שיעורים למכירה

כשה-WWW היה עוד צעיר (לא שהוא כל כך מבוגר גם עכשיו) רבים היו משוכנעים שמדובר במרחב שיכול לפעול על כוונות טובות בלבד, ללא דרישה לתמורה כספית. ספרו הקלאסי של הוארד ריינגולד, The Virtual Community, ראה אור ב-1994, ורבים התלהבו מהדוגמאות שם שרמזו שאנחנו עדים ליצירת מציאות חדשה – טובה ונעלה מהגשמית, מציאות שבה אנשים פועלים מתוך רצון לעזור, להיות שותף. אבל כמובן שהחזון הזה לא האריך ימים, ודי מהר התרומה האלטרואיסטית פינתה מקום לחיפוש אחר דרכים להרוויח.

בתקופה המוקדמת הזאת החינוך באינטרנט היה, על פי רוב, תחום שבו תרמו ללא תמורה. אתרי אינטרנט חינוכיים רבים שמחו להציע את מה שהיה להם להציע בחינם. אבל ללא גב כלכלי חזק קשה היה לשרוד, וגם אתרים חינוכיים מצאו שאם ברצונם להמשיך לתרום, עליהם לתמחר את השירותים שהם הציעו.

ההחלטה לעשות כך לא היתה קלה. מורים רבים שאימצו את הרשת עוד בתקופה המוקדמת הזאת היו ספוגי להט של שיתופיות, של הדדיות בנתינה. הם היו משוכנעים שמורים חדשים שיכירו את הסביבה המיוחדת הזאת אולי תחילה רק יקחו, אך עם הזמן יגלו שגם הם רוצים לתת. עבור רוב המורים האלה (אם אינני טועה) הרעיון שהם אולי ירוויחו כסף מהתרומה שלהם היה כמעט בזוי. היו מורים שחששו להעלות רעיונות לפורומים פן מישהו ייאמץ אותם לעצמו ללא מתן קרדיט, אבל נדמה לי שאלה היו במיעוט. שיתוף הפעולה הבלתי-תלוי פרח. בימיו הטובים ל-כלים שלובים של סנונית היו בערך 1500 פעילויות שמורים העלו לאתר ללא ציפייה לתמורה כספית. ל-מאגר חומרי הלמידה של תקשוב דרום, הפעיל עוד היום, מספר דומה של פעילויות, וגם שם אף אחד איננו מצפה להרוויח כסף.

אם המורים שהעלו את הפעילויות שלהם לרשת היו מבקשים עבורם תמורה כספית, האם מורים אחרים היו משלמים? קשה לדעת. כאשר ההיצע רב (ובמרחב האינטרנט אין חוסר בהיצע), סביר להניח שמורים מעדיפים להקדיש זמן בחיפוש חומרים המוצעים בחינם, מאשר להקליק ישירות לאתר שבו עליהם לשלם. בימים המוקדמים של ה-WWW (לפחות לעניות דעתי) החומרים החינמיים לא נבדלו באופן משמעותי מאלה שהיה צורך לשלם עבורם, ולכן הסיכוי שמורה ירוויח ממכירת מערכי שיעור או פעילויות שהוא הכין בעצמו היה די קטן.

אבל היום השאלה הזאת עולה שוב, והפעם התשובה לא כל כך ברורה. כתבה בניו יורק טיימס של השבוע מדווחת על אתרים שבהם מורים יכולים להציע חומרים שלהם למכירה למורים אחרים בסכומים לא גדולים. מורים שמוכרים בדרך הזאת אולי לא מתעשרים, אבל הם יכולים להביא הביתה תוספת למשכורת שכידוע איננה בין הגבוהות.

קיומם של אתרים כאלה מעלה מספר שאלות. מתוך הכתבה:

Beyond the unresolved legal questions, there are philosophical ones. Joseph McDonald, a professor at the Steinhardt School of Culture, Education and Human Development at New York University, said the online selling cheapens what teachers do and undermines efforts to build sites where educators freely exchange ideas and lesson plans.
אכן, כאשר אני משתתף בפורום שעוסק בשאלות דידקטיות קשה לקבוע מה בין הרעיונות בדיון הוא שלי, ומה של אחרים. כל המטרה היא לגבש משהו איכותי תוך שיתוף פעולה. אבל אין לי ספק שחלק לא קטן מהפעילויות של משווקי פעילויות חינוכיות (ולא רק ברשת) גובשו על ידי מורים בשטח שלא ידעו שמישהו יקח את הרעיונות שלהם ויארוז אותם בחבילה שאפשר למכור. במשך השנים למדתי שהרוב הגדול של המורים שמח לקבל תכניות לימודים מן המוכן, ואם הברירה היא בין לקנות ממורה שפיתח פעילות לבין לקנות ממשווק שקיבץ לעצמו מאגר של פעילויות מאותם מורים, אני מעדיף לוותר על המתווך שלא תרם שום דבר חינוכי. אבל גם כאן קשה לבודד תרומה ייחודית שראויה לתמורה. אם מורה בשטח מעבד מערך שיעור שפותח והופץ על ידי האגף לתכניות לימודים, האם הוא רשאי למכור את הפיתוח הייחודי (או הלא כל כך ייחודי) שלו?

פטריק היגנס, באתר Tech & Learning מתייחס לכתבה בניו יורק טיימס ומעיר הערה מעניינת. היגנס כותב שתחילה הרעיון של תמורה כספית הדאיג אותו, אבל אחרי שהוא טיפה התרגל אליו הוא התחיל לראות את כל הנושא באור קצת אחר:

Could this be the beginning of freelance teaching? a return to the time when a teacher found a good spot in the center of town and hung up a sign that said "Great knowledge here. Be enlightened for small fee?" This sounds odd, yes, but think of how easy it is to set up an online portal that tracks student progress, provides immediate feedback, exposes their work to a global audience, and allows for real-time collaboration and communication. It's something we all might be able to create with a web server, a good friend who can code and will work for food and beer, and a little marketing savvy. Is this the future of learning as we know it?
כמובן שאם הכיוון הזה באמת מתפתח, יש בו ערעור על העקרון של מערכת חינוכית ממלכתית. אני דווקא ספקן שאנשים (תלמידים?) יחליטו מה הם ירצו ללמוד ויעשו לעצמם רב כדי ללמוד את זה. אבל אולי אין זה מופרך לחשוב שהמערכת הממלכתית תצטמצם לחלוקת תעודות לאחר בחינות – כל אחד ילמד אצל המורים שהוא יבחר, ויחליט מתי הוא מוכן להבחן. גם אם אינני מתלהב מהרעיון, ובמיוחד מהתפיסה המסחרית שנמצאת בבסיסו, הטכנולוגיה בהחלט מאפשרת את ה-freelance teaching שעליו היגנס כותב. ואם כך, מי שאיננו רוצה את זה יצטרך לעמול קשה כדי לשמור על מערכת חינוך ממלכתית שמתגמלת את המורים בצורה שמניחה את הדעת.

עוד על ציונים – ללא שום קשר לתקשוב

אתמול ציינתי שמצאתי הגיון בדבריה של קתי דייווידסון שמפני שבעידן הדיגיטאלי מעודדים אותנו "להשתתף", חשוב לערב סטודנטים בתהליך של מתן ציונים לעמיתיהם לקורסים בהם הם לומדים. ואם הגישה הזאת – שגם במתן ציונים עלינו להכין סטודנטים למציאות שלתוכה הם עתידים למצוא את עצמם – נכונה, אז אולי גם הסיפור הבא, שעל פניו נראה מופרך, דווקא הגיוני.

אולי צריכים להתחיל מהסוף – מספר עיתונים (הניו יורק טיימס, למשל) מדווחים שמנהלת בית הספר במדינת קרוליינה הצפונית, שהיתה מעורבת בשיטה מקורית לשפר ציונים, נאלצה להתפטר. ה-"שיטה" שלה אכן נראית הזויה, אבל אולי זה רק משום שאנחנו עדיין לא מבינים עד כמה היא רואה את העתיד.

התכנית היתה די פשוטה – פרויקטים מסורתיים לגיוס כספים לבית הספר, מכירה של עוגיות למשל, לא הצליחו להביא הרבה כסף, ולכן המנהלת הגתה רעיון חדש: תמורת $20 היא אפשרה לתלמידים או להורים לקנות 20 נקודות שאפשר היה להוסיף לשני ציונים במבחנים (10 נקודות למבחן אחד, ו-10 למבחן אחר) כדי להעלות ציון. הדיווח בניו יורק טיימס היה בסך הכל שלושה משפטים, וזה שבוושינגטון פוסט היה אפילו קצר יותר, אבל שם קראנו שהמנהלת הסבירה שאותן נקודות לא היו מספיקות כדי לשנות ציון סופי, ולכן לא היה מדובר ב-"קניית ציון".

כאן, כמובן צריכים לשאול שאלה נוספת: אם הנקודות שהתלמידים (או הוריהם) רכשו לא ממש יכלו לשנות ציון, האם לא היתה כאן הונאה מצד המנהלת שהתכוונה לקחת כסף אך לא לתת עבורו שום תמורה. ואפשר לשאול את השאלה מהצד השני – איזה תלמיד, או הורה, היה משלם $20 שבעצם לא היה אלא תרומה מפני שהוא לא קיבל שום דבר תמורת התשלום? אם באמת היו תלמידים או הורים ששילמו עבור ה-"שרות" הזה, אולי במקום לזכות בציון גבוה יותר הם היו צריכים להשאר כיתה.

כתבה בעיתון בקרוליינה הצפונית מצטטת מפקחת במדינה שמביעה חשש מהמסר שהתלמידים אמורים לקבל מהתכנית הזאת:

We're teaching kids something that if they were to do it later, they could get in trouble for.
אבל עם כל הכבוד, סביר להניח שלא מעטים פועלים בדרך הזאת "מאוחר יותר" ודווקא לא מסתבכים. אולי המסר של התכנית תואמת את מציאות ימינו. בית הספר המדובר נמצא באיזור עני, ומשאביו מצומצמים מאד. ההחלטה לנסות לגייס כסף בדרך הזאת נובעת, כנראה, מצורך אמיתי. למשפחות עשירות דרכים תרבותיות יותר לקנות ציונים, או לדאוג לכך שילדיהם יקבלו את החינוך שהם ראויים לו. אם יש מסר כאן, אולי הוא שעדיף להיות עשיר.

גם במרחב הזה … על כתפיהם של ענקים

מי שמרבה לעקוב אחר בלוגים שעוסקים בתקשוב בבלוגוספירה החינוכית עשוי לקבל את הרושם שאחוז גדול מאד של בהלוגרים משוכנע שאפשר לחלק את ההיסטוריה של החינוך לשתי תקופות – לפני, ואחרי, האינטרנט. למרבה הצער, הרבה מאד מהמאמרונים שאני קורא מתאפיינים בהעדר ראייה היסטורית. בלוגרים רבים מדי אינם יונקים מהספרות הענפה של תיאוריות חינוכיות, ולא פעם אני מתרשם שאחרים בכלל לא יודעים שיש דבר כזה. אבל למזלנו יש גם בלוגרים שמודעים למצב הזה ועושים מאמצים לשנות אותו.

השבוע שני אנשי חינוך אמריקאיים חשובים נפטרו – תיאודור סייזר, וג'רלד ברייסי. ברייסי הקדיש חלק גדול מהקריירה שלו לאיסוף נתונים – נתונים שתיארו אמת חינוכית אחרת מזאת שבדרך כלל מופיעה בעיתונות, או מקובלת בציבור. בתקופה שבה נהוג להכריז על הכשלון של החינוך הציבורי ועל ההצלחות של מבחנים סטנדרטיים בקידום תלמידים, קולו של ברייסי, יחד עם הנתונים הרבים שהוא פרסם, הראו שבעצם ההפך הוא הנכון. סייזר היה מוכר יותר מברייסי. דרך ה-Coalition of Essential Schools שהוא הקים הוא קידם חזון של בתי ספר שחינכו לערכים של דמוקרטיה, ונגד התפיסה של teaching to the test הרווחת היום.

ואולי מעז יוצא מתוק, ובעקבות מותם של שני אנשי החינוך החשובים האלה נוצרה הזדמנות לפיתוח קצת פרספקטיבה היסטורית. גרי סטייגר, שבאופן עקבי מזכיר לקוראיו שהיה חינוך גם לפני האינטרנט, כותב על ברייסי ועל סייזר ומציין שהבלוגרים החינוכיים של היום עומדים על כתפיהם של ענקים:

Ignorance of history and the great thinkers that came before us not only dooms one to repeat the mistakes [of] history, but retards the progress that would be possible if we recognized that as Bill Clinton said, “Every problem in education has been solved somewhere.” Alas, we continue to slip backwards.
לעתים קרובות סטייגר ממליץ על ספרים "ישנים" מהמדף החינוכי. הוא מדגיש שוב ושוב שהספרים האלה יכולים לתת כיוון למורים שמבקשים לשלב את התקשוב בעבודתם. לעתים קרובות מדי הוא חש שלא מקשיבים להמלצות האלו. במאמרון של השבוע הוא ממשיך:
I get dismissed as an old crank if I suggest that colleagues read texts longer than 140 characters, attend conferences or think more deeply about fads. There isn’t a single discovery of an edublogger that Seymour Papert didn’t write in his 1996 book, The Connected Family: Bridging the Digital Generation Gap, but who wants to read books by experts when our PLN applauds our laziness?
אבל הבלוגוספירה החינוכית היא מרחב דינמי. לא פעם היא משקפת את הריקנות של חדשנות נטולת פרספקטיבה היסטורית, אבל היא גם מהווה מרחב שבה ההיסטוריות יכולה לבוא לביטוי, ולידיעה של מי שעדיין לא ינק מאותם ספרים שעליהם סטייגר כותב. סטייגר, הרי, מבקר את עמיתיו באופן חריף, אבל הוא גם מקווה שהם יקראו את הספרים שעליהם הוא ממליץ, ועל ידי כך הוא מקווה לעזור להם לראות את עצמם כחלק מזרם חינוכי מפואר. וזה גם מה שטום הופמן מנסה לעשות כאשר הוא כותב על הזכרונות שלו מקריאת הספרים של סייזר, ומהאזנה להרצאות שלו:
So we need people, like Ted Sizer, who can see schools as schools, to periodically come along and explain back to us, from first principles, what "schools" are and why. That they have a logic and ethos and beauty and tragedy all their own which, if we are to have a society, we must grapple with, understand and come to create.
כמובן שאף אחד איננו אשם בכך שהוא איננו מכיר את כל הספרות של התחום שבו הוא עוסק. בימינו, דבר כזה באמת בלתי-אפשרי. בנוסף, אי אפשר להתכחש לעובדה שאנחנו חיים בכאן ועכשיו, ושהפעילות החינוכית שלנו מתגבשת, במידה רבה, בסביבה הטכנולוגית העכשיווית. במידה לא קטנה, הגיוני שנתמקד במציאות הטכנולוגית הנוכחית. אבל זה איננו תירוץ לא להרחיב את הידיעות שלנו על ידי הכרות עם הספרות שקדמה לנו, או לא ללמוד מאלה שבדורות קודמים שאלו את אותן השאלות שאנחנו שואלים היום (וגם לא מעט שאלות שאנחנו אפילו לא יודעים לשאול). באותה מידה שהבלוגוספירה יכולה להיות מרחב סגור שבו אנחנו שומעים רק את הקולות המהדהדים של עצמנו, היא יכולה גם להיות המקום שבו הדים מהעבר זוכים להשמעה מחודשת, ובדרך הזאת מעשירים את התובנות, ואת המעשים, החינוכיים שלנו.

זה חינוך זה?

בתי ספר charter בארה"ב הם בתי ספר שמקבלים כספים ציבוריים אבל מנוהלים באופן פרטי. הנהלות בתי הספר האלה בדרך כלל חופשיים לקבוע תכנית לימודים שונה מזאת של בתי הספר הממלכתיים, וגם להעסיק או לפטר מורים לפי שיקול דעתם. בתי ספר charter רבים טוענים שהם מסוגלים לשפר את רמת ההישגים של תלמידיהם, וכך להיות יותר אפקטיביים מאשר בתי הספר הממלכתיים. וכיצד מודדים אפקטיביות? על ידי אחוזי התלמידים שעוברים בהצלחה את המבחנים הרבים שהממשלה דורשת כחלק מתכנית No Child Left Behind, כמובן. באתר הניו יורק טיימס של אתמול מדווחים על תכנית מיוחדת של אחד מבתי הספר האלה בניו יורק שמוכן לעשות הרבה כדי לקדם את תלמידיו.

רשת של ארבעה בתי ספר מסוג charter, הפועלת בשכונת הרלם, מוציאה את ילדי הגן של בתי הספר לסיור בחווה מחוץ לעיר. נסיעה לחווה על מנת לראות שדות וחיות, אולי ללטף כבשה ולגלות את הקשר בין ביצים לבין תרנגולות, היא ללא ספק בעלת ערך לימודי רב – במיוחד לתלמידים שגדלים בתוך שכונת עוני ואינם נחשפים לדברים שבעיני רבים מאיתנו הם טבעיים ומובנים מאליהם. אבל מתברר שאלה מאיתנו שרואים בליטוף כבשה ערך בפני עצמו לא מבינים את הערך האמיתי שבסיור כזה. לפי הכתבה:

… the 75 Harlem kindergartners were going not only for a glimpse of rural life, but to rack up extra points on standardized tests.
במסגרת NCLB, כזכור, התלמידים נבחנים לעתים קרובות, ואם הם אינם מצליחים במבחנים הם אינם מתקדמים לכיתה הבאה, ובתי הספר אינם מקבלים את כספי הציבור. אך מה לעשות, והמבחנים שבוחנים אם התלמידים רכשו את הידע הדרוש אינם מתחשבים בסביבה שילדי הרלם מכירים. לא מעטות מהשאלות שמופיעות במבחנים האלה מניחות שלתלמיד ידע בסיסי על חיות כמו כבשים ופרות, וילדי הגן של הרשת פשוט לא יודעים על מה מדובר. אין מה לדאוג, יש פתרון. המורים ברשת בתי הספר:
have invented a form of test preparation. The schools haul their students to a farm each year, hoping to expose them to the rural life and lift their scores.
מנהלת רשת בתי הספר מסבירה בכתבה שאפשר גם להעניק לתלמידים חוויה לימודית וגם לעזור להם להצליח במבחנים, ובכך היא בוודאי צודקת. ובכל זאת, קשה לקרוא את הכתבה ולא להתרשם שסדר עדיפויות מאד עקום מנחה את בתי הספר האלה, ואת המערכת כולה. המטרה העיקרית היא, הרי, לעבור את המבחן, ואם, תוך כדי הכנה למבחן גם לומדים משהו ונהנים מהיציאה מהעיר, כולם מרוצים. אבל נדמה לי שהסיפור הזה גם ממחיש את ההבדל העצום, והעצוב, בין ללמד בשביל המבחן, לבין חינוך אמיתי.

אם זה "שחרור" אולי השעבוד עדיף

לפני בערך שבועיים כתבתי כאן על ההתלהבות, המוזרה בעיני, של סקוט מקלוד מהקטעים שהוא ציטט מתוך ספרם החדש של טרי מו וג'ון צ'וב Liberating Learning. ציינתי אז שבמבט ראשון אפשר היה לחשוב שהחזון של מו וצ'וב תואם את התפיסה של רבים שעוסקים בתקשוב בחינוך – שהתקשוב יוצר תשתית שעליה יוכל לצמוח חינוך שונה מזה שאנחנו כל כך רגילים אליו היום. הבעיה היתה שעיון נוסף, מעמיק יותר, בגישה של מו וצ'וב מראה שיש להם אג'נדה פוליטית בעד בתי ספר פרטיים ונגד איגודי מורים, ותפיסה חינוכית שהיא כנראה רחוקה מאד מתפיסות הבנייתיות.

מקלוד מודע לכך שלמו ולצ'וב יש אג'נדה פוליטית. קורא שהגיב לאחד המאמרונים שבהם מקלוד מביא קטעים מהספר (נכון להיום מדובר בסידרה בת שישה מאמרונים) מעיר:

Scott, the authors of this book have used questionable research to attack public education for years. I can't comment on the research they're talking about here, but I'm surprised that you have devoted so many posts to people with such a questionable history.
מקלוד משיב שהוא מודע לכך שמו וצ'וב מונעים על ידי אידיאולוגיה שהיא שנוייה במחלוקת אצל מורים רבים, אבל הוא טוען, במידה גדולה של צדק, שרצוי להחשף למגוון דעות.

לאור ההערה הנכונה הזאת היה נדמה לי שאין טעם להמשיך להגיב כאן לטענות של מו וצ'וב … עד אשר קראתי את הקטעים החדשים שמקלוד ציטט אתמול, ובמיוחד קטע מעמוד 80 של הספר:

If elementary students spend but one hour a day learning electronically, certified staff could be reduced by a sixth. At the middle school level, two hours a day with computers would reduce staff requirements by a third. High schools, with three hours of usage, could reduce staff by up to a half. This level of computer usage is quite feasible given instructional technology that exists today.
מה אנחנו אמורים ללמוד מהמשפטים האלה? בקטע הקטן הזה מו וצ'וב כותבים על "learning electronically", על להיות "with computers" בבית הספר, ועל "usage", כאשר שלושה התיאורים האלה כנראה מתייחסים לאותה פעילות – לישיבה של תלמידים מול מחשבים בלי הנוכחות או התיווך של המורה – אחרת לא ברור כיצד ניתן לחסוך בשעות הנוכחות (חס ושלום שהם ישתמשו במילה כגון "הוראה") של אנשי הצוות (שוב, ה-"staff", לא המורים). כאדם הדוגל בשחרור התלמיד מהמסגרת הנוקשה של השיעור הפרונטאלי, תרחיש כמו זה שמו וצ'וב מתארים היה צריך לשמח אותי. אבל מדובר בשמחה רגעית ביותר. מו וצ'וב מציינים שעם רמת ה-"instructional technology" שקיימת היום התרחיש שלהם ישים כבר עכשיו. במילים אחרות, שלא נחשוב שמה שיתרחש בכיתה כאשר נחליף את המורה במחשב יהיה לימוד עצמאי, למידת חקר שנובע ממכוונות עצמית ומהחשפות למגוון הנושאים שעשויים לעורר ענין אצל התלמידים. פשוט, במקום שיעור פרונטאלי שבו התלמידים יושבים בשורות מול מורה שעולה ביוקר אבל איננו מיומן מספיק בהעברת הידע הדרוש, כל תלמיד יישב מול מחשב המצויד במיטב אמצעי ההעברה, כך שתתרחש מקסימום של "למידה" במינימום של הוצאה כספית. מו וצ'וב כותבים על "שחרור הלמידה", אך די ברור שהם ממשיכים לחבול אותה לגישה חינוכית מסורתית למדי.

כזכור, מו וצ'וב טוענים שהמורים, ובמיוחד איגודי המורים, הם המחסום הגדול ביותר לחדירת טכנולוגיות חדישות לתוך בתי הספר. זאת טענה מאד מוכרת – גם בארץ. דוגמה לגישה הזאת אצל העיתונות פגשנו בכתבה בקפטן אינטרנט שהופיעה לקראת פתיחת שנת הלימודים הנוכחית. שם קראנו, למשל:

על פי רוב, בתי הספר עומדים כחומה בצורה נוכח התקדמות הטכנולוגיה, מחוזקים על ידי השמרנות הטבעית של המורים.
יש, ללא ספק, מורים רבים שהיו מעדיפים שהתקשוב לא יחדור לתוך הכיתות שלהם. אבל יש גם רבים אחרים שמשתלמים בתקשוב, ושמעיזים לשלב מגוון כלים חדשים בשיעורים שלהם. למען האמת, אמירה על עמידה של בתי הספר "כחומה בצורה" מעידה יותר על דעה קדומה כלפי בתי הספר, מאשר על הכרות עם מה שבאמת קורה בהם. לטעמי, חלק גדול מדי מהמשאבים המושקעים בטכנולוגיה בחינוך מופנים לאמצעים שמחזקים שיטות הוראה/למידה מסורתיות, במקום לאמצעים שיעודדו פיתוח חשיבה ביקורתית וחדוות הגילוי והלמידה. אבל אפילו אם הקביעה הזאת נכונה (ויש לי ידידים שטוענים אחרת) המורים בוודאי אינם עומדים "כחומה בצורה" על מנת לחסום התקדמות טכנולוגית. ועוד יותר חשוב, המערכת איננה רואה במורים אויב שיש לעקוף או לנטרל. הכתבה מביאה את דעתה של חנה ויניק על כך שבמערכת היום אין די מערכי שיעור המתאימים לשילוב האינטרנט, וגם שהטכנולוגיות של היום מצריכות שינוי בדרך שבה בוחנים את התלמידים. הדברים אלה משקפים גישה שונה מאד מזאת של מו וצ'וב. הם מעידים על כך שאפילו אם הכיוון הכללי של שילוב התקשוב לתוך מערכת החינוך איננו תמיד לפי טעמי, יש אחראים במערכת שרואים במורה גורם חינוכי חשוב שיש לכבד ולעבוד איתו בשיתוף פעולה במקום לחפש דרך לבטל או לפטר אותו.

יש שינוי … ויש שינוי

אני מניח שכמו רוב האנשים שעוסקים בצורה אינטנסיבית בתקשוב בחינוך אני משוכנע שמכלול הכלים שמרכיבים את התקשוב מסוגל לחולל שינוי מהותי בתהליכי ההוראה והלמידה של בתי הספר. וכמובן שאנחנו לא רק חושבים כך, אלא גם אומרים וכותבים את זה פעמים רבות. בלוגרים רבים מנסחים אמירות כאלה בבלוגים שלהם ועל פי רוב כאשר אני קורא את הניסוחים האלה אני מהנהן בראש בהסכמה ועובר הלאה. ולפעמים אני פוגש ניסוח קולע ומשכנע שממש ראוי לציטוט. גם אם הדברים נאמרו בעבר, כולנו זקוקים לאישור ולחיזוק של הדעות שלנו, וכאשר אלה מנוסחות היטב בא לנו להעביר את הניסוח הלאה. זה אולי מסביר למה התרגשתי כאשר קראתי את הכותרת שהתנוססה מעל מאמרון חדש של סקוט מקלוד. היה לי ברור שאצטט אותה כאן:
קשה לתרגם את המשפט הזה באופן מדוייק, אבל גם בלי תרגום מדוייק הכוונה די ברורה. בעברית המילה unfold איננה נחוצה, אבל אני מצטער שאינני מוצא תרגום קליט ל-transformative. מדובר במשהו שמסוגל לחולל שינוי מהותי, אבל אין לי מילה שגם מצלצלת יפה בעברית וגם מעבירה את המשמעות הזאת. ובכל זאת, די ברור לי שהכוונה ברורה, ושוב, מדובר באמירה משכנעת שנעים מאד לקרוא אותה.

אבל אחרי קריאת הכותרת קראתי גם את המאמרון עצמו, וכאן גיליתי שההשתמעויות משנות המהות בחינוך (שוב, סליחה על התרגום העילג) אינן בהכרח אותן השתמעויות שעליהן אני חושב. מתברר שכל המאמרון של מקלוד הוא ציטוט מתוך שני עמודים של ספר של טרי מו וג'ון צ'וב – Liberating Learning: Technology, Politics, and the Future of American Education. בעמודים המצוטטים מו וצ'וב מונים מספר נקודות שמבהירות לאלו השתמעויות מרחיקות לכת הם מתכוונים. המשפט הקולע שמצוטט בכותרת מופיע אחרי שבע נקודות שמו וצ'וב מביאים כדי לתאר את השפעת הטכנולוגיה על החינוך.

אפשר לכנות את ארבע הנקודות הראשונות ברשימה די סטנדרטיות, ואפילו צפויות. אנחנו קוראים שבאמצעות הטכנולוגיה:

  • תכנית הלימודים יכולה להיות מותאמת לסגנונות למידה שונים
  • החינוך יכול להשתחרר ממגבלות גיאוגרפיות
  • תלמידים יכולים ליצור קשר עם מורים שנמצאים רחוק מהכיתה
  • ניתן להרחיב את מעורבות המורים וליידע אותם טוב יותר לגבי המתרחש אצל ילדיהם

הנקודות האלו בהחלט יכולות להביא לשינוי בחינוך, אם כי הן גם די נדושות, וסליחה אם אציין שאינני בטוח שמדובר בנקודות שהן "transformative". אבל לעומת הנקודות האלו, שלוש הנקודות הבאות חושפות סדר יום שיותר מאשר הוא סדר יום חינוכי, הוא סדר יום פוליטי:

  • ניתן לשחרר מורים מהתפקידים המסורתיים שלהם ולהעסיק אותם בדרכים מועילות יותר, כולל להציע להם נתיבי קריירה אחרים
  • מערכות מידע מתוחכמות יכולות להתמקד בביצועים, ועל ידי כך ניתן ליצור שקיפות כלפי ההתקדמות הלימודית
  • ההתנהלות של בתי הספר תהיה חסכונית יותר מפני שהטכנולוגיה זולה מהעבודה (חשוב להדגיש כאן שמשתמשים במילה "labor", וכי בכלל לא מגדירים את מה שמורים עושים כ-"הוראה" או "חינוך")

מה עלינו להסיק מכל זה? נדמה לי שהטכנולוגיה כאן מגוייסת לסדר יום שונה לחלוטין מאשר סדר היום החינוכי שאני, ועמיתי, רואים לנגד עינינו כאשר אנחנו מתארים לעצמנו מערכת חינוכית משולבת תקשוב. כמו מו וצ'וב, אני חולם על "שחרור הלמידה", אבל השחרור "שלי" הוא לכיוון של הגברת הביטוי האישי, יצירת שיתוף בין קבוצות של לומדים, שילוב בלתי-אמצעי של התלמיד לתוך עולם הידע, והכשרתו כדי שיוכל לנצל באופן מיטבי את הידע הזה. מו וצ'וב, לעומתי, חולמים על שחרור הלמידה מהמורים, ובמיוחד מאיגודי המורים. בעיניהם האיגודים האלה מגנים על מורים שאינם "אפקטיביים", ומונעים את הצמיחה של פרויקטים פרטיים. הטכנולוגיה שעליה מו וצ'וב כותבים משרתת תעשיית למידה המבוססת על מבחנים סטנדרטיים ועל אחידות לימודית. הטכנולוגיה הזאת בוודאי תוכל להחליף מורים מפני שמו וצ'וב תופסים את תפקידם של המורים בללמד לפי הספר. אין לי ספק שספרם של מו ושל צ'וב מתאר דרכים שבהן הטכנולוגיה תוכל לשנות את המערכת החינוכית, אבל חשוב לזכור שלא כל שינוי הוא בהכרח התקדמות.

להכנס לראש הנכון

במשך החודשיים של חופשת הקיץ הרשיתי לעצמי לכתוב קצת פחות ולקרוא קצת יותר … אפילו מאמרים וספרים שאינם קשורים (לפחות באופן ישיר) לתקשוב בחינוך. למען האמת, במשך הקיץ גם צפיתי ביותר טלוויזיה מאשר בדרך כלל, ואפילו שיחקתי קצת בכמה משחקי מחשב, אם כי לא הצלחתי לצלול לתוך האפשרויות הלימודיות של מספר משחקים כפי שקיוויתי שאעשה. במקום זה, פשוט שיחקתי לשם הבידור, וכדי להעביר קצת זמן בנעימים. היו גם מספר משימות הקשורות לפרנסה העסיקו אותי במשך הקיץ, אבל גם באלו הטיפול היה איטי יותר, והתפוקה מצומצמת יותר, מאשר בשנת הלימודים. מה לעשות – בקיץ מותר. יש כאלה שאפילו יגידו שבקיץ חייבים.

אבל פתיחת שנת הלימודים ממש בפתח, וצריכים לחזור לשקדנות ולרצינות. לא תמיד קל לעשות זאת, אבל מאמרון חדש של טרי פרידמן מסייע להתכונן כראוי ולהכנס לראש הנכון. פרידמן סוקר מספר מקרים מהעבר בהם הוא ניסה ליצור אווירה לימודית חיובית בכיתה. הוא כותב, לדוגמה, על קובץ קול שהוא הטמין תחת צלמית מפתה בשולחן העבודה של אחד המחשבים בכיתה בו הוא לימד. כאשר תלמיד הקליק על הצלמית הושמעה הקריאה: "תפסיק עם זה ותחזור לעבוד!".

פרידמן מסביר שקצת הומור וטיפת קלות ראש מסייעים ביצירת אווירה לימודית חיובית ופוריה. הוא מדגיש שמקומות עבודה בריאים ויעילים אינם אפורים ומשעממים, אלא סביבות שמאפשרים קצת בידור והנאה:

My aim was to try to replicate a workplace environment, in the sense that in a normal, healthy work environment people work, have a bit of a break, exchange some banter, and get on with their work. Why should school be any different?
ועם פתיחת שנת הלימודים החדשה אפשר לקוות שכך יהיה גם בבתי הספר.

שלא יהיה כאן נוח מדי

עבר די הרבה זמן מאז שהזכרתי כאן את איאן מקינטוש, אבל דברים שהוא כתב אתמול נראים לי ראויים לציטוט, ולהרהור. מקינטוש כותב שבזמן האחרון הוא איננו מרבה לקרוא בלוגים חינוכיים כמו שעשה בעבר. הוא מסביר את השינוי בהרגליו בכך שהוא איננו מוצא שהבלוגים האלה עוסקים בשאלות החשובות באמת:
One of the reasons I read so many fewer educational blogs now than I did, say, two years ago is not because I'm less interested in learning and formal, schools-based education, but because so many educators' blogs are overwhelmingly samey. The reason: they're concentrating on tools of social media: "Transformative tools", "new tools", "21st century tools"…. They then let me know how these tools are the solution to a problem that has only been waiting for this tool to show up and solve.
עיקר המאמרון של מקינטוש עוסק בתנאים הדרושים לפיתוח רעיונות מקוריים. לדעתו רעיונות יעילים צריכים לצמוח מזיהוי הצרכים של אנשים מפני שאם הצרכים ברורים אפשר להגדיר אילו כלים יכולים לשרת אותם. בעיניו יותר מדי אנשי חינוך שדוגלים בתקשוב מתמקדים בכלים עצמם, ולא בתהליכי הלמידה שכלים אמורים לאפשר. אני מסכים איתו, אם כי הטענה הזאת נראית לי כבר די נדושה. נדמה לי שרוב הבלוגרים החינוכיים שעוסקים בתקשוב אינם רואים בכלי Web 2.0 פתרונות לבעיות שחיכו לכלים חדשים על מנת לזכות בטיפול הראוי.

אבל מה שמשך אותי במאמרון של מקינטוש לא היתה הטענה שלו בנוגע לכלים ולדרכי למידה, אלא דווקא השימוש במילה קטנה אחת – samey. מקינטוש מסביר שהיום הוא ממעט לקרוא בלוגים חינוכיים מפני שאין בהם הרבה גיוון – כל הכותבים מסכימים אלה עם אלה. בצורה דומה מאד ג'ורג' סימנס נוגע בבעיה הזאת כאשר הוא טוען שרשתות המורכבות מאנשים בעלי דעות דומות חונקות חידושים:

We are inclined to surround ourselves or engage in conversations with people who share our views and beliefs. Our desire for community of peers is somewhat self-defeating in relation to the impact of densely connected networks.
סימנס דווקא משוכנע שרשתות יכולות לדרבן את הלמידה של חבריהן. אבל הרשת בהיותה רשת איננה מבטיחה למידה. סימנס מנסה לזהות את המאפיינים שמעודדים את הלמידה במקום לדכא אותה, ועבורו המאפיין המכריע הוא השונות או הגיוון. רשת שבכל צמתיה נמצאים אנשים שיש ביניהם הסכמה מהווה אולי בית חם, אבל החום הזה, נוח ככל שיהיה, נוטה גם להרדים. מפני שמקינטוש חושש להרדם הוא חש את הצורך לקלוט מידע ודעות ממקורות מחוץ לסביבה הטבעית, והחמה, שלו, והוא קורא פחות את הדברים שמקורם באותו חוג של דעות.

לפני מספר שנים התגבשותה של קבוצה של בלוגרים חינוכיים בעלי גישה ייחודית לתקשוב פעלה כמנוף לפיתוח תפיסה תקשובית/חינוכית מקורית. אבל עם השנים, קיימת סכנה שהשפה המשותפת שמתגבשת בין בעלי התפיסה הזאת תהפוך למילות קוד שמציבות גבולות ואפילו מחסומים בין השייכים לקבוצה לבין אלה שאינם שייכים. וכאשר זה קורה, היתרון של הרשת הופכת לחסרון. במקום שהרשת תזין את חבריה ברעיונות חדשים קיימת סכנה שהיא תחסום את הרעיונות האלה.

אין כאן שום דבר חדש. כבר עם תחילת ה-WWW הוגים שונים התריעו שבאותה מידה שהרשת יכולה לפתוח לחדש ולשונה היא גם יכולה לתחום אותנו בתוך גבולות מצומצמים של הסכמה. דווקא מה שמעניין כאן הוא שבלוגרים חינוכיים שעד לפני זמן קצר לכאורה ראו רק את הפן הפותח של הרשת מתחילים להכיר בעובדה שיכולה להיות לה גם פן סוגר.

רחוק מלהיות משועבד

כל מי שהמקלדת נמצאת תחת ידיו במשך שעות ארוכות של היום קובע לעצמו כללי שימוש, גבולות למידה שבה הוא יושב מול הצג. אבל הוא גם מודע היטב לעובדה שהוא כמעט תמיד מפר את הכללים האלה ועובר את הגבולות שהציב. אנחנו נמצאים בסכנה מתמדת של השתעבדות. ואם אנחנו עוסקים בתקשוב בחינוך, הקיץ מהווה עבורנו הזדמנות להשתחרר טיפה מעול המקלדת ולפנות למספר עיסוקים אחרים. אך לפעמים אנחנו מגלים שלמרות הרצון לעזוב את המחשב ולמצוא זמן למשהו אחר, קשה לנו לעשות זאת. וכאשר זה קורה אנחנו מוצאים את עצמנו מהרהרים אם אולי באמת עברנו את הגבול מבלי להיות מודעים לכך. בקיץ אנחנו בוחנים אם אנחנו עדיין שולטים בתקשוב, או אם אולי התקשוב השתלט עלינו. כך יצא שכאשר לפני שבוע קראתי מאמרון של ויל ריצ'רדסון בו הוא בוחן את עצמו ושואל אם הוא משועבד לטכנולוגיה … היה לי ברור שהקיץ הגיע.

ריצ'רדסון מדווח שתוך כדי פעילות משפחתית במשחק נוסח חפש את המטמון בעזרת GPS, עובר אורח שצפה בו צעק לו שעליו להשליך את הסלולארי שלו לפח פן הוא ישתלט על חייו ויהרוס אותו. ריצ'רדסון הופתע – הרי עבורו הטכנולוגיה היא מרכיב מובן מאליו של חייו. הוא לא הרגיש את עצמו משועבד לטכנולוגיה, אלא מנצל אותה לצורך פעילות משפחתית מהנה. ובכל זאת, ריצ'רדסון מהרהר:

Am I a slave to all of this? And if so, is that necessarily a bad thing? This all on the heels of spending a week with bandwidth … that maybe reached half a bar on my Verizon stick when the wind was blowing in the right direction and I held my computer at exactly 32 degrees. … I think I Tweeted like three times, maybe, and even those were wistful dispatches from nature that felt almost strange in the making. … I tried to answer a few e-mails, but I think I just managed to make people angry. And I did get to scan the front page of the New York Times site after the 30-minute or so download most mornings. But that was about it.
הזדהיתי עם הרהורים האלה – במיוחד מפני שבמשך ארבעה ימים מלאים בסוף החודש הקודם לא נגעתי בכלל במחשב. חששתי שאולי בשמך הימים האלה הידיים שלי ירעדו ויחפשו מקלדת מדומה, אבל האמת היא שבכלל לא הרגשתי שחסר לי משהו. אין זה אומר שלא שמחתי לחזור לשגרה של תקשורת זמינה – תקשורת, אגב, שסייעה לי רבות ללמוד על דברים שראיתי בזמן שהייתי מנותק. קל לי מאד להזדהות עם המסקנה של ריצ'רדסון:
So, yeah, in many ways, I’m a slave to all of this. And I’m ok with that. I like being reminded how good it is to get away from the network from time to time; the world doesn’t end when the connection runs out. (Gasp!) But the connection is just a part of me now that at times may lead to distraction and a sense of overwhelmedness but on balance, adds a richness to my life that that angsty guy doesn’t get and probably never will.
אינני חש צורך להתנצל על הניתוק, וגם לא על החזרה האינטנסיבית לשימוש בתקשורת. מדובר במשהו שמהווה מרכיב חיובי וחיוני בחיי.

אבל בימינו, ניתוק של אפילו ארבעה ימים ממקורות מידע דינאמיים מאד גובה מחיר – החזרה לשגרה איננה פשוטה; לא קל לבדוק את המקורות הרבים שהצטברו בזמן שנעדרתי, ועוד יותר קשה להחליט על מה אפשר לוותר. ויש אולי משהו עוד יותר בעייתי – כאשר יוצאים מההרגל של כתיבה קבועה, קשה לפתח את ההרגל הזה שוב. הרי בשלב מסויים מבינים שהכתיבה גוזלת זמן ומאמץ, ושאפשר להסתדר בלעדיה. יש ספרים לקרוא, מוסיקה לשמוע, אפילו טלוויזיה לראות. מי צריך את כל הכתיבה הזאת?

וכאשר השאלה הזאת עלתה אצלי נזכרתי במאמר של סטיבן דאונס משנת 2006 – Things You Really Need to Know. במאמר הזה דאונס מציין שאת הדברים החשובים באמת לא לומדים בבית הספר, והוא מביא רשימה של דברים שבעיניו אדם כן צריך ללמוד. כמה מאלה עוסקים בדרכי למידה ובחשיבה ביקורתית, אבל דאונס גם מתייחס לדרך שבה רצוי שאדם יחיה את חייו. הנקודה האחרונה שלו, למשל, היא: "כיצד לחיות חיים של משמעות". בין היתר הוא כותב:

… what you are doing right now is the thing that you most want to do. Now you may be thinking, "No way! I'd rather be on Malibu Beach!" But if you really wanted to be on Malibu Beach, you'd be there. The reason you are not is because you have chosen other priorities in your life – to your family, to your job, to your country.

…

… this understanding is very liberating. Think about it, as a reader – what it means is that what I most wanted to do with my time right now is to write this article so that you – yes, you – would read it. And even more amazingly, I know, as a writer, that the thing you most want to do right now, even more than you want to be in Malibu, is to read my words. It makes me want to write something meaningful – and it gives me a way to put meaning into my life.

מה אוכל להגיד – אני בר מזל! לא רק שאינני משועבד לטכנולוגיה, אני באמת רוצה לכתוב על הנושאים האלה שמעסיקים אותי, ותוך כדי העיסוק הזה אולי אפילו אצליח להשפיע על החינוך.

אל תהסס להראות היסוס

בלוגים רבים מוקדשים להמלצות והנחיות כיצד להפוך את הבלוג שלך לבלוג פופולארי ומצליח. אני מודה שאינני קורא את הבלוגים האלה, וזאת מסיבה פשוטה מאד. על פי רוב ההמלצות שמופיעות בהן נובעות מהנחה שלדעתי היא בבסיסה מוטעית – שאיכותו של בלוג נמדדת במספר הקוראים שלו, או במספר הפעמים שמקשרים אליו. אינני טוען שיש משהו פסול בפופולארית, ואני בוודאי לא מתלונן אם יש אנשים שקוראים את מה שאני כותב. אבל עבורי התכונה החשובה ביותר של בלוג איננה ההד החיצוני שהוא אולי יוצר, אלא ההד הפנימי – עד כמה הוא מאפשר לכותב הבלוג להבהיר את המחשבות, את ההרהורים, של עצמו, עד כמה הפלטפורמה האישית/ציבורית של הבלוג מסייעת לדיון הפנימי שהבלוגר מנהל עם עצמו.

לכן, המלצות כמו "בדוק אילו נושאים בבלוג שלך זכו למספר הצפיות הגדול ביותר, וכתוב על הנושאים האלה" מפספסות את העיקר. בשבילי ההנחיה הנכונה יותר היא "כתוב על מה שחשוב בעיניך, על מה שמעניין אותך". אפשר אולי לקוות שבסופו של תהליך הבלוגר שכותב בלהט על הדברים שמעסיקים אותו יזכה לקוראים רבים, אבל אין שום הבטחה ש-"נאמנות לעצמו" באמת תהפוך בלוגר לכוכב זוהר בבלוגוספירה. סביר יותר להניח שהבלוג שלו יהיה עוד אחד מבין המיליונים הרבים של בלוגים (כמו הבלוג הזה) שזוכים רק לחוג מאד מצומצם של קוראים.

אבל כל זה איננו אומר שאין המלצות טובות שבעזרתן אפשר, בכל זאת, לשפר בלוג. דרך הבלוג של טים סטאמר נתקלתי בהמלצה מצויינת שמופיעה בבלוג The Blog Herald שעוסק (איך לא?) בהמלצות שבדרך כלל הרבה פחות נראות לי. הפעם, במאמרון בעל הכותרת How to Make Sure Your Blog Post is Ready for Publication, יש מספר המלצות מעניינות אם כי לא מרעישות. אבל ההמלצה השלישית נראית לי חשובה ביותר:

Make sure the post is imperfect. This one may strike you as odd, but let me explain. There is always something you can improve about a blog post. Always. Add a paragraph, go with a different image, change a word choice, tweak the headline … the list goes on and on. But if you actually consciously take a moment to consider the fact that your about-to-be-broadcast post is not practically perfect in every way, and if you take an additional moment to choose to be okay with that fact, you’ll conquer that perennial stumbling block that so many bloggers trip over – the double-edged sword of perfectionism/procrastination.
כאשר קראתי את ההמלצה הזאת הנהנתי בהתלהבות, למרות שהרבה יותר קל לי להעביר את ההמלצה הלאה מאשר באמת לפעול לפיה. לא פעם אני מוצא שאני מייסר את עצמי בחיפוש אחר המילה הנכונה ביותר או הניסוח המדוייק כאשר אני יודע היטב שכאשר אקרא את מה שכתבתי שוב, בעוד שבוע או שבועיים, ארצה לכתוב את הכל מחדש, עם מילים אחרות לגמרי. אני מניח, אגב, שהניסוח של אותו בלוגר, איסטון אלסוורת, עבר מספר לא קטן של עריכות עד שהוא מצא את החיבור הכל כך קולע בין "לוודא" לבין "לא מושלם". אבל אולי הוא היה יכול למצוא ניסוח עוד יותר מוצלח, אך בשלב מסויים הפסיק לחפש אותו, וטוב שכך עשה.

אלסוורת כותב את דבריו על מנת לעזור לבלוגרים להבין שאין צורך להתלבט זמן רב מדי לפני שמקליקים על "פרסם". ההמלצה שלו באה כדי למנוע השתהות, כדי לעודד לבלוגרים לפרסם כדי שאחרים יקראו את מה שהם כתבו. לעומתו, סטאמר מבין את ההמלצה מהזווית של הדיון הפנימי שבלוגר מנהל עם עצמו תוך כדי כתיבה. הוא מדגיש שהכתיבה לבלוג מאפשרת לנו להעלות מחשבות שאינן שלמות, שעדיין מתרוצצות בראש שלנו:

When you control an instantaneous publishing system that is available 24/7, perfection is not only unnecessary, it’s also detrimental.

Please don’t assume I’m saying bloggers don’t need to think before they post. A good entry is far more than just a random collection of subconscious ramblings.

However, the power of these tools means that we have the freedom to toss out incomplete thoughts and less than perfect prose, since tomorrow (or even an hour from now) we have another chance to rethink an idea or even completely reverse ourselves, ideally based on feedback from the original post.

וכקורא מושבע של בלוגים אולי מותר לי להמשיך את המחשבה הזאת של סטאמר ולהפוך אותה להמלצה משלי: אל תהסס לסתור את עצמך. יתכן שאם אנחנו כותבים היום את ההפך ממה שכתבנו לפני שבוע הקוראים שלנו יחשבו שאיננו עקביים, שאנחנו מבולבלים. כאשר מדובר בכתיבת ספר זה אולי נכון, אבל בבלוג הדברים מתנהלים אחרת. בבלוג הנכונות לבחון נושא מזווית שונה ולהסיק מסקנה (שגם היא זמנית) אחרת מאשר מה שהסקנו קודם לכן היא סימן לחשיבה, להתמודדות כנה עם רעיונות. מעל לכל, בלוג איננו מקום של סימני קריאה, אלא של סימני שאלה.