סימן זעיר, אבל מובהק, של שינוי

המדריך לכותבי עבודות מחקר של ה-Modern Language Association (ה-MLA Handbook for Writers of Research Papers) הוא הספר שעל פי הנחיותיו סטודנטים ותלמידי תיכון שכותבים עבודות למיניהם אמורים לפעול. ה-MLA מסביר:
The MLA Handbook is the association's guide for high school and undergraduate students on the preparation of research papers. It gives step-by-step advice on every aspect of writing papers, from selecting a topic to submitting the completed paper. It provides an authoritative presentation of MLA documentation style for use in student writing.
ברוב הגדול של המוסדות להשכלה גבוהה, וכמו-כן גם בתיכונים שבהם מכינים עבודות גמר (באנגלית, כמובן) המדריך הוא הסמכות המקובלת לסגנון הכתיבה, לציטוט בביבליוגרפיה, ועוד. לפני זמן קצר המהדורה השביעית של המדריך ראתה אור, ומספר בלוגרים חינוכיים מציינים מספר שינויים משמעותיים שמופיעים בו לעומת המהדורות הקודמות.

לפי המהדורה הזאת, כאשר מציינים מראה מקום לדף שמופיע באינטרנט, אין צורך לציין את הכתובת המדוייקת (ה-URL). כותבי המדריך מסבירים (וכאן אני מצטט דרך הבלוג של קן רונקוביץ, היות ואין לי כניסה למדריך עצמו):

Inclusion of URLs has proved to have limited value…. for they often change, can be specific to a subscriber or a session of use, and can be so long and complex that typing them into a browser is cumbersome and prone to transcription errors. Readers are now more likely to find resources on the Web by searching for titles and authors' names than by typing URLs.
אכן, אני יכול להעיד שלעתים די קרובות אני מנסה לבדוק URL שאני מוצא בביבליוגרפיה ומגלה שאפילו אם אני מעתיק נכון את הכתובת, מי שרשם אותה בביבליוגרפיה כנראה טעה, או שמאז פרסום העבודה, הכתובת השתנתה. יש כאן בצעם יישור קו עם המציאות – היום יותר קל לערוך חיפוש על שם המאמר ו/או שם המחבר מאשר לנסות להעתיק כתובת שלמה. (כמובן שאם המאמר שאנחנו קוראים מופיע ב-WWW, יצירת קישור היא הדרך הקלה, וההגיונית ביותר לאפשר לקורא להגיע אליו.)

אבל משמעותי יותר מהשינוי הזה הוא מה שאפשר לכנות החלשות העליונות של המקור המודפס. בעבר, "ברירת המחדל" של המקורות היתה הדפוס. רק אם המקור היה שונה ממודפס (דף אינטרנט, סרט, הקלטה), היה צורך לציין זאת. אבל היום אין כבר "ברירת מחדל". לכל מקור נדרש סיווג. מסביר ה-Online Writing Workshop של אוניברסיטה פרדו:

Every entry receives a medium of publication marker. Most entries will be listed as Print or Web, but other possibilities include Performance, DVD, or TV. Most of these markers will appear at the end of entries; however, markers for Web sources are followed by the date of access.
אין כאן שינוי מרעיד עולמות. למען האמת, למרות שההמלצות של ה-MLA הן הסטנדרט, אין לי מושג עד כמה הסטודנטים שכותבים עבודות עומדים בסטנדרט הזה. אבל פרסום ההנחיות האלו מצביע על ערעור של עליונות הדפוס. לטוב או לרע, משהו באמת משתנה.

אפילו אם דקה מספיקה

כתבה שהתפרסמה ב-Chronicle of Higher Education שעוסק בתופעה יחסית חדשה בנוף החינוכי עוררה די הרבה התייחסויות בבלוגוספירה החינוכית. הכתבה, These Lectures Are Gone in 60 Seconds, מתארת נסיון בקולג' קטן במדינת ניו מקסיקו המבוסס על מיקרו-הרצאות. הנסיון בניו מקסיקו הוא כנראה ה-"קצר" ביותר – אורך ההרצאות שם הוא דקה בלבד – אבל מוסדות להשכלה גבוהה אחרים בוחנים את היעילות של שיעורים שבהם ההרצאות תופסות הרבה פחות זמן מאשר בעבר.

הכתבה מצטטת את סנדרה טרייסי, איש סגל בקולג' המדובר, שמודה שתחילה היו לה ספקות לגבי הכדאיות של ההרצאות הקצרצרות, אבל היום היא מנסה לשכנע מרצים לאמץ את השיטה:

At first it's one of the most unnatural things…. But it's an intriguing concept – it gets you away from the idea of a talking head; it's more like snapshots of learning.
אבל טרייסי מודה שהפורמט מתאים למצבים שבהם המרצה רוצה להעביר יחידות קטנות של מידע, ואילו בקורסים שבהם נדרשת דיון מורחב, הוא איננו עונה על הצרכים.

אחד ממפתחי הפורמט, דייוויד פנרוז, מסביר שמדובר בשיטה שמהווה מסגרת שמאפשרת בילוש אחר ידע. ההרצאות לבדן אינן מהוות שיעור, אלא רק התחלה. בהמשך צריכה לבוא פעילות שבה הסטודנטים ממשיכים לחקור. עם זאת, יש משהו מאד מובנה בתהליך. (בכתבה יש מרשם בן חמש נקודות לבניית הרצאה בת דקה, והנקודות הרביעית מנחה את המרצה להכין מטלה לביצוע אחרי ההרצאה שתכוון את הסטודנטים לקריאת חומר משלים בנושא.) לפי פנרוז:

We're going to show you where to dig, we're going to tell you what you need to be looking for, and we're going to oversee that process.
מספר בלוגרים חינוכיים התייחסו לכתבה. יש כאלה שרואים במיקרו-הרצאה פורמט מבטיח, ויש כמובן אחרים שרואים בה כניעה ליכולת הריכוז והקשב הירודה של הסטודנטים של היום. טים סטאמר איננו שולל את השיטה (והוא משוכנע שהרצאות רבות יכולות להיות קצרות יותר), אבל יש לו, בכל זאת, השגות. הוא איננו משוכנע שמטלה מודרכת בה הסטודנט מגיע לחומר העשרה היא באמת למידה פעילה:
Maybe I’m wrong (always possible, if not likely), but these colleges seem to be abandoning any idea of asking students to construct their own knowledge and instead will be leading them by the nose to the “right” answers.

Which, I guess, is pretty much what we do in many schools anyway.

פוניה מישרא, שמלמד באוניברסיטה במדינת מישיגן, מביע דעה דומה. כמו סטאמר, מישרא חושב שהרצאות לא מעטות יכולות להיות קצרות יותר, והוא רואה בחיוב הקישור בין מיקרו-הרצאה לבין פעילות שבאה אחריו. אבל הוא חושש שברוב המקרים, אפילו אם יש פעילויות שתוכננו היטב, רוב הסטודנטים יחשבו שההרצאה בת הדקה היא כל השיעור. הבעיה איננה אורך ההרצאה, אלא הדעה הרווחת שאנשים באמת לומדים דרך הרצאות:
It seems to me that a large part of this hyping of mini-lectures has to do with marketing, building on a fundamental misconception that most people have about the nature of learning. Most people believe in a transmission model of learning, where professors transmit knowledge from their brains to those of their students.
לפעמים הרצאות (ואפילו הרצאות ארוכות) יכולות להיות אמצעי למידה יעיל וטוב. יש אינטראקציה מחשבתית פורה בין מרצה טוב לבין מאזין פעיל, ואין סיבה לשלול את השימוש בהרצאות. כמו-כן, אם מחפשים דרכים חלופיות להפוך סטודנטים ללומדים פעילים, הרצאה בת דקה עם פעילות מונחת אחריו איננה האפשרות היחידה. השבוע מיכאל ווש מתאר פעילות אחרת. בקורס עם 16 סטודנטים, במקום לבקש מכל הסטודנטים לקרוא את אותם המאמרים, היה על כל סטודנט לקרוא חמישה מאמרים ולתקצר אותם, ולהעלות את התקצירים למאגר מתוקשב. לפני השיעור היה על הסטודנטים לקרוא את כל התקצירים במאגר. בדרך הזאת:
By the time of our next class, all 16 students had read 5 articles and been exposed to the main ideas of 94 articles. This created an amazing foundation for deep conversation. I think all of us were literally on the edge of our seats, finding connections and debates across the literature at a level I have *never* experienced in an undergraduate setting.
קשה לא להרגיש, כפי שטוען מישרא, שפורמט המיקרו-הרצאה קשורה לתפיסה שרואה את תפקיד המרצה רק כמסירה של ידע. הבעיה איננה בהרצאה עצמה, אלא במודל הלמידה. יתכן שרצוי לקצר הרצאות, אבל לא מזה יבוא השינוי. נדמה לי שווש מצביע על כיוון מבטיח יותר.

ספק אם הורגש

אני מודה שאני מקפיד לכתוב לבלוג הזה מספר פעמים בשבוע בצורה כמעט אובססיבית. לעתים די קרובות אנשים שואלים אותי כיצד אני עומד בקצב הזה, ואני מצליח להבין לא נכון את כוונתם ומשיב שבאמת מתבקש לכתוב לפחות פעם אחת כל יום, אבל מה לעשות, אני בכל זאת חייב מידי פעם לטפל בענייני פרנסה ומשפחה. גם אם יש מידה של כפייתיות בהרגלי הכתיבה שסיגלתי לעצמי, אני זקוק להרגל הזה. כאשר אינני מצליח לכתוב אני מגלה שהחשיבה שלי נעשית מטושטשת. אני מקפיד לעיין בחומרי קריאה רבים ומגוונים, ובלי הכתיבה אינני מצליח לעכל את הכל ולעשות סדר בראש שלי. עבורי, הכתיבה לבלוג הוא ניקוי ראש. אני צריך לכתוב כדי לסכם לעצמי את מחשבותיי, כך שכאשר אני נתקל בנושאים חדשים, אני מסוגל להתייחס אליהם בצורה צלולה.

והנה, כמעט שבוע שלם חלף מבלי שכתבתי לבלוג. היו לי, כמובן, סיבות, או לפחות תירוצים, טובים שמסבירים את הפסקת הכתיבה. גם אם רוצים לבלות את כל היום בקריאה של חומרים מעניינים, צריכים בכל זאת לדאוג לפרנסה ולמשפחה. אבל במשך שבוע שבגלל מספר סיבות התקשיתי למצוא הזדמנות לכתוב, הצטברו אצלי מאמרונים רבים שהיו מאד ראויים להתייחסות. כמה מאלה כמעט צעקו "כתוב עלי", ולו רק כמה משפטים (כאילו שאני מסוגל לכתוב רק "כמה משפטים"). שהנושאים האלה הצטברו אצלי, ולא הצלחתי לכתוב עליהם ודרך הכתיבה לנקות את השולחן. נעשה לי יותר ויותר קשה לעשות סדר בראש. חסרו לי השקט והמיקוד שמאפשרים לי לשקול ולבחון נושאים חדשים. איבדתי את הריכוז.

ואם אני סוף סוף מצליח לחזור לכתיבה, הגיוני לחשוב שפשוט אבחר נושא ואתחיל שוב לכתוב. אבל משום מה, הרגשתי צורך לבחון את הסוגיה הזאת לפני הקפיצה לתוך הכתיבה ה-"חינוכית" הרגילה. וכהרגלי, יש לכך שני טעמים שהם קשורים לאחד הנושאים האהובים עלי כאן – הכתיבה לבלוג. אחרי הפסקה של שבוע גיליתי שקשה לי לכתוב. הדרך לפרסום המאמרון הזה סלולה בקטעי משפטים שלא הובילו לשום מקום ונשמטו. הכתיבה הזאת זרמה עוד פחות מהרגיל. יש בוודאי אנשים שעבורם שבוע ללא כתיבה איננו נחשב כ-"הפסקה", אבל בשבילי מדובר בפרק זמן שפגע ביכולת שלי לכתוב בבהירות (או במשהו דומה לבהירות). ומהפרטי לציבורי: סביר להניח שדממה של שבוע בבלוג הזה, מחרישה ככל שתהיה לאוזני, בקושי נשמעת (או מורגשת) אצל אחרים. אבל לא נורא. לפי תפיסתי זה אפילו די הגיוני. בלוג הוא אמנם כלי ציבורי, אבל בראש ובראשונה, הוא אמצעי לניהול דיון פנימי של הכותב עם עצמו.

הרהורים על רפלקציה

קורא ה-RSS שלי מכיל מספר די רב של בלוגים שאחריהם אני עוקב. הבלוגים האלה משקפים מגוון די רחב של דעות וגישות חינוכיות, ואני משתדל לשמור על הגיוון הזה. עם זאת, אני יודע שרבים מהבלוגרים החינוכיים שאני קורא קוראים רבים מהאחרים, כך שבאופן כמעט בלתי-נמנע הדעות שאני פוגש דרך הבלוגים האלה די הומוגניות. כדי לנסות למנוע את המצב הזה, אני גם מנוי על מספר פידים של מונחים חינוכיים. בדרך הזאת אני פוגש כותבים שאינם מוכרים לי שמתייחסים לנושאים שמעניינים אותי. אחד הפידים האלה הוא PLE – ראשי התיבות של "סביבת למידה אישית".

הפיד הזה מביא לי מספר די רב של מאמרונים, ובדרך כלל הצצה חטופה בהם מספיקה לי כדי לזהות מה כדאי לי לקרוא ועל מה אפשר לפסוח. מאמרונים רבים מדי, למשל, הם של סטודנטים בקורסים לתקשוב חינוכי שהמרצים שלהם הנחו אותם לפתוח בלוג ולהתייחס לרעיון של ה-PLE. ברוב המקרים האלה אני קורא דברים נוסח "הקמתי את ה-PLE שלי אבל אני עדיין לא יודע מה לעשות איתו".

כל המבוא האריך הזה בא על מנת לציין שלפעמים אני נתקל בבלוג שלא הכרתי שממש תענוג לקרוא. היום, למשל, הגעתי לבלוג של אלן קאן, מרצה לביולוגיה באוניברסיטה באנגליה שעוסק גם בחקר הפדגוגיה. במאמרון חדש קאן כותב על רפלקציה אצל הסטודנטים שלו. ליתר דיוק, הוא שואל: Who needs reflection?. קאן מסביר שבקורסים שלו כל סטודנט אמור לבנות פורטפוליו דיגיטאלי, ולכן עליו להנחות את הסטודנטים לגבי מה שצריך להופיע בו:

… what is clear just one week into the term is that while collection of evidence is easy, reflection is hard.
קאן כותב על התכתבות בנושא הרפלקציה בינו לבין דייוויד אנדרו, מרצה בתחום הלמידה באוניברסיטה בלונדון. הוא מצטט את סיומו של מאמר של אנדרו ואחרים משנת 2002 בנושא שאנדו שלח לו:
Reflection as a concept should be abandoned in management educational practice because of:

  • Lack of consistent definition
  • Lack of operational value – we can't tell students how to do it
  • Some minor, but potential dangers if we could tell students how to do it
  • Lack of necessity – we do not see how such an ill-defined concept is necessary for helping students to learn.
אני חש שקאן איננו רוצה לקבל את הקביעה הזאת של אנדרו, אם כי הוא מודה שהסטודנטים שלו אינם מבינים מה עליהם להכניס לתוך הפורטפוליו, והם אינם מרוצים מאי-הבהירות הזאת.

מרטין וולר מגיב למאמרון של קאן. הוא מדגיש שקשה מאד להגדיר מה זאת רפלקציה. הוא מוסיף שסטודנטים לומדים מהר כיצד לשחק את המשחק:

Students get fed up with this, and feel it is playing a game – they know if they say 'I think I could have done better at this', then they'll get marks. Whereas if you said 'I think I did everything right' you won't.
בתגובה נוספת, בלוגר חינוכי מניו זילנד שמזדהה רק בשם easegill, מעלה היבט מעניין נוסף – העובדה שרפלקציה איננה דבר שאפשר להתיישב ולעשות באופן מוצהר:
We don't sit down at a keyboard and go "Um, time to reflect". In fact we mull things over, move thoughts about in our heads, have ideas (and forget them) at the most mundane times – making tea, driving the car, walking to the shops. Recording these reflections, at least for me, becomes a set of notes or memos. It is later that they come together into a way of thinking about something and I may or may not have a reason to write it down more coherently – often it is just stored in the head.
כבר פעמים רבות כתבתי כאן שבשבילי הבלוג מהווה את הסביבה שבה אני יכול לשחק עם הרעיונות הרבים שאני פוגש – אם בקריאה, אם בעבודה, אם בסיור מקצועי, או בכל דרך אחרת. גם כאשר הכתיבה שלי כאן פסקנית וכאילו נוקטת עמדה ברורה, העיקר הוא הבחינה של רעיונות, הנסיון (שלעתים קרובות איננו מוצלח) לבחון לעומק את הסוגיות החינוכיות והתקשוביות שמעסיקות אותי. על פי רוב, אינני מסיק מסקנות, אם כי נדמה לי שיש מסקנה אחת שאני חייב להסיק, אפילו אם לא נעים לי להודות בכך: מהנסיונות הרבים שלי לעודד אחרים לאמץ את הבלוג כדי לקדם, ואולי למסד, את הרפלקציה של עצמם, אני חייב להסיק שספק אם אפשר ללמד איך עושים את זה.

מטרות רבות (וסותרות) לו

סת גודין נחשב לגורו בעולם השיווק. ספריו מאד פופולאריים מזמינים אותו להרצות בכנסים מכובדים רבים. למיטב ידיעתי, אין לו רקע בחינוך, ואני מודה שעל פי רוב אין לי סבלונות רבה כלפי אנשי עסקים שפונים אל החינוך ומציעים פתרונות קלים לתחלואיו – פתרונות שבדרך כלל אין להם קשר של ממש לעולם בית הספר. במידה מסויימת זה מה שגודין עושה עכשיו – אבל משום מה, הפעם זה מוצא חן בעיני.

במאמרון חדש בבלוג שלו גודין מונה 27 תשובות לשאלה "לשם מה בית הספר?". לפעמים התשובות שלו רציניות ולפעמים הן קלילות. על פי רוב הן נשארות פחות או יותר ברובד של סיסמאות. מתוך עיון ברשימה מורגש שהוא איננו מתבייש להגיד דבר והיפוכו. כדי להמחיש את סגנון הרשימה אני מביא כאן את התשובות הראשונות בה. לפי גודין, אלה התכלית של בית הספר:

  1. Become an informed citizen
  2. Be able to read for pleasure
  3. Be trained in the rudimentary skills necessary for employment
  4. Do well on standardized tests
  5. Homogenize society, at least a bit
  6. Pasteurize out the dangerous ideas
  7. Give kids something to do while parents work
  8. Teach future citizens how to conform
  9. Teach future consumers how to desire
האם אנשי חינוך יכולים ללמוד משהו מהרשימה הזאת? נדמה לי שכן, ונדמה לי שמה שאפשר ללמוד די חשוב. ברור שגודין משתעשע, יותר מרק טיפה, עם פרסום הרשימה. ובכל זאת, רוב הנקודות בה רציניות, או לפחות נחשבות ללגיטימיות אצל לא מעט אנשים. וזה עדות לכך שכמעט בלתי-אפשרי לדבר על "התכלית" של בית הספר. בית הספר אמור לשרת מטרות רבות, ולא פעם המטרות האלו סותרות זו את זו. וכך גם בנוגע לתקשוב. התקשוב יכול אולי לסייע בפיתוח אזרח העתיד, אבל עבור מי שרואה במיגורם של רעיונות מסוכנים תכלית של בית הספר, אותו תקשוב עשוי להיות לרועץ.

הגעתי לרשימה של גודין דרך מאמרון של טים סטאמר. סטאמר מציין שלפני שבוע הוא השתתף בכנס שבו נשאלה אותה שאלה לגבי התכלית של בית הספר. אין זה צריך להפתיע שגם בכנס לא הגיעו להסכמה על "תשובה". אבל רשימה כמו זאת של גודין, שבאופן כמעט תמים מעלה סיסמאות ריקות לצד מטרות כבדות משקל, יכולה לעזור לנו להכיר בכך שאפשר אולי להכניס את התקשוב לתוך בית הספר, אבל לא נוכל לבחון את מידת ההצלחה שלו אם הוא לא יהיה קשור למטרה חינוכית מוגדרת.

גם הישן פעם היה חדש

דרך אזכור אצל ג'ורג' סימנס, הגעתי לבלוג הקבוצתי Innovate, שהוא הזרוע הבלוגי של כתב עת החינוכי באותו שם. מצאתי הרבה שנראה לי כדאי לקרוא שם – שינוי מרענן לעומת הפעם הראשונה שהזכרתי את כתב העת לפני חצי שנה. סימנס קישר למאמרון של סטיב אסקאו, The Campus: The Old Imperialism? בו הוא מגיב למאמרון של לין צימרמן: Access: The New Imperialism?. במאמרון שלה, צימרמן שואלת אם אולי הדרישה לפתח לימודים מקוונים באיזורים נחשלים איננה אלא סוג של השתלטות תרבותית יהירה:
By saying that the brick and mortar classroom is out-of-date and should be disbanded, aren’t we in danger of disenfranchising a large number of people who have no capability of engaging in education through technology? That is not to mention the people who have no interest in and no ability for using technology.
כזכור, במאמרון שלו אסקאו מנסה להשיב לטענה הזאת. הוא כותב שהוא איננו פוסל בניינים כמרחבים מתאימים ללמידה, אבל הוא מזכיר שבארצות רבות יקר יותר לבנות בניינים מאשר לאמץ תשתיות ללמידה מקוונת. הוא מציב שלוש הנחות שמהוות בסיס לחשיבה שלו בנושא:
First proposition: the campus, like the computer, is a technology, an instructional technology.

Second proposition: there are many students for whom the lecture hall and notetaking is a poor instructional technology, and who do not learn much in the conventional classroom.

Third proposition: the campus is a very expensive instructional technology.

אסקאו מביא דוגמאות מהנסיון שלו באפריקה כדי להראות שבניית בנינים חדשים, או שיפוץ של ישנים, דורשים השקעות כספיות אדירות. הוא מצביע על האוניברסיטאות בגאנה, שם המבנים הקיימים מתפרקים ואינם יכולים לשרת את הסטודנטים. כמו-כן, הספריות אינן יכולות לרכוש ספרים וכתבתי עת שהם יקרים מאד. בנוסף, הוא טוען שכאשר מרכזים אנשים מוכשרים בתוך קמפוסים עירוניים זה מהווה brain drain על איזורים כפריים.

אסקאו גם מתייחס לאחד המקורות שצימרמן מזכירה. אותו מאמר (Paul Cesarini – Aping the West: Information Technology and Cultural Imperialism) טוען שהנסיון הפזיז להביא טכנולוגיות מתקדמות לאיזורים נחשלים מביא להרס תרבותיות מקומיות. אסקאו משיב:

Presumably the author does not consider the British educational system, with its streaming and creaming and building-based universities with campuses and dormitories and maintenance crews and Western-style curricula a form of technological imperialism — but if that language is appropriate for computers it is appropriate for campuses. The university as we know it, then, is a colonial transplant and not an indigenous institution.
נדמה לי הטענה הזאת, עם או בלי התייחסות לקולוניאליזם, היא העיקר. כפי שאסקאו מציין, גם הקמפוס, וגם המחשב, הם טכנולוגיות. העובדה שאחת מהן קיימת כבר דורות רבים גורמת לנו לראות אותה כדבר טבעי ונצחי, כאילו שפשוט בלתי-אפשרי ללמוד בלעדיה. הראייה הצרה הזאת, שרואה רק את החדש כ-"טכנולוגיה" ואינה בוחנת כיצד טכנולוגיות קודמות השפיעו ועיצבו את הלמידה מסכנת אותנו. היא גורמת לנו לראות בקיים לא רק את הטוב שבאפשרויות, אלא אפילו את היחיד. וזה בוודאי לא יכול להועיל לעתיד החינוך.

אשרי, מטומטם אני!

תומס הנסון, בבלוג Open Education, מכוון את קוראיו למאמר מאת מיכאל שוורץ, פרופסור למיקרוביולוגיה באוניברסיטה של וירג'ינגיה שכותב על The importance of stupidity in scientific research. שוורץ מספר על פגישה עם עמיתה לספסל הלימודים, דוקטורנטית שעזבה את לימודיה ולמדה משפטים במקום, ובהמשך נעשתה לעורכת דין מצליחה. שוורץ כותב שבפגישה המחודשת, אחרי לא מעט שנים, הוא שאל אותה למה היא עזבה את מסלול הדוקטורט:
To my utter astonishment, she said it was because it made her feel stupid. After a couple of years of feeling stupid every day, she was ready to do something else.
שוורץ מהרהר על האמירה הזאת, שתחילה נשמעה לו מוזרה מאד. הרי לדעתו הידידה שלו היתה תלמידה מבריקה. אבל בהמשך הוא מבין שאותו הדבר קרה גם לו – אבל משום מה, הוא חשב שמדובר במצב "טבעי":
Science makes me feel stupid too. It's just that I've gotten used to it. So used to it, in fact, that I actively seek out new opportunities to feel stupid. I wouldn't know what to do without that feeling. I even think it's supposed to be this way.
הוא מסביר שכתלמיד בתיכון הוא תמיד ידע את התשובות לשאלות שנשאלו, ולכן היה לו הגיוני שהוא ימשיך בתחום שבא לו כל כך בטבעיות. אבל הוא גילה שלימודים מתקדמים לא היו עניין של לדעת את התשובות, אלא של לא לדעת. והוא שם לב שלא רק הוא עצמו לא ידע, אלא שגם המנחים שלו לא ידעו. הוא כותב:
The crucial lesson was that the scope of things I didn't know wasn't merely vast; it was, for all practical purposes, infinite. That realization, instead of being discouraging, was liberating. If our ignorance is infinite, the only possible course of action is to muddle through as best we can.
לדעתו של שוורץ, מערכות חינוכיות אינן מפתחות את התכונה החשובה של "productive stupidity", היכולת להיות "ignorant by choice". הוא מסביר שהתכונה הזאת מאפשרת לנו לטעות ולעטות שוב, ולא להרגיש שמשהו לא בסדר כל עוד אנחנו לומדים משהו מהנסיון.

אני מניח שהנמשל די ברור, אבל הנסון, במאמרון שלו, לא משאיר מקום לספק. הוא כותב:

And it is interesting to note how strongly Schwartz contrasts with the proponents of NCLB and the high stakes testing movement that has swept our country in recent years.
אין ספק שחינוך אמיתי צריך לעסוק הרבה יותר בפיתוח התחושה שאנחנו לא יודעים, ובגלל זה שואפים לדעת, והרבה פחות בידיעת התשובות של שאלות במבחן.

עוד אוריינות אחת, והמשך של ויכוח ישן

לפני כחודש כתבתי כאן (שוב) על מיכאל ווש, וציינתי שמדבריו בראיון איתו שעליו כתבתי התרשמתי שהוא מתגלה כמורה מסורתי למדי. הדגשתי שלא היתה בקביעה הזאת ביקורת, אלא רק התייחסות לעובדה שאחת הדמויות היותר מוכרות בנוף החינוך המתוקשב איננו קורא למהפכה בחינוך, אלא מנסה לקדם ערכים חינוכיים מאד נורמטיביים.

מה שמעניין בגישה של ווש הוא הנסיון לתת ביטוי לערכים חינוכיים נורמטיביים (אם כי, בוודאי גם קונסטרוקטיביסטיים) תוך כדי החתירה לנצל את הטכנולוגיות החדשות שעומדות לרשותנו. עדות לכך אפשר למצוא במאמרון בבלוג של ווש שהתפרסם לפני כשבועיים. שם ווש כותב על Participatory Media Literacy – Why it Matters.

בשלב הזה אפשר, כמובן, לשאול: "מה? שוב על אוריינויות?". אכן, בשבועות האחרונים כתבתי מספר פעמים על הנושא הזה, והתייחסתי רק לחלק קטן מהמאמרונים שקראתי בנושא. ללא ספק כמה מאלה היו חזרה על דברים שנכתבו כבר מספר פעמים, אבל היו גם כאלה שהעמידו את הנושא באור קצת אחר, ואלה ראויים להתייחסות גם כאן. גם אם אינני מתלהב מהכותרת "אוריינויות המאה ה-21" ושמות דומים, ברור לי שחשוב להמשיך להתייחס לנושא. וכך לגבי המיומנות הספציפית שעליה ווש כותב, אוריינות במדיה שיתופית.

בתקופה שאני הייתי תלמיד וסטודנט, וגם מורה מתחיל, הושם דגש על "קריאה" מעבר לטקסט מודפס, על אוריינות במדיה – בעיקר הצפייה בסרט ובטלוויזיה. אבל התוספת של "שיתופית" (או "משתפת") איננה רק חידוש לשוני. אחד המאפיינים החשובים של העולם שלתוכו הנוער של היום גדל הוא הקלות שבה הדיגיטאליות מאפשרת להם ליטול חלק בדיונים הציבוריים שמתרחשים סביבם. נדמה לי שיש הצדקה במונח כמו Participatory Media Literacy שמדגיש את החשיבות של הכרות לעומק עם כלים שמהווים תשתית לדיונים האלה. ווש מסביר היטב את הצורך בפיתוח המיומנות הזאת:

The surprising-to-most-people-fact is that students would prefer less technology in the classroom (especially *participatory* technologies that force them to do something other than sit back and memorize material for a regurgitation exercise). We use social media in the classroom not because our students use it, but because we are afraid that social media might be using them – that they are using social media blindly, without recognition of the new challenges and opportunities they might create.
בתוך הפיסקה הזאת אפשר למצוא לא רק התייחסות לחשיבות של ה-"אוריינות" הזאת, אלא גם אמירה חריפה בנוגע לתפקיד המורה. הרי, אם על פי רוב, אפילו במציאות הטכנולוגית הנוכחית, סטודנטים מעדיפים להיות לומדים פסיביים ולא ליטול חלק פעיל בחינוך של עצמם כפי שהטכנולוגיה מאפשרת, המערכת החינוכית חייבת לעזור להם להכיר ולהבין את היכולות של הטכנולוגיות האלו. כאשר ווש מדגיש את הצורך בשימוש במדיה משתפת בכיתה הוא בעצם מצהיר שהמערכת החינוכית אחראית להכשיר סטודנטים להיות אזרחים פעילים שמסוגלים להשתמש במדיה האלה בתבונה.

יש לזה, כמובן, השתמעויות חינוכיות די ברורות. במאמר ארוך יותר שווש פרסם ב-Academic Commons באותו שבוע של המאמרון בבלוג שלו, הוא מרחיב על ההשתמעויות האלו. כצפוי, הוא שם דגש חינוכי בתהליכים הבנייתיים. אבל באותו הזמן הוא איננו מתכחש לעובדה שהטכנולוגיה, והאפשרויות שהיא פותחת, מערערות שיטות הוראה קיימות:

This new media environment can be enormously disruptive to our current teaching methods and philosophies. As we increasingly move toward an environment of instant and infinite information, it becomes less important for students to know, memorize, or recall information, and more important for them to be able to find, sort, analyze, share, discuss, critique, and create information. They need to move from being simply knowledgeable to being knowledge-able.
ואולי החשוב ביותר, ווש מציין שהטכנולוגיות שעליהן הוא כותב משניות לתפיסה החינוכית שהן מבשרות:
It is this “spirit” of Web 2.0 which is important to education. The technology is secondary. This is a social revolution, not a technological one, and its most revolutionary aspect may be the ways in which it empowers us to rethink education and the teacher-student relationship in an almost limitless variety of ways.
יכול להיות שיש כאן בסך הכל חזרה נוספת על האמירה הדי נדושה שהפדגוגיה קודמת לטכנולוגיה. אני מודה שלא פעם אני שואל אם הקביעה הזאת כל כך מובנת מאליה כפי שרבים מאיתנו נוטים לחשוב. אבל בניסוחים של ווש אפשר להשתכנע שוב שהיא גם נכונה וגם חשובה.

ואולי פשוט "שונה"?

לפני כחצי שנה ניקולס קאר פרסם מאמר בשם "Is Google Making Us Stupid?". במאמר קאר ציין שככל שהוא מרבה להשתמש באינטרנט, הרגלי הקריאה שלו משתנים כך שהוא מוצא שהוא איננו מצליח לקרוא ספרים או מאמרים ארוכים מתחילתם ועד לסוף, והוא חושש שהיכולת שלו לעקוב אחר טענה שמתפתחת מעבר דפים רבים נפגעת. באופן די צפוי, המאמר הפך ללהיט בבלוגוספירה, כאשר בלוגרים רבים ניסו ללמד סנגוריה על השימוש באינטרנט, ולהראות שהמצב שקאר מתאר איננו נכון. (גם אני כתבתי על המאמר.)

כמו דיונים רבים באינטרנט, היתה התייחסות ערה מאד למאמר לתקופה קצרה, ואז נושא אחר נעשה ללהיט התורן. השבוע, באתר של Discover Magazine, קרל זימר, סופר ועיתונאי מאד מוכר בענייני מדע, פרסם מאמר שבאופן די מוצהר מנסה להיות תשובה למאמר של קאר. זימר מנסה להראות "How Google Is Making Us Smarter". עיקר הטענה של זימר איננו חדש. הוא מצביע על מאמר משנת 1998 של אנדי קלארק ודייוויד שלמרס – "The Extended Mind", ומסביר שבאותו מאמר קלארק ושלמרס תיארו את הבסיס להבנה של כיצד האינטרנט מסייע ליכולות הקוגניטיביות שלנו. הם טענה שלסביבה תפקיד פעיל בהפעלת תהליכים קוגניטיביים. (זימר מייחס ראשוניות לקלארק ושלמרס, אבל הם מציינים שהם עצמם ינקו מתפיסות כמו situated cognition שפרחו עשור לפניהם. זימר עצמו מזכיר את הטענה של סוקרטס, שצוטטה בדפים האלה בעבר, שהכתיבה, במקום להרחיב את הדעת, תגרום לבני אדם לשכוח, וזה כמובן דוגמה די עתיקה לדרך שבה הטכנולוגיות שלנו משפיעות על דרכי החשיבה שלנו.) זימר טוען שהאינטרנט, והיכולת להגיע במהירות ובקלות לפריטי מידע רבים, יוצרים הרחבה של הידיעות שאנחנו מחזיקים בתוך הראש, וכך משפיעים על היכולות שלנו לדעת:

We tend to think of the mind as separated from the world; we imagine information trickling into our senses and reaching our isolated minds, which then turn that information into a detailed picture of reality. … In fact, the mind appears to be adapted for reaching out from our heads and making the world, including our machines, an extension of itself.
זימר איננו מתכחש לבעיות שנובעות מכך שאנחנו מוצפים במידע. הוא בהחלט רואה בכך בעיה. אבל הוא משוכנע שהטכנולוגיה יכולה לסייע גם בזה:
There’s no point in trying to hack apart the connections between the inside and the outside of the mind. Instead we ought to focus on managing and improving those connections. For instance, we need more powerful ways to filter the information we get online, so that we don’t get a mass case of distractibility.
העובדה שחצי שנה אחרי שהמאמר של קאר התפרסם הוא ממשיך לעורר הדים בוודאי מוכיח שהוא נגע בנקודה מאד רגישה. ואכן, גם רבים מאלה שלא הסכימו איתו לא פסלו את טענותיו לחלוטין. אל פי רוב אני נוטה להזדהות עם זימר יותר מאשר עם קאר. אבל יש משהו מוזר בעצם הוויכוח עצמו, ונדמה לי שאנשי חינוך יכולים להיות אלה שמזהים את הבעייתיות הזאת. ללא ספק הטכנולוגיות שלנו משפיעות על היכולות הקוגניטיביות שלנו. הכלים שעומדים לרשותנו משנים אותנו, כמו שהספר שינה אותנו לפני 500 שנה. אבל אין זה אומר שכל מה שאנחנו יכולים, או צריכים, לדעת היום נרכש רק דרך התחברות למנגנוני מידע אדירים שנמצאים מחוץ לראש של האדם. היכולת לשלוף מידע במהירות וביעילות איננה שוללת את הצורך לבחון נושאים לעומק, או את היכולת לעקוב אחר טענה ממושכת ומורכבת. משום מה אנחנו חשים שעלינו לבחור בין שתי אפשרויות, במקום לנצל את הטוב שבשתיהן. גוגל איננה הופכת אותנו לטיפשים, ואפילו אם היא יוצרת תשתית שעליה נוכל להיות יותר חכמים, לא מדובר ב-"חכם יותר" אלא ב-"חכם אחר", ובחינוך אנחנו מעוניינים לפתח כמה שיותר דרכים לדעת ולהבין.

מעז יוצא מתקתק?

אם לפני כעשור, בתקופה הראשונה של הפריחה האינטרנטית, אוניברסיטאות ומכללות הביעו התעניינות רבה בקורסים מקוונים ועודדו מרצים ללמד קורסים כאלה, בשנים האחרונות ההתלהבות הזאת דעכה. אפשר אפילו להגיד שיש דריכה במקום בפיתוח הקורסים האלה. מרצים חלוצים עדיין מלמדים דרך האינטרנט, וממשיכים להתנסות בהוראה באמצעות כלים חדשים, אבל מרצים חדשים אינם מביעים התעניינות רבה בקורסים האלה. ולא רק במצרים מדובר – גם אצל הסטודנטים אין ביקוש גדול לקורסים מקוונים. הנהלות המוסדות להשכלה גבוהה לא מוותרים על הקורסים האלה, אבל הן גם לא מרבים לעודד אותן כמו פעם. עם השנים הקורסים המקוונים מתמקמים אי-שם בתוך ההיצע של המוסדות – עוד אופציה ללמידה, אבל לא הרבה יותר מזה.

אבל העלייה הגדולה במחירי הדלק, והמשבר הכללי באופן כללי, גורמים להתעניינות מחודשת בקורסים מקוונים. פתאום, כאשר הנסיעה לקמפוס נעשית יקרה מאד, כדאי ללמוד דרך האינטרנט. גם אם סטודנטים לא מתלהבים מהאפשרות של קורס מקוון, מבחינה כלכלית ברור שכדאי להם לנסות ללמוד בדרך הזאת.

אוהדי הלימוד המקוון מוצאים בזה קרן אור. הנה, אם לא מאהבת מרדכי, אז לפחות משנאת המן, שוב מעודדים קורסים מקוונים. ואכן, יש בכך מידה של הגיון. אבל כאשר סטודנט מחליט ללמוד מהבית בקורס מקוון התמונה שיש לו בראש איננה בהכרח תואמת את התמונה שיש אצל אוהדי הלימוד המקוון, אצל אלה שבונים את הקורסים האלה. על פי רוב הסטודנט מתאר לעצמו קורס בהתכתבות. הוא מצפה שיהיה עליו לקרוא פרקי קריאה המוגשים לו (מבלי שהוא יצטרך לגשת לספריה), ואז יהיה עליו להגיש עבודה. לעומת הסטודנט, חלוצי הלימוד המקוון חולמים על תהליכי למידה דינאמיים ואינטראקטיביים. הם מקווים ליצור קהילה לומדת שצומחת מהשימוש המקורי בכלים אינטרנטיים חדשים. הם מצפים ליצור חוויה לימודית ייחודית. עדיין מוקדם מדי לדעת, אבל אפשר לצפות שצפויה להם אכזבה כאשר הסטודנטים לא יענו בחיוב לחוויה הלימודית שמוצעת להם.

ואצלנו? מחירי הדלק כבר גבוהים מאד. עליה נוספת לא תיצור מצב חדש שיצריך שינוי בהסדרי הלימוד של סטודנטים. לעומת זאת השבתת הלימודים בקמפוסים בדרום הארץ בעקבות ירי הטילים כן יוצרת מצב חדש. והמצב החדש הזה, כמו עם מחירי הדלק, יוצר את הצורך בלימוד באמצעות האינטרנט. לכאורה מדובר בשעתה היפה של הלימוד המקוון. הטכנולוגיה, הרי, קיימת. אפשר להפעיל דרכה יחידות לימוד שיאפשרו לסטודנטים ללמוד מבלי להגיע לקמפוס, וכך נוכל להוכיח את הכדאיות של האינטרנט בהשכלה הגבוהה.

יכול להיות שזה קורה, אבל מהמקום שממנו אני צופה על המתרחש אינני אופטימי. ההנהלות מבקשות מהמרצים להכין יחידות לימוד אינטרנטיות שאליהן הסטודנטים יכולים להגיע מבלי לצאת מהבית, ולא מעט מרצים נענים לאתגר. אבל התוצאות דלות וחסרות מעוף. אפשר, כמובן, להבין את זה. למי יש ראש לבניית יחידת לימוד אינטראקטיבית? בקושי יש כוח לשלוח לסטודנטים מאמר לקריאה והנחיות לסכם אותו. וספק אם לסטודנטים יש השקט הנפשי לעשות את המוטל עליהם. כל זה מובן ומוצדק. לא מדובר בתירוצים, אלא במציאות. ובכל זאת, אני חושש שהתוצאה תהיה שהמרצים שמתנסים בדרך הזאת לא ימצאו שום ייחוד בלימוד המקוון, אלא יתרשמו שמדובר בסך הכל בשיעורים בהתכתבות. וכאשר נגיע לימים רגועים יותר, וננסה לשכנע את המרצים להמשיך להתנסות בקורסים מקוונים, התמונה שתהיה להם בראש תהיה של אותה למידה מרחוק שאפשר לקיים באמצעות דואר ישראל. ספק אם מרצה ירגיש שיש טעם להשקיע בבניית קורס כזה, במקום פשוט להמשיך בקורסים פנים אל פנים. אני מקווה שאתבדה, אבל אני חושש שזה לא יקרה.