קטגוריה: הרהורים

באחת מהתגובות שלו כאן אלישע כתב שהדברים שמופיעים כאן "חשובים מכדי שישארו ללא תגובות". אם הבנתי אותו נכון, היתה זאת מחמאה גדולה. אבל לא רק. אלישע בעצם ניסה לדרבן אותי להזמין יותר תגובות למאמרונים שמופיעים כאן. הוא הוסיף: "האם התגובות הם סרח עודף, או מרכיב חיוני בתהליך אותו יוצר הבלוג?". היות וכבר מספר פעמים ציינתי כאן שמבחינתי מלאכת הכתיבה לבלוג מסתיימת עם ההקלקה על כפתור "פרסם", נדמה לי שמתבקש כאן הסבר.

קודם כל, עלי להודות שבקביעה שאני אדיש לקיומם של תגובות לבלוג הזה יש, ללא ספק, מידה מסויימת של העמדת פנים. אני מודה – כל פעם שב-gmail שלי קופצת הודעה שמוסרת לי שהתקבלה תגובה לבלוג, אני עוזב את מה שאני עושה באותו רגע ובודק את תוכן ההודעה. אינני מאמין למישהו שמספר לי שהוא אינו מייחס שום חשיבות לתגובות לבלוג שלו, ולכן אין סיבה שמישהו יאמין לי אם אני אגיד את אותו הדבר.

כתיבת מאמרון ופרסומו כאן הוא עבורי תהליך שוחק. עד שרעיון מתגבש עד כדי פרסום כאן אני משתדל לבחון את הנושא, וההתייחסות שלי אליו, מזוויות רבות. אני שואל את עצמי שאלות נוקבות. לא פעם אני זורק לפח את הדברים שניסיתי לכתוב מפני שאני מגיע למסקנה שאפילו אם הצלחתי להבהיר נושא זה או אחר לעצמי, מעבר להבהרה העצמית הזאת, אין לי משהו בעל משמעות להיגד לאחרים על אותו נושא. (וכמובן שאין זה אומר שכאשר אני כן מפרסם משהו, זה סימן שהדברים אכן ראויים לפרסום.) הידיעה שעיניים נוספות, עיניים "זרות", יקראו את מה שאני כותב פועלת כגורם מדרבן המחייב אותי לחדד ולזכך את הרעיונות שלי, ולא פעם אני מסיים את הכתיבה של מאמרון בתחושה שהתרוקנתי, שכבר אין לי מה להגיד על אותו נושא. אם, בשלב הזה, מישהו ירצה להגיב, הוא מוזמן לעשות זאת, אבל מבחינתי, אני כבר בתהליך של התנתקות מאותו נושא, ונמצא בהתדיינות עצמית על נושא אחר. אם וכאשר מישהו מגיב, אני חש חובה להשיב לאותה תגובה, למרות שבעצם אין לי עוד מה להגיד על הנושא.

אבל מרכיב נוסף דורש כאן הבהרה. ציינתי שאני מייחל להתפתחות של דיון, וכמובן הכתיבה שלי לבלוג מכוונת, במידה לא קטנה, כלפי דיון כזה. אבל אין לי שום ציפייה שהדיון הזה צריך להתקיים על גבי הבלוג שלי. אם מישהו אחר "יגיב" בכך שהוא מגלגל רעיון שאיתו הוא נפגש כאן על גבי הבלוג שלו, אני רואה בזה "תגובה". (ואם ה-"גלגול" הזה יהיה יישום של רעיון מסויים במסגרת של כיתה, הרי זאת "תגובה" עוד יותר טובה.) אני משתדל להגיב לדברים שמתפרסמים בבלוגים בעברית שאני כותב, אבל כמובן שאני עושה זאת הרבה פחות מאשר יכולתי. אני מצפה שאותם בלוגרים שאני קורא אכן מבינים שהשתיקה שלי כלפי הבלוגים שלהם איננה סימן שאינני מתעניין במה שהם כותבים, או סימן שאינני מעריך את ההשקעה, ואת הרעיונות, שלהם. וכך גם כאשר לא מתפרסמים תגובות כאן. הדיון שאני מייחל לו אכן צומח, אבל רק טבעי הוא שאין לו בית אחד, אלא מעונות רבים, צורות ביטוי שונות. קוראים תמיד מוזמנים להגיב לדברים שנכתבים כאן. אני אקרא כל תגובה, ולפעמים אני אפילו אשיב. אבל אני שלם עם הידיעה שרעיונות שעליהם אני כותב כאן מתגלגלים לתוך דיון ציבורי הרבה יותר רחב מאשר סתם תגובה בכתב כאן.

האמת היא שאני מסתדר היטב עם מיעוט התגובות שמגיעות לבלוג הזה. כפי שציינתי כבר יותר מדי פעמים, הכתיבה שלי לבלוג היא קודם כל אישית – נסיון להבהיר לעצמי סוגיות שונות, התייחסויות "בקול רם" להתרחשויות בתחומים שמעסיקים אותי. כמובן שאינני מתלונן אם קוראים מגיבים, אבל אמשיך לכתוב גם אם זה לא קורה.

אבל הנה, בשבוע האחרון מספר מאמרונים שלי כאן זכו לפרץ של תגובות (לפחות בממדים של הבלוג הזה), ומשני אנשים שאני (ובוודאי לא רק אני) מעריך מאד, כל אחד בתחומו – שושנה ו-אלישע. בעיני, תגובות מהשניים האלה הן באמת כבוד גדול, אבל התגובות שלהם העמידו אותי במצב שהיה די חדש עבורי. האם היה עלי לקפוץ לתוך הדיון, או האם עדיף היה לי להעניק לו חיים משלו, ולצפות בו, מרותק, מן הצד? אינני יודע, ולמען האמת, אני מנסה להתחמק מלהחליט. ובכל זאת, אנסה להגיב בכמה הבהרות.

הדיון התחיל בתגובה למאמרון שהביא תוצאות של סקר בארה"ב שהראה שבעצם מעט מאד אנשים משתמשים בכלי אופיס מקוונים (או אפילו שמעו על קיומם של כלים כאלה). אני הרהרתי אם יש צורך ללמד את השימוש בכלים האלה, ושושנה שאלה, במידה מסויימת של פליאה, אם כלי אופיס מקוונים באמת שונים כל כך מכלי אופיס "רגילים". במאמרון המשך ניסיתי להבהיר שאולי הכפתורים או התפריטים כמעט זהים, אבל הכתיבה בכלי מקוון מצריכה התייחסות אחרת מאשר הכתיבה למסמך שנשמר רק בדיסק הקשיח שלנו. לזה הגיב אלישע עם מספר הערות חשובות על הפרטיות ברשת (הערות שגלשו למאמרון נוסף). בשלב מסויים, השניים התכתבו ביניהם, ואני צפיתי מן הצד.

קראתי את הכל – כמה פעמים. בנוגע לפרטיות, נדמה לי כבר מספר פעמים ציינתי שאינני בין החוששים מאובדן הפרטיות בעידן האינטרנט. אני משוכנע שאנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו עדים לשינוי משמעותי בדרכים שבהן אנחנו מתנהגים ומציגים את עצמנו במרחב הציבורי. אין ספק שמדובר בתקופה מבלבלת, גם לבני נוער, וגם למבוגרים, אבל אינני שותף לרבים מהחששות שאחרים מעלים. ובנוגע לכלים המקוונים, שושנה עצמה ציינה שעצם הדיון שהתפתח כאן נתן לה תשובה לשאלה שלה – אם אין צורך ללמד את השימוש בכלי זה או אחר, יש בכל זאת צורך "ללמד" כיצד להתמודד עם המציאות המקוונת. אך ללא קשר לדעה זאת או אחרת, שמחתי שיכולתי לשמש אכסניה לדעותיהם של שושנה ושל אלישע. אין לי ספק שהקולות שלהם חשובים מאד בדיון הזה. תודה.

יד על הלב, אני משתדל להתרחק כאן מהתייחסויות לוויקיפדיה. אין זה מפני שהנושא איננו מרתק אותי. ההפך הוא הנכון – אני גומע כמעט כל פרט שמתפרסם אודותיה. אבל אני מגלה שכמעט כל דיון סביב הוויקיפדיה, ובמיוחד סביב מהימנותו כמקור, מיד מעורר תגובות שאינן מאפשרות דיון ענייני. גם אם אכריז בקול שאני רואה בוויקיפדיה מקור ראוי וחשוב, השמעת הביקורת הקלה ביותר תעורר אצל מסנגריה תגובות נוסח "במקום לבקר, למה שלא תתקן מה שדורש תיקון". לאור התייחסויות כלאה, אינני בטוח שיש טעם לנסות לדון בנושא.

ובכל זאת, דווקא ההכרזה של גוגל על השקת מיזם חדש בשם Knol מצדיקה התייחסות מחודשת לוויקיפדיה. אלישע הגיב כאן למאמרון הקודם באזהרה שלא רצוי לרדוף אחרי ה-"חינם" שגוגל מציעה לנו מפני שהאינטרסים של גוגל אינם בהכרח עולים בקנה אחד עם שמירה על הפרטיות שלנו. אין לי ספק שהוא צודק, למרות שאני נוטה לחשוב שהיום פרטיות כבר איננה מה שהיתה פעם, ושבעולם המתוקשב שלנו נצטרך ללמוד להתמודד עם העובדה שאנחנו מאד חשופים. אבל לעומת זאת, ההכרזה על Knol כן מפריעה לי. קשה לא להרגיש שהמיזם הזה מנסה להתחרות עם הוויקיפדיה. תחרות כזאת בפני עצמה איננה פסולה. אבל כאשר חברה שחלק ניכר מהעיסוק שלה הוא חיפוש מידע, והבאת תוצאות החיפוש אל המחפשים, גם מנסה לקבוע בעלות על התוכן שהיא מגישה לנו, קשה לא להרגיש שריח של מונופול נודף מזה. אישית, הייתי מעדיף לראות שגוגל לא תחדור לתחום התוכן.

אבל אפשר להביט בנושא הזה מזווית נוספת. בבלוג שלו, דוג הולטון מעלה נקודה מעניינת שראוייה להתייחסות. הולטון מונה שורה של מונחים חינוכיים הקשורים לקונסטרוקטיביזם ומציין שלאחרונה אדם אחד פעיל מאד בעריכתם בוויקיפדיה, ושבכל המקרים האלה, המגמה של אותו אדם היא לבקר ואף לשלול גישות קונסרטוקטיביסטיות. הולטון מדגיש שעריכות מגמתיות כאלה נוגדות את השאיפה של הוויקיפדיה להציג גישה ניטרלית כלפי נושאים שנויים במחלוקת, אבל הוא מציין, בצדק, שלאותו אדם הזכות לנסות לקדם את התפיסה החינוכית שלו – אפילו בדפי הוויקיפדיה. הולטון מהרהר שאולי במסגרת כמו Knol, מסגרת שבו כל אחד יכול לפרסם "יחידת מידע" לפי ראות עיניו, אף אחד לא ישלה את עצמו שהמידע אמור להיות אובייקטיבי או ניטרלי.

אני מסכים. ובעצם, זה מחזיר אותי לביקורת המרכזית שלי כלפי הוויקיפדיה. אי-דיוקים למיניהם אינם מפריעים לי. אני משוכנע שאפשר לתקן את אלה, ולא פעם אנחנו עדים למערכת של בקרה בוויקיפדיה שפועלת בצורה מאד מוצלחת. זאת ועוד, לא איבדתי את התקווה שנצליח לפתח מיומנויות מידעניות שבאמצעותן נוכל לקרוא ערכים אנציקלופדיים בעין ביקורתית, ולקבוע לעצמנו את מידת המהימנות שלהם. אבל מהימנות אינה מחייבת ניטרליות. גם סובייקטיביות יכולה להיות מהימנה. אם, במקום ועדה די עלומה שבאמצעות תן-וקח מייגע מגבשת ערך כלשהו, אני נתקל בערך הנושא את שמו של אדם, אני יודע מראש שמדובר בהתייחסות סובייקטיביות; אני מניח מראש שמה שאני קורא הוא דעה; אני מתייחס לא רק למידע עצמו, אלא גם לאדם שהביא את המידע הזה לפרסום. לא רק שמצב כזה איננו מפריע לי – אני רואה בו ערך. מה לעשות, אולי אני במיעוט קטן בנושא הזה, אבל מה שמושך אותי לרשת איננו מידע יבש, מידע שעבר את המכבסה של הניטרליות. מה שמושך אותי היא הקשת הרחבה של דעות וגישות שאפשר למצוא ברשת. לאור זה, יתכן מאד שמיזם כמו Knol של גוגל תואם יותר את רוח האינטרנט מאשר פרויקט כמו הוויקיפדיה. אבל גם בלעדיו הרשת מהווה מערב פרוע של דעות וגישות, ולא ברור אם פרויקט כמו Knol נחוץ בכלל.

לפני מספר ימים הרהרתי כאן אם, בעידן שבו אנחנו מחוברים תדיר באמצעות פס רחב, וכלי אופיס כמו גוגל דוקס זמינים לנו חינם, יש בכלל צורך או טעם ללמד את השימוש בכלי אופיס "סטנדרטיים" (של מיקרוסופט, למשל). בעקבות זה, שושנה שאלה אם ההבדלים בין חבילות כלי אופיס משמעותיים כל כך שיש צורך ללמד את השימוש בהם בנפרד. היום, באתר של הארץ, התפרסמה ידיעה על כך שמשרד החינוך בוחן חוזה עם סאן שתעודד את השימוש ב-"אופן אופיס" בבתי הספר. אולי הקשר טיפה עקיף, אבל הידיעה הזאת מעניקה לי הזדמנות להתייחס לשאלה הזאת.

אין וויכוח – על פי רוב, תמלילן הוא תמלילן הוא תמלילן. באתרים רבים, כאשר תלמיד מקליד הודעה או תגובה לתוך קבוצת דיון הוא פוגש שורה של כלי עריכה שהם דומים מאד לכלים של וורד. במקרים האלה המורים בוודאי אינם צריכים להנחות את התלמידים בשימוש בכפתורים שעומדים לרשותם. אין זאת הגזמה גדולה מדי להגיד שהשוני בין מחולל טקסט זה או אחר אינו עולה בהרבה על השוני בשימוש בעט לעומת בעפרון. זאת ועוד: הרוב הגדול מאיתנו, תלמידים ומבוגרים כאחד, אינם זקוקים לפונקציות המתקדמות של וורד – באותן פונקציות שאולי דורשות הקנייה מיוחדת. עם קצת תרגול וידע כל אחד מסוגל להפיק טקסט ערוך בצורה יפה ומסודרת כמעט מכל מחולל טקסט פשוט.

אם כך, אם יש בכלל טעם ב-"הכשרה נפרדת לכל כלי וכלי"? בפגישות שלי עם מורים, מידי פעם אני מתבדח שבתוכנית הקניית היסודות של וורד יש להקדיש יום לתרגול שינוי בגודל הגופן מ-12 ל-18, ועוד יום לתרגול השינוי מ-18 ל-24. כמו-כן, צריכים להקדיש שיעורים נפרדים לשינויים בצבע הגופן – לכל צבע שיעור. כמעט תמיד, בפגישות האלו יש מורה אחד או שניים שאינם מבינים שמדובר בבדיחה – תוכנית הקנייה כזאת נראית להם די הגיוני. כל עוד יש מורים כאלה, אולי באמת יש צורך בהכשרה נפרדת לכל כלי, אבל לא זאת היתה הכוונה שלי.

העובדה שהתמלילן של גוגל מקוון היא שעושה את ההבדל. עדיין לא קל למורים, וגם לא לתלמידים, להבין שהם יכולים לשמור את הקבצים שלהם "אי-שם" בענן אינטרנטי, ולשלוף קובץ זה או אחר לפי הצורך מכל מחשב שלפניו הם יושבים. (פגשתי מורים רבים שמתקשים מאד להבין מהי רשת בית-ספרית ומהם היתרונות שרשת פנימית מעניקה להם.) כמו-כן, לא קשה להסביר למורה, או תלמיד, כיצד להקליק על כפתור "Share" בגוגל דוקס, אבל הרבה יותר קשה להביא אותם להבין שכאשר משתפים מסמך בין משתמשים, הם עשויים לפגוש גירסה חדשה של המסמך כאשר הם חוזרים אליו שנית. וזה אולי החלק הקל – עוד יותר קשה לשכנע אותם שיש כדאיות או יתרונות בהכנת מסמכים בעבודה משותפת.

ההרהור שלי נבע מכך שהיום קיים לכאורה חץ מקובל של התפתחות בלימוד בכלים – קודם כל לומדים להשתמש בתמלילן "אישי", ורק אחרי זה משדרגים לתמלילן "קבוצתי" בענן האינטרנטי. נכון להיום ה-"מסלול" הזה אולי עוד הגיוני, אבל נדמה לי שבקרוב רבים מאיתנו, ולא רק שושנה, יכתבו ישירות לאינטרנט, וההכרות הראשונה עם תמלילן אצל תלמידים יהיה עם תמלילן משותף ברשת. הבשורה על פתיחת בתי הספר לתמלילן של "אופן אופיס" היא בהחלט מבורכת. אבל אני נוטה לחשוב שלא רחוק היום שבו נפגוש יישומים כמו תמלילן רק דרך הדפדפן, ונשכח שכלי זה או אחר מותקן אצלנו במחשב עצמו.

לפני עשרה ימים דיווחתי כאן על כנס מו"ח/ISOC-IL שעסק ב-Web 2.0. כתבתי אז שהציפייה שלי שבאי אותו כנס יהיו אלה שכבר מכירים את הכלים האלה היתה כנראה מוטעית. כמה ימים מאוחר יותר סיגל, ב-"מידע'לה – מידענות ועוד" העמידה אותי על טעותי. היא כתבה:

אני מודה שבמידה גדולה מדי אני מנותק מהמתרחש בשטח. אני נתקל בנושא הכלים האלה מידי יום, ואני מצפה שכך גם אצל אחרים. לכן אני מופתע, כל פעם מחדש, לגלות שאין זה המצב. ובכל זאת, הופתעתי מסקר שהתפרסם בארה"ב השבוע, סקר ששוב המחיש עד כמה קהילת העוסקים בענייני Web 2.0 מנותקת מכלל המשתמשים באינטרנט.

הבלוג ReadWrite Web דיווח לפני מספר ימים שסקר שנערך על ידי חברת NPD לחקר שווקים מצא ש-73% מכלל משתמשי המחשבים האישיים מעולם לא שמעו על כלי אופיס מקוונים כגון Google Apps. זאת ועוד – עוד 20% מדווחים שהם שמעו על הכלים האלה, אך מעולם לא השתמשו בהם. יש, כמובן, הבדל לא כל כך קטן בין כלי אופיס מקוונים לבין כלי Web 2.0. לאור המספר ההולך וגדל של אנשים שפותחים חשבונות פייסבוק, אפשר לטעון שאי אפשר להסיק מסקנות בנוגע לחשיפה לכלי Web 2.0 מהמספר הזעום של משתמשי, ואפילו מכירי, כלי אופיס מקוונים. ובכל זאת, קשה לא להרגיש שמדובר באחוזים זעומים.

בסביבה החינוכית יש לא מעט התעניינות בכלים כגון Google Apps. בחופשת חנוכה, למשל, נערכה השתלמות בכלים האלה בפיסג"ה של הרצליה, ואברום רותם כתב עליהם כבסיס לעבודה חינוכית שיתופית בבתי הספר. לזכותו של החינוך ייאמר שהרצון לקדם סביבות למידה שיתופיות מדרבן את המערכת לבחון את הכלים האלה. ואם כך, יש סיבה לאופטימיות. אבל הסקר של NPD (שנערך, יש להניח, כדי לבחון עד כמה כדאי להשקיע בשוק של כלי אופיס מקוונים) מעורר את החשש שאולי כמו עם כלי Web 2.0, הרעש גדול, אבל הוא מהדהד רק בתוך חוג מאד מצומצם.

וכל זה מעלה, כמובן, שאלה נוספת – שאלה שהיא אולי הרבה יותר משמעותית. האם המורה (וכמו-כן, גם התלמיד) שנכנס היום לתוך עולם התקשוב צריך ללמוד להשתמש בכלי אופיס לא-מקוונים? פעם, לפני עשור ויותר, כאשר כבר היה ברור שה-WWW כבש את האינטרנט, עדיין הדרכנו את השימוש ב-gopher, למרות שהיה ברור כבר שימיו של הכלי הזה ספורים. בהדרכות של היום אנחנו עדיין מלמדים את הכלים החדשים כאילו הם תוספת למיומנויות יסוד שצריכים לרכוש לפני המעבר לכים חדשים יותר. ואולי האמת היא שמיותר ללמד את השימוש בכלי האופיס הסטנדרטיים. אבל יכול להיות גם ההיפך – שהכלים ה-"חדשים" הם אופנה חולפת, ואלה מאיתנו שדוגלים בשימוש בהם חיים בתוך בועה.

במבוא שלה לספרה הנהדר "מחברת הזהב", שראה אור באנגלית בשנת 1962, דוריס לסינג כתבה, בין היתר, את הפיסקאות הבאות (התרגום של ג' אריוך, במהדורה בהוצאת עם עובד משנת 1978):

נזכרתי בקטע הנהדר הזה כאשר קראתי את הנאום של לסינג לכבוד קבלת פרס נובל בספרות השנה. הנאום של לסינג ארוך. לרוב, הוא עוסק במקום של הספר ושל הקריאה בחיים שלנו. היא כותבת על הכמיהה לקריאה גם אצל אנשים שחיים בעוני מחפיר. בתוך אותו נאום בערך שתי פיסקאות מתייחסות לאינטרנט, אך משום מה, אותן פיסקאות הן אלה שזכו לכותרות בעיתונות. בקטעים האלה לסינג רומזת שהאינטרנט גורם לרדידות תרבותית, והיא פחות או יותר מאשימה את האינטרנט בכך שהיום כבר אין לנו כבוד לספר.

לא אתווכח עם לסינג, למרות שלדעתי היא טועה בגדול (שיזף ראפלי, במאמר ב-Ynet, עושה זאת טוב יותר מאשר אני יכול). אבל בכל זאת, נדמה לי שרצוי לציין שאם יש משהו שיכול לחלץ את בני הנוער מאותה "שיטה המנציחה את עצמה" שעליה כתבה לסינג; אם יש כלי שמקנה לנוער את האפשרות "לקנות השכלה בכוחות עצמם" ו-"להכשיר את השיפוט העצמי" שלהם, הרי זה האינטרנט.

פעם אחר פעם מזכירים לנו את אותם סרטי YouTube של סוכריות מנטוס בתוך בקבוקי קולה, ומנסים לשכנע אותנו שהעיסוק באלה מדכא את פיתוח היכולת הביקורתית של הנוער. אבל פגעי אלה מתגמדים מול פגעי מערכת חינוך שנמצאת בידי אלה (ואני ביניהם) ש-"הצליחו להתאים את עצמם למשטר מחשבה שקבעו" קודמינו.

יותר מדור לפני שהיא כתבה על הרדידות שבאינטרנט, דוריס לסינג כתבה על כיצד המערכת החינוכית (ואני בטוח שהכוונה שלה היתה לכל מערכת חינוכית מאשר היא) עוסקת בשטיפת-מוח. אישית, אני אזכור את אותה דוריס לסינג מלפני ארבעים שנה, זאת שחיפשה דרך לשחרר אותנו מאותה שטיפת-מוח. חבל לי שהיום היא איננה רואה כיצד האינטרנט יכול ליטול חלק פעיל באותו שחרור; כיצד הוא יכול להוות חלק מרכזי ב-"דרך אחרת להקנות לבני-אדם השכלה" שאפילו בקיומה היא הטילה ספק. אבל במלאכה הזאת, מלאכה שהיא עצמה נתנה לה השראה, יצטרכו, כנראה, לעסוק אחרים.

לפני כיומיים ג'ף אוטכט פרסם צילום של מסך טלוויזיה המוטבע לתוך כסא במונית בה נסע (כנראה בשנגהיי). על המסך מופיעה שורה של כפתורים שבאמצעותם הנוסע יכול לבחור לצפות במספר פרסומות. אוטכט לא מתרגש יתר על המידה מהמסך הזה, אבל הוא כן מציין שבעיניו הוא די מלהיב. הוא מוסיף שבעקבות המסך, והאפשרות לצפות בפרסומות:

אישית, נדמה לי שהייתי מעדיף להסתכל דרך החלון, אבל אני מניח שאוטכט כבר מכיר היטב את המסלול בו נסע, והמראה דרך החלון כבר לא מלהיב אותו. לכן, אפילו אם ההנאה שעליה הוא כותב לא כל כך מובנת לי, אני יכול להבין את ההתלהבות הרגעית שצעצוע טכנולוגי כזה מעורר אצלו. המאמרון הקצר של אוטכט הוא מסוג הדברים שעליהם כותבים מידי פעם, ועוברים הלאה. לא פלא שכמעט אין בכלל תגובות למאמרון הזה בבלוג של אוטכט – בלוג שבדרך כלל זוכה לתגובות רבות.

אבל דייוויד ורליק מגיב – בבלוג שלו. והתגובה שלו די תמוהה בעיני. ורליק מתלהב – נדמה לי שהוא מתלהב הרבה יותר מאשר אוטכט. הוא מציין שכבר מזמן הוא בדעה שצריכה להיות אפשרות לבחור את הפרסומות שבהן אנחנו צופים. ואז הוא מוסיף:

אני מודה, קשה לרדת לסוף דעתו. אם ורליק לא היה בין הקולות המוערכים ביותר בנושא של "אוריינות חדשה", או "אוריינויות המאה ה-21", יתכן שאפילו לא היתה סיבה לנסות. אבל דווקא מפני שדעתו כן נחשבת, דבריו של וורליק מעוררים פליאה. האם לדעתו רצוי שיציפו אותנו, בכל מקום שנפנה, בפרסומות כדי שנלמד? והאם מה שכדאי לנו לקנות הוא מה שחשוב לנו ללמוד? נדמה לי שאחת המאפיינים של כל "אוריינות חדשה" צריכה להיות היכולת לכבות את המסך, ולדעת במה לא לצפות.

גרי סטייגר, שהקבלות שלו בתחום המחשבים בחינוך אינן פחותות משל ורליק, מגיב עם הערה מאד מתבקשת:

אבל נדמה לי שלא פחות חשובה מההערה הזאת היא השאלה – מה קרה לדייוויד ורליק שהוא אינו כותב את זה בעצמו?

באתר האינטרנט של ה-Chronicle of Higher Education מתפרסם היום מאמר מאת קאס ר' סונסטיין, פרופסור למשפטים באוניברסיטת שיקאגו. המאמר, The Polarization of Extremes, עוסק בסכנות המחשבתיות שאורבות לבני אדם שמצמצמים את הסביבה שלהם לאנשים אחרים בעלי אותן השקפות כמו שלהם. סונסטיין מתייחס למחקר שנערך לפני שנתיים בו החוקרים הראו שאנשים שמשוחחים רק עם אחרים בעלי אותן דעות משלהם נעשים קיצוניים יותר בדעות האלו. סונסטיין מציין שאותו מחקר לא עסק באינטרנט, אבל הוא מוסיף שקל מאד למצוא דמיון בינו לבין הקלות שבו משתמשי אינטרנט יכולים ליצור לעצמם סביבה שבה יש רק דעות דומות משלהם, ולא להחשף בכלל לדעות שהם אינם אוהבים. הוא מזכיר את העיתון העתידי שעליו כתב ניקולס נגרופונטי בספרו Being Digital, ה-"Daily Me", וכותב:

סונסטיין איננו בין המתנגדים לאינטרנט. בספרו מלפני שנה, Infotopia, הוא מראה, למשל, כיצד האינטרנט יכול לסייע בגיבוש מחשבה יצירתית. לכן, יש טעם להתייחס ברצינות לדבריו. עם זאת, הטענה שלו איננה חדשה. לפני 12 שנים אנדרו שפירו פרסם מאמר, "Street Corners in Cyberspace", בו הוא תיאר שתי תחזיות אפשריות לעתיד האינטרנט – Cyberkeley, סביבה בה ניתנת קול למגוון דעות, ו-Cyberbia, סביבה שבה אפשר יהיה לחסום כל דבר שאיננו לרוחנו. החשש של שפירו היה שאינטרסים כלכליים כבדים יצליחו להשתלט על המרחב הפתוח שצמח באינטרנט באותה תקופה, אבל אפשר למצוא דמיון בין התחזית שלו לבין התיאור של סונסטיין.

לא פעם הסביבה החינוכית, בעזרת התקשוב, מסתכנת בנפילה בפח שעליו כותב סונסטיין. אין ויכוח על כך שבאינטרנט אפשר למצוא את הכל. אבל בדרך כלל האמירה הזאת מתחברת לחשש שתלמידים עשויים לערוך חיפושים ולמצוא מידע מסוכן, דוגמת אתרים גזעניים שנראים אמינים. סכנה לא פחות קטנה היא שהמטלה השגורה בפי מורים רבים "תמצאו מידע על …" מזמינה תלמידים למצוא מידע שמחזקת דעות שהם כבר רכשו. ההתלהבות משפע המידע באינטרנט עשוייה לעוור מורים לעובדה שמציאת מידע כמטרה בפני עצמה איננה כל כך בעל ערך. האם זה יותר מדי לקוות שמורים ילמדו לבנות מטלות שבהן התלמידים מתבקשים למצוא מידע על נושא כלשהו שמציג לפחות שלוש גישות שונות לאותו נושא, לבחון את הגישות השונות ולהראות ממה כל גישה מבקשת להתעלם?

הטענה של סונסטיין, שאנחנו נוטים להסכים עם הדעות של הקבוצות שאליהן אנחנו שייכים, נראית לי די מובנת מאליה. אך אין זה אומר שהקבוצה שלנו תמיד צודקת. עוד יותר מאשר איסוף אין סופי של פיסות מידע, החינוך צריך לעזור לתלמיד לשקול דעות שונות על מנת לגבש דעה מבוססת משלו.

בין הבלוגרים שאחריהם אני עוקב יש כאלה שמרבים לדווח על ההרצאות שלהם בכנסים למיניהם. אני בדרך כלל עובר ברפרוף על הדיווחים האלה מפני שלמדתי שרק לעתים די רחוקות אני מוצא בהם משהו מעורר מחשבה. אין לי התנגדות לפרסום עצמי (מידי פעם גם אני עוסק בו) אבל נדמה לי שכדאי לנצל את הבלוגים שלנו לנושאים חשובים יותר.

ההקדמה הזאת באה על מנת להסביר את אי-הנוחות שלי כאשר אני כותב על הכנס של מו"ח/ISOC-IL שהתקיים ביום ראשון השבוע במט"ח. הרי באותו כנס הפיצו את הידיעה שאני הוא זה שהעניק לו את שמו: "אם Web מנצחת 2:0, האם מערכת החינוך מפסידה?" (שם שבעיני אינו כל כך מוצלח, ואני מבקש לציין שכאשר הצעתי את השם הזה ציינתי שהוא בסיס לרעיון טוב, אבל רק חצי מבושל). אז איך אני יכול לבוא בביקורת כלפי כנס שהייתי מעורב גם בלידתו וגם בסיומו? השתעשעתי עם הרעיון שאדווח כאן על המושב האחרון בגוף שלישי, כאילו צפיתי בו מהקהל, אבל זה נראה כמשחק נחמד, אבל לא יותר מאשר משחק.

אם בכל זאת החלטתי לכתוב כמה שורות על הכנס, זה מפני שאני חש שחשוב להסיק ממנו כמה מסקנות פחות או יותר אופרטיביות. מיכל גלעדי, במסגרת אדורשת, דיווחה על ההרצאה של אלון הסגל, ולכן אני פטור מלעשות זאת. אוכל אולי רק להוסיף שציפיתי שחלק גדול מהיישומים שעליהם אלון דיבר יהיו מוכרים לרוב משתתפי הכנס, וכנראה שטעיתי. אני כמובן חי בבועה של עוסקים אינטנסיביים של Web 2.0, אבל הופתעתי לראות שדווקא בתחום התקשוב בחינוך הנושא כנראה עוד חדש.

נדמה לי שבלתי אפשרי לקיים סדנה שבה 25 משתתפים מתרגלים ואילו 75 משתתפים אחרים צופים בהם. לכן, אין זה מפתיע שבמקום סדנאות שמענו הרצאות. כמובן שקשה לבוא בביקורת כלפי מרצים שלא כל כך התכוונו להרצות, אבל נדמה לי שבכל זאת יש טעם לציין שההרצאות האלו לא השיגו את המטרות שלהן. זאת ועוד: אין לי ספק ש-Moodle הוא כלי טוב, ואני מברך על כל נסיון לאמץ כלים של קוד פתוח בחינוך. אבל לדעתי, מה ששמואל ארנון ושלומית ארצי הראו לנו הוא שעם מספיק אמונה והתלהבות, כל כלי יכול להיות כלי הוראה/למידה מוצלח. לא ראיתי משהו ייחודי ב-Moodle שאין בכלים אחרים שאינם קוד פתוח. מה שכן ראיתי היא מורה מצויינת, וכמובן זה דבר די מרשים ומעודד.

דווקא הערה קצרה של בני פיינשטיין אי-שם בתחילת הכנס הידהד אצלי במשך כל היום. פיינשטיין ציין שהרצאת הסיכום של ד"ר אשר עידן בכנס מו"ח הקודם פתח עבורו את עולם ה-Web 2.0 ואת הפוטנציאל החינוכי שבו. אני מודה, הופתעתי. אותה הרצאה זכורה לי היטב. היתה בה שרשרת כמעט אין-סופית של הגזמות שהקשר שלהן לתהליך הלמידה של תלמידים בבית הספר היה, במקרה הטוב, רופף. עידן הסביר לנו, למשל, שהתלמידים של היום צריכים לכתוב את ספרי הלימוד של עצמם – אמירה נדושה ששמענו פעמים רבות גם מפי אחרים. הרעיון אכן קוסם, והוא קורץ לכיוון של השינויים המפליגים שיכולים להתרחש בחינוך בעקבות כלים אינטרנטיים חדשים. ובכל זאת, הקשר שלו למציאות הלימודית קלוש ביותר. מצאתי את עצמי שואל האם הסיבה שהכנס הקטן הזה התקיים היתה מפני שאותם כלי Web 2.0 שעליהם פיינשטיין למד רק לפני זמן יחסית קצר כבר משנים את כללי המשחק, וארגונים כמו מו"ח מוצאים את עצמם בשוליים של העשייה, במקום במרכז. אם הסברה הזאת אכן נכונה, נדמה לי שלא היה בכוחו של הכנס הזה להחזיר את המציאות הישנה.

אין זה סוד שלבלוגוספירה החינוכית יש נטייה להתלהב מעניינים שבמבט מאוחר יותר הם בעצם די באנאליים. אם עבור ניל ארמסטרונג צעד קטן היה בעצם צעד ענק, אז אולי גם במרחב החינוכי מותר להגזים ולהפוך הישגים די שגרתיים לעניינים מאד מרעישים. לפני כמעט שנה כתבתי כאן על תלמיד סקוטי, בן 15, שפתח בלוג מלא הרהורים מעניינים על המקום של ה-Web 2.0 בתהליך הלמידה של עצמו. ציפיתי להמשך, אבל במשך השנה האחרונה אותו בחור העלה רק ארבעה מאמרונים לבלוג שלו (דווקא בחודש האחרון יש שוב קצת פעילות). המסקנה די ברורה – קצת פחות התלהבות לא יכולה להזיק.

אבל לא כולם נוהגים כך. הנה, אתמול ג'ודי בראק דיווחה בהתרגשות על מאמרון שהופיע בבלוג Wikinomics שעוסק, לכאורה, באוריינות הטכנולוגית של ילדים צעירים מאד:

ומה כתוב באותו מאמרון בבלוג שהיא מצטטת? שם אנחנו מוצאים קישור לכתבה שהתפרסמה לפני כמה ימים ב-International Herald Tribune שעוסקת בשוק המשחקים והצעצועים שתופח לקראת חג המולד. מתברר (וזה בוודאי לא צריך להפתיע אף אחד) שיותר ויותר צעצועים מכילים רכיבים אלקטרוניים. בנוסף (וזה מה שמרגש את ג'ודי בראק ואת אנשי Wikinomics) מתברר שהזאטוטים של היום מתוחכמים מאד, ומסוגלים להבחין בין טלפון סלולארי אמיתי לבין צעצוע, ולדרוש את הדבר ה-"אמיתי" מהוריהם. הם מצטטים:

אפשר היה להגיב במשיכת כתף. אין שום דבר חדש כאן. אפשר (ואלי צריך) להגיב בצער ששוק הצעצועים יוצרת דרישות שההורים אינם יודעים להתמודד איתן. אפשר אולי גם להסכים שאפילו ילדים קטנים מאד כבר מרגישים בבית עם טכנולוגיות חדישות (והרי אין זה צריך להפתיע בהתחשב בעובדה שמגמה חשובה בטכנולוגיות האלו היא קלות הולכת וגוברת של השימוש). אבל כאשר אנחנו קוראים (מתוך המאמרון ב-Wikinomics) ש:

כדאי לנו לעצור ולקחת אוויר. בינתיים, למיטב ידיעתי, אותם "מומחים" טכנולוגיים עדיין זקוקים לאפשרות לשחק, לדמיין, להכיר את העולם סביבם. דווקא אין לי התנגדות שהם ישחקו עם צעצועים טכנולוגיים (אלה הרי חלק מאותו עולם), אבל מעבר לשיעור די מדכא בשיווק נמרץ, אני מתקשה להבין מה בראק חושבת שכל כך נחוץ עבור אנשי חינוך ללמוד מכל זה.