שבועיים שקטים מדי

לפחות פעם אחת בעבר הבעתי כאן את האמביוולנטיות שלי כלפי רשתות חברתיות. נסיון של די הרבה שנים ב-"קהילות אינטרנטיות" למיניהן שכנע אותי שהיחידה הבסיסית של כל פעילות אינטרנטית היא המשתמש היחיד – המשתמש שגולש לאן שנראה לו נחוץ או רצוי, שמגיב בבלוגים או בקבוצות דיון אם וכאשר הדבר מתאים לו, ושמסיק מסקנות אישיות (אופרטיביות או לא) מהמידע הרב שאליו הוא מגיע במהלך הפעילות שלו ברשת. ואם הטענה שהיחידה הקובעת ברשת היא האדם היחיד נכונה, קשה לא להסיק את המסקנה ש-"קהילות" או "רשתות" יצליחו להתקיים רק אם הקהילות האלו יענו על הצרכים של מספיק יחידים בהן כדי שהמסגרות ימשיכו להתקיים (או אם גורם חיצוני יחייב את ההשתתפות בהן).

הרהורים אלה נובעים מתקופה של כמעט שבועיים שבה לא נרשמה שום פעילות ב-אדיורשת, רשת חברתית אינטרנטית לאנשי חינוך שמתמקדת במיוחד בבדיקתם של כלי Web 2.0 בסביבות חינוכיות. בחודשיים האחרונים לא היתה פעילות רבה באדיורשת, אבל נדמה לי שהשבועיים האחרונים היו הפעם הראשונה מאז הקמת הרשת לפני כשמונה חודשים ששנים-עשר ימים עברו בדממה מוחלטת. (נכון, היתה גם חופשת פסח, ואי אפשר לבוא בטענות לאלה שהעדיפו לבלות עם המשפחה במקום עם המחשב, אבל בכל זאת, מדובר בתקופה ארוכה, ושקטה, מאד.) לאדיורשת מעל 170 "חברים", אם כי בכלל לא ברור מה מאפיין החברות במסגרת הזאת. כמו בכל מסגרת חברתית, ולא רק אינטרנטית, יש פעילים יותר, ופעילים פחות. יש אנשים שהצטרפו לא על מנת ליטול חלק, אלא רק על מנת לצפות מן הצד, ואחרים שהציצו לרגע והחליטו שזה לא בשבילם ועזבו, אך שמותיהם עדיין מופיעים ברשימת החברים.

אני מאד מודע לעובדה שבחודשים האחרונים צמצמתי את הפעילות האישית שלי באדיורשת. יכול להיות שבטעות בחרתי לסגל לעצמי תפקיד של מגיב, במקום של יוזם. היה כאן, כמובן, שיקול אישי לגבי משאבי הזמן שעומדים לרשותי. במילים פשוטות יותר – היו לי דברים אחרים לעשות. וכמובן שאם זה היה נכון עבורי, יתכן מאד שזה נכון עבור אחרים. הבעיה היא שכאשר אנחנו נכנסים לאתר של אדיורשת ואיננו מזהים שם שום פעילות, אנחנו יוצאים מהר. נוצרת תופעה של כדור שלג הפוך – אי-פעילות גוררת עוד פחות פעילות. כאשר מצרפים לדינאמיקה הזאת את הנוסחה מפורסמת של 90-9-1, המציינת שרק אחוז קטן מאד מהאנשים ששייכים לקהילה כלשהי באמת פעילים בה, אפשר להסיק שהסיכוי להצלחה של קהילה המונה כ-170 חברים די קטנה. (ל-Classroom 2.0, קהילה "מקבילה" באנגלית, יש מעל 7500 חברים. אין לי ספק שהרוב הגדול של אותם חברים פסיביים למדי, אבל די לזכור שאחוז אחד של 7500 הוא 75 על מנת להבין שהסיכוי שכל יום חבר כלשהו יכתוב משהו, ושכמה אנשים יגיבו לאותו משהו, די גדול.)

האמביוולנטיות שלי כלפי מסגרות כמו אדיורשת נובעת גם מכך שאינני משוכנע שיש צורך במסגרות "ממוסדות". אם נכונה הקביעה שיחידת הפעילות האינטרנטית היא היחיד, אז עלינו להכיר בעובדה שרבים מהשירותים שמסגרת כמו אדיורשת יכולה לספק מסופקים גם על ידי מגוון כלים שאינם מצריכים השתייכות לקהילה פורמאלית. מידע איכותי רב על נושאים הקשורים לאינטרנט וחינוך הצטבר בתוך אדיורשת, ורבים מהדיונים שהתרחשו שם היו לא רק מעניינים אלא גם מועילים. אך עם זאת, גולשים יחידים יכלו להגיע למידע דומה, ולאיכויות דומות, באמצעות קוראי ה-RSS שלהם, או דרך קריאה בבלוגים (ואולי אפילו כתיבת בלוג). לא חסרים היום כלים שמאפשרים שיתוף מידע עם אחרים. הזכרתי בעבר שאני עוקב אחרי חשבונות הדלישס של מספר חברים, ולמרות שאינני משתמש ב-Shared Items בקורא ה-RSS של גוגל, זאת גם אופציה. ויש, כמובן, אפשרויות רבות נוספות. יתכן והאפשרויות האלו מבטלות את הצורך בקהילה כמו אדיורשת. כמו שכתבתי בעבר, אין צורך שכולנו ניפגש באותו המקום כדי שיתרחש בינינו שיתוף פעולה.

אני מקווה שאני טועה, אבל שנים די רבות של נסיון שכנעו אותי שבקהילה האינטרנטית החינוכית ארץ אין תרבות של שיתוף. יכול להיות שהעדר התרבות הזאת נובע מההרגשה שאין מה ללמוד מאחרים, ויכול להיות שהוא נובע מהחשש שמישהו "יגנוב" את הרעיונות שלנו. כך או כך, הרושם הכללי הוא שלא מרבים לשתף. אבל אחת הסיבות המרכזיות שהובילו להקמת אדיורשת היה הרצון ליצור תשתית שעליה אפשר יהיה ללמוד לשתף (במיוחד באמצעות כלי Web 2.0). אדיורשת שמה לה למטרה לסייע לאנשי חינוך לפלס לעצמם דרך בתוך ההיצע הרב כל כך של כלים אינטרנטיים חדשים, היצע שעשוי לאיים ולהרתיע.

לא קשה לחשוב על מספר רב של סיבות שבגללן מפעל כמו אדיורשת עשוי להכשל. אבל ברור לי גם שיש סיבה טובה אחת שבגללה רצוי לא לתת לזה לקרות: נכון להיום, היא המסגרת האינטרנטית הפתוחה והזמינה ביותר בה אנשי חינוך יכולים ללמוד, ללמד, להתדיין, להרהר, לתרום, ולפלס את דרכם בנוף האינטרנטי העכשיווי. לדעתי, באמת צריכים אותה.

לשם שינוי, אני מפרסם את המאמרון הזה גם באדיורשת. אשמח אם קוראים ימשיכו את הדיון שם.

לכבוד החג – דוגמה מעודדת

אן סמית מלדמת באותו בית הספר בקולורדו שבו מלמד קרל פיש. הכיתה שלה היתה אחת הכיתות שהשתתפה בפרויקט שפיש דיווח עליו, בו התלמידים קראו את ספרו של דניאל פינק, והשתתפו במספר פעילויות סביב אותו ספר (בזמנו, דיווחתי על הפרויקט הזה). סמית היא גם המורה הפעילה ביותר (בעצם, היחידה שכותבת באופן קבוע) בבלוג קבוצתי עם עוד כ-10 מורים בבית הספר. עבור כמה מהכיתות שהיא מלמדת היא פתחה בלוגים, אם כי לפחות שנה (כך נראה לי) הבלוג האישי/מקצועי שלה רדום. לפני מספר ימים היא כתבה על תחושת הכשלון שיש לה כלפי הכיתות שהיא מלמדת:
I am in a funk. I know I have done a lot this year with implementing constructivist philosophy in my classrooms, trying to more seamlessly integrate technology into my students’ learning, and growing as a learner myself. However, with that all said, I am in a funk.

How did I get here? I guess, sadly, I am depressed about my students’ achievement and focus in class … I just am feeling like a failure with these kids. No matter the assignment or what I feel like is an engaging activity, if the work isn’t done in class and only in class, they won’t do it.

סמית מביאה מספר דוגמאות שמתארות את ה-"כשלון" שלה. מאחורי הדוגמאות האלו מופיע, פחות או יותר, אותה טענה – היא איננה מצליחה לעורר בתלמידים שלה את הרצון ללמוד, את ההבנה שתשוקת הלמידה היא דבר רצוי. היא שואלת:
How do I get all of my students to see the value in doing a good job, the value of learning? Am I too hard on them? Do I expect too much from them? Should I quit trying to change the world? ….
מכל זה אפשר אולי להבין שמדובר במורה שמציבה לעצמה יעדים גבוהים. הרי תלמידים לא מעטים של סמית אכן מבינים את הערך בלמידה, אבל היא רוצה שכולם יבינו זאת. אפשר אולי ללמוד על סוג המורה שיש לנו כאן משש המטרות שסמית מונה במאמרון כמטרות שהיא קבעה לעצמה לשנת הלימודים הזאת. המטרה השישית הינה: "Change the World". אמנם סביר להניח שהמטרה האחרונה הזאת לא הושגה, אבל למרות מצב הרוח הקודר שלה שנובע מאי-השגת המטרה הזאת, מתקבל הרושם שחלקים לא קטנים מחמש המטרות הראשונות כן הושגו.

אז מה ניתן ללמוד מכל זה? אני מתרשם שאן סמית היא מורה מצויינת, ובגלל זה, היא גם מורה שלעולם לא תהיה מרוצה ממה שהיא מצליחה להשיג. הסביבה של בית הספר, כפי שמורים רבים לצערם נוכחו לדעת, איננה יוצרת מוטיווציה ללמוד אצל תלמידים רבים. כזכור, למרות שסמית מונה שורה ארוכה של כשלונות, התחושה הכללית היא שמורים אחרים היו מזהים את אותן הכשלונות כהצלחות בלתי-מבוטלות. יכול להיות שעצם העובדה שהמסגרת הלימודית היא בית ספר יוצרת מצב שבו גם המורה הטוב ביותר לא יכול ממש להצליח. ויכול להיות שסמית בכלל אינה מודעת למידת ההצלחה שלה.

גם במתמטיקה יש יצירתיות

לפני כחודשיים כתבתי כאן שהראיון שדניאל פינק ערך עם תומס פרידמן מצדיק מאמרון בפני עצמו, אבל כמעט מידי יום אני קורא משהו שבעיני ראוי להתייחסות אך מפאת הזמן, ומאמרונים ראויים אחרים, אני מוותר עליו. ואם כך, לא נראה לי שכדאי להקדיש מאמרון שלם לראיון ההוא רק מפני שהוא הרגיז אותי.

השבוע למדתי שפינק הוציא ספר חדש, וחשבתי שאולי זה מעניק לי הזדמנות טובה להתייחס לספרו הקודם, A Whole New Mind, וגם לראיון עם פרידמן. אבל למזלי, לפעמים מלאכתם של צדיקים באמת נעשית בידי אחרים (אפילו אם אני בוודאי אינני צדיק). אתמול סילביה מרטינז, ב-Generation YES בלוג כתבה ביקורת חריפה, ולדעתי מצויינת, על הספר הקודם של פינק (תחת הכותרת הנהדרת "Why Does Daniel Pink Hate Me?"). ובמקום שאצטרך לכתוב, אני יכול לצטט, ולתמצת את דבריה.

יש טעם לציין שבנושא של המלאכה של צדיקים נעזרתי ברשת הלמידה האישית שלי. רציתי לבדוק אם אותה אמירה מופיעה במקורות באותן מילים, וקצת הסתבכתי. שני ידידים עזרו לי למצוא את המקור (שהוא דומה, אם כי לא זהה – מדובר ב-תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לה, עמוד ב).
מרטינז מייחסת את הפופולאריות של הספר של פינק למציאות העגומה של בתי הספר של היום:
The book is a rallying cry for more creativity and arts, especially in K-12 education. It's hard to argue with that. Stories of schools canceling recess, arts, music, even history and science to focus on boosting math and reading test scores makes your heart hurt. It's beyond tragic to know in your bones that we are boring kids, wasting their time prepping for tests that don't matter, and ultimately losing them.
היא מדגישה שלאור זה, כל קריאה לעידוד היצירתיות של תלמידי בתי הספר מבורכת. אבל היא מוסיפה:
What if it's a misleading accumulation of misinterpreted anecdotes, pseudoscience, made up "exercises" and a profound misunderstanding of math, engineering, and science. Does this help or hurt educators who are trying to improve schools?
הטענה של פינק היא שאפשר לחלק את בני האדם לשני סוגים – אלה שמשתמשים בתכונות של הצד השמאלי של המוח, ואלה שמשתמשים בתכונות של הצד הימני. מרטינז מיטיבה להסביר, באופן מאד נאמן לפינק, את ההבדלים בין שני הסוגים האלה (ולכן אני שמח לצטט אותה, במקום לנסות לתרגם בעצמי …):
Pink describes so called left-brain characteristics as "sequential, literal, functional, textual, and analytic" and assigns them to programmers, accountants, and people who got good grades in school. According to Pink, these attributes are "…prized by hardheaded organizations, and emphasized in schools." This is in contrast to right-brain people who are "creators and caregivers, shortchanged by organizations, and neglected in schools."
הכל נשמע טוב ויפה, אבל גם פשטני למדי, ורחוק מאד מ-"מדעי". אבל יש בעיה עוד יותר חמורה. פינק מרחיק לכת ומחלק את תחומי העיסוק השונים בין שתי הקטגוריות, של צד ימין, ושל צד שמאל, ולא קשה לזהות שמדובר בחלוקה מלאכותית, ומטעה, למדי. מרטינז כותבת:
To draw a hard line between the sciences and creativity shows a profound misunderstanding of both. I can tell you that programming is as close to composing music as anything else. It's something that you feel, that you can lose yourself in, that comes from a place inside that is sometimes unexplainable.
זאת ועוד. היא בוודאי צודקת כאשר היא מוסיפה:
It's a shame that this beauty is often lost in the K-12 curriculum. But that's a problem with curriculum, not a problem with people's brains.

Building his case on such an impoverished view of creativity in the sciences weakens everything Pink says. It shows a profound misunderstanding of people who aren't like him and sloppy thinking about the cause and effect relationships he claims exist.

אין ספק שעולם החינוך צריך לינוק ממקורות רבים, ולא רק המחלקות לחינוך או לפסיכולוגיה באוניברסיטאות. אך משום מה, אנשי חינוך רבים רוצים לא רק לינוק, אלא ממש לגמוע, מדבריהם של שורה ארוכה של סופרים פופולאריים ופופוליסטיים בתחום העסקים. וכמובן שאותם סופרים שמחים מאד להשקות אותם. התוצאה היא שגישות פשטניות הארוזות במילים נוצצות אך די ריקות מתוכן חודרות לתודעה הציבורית החינוכית. אני משוכנע שבתי הספר של היום מקדישים מאמץ רב מדי לשינון, ורצוי מאד היה לעודד את היצירתיות. אבל יש לא מעט הוגים חינוכיים שיכולים להראות לנו כיצד לעשות את זה הרבה יותר טוב מאשר טיפוסים כמו פינק.

וכמובן שהטכנולוגיה אשמה

דרך חשבון הדלישס של סוזן (אהה! יש לי רשת למידה אישית!) הגעתי למאמר באתר של העיתון הבריטי, Daily Mail. אתר האינטרנט של ה-Daily Mail גדוש ברכילויות האחרונות על כוכבי קולנוע ומוסיקה, אבל יש בו גם, כנראה, קצת מקום ל-"חדשות", והחדשות המרעישות התורניות הפעם הן שאזרחי אנגליה אינם יודעים לאיית כהלכה. המאמר מדווח על המסקנה של סקר שנערך:
Millions of adults are unable to spell basic everyday words, a study suggests.

Of 2,500 surveyed, 40 per cent could not spell "questionnaire", 38 per cent were stumped by "accommodate" and 37 per cent were defeated by "definitely".

אינני משוכנע שהמילים questionnaire או accommodate הן באופן וודאי מילים "יום-יומיות", אבל אני בהחלט מסכים שרצוי שהאנגלים יידעו לאיית אותן נכון.

עיתונים כמו ה-Daily Mail (וכמובן גם אתרי האינטרנט שלהם) אוהבים לעסוק בנושאים כאלה. בדרך כלל מגלים שהרמה התרבותית של דור הצעיר הולכת ודועכת, ואם אפשר לקשר את הירידה הזאת לטכנולוגיות חדישות, עוד יותר טוב. הפעם, לא מדובר רק בנוער – אחוזים מכובדים של כלל האנגלים כנראה אינם יכולים לאיית. וכן, הטכנולוגיה כנראה אשמה. מתוך המאמר:

Two-thirds blamed their inability to get words right on the predictive text function on their mobile phones.
הנסקרים, כמובן, תרמו הסברים נוספים. היו משיבים שטענו שאיות נכון בכלל איננו חשוב, או ששגיאות איות פשוט אינן מפריעות להם. אבל פונקציית האיות המהיר של הטלפונים הסלולאריים זכתה אפילו לכותרת המאמר:
יש משהו די תמוה בהסבר הזה. אם הטלפון הסלולארי מסוגל לנחש את המילים שאנחנו רוצים להקליד (וכמובן גם לאיית אותן נכון), נדמה לי שהיה בזה פתרון לאותו העדר יכולת לאיית. את אותו הדבר אפשר להגיד לגבי בודק האיות של התמלילן – אולי איננו יודעים לאיית, אבל הטכנולוגיה, במקום להחריף את הבעיה הזאת, דווקא מאפשרת לנו להתגבר עליה. אינני מתנגד לכך שאנשים יידעו לאיית כהלכה, אבל אם, בעזרת הטכנולוגיה, אפשר להפיק מסמכים נקיים משגיאות איות, מה זה משנה אם הכותב שגה וזכה לתיקון באמצעות הטכנולוגיה, או אם לא שגה בכלל?

לנושא הזה יש, כמובן, השתמעויות חינוכיות. כן, אני בעד זה שתלמידים יידעו לאיית, כמו שאני גם בעד זה שהם יידעו את לוח הכפל. אבל אני גם רוצה שתלמידים ילמדו לנצל את מלוא השירותים שהטכנולוגיה מציעה להם. העובדה שאינני צריך לזכור מספרי טלפון מפני שהם שמורים בתוך הסלולארי שלי איננה יוצרת אצלי פגם, אלא משחררת את הראש שלי לעניינים מעניינים יותר מאשר המספרים האלה.

ה-Daily Mail, כדרכו, מצא טרף קל, נושא זול שאפשר לנצל כדי לבכות על דעיכתה של התרבות. אי-אפשר להתגאות בתלמידים שאינם יודעים לאיית, אבל לא יהיה זה אסון גדול אם הם לא יידעו לקרוא את העיתון הזה.

נדמה לי שיש צורך בעוד הערה כאן. אני קורא (הפתעה?) בלוגים רבים. אני מניח שרוב הבלוגרים שאני קורא יודעים לאיית נכון, וכמובן גם להשתמש בבודק איות. ובכל זאת אני פוגש שגיאות לא מעטות. בדרך כלל אני משייך את השגיאות האלו לעובדה שמאמרונים לבלוגים נכתבים מהר, ולכך שכאשר ממהרים, לא מקפידים לבדוק, או לערוך, את מה שכותבים לפני ההקלקה על "פרסם". זה קורה גם לי – יותר מאשר רק "מידי פעם". יד על הלב, הייתי מעדיף לא לפגוש שגיאות. אין לי ספק שהן גורמות לתחושה של אי-נוחות, לשאלה של "אם הוא לא בודק את מה שהוא כותב, אולי אין הוא ממש מתכוון למה שאני קורא". אבל למדתי שהכתיבה הכמעט יום-יומית לרשת אפשרית רק אם הכותב מוכן לפעמים להגיד לעצמו "זה מספיק טוב" במקום "זה בדיוק מה שרציתי להגיד". אפילו אם זה לפעמים צורם, אני מוכן לסלוח שגיאות איות.

כן ל-PLNs, אבל חשוב לזכור גם למה

לפני כשבועיים כתבתי כאן על רשתות ללמידה אישית (אולי עדיף "רשתות אישיות ללמידה"?) שעליהן כותבים פחות או יותר מידי יום בבלוגוספירה החינוכית. בלוגרים רבים רואים לנכון לדווח שזה עתה הם הקימו לעצמם רשת כזאת, או מונים בשביל הקוראים שלהם את מלוא הכלים שמזינים את הרשתות האלו. היום ג'ף אוטכט מסייע לאלה שעדיין לא קפצו למיים, ומתאר לנו את ה-Stages of PLN adoption. אוטכט מונה חמישה שלבים, מהצלילה האינטנסיבית לתוך הרשת ועד לשימוש מאוזן באותה רשת. אינני מוצא שום דבר ייחודי בתיאור של אוטכט – השלבים שהוא מתאר דומים מאד לעקומות האימוץ של כלים רבים שבהן הספרות הסוציולוגית מוצפת.

מעניין יותר מאשר התיאור הסתמי של עקומת השימוש, היא מה שנראה כהנחה סמוייה בייעוץ שאוטכט מגיש לנו. הוא כותב:

I too have been thinking about how one goes about starting a PLN, how do you monitor it, and how do you learn to shut it off. We all continue to push teachers to start PLNs if they haven’t already.
קשה לא להרגיש שיש כאן בלבול בעייתי מאד. אוטכט כותב שהוא מתייחס לרשתות ללמידה אישית, אך בעצם, הדגש שלו הוא בכלים טכנולוגיים ספציפיים שמשום מה הפכו לעיקר, למאפיינים המרכזיים של הרשתות האלו. גם אם נסכים שבעזרת כלי Web 2.0 הרשתות ללמידה אישית של היום מסוגלות להכיל עמיתים מכל העולם ולהביא לנו מידע במהירות בזק, רשתות כאלו לא קמו, כפי שאפשר לחשוב מהקריאה בבלוגים, בעקבות כלי Web 2.0. גם ללא טכנולוגיות מיוחדות אנשים הקימו, והפעילו, רשתות אישיות. קבענו לעצמנו תחומי עניין שמהם דלינו מידע שחשוב לנו, סיגלנו לעצמנו מקורות מידע עדיפים על פני אחרים, יצרנו לעצמנו חוגי יועצים ומתייעצים בנושאים שונים שבעזרתם יכולנו ללבן בעיות ולהחליט על אלו צעדים לנקוט. אבל משום מה, מקריאת הדיווחים הרבים של בלוגרים על "הקמת" הרשתות שלהם, אפשר לחשוב שעד שהיו להם כלי Web 2.0, לא רק שהם לא ידעו שהם דיברו פרוזה, הם בכלל לא ידעו שאפשר לדבר פרוזה.

כמובן שאין שום פסול בשימוש בכלים רבים שמרחיבים את הנגישות שלנו לאנשים ולמידע בנושאים רבים ומגוונים. אם, באמצעות כלים כאלה, אנשי חינוך מצליחים להתעדכן לגבי המתרחש בתחומי העניין והעיסוק שלהם, זה רק לטובה. ואם כך, אפילו אם יש כאן בלבול, מה כל כך בעייתי?

עבורי, הבעיה היא בכך שהעיסוק ברשתות האישיות ברמה של השימוש בכלי זה או אחר מסיט את הדיון מהמקום החשוב שממנו (לדעתי) הוא צמח תחילה. עולם התקשוב החינוכי מוצף בכלים לניהול ולהכוונת תהליך הלמידה מהצד של המורה. נהוג לכנות את הכלים האלה content management systems. המערכות הטכנולוגיות האלו צמחו מתפיסות חינוכיות מסורתיות בהן המורה "מעביר" את הידע הדרוש אל תלמידיו, והן מנציחות את התפיסות האלו. לעומת ה-CMS, אנשי חינוך רבים זיהו את הכוח החבוי בכלי Web 2.0 להעצים את הלומד עצמו. ה-PLE (ובעקבותיה, ה-PLN) התאימה לתהליך לימודי שבו הלומד נמצא במרכז ויש לו גישה לחומרי לימוד מגוונים המגיעים אליו ממקורות רבים ולא רק ממורה שקובע מה ראוי להתייחסות, ובאיזה סדר. הכלים האלה אפשרו לאנשי חינוך לקדם תהליכי למידה הבנייתיים אצל הסטודנטים והתלמידים שלהם.

בהקשר הזה, רשת הלמידה האישית היא בעלת חשיבות חינוכית רבה. הדיון בה נוגע במהות החינוך ומחייב בחינתן של גישות חינוכיות שונות והתאמתן לטכנולוגיות שונות. מנותק מההקשר הזה, אני חושש שהדיון על הרשתות האלו יתדרדר בהכרח לעריכת רשימות של כלים, ורדיפה אחר כל כלי חדש רק מפני שהוא חדש.

ההרהורים האלה מתבשלים אצלי זמן רב. עם זאת, מאמרון של דוג בלשאו, והתגובות לאותו מאמרון שם, וגם בבלוג של ויל ריצ'רדסון, עוסק בשאלות דומות.

נו, האם אין זה מספיק כבר?

דייוויד ורליק העיר נשכחות. ולמרות שחשבתי שכבר אין טעם להתייחס, משהו בדבריו צרם לי עד כדי תגובה.

בבלוג שלו, ורליק מעלה וידיאו יחסית חדש של B.J. Nesbitt המבוסס על וידיאו של מיכאל ווש מהאוניברסיטה של קנסס. לפני חודשיים התייחסתי כאן לווידיאו החדש ביותר של ווש. ההתייחסות היתה די ביקורתית, וזה מפני שחשתי שההתייחסות הראשונה שלי לווידיאו הזה, שלושה חודשים לפני-כן, היתה סלחנית מדי.

אין לי, ולא הצלחתי למצוא, מידע על אותו B. J. Nesbitt, אבל באתר אחד בו מופיע הווידיאו החדש שלו הוא גם כותב:

This project was created to inspire teachers to use technology in engaging ways to help students develop higher level thinking skills. Equally important, it serves to motivate district level leaders to provide teachers with the tools and training to do so.
אין לי סיבה להתווכח עם גישה כזאת. אני באמת בעד. אבל הדרך של הצגת "דעות" התלמידים, דרך שהיתה אולי די מקורית בווידיאו של ווש, הפכה, מאד מהר, לנדושה למדי. התלמידים מחזיקים פלקטים הנושאים משפטים שכאילו משקפים את דעותיהם על לימודיהם בבית הספר. ואם בווידיאו של ווש זה נתן דרור לפופוליזם זול, הפעם אותו פופוליזם נעשה ממש משוחרר רסן. אבל נדמה לי שלא הייתי כותב על זה כאן שוב אילו ורליק לו היה מזמין את קוראיו לתרום את המשפטים שהם חושבים שהיו צריכים להופיע על הפלקטים. ורליק שואל:
What Would You Have Them Say?
הוא אפילו מעלה לאתר תמונה של תלמיד עם פלקט, כמו בווידיאו. והפעם, על הפלקט משפט שנראה לו מתאים.

אז אם מזמינים אותי, קשה לי לסרב. אז הנה, גם אני מוכן לתרום משפט:


אני מודה, אני בדרך כלל מרסן את עצמי כאשר אני חש שעולה בי התקפה של נבזות, אבל הפעם ….

מאשימים את השליח?

אתמול הגעתי למרכז למו"פ של אורט ליום העיון "'חיים בסרט' ו'אוכלים סרטים'" במסגרת שבוע המודעות לאינטרנט בטוח. בסיום היום, מארגנת הכנס, טל בר-מעוז, ומנהל פיתוח טכנולוגיות אינטרנט של המו"פ, שרון גרינברג, הדגישו שהמסר שלהם הוא קודם כל שהאינטרנט הוא דבר חיובי. אני מסכים. עם זאת, נדמה לי שממה שהתרחש במהלך יום העיון היה קשה להסיק שזה אכן היה המסר.

במהלך יום העיון צפינו במספר סרטים שתלמידי בתי ספר העלו לאתרים כמו YouTube ו-Flix, וכצפוי, הזדעזענו. בסרטים רואים התנהגות של תלמידים שהמילה "בלתי-הולמת" בקושי מתקרבת לתיאור מתאים. מדובר בהתנהגות דוחה, חסרת מעצורים, וגם מוחצן. לא פעם, המצלמה והידיעה שסרט מופץ בציבור, יכולות לרסן התנהגויות בלתי-מקובלות. במקרה של הסרטים האלה, נדמה לי שקרה ההפך – הן עודדו אותן. מהבחינה הזאת, אפשר לטעון שהאינטרנט מילא תפקיד חשוב, ושלילי, בפומביות של התופעות האלו.

אך עם זאת, קשה לא להרגיש שיש כאן מקרה של "להאשים את השליח". אפילו אם האינטרנט מעודד התנהגות מוחצנת כמו זאת שרואים בסרטים, קשה לטעון שהוא גורם להתנהגות הזאת. נמסר לנו שאחד מהסרטים שראינו ינק השראה מסרט אמריקאי של החודשים האחרונים, American Pie 6. ממה שהצלחתי לדלות, מדובר בסרט כל כך גרוע שאפילו רוב המבקרים אינם מוכנים לסקור אותו. קהל היעד שלו הוא, כנראה, תיכוניסטים. (אני מבקש סליחה מראש. בוודאי אין כאן שום כוונה להכפיש את שמה של אוכלוסייה שלמה.) אבל אם, בהשראת סרט הוליוודי גרוע, קבוצה של תיכוניסטים "מפיקים" סרט משפיל על המורה שלהם, או על המתרחש בכיתה, האם האינטרנט אשם?

רבות נכתב על כך שלאינטרנט זכרון ארוך, ושאנחנו – מבוגרים ובני נוער כאחד – עדיין לא הסתגלנו למציאות הזאת. במציאות הזאת, איננו ערים לכך שמעשה קונדס שאנחנו מעלים לאתר כלשהו היום עשוי להזיק לנו בעתיד – כאשר נחפש עבודה, למשל. אנחנו נמצאים בתקופה של טשטוש הגבולות בין האישי והציבורי, ואני מניח שהקלות שבה תלמידים מעלים חומרים מבישים לאתרי סרטים איננה נובעת מאמות מידה מוסריות ירודות בלבד, אלא מתוך הבלבול שמלווה את הטשטוש הזה. אם אנשים מבוגרים מהתלמידים האלה אינם מתביישים מהדרך שבה הם מציגים את עצמם בתוכניות של "Reality TV", על מה יש להם להתבייש?

יכול להיות שהטשטוש הזה איננו גורם משמעותי בהתנהגות שרואים בסרטים האלה. אבל אפילו אם לא, מוזר היה בעיני שבכלל לא היתה התייחסות לנושא הזה ביום העיון. התבקשנו להביע זעזוע, ואת זה כמובן עשינו. אפילו התרעמנו. אבל מעבר לזה, לא חשתי שהיה נסיון למקם את הנושא בראייה תרבותית רחבה יותר, או להבין את המציאות כך שנוכל לפעול לשנות אותה. וחבל.

בשבח ההרצאה

כאחד שלא פעם מוצא את עצמי ישן בהרצאות, אני חש צורך לציין שעל אף ההתנהגות (הלא לגמרי רצונית) הזאת, אני משוכנע שהרצאות יכולות להיות כלי מוצלח להעברת מידע, וללמידה מצד המאזין. אני כמובן מוצא מעלות רבות בעולם ה-Web 2.0, אבל אחת התכונות הפחות חיוביות שלה היא הנטייה של נאמני ה-Web 2.0 לבטל דרכי למידה שאינם "שיתופיים". חסידי Web 2.0 רבים בזים לדרכי הוראה/למידה שלכאורה מנציחות מודל הוראה שהיא "מהמומחה אל ההדיוט", מהכלי המלא, יודע הכל, אל הכלי הריק, הזקוק למילוי. אך מה לעשות, ולפעמים, ואפילו לעתים קרובות, יש המון שאפשר ללמוד דרך מסגרות לימוד מסורתות יותר, כמו הרצאות.

הרהורים האלה נכתבים בעקבות מאמרון חדש בבלוג של קתי דייווידסון. דייווידסון כותבת על מפגש שלה מלפני מספר ימים עם סטודנטים באוניברסיטה במדינת לואיזיאנה. היא מסבירה שהיא התלבטה כיצד לנהל את המפגש: האם להעזר במצגת, ולפתח "דיון", או פשוט לקרוא, מילה במילה, את ההרצאה שלה מן הכתוב. בסופו של דבר, היא בחרה בקריאה מן הכתוב. היא מציינת:

It is, admittedly, very difficult to listen to a densely packed essay, with many twists and turns, with a thesis, and then a deliberate modification of that thesis, and then generalizations that account for both the thesis and its exemptions. Difficult. Maybe that was what I was after. Hmmmm. There is so much claptrap about new media, it is possible that not only was I aspiring to modeling for graduate students the way one makes a nuanced and careful argument but also the way one takes seriously an idea about which there is a lot of goofball overgeneralization. "Difficulty" isn't just an experience but a performative act of its own, one that says "Focus! Attend! Take this Seriously!" I'm not sure whether or not I pulled it off last night, but I think that aspiration to underscore the seriousness of New Media as a topic was partly my motivation (I had a choice until the buzzer and wasn't entirely sure which I would do, read the paper or talk it more casually). And partly I wanted my paper to be an exemplification of what humanists do.
אפשר, אולי, לזהות נימה של אליטיזם בהתלבטות של דייווידסון, כאילו שכאשר מחליטים להיות רציניים באמת, אז זונחים את הפירוטכניקה הטכנולוגית וחוזרים למילה הכתובה. אבל ברור לי שאין זאת הכוונה שלה. דיווידסון הרי פעילה מאד בתחום של טכנולוגיות חדשות בתהליכי למידה, ואין סיבה להטיל ספק במחוייבות שלה לשינוי בתהליכים האלה. אבל היא איננה מבטלת את הערך של ההרצאה, וכאשר היא עושה זאת היא מזכירה לנו שאין רק דרך אחת ללמוד.

אינני יודע אם יהיו תגובות למאמרון הזה של דייווידסון. בינתיים, לא מצאתי כאלה בבלוגים שונים. אבל המאמרון שלה הזכיר לי מאמר שהתפרסם לפני קצת יותר משנה. מדובר במאמר מאת מארי בורגן, In Defense of Lecturing. אינני מכיר את מארי בורגן, אבל הקבלות שלה בעולם האקדמי מרשימים ביותר. במאמר די ארוך, בורגן בוחנת את ערכן של הרצאות מזוויות רבות. היא איננה שוללת דרכי למידה קונסטרוקטיביסטיות, אבל היא גם טוענת, כמו דייווידסון, שההרצאה מאפשרת לסטודנט לצלול לתוך מדרכי ארגון החשיבה של המרצה, היא מדגישה שהלמידה הזאת חשובה מאד:

It is in this context, it seems to me, that teachers are irreplaceable as models of knowledgeable adults grappling with first principles in order to open their students' understanding. Indeed, surveys have shown that such modeling is critical in students' responses to their teachers: The two features of an individual instructor's pedagogy that most engage undergraduates are control of the material and concern with students' understanding of it. No matter how recondite or obscure the ideas may be, the phenomenon of a grown-up person capable of talking enthusiastically and sequentially can show students how they themselves might someday be able to think things through.
ואולי מה שאני אוהב יותר מכל דבר אחר באינטרנט, היא האפשרות שהיא פותחת לפני להחשף לכתיבה מאורגנת, מפוקחת, וגם לא פעם משכנעת ששונה במידה רבה מהעולם שבו אני בדרך כלל נמצא. חומר למחשבה.

מה עושה ה-Superbowl בבלוג על תקשוב בחינוך?

קצת להפתעתי, כבר יומיים בלבד לפני אחת האירועים הספורטיביים המתוקשרים ביותר של ארה"ב, ועדיין לא מצאתי שום התייחסות – לא בעיתונות, ולא בבלוגים חינוכיים – לאופי המיוחד של האצטדיון שבו המשחק הזה יתרחש. ומפני שלאצטדיון הזה יש חשיבות לא קטנה לאופיו של החינוך בעתיד, נדמה לי שראוי שגם אלה מאיתנו שאינם מתעניינים יתר על המידה בספורט יהרהרו רגע בנושא.

משחק הסופרבול יתרחש באצטדיון של האוניברסיטה של פיניקס – אצטדיון שנחשב לאחד האצטדיונים המודרניים והמרשימים ביותר שנבנו בשנים האחרונות. אבל מה שמעניין כאן הוא שקבוצת הכדורגל של האוניברסיטה של פיניקס אינה משחקת באצטדיון הזה. ולא רק קבוצת הכדורגל. אף אחת מקבוצות הספורט של האוניברסיטה של פיניקס אינן משחקות שם, מהסיבה הפשוטה שלאוניברסיטה הזאת אין קבוצות ספורטיביות בכלל.

המשרדים הראשיים של האוניברסיטה של פיניקס, כמו האצטדיון שלה, נמצאים בעיר פיניקס שבמדינת אריזונה, אבל ספק אם המשרדים האלה הם "קמפוס" במובן המקובל של המילה. שלוחות של האוניברסיטה נמצאות בעשרות, ואולי מאות, ערים ברחבי ארה"ב. בעצם, היא אוסף של שלוחות פחות או יותר עצמאיות שעוסקות בהכשרת מבוגרים. הרוב הגדול של הסטודנטים של האוניברסיטה מפרנסים משפחות, ואין להם זמן ללמוד במסגרות יותר מסורתיות. תמורת תשלום שבכלל אינו קטן, אפשר ללמוד לתואר, אפילו לתואר מתקדם. וכצפוי, רבים מהקורסים של האוניברסיטה מועברים באמצעות התקשוב.

על פי רוב, הקורסים של האוניברסיטה קצרים, ובמקום ללמוד בסמסטרים מסודרים, הקורסים מדורגים – בדרך כלל האורך של קורס הוא חמישה שבועות, והסטודנטים לומדים רק בקורס אחד בעת ובעונה אחת. מסלולים שונים של האוניברסיטה זכו להסמכה של גופים מסמיכים שונים, ומשמעות הדבר היא שתואר משם נחשב באמת לתואר, אבל אין זה פלא שביקורת רבה מושמעת כלפי האוניברסיטה. מתייחסים לא רק לעובדה שהרווחים הכלכליים, ולא הלמידה, נמצאים במכרז, אך גם לעובדה שסגל ההוראה איננו מספיק מקצועי, שהדרישות מהסטודנטים אינן גבוהות, ועוד. בסופו של חשבון, תואר מהאוניברסיטה הזאת אינה נחשבת, בלשון המעטה, כתואר יוקרתי.

למרות הביקורת, קשה לא להסכים ש-"רכישת" האצטדיון על ידי האוניברסיטה היתה השקעה שיווקית מחושבת היטב. בוויקיפדיה אנחנו קוראים על ה-"רכישה", ומלגים שבעצם היתה זאת רכישה של שם האצטדיון:

It is not a University facility but a municipal sports arena whose naming rights were bought by UOP for advertising purposes. The school agreed to pay $154.5 million for the 20-year arrangement shortly after the Stadium's construction in 2006.
עשרות מיליוני אזרחים אמריקאיים שצופים באירועים ספורטיביים מתוקשרים היטב שמתרחשים באצטדיון נחשפים בדרך הזאת לאוניברסיטה. רכישת השם אכן דורשת השקעה גדולה מאד, אבל חצי דקה של פרסום בזמן הסופרבול השנה עולה 2.7 מיליון דולר, והזמן הזה חולף מהר. האוניברסיטה של פיניקס מנוהלת על ידי אנשי עסקים ולא על ידי אנשי חינוך. אין ספק שהם שקלו את הכדאיות של ההשקעה שלהם היטב.

מעבר למבצע שיווקי/פרסומי זה או אחר של מוסד חינוכי זה או אחר, ראוי לציין שהאוניברסיטה של פיניקס בכל זאת מציע אלטרנטיבה למסגרות הלימודיות הקיימות היום. אפילו אם מה שהם מציעים איננה לטעמי, נדמה לי שאין ספק שיש צורך אמיתי בהתנסויות ובמסגרות חדשות. ואכן, היא איננה הארגון היחיד שמחפש דרכים בלתי-שגרתיות לטפל בצרכים ההשכלתיים המשתנים של ימינו. השבוע קראנו שבאנגליה, רשת מקדונלדס קיבלה היתר להפעיל פרויקט להענקת תעודת סיום תיכון לחלק מעובדיה. בדיווח אחד קראנו:

The government is giving the U.S. burger chain — along with a rail company and an airline — the right to award credits toward a high school diploma to employees who complete on-the-job training programs.
בכתבה אחרת על הנושא מצטטים את השר לענייני כישורי הציבור שאומר:
It is right that we recognize and accredit employers that have shown a commitment to training and developing their staff…. This is an important step towards ending the old divisions between company training schemes and national qualifications, something that will benefit employees, employers and the country as a whole.
אין ספק שפני החינוך משתנים, ולא רק בגלל האפשרויות שהתקשוב פותח לפניו. רצוי, כמובן, שאלה מאיתנו שרואים ערך בתקשוב יסבירו שאותו ערך נמצא ביכולות הלמידה שהוא מקדם, ולא רק בהכשרה של עובדים.

לקרוא ולכתוב, ושוב לקרוא ולכתוב

לפני כשלושה שבועות קראתי מאמר מעניין מאד באתר של השבועון ניו יורקר – Twilight of the Book. המאמר סוקר את הירידה התלולה והמתמדת בקריאה בעולם המערבי. מדובר בעיקר בספרות יפה, אבל באופן כללי בכל סוג של טקסט.

המאמר עצמו מאד עניין אותי. מה לעשות, ונושאים הקשורים לאוריינות, כמו הדרכים שבהן הכתב משפיע על החשיבה, או המהפכה של הדפוס, הם בין הנושאים האהובים עלי. עם זאת, לא חשתי שאוכל להתייחס אליו כאן. לא היה בו משהו שגרם לנורה לדלוק מעל לראש, או שגרם לי לאמור לעצמי שאני חייב לדווח עליו. הוא אמנם ריכז נתונים רבים, ומעניינים, ועורר שאלות מפתות בנוגע למקום של הקריאה בתרבות שלנו, אבל לא זיהיתי בו משהו שעורר אצלי את הדחף לכתוב עליו. אבל כאשר קראתי את המאמרונים האחרונים בבלוג של Artichoke, מצאתי שגם היא התייחסה אליו, ומכיוון שנראה לי חשוב מאד לחינוך.

Artichoke מספרת סיפורים. מה שמרתק בבלוג שלה היא הדרך שבה היא מפתחת סיפור שתחילה נראה תלוש מכל הקשר שפתאום מתגבש לרעיון מזוכך וברור. הקורא מבין שבעצם, יש פואנטה. ובאופן פארדוקסלי, בסיפור ש-Artichoke סיפרה הפעם – A World Without Doubt – הפואנטה היא שהסוגים ה-"חדשים" של אוריינות שמרבים היום לעודד בבתי הספר אמנם "מספרים סיפור", אבל בעצם, הסיפור איננו האמצעי העדיף על מנת להבין "פואנטה" מורכבת.

הרעיון המרכזי הזה צומח מהרעיונות של וולטר אונג, שתיאר, עוד לפני כ-25 שנים את ההבדלים בין תרבויות מבוססת דיבור לבין תרבויות מבוססות המילה הכתובה. אונג טען שבהשפעת הטלוויזיה ומכשירים דומים תרבויות טכנולוגיות נכנסות לשלב שהוא כינה "secondary orality", שלב תרבותי שבו הסיפור חוזר להיות האמצעי המרכזי כדי להעביר מסר. הבעיה היא ש-"מסרים" מורכבים אינם עוברים כל כך בקלות דרך סיפורים. מתוך המאמר בניו יורקר:

Whereas literates can rotate concepts in their minds abstractly, orals embed their thoughts in stories. According to Ong, the best way to preserve ideas in the absence of writing is to “think memorable thoughts,” whose zing insures their transmission. In an oral culture, cliché and stereotype are valued, as accumulations of wisdom, and analysis is frowned upon, for putting those accumulations at risk. There’s no such concept as plagiarism, and redundancy is an asset that helps an audience follow a complex argument.

בעיני Artichoke, וגם בעיני, המצב הזה מעורר חששות רבים. היא מצטטת עוד מתוך המאמר בניו יורקר:

It can be amusing to read a magazine whose principles you despise, but it is almost unbearable to watch such a television show. And so, in a culture of secondary orality, we may be less likely to spend time with ideas we disagree with.

לאור האפשרות הזאת היא שואלת אם העיסוק הרב שלנו סביב וידיאו, וסביב "איך לספר סיפור" בבית הספר איננו יוצר סכנה שבמקום ללמוד להיפתח לרעיונות חדשים, נלמד להסגר בפני כל דבר שזר לנו. אולי זה אינו צריך להפתיע אותנו, אבל מאמר בעיתון ניו זינלנדי מלפני מספר שבועות דיווח על תוצאות של מחקר שחיזקו את החשש הזה:

Researchers from the University of New South Wales (UNSW) have found that while Internet searches do bring up a variety of useful materials, people pay more attention to information that matches their pre-existing beliefs.

כריס אנדרסון (ההוא מ-"הזנב הארוך"), בסקירה על הספר "הברבור השחור" התייחס למידה שבה הסיפור יכול להגביל אותנו:

Our brains are wired for narrative, not statistical uncertainty. And so we tell ourselves simple stories to explain complex things we don't – and, most importantly, can't – know.

אני אוהב סיפורים. אני אוהב אותם באודיו, וגם בוידיאו, וכמעט בכל דרך שמישהו מוכן לספר אותם. אני משוכנע שהיכולת לספר סיפור, דרך אמצעים רבים ומגוונים, היא בין ה-"כישורים" שרצוי שתלמידים ילמדו בבית הספר. אבל גם ברור לי שאם אנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יוכלו להבין רעיון מורכב, הסיפורים שלהם יצטרכו לבוא כהשלמה לטקסטים "מסורתיים" ולא להחליף אותם.