ושוב על שינון?

לפני חודש התייחסתי כאן לשאלה האם בעידן האינטרנט יש חשיבות לשינון בתהליך הלמידה. הנושא עלה לדיון בעקבות ספרו החדש של דון טפסקוט, שצוטט בכתבות לקראת פרסום ספרו החדש. כצפוי, טפסקוט טען שבעידן של גוגל אין כבר צורך בשינון עובדות. טענתי אז שמדובר בעצם בויכוח סרק מפני שבימינו (ועוד הרבה לפני האינטרנט) מעטים הם אנשי החינוך שרואים בשינון אמצעי מרכזי לקידום הלמידה. העלאת טענה כזאת מצביעה על ניתוק משמעותי מחלק גדול מהספרות החינוכית המקובלת היום – ולא רק של היום, אלא של לפחות דור שלם.

אותה מאמרון קישרה לכתבה באתר של הטיימס הלונדוני. והנה, גיליתי שבאותו שבוע עוד עיתון/אתר בריטי פרסם כתבה מאד דומה. הכתבה הזאת, בטלגרף הבריטי, מוזכרת במאמרון בבלוג Open Education שהופיע לפני יומיים. כמו בכתבה בטיימס, גם הכתבה בטלגרף מצטט את טפסקוט – כולל אותם משפטים שבהם הוא מזכיר את קרב הייסטינגס:

It is enough that they (התלמידים) know about the Battle of Hastings, without having to memorise that it was in 1066. They can look that up and position it in history with a click on Google.
שתי כתבות בשני אתרים בריטיים (שבוודאי התבססו על אותו מקור) אינן הופכות את הטענה של טפסקוט לאמת. אבל הן כן מצביעות על מגמה, ותומס הנסון, בעל הבלוג Open Education, כמעט איננו מעז להתווכח עם המגמה הזאת. הוא מציין שאין ספק שחשוב להתמקד בכישורי חשיבה מסדר גבוה, ופחות בשינון. ובכל זאת, הוא איננו מוכן לוותר לחלוטין על השינון. הוא מביא את הדעה של הגוף הבריטי שמטפל בסטנדרטים בחינוך (Ofsted):
Ofsted has reported that pupils' knowledge and understanding of key historical facts is not good enough to enable them to "form overviews and demonstrate strong conceptual understanding".
למען האמת, אין הרבה חדש בטענה הזאת. אם לא היינו ברדיפה מטורפת אחר היצירתיות והגישה של "הכל נמצא באינטרנט", היינו עוצרים רגע ומודים שעל מנת לחשוב באופן יצירתי, על מנת לזהות קשרים בין עובדות היסטוריות שונות, עלינו להכיר את העובדות הבסיסיות. אם לתלמיד אין תמונה בראש של כלי הנשק שהיו בשימוש בזמן קרב הייסטינגס, או מי היו היריבים בקרב הזה, הוא איננו יכול להבין את חשיבות הקרב. ואם הוא כן מכיר את הרקע, התאריך עשוי להיות פרט שדי קל לזכור, פרט שאפילו עוזר לו לזכור היבטים נוספים של הקרב. לפי טפסקוט מספיק "לדעת על" הקרב, ואין צורך לזכור את התאריך המדוייק שבו הוא התרחש. אבל אין צורך להיות בין חסידי השינון כדי להבין שהחשיבה הגבוהה שלנו פועלת באמצעות ידיעות, ולא במקומן. כפי שניסח זאת סימור פפרט לפני כמעט 40 שנה:
You can't think about thinking without thinking about something.
אלה מאיתנו שדוגלים בפתיחות למקורות שביסוד הפנייה לאינטרנט בסביבה החינוכית חייבים גם להכיר בעובדה שהמקורות האלה מציפים את התלמיד, אבל אינם בהכרח מציעים לו יסודות מארגנים. במציאות החדשה הזאת אי אפשר לצפות שהתלמיד יידע לארגן את המידע הרב סביבו או שהוא יהיה מסוגל להפיק מהמידע הזה תובנות. באותה מידה שאין ערך לעובדות תלושות שהתלמיד נדרש לשנן, כך גם אין ערך בליקוט עובדות בלי יסוד מארגן. הכתבה בטלגרף מצטט את טפסקוט:
Children are going to have to reinvent their knowledge base multiple times. So for them memorising facts and figures is a waste of time.
אבל למרות ששני המשפטים האלה סמוכים זה לזה, אין קשר הגיוני ביניהם. אם התלמיד איננו רוכש עובדות, הוא איננו יכול ליצור knowledge base ראשוני, לא כל שכן, להמציא אותו מחדש. טפסקוט מדגיש את חשיבות ה-"הבנה", הוא דוגל בידיעת "למה דברים הם כמו שהם". בכך הוא מעמיד את שינון התאריכים כאילו שהוא מנוגד להבנה. אבל בסביבה חינוכית אופטימאלית, השניים משלימים זה את זה. זאת בעצם הגישה שהנסון (שבוודאי איננו מהפכן חינוכי) מאמץ:
Clearly, teachers should emphasize rote learning less and replace the time spent on memorization with a greater focus on the need for higher order thinking skills. But it is not entirely clear that dismissing all forms of rote learning will in fact make students stronger in the long run.
מה שמוזר בניסוח הזה הוא שמדובר בגישה מאד הגיונית. אך משום מה, במציאות של "חדשנות" שטפסקוט מבקש ליצור, היא נראית כמיושנת ומנוגדת לקידמה. למען האמת, קל להתפתות לגישה הזאת, אבל זה בוודאי לא חינוכי.

אור צנוע … אך מאיר למרחקים

בשמי התקשוב החינוכי יש לא מעט מטאורים שזורחים לתקופה קצרה ונשרפים, או פשוט מוצאים לעצמם חלקי שמיים אחרים שבהם יותר כדאי לזרוח. כמעט מדי שנה יש מטאור תורן – בדרך כלל מישהו שמביא מסר מהפכני שאמור לשנות כליל את פני החינוך. ולעתים קרובות מדי, כאשר משום מה החינוך מסרב להשתנות מספיק מהר, הכוכבים הזוהרים האלה דועכים, והמלאכה של הטמעת התקשוב בחינוך נשארת, שוב, בידי אורות קטנים יותר, אורות שאולי אינם זורחים באותה עוצמה, אבל מתאפיינים בכוח עמידה גדול יותר.

אם וכאשר תיכתב ההיסטוריה של התקשוב החינוכי – סיפור שעדיין מתהווה, ואיננו בשל ליד ההיסטוריון – המטאורים בוודאי יזכו לאזכור רב יותר מאשר האורות הקטנים. אין בכך פסול, ולא רק מפני שספרי היסטוריה בדרך כלל מתמקדים באירועים מכוננים, ולא בתקופות של התבססות אטית. לא פעם, מי שזורח לזמן קצר, בכל זאת מאיר את התחום באור חדש וייחודי, ובכך מתווה דרך, ועוזר לנו לצעוד קדימה. אבל הסיפור האמיתי של התקשוב החינוכי שייך פחות למטאורים, ויותר לאותם אורות קטנים שבהתמדתם בנו תשתית איתנה.

באופן די הגיוני, האורות הקטנים מוכרים פחות. לא פעם מדובר במורים די אלמוניים שיוזמים פרויקטים שמראים כיצד כלי זה או אחר יכול לקדם את הלמידה. ההשפעה המיידית של המורים האלה אולי זעירה, ואיננה ניתנת בקלות למדידה, אבל בצעדים הקטנים של המורים האלה, הסיסמאות הגבוהות של המטאורים הופכות למעשים שמהם אפשר ללמוד, לדוגמאות שאותן אפשר לחקות.

נפל בחלקי להכיר לא רק את רוב המטאורים של התקשוב החינוכי, אלא גם לא מעטים מהאורות הקטנים – המורים הפחות או יותר אלמוניים, ה-unsung heroes. כמובן שאינני מכיר את כולם, ואין ספק שיש רבים הראויים שסיפוריהם יסופרו, אך את שמותיהם מעולם לא שמעתי.

נחמה שני לא היתה אלמונית. במשך כעשור היא ניהלה את הפרויקטים המתוקשבים של המנהל למו"פ ולהכשרה של רשת אורט. בתפקיד זה נחמה קידמה קורסים מקוונים, כתבה ויזמה ספרי הדרכה מעולים על השימוש בכלי אופיס שונים, הובילה את ההטמעה בבתי ספר רבים, ועוד. לא פחות חשוב, כמנהלת היא הובילה וטיפחה צוות של אנשים שצמחו איתה והפכו לתורמים משמעותיים בתקשוב החינוכי בזכות עצמם. ובמשך חלק גדול מהתקופה הזאת נחמה נלחמה במחלה קשה (עוד בשנת 2002 נחמה כתבה על מחלתה, ועל המקום של התקשוב בהתמודדות איתה – "המידענות המתוקשבת שלי"). אני זכיתי לשעות רבות של שיחות עם נחמה על הפרויקטים השונים שהיא הובילה, על התקשוב החינוכי באופן כללי, ועל נושאים רבים אחרים. שיחות עם נחמה על תקשוב תמיד ערערו מוסכמות והובילו לכיווני מחשבה חדשים. ובנוסף לעמית למקצוע, היא היתה ידידה אמיתית.

האור של נחמה לא היה אור של מטאור שבאופן חד פעמי מאיר את שמי התקשוב החינוכי ועובר הלאה. אורה היה אור מתמשך, כמעט אור רקע שבקלות רבה מדי מקבלים כמובן מאליו. גם כאשר האור האישי של נחמה הלך ונחלש, האור החינוכי שלה המשיך לזרוח. לפני שבוע אורה כבה. התקשוב החינוכי בישראל איבד אחד האורות הצנועים, אבל המתמידים שלו. נקווה שבהיסטוריה שעוד עתידה להיכתב, יידעו לתת לה את הכבוד שהיא ראויה לו. יהי זכרה ברוך.

הצגת שני צדדים איננה בהכרח ניטרליות

במאמרון מלפני בערך שבוע, אסתי דורון מתייחסת לבעייתיות של הוראה בעידן שאין אמיתות מוחלטות. היא סוקרת מאמר על ספרו החדש של פרהד מנג'ו הטוען שבימינו:
אנשים מרבים לבלבל בין עובדות לאמיתות ולא בודקים מספיק לעומק את אמיתות העובדות
ומכאן בא הקשר לחינוך. אסתי כותבת:
בעולם כזה, תלמידים כיצרני תוכן עלולים להיות מטעים במיוחד.
כאחד שרואה טעם רב ברעיון של "תלמידים כיצרני תוכן", אני חייב להסכים איתה. קל מאד לאמץ את הסיסמה הזאת, אבל כאשר בודקים את המשמעות שלה בפועל, בכלל לא ברור כיצד היא אמרוה לבוא לביטוי. אם תלמידים אמורים להיות יצרני תוכן, יהיה עליהם גם להפעיל חשיבה ביקורתית, ונכון להיום, המערכת החינוכית איננה מצליחה במשימה הזאת. אסתי מעלה מספר גורמים להעדר ההצלחה הזאת, והיא חותמת את המאמרון שלה עם משפט שאיתו אני בוודאי מסכים:
בית הספר המחנך לאמת אחת, לתשובה אחת נכונה עומד בניגוד גמור להטלת הספק ושאלת השאלות שהיא הבסיס לכל חשיבה ביקורתית.
נזכרתי במאמרון הזה של אסתי כאשר קראתי מאמרון חדש של לארי סנגר בבלוג של Citizendium. סנגר היה בין היוזמים הראשיים של ויקיפדיה, אבל הוא עזב את הפרויקט כאשר הוא השתכנע שפתיחות היתר בכללי העריכה שלה הובילה למצב שבו קולות של מומחים לא זכו לכבוד הראוי להם. במאמרון המדובר סנגר כותב על פרויקט יחסית חדש בשם ProCon. אתר ProCon עושה פחות או יותר מה ששמו רומז – הוא מביא את שני הצדדים של נושאים שבמחלוקת, כאשר הוא מקפיד להביא את עמדות שני הצדדים האלה באופן ניטראלי. סנגר כותב שממה שהוא הצליח לראות, העמדות המנוגדות נכתבו על ידי בוגרי אוניברסיטה צעירים שעושים עבודה רצינית. לדעתו:
The whole project looks wonderful, from the point of view both of a researcher and of someone who loves neutrality in educational resources. My compliments also to whoever designed the site and its software. It is remarkably well-laid-out.
נזכרתי במאמרון של סנגר מפני שעל פניו היה נדמה שהצגת שני הצדיים של המטבע היא בעצם ההפך מלחנך לאמת אחת או לתשובה אחת נכונה. ואם כך, אולי פרויקט כמו ProCon יכול להוות חלק מתשובה לפיתוח החשיבה הביקורתית. אני מאד מעריך את לארי סנגר, ולכן הצצתי באתר ProCon בציפייה שאתרשם מאד מהאתר. התאכזבתי. במחלוקות שאני בדקתי, אין ספק שהאתר הביא שפע של מקורות, וכמובן, משני הצדדים. אבל התרשמתי גם שכבר בדרך שהיצגו את השאלות שעומדות לדיון הניטראליות מופרת. זאת ועוד – עצם העובדה שלכל שאלה יש שתי עמדות, בעד ונגד, נראה לי כטעות די בסיסית. ברוב הנושאים שסביבם קיימת מחלוקת אין רק בעד ונגד, אלא קשת רחבה של דעות והתייחסויות. יתכן שאם איננו רוצים להציג רק "אמת אחת", הצגת שתי אמיתות היא צעד בכיוון הנכון, אבל זה עדיין מצמצם מאד את רב-גוניות העולם, זה עדיין רומז שצריכים לבחור בין שתי ברירות, במקום לאפשר חשיבה מעמיקה, ויצירתית, יותר.

לפני חצי שנה (ראיתי את זה רק עכשיו) רורי ליטווין כתב על ProCon בבלוג Library Juice. ההתרשמות שלו שונה מאד מזאת של סנגר. ליטווין מציין שצורת העמדת השאלות לדיון כבר מכוון לדעה מועדפת. הוא כותב:

Don’t be fooled by this site. I encourage librarians to use it in information literacy instruction as an example of a biased website. A website can have all of the features students are traditionally taught to look for to establish reliability and still be propaganda. This site is an example of why we need to go a little deeper in our teaching about how to evaluate websites and how to detect bias.
אני נוטה להסכים עם ליטווין. פרהד מנג'ו בוודאי צודק שבעולם של היום איננו בודקים מספיק לעומק את ה-"אמיתות" שלנו. אבל חשיבה ביקורתית מורכבת יותר מאשר רק ראיית "הצד השני", וקל מאד לאמץ "פתרונות" קלים לפיתוח החשיבה הזאת, כמו ProCon, כאשר המלאכה מורכבת ומסובכת הרבה יותר.

דיוקן המהפכן כמורה מסורתי

מיכאל ווש מוכר היטב בחוגי התקשוב בחינוך. סרטי וידיאו של ווש, מרצה לאנתרופולוגיה באוניברסיטה של מדינת קנסס, זכו לכמה מיליוני צפיות ביו-טיוב – וגם אני התייחסתי אליהם כאן כבר מספר פעמים. השנה ווש זכה בפרס יוקרתי של "פרופסור השנה" שהוענק על ידי קרן קרנגי לקידום ההוראה. קרן קרנגי מעניק פרסים כאלה למרצה כמעט בכל מדינה בארה"ב, אבל הפרס של ווש הוא של כלל ארה"ב – הישג בהחלט מכובד מאד.

בעקבות הזכייה בפרס, תומס הנסון, עורך הבלוג Open Education מביא ראיון וידיאו עם ווש. לא הצלחתי למצוא מידע על מי שערך את הראיון, או אפילו מתי הוא התרחש, אבל הרושם הוא שמדובר בראיון די חדש. הבלוג של הנסון סוקר תחומים חינוכיים רבים, ולא רק תקשוב, אבל התקשוב תופס בו מקום חשוב, ונדמה לי שהקשר של ווש לתקשוב הוא סיבה מרכזית שבגללה הוא מביא את ראיון הוידיאו בן עשר הדקות הזה.

התרשמתי מווש, אבל גם הופתעתי. ציפיתי למצוא מהפכן חינוכי, אדם שמכריז על צורך דחוף בשינויים מפליגים בדרכי ההוראה של ההשכלה הגבוהה. במקום זה פגשתי מרצה שנראה לי די נורמטיבי. כאשר שואלים אותו לגבי הגישה שלו ל-anti-teaching הוא מסביר שהרעיון מאחורי ה-anti-teaching הוא לעורר שאלות במקום להגיש תשובות. ווש אומר שהוא רוצה להלהיב את הסטודנטים שלו לעסוק בשאלות הקשורות לחייהם. הוא איננו רוצה שהסטודנטים שלו יחשבו "מה עלי לדעת בשביל הבחינה", אלא "מה עלי לדעת כדי לחיות את החיים שלי". קשה לא להסכים עם אמירות כאלה, אבל גם אין כאן שום מהפכה חינוכית. לפני 40 שנה, כשלמדתי לתואר ראשון, פגשתי מרצים רבים שפעלו ברוח הזאת.

מספר אמירות נוספות בראיון הן נורמטיביים למדי. ווש מציין, למשל, שהוא איננו חושב שאין כבר ערך בספרי לימוד, אלא שהם פשוט פחות חשובים היום מאשר פעם. כמו-כן, הוא מדגיש שתמיד יהיה צורך במבחנים, אבל בעיניו התוצאות של מבחן אינן יכולות להוות 80% מהציון. כאשר שואלים אותי כיצד אפשר למשוך את התעניינותם של הסטודנטים הוא משיב:

It starts with loving and respecting your students, recognizing that they are very intelligent, important people who have a lot to share with you and the world, and thinking about how you can unleash that…. There's a big difference between treating them as empty heads that you're going to fill with information….
שוב, אלה אמירות שראוי שכל מורה יזדהה איתן, אבל אין בהן שום מסר חדש.

גם כאשר הוא מתייחס למיומנויות התקשוב של הסטודנטים של היום, ווש מתגלה כאדם מיושב. הוא מדגיש, למשל, שלמרות שנהוג לחשוב שסטודנטים מנוסים מאד בשימוש בכלים דיגיטאליים חדשים, בעצם, ההכרות שלהם עם כלים האלה הוא בעיקר לצרכים חברתיים ובידוריים. כאן, לדבריו, למרצים יש תפקיד חשוב – להראות לסטודנטים שהכלים האלה יכולים לשרת אותם גם בלמידה, ולהביא לסוגי למידה חדשים ומשמעותיים.

כתבתי שהופתעתי מדבריו של ווש, אבל לא התאכזבתי. התרשמתי שמדובר באיש חינוך שמבין שטכנולוגיות התקשוב יוצרות הזדמנויות חשדות וחשובות בלמידה, אבל שאסור שהטכנולוגיות האלו יטו אותנו מהצורך לעזור לסטודנטים לרכוש כלים כדי להבין את העולם. בנוסף להבאת ראיון הוידיאו, הנסון מקשר גם לנאום שווש נשא עם קבלת פרס פרופסור השנה. בנאום הזה לא מצאתי אף לא מילה אחת שמזכירה טכנולוגיה או אינטרנט. לעומת זאת, התרשמתי עמוקות מהכבוד והאהבה שהוא רוחש ללמידה ולסטודנטים שלו. בעבר ציינתי שהיה משהו פשטני ופופוליסטי בסרטיו של ווש. יכול להיות שכאשר אצפה בהם שוב, אני עדיין אמצא את התכונות האלו. אבל בנאום, ובראיון איתו, פגשתי אדם אחר – מורה שפועל תוך מניעים חינוכיים אמיתיים. דווקא העובדה שאין בדבריו של ווש מסר מהפכני משכנע אותי שיש לו מה להגיד.

עדכון קטן (8.7.08):

תודה למשה חסיד שאיתר את המקור של הראיון על ווש. הוא הופיע לראשונה ב-4.12.08 בבלוג של אולריקה ריינהרד (http://blog.whoiswho.de/stories/33325), דמות פעילה מאד בתחומים הקשורים לאינטרנט ועסקים, שכנראה גם נוגעת לא מעט בחינוך.

סיבה אחת אפשרית לכך שלא לוקחים אותנו ברצינות

הבלוג ReadWriteWeb עוסק בעיקר בעולם ה-Web 2.0 מהיבטים טכנולוגיים ועסקיים. עם זאת, לעתים קרובות הוא בוחן את ההשתמעויות החברתיות של כלי Web 2.0, ולפעמים הוא נוגע גם בחינוך. שלשום, שרה פרז, אחת מצוות האנשים שכותבים לבלוג, פרסמה שם מאמרון שהתייחס לכתבה קצרה בטיימס-אונליין הלונדוני, כתבה בו מראיינים את דון טפסקוט שלפני בערך עשור כתב את הספר Growing Up Digital, ולפני כחודשיים ספרו החדש, Grown Up Digital ראה אור.

בכתבה בטיימס (Google Generation has no need for rote learning) טפסקוט מסביר למה שינון עובדות איננו חשוב:

A far better approach would be to teach children to think creatively so that they could learn to interpret and apply the knowledge available online. “Teachers are no longer the fountain of knowledge; the internet is,” Tapscott said. “Kids should learn about history to understand the world and why things are the way they are. But they don’t need to know all the dates. It is enough that they know about the Battle of Hastings, without having to memorise that it was in 1066. They can look that up and position it in history with a click on Google,” he said.
במאמרון שלה (Education 2.0: Never Memorize Again?) אני מתרשם שפרז מתייחסת לגישה הזאת כחידוש חינוכי:
For the older generations who grew up having to memorize historical dates and mathematical formulas, the idea that memorization shouldn't be a part of the educational experience is somewhat shocking. Of course you need to know the exact year something happened…don't you?
לא יתכן שאני היחיד שכאשר קראתי את הכתבות האלו גירדתי בראש והצצתי בתאריך בלוח. עם כל אהבתי לתקשוב בחינוך, אני חש צורך להזכיר שהטענה שאין ערך החינוכי רב בשינון תאריכים לא נולדה עם האינטרנט. ללמוד להבין את העולם, ומה גורם לדברים להיות כמות שהם, הם מטרות חינוכיות עם אילן יוחסין די מפואר ושורשים עמוקים. כל אלה קיימים לא רק בגישות חינוכיות שצמחו באמצע המאה הקודמת. הם מופיעים בגישות חינוכיות רבות, וראוי להזכיר שהגישות האלו אינן נשמרות בסוד – פרחי הוראה נחשפים אליהן, לפחות באופן כללי, במהלך לימודיהם. אפילו עיתונאים יכולים למצוא אותן ללא מאמץ רב מדי (אפשר אפילו לערוך חיפוש קל באינטרנט).

אפשר אולי להבין את המניעים של עיתון/אתר כמו הטיימס הלונדוני שמקדיש כתבה קצרה לדעות של טפסקוט. הטיימס הרי מבין שמדובר בספר שעשוי להיות רב-מכר, ולכן רצוי להקדיש לו מספר שורות. ואפשר גם לסלוח לשרה פרז – היא איננה עוסקת בחינוך, ולכן אפשר אולי להבין שהיא חושבת שעד היום השינון עדיין נחשב כמרכיב מרכזי מהלמידה. אבל אני חושש שגם רבים בבלוגוספירה החינוכית יתרגשו מהספר החדש של טפסקוט, ויציינו את הגילוי מרעיש העולמות שבעידן האינטרנט, כאשר כל המידע בעולם זמין לנו בהקלקה על כפתור העכבר, אין צורך לזכור עובדות כהוכחה של ההשפעה החיובית של התקשוב על החינוך.

אבל אם אחרי יותר מעשור של שילוב התקשוב בחינוך היתרון המרכזי של התקשוב נשאר "היום כבר אין צורך לשנן" (עם תיבול קל של "התלמידים יכתבו את ספרי הלימוד", טענה שללא ספק יזכה לאריכות ימים עד שנראה תוצאות משכנעות) לא קשה להבין למה לא מעטים חושבים שההשקעה במחשבים ובאינטרנט בחינוך היא בזבוז של כסף.

הרהור נוסף בנוגע לוויקי

אתמול בלילה, זמן קצר לאחר שהעליתי את המאמרון הקודם לבלוג, זכיתי לתגובה מאסתי דורון. תגובתה עוררה אצלי הרהור בנוגע למה שכתבתי, וגרמה לי להסתכל טיפה אחרת על השימוש בוויקי בחינוך. בתגובה שלה אסתי מזדהה עם הביקורת שלי כלפי הוויקי, וכותבת:
ביה"ס כפי שהוא בנוי היום, עדיין מעודד בעיקר תחרותיות והשגיות בין התלמידים וזוהי תפיסה המנוגדת בעיקרה ובמהותה ללמידה שיתופית וליצירת תוצר שיתופי.
ואני, לא רק כדי להחזיר טובה, מסכים. אבל אולי בדיוק בגלל ההסכמה הזאת, אני מוצא שההתייחסות שלי כלפי הוויקי חייבת להשתנות טיפה. יתכן והביקורת הזאת של אסתי מהווה סיבה טובה לעודד תלמידים להשתמש בוויקי.

אינני חושב שהדגש על תחרותיות ועל הישגיות אישית של המערכת הוא מה שגורם לתלמידים לא לעבוד בצורה מוצלחת בסביבת הוויקי, אם כי הדגש הזה בוודאי תורם לקושי. אבל באופן פרדוקסאלי, אולי אחד האמצעים שיכולים לעזור לנו למגר את התחרותיות הזאת, ולמנף את השיתוף שהוא נחוץ כל כך בחברה שלנו, הוא השימוש בוויקי. ואם הוויקי, שללא ספק השיתוף נמצא בבסיסו, יכול לעזור לחנך לשיתוף, כדאי ללמד את השימוש הזה.

כמובן שחשיפת תלמידים ליכולות של הוויקי איננה הופכת אותם לבני אדם שיתופיים, אבל עידוד השימוש בכלי, ותרגול בשימוש הזה, עשויים לעזור לאמן תלמידים בתפקוד בונה בסביבה שיתופית.

ברור לי שכאשר חברה זו או אחרת מאמצת טכנולוגיה מסויימת, הדרך שבה הטכנולוגיה הזאת באה לביטוי משקפת את הערכים של אותה חברה. ובכל זאת, אם לכלי מסויים תכונות שמחזקות את השיתוף, התכונות האלה יכולות לבוא לביטוי גם בחברה שהיא תחרותית בעיקרה. באותה מידה שבה רוח החברה עשוייה להקשות על ניצול מיטבי של טכנולוגיה, הטכנולוגיה יכולה לעזור לחברה למצוא בעצמה תכונות שהן חבויות. ואם זה אכן יכול לקרות, יכול להיות שהוויקי הוא כלי שמסוגל לעשות זאת.

אני עדיין צופה קשיים בשימוש מוצלח של הוויקי בחינוך. הנסיון מלמד שאפילו בעבודה שיתופית על מסמך משותף, ממדי השיתוף אינם בהכרח מרשימים (ועל כך העיר הבקר אייל בתגובה שלו). מה שבתיאוריה נראה כפשוט והגיוני הוא בכל זאת מאד קשה לביצוע – מאותן סיבות שהזכרתי אתמול. אי לכך, אם המטרה איננה אלא השימוש בכלי לשם פעילות פחות או יותר לימודית, יש טעם לשאול אם הדבר באמת כדאי. אבל אם יש גם מטרה של חינוך לשיתוף, כדי שהתלמידים של היום יוכלו להיות פחות תחרותיים מחר, אינני יכול להתנגד.

המשבר הכלכלי ותרבות החינם

לא היה קשה לחזות שהמשבר הכלכלי העולמי יעורר חששות בנוגע לעתידם של כלים אינטרנטיים חינמיים. בעידן של צמצומים, כאשר פיטורים רבים כנראה בפתח, כאשר אין כסף להשקיע בפיתוח, וכאשר תקציבי פרסום מקוצצים, סביר להניח שחברות אינטרנטיות יתקשו להמשיך להפיץ את הכלים שלהם ללא תמורה.

לפני כשבוע סילביה מרטינז כתבה על המשבר הכלכלי, ועל השתמעויותיו האפשרויות בתחום התקשוב בחינוך. היא תיארה מצב היפותטי של חברה בעלת מוצר של Web 2.0:

If you want to try to skinny it out, you cut expenses to the bone – like marketing, promotions, and staff. You put new features on hold and try to make money on what you’ve already got. And of interest to educators … you cut your support to areas least likely to make money, particularly small niche markets like schools.
בהחלט יתכן מצב שבו לא יהיו לבתי הספר תקציבים לטכנולוגיה, והכלים החינמיים שאנחנו מכירים היום כבר יעלו כסף (שבתי הספר לא יוכלו לשלם) או פשוט ייעלמו.

מדובר במצב שיכול לאיים על העתיד של קידום התקשוב בחינוך, וקשה לראות את המצב הזה כמעודד. אבל זה בדיוק מה שרואה אנדרו קין. בזכות הספר שהוא כתב (The Cult of the Amateur) ומאמרים רבים, קין כבר הפך את ביקורת תרבות האינטרנט למקצוע (ולמקור הכנסות מכובד). בכתבה שהוא פרסם לפני יומיים הוא חוזה עתיד אינטרנטי דומה לזה שמרטינז מתארת, אבל בעיניו, מדובר בהתפתחות חיובית שבמוקדם או במאוחר היתה צריכה להגיע:

The equivalent photos of today's economic hard times — displayed for free, of course, on Flickr — may be represented by images of unemployed people in front of their computers cheerfully donating their labor to Wikipedia.
הוא מסביר, בלגלוג בלתי מרוסן, שכאשר האבטלה תגבר, לאותם מובטלים יהיה המון זמן על מנת לתרום לפרויקטים חינמיים (חשוב להדגיש שקין מתקשה להבחין בין פרויקטים של קוד פתוח לבין כלים של Web 2.0 שגם כאשר הם בחינם, אינם בהכרח מבוססים על קוד פתוח):
Hundreds of thousands, and perhaps millions, of newly redundant Americans will have nothing to do all day except contribute to wikis or become citizen journalists or "work" on their Facebook or MySpace pages.
עבור קין, הרעיון שמישהו יתרום מזמנו וממרצו ללא תמורה הוא רעיון מגוחך. בעולם כפי שהוא מבין אותו, אנשים פשוט לא עושים דבר בלי מניע או תמריץ כלכלי. קשה לא להסתיר את השמחה לאיד שמתעוררת אצלו כאשר הוא רואה שבקרוב המצב הכלכלי יהפוך את ימי החינם העליזים לנחלת העבר:
The altruistic ideal of giving away one's labor for free appeared credible in the fat summer of the Web 2.0 boom when social-media startups hung from trees, Facebook was valued at $15 billion, and VCs queued up to fund revenue-less "businesses" like Twitter. But as we contemplate the world post-bailout, when economic reality once again bites, only Silicon Valley’s wealthiest technologists can even consider the luxury of donating their labor to the latest fashionable, online, open-source project.
המאמר של קין עורר תגובות רבות בבלוגוספירה – וגם זה היה צפוי. הרי לא רק שקין טוען שאין שום הגיון כלכלי בקוד פתוח, נדמה שהוא גם מייחל למשבר שיוכיח שהוא צודק. מספר מבקרים מציינים, בצדק, שקין מבלבל בין כלי Web 2.0 חינמיים, ולבין פרויקטים של קוד פתוח, אך למרות שמדובר בהבחנה חשובה, במקרה הזה היא נראית לי מיותרת. הדקויות האלו אינן מעסיקות את קין, שסגנונו הוא ביקורת גורפת. אבל התגובות האלו לא מתמקדות בהעדר ההבחנה הזאת בלבד. הן נוגעות ממש בנפש האדם, ומנסות לזהות את המניעים האמיתיים למעשיו. כזכור, עבור קין המניע האנושי היחיד הוא הרווח הכלכלי, והוא מבטל כל סיבה אחרת. מתיו טרוסט, שכותב בבלוג של TED (שסרטי ההרצאות של הגוף הזה מוכרות מאד ברשת, ותמיד מרתקים) מצטט את יוחאי בנקלר (The Wealth of Networks עמ' 98) כדי להצביע על גישה אחרת:
For all of us, there comes a time on any given day, week, and month, every year and in different degrees over our lifetimes, when we choose to act in some way that is oriented toward fulfilling our social and psychological needs, not our market-exchangeable needs. It is that part of our lives and our motivational structure that social production taps, and on which it thrives. There is nothing mysterious about this. It is evident to any of us who rush home to our family or to a restaurant or bar with friends at the end of a workday, rather than staying on for another hour of overtime or to increase our billable hours; or at least regret it when we cannot.
נדמה לי שיש כאן קשר ישיר, וחשוב, לחינוך. לעתים קרובות אנחנו שומעים שהסיבה שהטכנולוגיה חייבת לחדור לתוך בתי הספר היא כדי שהתלמידים של היום יהיו מסוגלים להיות מפעילי הטכנולוגיה של מחר. אבל אפילו אם יש הגיון כלכלי בטענה הזאת, היא מפספסת את העיקר, ובגדול. קליי שירקי מדגיש שהתפוצצות הפעילות היוצרת ברשת היא פונקציה של הזמן שמשתחרר כאשר אנחנו מפסיקים להיות צרכני תרבות בלבד (ומפסיקים לצפות בטלוויזיה שעות ארוכות) ומתחילים להיות יוצרי תרבות. הוא טוען שאנחנו מגלים שקל, ונעים, לנו לתרום למפעלים משותפים. בעצם, זאת הברכה הגדולה של הטכנולוגיה – היא יוצרת תשתית איתנה שעליה ההתנהגות שבנקלר מתאר יכול לבוא לביטוי ולפרוח. כאשר יש בידינו כלים שמאפשרים שיתוף פעולה אלטרואיסטי, חשוב ביותר שבתי הספר יילמדו כיצד לנצל אותם ולהפיק מהם את המרב.

כנראה שאנדרו קין פשוט לא מבין את זה. נקווה שלעומתו, מורים כן יבינו – ויעודדו את תלמידיהם ליצור ולתרום לא מפני שזאת דרך להרוויח עושר, אלא מפני שזאת דרך אמיתית לאושר.

יפה דורש, יפה …

מדי פעם אני נותן לאמרונים שמתפרסמים כאן את התג "הרהורים". הקטגוריה היא, כמובן, כללית למדי, קטגוריה שכאילו אומרת שמה שכתבתי פשוט איננו שייך לשום תחום שאפשר להגדיר באופן ברור. ביסודו של דבר, כל מה שמתפרסם כאן אינו אלא "הרהורים", ופעם אחר פעם אני מדגיש שהערך הבסיסי ביותר של בלוג הוא בכך שהוא מהווה מרחב שבו אפשר לבחון מגוון נושאים, ואת ההתייחסות האישית המתפתחת שלי לנושאים האלה. אך משום מה, למרות הכוונה שלי "לחשוב בקול רם", אני חושש שמה שלבסוף מופיע על הצג נראה כמאמר גמור, כאמירה מלוטשת, והחשיבה שבדרך, הספקות, ה-"אמנם"-ים הרבים שהם חלק חשוב ביותר של הכתיבה, אינם באים לביטוי.

אין, כמובן, שום פסול בכך, אבל על פי רוב הכוונה שלי איננה להסיק, או להציג, מסקנות חותכות, אלא לבחון נושאים מהיבטים רבים. הבחינה הזאת אמנם מתרחשת, אבל היא לא נראית במה שמתפרסם כאן כמאמרון גמור. פעמים רבות, עד שמאמרון מגיע לפרסום, המשפטים הראשונים שבתחילת התהליך נתנו לכיוון להמשך, נעלמים לגמרי. לפעמים תוך כדי כתיבה אני מגלה שאני בעצם "מבין" נושא מסויים בצורה מאד שונה ממה שחשבתי תחילה. לפעמים אני מתחיל את הכתיבה עם כוונה ברורה להביע דעה נחרצת, ועד שאני מסיים את הכתיבה, ההתייחסות הקצת מרוחקת שנוצרת מראיית המילים שלי על הצג גורמת לי לשנות את הכתוב, להעביר משפטים שחשבתי שיהוו סיום להתחלה של פיסקאות כדי שאוכל להתמודד, להתעמת, איתם בהמשך. אין שום דבר חדש באמירה שהכתיבה היא תהליך, אבל אני חושש שבמקרים רבים בבלוג הזה, מה שבולט לעין הקורא איננו התהליך אלא ההצהרות ה-"גמורות", ולא זאת הכוונה.

ולמה דווקא עכשיו אני כותב את ההרהורים האלה? אתמול, רגע לפני ההקלקה על "פרסם", חשבתי לעצמי שאותם דברים שעמדתי לפרסם באמת היו, במקרה הזה, הרהורים בלבד. בראש שלי היה קשר ברור בין הפיסקה הראשונה שטענה שביסודו של דבר בית ספר הוא מסגרת, לבין הפיסקה האחרונה שהצביעה על מה בתי ספר צריכים לעשות כדי לעזור לתלמידים להתמודד עם ה-"רעש" סביבם. אבל אפילו אם לי זה היה ברור, הייתי רחוק מלהיות בטוח שהצלחתי להמחיש את הקשר הזה לאחרים. ובכל זאת, מתוך התחושה שהחובה הראשית שלי היא לעצמי, שעלי להשתמש במרחב הזה על מנת להבהיר את המחשבות שלי לעצמי, בחרתי לפרסם.

אולי באופן לא מפתיע, המחשבות האלו עלו סביב הנושא הספציפי של Publish, then Filter. תוך כדי הכנת המאמרון הקודם נזכרתי במאמרון של ויל ריצ'רדסון שהתייחס לנושא הזה. כאשר כתבתי על המאמרון הזה, עוד בחודש מרץ, ציינתי את התגובות של דין שרסקי ושל גרי סטייגר למאמרון של ריצ'רדסון. שניהם טענו שבעידן הבלוג, כאשר די בהקלקה על כפתור כדי לפרסם ברשת, אנחנו זקוקים לאמצעים שיעזרו לנו להבחין בין החשיבה בקול רם שמופיע שם, לבין עבודות שעברו עריכה ושאפשר להחשיב אותם ל-"גמורות". סטייגר הדגיש שקיימת סכנה בכך שכאשר האינטרנט מתמלא בכתיבת בוסר, תלמידים יחשבו שאין חשיבות בעריכה ובליטוש. כאשר אנחנו משבחים תלמידים על כך שעבודות שלהם מופיעות באינטרנט, למרות שאלה אינן איכותיות, נוצר מצב שבו באנו לברך, אך יצאנו מקללים.

אני משוכנע שזאת סכנה אמיתית, סכנה שדורשת מאיתנו לראות לא רק את הפן החיובי של הבלוג. כמו-כן, אני מודע לעובדה שאותם הרהורים שהעליתי אתמול הם חלק מתהליך של בירור עצמי, בירור שעדיין לא הבשיל. אבל אני גם משוכנע שאם יש קוראים לבלוג הזה, הקוראים האלה יודעים שיותר מאשר אני כותב כאן בשבילם, אני כותב כאן עבור עצמי. אני מקווה, כמובן, שההרהורים שעולים כאן מתקבלים כהזמנה לאחרים להמשיך את ההרהור – גם לעצמם וגם לאחרים. עם זאת, אני מניח שלא מזיק שאצהיר מדי פעם שמה שמתפרסם כאן הוא בראש ובראשונה חשיבה בקול רם – אפילו אם אני בטוח שאם יש כאן קוראים, הם יודעים את זה. האחריות ל-Publish, then Filter, חלה על כולנו.

ללמוד לאהוב את הרעש?

למידה יכולה להתרחש בכל מקום ובכל עת – לא רק בבית הספר, וללא ספק יש חשיבות רבה ללמידה בלתי-פורמאלית. אבל מה שמבדיל בין למידה באופן כללי לבין למידה בבית הספר היא קיומה של סביבה מובנית שנותנת כיוון וקצב, וכמובן גם תוכן, ללמידה. במילים אחרות, בית הספר הוא מערכת של שיעורים שמחולקים לפרקי זמן קבועים, של מקצועות שנלמדים בסדר מסויים, ושל מקורות שקיבלו אישור לשימוש. הרכבם הספציפי של המאפיינים האלה משתנה מחברה לחברה, אבל בלי סביבה מובנית עם המרכיבים האלה, אין בית ספר. אין זה אומר שלמידה איננה יכולה להתרחש בלעדיהם, אלא רק שאותה למידה לא תהיה במסגרת בית ספרית.

ההרהורים האלה התעוררו אצלי בעקבות מאמרון בבלוג ReadWriteWeb שהתפרסם לפני יומיים – Is Online Noise Really Bad for You?. (ליתר דיוק, המאמרון התפרסם שוב עכשיו – עורכי הבלוג החליטו, בצעד קצת יוצא דופן, לפרסם אותו שוב, עם כמה עדכונים. הוא התפרסם לראשונה לפני מספר חודשים). המילים חינוך, או בית ספר, אינם מוזכרות במאמרון, אבל נדמה לי שיש לו השתמעויות חשובות לנושא החינוך בעידן האינטרנט.

המאמרון מציין את חשיבותם של כלים אינטרנטיים שבעזרתם ניתן לצמצם את היחס בין התוכן שאנחנו מבקשים למצוא באינטרנט לבין כמות ה-"רעש", המידע שאיננו קשור, או איננו חשוב, שמגיע אלינו. מוזכרים בו כמה כלים די מוכרים דוגמת RSS, או מעקב אחר האתרים שמסומנים בתג פופולארי בדלישס. אבל כפי ששם המאמרון רומז, השאלה המרכזית איננה כיצד לסנן, אלא האם הסינון באמת פועל לטובתנו. כפי שכתוב שם:

Filtering isn't everything it's cracked up to be, though, and you wouldn't want to live in a fully filtered world all the time.
כזכור, הסינון הוא מרכיב בלתי-נמנע, אפילו אינהרנטי, של בית הספר. במאמר שפרסמתי לפני תשע שנים הרהרתי אם הפתיחות, שהיא מרכיב מרכזי באינטרנט, עשויה לאיים על קיום מערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים אותה (וכמובן שלא הייתי היחיד לשאול שאלה כזאת). נדמה לי שמאז למדתי שלא כל מה שמאיים על מערכת החינוך יגרום לה להעלם. האינטרנט לא יביא לביטול בית הספר, אבל בית הספר חייב להכשיר את תלמידיה לתפקד בעולם עם הרבה פחות מסננים מסורתיים מאשר בעבר. נכון להיום זה לא קורה.

המאמרון ב-ReadWriteWeb מדגיש את החיוב ב-"רעש". הוא טוען שככל שאנחנו נחשוף את עצמנו לקולות רבים, גדל הסיכוי שניתקל במשהו בלתי צפוי אך חשוב או מועיל לנו:

The less limited the boundaries of your scope of view are, the more likely you may be to find things you didn't even think to look for.
אין חדש בטענה הזאת, אם כי בשלב הנוכחי של עידן האינטרנט השמעתה די מרעננת. בזמן האחרון התרגלנו לשמוע טענות על כך שאנחנו מוצפים במידע, ושמענו מעט מאד התייחסות חיובית לחשיפה המרובה הזאת. סביר להניח שבחינוך נמשיך לסנן מידע לפני שהוא מגיע לידי התלמיד. היה עדיף לעזור לתלמיד ללמוד לסנן מידע בעצמו, או לעודד אותו לא להרגיש מאויים על ידי כמויות גדולות של מידע, אבל נכון להיום, אין זה קורה.

אם אחד התפקידים של המערכת החינוכית היא להכשיר את התלמיד לעולם בו הוא חי, אז היא חייבת לעזור לתלמיד להתרגל למצב של הצפת מידע. שני הוגים חשובים, בספרים החדשים שלהם, מזהים את הצפת המידע כמאפיין מרכזי של עידן האינטרנט, והם טוענים שזמינות המידע מחייבת שינוי בהתייחסות שלנו כלפיו. בספרו Everything is Miscellaneous דייוויד ויינברגר קובע שבעידן האינטרנט אחד מעקרונות ארגון המידע החשובים הוא Filter on the way out, not on the way in (עמ' 102), וקליי שיקרי, בספרו Here Comes Everybody מכנה את הרעיון הזה Publish, then Filter ומקדיש לו פרק שלם (עמ' 81). הם מסבירים שבעבר, כאשר אמצעי הפרסום היו יקרים, סינון האיכותי מהטפל היה דרך הגיוני לחסוך בהוצאות, ואילו היום, כאשר הפרסום דרך האינטרנט כמעט איננו עולה דבר, אין הצדקה במניעת הפרסום. וכמובן, כתוצאה, הסינון נעשה אחרי הפרסום, והוא בידי הקורא עצמו, ולא בידי המו"ל או העורך.

עבור מי שגדל במערכת חינוכית שמקפידה לסנן עבורו מידע, יש משהו מאיים ב-"רעש" שאופף אותו בעידן האינטרנט. אם במהלך לימודיו תמיד קובעים למה תלמיד ייחשף ומה לא, כאשר הוא פוגש "רעש" מחוץ לבית הספר, הוא מתקשה להתייחס אליו בחיוב. אבל היום אי-אפשר למנוע מפגש עם ה-"רעש", וכדי שבית הספר ימלא את תפקידו כראוי, הוא צריך לפעול על מספר מישורים. בית הספר צריך ללמד את השימוש בכלים שמאפשרים סינון מידע, הוא צריך להקנות את ההבנה שמלאכת הסינון נמצאת היום בידי הפרט שקולט מידע ולא בידי מי שמפיץ אותו, והוא צריך לפתח אצל התלמיד יחס חיובי כלפי ה-"רעש" שממנו תובנות חדשות והקשרים חדשים יכולים לצמוח.

סוף סוף הוכחה שהאינטרנט טוב לבריאות?

כתבה מלפני מספר ימים באתר של חדשות CNN נושאת את הכותרת שבוודאי משמחת כל חסיד אינטרנט:
הכתבה מדווחת על מחקר שנערך ב-UCLA שבדק 24 מבוגרים, בין הגילאים 55 – 78. הנחקרים חולקו לשתי קבוצות – אלה שהיה להם נסיון בשימוש באינטרנט, ואלה שלא. תוצאות המחקר רומזות שהעיסוק בחיפוש באינטרנט מעודד פעילות מוחית:
Members of the technologically advanced group had more than twice the neural activation than their less experienced counterparts while searching online. Activity occurred in the region of the brain that controls decision-making and complex reasoning ….
כחובב אינטרנט מושבע, אני מניח שאני צריך לצהול בעקבות הממצאים האלה. הנה, כדי לשמור על צלילות הדעת בגילאים מתקדמים פשוט צריכים להתמיד בעריכת חיפושים באינטרנט. ובכל זאת, עם כל הרצון לשמוח, חייבים להודות שקשה להסיק מסקנות ממחקר שנערך על 24 נבדקים.

ג'ון גרול, בבלוג PsychCentral כותב שיש כאן דוגמה מצויינת של לגלות את המובן מאליו:

that when we get good at some activity, our brains will react differently compared to people who aren’t good at it
ג'ורג' סימנס מציין משהו דומה. הוא כותב שהמסקנה המתבקשת כאן איננה אלא שככל שאנחנו מרבים לעסוק בתחום מסויים, האיזורים שבמוח שקשורים לאותו עיסוק זוכים לפעילות מוגברת. סימנס רואה בהתלהבות מהמובן מאליו דוגמה של תקוות שנובעות מהרהורי לב בלבד:
Can't say I quite follow the leap to Google and online searching being good for our brains. I'm sure many educators (parents) wish it to be true: "Look, little Johnny is searching on Google. He's getting to be so smart".
נדמה לי שמשפט הפתיחה של המאמרון של גרול מתמצת באופן מאד קולע את התחושה המאכזבת כלפי המחקר הזה:
I can’t help but get a little annoyed when studies that purport to show something end up showing us basically nothing.
אולי צריכים להוסיף שיש בפרסום המחקר, ובכותרת הראוותנית ש-CNN העניקה לו, משהו שיוצר תחושה של נסיעה אחורה במכונת זמן. לפני עשור אולי עדיין התרגשנו לגלות שהשימוש באינטרנט יכול להיות טוב לבריאות. אבל היום פרסום ידיעה כזאת מעורר מבוכה מסויימת. האם אנחנו עדיין צריכים להוכיח שהאינטרנט הוא דבר חיובי?