם מדובר ב-"מחקר" או ב-"סקר") נכתב על ידי יובל דרור, סער גרשון, ואינה בלאו. התלמידים שבסקר ענו על שאלות רבות, כך שכל קורא יכול למצוא בו נקודות שונות שנראות לו החשובות או המשמעותיות במיוחד. כך קורה שהסקירה ב-Ynet פותחת עם הממצא החשוב שתלמידי ישראל רוצים ללמוד עם אמצעים דיגיטאליים, ואילו הסקירה ב-The Marker מוסרת לנו שעדיין קיים פער דיגיטאלי בין אוכלוסיות שונות בישראל. כזכור, כל אחד רשאי להתמקד במה שנראה לו חשוב, ואני מבקש כאן להבליט כמה נקודות הראויות להתייחסות שאולי אינן נראות לעין בעיון רופף בדוח.

בתקציר הממצאים אנחנו לומדים ש:

בתי הספר לא מתמרצים או מעודדים אותם [את התלמידים] לתפוס יוזמה בתהליך הלימוד וליצור בעצמם תוכן כלשהו (טקסט, תמונה, איור, סרטון וכדומה) הקשור בשיעורים. (עמ' 8)
ספק אם היינו זקוקים למחקר/סקר כדי לגלות את העובדה הזאת. הסקר נערך אצל תלמידים בחטיבות הביניים והעליונה. יתכן שבתכנית הלימודים של חטיבת הביניים יש עדיין טיפת מקום ל-"יצירת תוכן", אבל בחטיבה העליונה באופן כמעט בלעדי הדגש הוא על הכנה לבגרויות, כך שלמערכת החינוך אין עניין בפעילות יצירתית של התלמידים, אלא בתוצאות גבוהות במבחנים סטנדרטיים. יש, אמנם, מס שפתיים ליצירתיות במה שמכנים "מיומנויות המאה ה-21", אבל קיים פער גדול בין הכרזות המערכת לבין המציאות בשטח.

מהבחינה הזאת, החלק "רקע תיאורטי" שאינה בלאו תרמה לדוח הוא עוף קצת מוזר בדוח המלא. בלאו מזכירה מספר מרכיבים חשובים של הלמידה. היא כותבת, למשל, ש:

פיתוח חשיבה מסתעפת היא קריטית על מנת ליצור ידע קוהרנטי ומעמיק ממקורות דיגיטליים (עמ' 13)
אני כמובן מסכים (ורצוי לזכור, אגב, שזה נכון לא רק עבור מקורות דיגיטאליים). אבל אינני רואה כיצד קביעה כזאת, חשובה ככל שתהיה, קשורה לסקר שנערך, או לממצאיו.

שני נושאים זוכות להתייחסות מיוחדת בדוח, ולכן נראה לי חשוב להתייחס אליהן גם כאן – יחס התלמידים ל-"חברות" עם מוריהם בפייסבוק, והכיתה ההפוכה.

בנוגע ל-"חברות" בפייסבוק, ב-"רקע תיאורטי" מציינים שלשימוש ברשת חברתית פוטנציאל להעצמת הלמידה:

כאשר בני נוער משתמשים ברשת חברתית על מנת לשאול שאלות הקשורות ללמידה בכיתה או שאלות להעשרת ידע אישי, הם לומדים מאינטראקציה עם עמיתים. (עמ' 14)
נדמה לי שבתקציר הדוח אפשר לזהות ביקורת מסויימת כלפי האיסור על חברות של משרד החינוך. יש בו אפילו רמז לכך שהחברות הזאת יכולה לתרום לאווירה חיובית בכיתה. אבל מממצאי הסקר מתברר שמרבית התלמידים אינם רוצים להיות חברים עם המורים שלהם. הממצא הזה כלל איננו צריך להפתיע. לפני מספר שנים חוקרים זיהו תופעה שהם כינו בשם ה-"creepy treehouse" – תחושתם של תלמידים שאימוץ כלים דיגיטאליים פופולאריים על ידי המערכת, לכאורה כדי להתחבב על התלמידים, נתפסת בעיני התלמידים כחדירה לתחום הפרט. יתכן שהדרך הטובה ביותר להיות "חבר" של התלמיד היא לכבד את הפרטיות שלו.

שלושה עמודים של הדוח מוקדשים ללהיט התורן של שיטות הלימוד ה-"חדשות", הכיתה ההפוכה. שיטה זאת מתוארת כחידוש מרענן בנוף החינוכי, חידוש שמתאפשר היום בזכות המחשב שנמצא בבית של כמעט כל אחד. הכותבים מסבירים:

במקום שהמורה יסביר תכנים חדשים בכיתה ויטיל עליהם מטלות איתן התלמידים מתמודדים לבד בבית, הועמד המודל על ראשו: התלמידים צופים בבית בסרטונים בהם מלמדים את החומר החדש, ובכיתה הם נדרשים להתמודד עם המטלות כאשר המורה משמש בתפקיד מדריך המספק עזרה אישית למתקשים ומאפשר לתלמידים להיעזר גם בחבריהם. (עמ' 40)
במידה די גדולה, הפופולאריות שהכיתה ההפוכה זוכה לה היום נובעת מההצלחה של האקדמיה של חאן. לאור זה, רצוי לזכור שרבים מהסרטונים של האקדמיה הזאת מבקשים להסביר כיצד לבצע חישובים מתמטיים, דבר שרבים מתקשים להבין מהסבר מילולי בכיתה. אם יש הגיון בשיטה הזאת, הוא בכך שתלמידים יכולים לצפות שוב ושוב בהסבר עד אשר הוא חודר לתוך הבנתם.

אבל אפילו אם המורים למתמטיקה לא נהגו "ללמד" את תכני השיעור בשעת שיעורי הבית, קשה לראות בהעברת החלק הזה של הלימוד לבית חידוש לימודי. הרי זה איננו שונה מקריאה בבית של סיפור קצר בספרות, או של פרק בספר הלימוד בהיסטוריה, על מנת לדון עליהם בשיעור בכיתה. אם יש כאן משהו "חדש", הוא השימוש בסרטון כדי "ללמד". מדובר בשימוש חיובי, אבל קשה לראות בכך חידוש חינוכי.

הדוח מוסר שבערך 43% מהמשתתפים בסקר אינם מתלהבים ממודל הכיתה ההפוכה (בערך 20% מציינים ש-"לא קיים הבדל" בין השיטה הזאת לבין מה שקיים היום). אם יש בכיתה ההפוכה ערך, נדמה לי שהוא בכך שכאשר "העברת הידע" מתרחשת בבית, זמן הכיתה משתחרר לפעילות לימודית מעניינת. אבל דווקא בדוח מסבירים שבשיטת הכיתה ההפוכה:

הכנת שיעורי בית נעשית במהלך השיעורים בכיתה בנוכחות מורה. (עמ' 14)
אישית, אני מתקשה להבין כיצד מצב כזה יכול להחשב חידוש חינוכי חיובי. ואולי העדר ההתלהבות של התלמידים מהשיטה מעיד על כך שגם הם אינם מוצאים את החידוש הזה.

ולסיום, הרהור אחד נוסף. לקראת סיום ההקדמה של הדוח הכותבים מוסרים לנו ש:

תוצאותיו מתפרסמות במטרה להעשיר את השיח הציבורי (עמ' 6)
יש כאן, כמובן, מטרה ראויה. עם זאת, קשה לא לשאול כיצד אוסף הנתונים הזה אמור להעשיר את השיח החשוב הזה. בתחילת ההקדמה מזכירים לנו ש:
בשלושים השנים האחרונות הכריז משרד החינוך על תריסר תכניות שונות שלכולן מטרת-על אחת: לשלב טכנולוגיות מידע במערכת החינוך. (עמ' 5)
מטרת העל הזאת אמנם עדיין לא הושגה, אבל בסקר לא מצאתי אזכור של אחת הסיבות לאימוץ הכמעט סידרתי הזה של תכניות שונות, סיבה שאיננה קשורה לכשלון התכניות הקודמות, ואפילו לא לקביעה מוטעית של מטרות החינוך (נושא שהוא קרוב לליבי, אבל במקרה הזה איננו רלוונטי). מדובר בסיבה מאד פרוזאית. במשך השנים האלה ה-"טכנולוגיות" השתנו באופן מהותי. פעם חלמו על מחשב לכל עשרה תלמידים, והיום כמעט מובן מאליו שכל תלמיד זקוק למכשיר דיגיטאלי אישי משלו. פעם ראו במחשב אמצעי לתרגול, והיום הוא יכול למלא את מקומם גם של ספר הלימוד וגם של המחברת והקלמר. התכניות של אז תאמו את היכולות, ואת המגבלות, של הכלים שעמדו לרשות המערכת (והדרך שבה אלה הובנו על ידי המערכת). אם לפני 15 שנה היינו שואלים תלמידים אם הם רוצים ללמוד בעזרת מחשבים בכיתה, סביר מאד להניח שגם אז הם היו משיבים בחיוב. אני מניח שיותר מאשר התשובה החיובית הזאת היתה משקפת התלהבות מהמחשב (שיכולותיו היו יחסית מצומצמות באותה תקופה) היא היתה משקפת תחושה שבית הספר כפי שהוא פעל אז (ופועל גם היום) פשוט איננו מעניין אותם. טכנולוגיות דיגיטאליות ימשיכו לחדור לתוך הכיתה לא מפני שהתלמידים רוצים ללמוד באמצעותם, וגם לא מפני שקברניטי המערכת חושבים שהם המפתח לציונים גבוהים יותר במבחנים. הם יחדרו לתוך הכיתה מפני שמערכות החינוך מאמצים (מי במוקדם, ומי במאוחר) את הטכנולוגיות שעומדות לרשות החברה בכללותה.

ביום מן הימים, כאשר בידי כל תלמיד יהיה כבר כלי דיגיטאלי רב עוצמה, לא יהיה צורך לפנות לתלמידים לשאול אותם אם הם רוצים להשתמש במחשבים בלימודיהם בבית הספר. השאלה בכלל לא תהיה מובנת, כמו שהיום לא שואלים אם התלמידים בעד או נגד השימוש בלוח מחיק המוצב בקדמת הכיתה.

זאת ועוד: אפשר לברך על כך ששואלים תלמידים על העדפותיהם בנוגע לשימוש במחשבים וכלים דיגיטאליים למיניהם. אבל אם כבר עושים זאת, אולי יש טעם להרחיב את השאלות לתחומים לימודיים נוספים: האם התלמידים חושבים ששיעורי בית תורמים ללמידה שלהם? ומה לגבי מבחנים? האם הם רוצים לשבת בכיתה בשורות, או אולי מעדיפים לשבת במעגל? האם 45 דקות הן פרק זמן מתאים לשיעור? התקשוב, כנראה, עדיין נתפס אצלנו כתופעה יוצאת דופן, אולי אפילו מוזרה. לכן, אנחנו עדיין בודקים אם הוא תורם ללמידה, או לאווירה בשיעור. אבל עלינו לאחל ליום שבו הוא ייתפס כמרכיב אינטגראלי של הכיתה, כי אז נוכל, סוף-סוף, לשאול שאלות חינוכיות מהותיות יותר.

טוב שזה כבר לא כל כך פשוט

בדרך כלל לא חסר לי על מה לכתוב כאן. תמיד משהו מעניין קורה בתחום התקשוב בחינוך שמצדיק התייחסות. על פי רוב ההתרחשויות, או ההגיגים, האלה מניבים לפחות מאמרון אחד או שניים לשבוע. יש שבועות שקטים שבהם קשה לי למצוא על מה לכתוב, אבל אלה המיעוט. לפעמים השבוע כל כך גדוש באירועים שקשה לבחור על מה לכתוב. בשבועות כאלה אני חש שהקוסמוס מהתל בי מפני שדווקא השבועות האלה מלאים במטלות הקשורות לפרנסה שדורשות זכות קדימה על הזמן שלי, כך שאינני מספיק לכתוב בכלל. השבוע האחרון היה שבוע כזה. כל יום סימנתי לעצמי משהו שעליו כדאי ורצוי לכתוב, ובמקום שהרשימה הזאת תצטמצם, בכלל לא הספקתי לכתוב, והיא הלכה ותפחה.

רגעים כאלה בדרך כלל מעוררים הרהורים כלליים – למה בכלל אני כותב, האם לדברים שנכתבים כאן יש הד שמצדיק להקדיש זמן לכתיבתם. נדמה לי שבגלל זה, כאשר אני סוף סוף מצליח להתיישב לכתוב אני בוחר להעלות כאן הרהורים במקום לכתוב על אירוע ספציפי. אינני יודע אם משהו דומה קורה למרטין וולר, אבל השבוע הוא גם העלה הרהור בנוגע לאמירות נפוצות בתחום התקשוב בחינוך.

וולר כותב על התהליך שבו טכנולוגיות חדשות, טכנולוגיות שרק לפני זמן די קצר הלהיבו אותנו, הופכות להיות מובנות מאליהן כך שאנחנו מפסיקים להתרגש מהן. הוא כותב שבימיהם הראשונים של כלים רבים, אנשי חינוך רבים הקשורים לתקשוב (כולל הוא עצמו) חטאו בהתלהבות יתר:

At the time, the combination of user generated content, wide connectivity, social networking, mobile devices seemed to open up possibilities. I still find it amazing that I have such a rich, global network of peers, all of whom are smarter than me, and most of whom I haven't met. I would argue that this optimism, and slight discarding of critical powers we felt wasn't a failing however, it was a necessity. By engaging in this new world whole-heartedly one could really get the benefits and also potentially shape the possible futures we were envisaging.
וולר מבהיר שבעיניו הוויתור הזמני על הביקורתיות לא נחשב כשל. במקום זה, הוא רואה בו שלב הכרחי מפני שרק דרך המעורבות האינטנסיבית בשימוש בכלים ובבחינתם אפשר היה להכיר את האפשרויות הגלומות בתקשוב.

ובכל זאת, ובאופן די צפוי, ככל שהתרגלנו למה שפעם היה חדש, ההתלהבות שלנו כלפיו דעכה. הדעיכה הזאת איננה שווה ערך לאכזבה, אלא ראייה מפוכחת יותר שבאה עם הכרות מקרוב ועם הנסיון. לפי וולר, אנשי חינוך שבטוחים שיש ערך בתקשוב צריכים ללכת על חבל דק – הם צריכים להזהר מלשלול את החדש (נטייה שבאה עם התחושה שבסרט הזה כבר היינו) אבל הם גם צריכים לא להגרר לפתרונות קלים או לסיסמאות שאינם מכירים במורכבות של הטכנולוגיה בחינוך, מורכבות שרק אחרי שנים של נסיון הם עצמם למדו להכיר.

וולר מצביע על שלוש אמירות בנוגע לתקשוב בחינוך שעשויות לזהות את המשתמשים בהן כנאיביים, או במקרה עוד יותר גרוע, כשרלטנים:

  • הטענה שטכנולוגיה זאת או אחרת כבר מתה – לפי וולר, סימן שמתכוננים למכור לנו משהו חדש במקומה
  • ההכרזה שמשהו חדש יביא לשיבוש החינוך – טענה שבדרך כלל רומזת שמי שטוען אותה רחוק מלהיות בקי במורכבות של ההיסטוריה של החינוך
  • ההכרזה (ההפוכה) שאין חדש תחת השמש – טענה שבאה על מנת למנוע כל שינוי

הוא מסיים בקריאה להכיר במורכבות וברב-גוניות:

So, I'll make a plea here – we like simple answers, we like people who give us simple answers. They're sexy. They're convenient. They're tweetable. But life isn't like that, and actually the messy, nuanced, complex picture is more interesting. Be suspicious of those oh so sweet tasting simple answers on either side of the technology divide.
הנסיון מלמד שוולר צודק, אם כי אני חש שהוא נזהר מלהיות תקיף כלפי כמה מהמחדשים הבולטים של היום. כאשר הוא כותב שהיום יותר מתאים לנו להביע ספקנות כלפי התקשוב מאשר בעבר, הוא מציין שהיום קהל המשתמשים הרבה יותר גדול, והתקוות שתולים בתקשוב שונות מאשר בעבר. נדמה לי שהוא רומז כאן שבעבר הלא כל כך רחוק ההבטחה של התקשוב היתה סוג אחר של למידה מאשר המוכרת, ואילו היום יזמים רבים מבקשים להתעשר על ידי השימוש בתקשוב כדי לשרת את ההוראה הישנה, רק בצורה יותר יעילה. חסרה לי אמירה תקיפה יותר בכיוון הזה.

נו, באמת!!

יכול להיות שהשם של המאמרון הזה היה צריך להיות "כיצד לתת שם רע לתקשוב החינוכי".

לפני כמה ימים מארק ווגנר, דמות יחסית מוכרת בתקשוב החינוכי בארה"ב, פרסם מאמרון בבלוג שלו, וגם ב-EdTechBlog, בלוג קבוצתי בו הוא משתתף. ווגנר לא כתב את המאמרון, אלא פרסם אותו עבור ג'ולי סטוארט, מורה לכיתה ב' בבית ספר בדנבר שבמדינת קולוראדו. המאמרון די קצר, וכותרתו מצליחה לקלוע לרוח התוכן:

סטוארט מספרת שלפני שנה היא פנתה לרכזת התקשוב בבית הספר בו היא מלמדת וסיפרה לה שהיא מתכוונת להשיג מחשבי טבלט עבור הכיתה שלה. לפני כחודשיים היא הציגה מועמדות עבור הכיתה שלה לקבלת טבלטי Nexus לתלמידים במסגרת פרויקט של EdTech Team, הקבוצה שמפיקה את הבלוג בו פורסם המאמרון שלה ואיתה מזוהה ווגנר. זמן קצר לאחר מכן נמסר לה שהכיתה שלה נבחרה לקבל את המכשירים, ושבקרוב הם יגיעו לידי התלמידים. בהתרגשות רבה סטוארט מתארת את יום קבלת הטבלטים:
September 24, 2012 marked the beginning of this amazing journey for my second grade class with the arrival of our classroom set of Nexus 7 tablets. We had been following the shipment via UPS with their tracking system, so when we saw that they were in Colorado at a UPS depot just miles from our school, the class could hardly sit still! The school office was alerted to make the phone call once the truck arrived with this very special delivery. Beth and I knew our world was about to change in a matter of hours.
אינני יודע לפי אילו אמות מידה האנשים ב-EdTech Team קבעו את המועמד הזוכה בטבלטים. המועמדים התבקשו לתאר כיצד הכיתות שלהם ישתמשו במכשירים, אבל מה שהם כתבו לא פורסם. סביר להניח שאפילו אם חלק מהמניע לחלוקת הטבלטים היה לפרסם את הגוף המחלק, בכל זאת סטוארט היתה צריכה לכתוב משהו מעמיק יותר מאשר רק "הכלים האלה ממש נהדרים והתלמידים שלי רוצים לשחק בהם". אבל גם במאמרון שלה סטוארט איננה מסבירה מה היא והתלמידים שלה מתכוונים לעשות עם הטבלטים. במקום זה, המאמרון גועש בהתרגשות כלפי הכלים, ומעבר לסיסמאות, נעדר כל התייחסות לשימוש חינוכי בהם.

אפשר להבין את ההתרגשות – הן של סטוארט והן של התלמידים. מחשבי טבלט מאד מפתים, וקשה לשמור על איפוק כאשר מכשיר כזה מגיע לידיים לראשונה. לכן, קשה לבוא בטענות כלפי ההתרגשות הזאת. זאת ועוד: אפילו אם ההתלהבות של סטוארט נראית מוגזמת, אני מניח שרבים מאיתנו היו מתלהבים באופן דומה לו זכינו במתנה כזאת.

אבל הבעיה שלי איננה עם ההתרגשות, או עם אווירת החג שבכיתה של סטוארט. יש לי בעיה עם מה שנראה כביטול כל מעשה חינוכי בכיתה של סטוארט לפני קבלת הטבלטים. סטוארט כותבת:

This had to be the best day ever for my second graders! The addition of these tablets is going to change the way my students learn this school year and beyond into their futures. The 21st century has arrived in my classroom, and I cannot wait to see where it takes us.
נדמה לי שדברים אלה מבטאים הערכה עצמית חינוכית ירודה מאד אצל סטוארט. האם רק עכשיו, בעזרת הטבלטים, יתרחש שינוי בדרך שבה התלמידים שלה לומדים? האם המאה ה-21 לא נוכחה בכיתה שלה לפני קבלת הטבלטים? גם אם אפשר לפרש את דבריה כביטוי להתרגשות, הניסוח של סטוארט יוצר את הרושם שבלי מכשירי הטבלט אי אפשר היה ללמוד בצורה מוצלחת או רצויה.

פעמים רבות אנחנו מכריזים שהטכנולוגיה איננה מה שמחולל את השינוי. אנחנו מדגישים שהדרך שבה המורים והתלמידים מנצלים את הטכנולוגיה היא אשר הופכת את הכלי למשהו לימודי. אני רוצה להאמין שגם ג'ולי סטוארט חושבת כך. למרבה הצער, הדברים שהיא כותבת רומזים אחרת. אם יום קבלת הטבלטים היה היום הטוב ביותר עבור התלמידים שלה, אני חושש שהימים הבאים יהיו ימים של אכזבה – לא מפני שהכיתה תגלה שלא כייף להשתמש במכשירים האלה, אלא מפני שהם יגלו שהלמידה נשארת כפי שהיתה. אני בעד זה שתלמידיה של סטוארט ישתמשו בטבלטים – ולא רק ל-"למידה" אלא גם ל-"משחק". כמו-כן, אני מקווה שהשימוש בטבלטים ירחיב ויעמיק את חוויות הלמידה של הכיתה. אבל אם החלום של סטוארט אכן התגשם עם קבלת הטבלטים, אני חושש שזה סימן שאנחנו עדיין מצפים שהטכנולוגיה תציל אותנו. אם אנחנו עדיין תולים את התקוות החינוכיות שלנו בכל כלי חדש שיוצא לשוק, מצבנו די עגום.

מספר הרהורים (פחות או יותר חינוכיים) בדרך לפח

במהלך חופשת הסוכות הזדמן לי לעסוק טיפה בנקיונות, ובחיסול חלק (קטן מאד, לצערי) של הניירת שבמהלך השנים הצטברה אצלי. מצאתי כמה ערימות מכובדות של עיתונים – מהשנים 1999-2001 ומהשנים 2004-2006 – והחלטתי, בהחלטיות לא אופיינית לי, להתגבר על הדחף לבדוק את הכל (הרי אם פעם שמרתי את העיתונים האלה בוודאי היתה לכך סיבה) ובמקום זה להעיף מבט מהיר בלבד ולהתקדם לקראת הפח. ובכל זאת, כמה כותרות קפצו מולי ונאלצתי לוותר טיפה ולעיין בכמה דברים.

הבלגן בבית שלי איננו מתקשר (לפחות לא באופן ישיר) לחינוך או לתקשוב בחינוך, אבל הרגשתי שאולי לזריקת עיתונים אחרי שהם נשמרו תקופה ארוכה יש קשר לחינוך בעידן המידע, ולכן יש טעם לכתוב על הפעילות הזאת שלי בחג. אני נוטה להזכיר לבת שלי (פעמים רבות מדי, אבל יש בינינו הסכם שמותר לי לעצבן אותה עם בדיחות גרועות) שכדאי לה לעשות את שיעורי הבית שלה בהיסטוריה כמה שיותר מהר, היות וככל שהיא דוחה אותם, ההיסטוריה נעשית ארוכה יותר. לא היה מזיק לו פעלתי לפי ההנחיה הזאת בכתיבה האישית שלי. עדיף לי לכתוב על עניינים הראויים להתייחסות לפני שיותר מדי מאלה מצטברים אצלי, עד שכבר אין ברירה אלא לוותר על ההתייחסות לעניינים שהתיישנו, על אף העובדה שהם נשארים מעניינים וחשובים.

אבל כיצד קובעים שמשהו "חשוב"? די ברור שמה שהיה חשוב לפני 12 או 7 שנים איננו בהכרח חשוב כאשר רואים אותו היום בעיתון שנשמר מאז. בין העיתונים ששמרתי יש עמודים ראשונים שמציינים אירועים שעדיין היום נחשבים ל-"היסטוריים", אבל בתחום התקשוב רבים מאד מהכתבות ששמרתי אינם אלא קוריוזים. אין זה אומר שדיווח על השקת פיירפוקס שמהלל את הפיתוח של דפדפן קוד פתוח, או התייחסות לעליית תופעת הבלוגים תוך דיווח על תחילת אתר הבלוגים Pajamas Media, אינם "חשובים". אפשר אפילו להגיד שמדובר באירועים שתרמו רבות לעיצוב האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו היום. אבל ספק אם הם מצדיקים שמירה בארגז מאובק. Napster היווה נקודת ציון משמעותית בעיצוב השימוש שלנו באינטרנט, אבל האם אני זקוק למדריך לשימוש בו מלפני 12 שנים? ומה נגיד לגבי סקירות על אתרים כמו Hot or Not? או The Million Dollar Homepage? שום דבר לא יקרה אם נשכח את אלה. ב-2005 הסבירו למה כדאי שיהיה לנו דואר מבוסס ווב, וגם בישרו לנו על תחילת עידן ה-Web 2.0. באלה יש בוודאי מידה לא קטנה של "חשיבות". אבל גם דיווחו ש-"יאהו משיבה מלחמה להפתעות של גוגל", והיום כתבה כזאת עשויה להעסיק רק היסטוריונים. ראיתי לנכון לשמור מאמר ארוך משנת 2006 על עורכי ויקיפדיה בעברית – מעניין לראות כיצד התייחסנו למפעל שנראה לנו אז כדבר בלתי-מתקבל על הדעת, והיום הוא חלק בלתי-נפרד מחיינו. אבל אין לי צורך ברשימה של 50 האתרים השימושיים ביותר ברשת משנת 2000, אפילו אם יותר מרק קומץ מאלה עדיין קיימים.

תוך כדי הנקיונות שלי קראתי כתבה של אילנה קירש ב-Jerusalem Post שאליה הגעתי דרך ה-Twitter של ראובן וורבר. קירש מדווחת על תקלה בשרתים של העיתון שגרמו לאיבוד של שבוע של כתבות, ועל הנסיון לשחזר את מה שאבד. קירש מהרהרת אם יש בכלל טעם בשחזור הזה:

We decided to restore articles summing up only the most read and arguably the most important stories published last week, which were largely sound bites – speeches at the UN General Assembly – rather than actual news events. There was no point wasting time writing up yesterday’s news. But there was a dissonance in making such a decision, as though not only had we lost a week’s work, but that the work itself had been irrelevant. If it wasn't worth restoring, was it worth writing in the first place?
אם ב-Jerusalem Post שואלים אם כדאי לשחזר כתבות המתייחסות לאירועים שהתרחשו רק לפני מספר ימים, כיצד אני יכול להצדיק שמירה של עיתונים בני עשור? כאשר כתבה הופכת מדיווח חדשותי לפיסת היסטוריה ההתייחסות שלנו כלפיה משתנה. היא נעשית לפריט הראוי לשמירה לשם המחקר. אבל חשוב לזכור שקירש מהרהרת אם בכלל היתה סיבה לכתוב את הכתבות שאבדו. השאלה הזאת עולה בתקופה שבה התחלופה של הכותרות כל כך מהירה, ופריטים שהם באופן ברור בני חלוף זוכים לכותרות. לדעת קירש, השינוי בקצב הדיווח על אירועים צריך להביא לשינוי בדרך שבה העיתונאי פועל:
Apart from preventing last week’s crash from re-occurring, the bottom line is that the news is a living, breathing, dynamic creature, and attachment to both the ways and the stories of yesteryear – or indeed yester-hour – is likely to limit journalists’ ability to report the news of tomorrow. Some would argue that these new technologies bring down the standard of journalism, but it doesn't need to be that way. Journalists and editors alike need to adapt to the changing environment and find new ways to get the news to the people – such as tweeting on breaking stories for their Internet desks to write up, publishing short version of stories as they break and longer write-ups in print editions and utilizing social media for updates, photos and videos from the field.
אז האם יש מסר לחינוך שאפשר להסיק מהנקיונות שלי ומקריסת השרתים של הפוסט שעליה כותבת קירש? קל להכריז שחלק נכבד ממה שנלמד בבית הספר איננו עומד במבחן הזמן, ולכן אין סיבה ללמד אותו. אבל נדמה לי שזה היה נכון הרבה לפני האינטרנט, וכמובן ידענו את זה הרבה לפני שאני הלכתי לפח עם עיתונים ישנים. החינוך יכול אולי ללמוד כיצד להתאים כלים שונים למשימות שונות בדומה למה שקירש כותבת לגבי עבודת העיתונאי. בוודאי אפשר למצוא הקבלות בחינוך לשימוש ב-Twitter לסקירת אירועים בעת התרחשותם, ולשימוש בנייר לכתיבה מעמיקה יותר. אבל גם תובנה כזאת די נדושה.

עלי להודות שלא פעם רק תוך כדי הכתיבה אני מצליח להבין נושא, או ליתר דיוק, להבהיר לעצמי את עמדתי כלפי הנושא שעליו אני כותב. לא פעם הנקודה העיקרית מתבררת לי רק לקראת סיום הכתיבה, ואני מגלה שבסופו של דבר הגישה המגובשת לנושא שאני מפרסם כאן שונה מאד ממה שחשבתי תחילה. אבל לפעמים קורה שנושא שחשבתי שתוביל אותי לתובנה מעניינת איננו אלא כביש ללא מוצא, ושאין מסקנה מעניינת בסוף הדרך. כך אני מגלה לגבי המאמרון הזה. אחרי הרהורים ארוכים אני מסיק את המסקנה שבעצם, אין מסקנה חינוכית "עמוקה" שמתבקשת מכל זה. אפשר להתנחם בכך שלפחות זכיתי לבית קצת יותר נקי.

ובכל זאת, יש כאן היבט חינוכי שאיתו אפשר לסיים. בתוך ערימות העיתונים היו גם תיקים מכנסים בהם השתתפתי – למשל כנס מו"ח משנת 2000. כך גיליתי (או נזכרתי) שנושא הכנס באותה שנה היה "החינוך בעידן מהפיכת המידע – הזדמנויות ואתגרים". מהכותרת הזאת אנחנו למדים שבתחילת המאה ה-21 עדיין לא העלינו על נס את המיומנויות שכל כך מזוהות עם המאה הזאת. היה כנראה ברור לנו ש-"מהפיכת המידע" היא עובדה שאיתה צריכים להתמודד, אבל אולי עדיין חשבנו שאפשר היה לעשות זאת בעזרת מיומנויות ישנות יותר. התיק עוד במצב שמיש, ונדמה לי שבקרוב אתחיל להסתובב איתו – מחווה להיסטוריה שלא צריכה להשכח, ועדות לכך שבעבר הלא כל כך רחוק רדפנו קצת פחות אחרי סיסמאות ריקות מתוכן.

תפנית בלתי-נמנעת

אני מודע מאד שעל אף השם של הבלוג הזה, בזמן האחרון הוא עוסק פחות ופחות בסוגיות הקשורות באופן ישיר לתקשוב, ויותר ויותר בשאלות חינוכיות כלליות. אין זה אומר שבעבר לא התייחסות לשאלות פדגוגיות או בתיאוריות חינוכיות, אבל התאמצתי לקשר בין השאלות האלו לבין התקשוב. אמנם לא התרחש כאן שינוי גורף, אבל ברור לי שלפחות במידה קטנה המיקוד השתנה. יותר מאשר אני מעלה סוגיות תקשוביות ובוחן כיצד הן משפיעות על החינוך, אני מעלה סוגיות חינוכיות ושואל אם התקשוב כפי שהוא חודר לתוך בתי הספר היום בכלל מסוגל לקדם אותן. פיסקה שקראתי אתמול בבלוג של טים פורמן, בלוגר חינוכי שאליו הגעתי דרך מאמרון של טום הופמן, חידדה עבורי את השינוי הזה.

הופמן קישר למאמרון חדש, וקצר מאד, של פורמן בו הוא הביע את סלידתו מתכניות כמו Teach For America, תכניות שמכניסות בוגרי אוניברסיטה לתוך בתי ספר לשנתיים. באופן גלוי פורמן מלגלג על היומרה של תכניות כאלה וכותב שאין כמו שנתיים של הוראה כדי להפוך אדם למומחה. הוא כותב שאחרי שנתיים שבהן ה-"מורים" האלה מתאמנים על ילדים עניים הם עוברים הלאה למקצועות אחרים. הוא מוסיף:

I was a huge, international expert on pedagogy, classroom management, curriculum, and child development in my second year of teaching. Then, ten years later, I was mortified what an arrogant showboat I had been in the early years—there is so much more to it than what you see in the first years.
אני מניח שרבים מאיתנו שצברנו שנים של נסיון בכיתה יכולים להזדהות עם דבריו של פורמן. הרי בשלב מסויים גילינו שכדי להפוך למורים טובים עלינו להתגבר על היוהרה שמאפשרת לנו להגיד שאנחנו יודעים את הכל ולהתחיל ללמוד להיות מורים של ממש. אבל במסגרת Teach For America סטודנטים צעירים יכולים ללמד במשך שנתיים ולעבור הלאה, משוכנעים שהם יודעים את הכל. (ורצוי לזכור שלא מעטים מבוגרי התכנית "ממשיכים" בתחום החינוך כנציגים של בתי ספר charter, וחותרים נגד החינוך הציבורי.)

התעניינתי לדעת קצת על מי שכותב דברים כאלה. בהתחשב בעובדה ששם הבלוג של פורמן הוא "School Tech Connect" היה די ברור שמדובר באיש חינוך שעוסק בתקשוב, אבל רציתי לדעת יותר. בדף ה-About me של הבלוג הוא מוסר שהוא צבר מעל 20 שנות נסיון כמורה בתחומי הלשון וההיסטוריה, והיום הוא עובד כמומחה לענייני טכנולוגיה במחוז בשיקגו. לאור הרקע הזה היה לי די ברור למה הזדהיתי עם דבריו במאמרון.

אבל מה שבאמת תפס אותי היה דווקא פיסקה קטנה, ואפילו רק חלק מפיסקה, שמופיעה בטור בצד שמאל של הבלוג. שם, תחת הכותרת WHAT'S ALL THIS ABOUT?, פורמן מצביע על שינוי שהתרחש בבלוג:

This ceased being a tech blog long ago. There's a war on. What can you do to help? Sign the National Resolution on High Stakes Testing.
במילים אחרות, כאשר החינוך (לפחות בארה"ב) נעשה לבן ערובה של המבחנים הסטנדרטיים שנכפים על התלמידים השכם והערב, ומכתיבים את תכניי הלימוד, ובמידה רבה גם את דרכי ההוראה, העיסוק בתקשוב נעשה רק פן אחד של מאבק הרבה יותר רחב. חשוב לזכור שהתקשוב מגויס היום לשירות המבחנים האלה ולתפיסה החינוכית שהם מייצגים. לכן, האפשרות שהתקשוב ימלא תפקיד חינוכי חיובי בבית הספר תלויה בתוצאה של המאבק היותר גדול. אפשר אולי לנשום לרווחה ולהכריז שבישראל אנחנו עדיין לא שם, אבל יש חשש גדול שגם אנחנו נגיע לזה. וכאשר מתנהל מאבק כזה, צריך להיות ברור ששאלת השימוש בתקשוב בבתי הספר, חשובה ככל שתהיה, איננה אלא נושא משני.

הרהורים (שוב) על הבלוג

כאשר תקופה ארוכה של דממה עוברת על הבלוג הזה עולה אצלי שאלה בלתי-נמנעת – על מה לכתוב כשאני חוזר לכתיבה. הנסיון מלמד שהתשובה ה-"נכונה" די פשוטה – לא כל כך משנה על מה, החשוב הוא פשוט להתחיל לכתוב. אבל אין זה אומר שאין כאן בעיה. הרי רוב המאמרונים שאני כותב כאן מתחילים בהתייחסות שלי לדברים שמתפרסמים במקורות אחרים, והעובדה שתקופה שקטה עוברת על הבלוג איננה אומרת שגם שקט במקורות הרבים שאחריהם אני עוקב. לעתים קרובות כאשר אני מצליח לחזור לכתיבה, היצע הדברים שאליהם אני יכול להתייחס גדול כל כך שאינני מצליח לכתוב מפני שאינני יודע היכן להתחיל.

בזמנים כאלה גם מתעוררים אצלי הרהורים בנוגע למהות הכתיבה לבלוג. בתקופות שבהן קשה להתמיד בכתיבה לבלוג קשה לא לשאול אם יש בכלל טעם במאמץ. פעמים רבות בעבר ציינתי שעבורי הבלוג הוא בראש ובראשונה מרחב שמאפשר לי להבהיר את מחשבותיי לעצמי. נכון, יש משהו קצת פרדוקסאלי בשימוש בכלי ציבורי על מנת לגבש עמדה אישית, אבל אני מזמן "התגברתי" על הסתירה הזאת. אינני יכול לקבוע מה נכון עבור אחרים, אבל עבורי הידיעה שמה שנכתב כאן אולי ייקרא על ידי אחרים מדרבנת אותי לדייק (או לפחות לנסות לדייק) במה שאני כותב; היא מחייבת אותי לנסות להסביר את עצמי בצורה הברורה ביותר שאני יכול. ואם בעקבות זה הדברים שאני כותב מעוררים דיון, או עוזרים לאחרים להבהיר את מחשבותיהם לעצמם, אני בוודאי לא אתנגד. אבל שוב, מדובר בערך מוסף לרווח העיקרי, שהוא אישי.

בחודש האחרון (כן, בזמן שבגלל מספר סיבות היה לי קשה לכתוב כאן) שני בלוגרים שאני קורא פרסמו מאמרונים על נושא הבלוג. טום ויטבי ביקש להסביר למה הוא מקווה שעוד ועוד מורים ומנהלים יפתחו בלוגים. ויטבי מעיד על עצמו שכאשר הוא התחיל לנהל בלוג לפני כשנתיים וחצי הוא לא תיאר לעצמו שהוא יצליח להתמיד בו. והוא מוסיף שעל אף התגובות הרבות שהגיעו לבלוג שלו, הערך העיקרי של הבלוג היה ערך עצמי:

What I learned and appreciate more than any other thing that I get from blogging is that I write for me. It is a reflective, personal endeavor. I made the choice to open my blog to public scrutiny. I encourage comments to my ideas, to affirm, or further reflect on those ideas based on the reader comments. Testing my ideas in public is testing I can believe in.
כצפוי, דברים אלה של ויטבי מהדהדים אצלי. כאשר אני עובר על המאמרונים שוויטבי פרסם בחודשים האחרונים אני מגלה שאני מסכים כמעט עם כל דבר שהוא כותב. אבל דווקא ההסכמה הזאת גורמת לי לא מעט אי-נוחות. אין זה מפני שמפריע לי שאני מסכים עם אחרים (או שהם מסכימים איתי), אלא מפני שקשה מאד למצוא משהו במאמרונים של ויטבי שחורג מהדעות הרווחות של הציבור שהוא מייצג. הדבר הזה אולי נשמע טיפה מוזר – הרי ויטבי מביע לא מעט ביקורת כלפי החינוך האמריקאי היום, ומצביע על דרכים יעילות וכדאיות לנצל את התקשוב. אבל הביקורת שלו "נורמטיבי" למדי, ורוב דבריו הם מהסוג שיוצרים הנהון ראש וטפיחה על שכם שאכן אנחנו בכיוון החינוכי הנכון.

נוצר הרושם שעל אף העובדה שויטבי כותב שהכתיבה לבלוג היא פעולה רפלקטיבית ואישית, הוא מכוון את דבריו למרחב נוח ובטוח. עבורי, לפחות, כאשר סוקרים את המאמרונים של ויטבי יש משהו תמוה בהסבר שלו על ערכו של הבלוג:

The whole idea of Connected Educators is to break down the barriers that have prevented us from exchanging ideas in a big way. Technology has provided us the tools to share and collaborate in astounding ways. We do that on a daily basis with existing content. Blog Posts provide us with: original thought, new ideas, questions, reflections, and much, much more.
אני משוכנע שוויטבי כותב את הדברים האלה בכנות, אבל אני חושש שהמציאות שונה מהדרך שבה הוא תופס אותה. יותר מאשר אנחנו זוכים למחשבה מקורית, לרעיונות חדשים, ולשאלות, במאמרונים שלו (ושל רבים אחרים) אנחנו זוכים להדהוד חוזר על עמדות שכבר התגבשו והפכו לנחלת הכלל. אין בזה פסול – לא פעם החזרה הפומבית על דעות מחזקת אותן ומגבשת את קהילת האוחזים בהן. אבל בשלב מסויים הדברים נעשים נדושים ויגעים. אפשר, ובעיני צריך, לקוות ליותר.

ד'ארסי נורמן מנסה להשתחרר מהנדוש, ומהנטייה לכתוב את מה שקהל קוראיו מצפה (ואפילו רוצה) לקרוא. הדבר איננו קל. בין היתר הוא מנסה לעשות זאת על ידי התעלמות מוחלטת מהסטטיסטיקה על הכניסות לבלוג. הוא איננו בודק אלו מאמרונים "פופולאריים" יותר ואלו פחות. הוא כותב:

And that has been surprisingly liberating. I have no idea how many people subscribe to my blog. I have no idea how many people read it. Which means that I have to do it for myself, even if I’m aware that others can follow along.
זאת גם הסיבה שמידי פעם הוא סוגר את התגובות בבלוג. הוא איננו רוצה שהתגובות האלו ישפיעו על מה שהוא בוחר לכתוב:
To pay attention to that audience is to try to repeat previous successes, and to possibly improve on them, rather than to explore new and uncharted territory.
על אף העובדה שבוודאי ברור שאני מעדיף את הגישה של נורמן על הגישה של ויטבי, אינני רוצה להסיק מסקנות גורפות. הבלוג יכול למלא מגוון תפקידים. לא יהיה זה מוצדק לקבע אותו לסוג אחד של הרהור או רפלקציה. אבל כקורא בלוגים כפייתי, אני יכול להעיד שכאשר אני מחליט להכניס בלוג זה או אחר לתוך קורא ה-RSS שלי ההחלטה הזאת מושפעת בעיקר מהתחושה שכותב הבלוג מוכן לבחון את הדעות, ואת המוסכמות, של עצמו, ולא רק לחזור על מה שקוראיו מצפים לקרוא.

קצת פרספקטיבה – לטובתנו

חינוך הוא עסק. יתכן והמורה בכיתה איננו חש את בעובדה הזאת, אבל רבות מההחלטות שקובעות את הנעשה בכיתה מתקבלות הרחק מבית הספר, וללא קשר לשיקולים חינוכיים. התכנים של ספרי הלימוד, ואם אלה יהיו בפורמט מודפס או דיגיטאלי, אינן בידי המורה. כמו-כן, החלטות על המכשירים הדיגיטאליים שייכנסו לבתי הספר, ולשם מה אלה ישמשו, אינן מתחשבות, על פי רוב, בדעת המורים. לעתים קרובות המדיניות כלפי כל אלה נקבעת על ידי גורמים שאינם קשורים ישירות לחינוך, אלא תוך שיתוף פעולה בין פוליטיקאים, תורמים עשירים, וחברות גדולות. ולעתים קרובות השיקולים של הגורמים האלה מנותקים מחשיבה חינוכית ובמקום זה מונעים על ידי סדר יום "חברתי" מפוקפק והשאיפה להגדיל רווחים. כנס שנערך לפני שבוע באוניברסיטה של מדינת אריזונה מאד המחיש את המציאות העגומה הזאת.

ה-Education Innovation Summit היא התכנסות של רבים מהמי ומי של מה שאפשר לכנות "תעשיית החינוך". בין המשתתפים היו גם אנשי חינוך מן השורה, אבל עיון ברשימת נותני החסות לכנס (ששמותיהם מופיעים בגדול בדף הראשי של אתר הכנס) מבהיר, אם היו בכך ספקות, שלא החינוך, אלא הכסף, היה הגורם הקובע ברשימת המשתתפים. ג'ורג' סימנס, שהיה בין אנשי החינוך בכנס, אפיין את המשתתפים שהוא פגש שם בשני משפטים די מצמררים:

These people remake education. And they will do it on the principles of competition and markets.
סימנס מעוגן היטב בעולם ההשכלה הגבוהה, אבל הוא מעיד על עצמו שהוא רואה חיוב רב ביזמות נרחבת כדי לשנות את סדר היום החינוכי. לכן, הוא איננו רוצה לשלול כנסים כמו ה-EIS. עם זאת, מה שהוא ראה שם בהחלט הדאיג, למשל הנסיון של המשתתפים להגדיר "מורה טוב":
If a good teacher is one that prepares learners to succeed on standardized tests, then we’re in trouble. I encountered this odd conflict numerous times in the conference: on the one hand, the need for innovative and creative learners is promoted…but on the other hand, the metrics of reward in the system promote normalization. This isn’t a small contradiction – it’s a foundational flaw in the vision being promoted by advocates for policy change.
אודרי ווטרס לא השתתפה בכנס. היא כותבת שמלכתחילה היא חששה שהחינוך לא יהיה בו העיקר והיא העדיפה לשמור מרחק (והיו לה התחייבויות אחרות). בדיעבד היא מצטערת על כך, מפני שלא נוח לה לבסס את הביקורת שלה על הדיווחים של אחרים, כולל ציוצים ב-Twitter, כדי לסקור את מה שהתרחש בו. הדיווחים האלה בהחלט זעזעו אותה:
As for me, I honestly don’t know how to respond to the Tweets from the Education Innovation Summit other than sit here with my mouth agape, with a knot in my stomach, with my fists clenched, shaking with fury. I've hardly been able to think or write all week. Ah, artists. How fragile and useless we are.
ומה היה בציוצים האלה? מבחר ציוצים של כריס להמן, מנהל ה-Science Leadership Academy, בית ספר למדעים מאד מוערך בפילדלפיה, יכול להסביר את התחושה הכבדה של ווטרס ושל סימנס. להמן דיווח על הרצאתו של אדריאן פנטי, לשעבר ראש העיר של וושינגטון הבירה. לפי להמן:
Fenty actually said, "If we fire more teachers, we can use that money for more technology." Wow.
אם לתמימותנו חשבנו שהתנופה לתקשוב אצל אנשי העסקים האלה נועדה לשפר את החינוך, אמירה כמו זאת של פנטי יכולה לעזור להעמיד אותנו על טעותנו. ציוץ נוסף של להמן, בו הוא מביע חשש אמיתי, ממקד את הנקודה הזאת עוד יותר:
This is what scares me – those who do not believe in schools will use edu-tech-speak to dismantle the things we hold most dear.
בין הדוברים המרכזיים בכנס היה ג'ב בוש, מושל מדינת פלורידה לשעבר ואחיו של נשיא ארה"ב לשעבר. בוש הוא יושב הראש של גוף בשם הקרן למצויינות בחינוך, אם כי לא ברור לאיזו מצויינות הקרן הזאת מתכוונת. בציוצים שלו להמן מתייחס לכמה מהגיגיו של בוש בכנס:
Jeb Bush has said: a) he does not read edu research. b) he does not care about anything that is not a test score. Problematic.
Jeb Bush's vision for edu is based on the notion that we all end up compliant to our bosses, not that our kids become citizens.
מה אפשר ללמוד מכל זה? נדמה לי שכבר ציינתי את זה פעמים רבות, אבל כנסים כמו זה שעליו ווטרס, וסימנס, ולהמן מדווחים מחדדים את העניין: הקואליציה הרעועה בין אנשי חינוך שמבקשים לקדם את התקשוב לבין אנשי עסקים שלהם לכאורה אג'נדה דומה, בעייתית ביותר. סימנס כותב:
I really only have one point of advice for educators: become informed about the startup and the corporate activity in education. The language of innovation at the summit was firmly rooted in capital. I’ve already stated that I find much appealing about entrepreneurship (i.e. startup, not large corporations). But even then, the money-focus of innovation was jarring. Students were rarely mentioned (some of the startups on the showdown did a good job of this, however). Teachers and educators were most often referred to negatively. This myopic focus on capital and innovation is disconcerting.
סימנס כותב שיש לו רק עצה אחת, אבל הוא בכל זאת לא מסתפק בה. לקראת סיום המאמרון שלו הוא מחדד את ההבדל בין הרעיונות שמנחים את הפעילות החינוכית שלו לבין הדגש ה-"חינוכי" של אנשי העסקים שהוא פגש בכנס:
The concepts that I use to orient myself and validate my actions were non-existent on summit panels: research, learner-focus, teacher skills, social pedagogy, learner-autonomy, creativity, integration of social and technical system, and complexity and network theory. Summit attendees are building something that will impact education. I’m worried that this something may be damaging to learners and society while rewarding for investors and entrepreneurs.
כריס להמן משתמש בפחות מילים כדי להביע תחושה דומה. במקום להביע חשש, דבריו הם זעקה:
Educators – if you don't see that there is a billion dollar industry wanting to take over schools using tech as the Trojan Horse, wake up.
יש לי לא מעט חששות בנוגע לכוונות ה-"חינוכיות" של אנשי עסקים בישראל שמבקשים לקדם את התקשוב בבתי הספר שלנו. המונחים השגורים אצלם דומים לאלה השגורים אצלנו, ובטווח הקצר שנינו דוגלים בקידום התקשוב והדיגיטאליות בבתי הספר. עם זאת, בכלל לא ברור אם קיימת חפיפה בין המטרות לטווח הארוך של שני המחנות. אבל אפילו אם לעתים קרובות מדי המתרחש בחינוך בארה"ב הוא סימן לעתיד להתרחש גם אצלנו, לעת עתה מצבה של הקואליציה בין החינוך לבין העסקים בישראל הרבה פחות גרוע מאשר שם.

הרהור על למה התחום הזה (אולי) מפסיק להיות מעניין

לפני יומיים שלי בלייק-פלוק שאל את קוראיו מהן, לדעתם, חמש התכונות החשובות ביותר של מנהיג חינוכי במאה ה-21. נכון לכתיבת המאמרון הזה השאלה הזאת זכתה לעשר תגובות – רובן די צפויוית. קוראים השיבו, למשל, שמנהיג חינוכי צריך להיות אדם שאיננו מפסיק ללמוד, ושעליו להיות מסוגל לעורר השראה. הם הדגישו שהמנהיג צריך להיות בעל חזון, ניחן בכישורים תקשורתיים חזקים, ולדעת לחלק אחראיות לפקודיו. כמה ציינו שחשוב שפיו וליבו יהיו שווים.

לכל אלה, כמובן, אפשר להנהן בראש ולהגיד "אז מה?". מדובר בתכונות של מנהיגות שאינן קשורות ספציפית לחינוך, וגם לא למאה ה-21. זאת ועוד: חיפוש מהיר על מונח כמו "תכונות של מנהיג" מעלה אלפי דפים שבהם מופיעות רשימות עם אותן התכונות, ולא רק בחינוך. מתבקשת השאלה "למה לבזבז אלקטרונים על שאלה כזאת בבלוג חינוכי". אבל באותה המידה שאפשר לשאול את השאלה הזאת, אפשר גם לשאול למה אני מבזבז אלקטרונים על הביקורת הזאת. דווקא על השאלה הזאת אני חושב שאני יכול לענות.

הבלוג של בלייק-פלוק הוא אחד המובילים בתחום התקשוב החינוכי. אבל על אף העובדה שהוא מתלהב מהאפשרויות הלימודיות שבתקשוב, הוא איננו נעמד דום מול כל כלי תקשובי חדש כאילו הוא זה שיציל את החינוך. לפני שנתיים בלייק-פלוק לא היסס לבקר בחריפות את ה-Partnership for 21st Century Skills כאשר הגוף הזה נעזר באמירות נדושות כדי לתאר את ה-"חזון" החינוכי שלו:

As has been mentioned countless times by countless observers, there is little if anything in P21’s Mission Statement and accompanying selection of skills that has anything to do specifically with the 21st century. I fear that more than anything, the board’s weak statement only serves to undermine much of the valuable work we educators and educational technologists have accomplished independent of P21.
חשוב לשאול מה קרה במשך השנתיים האחרונות שהביא לכך שבלוגר שהיטיב לחשוף את השטחי אשר בחשיבה ה-"חינוכית" מסוגל היום להזמין את קוראיו למלא את דפיו בשטחיות דומה. כאן אין לי תשובה ברורה, אבל נדמה לי שהיא נמצאת בתסכולים בשני מישורים – הציבורי והאישי. במישור הציבורי, על אף ריבוי הניתוחים המלומדים שבאים להסביר את הנתק המתמשך בין ההבטחה של התקשוב לקדם את הלמידה ההבנייתית לבין הנעשה בשטח, אנחנו עדים להעצמה ההולכת וגוברת של גיוס התקשוב להנצחת ההוראה המסורתית. יתכן שיש גבול למספר הפעמים שאפשר לצעוק ולהתריע, כך שבשלב מסויים הקולות האלה פשוט מתכנסים לתוך עצמם ועוסקים בזוטות.

אבל גם המישור האישי ממלא תפקיד לא מבוטל כאן. בשבועיים האחרונים נתקלתי בשני מחקרים מאד מעניינים, בעוד שני מסמכים חשובים, ולפחות בחופן מאמרונים בבלוגים שנראים לי ראויים להתייחסות כאן. מדובר בדי הרבה קריאה, ואחריה כמות לא קטנה של כתיבה ועריכה עד שאני מרגיש שהצלחתי להבין את הכתוב ושמיקדתי את המחשבות שלי, ועד שאני מרגיש שאולי יהיה כדאי לאחרים לקרוא את מה שאני עתיד לפרסם. לפמעים (ואולי במיוחד זה קורה לקראת סיום שנת הלימודים) פשוט אין הכוח לעשות את כל זה. במקרה של בלייק-פלוק יתכן שהוא מחליט שקל יותר למלא את הבלוג שלו עם רשימות טפלות (הנתרמות על ידי קוראיו). ובמקרה שלי, במקום לכתוב משהו מעמיק ורציני, קל יותר לכתוב (יחסית במהירות) מאמרון קצר שבו אני מבקר את הפעולה הזאת. חבל, אבל לעת עתה זה יצטרך להספיק.