מי אני שאתלונן?

אולי אפתיע קצת אם אכתוב שאני מברך על התכנית לתקשוב בתי הספר של שר החינוך כפי שהיא התפרסמה לפני מספר ימים ב-The Marker. התקשוב ייכנס לתוך בתי הספר ללא קשר למספר הטוקביסטים שילעגו ויתלוננו שמדובר סתם בבזבוז כסף מפני שהלוח והגיר מספיקים ללמד. יש טוקבקיסטים שמשמיעים ביקורת "חינוכית" יותר – שכיתות קטנות ומורים טובים חשובים יותר מאשר טכנולוגיה. עם אלה אני נוטה להסכים, אבל אין זה אומר שלא חשוב שטכנולוגיות חדישות יחדרו לתוך בתי הספר. יש הרבה במערכת החינוך בישראל שטעון תיקון, ולא נראה לי הוגן לפסול תכנית שמטפלת בפן אחד מפני שהיא איננה מטפלת בפן אחר. אם השר מתכוון לדאוג לטכנולוגיות חדישות בבתי הספר, אני בעד. ובכל זאת.

כותרת הכתבה שמדווחת על התכנית מוסרת לנו על "מהפכת החינוך של סער", ועם כל הכבוד, אינני מוצא כאן את המהפכה. מדובר בסך הכל בשדרוג ועדכון טכנולוגי. השר מכיר בעובדה שכלים דיגיטאליים מהווים מרכיב חשוב בחיים שלנו, ולכן הוא רוצה שהמערכת תשלב את אלה לתוך החינוך. על ידי כך המערכת תתאים את עצמה למציאות של ימינו. אבל "התאמה" איננה "מהפכה", גם אם היא מקושטת במילים שרומזים על דחיפות:

"ההיערכות לעידן הדיגיטלי החדש היא הכרח ולא אופציה. מחשב ואינטרנט נהפכו לנחלת הכלל ומערכת חינוך שמעוניינת להישאר רלוונטית חייבת להתאים עצמה לשינוי הזה", אמר סער בכנס הרצליה. סער ציין פעמים רבות כי במבחנים הבינלאומיים שייערכו ב-2012 לתלמידי העולם, כולל ישראל, תיכלל בחינה של מיומנות התקשוב.
מהדברים האלה ניתן לחשוב שההתאמה הזאת דרושה מפני שבלעדיה תלמידי ישראל לא יוכלו להתמודד בהצלחה במבחנים בינלאומיים במיומנויות התקשוב. קשה למצוא בגישה הזאת "מהפכה", אלא פשוט המשך מייגע של הקיים – ללמד למבחן ולדאוג לדירוג של המדינה במבחנים בינלאומיים. אין כאן שום התייחסות לתקשוב כאמצעי שמאפשר דרכי למידה אחרים, או לעולם מידעי שונה מבעבר שדורש התמקדות בתכנים שונים וביכולות לימודיות אחרות.

אינני בז לאנשי המקצוע הרבים, ממחלקות שונות במשרד, שבוודאי תרמו לגיבוש התכנית של השר. מהכירות אישית אני יכול להעיד שלרבים מהאנשים האלה גישות חינוכיות בריאות והם משקיעים עמל רב כדי לקדם תפיסות שאיתם אני מזדהה. אבל משהו בכתבה נראה לי מוזר. בקטע שעוסק בגיבוש התכנית אנחנו קוראים:

בין היתר נבחנו מודלים של כמה מדינות מובילות בתחום כמו סינגפור, בריטניה, דנמרק, הונג קונג, נורווגיה ופינלנד, ובוצעו התאמות לבתי הספר הישראליים.
אין ספק שדרושה התאמה לבתי הספר בישראל, אבל חשוב לשאול את מה מתאימים. למיטב ידיעתי, השוני בין המודלים בסינגפור, בבריטניה, ובפינלנד גדול על הדמיון. אם כל המודלים האלה נבחנו, חשוב לדעת לקראת איזה מודל החליטו שנלך.

אבל הסיבה המרכזית שבגללה אני מברך על התכנית של השר, למרות שאינני מוצא בו (לפחות לפי הכתבה) משהו מלהיב מבחינה חינוכית, היא מפני שבעצם היא תואמת את הציפיות שלי מהפוליטיקאים. אינני מצפה לבשורה חינוכית מהם. בשורה כזאת לא תצנח מגבוה, בהכרזות בומבסטיות, אלא מהמורים בשטח שישתמשו בכלים הדיגיטאליים שהפוליטיקאים (והתעשיינים) ישפכו לתוך בתי הספר. המורים יגבשו לעצמם, בניסוי וטעייה, ובחשיבה חינוכית, דרכים יעילות ומוצלחות לנצל את הכלים. הפוליטיקאים מבקשים לכבוש יבשות, ואילו המורים יבנו, בצנעה, איים של הצלחה. אני דווקא סומך על המורים – אבל הם יכלו להצליח רק אם הפוליטיקאים יתנו להם את הכלים.

ואני חושב שהתקשוב יכול להשפיע?

לפני חודש הבעתי כאן את אי-שביעות הרצון שלי מהפופולאריות המתמשכת של סידרת הסרטונים Did You Know?. הדגשתי שמדובר באוסף "עובדות" שאיננו מוביל את הצופה לתובנות, ושאפילו בקושי מעלה שאלות משמעותיות. עם זאת, ציינתי ששמחתי לראות שהקטעים שניגנו על האיום שעוצמתן הגדלה של הודו ושל סין מהווה לארה"ב אינם נכללים בגירסה החדשה. הגירסה הזאת גם איננה מביאה נתונים על מספר העבודות שהתלמידים של היום ימלאו במהלך חייהם. לעומת זאת, בגירסה השלישית של הסרטון מדווחים לנו ש:
The U.S. Department of Labor estimates that today's learners will have 10-14 jobs … by the age of 38.
לא מדובר רק במספר העבודות, אלא גם באופיין. בסטרון טוענים שהיום אנחנו מכינים תלמידים לעבודות שעדיין אינן קיימות, עבודות שיתבססו על טכנולוגיות שעדיין לא הומצאו. אני מודה שכל פעם שצפיתי בחלק הזה של הסרטון מצאתי את עצמי שואל "אז מה?". די ברור לי שקצב השינוי של החיים שלנו הוא המהיר שבהיסטוריה, אבל מעבר לצורך לחנך ליצירתיות על מנת להתמודד עם השינויים הצפויים – צורך שקיים ללא קשר לקצב השינויים – לא הבנתי אילו מסקנות צריכים להסיק מהנתונים האלה. הסרטון הופק על ידי קרל פיש וסקוט מקלוד, שני אנשי חינוך המוכרים היטב בחוגים של תקשוב בחינוך, ובגלל הקשר שלהם לתקשוב אפשר היה לנחש שהכללת הנתונים האלה בסטרון היתה רמז לצורך בשילוב אינטנסיבי של התקשוב בבתי הספר.

נזכרתי בנתונים האלה מהסרטון כאשר קראתי על יוזמה חדשה של מערכת החינוך של העיר דטרויט. דטרויט של היום היא עיר ענייה עם אחוזי אבטלה עצומים. קיצוצים בתקציבי העיר גורמים לסגירה של בתי ספר רבים. הערכות של אחוזי תלמידים העיר שמסיימים בית ספר תיכון נעות בין 48% ל-21%. ברור שרבים מהתלמידים בדטרויט לא יעבדו ב-10-14 עבודות עד גיל 38, ובמקום זה יהיו מובטלים במשך תקופות ארוכות, ובמקרים רבים פשוט יישבו בכלא.

הנתונים האלה יכולים, אולי, להסביר את האמביוולנטיות שחשתי כלפי הפרויקט החדש במערכת החינוך של דטרויט. ארבעה בתי ספר תיכוניים משתתפים בפרויקט שיוזמת Walmart, פרויקט בו תלמידים אמורים לרכוש הרגלי עבודה:

Students will get 11 weeks of job-readiness training during the school day and 10 high school credits for the class and work experience.
אם מטרת החינוך היא הכשרת תלמידים לעבוד בחנות של Walmart, אני נוטה לחשוב שהמערכת החינוכית של דטרויט מבינה את המונח "חינוך" אחרת מאשר אני מבין אותו. אין זה אומר שאני פוסל הכשרה מקצועית – ברור שלפחות בחלקו החינוך צריך להעניק לתלמידים כלים שבאמצעותם הם יוכלו להתמודד עם שוק העבודה. אבל בין זה לבין 11 שבועות של "הכשרה מקצועית" כעובד זוטר במשכורת מינימום (משכורת שלא תלך לאדם מבוגר שלפי החוק צריך לקבל שכר גבוה יותר) יש פער עצום. אי-לכך, אין זה מפתיע שגופים שונים משמיעים ביקורת על הפרויקט. באתר Change.org שרלוט היל כותבת על החששות שלה:
What sort of work conditions are these Detroit students being prepared for? Walmart is notorious for its low wages, discriminatory treatment of female employees, mass lay-offs and refusal to acknowledge, much less support, employee unions. I doubt Detroit parents would want these values instilled in their children.
היל מעלה חשש נוסף. שכר המינימום במדינת מישגן הוא $7.40 לשעה, אבל החוק במדינה הזאת מאפשר תקופה של 90 ימי הכשרה לבני 16-19 בשכר של $4.25 לשעה. תקופת ההכשרה של הפרויקט היא 11 שבועות – קצת פחות מ-90 יום. אי-לכך, כאשר Walmart "תורמת לקהילה" על ידי הכשרת עובדים עתידיים, היא גם חוסכת לעצמה כסף. כותבת היל:
Looks like whichever Walmart executive made the decision to partner with Detroit schools was just living by the corporation's own slogan: "Save money. Live better."
אבל כיצד כל זה קשור לתקשוב בחינוך? באופן די ברור, הסרטון Did You Know? רומז שהעבודות שלקראתן צריכים לחנך היום הן עבודות הקשורות לטכנולוגיות חדישות וליצירתיות. נדמה לי שהקרוב ביותר שהתלמידים שיוכשרו לעבוד ב-Walmart יגיעו בעבודות שלהם שם היא הקופה הרושמת. העבודה הזאת איננה דורשת כישורים טכנולוגיים מיוחדים, ובוודאי איננה קשורה ליצירתיות. אבל גם אם יש מידה לא קטנה של ציניות בפרויקט של Walmart, לצערי יש בו גם לא מעט מציאותיות. כאשר בערך שלושה רבעים מבני הנוער של דטרויט אינם מסיימים בית ספר תיכון, וכאשר האופציות הפתוחות לפניהן דלות ביותר, גם עבודה ב-Walmart יכולה להיות גלגל הצלה. ולאור המצב הזה, דיבורים על תקשוב מערכת החינוך כקרש קפיצה לחינוך אחר נשמעים אוטופיים למדי.

היד הארוכה (מאד) של הרשת

לפני כשבועיים כתבתי כאן שספק אם השנה תלמידי בתי הספר יהיו קשובים לאזהרות לגבי הסכנות ברשת שהם צפויים לשמוע ביום הלאומי לאינטרנט בטוח שחל בקרוב. ציינתי שתלמידים שנמצאים ברשת שעות ארוכות ויום-יום מנהלים חשבונותיהם בפייסבוק כבר יודעים הרבה על הסכנות – הן בנוגע למסירת פרטים אישיים, והן מבחינת סוטים למיניהם.

והנה, לקראת היום הלאומי, וכאילו להזכיר לנו שאסור להרדם על המשמר, נחשפת פרשה של פדופיל שיצר קשר עם "אלף קורבנות", ילדות בנות 8-15. אין ספק שמדובר במקרה מדאיג. אינני מתכוון להמעיט בחשיבות הנושא. אבל.

העיתון "ישראל היום" של הבקר מקדיש שני עמודים לפרשה. יש, כמובן, דיווח על הפרשה עצמה, בו אנחנו קוראים שהחשוד יצר קשר עם יותר מ-1000 ילדות, אם כי לעת עתה הוא חשוד שאנס שלוש – סימן אולי שבנות רבות דווקא מודעות לסכנות ונזהרות בפניהן. אבל הדיווח הזה ממלא רק חלק מעמוד אחד, ולכן יש גם כתבה תחת הכותרת "ברשת, אין מקום בטוח". קשה לא להרגיש שהכתבה הזאת נוצרה כאשר העורך פנה לכתב ואמר לו שהוא זקוק לעוד 200 מילים. כצפוי, הכתבה מזהירה שהאינטרנט מלא בפדופילים פעילים, אבל אנחנו גם קוראים ש-"הטלפונים הסלולאריים מהווים כיום סכנה", וגם שרק חינוך נכון יכול לפתור את הבעיה. בקיצור, אפשר להתרשם שהכתבה הסתמית הזאת קיימת על מנת ליצור מקום לכותרת הצעקנית.

אבל נשאר עוד מקום בשני העמודים, ולכן בצד שמאל של כל אחד משני העמודים מופיע טור עם הכותרת "סכנה ברשת":
ארבעה סיפורים מופיעים בשני הטורים האלה – אחד על לכידת סוטה מין – ברחוב, אחד על אדם עם היסטוריה של עבירות פדופיליה שנעצר על מעשה מגונה, אחד על החשד שתלמידה הותקפה מינית על ידי מספר תלמידים, ואחד על מעצב אופנה החשוד באונס צעירה. כל הסיפורים האלה מדאיגים. אבל מעניין שאף אחד מהם איננו קשור לאינטרנט. הרי אם נכון, כפי שכתוב בכותרת האחרת, ש-"ברשת, אין מקום בטוח", אולי היה נכון למסור את הדיווחים האלה תחת כותרת נוסח "ברחוב, אין מקום בטוח", או "בחוץ, אין במקום בטוח". אבל לרשת יש, כנראה, משיכה מיוחדת. אינני ממעיט בחומרה של הסיפור שהתפרסם עכשיו על הפדופיל שפעל באינטרנט, אבל מדאיג ככל שיהיה, הסיפורים האחרים האלה מדאיגים לא פחות. וכזכור הם מופיעים תחת הכותרת "סכנה ברשת", למרות שהם אינם קשורים בכלל לאינטרנט. נוצר הרושם שעל אף העובדה שבאינטרנט "אין מקום בטוח", יש בכל זאת משהו בטוח לגביו – עיתונאים ימשיכו להעזר בו כדי להפחיד אותנו ולגרום לנו לקרוא את העיתון.

ועכשיו שאנחנו יודעים … אז מה?

אני חושש שמאמרון חדש של טרי פרידמן בבלוג שלו עשוי לגרום לו לאבד כמה חברים. פרידמן כותב על המהדורה החדשה ביותר של סרטון הווידיאו הפופולארי Did You Know?, ומשמיע את דעתו שמדובר בסרטון ממש איום. הוא מפרט:
All it does is present fact after fact (assuming they are facts), as if the facts in themselves are important.
הסרטון בגלגוליו הקודמים זכה למיליוני צפיות, ולשבחים רבים. עדות להערכה שרוכשים לו היא העובדה שהמהדורה החדשה הזאת הופקה יחד עם השבועון הבריטי החשוב Economist. אבל פרידמן לא מושפע מהפופולאריות. הוא מבקש לבדוק את התוכן. וכאשר הוא עושה זאת, הוא מסיק את המסקנה שהסרטון לוקה בחסר. לדעתו הסרטון מפגיז את הצופה ב-"עובדה" אחרי "עובדה" כך ש:
it's difficult to mentally process them, let alone evaluate them in terms of their potential impact.
שמחתי מאד שמישהו בקהילה החינוכית סוף-סוף העז להשמיע את הביקורת הזאת. הרי הסרטון בסך הכל משזר יחד אוסף של "עובדות" (בכלל לא ברור אם אכן יש כיסוי לרבים מהנתונים) בקצב מסחרר. הרושם שנוצר הוא שהעולם של היום, וזה שלקראתו אנחנו צועדים בצעדי ענק, שונה לחלוטין מזה שאנחנו מכירים היום. אבל אין בסרטון אפילו רמז לגבי מה שעלינו לעשות מול ה-"מציאות" העתידית הזאת. כבר מהגירסה הראשונה של הסרטון לא התלהבתי ממנו. אבל לשם ההגינות חשוב לציין שהכוונה של קרל פיש שחיבר אותו (כמצגת פאואר-פוינט) היתה צנועה מאד. הוא הכין את המצגת כפתיח לדיון אצל המורים בבית הספר שלו, בתקווה שהיא תעורר שאלות סביב מטרות החינוך והכלים שבאמצעותם אפשר לחנך לעתיד. הוא לא ציפה שהסרטון, בגירסאותיו השונות, יזכה למיליוני צפיות. לצערי, אפשר להגיד שמה שקרה הוא כמעט ההפך ממה שפיש קיווה. במקום להציב סימני שאלה, המצגת הפכה לסימן קריאה. במקום שהצופים ישאלו כיצד כל ה-"עובדות" האלו משפיעות על החיים שלנו, ועל החינוך, הם פשוט מסיקים מסקנה גורפת, ונדושה, שהכל צריך להשתנות.

לפרידמן אין אשליות בנוגע להשפעה האפשרית של הביקורת שלו על הפופולאריות של הסרטון. הרי:

It's shown in schools all over the place, where headteachers and principals, who one would have thought could exercise enough critical judgement to recognise an emperor with no clothes, say how fantastic it is.
כמו פרידמן, הפופולאריות של הסרטון מציקה לי. קשה לי להבין למה התקפה מהירה של נתונים לא מבוססים המוצגים כעובדות, בלי כל התייחסות למשמעות שלהם, גורמת להתלהבות אצל כל כך הרבה אנשי חינוך. הרי צורת הצגת הנתונים איננה מעודדת פיתוח של החשיבה הביקורתית שאנחנו אמורים להקנות. לא ברור שכמויות המידע האדירות שנוצרות היום, שנזכרות בסרטון, בכלל צריכות להשפיע על כיצד אנחנו חיים או לומדים, ואילו הסרטון רומז שהן צריכות לחולל שינוי מהותי, מבלי להסביר לנו מה אופי השינוי הזה.

מעניין לציין שהגירסה החדשה של הסרטון מתמקד באופן כמעט בלעדי בנתונים הקשורים לתקשורת. זה שונה מאד מגירסאות קודמות שניסו להפחיד את העולם דובר האנגלית שהודו וסין מאיימות על עליונותו. אפשר לברך על כך שההיבט הזה, הנסיון להפחיד, צומצם מאד. ובכל זאת, לא ברור למה בגירסה החדשה הדגש הוא על התקשורת. קשה לי להבין למה מספר המסרונים שנשלחים על ידי בני הנוער של היום חשוב כל כך.

אחרי הנתונים הרבים שחולפים לפנינו, הסרטון מסיים במילים "and now you know". אכן, עכשיו אנחנו יודעים – אם אכן מה שלמדנו באמת נכון. אבל נדמה לי שהיה נכון יותר לסיים בשאלה "אז מה?". ב-YouTube אפשר למצוא חיקוי היתולי של הסרטון שמביא נתונים מפוקפקים. הבאת נתונים כאלה היא בעצם דרך לשאול "אז מה?". אבל מעניין, ואולי גם עצוב, שרק מעטים מאלה שמשאירים תגובות לסרטון תופסים שמדובר במתיחה. יתכן שזה רומז שהתרגלנו לקבל את ה-"עובדות" שלנו בדרך שאיננה מגרה אותנו להטיל ספק. אפשר לקוות שהביקורת של פרידמן תגרה אנשי חינוך לעשות זאת.

היום איננו כמו אתמול

לפני כשבועיים לוסי דל-לה ברייר, בבלוג Infinite Thinking Machine, הביעה את המשאלה שלה לשנה החדשה. היא כתבה שהיא מקווה שהחוק הפדראלי בן ה-10 שעוסק בהגנה על ילדים ובני נוער באינטרנט, ה-Children's Online Privacy Protection Act, ישונה כדי שהוא יתאים למציאות של היום. דה-לה ברייר איננה טוענת שאין שום צורך להגן על ילדים בסביבות מקוונות, אבל היא סבורה שהדרכים שבהן אנחנו לומדים, וחיים, בסביבה המקוונת היום שונות מאד מאלו שהכרנו לפני עשור. לפני עשור, למשל, רבים חששו לערוך קניות ברשת, ואילו היום מדובר בפעולה מקובלת, ואנחנו אפילו מנהלים את חשבונות הבנק שלנו דרך האינטרנט. לאור המציאות הזאת היא שואלת:
Could it be that ten year old regulations aimed at protecting our children's privacy need to be updated? Wouldn’t the first year of a new decade be the perfect time to remove one of the barriers to using 21st century tools in today’s schools?
לפי דה-לה ברייר, מפני שהחוק הנוכחי מחמיר מאד, אתרים רבים חוששים להפתח לבתי הספר, ונוצר מצב שבו מקורות מידע רבים, וגם כלים שיכולים לסייע ללמידה, חסומים בפני תלמידים ומוריהם. אם בגלל פתיחות גדולה יותר, או אם מפני שמערכות הבקרה רפויות יותר, המצב בארץ הרבה יותר טוב מאשר זה שבמדינות רבות בארה"ב. ממה שאני הצלחתי להכיר במשך השנים האחרונות, לבתי הספר בארץ גישה די חופשית לאתרים ולכלים. בגלל זה, למרות שדבריה של דה-לה ברייר עוררו אצלי הזדהות והסכמה, עד אתמול לא הרגשתי צורך להתייחס אליהם במסגרת שעוסקת בחינוך בישראל.

אתמול השתתפתי ביום עיון שעסק בהיבטים שונים של רגשות באינטרנט. בין היתר שמענו הרצאה על אהבה ברשת. המרצה הדגיש שהרשת מתאפיינת (בין היתר) באפשרות/צורך לדמיין את הזולת, ובאנונימיות. לקח לי כמה דקות עד שהבנתי שהוא מתאר מצב שהכרנו לפני הרבה שנים – לפני שכל מחשב נייד נמכר עם מצלמה מובנית, ולפני שפייסבוק נעשה לחוויה האינטרנטית המרכזית של רוב האנשים המחוברים. מה לעשות, היום מדובר במרחב מאד לא אנונימי שאיננו משאיר הרבה מקום לדמיון. בהמשך שמענו הרצאה שעסקה בסכנות שאורבות לבני נוער ברשת. אינני טוען שאין שם סכנות, אבל תוך כדי האזנה הרגשתי שמשהו צורם, ורק אחרי מספר דקות הבנתי שכל הדוגמאות שהובאו היו די ישנות. היה לי די ברור שהמציאות שתוארה בהרצאות האלו שונה מאד מזאת שבני הנוער שמתחברים היום מכירים.

בעוד חודש חל היום הלאומי לאינטרנט בטוח. אינני יודע כיצד מערכת החינוך מתכוונת לציין את היום, אבל ספק אם עשרות אלפי התלמידים עם חשבונות בפייסבוק יהיו קשובים להרצאות השגורות מהשנים הקודמות על הסכנות שברשת ועל החשיבות של לא למסור פרטים אישיים.

בסיום המאמרון שלה לוסי דה-לה ברייר חוזרת לצורך בעדכון החוק:

Surely this 10 year old regulation could use a facelift to reflect the realities of how we live and learn today.
זה בוודאי נכון גם אצלנו. אם באמת בכוונתנו לחנך לשימוש נבון ברשת, הערכה מחודשת והתאמת ההסברים והאזהרות שלנו למציאות האינטרנטית של היום לא יכולות להזיק.

ושוב, המחשב איננו תורם

כאשר פתחתי את המחשב היום מספר מקורות "הבהבו" אצלי ומסרו לי על כתבה בעיתון הארץ על מחשבים בחינוך בישראל. במידה רבה הכתבה מבוססת על הטענות של פרופסור גבי סלומון, ובין היתר ש:
מחקרים שהקיפו עשרות אלפי תלמידים ברחבי העולם מגלים כי הקשר בין הישגים לימודיים למחשוב הוא אפסי, ולעתים אפילו שלילי.
אני מודה שהדבר הראשון שעשיתי כשעיינתי בכתבה היה לחפש תאריך. בשבועות האחרונים הקלקתי על מספר קישורים דרך קורא ה-RSS שלי או דרך אמצעים אחרים בציפייה להגיע לחומרים חדשים, אבל גיליתי שאותם מאמרים שהוזכרו היו די ישנים. היו אפילו לא מעט מאמרים "חדשים" שאליהם כבר התייחסתי כאן. היות וגם אני נמצא בפיגור תמידי בנסיון לקרוא את כל הדברים שמגיעים אלי, אני יכול להבין שזה קורה גם לאחרים, ולכן היה הגיוני שאותם קישורים היו לכתבה ישנה. בפתיחת כתבה קראתי ש:
בשבועות האחרונים מגבשים במשרד החינוך תוכנית חדשה למחשוב בתי הספר, כזו שתכלול תוספת של עמדות מחשבים ושינוי מתבקש גם בדרכי ההוראה ובהכשרת המורים.
והנה, גם הפתיחה הזאת רמזה לי שכבר קראתי את הכתבה. הרי כל מי שעוסק בתקשוב בחינוך יודע שתוכניות חדשות מופיעות בתדירות גבוהה, כך שניסוח כמו "בשבועות האחרונים" איננו מסגיר שום דבר לגבי מתי הדברים באמת התרחשו.

אבל עיון בתאריך, ומאוחר יותר גם הצצה בדף הראשי של העיתון המודפס, הראו לי שהכתבה אכן מהיום. אני מודה שהתחושה הראשונה שהתעוררה אצלי כאשר הבנתי שבאמת מדובר בכתבה מהיום היתה תחושה של רוגע – אם זה מה שיש לעיתון לפרסם בעמוד הראשי, כנראה ששום דבר רציני לא קרה אתמול. ובכל זאת, התקשיתי להבין למה עיתון מכובד כמו הארץ בחרה למחזר את הטענות של גבי סלומון שכבר התפרסמו, כמעט מילה במילה, פעמים רבות בעבר.

ומה הם המחקרים שעליהם סלומון מבסס את הקביעות הכל כך קשות שלו? בין היתר, הכתבה מספרת לנו שמחקר משנת 2007 מצא שיותר מכל גורם אחר, מה שמשפיע על הישגי התלמידים הוא איכות המורה. מותר כאן אולי לציין שמדובר בממצא מוכר היטב ממחקרים רבים אחרים, מהרבה לפני 2007. ספק אם מדובר בנתון שהיה מגיע לעמוד הראשי של עיתון אם לא היו משתמשים בו כדי לנגח את התקשוב. הבעיה היא שלנתון הזה אין, בעצם, קשר לתקשוב – יש מורים איכותיים עם תקשוב ובלי תקשוב, ומורים לא איכותיים עם תקשוב וגם בלי תקשוב. (אגב, יתכן שאין זה מדוייק להגיד שהגורם החשוב ביותר הוא המורה. מורים מצויינים אכן יכולים לקדם תלמידים עניים, תלמידים שאינם מקבלים טיפול רפואי ראוי, ותלמידים רעבים, אבל שיפור בתנאים הכלכליים הבסיסיים של התלמידים האלה עשוי לתרום עוד יותר לשיפור בהישגים הלימודיים שלהם.)

מותר גם לשאול לגבי המחקרים שהוזכרו בתחילת הכתבה – אלה שהצביעו על קשר "אפסי, ולעתים אפילו שלילי" בין המחשוב לבין ההישגים של תלמידים. האם כל כך קשה להביא מקור שאפשר לבדוק או, במהדורה האינטרנטית, קישור למקורות? הנה, למשל, קישור למחקר אחד, משנת 2007, שמצביע על שיפור בכישורי כתיבה בעקבות פרויקט של 1:1 במדינת מיין. אולי שיטות המחקר של המחקר הזה אינן מקובלות על סלומון; אולי התוצאות אין משכנעות. אבל קשה מאד להכריז חד משמעית שאין מחקרים שמצביעים על השפעה חיובים של מחשבים על הישגים של תלמידים.

בסיום הכתבה מופיע ציטוט נוסף מסלומון:

אני לא נגד המחשוב, אלא נגד שימוש עיוור במחשבים. צריך למצוא את ההיבטים בהם המחשב יכול לתרום באופן ייחודי, ולא להכניס עוד ועוד מחשבים לבתי הספר.
נוצר הרושם שהגבי סלומון של סוף הכתבה הוא אדם אחר מאשר הגבי סלומון של תחילתה. הרי בקטע הזה פתאום אנחנו קוראים שהבעיה איננה המחשב, אלא השימוש הלא נבון בו. אני כמובן מסכים עם הקביעה הזאת, ואינני מכיר אף איש חינוך שעוסק בתקשוב שהיה חולק עליה. אבל אם אני מסכים איתו, למה כל התלונות של המאמרון הזה? לשאלה הזאת תשובה די פשוטה.

פעם אחר פעם מציפים אותנו באמירות שרומזות לנו שרק גבי סלומון (ומי שכותב את הכתבה) יודע מה באמת צריכים לעשות עם מחשבים בחינוך. כמעט באותה קלות שאפשר לשלוף ציטטות נדושות מהמגירה אפשר גם לצאת לשטח ולמצוא מורים רבים שהם שותפים לדעה שדרוש שימוש נבון בכלים דיגיטאליים. אבל הם לא רק שותפים לדעה הזאת – הם גם פעילים מאד, בעבודה היום-יומית שלהם, בנסיון לעצב את דרכי ההוראה שלהם כדי שהלמידה של תלמידיהם תהיה גם מעניינת ומשמעותית. הם מבקשים ליישם שימוש נבון בכלים מסוגים שונים – באינטרנט, ברשתות חברתיות, במחשבים ניידים, בטלפונים סלולאריים, וכן, אפילו גם בלוחות אינטראקטיביים. ההתעלמות מהעבודה הטובה שמתרחשת בשטח, התעלמות שהיא אופיינית כל כך לכתבות מהסוג הזה, היא עלבון לאותם מורים, ובוודאי איננה מקדמת את השימוש הנבון, והמוצלח, של הכלים האלה בחינוך בארץ.

עוד הרהור על "למה תקשוב"

כבר ציינתי פעמים רבות בעבר שאינני מתלהב מהעיסוק ב-"כישורי המאה ה-21", ועוד פחות כאשר אנחנו כבר עשור שלם לתוך המאה הזאת. הרי אם לקראת סוף המאה הקודמת המינוח הזה רמז על ראייה עתידית, היום, בין היתר מפני שמזכירים אותם השכם והערב, הכישורים האלה הפכו לנדושים. יתכן מאד שבקרוב איש שיווק מוצלח ימצא דרך חדשה לארוז את מכלול הכישורים האלה (אם כי סביר להניח שהוא לא יקרא להם "כישורי המאה ה-22") ויספר לנו שהם חדשים. אבל גם אז הוא יתקשה לשכנע אותי.

אבל לא רק הפן השיווקי, הנסיון למכור לנו משהו ישן בלבוש אופנתי, מפריע לי במינוח הזה. כמעט כל פעם שמזכירים את הכישורים האלה עושים זאת עם קריצה לעולם העסקים ולצורך להתמודד בשוק עבודה קטלני. רומזים לנו שהכישורים האלה דרושים לתלמידים של היום כדי שהם יצליחו בעסקים של מחר. מסבירים לנו ששוק התעסוקה מחפש את אלה שמסוגלים להסתגל לתנאים משתנים, ולאנשים יצירתיים. אינני מפקפק בחשיבות, ובחיוביות, שביכולות האלו, אבל הדגש על התכונות האלו לשם ההצלחה בעסקים, במקום לשם ההצלחה כבני אדם, נראה לי כחוטא למטרה בסיסית של החינוך.

אם עלי לבחור בין מערכת חינוכית שמעודדת יצירתיות מול מערכת חינוכית שמדגישה ציונים גבוהים במבחנים סטנדרטיים, ברור לי שאבחר ביצירתיות. אבל לצערי ההצלחה הכלכלית, ולא האנושית, היא זאת שהיום נמצאת מאחורי הדגש על שתי הגישות האלו. במאמרון בבלוג שלו מלפני שבוע לארי קובן נוגע בנקודה הכאובה הזאת. קובן מזכיר לנו שבשנות ה-80 מנהיגי ארה"ב ראו את הצמיחה הכלכלית העצומה של יפן והחליטו שהיא נבעה מהמערכת החינוכית שלה. לכן הם ביקשו לחקות את השיטות החינוכיות היפניות. אך משום מה, בשנות ה-90, כאשר הכלכלה היפנית צנחה, הם לא ראו את החינוך היפני כגורם בצניחה הזאת. קובן מוסיף ששוויץ היא בין הארצות העשירות ביותר באירופה, אך אחוזי האזרחים שלומדים באוניברסיטאות שם נמוכים. הוא איננו טוען שאין צורך בהשכלה גבוהה, רק שאין בהכרח קורלציה בין השכלה והצלחה כלכלית.

קובן מבקש להפריך את הקשר הבלתי-מעורער בין השכלה לבין צמיחה כלכלית. אבל בעיניו יש נקודה נוספת שהיא עוד יותר חשובה. הוא מזכיר לנו שבבסיס החינוך יש מטרות שהן מעבר לצמיחה כלכלית והצלחה בעסקים:

After all, there are many reasons to have strong schools in a society beyond, but including, economic ones. Although they hardly get mentioned by policymakers save in throwaway lines at graduation ceremonies, expanded literacy in service of developing an engaged citizenry who, in fulfilling their civic obligations, build better communities and live moral lives are, and have been, historic reasons for investing tax dollars in American schools.
גם אצלנו הסיבות האלו זוכות למס שפתיים בטקסי סיום, אך לא הרבה יותר מזה. ולמרבה הצער, זה נכון גם כאשר מדובר בתקשוב. מדגישים שעלינו לשלב את התקשוב לתוך בתי הספר כדי להכשיר את העובדים של מחר, ולא את האזרחים של מחר. קובן מסיים את המאמרון שלו:
Historically, schools have sought to serve society and the individual in many ways beyond job preparation.
והוא מוסיף עוד משפט קצר: "אך לא עכשיו". ביכולתו של התקשוב לסייע במשימה הזאת, אבל לצערי הוא כנראה מגוייס למשימות אחרות.

ואולי חלק מה-"מיותר" בכל זאת רצוי?

אסתי דורון מפרסמת תרגום של מאמרון של רי'צרד ווג'וודסקי בבלוג Teach Paperless שמכילה:
הקו המנחה של התחזיות של ווג'וודסקי הוא שהתקשוב והרשתיות משנים באופן גורף את דרכי הלימוד המקובלות היום. דווקא מפני שאני מזדהה עם הקו המנחה הזה אני חש צורך להתייחס לכמה מהנבואות שבמאמרון בספקנות. ספקנות זאת איננה נובעת מכך שאינני חושב שהשינויים העתידים שעליהם ווג'וודסקי כותב לא יתרחשו. אני נוטה לחשוב שבמידה לא קטנה הוא צודק. אבל כאשר הוא מתאר את בית הספר העתידי, וכיצד הוא רואה את הלמידה, אינני משוכנע שהשינויים בהכרח נובעים מהתקשוב, ובמידה לא קטנה אינני בטוח שאלה השינויים שלהם אני מייחל.

ווג'וודסקי כותב (בתרגום של אסתי), למשל, ששולחנות כתיבה ייעלמו מן הכיתה. בין היתר, זה מפני ש:

למידה במרחב אינטרנטי מאפשרת לסדר את חדר הכיתה בצורה שתעודד עבודה שיתופית משמעותית יותר.
האם התקשוב הוא זה שמחולל סידור "חדש" של שולחנות הכיתה? הרבה לפני התקשוב מורים לא מעטים השתחררו מהסידור ה-"מסורתי" של שולחנות כתיבה המסודרים בשורות ישרות מול המורה והלוח. לא היה זה התקשוב שהביא לשינוי הזה, אלא הרצון ליצור דינאמיקה לימודית אחרת מאשר המקובלת. באופן דומה, ווג'וודסקי כותב שכתוצאה מהתקשוב הלמידה תותאם ליחיד, והחלוקה לשכבות גיל תיעלם כאשר במקומה קבוצות למידה יתגבשו סביב התעניינויות משותפות של התלמידים. גם במקרה הזה, מדובר בתהליך שהתחיל הרבה לפני התקשוב.

טענה נוספת גורסת שהתקשוב יביא לקץ של שיעורי הבית. גם במקרה הזה, כמו עם שולחנות הכתיבה והעדר החלוקה לשכבות גיל, אנשי חינוך רבים מציינים שכמעט אין ערך בשיעורי הבית ושהם רק מגבירים את המתח בין התלמידים והוריהם. אבל ההסבר של ווג'וודסקי להעלמותם של שיעורי בית קשור לתקשוב, ודווקא נראה לי בעייתי:

The 21st century is a 24/7 environment. And the next decade is going to see the traditional temporal boundaries between home and school disappear.
יתכן שהוא צודק, והגבול בין הבית ובית הספר הולך ומטשטש. אבל לא ברור שכתוצאה מכך תלמידים יעסקו ב-"למידה" כל שעות היום. ווג'וודסקי הרי כותב שבעידן התקשוב תלמידים אינם צריכים לשהות יותר זמן בבית הספר, אלא פשוט צריכים ללמוד יותר. מי לא יסכים עם קביעה כזאת? ובכל זאת בכלל לא ברור כיצד זה קשור לפחות (או אולי ליותר) שיעורי בית. הרשת (ואמצעי תקשורת נוספים כמו הטלוויזיה) אכן מזמנת למידה, ואני בטוח שאפשר ללמוד המון מהגלישה ברשת ומצפייה בטלוויזיה. אבל למידה מתמדת, מאתגרת ככל שתהיה, גם מעייפת ושוחקת. אפילו עם iPhone בכיס, ספק אם תלמידים ירצו "ללמוד" כל היום.

ברשימה של ווג'וודסקי יש עוד נקודה שמתקשרת לטשטוש הגבול בין הבית לבית הספר – נקודה שממש מדאיגה אותי. מבחינתי, רבות מהנקודות האחרות שברשימה של ווג'וודסקי סובלות מאותו ניתוק בין אפשרויות הלמידה שהרשת מזמנת – למידה עצמאית, בכל זמן ובכל מקום – לבין הקביעה שהתלמידים ינצלו את ההזדמנויות האלו. הוא כותב שבגלל התקשוב ימי ההורים ייעלמו:

Ongoing parent-teacher relations in virtual reality will make parent-teacher conference nights seem quaint.
אסתי מרחיבה על הנקודה הזאת ומציינת:
התהליך הזה כבר קורה כאן ועכשו בתיכונים ובחטיבות הביניים באמצעות תוכנות שונות כגון סקולי, משוב, i-contact ועוד. כאמא לילד בחטיבה אני יודעת בכל יום מה מצב הציונים שלו ומה מצב ההתנהגות שלו.
אני מודה, אינני רוצה לדעת מה המצב כל יום. כהורה אני משתדל להשאיר מרחב מחייה לילדי, ולדעתי כלי המעקב שהתקשוב מאפשר פוגעים במערכת האימון שחשוב לי לפתח עם ילדי. לטובתם, וגם לטובתי, אני מעדיף לא להתעדכן בתדירות כל כך גבוהה.

ואולי מה שמפחיד אותי יותר מכל דבר אחר בחזון של ווג'וודסקי הוא תיאור הלמידה כפעולה אישית. הוא אמנם מדגיש את החשיבות של טכנולוגיות חברתיות, אבל התמונה שמצטיירת מתוך הרשימה שלו היא תמונה של למידה פרטנית. אין התייחסות לכך שתלמידים באים לבית הספר כדי להפגש – כדי לנגן בתזמורת או להעלות הפקה בימתית, או להשתתף בפעילות ספורטיבית. המפגש בין תלמידים מרקעים שונים, בעלי טעם שונה, הוא בין התפקידים החשובים של בית הספר. התקשוב ללא ספק תורם רבות להרחבת האופקים הלימודיים של תלמידי בית הספר. אבל זה רק פן אחד של מה שבית הספר צריך לעשות. כאשר אני קורא את הרשימה של ווג'וודסקי אני חש אי-נוחות מפני שהיא יוצרת אצלי החשש שהפן הזה הופך להיות הפן היחיד שחשוב בבית הספר.

באמת בדיוק אותו הדבר?

לפני כמעט שבועיים שודרה כתבה על מיזם "עת הדעת" בחדשות ערוץ 2 של ערב שבת. לא התלהבתי. הרושם המרכזי שהכתבה עוררה בי היה שהנה, מישהו ממציא גירסת ההיי-טק של מכונות הלמידה שמזמן ניסינו לשכוח. היו גם אחרים שלא התלהבו – אסתי דורון ו-רותי בן-ישי, בבלוגים שלהן, הביעו את התחושה שהמיליונים הרבים שמושקעים במיזם אינם משיגים יותר מאשר הפרויקטים שאליהן הן קשורות, פרויקטים שזוכים להרבה פחות כסף. בתגובות לבלוג של אסתי "עובד" ו-"עובד לשעבר" העירו שאכן מדובר במהפכה משמעותית, ושהכתבה לא שיקפה את השינוי המהותי שמתרחש בכיתה. מהתגובות האלו מתעוררת תמיהה קצת מוזרה – עם משקיעים מאות מיליוני דולרים בפרויקט הזה, האם לא היה אפשר לצפות שמובילי הפרויקט היו מוצאים דרך להסביר את עצמם, או להציג את הפרויקט, בצורה יותר מוצלחת ופחות מעורפלת?

אבל אינני מתכוון כאן להתעמת עם "עת הדעת" – אני יודע מעט מאד על הפרויקט, ואין לי שום סיבה לבקר משהו שאינני מכיר. דווקא מעניין אותי כאן הערה של יאיר לפיד במבוא שלו לכתבה. לפיד הכריז (ואני מצטט מהחדשות):

אבל אם לפני 300 שנה מורה היה נרדם והיה מתעורר היום היה מגלה שהכיתה נראית בדיוק אותו הדבר – אותו לוח, אותם ספרים ומחברות, אותם כסאות ושולחנות
אפשר, אולי, לסלוח ללפיד שכעיתונאי איננו מחוייב לאמת, אבל כיצד נסביר שדובי וייס, ה-"פדגוג הראשי" של עת הדעת, אומר בכתבה:
הבעיות בכיתה הן בעיות שנוצרות כתוצאה שאנחנו עובדים עם מודל חינוכי שהומצא לפני מאתיים שנה. מורה אחד. 40-50 תלמידים. וכל מה שהוא עושה הוא בעצם נותן הוראות.
אני למדתי הוראה לפני יותר משלושים שנה, וכבר אז הרעיון שהמורה רק נותן הוראות היה רעיון מיושן מאד שמעטים, אם בכלל, דגלו בו. ורעיונות אחרים, שונים מאד ממתן הוראות, לא הומצאו חמישים שנה לפני-כן על ידי ג'ון דיואי. לפני 200 שנה, ואפילו עוד יותר מוקדם, אפשר למצוא גישות חינוכיות שטוענות שילד לומד תוך פעילות. ולא מדובר רק ברעיונות, אלא בנסיונות מרתקים ליישם אותם. הפדגוג הראשי של "עת הדעת" כמובן יודע את זה, ואין הצדקה לאמירת דבר כזה בפרסומת בכתבה טלויזיונית שבאה על מנת לספר לנו שפתאום באה הגאולה לחינוך.

אבל אינני רוצה כאן להתעמת עם הטענות של "עת הדעת". מעניין אותי כאן המשפט המקומם בנוגע להעדר השינוי בחינוך. המשפט חדר לתוך התרבות שלנו, עד שאנחנו מקבלים אותו כאמת שאין לערער עליה. והגירסה הרווחת ביותר שלו (שגם מופיעה בדבריו של יאיר לפיד) מציגה את המורה באור מאד לא סימפטי. אני אוסף גירסאות של האמירה הזאת, ויש לי לא מעט. לפני ארבע שנים, למשל, איאן מקינטוש כתב בבלוג שלו:

A train driver from 100 years ago would not be able to drive a modern train, a surgeon from the same time would not know how to operate in a modern theatre. A teacher from 100 years ago would be operational nowadays within minutes.
לפני שנתיים דבריו של דון טפסקוט צוטטו (או זכה לפרפראסה) בעיתונים רבים, כמו BCTLA News:
Dentists, doctors and other professionals asleep for 100 years would awake, he says, to a world where they would not recognize their jobs, much less perform them. But in education, a teacher could walk into a classroom after a century and get busy.
קשה לתאר כיצד לפני 300 שנה היה "בדיוק אותו הדבר" כמו היום אם בכלל לא היו בנות בכיתות אז. בבתי הספר של העבר שעליהם אני קראתי בלימודים שלי לא היתה החלוקה לכיתות לפי גיל. וכמובן, הרעיון של "חינוך לכל" הוא יחסית חדש, והדרכים להכשרת בני העליתות היו שונות מאד מהדרכים שהפכו, עם הזמן, למה שאנחנו מזהים היום כשיטות שלא השתנו דורות על גבי דורות.

ואם החינוך משתנה בקצב איטי מדי (ולצערי אני משוכנע שכך המצב), אחת הסיבות לכך היא שיכול להיות שרק היום, עם התפתחויות בחקר המוח, אנחנו מתחילים להבין כיצד בני אדם לומדים. העבודה של הרופא השתנתה לא רק מפני שטכנולוגיות מתקדמות הגיעו לידיים שלו, אלא מפני שהמדע הצליח לגלות מה גורם לחולי ומה ניתן לעשות כדי להבטיח בריאות. אם המדע יגלה כיצד אנחנו לומדים, אם הוא יחשוף את התהליכים שמתרחשים במוח שגורמים לכך שאנחנו מבינים את מה שמבקשים ללמד אותנו, אפשר לצפות שנדע כיצד צריכים לבנות כיתה שבאמת תסייע ללמידה.

מכשיר משוכלל איננו בהכרח מהפכה בחינוך

כתבה חדשה בירחון Wired מדווחת על אוניברסיטה בטקסס שחילקה מכשירי iPhone לכל הסטודנטים שהתחילו את שנת הלימודים הראשונה שלהם. המשפט הפותח של הכתבה מתארת את הרעיון הכללי:
How do you educate a generation of students eternally distracted by the internet, cellphones and video games? Easy. You enable them by handing out free iPhones – and then integrating the gadget into your curriculum.
לא מדובר בפרויקט חדש – לפני שנה Wired פרסמה כתבה קצרה על ההתחלה של הפרויקט. האוניברסיטה בטקסס טוענת שהיא הראשונה בארה"ב שמחלקת מכשירי iPhone (או, לפי בחירת הסטודנטים, מכשירי iPod Touch) לכל 1000 הסטודנטים שהתחילו את לימודיהם שם בשנה הקודמת. יתכן שזה נכון, אם כי יש מפעלים דומים במספר הולך וגדל של מוסדות להשכלה גבוהה.

מקורי או לא, אין ספק שחלוקה חינם של 1000 מכשירים הוא מסוג הדברים שנוטים להגיע לעיתונות. אי לכך, הגיוני שאחרי שנה Wired חוזר לאוניברסיטה ובוחנת את המצב היום. לא מדובר במחקר, אלא בכתבה די קצרה. לפי אנשי הסגל והסטודנטים שראויינו לכתבה, מדובר בהצלחה. אין בכתבה מספיק פרטים כדי לאושש או להפריך את הטענה הזאת, אבל ממילא זה לא מה שתפס אותי בכתבה (וכן, אני מקווה שמדובר בהצלחה). דווקא אותי עניינו דבריו של מרצה שהיה בין יוזמי הפרויקט, והדברים האלה לא התייחסו ישירות לפרויקט. אותו מרצה התייחס למצב בקמפוס לפני מספר שנים, כאשר האינטרנט כבר היווה מקור מידע זמין מאד לסטודנטים:

“About five years ago my students stopped taking notes,” Rankin said. “I asked, ‘Why are you not taking notes?’ And they said, ‘Why would we take notes on that?…. I can go to Wikipedia or go to Google, and I can get all the information I need.”
הסטודנטים בוודאי צדקו – אם המטרה של רישום דברי המרצה בעת שיעור היא העברת מספר פריטי מידע למחברות של הסטודנטים, מדובר בפעולה מיותרת. יש דרכים מהירות ויעילות יותר להעביר מידע למחברת, וכמובן שבכלל לא ברור שההעברה הזאת נחוצה. אם היא כן נחוצה, מרצים יכולים לחלק לסטודנטים סיכומים של השיעורים שלהם (אם בנייר, או כקובץ דיגיטאלי), או להעלות את המצגות שהם הכינו לשיעור על אתר עזר של הקורס. ללא ספק, המידע שבסיכומים האלה יהיה מדוייק ואמין יותר מאשר מה שהסטודנטים ירשמו בעצמם. אבל איננו מבקשים מסטודנטים לרשום את דברי המרצה בזמן הרצאה כדי שהכל יהיה רשום אצלם. אם אנחנו מבקשים מהם לרשום, זה על מנת שהם לא יהיו מאזינים פסיביים בעת השיעור, שהם יתמודדו עם מה שהם שומעים, וינסו לארגן את הדברים בראשים שלהם.

אחת הסיבות שבגללן לא הייתי מורה מוצלח במיוחד בשנים שבהן עבדתי עם כיתות היתה שלא עמדתי בציפיות של מה שמורה אמור לעשות. ובין היתר, לא הקפדתי שהתלמידים שלי יעתיקו את הלוח בסיום של שיעור. הורים נהגו לשאול את הילדים שלהם איפה מה שהם העתיקו מהלוח, והילדים היו משיבים שהמורה בכלל לא דרש שהם יעשו זאת. במה שעם הזמן התגלתה כציפיית שווא, ציפיתי שבמהלך השיעור התלמידים שלי ירשמו רעיונות והערות לעצמם –עיקרי הדברים בעיניהם, או נקודות שנראו להם חשובות. לקח לי זמן רב עד שהבנתי שמיומנות מהסוג הזה איננה מיומנות טבעית, ואיננה נרכשת בקלות. היא דורשת תיווך רב מצד המורה.

אין לי ספק שבין הכלים הדיגיטאליים שנמצאים ברשותנו היום יש כאלה שיכולים לסייע רבות לתלמיד בארגון החשיבה שלו, או שיכולים לעזור לו לזכור את מה שבעיניו חשוב לזכור. וכמובן שהיום גם ברור לי שאין זה מספיק רק לשים כלים כאלה בידי הלומד. אנחנו צריכים לתרגל איתו את השימוש הנבון בהם. אבל כאשר אני קורא על פרויקטים כמו זה שבאוניברסיטה שבכתבה ב-Wired אני חש שהטכנולוגיה שהיא שמה בידיהם של הסטודנטים, אפילו אם היא משרתת מספר מטרות לימודיות מאד ראויות, עדיין איננה מגוייסת למה שבעיני היא אולי המטרה המרכזית והחשובה ביותר – לסייע ללומד לארגן את הלמידה של עצמו.