בשביל מי כל הדיון הזה?

לפני כשנה, בלוג חדש בשם Students 2.0 הופיע בבלוגוספירה החינוכית. עד אז, הבלוגוספירה החינוכית היתה מאוכלסת באופן בלעדי בבלוגים של מורים, או מבוגרים אחרים. זה היה נכון באופן כללי, וגם באותו חלק שבו דנו על השימוש בכלי Web 2.0 בתהליך הלמידה. אבל Students 2.0 היה שונה. בעלי הבלוג היו קבוצה של שמונה תלמידי תיכון שהצהירו שהם מתכוונים לדון גם הם בשאלות הקשורות ל-Web 2.0 בחינוך. הצטרפותם של תלמידים לתוך הזירה מסבירה את ההתרגשות הרבה של המבוגרים כלפי הבלוג החדש. התחושה היתה של "הנה, התלמידים מצטרפים לדיון שלנו!". כפי שכתבתי אז, ביומיים הראשונים שבהם הופיע הבלוג מעל 400 אנשים סימנו את הבלוג החדש בחשבונות הדלישס שלהם – הציפייה היתה גדולה.

במשך השנה האחרונה מספר מאמרונים מעניינים התפרסמו ב-Students 2.0, אבל הציפייה היתה גדולה בהרבה מהמציאות. רוב המשתתפים כתבו לבלוג מספר מצומצם של פעמים, ובמשך כארבעה חודשים הוא כמעט רדום לחלוטין. כאילו להסביר את השתיקה הממושכת הזאת, אחת המשתתפות, Lindsea, פרסמה השבוע מאמרון בשם: Where have all the students 2.0 gone?. במאמרון הזה היא שואלת:

Students come into the edublogosphere and then they leave it just as quickly.

So do students belong in the teacher eat teacher world of the edublogosphere? Can you really trust us to care for long enough?

אינני משוכנע שמדובר בבעיה של אימון, או באיכפתיות. אבל בכל זאת יש משהו בדבריה של Lindsea שכן מסביר את הדעיכה של הבלוג. מורים נדרשים להקדיש חלק גדול ממרצם לעבודה המקצועית שלהם, אבל אפילו אם בית הספר תופס חלק גדול מהיום של בני הנוער, אין זה אומר שבית הספר באמת מעסיק אותם. קליי בורל, שפעל מאחורי הקלעים כדי לדרבן את הקמת Students 2.0 קיווה שיימצאו תלמידים שירצו לעסוק בשאלות הנוגעות לדרכים ולאמצעים שבהם מנסים ללמד אתם. הרי, אם בני נוער משועממים בבית הספר, אבל כן מתלהבים מכלי אינטרנט, הגיוני לחשוב שהם ירצו לדון על כיצד אפשר להביא את הכלים האלה לתוך בית הספר, וכך ליצור עניין. אבל אחרי שנה הרושם הכללי הוא שמספר התלמידים שבאמת רוצים לכתוב על הנושא הזה די מצומצם.

דברי Lindsea בסיום המאמרון שלה רומזים על כך שהיא עדיין איננה מספידה את Students 2.0, אלא מנסה להחיות אותו שוב. היא שולחת הזמנה/בקשה לתלמידים שירצו להשתתף בבלוג, להצטרף לדיון. אין לי, כמובן, התנגדות שהבלוג יחיה. אני אפילו מעוניין מאד ללמוד מתלמידים מה הם חושבים שאפשר לעשות להפוך את חוויית בית הספר לחוויה מעניינת יותר. אבל אני חושש שכבר מתחילת הדרך Students 2.0 לא ניסה לענות על צרכים של תלמידים, אלא של צרכים, ועל תקוות, של מורים.

במידה מסויימת, צריכים לרחם על התלמידים שכתבו ל-Students 2.0. הקהל שלהם היה כל כך להוט לשמוע את קולם, שכמעט לפני שהם אמרו דבר הם כבר התקבלו כגיבורי תרבות. מדובר בתלמידים חכמים ומוכשרים, ולא פעם הם כתבו דברים מאד מעניינים. איננו חושב שהם סילפו את דעתם כאשר הם כתבו, אבל הרגשתי שהם יודעים מה הקהל שלהם רוצה לשמוע. לו הם היו כותבים לעמיתים שלהם, אני משוכנע שהם יכלו להיות חופשיים יותר, וגם מעניינים יותר.

חשוב לזכור שהתלמידים מ-Students 2.0 אינם היחידים שמשתמשים בכלי Web 2.0. עבור תלמידים רבים הכלים האלה הם חלק אינטגראלי מחייהם. אין זה אומר השימוש בכלי Web 2.0 לצרכים חברתיים דומה לשימוש בהם בתהליכי למידה (ואצל בני נוער מרבית השימוש הוא לצרכי תקשורת). אבל סביר להניח שחוגים לא מעטים של בני נוער דנים, בינם לבין עצמם, על השימוש בכלים האלה בבית הספר. התוכן של הדיונים האלה בוודאי מעניין מאד. אינני יודע כיצד מגיעים לדיונים כאלה (הרי להבדיל מ-Students 2.0 אני בכלל לא מוזמן), אבל אני נוטה לחשוב שמה שאפשר ללמוד מהנאמר בהם עשוי להיות משמעותי יותר מאשר הדברים שנאמרו בבלוג שקם, במידה לא קטנה, על מנת לתת הרגשה טובה למבוגרים.

עיתוי מתאים

במהלך השבוע האחרון נאספו אצלי בערך עשרה מאמרונים מבלוגים שונים שסימנתי לעצמי כראויים להתייחסות – מאמרונים שעוסקים במבחר נושאים חשובים שראויים ליותר מאשר רק הנהון ראש והסכמה כללית לפני שעוברים הלאה לעוד משהו חדש. אני מקווה שעדיין אמצא זמן לכל אלה, אם כי הנסיון מלמד שעם חלוף הזמן, לפחות כמה מהם יידחו הצידה עד שאשכח אותם, או ארגיש שלעומת נושאים אחרים (אם כי, לא בהכרח חדשים) הם כבר אינם כל כך רלוונטיים. ולפעמים, מאמרון בבלוג של מישהו מתפרסם בדיוק בזמן, כמו שקרה היום בבלוג של ג'ף אוטכט.

משום מה, דווקא היום אוטכט בחר לכתוב על רפלקציה. הנושא, כמובן, קרוב לליבי, ועם תחילתם של עשרת ימי התשובה מתאים לחזור ולהקדיש לו (שוב) מאמרון. אוטכט כותב שמעט מדי מורים מפנים לעצמם זמן לרפלקציה. (הוא מציין שכמורים אנחנו מרבים לבקש רפלקציה מהתלמידים שלנו, ולכן ראוי שגם אנחנו נעסוק בה.) הוא מדגיש שעל אף העובדה שהיום הרפלקציה מזוהה עם כתיבה לבלוג, אין הבלוג האמצעי היחיד:

You don’t have to blog, or even write. Reflecting could be reading an educational journal, it might be sitting and staring out the window, or it might be writing down your thoughts.
אוטכט מצטט את דייוויד המילטון, מנהל בית ספר (K12) בטורונטו, קנדה, שממש החודש התחיל לכתוב בלוג, וכיאה לתחילת התהליך, כותב על … רפלקציה:
But lest we forget, reflection is hard work. Whether we are sorting out our emotions and discerning personal values and attitudes, or discovering the shaky underpinnings of contemporary truths, reflection takes work, and, I would suggest, it takes practice. As I prepared to write this blog, I was amazed at how difficult it is to keep focused on a single abstract topic for stretches of time over several days.
אוטכט מודע לקושי הזה. הוא יודע שרפלקציה דורשת ריכוז ומאמץ. הוא ממליץ למורים להקדיש חלק מיום העבודה שלהם לרפלקציה. עם זאת, הוא מכיר בכך שלא כמו מורים אחרים, העבודה שלו איננה כרוכה בשעות כיתה רבות. לכן, הוא יכול לסגור את דלת משרדו, ולחשוב ולכתוב. אחד המגיבים למאמרון של אוטכט מציין את הנקודה הזאת. ביל פריטר, מורה לכיתה ו' במדינת צפון קרולינה (שאת הבלוג שלו קראתי לראשונה רק לפני כשבוע) מסביר שקשה לו מאד לפנות זמן לרפלקציה:
And that’s the kicker for me, I think. That’s why so much of the reflection that I do is done away from school — or not done at all — I just don’t control my time in the same way that professionals working beyond the classroom do.
אין לי ספק שפריטר צודק, ונדמה לי שיש עוד נקודה שהוא איננו מציין שבוודאי נמצא בראשיהם של מורים שמעוניינים לפתוח בלוג שישקף את הרפלקציות שלהם על עבודתם המקצועית. אין מה לעשות – הבלוג הוא יומן ציבורי, וכדי שרפלקציה תהיה משמעותית, היא צריכה להכיל ביקורת, ביקורת עצמית, כמובן, אבל גם ביקורת כלפי הסביבה שבה המורה פועל. אני בהחלט יכול להבין כל מורה שמהסס לפרסם את הרפלקציות שלו בציבור, כאשר הוא יודע שהממונים עליו עשויים לקרוא את מה שהוא כותב, וכאשר אותם ממונים לא בהכרח יודעים לראות את הרפלקציה הזאת כחלק מתהליך של למידה עצמית.

מהבחינה הזאת, עלי להודות שעבורי, שלא נמצא בבית ספר, מלאכת הכתיבה לבלוג קלה יותר. פעמים רבות כתבתי כאן שאני מייחל ליום שבו מורים רבים בישראל יכתבו בלוגים שבהם הם ידווחו ויהרהרו על העבודה החינוכית שלהם (במיוחד בנוגע לשילוב טכנולוגיות בלמידה). אני כמובן עדיין מקווה שכך יהיה, אבל אני גם מודע לכך שזה לא כל כך קל כמו שאני לפעמים רומז. ואי לכך … זאת הזדמנות טובה בשבילי לבקש סליחה.

מה בין רומן לבלוג?

נדמה לי שקתי דייווידסון כותבת על תחום המחקר שלה רק לעתים רחוקות בבלוג שלה. אבל כאשר היא עושה זאת הקריאה מרתקת. בדרך כלל הבלוג של דייווידסון עוסק בשילוב הדיגיטאליות לתוך מדעי הרוח, ולתוך החינוך באופן כללי. לעומת זאת, תחום המחקר הראשי שלה הוא הספרות האמריקאית בתקופה של מלחמת העצמאות והשנים הראשונות של ארה"ב. לכאורה, אין לזה קשר לדיגיטאליות ולאינטרנט, אבל הקשרים שהיא מוצאת בין השניים הם מה שעושה את המאמרונים האלה לכל כך מרתקים. והעבודה שיש לה שורשים עמוקים במחקר במדעי הרוח מוסיפה מימד חשוב לדברים שהיא כותבת. ברור שאין לנו כאן עסק עם מישהו שרודף אחרי כל דבר חדש רק משום שהוא חדש.

עם זאת, אפשר אולי להגיד שה-"חדש" הוא אחד המוטיבים שמעסיקים את דייווידסון. בתקופה שהיא חוקרת, הרומן היה סגנון ספרותי יחסית חדש, ודייווידסון מבקשת לבחון כיצד הסגנון הספרותי הזה השפיע על התרבות באופן כללי. היא כותבת:

The popular novel was the form that spurred a range of technological, social, educational, and institutional changes that, in turn, made the spread of the novel possible.
היא מקשרת את הרומן, והפופולאריות שלו, להתפתחויות טכנולוגיות בדפוס, וגם לנייר ולדיו זולים. אבל היא מדגישה גם שפתיחתם של ספריות ציבוריות, חינוך לכל, אוריינות נרחבת, ודמוקרטיה השפיעו על הפופולאריות של הרומן, ואלה, כמובן הושפעו ממנו.

במאמרון של היום דייווידסון כותבת על הדמיון בין הרומן בימיה הראשונים של ארה"ב, לבין התרבות האינטרנטית של היום. בין היתר היא כותבת:

The novel was the blog and the video game and the social network—all of those in different ways—of the post-Revolutionary era in America.
מתחשק לצטט את המאמרון כולו כאן. הרי בכל פיסקה יש משהו שמעורר מחשבה, שמזמינה אותנו להסתכל על הטכנולוגיות של היום, והשפעותיהם על חיינו, טיפה אחרת. אבל כמובן קצת מוגזם לצטט את הכל, ולכן אסתפק בפיסקה אחת. דייווידסון כותבת על כיצד התייחסו לרומן באותה תקופה, ומוצאת דמיון רב בין הטענות כלפיו אז, והטענות כלפי בלוגים, רשתות חברתיות, ומשחקי מחשב היום:
Every bit as much as blogs, social networks, and video games today, the novel was vilified. The novel was accused (I’m not making this up) of leading to solitariness, promiscuity, vulnerability to predators, laziness, hostility, mental distraction, psychological overload, and obsession. It would lead to anarchy, rebellion, and also (yes this is contradictory) hermit-like withdrawal from responsible democratic participation. It would lead to disrespect for parents and authority figures. It would prevent one from full maturity and deter one's entrance into adulthood as either a respectable wife and mother or a fully responsible worker, breadwinner, and citizen (women, of course, couldn't vote then so citizenship was "moral," raising patriotic sons to vote and fight to defend their country). Novels, it was thought, impeded all that was good, ethical, and productive. The novel lead youth ASTRAY. (Novels didn't use emoticoms but did use lots of ALL CAPS, italics, and exclamation points, all of which, elitists said, showed how illiterate they were.)
דייווידסון מציינת שגם אז, בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, צעירים מלאו תפקיד חשוב בעיצובה של תרבות חדשה. עם זאת, היא גם כותבת שבין כל התחומים שמושפעים משינוי תרבותי, החינוך הוא בין האחרונים להשתנות. אישית, אינני בטוח שהקביעה הזאת נכונה, אבל זה נושא למאמרון אחר. מבחינתי, העיקר כאן הוא הראייה ההיסטורית שדייווידסון פותחת לפנינו. (אולי זה המקום להזכיר ספר פופולארי מלפני בערך עשור, The Victorian Internet מאת טום סטנדג', שהצביע על הדמיון הרב בין היחס שלנו לאינטרנט לבין היחס לטלגרף כאשר הוא היה מכשיר חדש וקוסם במאה ה-19.) הגישה של דייווידסון מאפשרת לנו להרחיב את הדרכים שבהן אנחנו מבינים את ההשפעות של הטכנולוגיות של היום.

בדיקה ב-"אלף" מראה שחמישה עותקים של הספר של דייווידסון "Revolution and the Word" נמצאים בספריות אקדמיות בארץ (ורק אחד מאלה הוא המהדורה החדשה המורחבת). בקרוב מאד אזמין עותק בהשאלה בין-ספרייתית.

דור בא ודור … מספר הרהורי המשך

אם יש קוראים שעוקבים אחר הדברים שאני כותב כאן, הם בוודאי יודעים שעל פי רוב אינני נוהג להגיב לתגובות. נדמה לי שכבר מספר פעמים הסברתי את עצמי בנוגע ל-"מנהג" הזה. אני מכבד את הדעות של אלה שרואים בכך פגם, ואני מתנצל בפניהם. אין לי הרבה להגיד להגנתי, מלבד לציין שמפני שהבלוג הזה מסייע לי להבהיר את המחשבות שלי לעצמי, אני בדרך כלל חש שאחרי שאני מפרסם כאן משהו, אין לי עוד מה להגיד על אותו נושא. זה כמובן לא נכון – הרי יש נושאים שאליהם אני חוזר כאן שוב ושוב. אבל אני מקווה שה-"חזרות" האלו מאירות זוויות חדשות ושונות של הנושא ולא רק חוזרות על מה שכבר נכתב. ואפשר גם לטעון שבעצם יש לבלוג הזה רק "נושא" אחד – התקשוב בחינוך – ושכל מאמרון שמתפרסם כאן אינו אלא ואריאציה על הנושא הזה, ואריאציה שמאפשרת לי לבחון את העושר הטמון בו.

נדמה לי שהסברתי גם (או לפחות ניסיתי להסביר) שהתגובות שמופיעות כאן, חשובות ומעניינות ככל שיהיו, מעניינות אותי פחות מאשר ה-"תגובות" שנוצרות כאשר אחרים בוחנים את הנושאים שעולים כאן בבלוגים שלהם, ובמסגרות אחרות, וכמובן, גם בעבודה החינוכית היום-יומית שלהם. זהו סוג התגובה שאני רואה כבעל הערך הגדול ביותר. הבלוג הזה איננו מתיימר להיות ציר שסביבו מתנהל דיון, אלא צומת ברשת ענפה של התייחסויות מגוונות. ובכל זאת, לפעמים, אני חש שלא יהיה זה נכון מצידי להשאיר נושא תלוי כאן ללא תגובה נוספת משלי. כך אני חש כלפי המאמרון האחרון שפרסמתי כאן, על המאמר של אברום רותם ושל עידית אבני, והתגובות שהוא עורר.

התלבטתי אם להמשיך לדון בנושא. קרה, שמספר אירועים, חלקם אישיים וחלקים פרנסתיים, גרמו לכך שבמשך תקופה יחסית ארוכה (לפחות בשביל הבלוג הזה) לא כתבתי כאן בכלל. במשך ההפוגה הזאת היה לי זמן לשקול האם להגיב, ולבחון את עצמי. הרי אם הסיבה שאני רוצה להגיב הוא פשוט להמשיך ויכוח, אזי התגובה הזאת מיותרת. מצאתי טעם להגיב רק אם דרך התגובה הזאת אוכל לקדם את הנושא. אינני בטוח שהדברים שאני כותב כאן אכן עושים את זה, אבל בכל זאת, החלטתי לנסות.

אז מהו הנושא? תחילה, אחרי קריאת המאמר המקורי, הבנתי שהנושא הוא היכן כדאי או רצוי להשקיע משאבים, תקציביים ואנושיים, על מנת להכשיר מורים שיהיו מסוגלים לשלב את התקשוב בצורה מוצלחת לתוך העבודה החינוכית שלהם. אברום ועידית מזהים שלושה דורות של מורים במערכת החינוכית היום, והם מסיקים שהתקווה הגדולה, ואולי היחידה, להכשיר את המורים הרצויים היא להתמקד בילידי דור ה-IY. אברום, בתגובה שלו כאן, מחדד את הנקודה הזאת. אחרי מספר משפטים שבהם הוא מצהיר שהמורים הוותיקים אינם מעוניינים להשתלם אלא רוצים רק לקבל גמול מבלי לעשות דבר, הוא כותב:

העובדות הן שאין מה ל'שות, הפוטנציאל לשינוי משמעותי בהוראה לא יבוא מגישות כאלה, אלא מאוכלוסיה צעירה ורעננה, מודעת היטב לסביבה מקוונת ולחידושים, גמישים יותר בחשיבה (אני זה חשוב, אבל גם אתה IY, ואיך ניתן להתעצם ביחד, לא כל אחד בעצמו), ופחות "מציאותיים" שמראש אומרים למה אי אפשר.
במאמרון המקורי שלי הצגתי את ההתרשמות האישית שלי – שפרחי הוראה בני דור ה-IY (אוכליסיה שאיתה יש לי לא מעט קשר) אינם מתוקשבים כפי שאברום ועידית טוענים. (בחרתי לא להתייחס למספר מאפיינים אחרים של הדור הזה שאברום ועידית מונים. לגבי אלה, יפים ומעוררי השראה ככל שיהיו, אני רחוק מלהיות משוכנע שהם אכן מאפיינים את הדור.) אבל בעיני לא רק התיאור של דור ה-IY איננו נכון. התיאור של הדורות שקודמים לו, כפי שהוא בא לביטוי בתגובה של אברום, מטעה, ואף פוגע. האם יש מורים שלא עושים דבר מלבד לספור את הימים עד לפנסיה בתקווה שהם לא יצטרכו ללמוד שום דבר חדש? אין לי ספק שיש. האם המורים האלה מאפיינים דור שלם של מורים? בוודאי שלא. והעיקר, גם אם יש הצדקה בנסיון לבחון במי כדאי להשקיע משאבים, ביטול והכפשה של דור שלם של מורים אינם יכולים להועיל לקידום נושא התקשוב בחינוך.

אני חושש שהנתונים שאברום ועידית מביאים במאמר שלהם, נתונים שכפי שציינתי לא נראים לי מבוססים במחקרים או בסקרים, רק משרתים את ביטול הדורות שקודמים לדור ה-IY. מעניין שלא מעט בלוגרים בבלוגוספירה החינוכית (באנגלית) מנסים לבחון למה יש התנגדות לתקשוב אצל מורים ותיקים. כמה מאלה אכן מצביעים על החשש, ואפילו על ההתנגדות, לכל דבר חדש. אבל רבים אחרים מדגישים שבמערכת חינוכית כפי שהיא מאורגנת היום, מורים רבים פשוט אינם מרגישים שהתקשוב (ובמיוחד כלי Web 2.0) מסייע להשיג את היעדים החינוכיים שלהם. הבלוגרים האלה מדגישים שאלה מאיתנו שכן משוכנעים שלכלים האלה מקום חשוב בעבודה חינוכית צריכים להסביר טוב יותר כיצד הם יכולים להועיל, ולהכיר בכך שהדרכים שבהן ניתן לשלב את הכלים האלה בבית הספר אינן תמיד חלקות ומובנות מאליהן.

אבל לפני מספר פיסקות שאלתי "מה הנושא?", ואולי התשובה שלי לא היתה התשובה הנכונה. הרי עידית, בתגובה שלה, מעלה נושא אחר. עידית אמנם מונה מספר תכונות שהיא מייחסת לדור ה-IY, אבל נדמה לי שהיא בעצם מבטאת את המטרות של החינוך באופן כללי. היא כותבת שהיא "מבקשת להחזיר את המסר", והמסר הוא רשימה של תכונות:

מודעות אישית, הערכה עצמית, ייחודיות ויכולת ביטוי, פתיחות לחברה פלורליסטית, יכולות של שיתוף פעולה, הקשבה, נתינה, קבלה, חמלה, אמפטיה לאחר, אחריות ומחוייבות חברתית, מודעות אתית ותחושת מימוש עצמי.
אלה, אכן, תכונות שאיתן כל איש חינוך אמיתי יזדהה. וכמו עידית, אני משוכנע שיש בכוחו של התקשוב לקרב אותנו אליהן. נדמה לי שאם נצליח לפתח "אמפטיה לאחר", לא נתייחס לדור שלם של מורים במונחים של "חבורת המורים/מורות שיתקעו כל מקל אפשרי לגלגל שינוי ותנופה". די להזכיר שלא מעט אנשי חינוך מכובדים חוששים שהתקשוב שולל את האנושיות, שהוא מבטל את המגע האישי, שהוא מרחיק איש מרעהו, ומנתק אותנו מהטבע. ראוי שאלה מאיתנו שיודעים שאין זאת האמת, אלא מבינים שהתקשוב יכול לתרום רבות לפיתוח אותן התכונות שעליהן עידית כותבת, יבטאו את זה בהתנהגות שלנו.

טיפה של רפלקציה בים של מידע

לפעמים שבוע שלם יכול לחלוף בלי שאתקל במשהו שכלפיו אני חש שעליו אני חייב לכתוב. ואז פתאום חומרים רבים זורמים לתוך קורא ה-RSS שלי, וקשה לי להחליט מה יזכה להתייחסות מיידית, ומה יידחה, אולי עד שכבר לא יהיה טעם לכתוב עליו בכלל. ויש גם זמנים, כמו עכשיו, שהרשימה של הנושאים שמבקשים התייחסות ארוכה ומתארכת, ובכל זאת אני מרגיש שאני צריך להקדיש כמה שורות להסתכלות על התהליך של כתיבה לבלוג, לעמוד לרגע טיפה מחוץ לתהליך כדי לאפשר לעצמי קצת רפלקציה.

הזרז להרהורים האלה (הפעם) הוא מאמרון קצר בבלוג של טים סטאמר בו הוא משיב לשאלה שעלתה בבלוג The Blog Herald. השאלה פשוטה, אם כי מאד קשה לתרגם אותה לעברית:

Do You Blog While at Work?
סטאמר מציין שלמרות שעל פניו התשובה שלו נראית חמקמקה, למען האמת היא ישירה וכנה:
Well, I suppose that depends on what you mean by "blog".

I'm not trying to be evasive. It's just that the process known as blogging has many components – research, reading, initial writing, thinking, rewriting, more rewriting, more thinking, still MORE rewriting, and, finally, hitting the Publish button.

Anyone who does this on a regular basis can tell you that it's pretty much impossible to separate all those parts from your work life. Or any other part of life for that matter.

בעברית איננו משתמשים בפועל "לבלג". חיפוש ברשת העלה לי פחות מ-10 פעמים שבלוגרים דיווחו שהם "בילגו" על נושא כלשהו. כאשר אנחנו רוצים להגיד משהו על הפעילות הבלוגית שלנו אנחנו בדרך כלל כותבים שאנחנו "כותבים לבלוג" או משהו דומה. אבל סטאמר בהחלט צודק כאשר הוא כותב שהכנת מאמרון לבלוג איננה פעולה של כתיבה בלבד. יש בה שלבים רבים – קריאה רבה, בדיקה של ההתייחסות של אחרים לנושא, חשיבה ועוד חשביה, ועוד. וכמו סטאמר, אין ספק שאני עוסק בכל אלה בשעות העבודה. ולא רק אז. גם כאשר אני יושב מול הטלוויזיה בערב כדי לראות את החדשות, וגם (אם להודות באמת) כאשר אני אמור להקדיש את מלוא תשומת הלב לילדים שלי, המוח רץ ואני עסוק ב-"הכנה" של מאמרון לבלוג. אינני בטוח שאפשר אחרת, ואם כן אפשר, אינני בטוח שהייתי מעדיף את ה-"אחרת" הזאת.

סטאמר מסיים את המאמרון שלו בהערת אגב:

Read those steps in the blogging process again. Isn't that what we want our students to be doing as they learn to write?
כמעט מידי שבוע מתפרסם עוד מאמר על כך שאנחנו טובעים בים של מידע, ושאיננו מסוגלים להתמודד עם ההצפה הזאת. לטעמי, השלבים שעליהם כותב סטאמר אינם רק שלבים בתהליך הכתיבה, אלא גם שלבים המאפשרים לנו לשלוט בגלי המידע האלה שמציפים אותנו, שלבים שעוזרים לנו לעשות סדר בבלגן (וכן, אני מודע לקירבה הלשונית האפשרית בין "בלוג" לבין "בלגן"). בבלוג הזה אני משתדל מאד להתמקד בנושאים הקשורים לתקשוב בחינוך ובתהליך הלמידה, אבל גם כאשר אני מצליח לצמצם את עצמי לנושא אחד, אני מגלה, שוב ושוב, שהנושא האחד הזה הוא עולם ומלואו, וגם בו אני נמצא בסכנת טביעה.

עבורי, שלבי ההכנה של מאמרון לבלוג הם שלבים שתחילתם באותה סכנת טביעה, אבל המשכם עוזרים להעביר אותי לחוף מבטחים, למקום שבו אני מצליח לעשות לפחות טיפה של סדר בנושא בו אני עוסק, סדר שמאפשר לי להמשיך לחקור, לחשוב, ללמוד. וגם זה בוודאי משהו שאנחנו רוצים שהתלמידים שלנו ילמדו.

גלגולו העגום של הפנייה לעזרה

טרי פרידמן, במאמרון ב-TechLearning Blog של היום מדווח שכאשר, דרך האתר שלו, הוא מקבל פניות לעזרה בנושאים חינוכיים, הוא כמעט תמיד מתעלם מהן. פרידמן מתאר מספר פניות שהגיעו אליו במשך השנים – בקשה למידע על מצב התקשוב בחינוך באנגליה (עבור עבודה שסטודנט צריך להכין), בקשה לעצות כיצד לענות על שאלות בראיון עבודה בתחום התקשוב בחינוך, ועוד. אפשר לצחוק על התיאורים של הפניות שפרידמן מקבל, אבל לצערי אפשר להתרשם מהן גם שסטודנטים רבים פשוט אינם מבינים שהם צריכים לעשות מאמץ (מאמץ שלעתים קרובות יכול להיות די פשוט) כדי לבצע משימה, ובמקום זה הם "פונים" למומחה בבקשה שנשמעת יותר כמו דרישה שהמומחה יעשה את העבודה בשבילם.

פרידמן מביא כמה הצעות שבעיניו עשויות לעזור לפונים אליו כן לקבל עזרה. בין אלה, הוא מציע שהפונים יציגו את עצמם בצורה ברורה, ויסבירו טוב יותר למה המידע שהם מבקשים נחוץ להם. הוא מוסיף שרצוי שהפונים גם יסבירו מה הם כבר עשו כדי לאתר את המידע הרצוי. נקודה אחרת הרשימה אותי במיוחד:

Understand what research actually is, and what it is not. It is not the same as trying to get someone else to do it for you, or to give you what you want on a plate. In other words, expect to do some work yourself.
אבל כאשר קראתי את דבריו של פרידמן נזכרתי באינטרנט החינוכי שהכרנו לפני עשור. הרגשתי שהפניות שהוא מקבל הן בעצם המשך הגיוני של האתוס האינטרנטי שנוצר אז, בתקופה פשוטה יותר. אז, כאשר האינטרנט החינוכי עוד היה בחיתוליו, לא רק שלא דחינו את האפשרות של פנייה למומחה, אפילו עודדנו אותה. במידה מסויימת התפארנו בכלי החדש הזה שמאפשר פנייה בלתי-אמצעית כזאת. ראו, אמרנו, תלמידים בכיתה יכולים לשלוח דואר לחתן פרס נובל … ולקבל תשובה! אכן, זה קרה (יותר מפעם אחת), וזה סימל עבורנו שהתקשוב יוצר מציאות חדשה, מציאות שבה מחיצות שקיימות בין בית הספר לבין מומחים נופלים.

אם ההתנהגות שפרידמן מתאר במאמרון שלו אופייני היום, אותו מסר נקלט טוב מדי. אישית, אני יכול לדווח על פניות שעליהן שמחתי להשיב, מפני שהרגשתי שהפונים לא ביקשו לנצל אותי לצרכים שלהם, או ציפו שאעשה את העבודה בשבילם, אלא שהם באמת רצו קצת הכוונה. אין טעם להשאיר כתובת דואר אלקטרוני על אתרי האינטרנט שלנו אם איננו מוכנים שיפנו אלינו. אבל היו גם פעמים לא מעטות שהיה ברור שהפנייה לא היתה לקבל עזרה, אלא לנצל אותי. לא פעם הרגשתי שאם הפניתי מישהו למאמר שכדאי לקרוא, במקום לקרוא אותו הוא רצה שאספר לו מה כתוב בו, וגם שאפרש אותו. ללא ספק היתה מידה של תוכחה בהמלצה ההיסטורית "RTFM", אבל היתה בו גם נימה של כבוד – אם תהיה מוכן להשקיע את המאמץ, גם אתה תוכל ללמוד מה שאחרים יודעים.

אני חושש שהמיידיות שאליה התרגלנו, לא מעט בעזרתו הנדיבה של האינטרנט, פועלת לרעתנו כאן. כאשר פעם אחר פעם האינטרנט מבטיח לנו תשובות מהירות, ההבטחה הופכת לציפייה. אני עדיין מעריך את הגולש שמאתר כתובת דואר אלקטרוני באתר שמעניין אותו ופונה לבעל האתר על מנת לברר משהו, או כדי לקבל מידע נוסף. בוודאי שאין לוותר על האפשרות הזאת. אבל לא יזיק אם אנחנו גם נלמד שפנייה לעזרה היא פנייה, ולא דרישה לעשות משהו במקום שנעשה אותו בעצמנו.

אין זה בהכרח שאלה של טיפשות

מאז שהוא התפרסם ברשת, לפני מספר שבועות, אני מנסה לארגן את מחשבותי ולכתוב כאן על המאמר של ניקולס קאר באטלנטיק Is Google Making Us Stupid?. לפני שבועיים איריס, בבלוג שלה, הסבה את תשומת ליבנו לכך שיש כבר תרגום לעברית של המאמר, והתרגום הזה, כמובן, מקל עלי מאד היות ובעזרתו אפשר לכתוב על המאמר מבלי להזדקק לציטוטים נרחבים מהאנגלית.

אבל ככל שניסיתי לארגן את מחשבותי על המאמר, חשתי את המגבלות של הבלוג (אכן, אפילו אם יש בוודאי קוראים שיופתעו לגלות זאת, תמיד ידעתי שיש כאלה). גם אם אינני מסכים אם רבות מהקביעות של קאר, אני משוכנע שמדובר במאמר חשוב, ולא יהיה זה מוצדק לזרוק לאוויר מספר משפטים סתמיים וכך לצאת ידי חובה. אבל אין זה אומר שעדיף לא להתייחס אל המאמר בכלל. בנוסף, כמעט מדי יום אני נתקל בחומרים חדשים שהם ראויים להכלל לתוך התייחסות מקיפה ורצינית יותר למאמר. אני מקווה שאצליח להרכיב את כל החלקים האלה לתוך משהו קוהרנטי, אבל … נו, מדובר בעוד פרויקט שאולי פעם אתפנה אליו.

אבל נאמן לשיטתי, אולי הבלוג הוא המקום שבו אפשר להעלות מספר התייחסויות "זמניות", לחשוב בקול רם, להתמודד עם המאמר לא בצורה מקיפה, אלא בנגיעות קטנות, בתקווה שמתן ביטוי למחשבות כאן יוביל, אי-שם בהמשך, להתייחסות מגובשת ומקיפה יותר. אבל די עם ההקדמות, מה יש לך להגיד?

דרך הבלוג של ג'ורג' סימנס הגעתי למאמרון מאת וואן בל בבלוג Mind Hacks שסוקר מאמר שהתפרסם לפני מספר שנים בכתב העת של האיגוד הרפואי האמריקאי. המאמר בוחן את עלייתה ונפילתה של "מחלה" בארה"ב לקראת סוף המאה ה-19, מחלה שמנקודת התצפית שלנו היום נראית כלא יותר מאשר קשיי הסתגלות למציאות טכנולוגית חדשה. מתוך המאמר:

By 1870, they (רופאים) once again found their services in demand by a growing group of people seeking medical care: seemingly healthy men and women, usually living in cities, who experienced physical pain, emotional distress, and profound exhaustion. To explain this condition, leading neurologists George Beard of New York and S. Weir Mitchell of Philadelphia combined the European science of nervous energy with a conservative suspicion of the social changes taking place in late-century America.
בקריצה לטענות של קאר, בל נותן למאמרון שלו את הכותרת Is the cinematograph making us stupid?. גם בגוף המאמרון הוא מקשר בין המשל והנמשל:
The article also notes that then, like now, the concerns are accompanied by an encouragement to return to the traditional ways of doing things (in this day and age – encouraging kids to 'play proper games' or have 'genuine relationships') rather than highlighting ways of healthy adaptation to the new technology.
אין חדש תחת השמש. לא חסרות דוגמאות היסטוריות של חשדנות כלפי שינויים טכנולוגיים. לעתים קרובות החשדנות נובעת מתחושה שיונקת מקהלת ש-"מה שהיה, הוא שיהיה", אפילו אם בראייה היסטורית סדרי העולם הקיימים הם יחסית חדשים. וכמעט תמיד מתייחסים לחדש כמשהו שמקלקל, שמדרדר, את התרבות.

מבחינתי האישית, יש הרבה במאמר של ניקלוס קאר שאיתו אני יכול להזדהות ואפילו להסכים. אין ספק שמשהו משתנה בהרגלי הקריאה שלנו. הרשת יוצרת התייחסות שונה למידע מההתייחסות שמאות שנים של קריאה בספרים הפכו ל-"טבעי" אצלנו. אבל "שונה" איננו בהכרח "פחות טוב". סקוט קארפ (שקאר מצטט במאמר שלו) מעלה בבלוג שלו מספר תגובות מעניינות למאמר של קאר. בין היתר קארפ כותב:

Nick argues that we are losing our ability to “read deeply,” e.g. read a whole book and contemplate it, without “distraction.” The problem is he’s using an antiquated yardstick to measure the quality of thought.

Maybe I don’t need 250 page books anymore because the web enables me to connect ideas and create narratives that I used to depend on book authors to do for me, because I wasn’t able to access all the information and connect all the dots myself.

נדמה לי שהשאלה כאן (וב-"כאן" אני מתכוון למאמרון בבלוג, מאמרון שכזכור הוא יותר הרהור לעצמי מאשר הבעת דעה מגובשת) איננה עד כמה קאר צודק או לא. השאלה היא באיזו מידה ההתייחסות שלו לשינוי שמתרחש אצלנו נובעת מהנחת יסוד שאומרת שהדרך המסורתית שלנו להתמודד עם מידע (דרך שבמשך מאות שנים, מאז הדפוס, למדנו להפנים) היא הדרך ה-"נכונה", או האולטימטיבית, לעשות זאת. במקרה של מידע, הכמות כן הופכת לאיכות. עם כל הכבוד ל-"קריאה לעומק" שקאר חושש שהולכת ונעלמת, אנחנו זקוקים לדרכים נוספות להתמודד עם מציאות מידעית חדשה. יכול להיות שקארפ צודק, ויכול להיות שלא. היתרון של הגישה שלו לעומת זאת של קאר נמצא בכך שהוא איננו שבוי בתפיסה שאומרת שהגישה המסורתית היא הנכונה.

אולי אין הרבה חדש תחת השמש

טרי פרידמן מהרהר היום על ערכן של ההרצאות שהוא שומע בכנסים. הוא כותב:
For many years I have secretly (and sometimes not so secretly) fumed at conference speakers whose main role seems to be entertainment rather than enlightenment. Don't get me wrong: I enjoy a good "show" as much as the next person, but there does come a point when I start to think, "Is there any substance in any of this?"
אבל בצדק, פרידמן איננו מפנה את הביקורת שלו רק כלפי מרצים שמספקים בידור יותר מאשר הם באמת מעוררים מחשבה. הוא גם ביקורתי כלפי הקהל:
I have to say that I think the fault lies not so much with the speakers, but with the uncritical audiences that indulge them.
פרידמן כותב שקהל ערני צריך לשאול שאלות כגון: "אז מה?", או "כיצד אני אוכל להשתמש במידע הזה?". לדעתו, קהל ערני חש תסכול אם במשך 45 דקות מספרים לו דברים שאפשר היה לסכם בחמש דקות בלבד.

אני מניח שרבים מאיתנו שמשתתפים בכנסים על טכנולוגיות בחינוך (ולא מעטים מאיתנו שמרצים בהם) מזדהים עם הביקורת של פרידמן. באופן קצת פרדוקסלי, נדמה לי שאחד הגורמים המשמעותיים ביצירת הבעיה הזאת הוא נפיצותם של בלוגים. הבלוגוספירה החינוכית (בשפה האנגלית) יוצרת כוכבים שמושכים קהל. אבל כאשר אותם "כוכבים" מרצים בכנסים, הם בסך הכל חוזרים על דברים שכבר נכתבו בבלוגים שלהם. ומפני שאנחנו כבר מכירים את מה שיש לאנשים האלה להגיד, הציפייה שלנו איננה שנשמע משהו חדש, אלא שנחווה חוויה נעימה, שנצפה בהופעה מרשימה.

טרי פרידמן כותב באופן כללי. הוא איננו נוקט בשמות. לא כך גרי סטייגר. סטייגר כותב השבוע על דייוויד ורליק שבזמן האחרון דיווח בבלוג שלו על הרצאות שהוא היה עתיד לשאת בכנסים מכובדים. לגבי אחת מאלה, ורליק מסביר שהוא מתכוון לבחון את שלושה התנאים המרכזיים שגורמים לשיבוש הלמידה המסורתית … ואז הוא פונה לקוראי הבלוג שלו ושאל מה, בעיניהם, התנאים האלה. בעקבות זה, סטייגר שואל:

Am I missing something? Is David being humble or are conferences booking major speakers lacking the preparation or expertise required to educate and inspire the audience?
כמה קוראים בבלוג של סטייגר מגינים על ורליק ומציינים שאכן מדובר בצניעות. ורליק עצמו מגיב, ומציין שתכונה חשובה של כל איש חינוך, גם אם הוא מרצה מבוקש בכנסים, היא הנכונות לעסוק בלמידה מתמדת. כמובן שאי-אפשר להתווכח עם אמירה כזאת. אך עם זאת, בדומה לסטייגר, הרושם שאני קיבלתי מקריאת דבריו של ורליק היה של אדם שיודע שלא משנה מה הוא יגיד, הקהל שלו יתלהב מדבריו, ולכן הוא איננו צריך להכין את עצמו יתר על המידה.

אבל אולי הבעיה איננה בקהל, ולא במרצים, אלא בתוכן. פעמים רבות כבר התוודיתי שאני משוכנע שיש ביכולתם של כלי Web 2.0, למשל, לשנות את פני החינוך. אבל בכל זאת יש גבול למספר הפעמים שאפשר לחזור על האמירה הזאת מבלי להביא דוגמאות שמתארות כיצד, ברחל בתך הקטנה, השינוי הזה באמת יתרחש. עלי להודות שבמידה מסויימת, התוכן של הרצאות שעוסקות ב-Web 2.0 בחינוך, או ב-"אוריינויות חדשות" (נושא אהוב על ורליק) צפוי למדי. כפי שפרידמן מיטיב לתאר, בהרצאות האלו אנחנו פוגשים דוגמאות מלהיבות שאחרי בדיקה נוספת מתגלות כריקות מתוכן אמיתי. איננו מגלים שהמלך עירום, אבל איננו מתרשמים שבגדיו כל כך חדשים.

גרי סטייגר מתעייף מהפופוליזם של דייוויד ורליק. טרי פרידמן מתעייף מתרבות הכנסים. ואנחנו, הקהל, צריכים לדרוש ממנהיגינו, ומעצמנו, פחות הופעה, ויותר תכלס.

אם לא נקרא ספרים, מה אנחנו כן נקרא?

לפני שבוע כתבתי כאן על מחקר קנדי המצביע על כך ששכל שאנחנו מתבגרים, יש ירידה בכישורי האוריינות שלנו. אתמול, גרי וודל, אחד ממלאי המקום של סטיבן דאונס במשך החודש הקרוב שבו דאונס לא מעלה את הדיווחים היומיים שלו, מדווח על מאמרון של ג'יי קרוס שמביא נתונים מעניינים נוספים הקשורים לקריאה. הנתונים של קרוס באים מתוך סקר, או מחקר, של גוף בשם the Jenkins Group, חברה שעוסקת בהוצאה לאור לפי הזמנה. הנתונים מציירים תמונה די עגומה בנוגע להיקפי הקריאה בארה"ב:
  • One-third of high school graduates never read another book for the rest of their lives.
  • 42 percent of college graduates never read another book after college.
  • 80 percent of U.S. families did not buy or read a book last year.
  • 70 percent of U.S. adults have not been in a bookstore in the past five years.
  • 57 percent of new books are not read to completion.
אין מה להגיד, הנתונים האלה בהחלט אינם מעודדים. אם זאת, יש טעם לציין שחיפוש די נרחב שערכתי לא הביא אותו למידע מהימן על המחקר שממנו הם לקוחים. אותם נתונים מופיעים כמה פעמים ברשת – פעם אחת לפני יותר משנה. אותו מקור משנת 2007 מייחס אותם למקור שונה מאשר ל-Jenkins Group, אם כי גם הוא איננו מוסר משהו ממש ברור.

יכול להיות שאין טעם לחפש מקור מוסמך – הרי הנתונים עגומים, וחשוב יותר לפעול לשנות את המצב מאשר לבדוק עד כמה הם מדוייקים. אבל ה-Jenkins Group הוא חלק מקבוצה של חברות שהסיסמה של אחת מאלה היא: books are marketing tools, ועם סיסמה צורמת כזאת קשה לא להתרשם שהיחס שלהם לספרים די שונה מהיחס שלי.

אבל שוב, מדובר בנקודה משנית. הדבר החשוב הוא מה עושים. וכאן יש לי בעיה עוד יותר רצינית. קרוס איננו מציע דרכים לעודד את הקריאה. הוא מציע לשנות את הספר כדי שהוא יהיה רלוונטי יותר לצרכים של היום. הוא כתב:

To prosper in times ahead, we need to re-conceptualize our relationship with books, the role of authors and how to make books better. The shorthand for what I have in mind is the “un-book.”
ומהו אותו un-book? קרוס מונה מספר תכונות שבעיניו מבחינים בינו לבין הספר המיושן שאף אחד איננו רוצה לקרוא. בין אלה אנחנו מוצאים, כצפוי, שה-un-book משתמש בסוגי מדיה רבים, וגם שהקוראים יכולים לעשות remix על מה שמופיע בו. נקודה מעניינת במיוחד היא:
Un-books link to the flow of knowledge, not sanctified facts.
אכן, זאת נקודה מאד מעניינת, אם כי עלי להודות שאין לי מושג מה זה אומר. זאת ועוד, נדמה לי שגם לקרוס אין. מעבר לפופוליזם הדי זול שלו, אינני בטוח מה הוא מציע, וחבל. אני משוכנע שאנחנו ניצבים מפני שינוי מהותי בדרכים שבהן אנחנו מתייחסים למידע, ובדרכים שבהן המידע מגיע אלינו. הבעיה היא שכאשר אני קורא הצהרות כמו של קרוס, אני חושש שבמקום ליצור התייחסויות חדשות, נמלא את החלל הריק שנוצר עם סיסמאות ריקות.

בין דיגיטאליות לבין למידה

במשך השבועיים האחרונים, מיכאל פלדשטיין, בבלוג שלו e-Literate,

העלה מספר מאמרוני אורח סביב הנושא של distributed learning environments. המאמרונים הם מבואות למאמרים מקיפים שעתידים להופיע בשנת הלימודים הבאה במהדורה מיוחדת של כתב העת On the Horizon. אני מתרשם שאותה מהדורה של כתב העת הזה תהיה מאד מעניינת (אינני מכיר מהדורות קודמות), אם כי לא כל המבואות שהופיעו עד עכשיו בבלוג של פלדשטיין מעסיקים אותי.

אבל מקריאת המבוא של אלכס ריד ברור לי שאני בהחלט רוצה לקרוא את המאמר שלו בנושא Writing in the Digital Age. ריד מלמד אנגלית וכתיבה באחת השלוחות של האוניברסיטה של מדינת ניו יורק, והוא בעל הבלוג Digital Digs.

כזכור, בבלוג של פלדשטיין מופיע רק המבוא של המאמר של ריד. אבל בפיסקה הראשונה של אותו מבוא כבר מופיעה טענה מאד מעניינת:

In the conversation over distributed learning environments, it is important to begin by recognizing that the question is not IF our learning environments can be or should be distributed but rather HOW. A professor teaching in a lecture hall back in the halcyon days before wireless connections or mobile phones still taught in a distributed learning environment.
אולי זה בלתי-נמנע, אבל אנחנו נוטים לראות בסביבות הלמידה הנוכחיות סדרי עולם קבועים, כאילו שתמיד למדנו בצורה שבה אנחנו לומדים היום. לכן, לפי ריד, אנחנו רואים בסביבות מבוזרות משהו חדש, ולא גלגול אפשרי של משהו מוכר. אבל ריד מדגיש שגם בכיתה המסורתית פגשנו "רשת מבוזרת של מידע, חומרים, פועלים, מדיניות והסכמים חברתיים":
That professor stood connected to an elaborate, non-local, distributed network of knowledge, materials, laborers, institutional polices, and social contracts that governed the relationship between professor and students and provided authority, context, and cultural value to what s/he said. Certainly a course operating in an institutional CMS is connected to a distributed network of technologies, standards, and protocols, as well as institutional budgets, bureaucracies, and practices. Students’ learning experiences are shaped by these distributed networks, and our pedagogies circulate through these networks.
יתכן שלקריאת המשפטים האלה התגובה המתבקשת היא "אז מה?". הרי ריד איננו מגלה לנו כאן שום דבר שמרעיד עולמות. הוא בסך הכל מציין שבכל סביבה לימודית יש מרכיבים שבאים לביטוי במידות שונות. אבל בהמשך דבריו ריד מצביע על ההשתמעויות של ההבחנה הזאת. הוא מסביר שהסטודנטים שלו צמחו בסביבות לימודיות שבהן "הקשרים כבר נוצרו", וכתוצאה מכך, הם מתקשים להסתגל לסביבות פתוחות יותר:
Despite the perceived tech-savvy nature of these Millennials, this context challenges my students. My students are so trained by classrooms where all the connections are pre-made and the only risk is boredom that they are often frustrated when I don’t tell them exactly how to connect the things we are learning, as if the world were just a larger version of the screw-together furniture in their apartments. Of course they know the world is more complex than that; they just don’t expect their classes to reflect that complexity.
בבסיס הכינוי הרווח "ילידים דיגיטאליים" שמרבים להשתמש בו כדי לתאר את הסטודנטים של היום (כן, אני שוב חוזר לנושא זה) נמצאת ההנחה שהם לא רק יודעים להשתמש בכלים דיגיטאליים, אלא גם שהם יודעים ללמוד בסביבות דיגיטאליות. ריד, לעומת זאת, אומר לנו שהנסיון הלימודי של הסטודנטים האלה יוצרת אצלם שטנציות לימודית שממנה הם מתקשים להשתחרר. אולי הם יודעים להשתמש בכלים, אבל הם עדיין לא יודעים ללמוד. ופיתוח היכולת הזאת היא עדיין התפקיד של המורים.