לפעמים נעים להגיד מילה טובה

יד על הלב, הביקורתיות האין-סופית של הבלוג הזה מעייפת גם אותי. העובדה שהתקשוב החינוכי איננו מתקדם בכיוון הרצוי איננה אומרת שאין מספר נקודות אור. לא כל מה שקורה בחינוך באמצעות התקשוב הוא העמסת עוד ועוד שיעורי בית במסווה של סרטונים "לימודיים", או איסוף מתמשך של מידע אודות התלמיד על מנת "לקדם" אותו, או אימוץ כלים דיגיטאליים על מנת ליצור רושם של חדשנות עבור אותם הדברים שתמיד נעשו בבית הספר. בנוסף למנות גדושות של כל אלה יש גם לא מעט אנשי חינוך שמגייסים את התקשוב כדי ליצור חוויה לימודית אחרת מהרווח היום. ואפילו אם מדובר בשחייה נגד הזרם, בכל זאת מדובר בפעילות חיובית, באיים של התנסות ואפילו של הצלחה. פעילויות אלה יכולים להוות מגדלור שלאורו ניתן לכוון את המשך השימוש בתקשוב.

נקודות האור האלה קיימות, אפילו אם לא פעם מתקבל הרושם שהמדווחים עליהן פועלים מתוך תחושה של קרב מול טחנות רוח – לא במשמעות של קרב מול יריב דמיוני, אלא של קרב שאין סיכוי לנצח בו. גם אם הכיוון היום איננו לקראת שימוש בתקשוב כדי ליצור חוויה לימודית אחרת, חשוב לא לשקוע בתבוסתנות – מורים חדשים שנחשפים לתקשוב צמאים לראות דרכים חינוכיות לשלב אותו בעבודתם, ואם לא מכוונים אותם בכיוון הרצוי כל מה שיראו הוא השימושים השולטים היום. לכן, על אף התחושה שהקרב הוכרע ושהתקשוב בחינוך ימשיך לשרת את התפיסות החינוכיות הלא רצויות, חשוב למצוא את נקודות האור.

ואם, למרבה ההפתעה, נקודת אור כזאת באה מלמעלה, ממקומם של מעצבי המדיניות, כדאי ורצוי לציין זאת. כאשר אדם בעל תפקיד מרכזי, אדם שבכוחו להשפיע, מבטא גישה חינוכית אמיתית כלפי התקשוב, זה בהחלט ראוי לציון. לא קשה, כמובן, להשמיע סיסמאות קליטות או הבטחות מעודדות שבהמשך מתגלות כריקות מתוכן. זה הרי קורה באופן תדיר (וזאת הסיבה שעם השנים נעשינו אדישים לסיסמאות האלה, וחששנים כלפי אלה שמשמיעים אותן). אבל לפעמים לדברים שנאמרים יש צלצול של כנות ואנחנו מרשים לעצמנו לחשוב שאולי הפעם לא מדובר בסיסמאות בלבד, אלא בגישה שעשויה להשפיע לטובה על מדיניות.

כך היה לפני שבוע כאשר קראתי מאמרון של ג'וסף סאות (South) המנהל של המשרד לטכנולוגיה חינוכית בממשל האמריקאי. מעניין לציין שהמאמרון התפרסם ב-Medium שהוא מרחב אינטרנטי פתוח המפרסם מאמרונים על מגוון נושאים מגישות מגוונות. בתוקף תפקידו סאות בוודאי היה יכול לפרסם את דבריו בדרכים רשמיות, וסביר להניח שמסמכים רשמיים אכן מתפרסמים כך. לאור זה ההחלטה לפרסם על גבי פלטפורמה פומבית מעידה על הרצון של סאות לא סתם להסביר את שורשי המדיניות שלו, אלא גם לעורר התייחסות. זאת ועוד: הפרסום ב-Medium רומז על כך שסאות מבין שהאינטרנט איננו סתם צינור שדרכו אפשר להפיץ מדיניות אלא מרחב שבו ניתן ללבן רעיונות. נוצר הרושם שסאות איננו טכנוקרט אפור או עושה דברן של חברות התקשוב הגדולות, אפילו אם סביר להניח שלאדם שמתמנה למשרה כמו שלו יש קשרים ענפים בעולם העסקים.

עיון בקורות החיים של סאות באתר המשרד לטכנולוגיה חינוכית מראה שהוא בעל רקע מרשים מאד בתחום התקשוב – בפדגוגיה, בפיתוח כלים, בהטמעה. ואולי מרשים יותר, במאמרון ב-Medium הוא מספר על השינוי כלפי הלמידה שהתרחש אצלו בעקבות הפגישה הראשונה שלו עם המחשב כאשר היה בכיתה ד':

I learned by trial and error, and enjoyed every minute of it. I didn’t mind the setbacks and failures because I was trying to do something big and knew that of course it wasn’t going to work the first time. I chose projects that interested me, and I worked hard at them. Hours would go by, and I wouldn’t even realize I had skipped lunch until I found myself completely famished on the bike ride home. My learning was transformed.
סביר מאד להניח שאדם שחווה את הלמידה בדרך הזאת מפנים תובנות כלפיה, ומבין היטב את ההבדל בין למידה "משמעותית" (סליחה) לבין מה שמתרחש היום בבתי הספר. סאות כותב על חוויה לימודית שמחוללת שינוי (transformative learning experience). הוא מציין שחוויה מהסוג הזה משנה את הבנתנו כלפי מה זה ללמוד. וכאשר הוא כותב על עצמו אנחנו מבינים שלא מדובר בסיסמאות. הוא כותב, למשל, שלפני שהוא התחיל "לשחק" במחשב:
I thought that learning was mostly about memorizing facts and correctly regurgitating them at test time. Teachers and textbooks knew everything, I thought, and learning was the process of loading what was known into my brain so I could spit it back out verbatim.
ובהמשך, הוא מסביר שבמעבדת המחשבים הוא גילה שעיקר הלמידה הוא למצוא, דרך ניסוי וטעייה, פתרונות לבעיות מורכבות. הוא למד גם את החשיבות של שיתוף פעולה:
I also learned that working with others to find solutions was not cheating, and was, in fact, the only way I could possibly accomplish my learning goals.
סאות איננו מזכיר את סימור פפרט במאמרון שלו, אבל התהליך שהוא מתאר תואם בצורה כמעט מדויקת את חווית הלמידה שפפרט ביקש ליצור באמצעות המחשב. כאשר סאות מתאר את הלמידה שבעיניו מתאפשרת בעקבות התקשוב הוא יונק מהתפיסה החינוכית של פפרט, תפיסה שמספר דורות של "שילוב" המחשב לתוך מערכת החינוך הצליחו למגר ולהשכיח:
So when we say transformational learning experiences powered by technology, we are talking about authentic, project-based learning, where students have agency, ownership and commitment to a relevant and meaningful goal that allows them to use digital tools to take on roles of creators, problem solvers, and learner-teachers working with and alongside peers, instructors, and other mentors to accomplish something bigger than themselves.
מעודד מאד לקרוא את דבריו של סאות. אפשר אפילו להתגבר על הציניות הבלתי-נמנעת שהיא תוצר של שנים של קריאת הצהרות דומות אך חסרות כיסוי במעשים. במקרה של סאות מתקבל הרושם שאלה אינן רק הצהרות, אלא שהוא באמת מתכוון למה שהוא כותב.

ובכל זאת, אין מנוס מלקלקל טיפה את החגיגה ולהעלות "ובכל זאת" לא כל כך קטן. על אף תפקידו הרם, אני חושש שבמערכות החינוך של ארה"ב קולו של סאות איננו הקול הדומיננטי. הקולות שקוראים ליותר ויותר מבחנים על מנת "לוודא" שתלמידי בתי הספר אכן מתקדמים ורוכשים את מה שמבקשים להקנות להם, ולאיסוף אינטנסיבי של מידע אודות התלמידים על מנת, לכאורה, "לקדם" אותם, חזקים בהרבה מקולו של סאות. חשוב לזכור שהשימוש בתקשוב שעליו הקולות האלה משמיעים שונה מאד מהשימוש שעליו סאות מדבר. ובכל זאת, המצאותו של אדם כמו סאות במשרה כל כך חשובה במערכת החינוך האמריקאית היא סיבה לאופטימיות. הוא הרי באמת מבין את כוחו של התקשוב בחינוך, ויש סיכוי שמתפקידו הוא יוכל לקדם את השימוש בתקשוב בכיוון הזה.

אין מקום לשמחה לאיד

לפני שבוע חברת פירסון (Pearson), שלפי ויקיפדיה היא החברה הגדולה ביותר בעולם בתחום החינוך, וגם המו"ל הגדול ביותר בעולם, הודיעה שהיא מפטרת 10% מעובדיה (כנראה כ-4000 עובדים) על מנת לייצב את החברה שנתקלה בקשיים כלכליים. הניו יורק טיימס מדווח:

The move comes as Pearson, which makes the bulk of its sales from its educational-testing activities in the United States, warned of weaker profit as an improving American job market slows college enrollments. That, by extension, has slowed demand for its textbooks and standardized testing services, which are the most commonly used for higher education admissions in the United States. The group also pointed to falling university enrollments in other major English-language markets, including Britain and South Africa.
מעניין לגלות שהגידול בתעסוקה גורם לירידה במספר הנרשמים להשכלה הגבוהה. אמנם הגיוני שככל שיותר אנשים יוצאים לשוק העבודה פחות הולכים ללמוד, אבל בכל זאת הדבר נראה טיפה מוזר. הרי נהוג לחשוב שההשכלה הגבוהה היא קרש קפיצה לשיפור האפשרות לתעסוקה איכותית, והנה כנראה אצל לא מעטים החלום של לימודים על מנת להשיג משרה טובה איננו נראה ישים והם פשוט מסתפקים במציאת כל עבודה אפשרית.

אבל מעבר להאטה בנרשמים ללימודים יכול להיות שיש גורם נוסף שמשפיע על המצוקה הכלכלית של פירסון. מנכ"ל החברה הודה שאכן הירידה בנרשמים ללימודים השפיעה על הרווחיות, אבל הוא שלל את הטענה שגם לדיגיטאליות ולתקשוב השפעה משמעותית על המצב. כתבה בטלגרף הבריטי מצטט אותו:

What I think is completely overblown, frankly, is the comparison between education and the music industry. What happened there was people started downloading individual songs and unbundling albums.

That can’t happen with university courses and testing. Open education resources have a role to play; a Harvard professor giving a free lecture online is great, but it is not the same as what happened in the music market.

מנכ"ל פירסון איננו חש מאוים, אבל חשוב לזכור ששיבושים מטבעם נוטים להופיע באופן בלתי-צפוי. תעשיית המוסיקה לא חזתה את Napster, אבל זמן קצר אחרי ש-Napster הופיע הוא חולל שינויים מפליגים באותה תעשייה. האפשרות של הורדה מהירה וקלה (שלא לדבר על חינמית) של קטעי מוסיקה באמת שיבשה את מה שעד אז היתה תעשייה איתנה. ולא רק ההורדה החופשית גרמה לשינוי. במודל הישן היה צורך לרכוש אלבום שלם כדי לקבל שיר ספציפי שמצא חן בעיניך, ופתאום אפשר היה להשיג רק את השיר שרצית. מודל השיווק היה צריך להשתנות. ואכן, כך קרה. בהמשך ה-iTunes של אפל הראה שאם המחיר איננו מוגזם אנשים יהיו מוכנים לשלם עבור שירים נבחרים, וכך אפל, במקום חברות התקליטים, מצאה את ידה על העליונה. דבר דומה קרה לעיתונות המודפסת כאשר ה-WWW נעשה למקור זול וזמין לחדשות. פתאום לא היה צורך לרכוש עיתון (ולקבל את כולו כדי לקרוא, למשל, רק את מדור הספורט). בהמשך המפרסמים הפסיקו לפרסם בעיתון, והמודל הכלכלי של העיתונות המודפסת קרס.

אולי מנכ"ל פירסון משוכנע שדין ההשכלה הגבוהה איננה כדין תעשיית המוסיקה או העיתונות המודפסת. אבל ההיצע של קורסים מחוץ למסגרת אוניברסיטאית שיכולים להקנות ללומדים יתרון אצל מעסיקים, וגם הפירוק לגורמים שונים של התפקידים המגוונים שבאופן מסורתי ההשכלה הגבוהה סיפקה רומזים שמשהו דומה יכול לקרות גם שם. זאת ועוד: המהירות שבה תעשיית המוסיקה והעיתונות המודפסת נדרשו להשתנות רומזת על כך שמציאות בלתי-צפויה בהחלט יכולה להפתיע גם את עולם החינוך.

יש מי שטוען שהשיבוש הזה בהחלט צפוי. לפני שלוש שנים, למשל, קליי שירקי חזה שהעדר היכולת של ההשכלה הגבוהה להציע לימודים איכותיים במחיר סביר יביא לכך שיצמחו מודלים מתחרים להשכלה. הוא כתב:

The possibility MOOCs hold out is that the educational parts of education can be unbundled. MOOCs expand the audience for education to people ill-served or completely shut out from the current system, in the same way phonographs expanded the audience for symphonies to people who couldn’t get to a concert hall, and PCs expanded the users of computing power to people who didn’t work in big companies.
לאור מגוון הבעיות שאיתן ההשכלה הגבוהה (והחינוך באופן כללי) מתקשה להתמודד, קל להשתכנע ששירקי צודק ומנכ"ל פירסון משלה את עצמו. ההשכלה הגבוהה יקרה מדי, תלמידים שמסיימים K12 (אם בכלל) לא רכשו את המיומנויות הדרושות ללימודי המשך (וגם לא להיות אזרחים פעילים בחברה שלהם), תרבות המבחנים הסטנדרטיים איננה בוחנת למידה אלא קליטת מידע ואחזורו. אין ספק שדרושים שינויים. כל אלה עשויים להצביע על כך שהחינוך באמת בשל לשיבוש, עם השלכות מרחיקות לכת עבור חברת פירסון.

אבל על אף העובדה שלא אבכה עם פירסון תקרוס (אם כי אני כמובן אצטער על אלפי העובדים שיאבדו את פרנסתם) אני נוטה לחשוב שמנכ"ל החברה צודק, ומה שקרה לתעשיית המוסיקה ולעיתונות המודפסת לא צפוי לקרות לחינוך. ספרי לימוד מודפסים אולי יפנו את מקומם לספרי לימודי דיגיטאליים, אבל פירסון, כמו חברות ספרי הלימוד הגדולות האחרות, כבר נערכת למציאות החדשה הזאת, כולל הפיכת ספרי הלימוד לשיעורים אינטראקטיביים שכוללים גם מבחנים שמכוונים את הלומד. בנוסף, ספק אם מערכת הבחינות הענפה הקיימת היום בעולם דובר האנגלית הולכת להעלם, או אפילו להצטמצם. היות ואלה מהווים חלק ניכר ממה שפירסון מפיקה נראה לי שאין סיבה גדולה מדי לדאוג. זה כמובן איננו אומר שההתמודדות של פירסון עם הנושאים האלה תביא לשיפור החינוך, אלא רק שהחברה תמשיך לשרוד במציאות החדשה שמתהווה.

ואולי מצער עוד יותר – גם אם פירסון לא תצליח להתמודד עם המציאות המשתנה, סביר להניח שהחברות שיצליחו לתפוס את מקומה לא יביאו לשיפור הדורש תיקון, או לשינוי משמעותי בתהליכי ההוראה והלמידה. הן פשוט יצליחו לייעל את הקיים, ולהיהפך לחברות ענק שדואגות לרווחים שלהן. כך או כך, החינוך יפסיד.

אכזבה צפויה מראש?

מבדיקה שערכתי, נדמה לי שהפעם הראשונה שהתייחסתי כאן לדברים שכתב ויל ריצ'רדסון היתה לפני עשר שנים. יתכן, אגב, שמדובר במאמרון הראשון שפרסמתי כאן. היה הגיוני לצטט את ריצ'רדסון. זה היה בתקופה שבה כלי Web 2.0 היו להיט גדול בתחום התקשוב החינוכי, וריצ'רדסון היה בין הדמויות הבולטות של אנשי החינוך שביקשו להראות שניתן לשנות את התהליכי הלמידה וההוראה הרווחים בבתי הספר בעזרת הכלים האלה. הוא אפילו כיכב בכתבה על בלוגים בבתי הספר שהתפרסמה בניו יורק טיימס עוד בשנת 2003.

בערך 50 פעמים מאז הבאתי כאן דברים של ריצ'רדסון. על פי רוב התייחסתי לדבריו בחיוב, אם כי מדי פעם מצאתי לנכון להרים גבה ולשאול בנוגע לתשתית החינוכית שעליה הוא נשען. לא פעם הרגשתי שעל אף העובדה שהוא בא מהחינוך הוא "לומד" את ההיסטוריה של החינוך תוך כדי העבודה. זה כמובן לגיטימי, אם כי לפעמים זה גם מביך לקרוא הצהרות פשטניות. (הבדיקה שערכתי על הפעמים שהזכרתי את ריצ'רדסון העניקה לי הזדמנות לראות את השינוי שהתרחש לא רק אצלו, אלא גם אצלי. אפשר בקלות לראות שינוי בכתיבה עצמה ובדרך שאני בונה מאמרון, אבל יש גם שינוי משמעותי במיקוד, שינוי שאיננו שונה בהרבה מזה שראיתי שמתרחש אצל ריצ'רדסון. וכן, גם אצלי לא פעם אני קורא משהו מביך.) למען האמת, מרתק לראות את ההתהוות של החשיבה החינוכית של אדם דרך הכתיבה הבלוגית שלו – כמעט בזמן אמת. וזה מעניין עוד יותר כאשר מדובר באדם שנחשב מוביל בתחום התקשוב החינוכי.

בשלב הזה יש אולי טעם להדגיש שדי מזמן ההובלה בתחום התקשוב החינוכי עברה מידיהם של אנשי חינוך שראו בתקשוב מנוף לשינוי חינוכי לידיהם של יזמים והי-טקיסטים נטולי חזון חינוכי שמזרימים עוד ועוד תקשוב לתוך המערכת ועוד ועוד כסף לכיסיהם. לא פעם אני שואל את עצמי אם הרבה ממה שאני, כמו לא מעט אחרים, כותב היום נובע מהתחושה שהתנופה החינוכית שבזמנו נמצאנו במרכזה חמקה מידינו ושינתה כיוון.

וזה מביא אותי (סוף סוף?) להתייחסות לדברים שריצ'רדסון כתב השבוע. (הוא כתב באתר של Educating Modern Learners. קריאת המאמרון מחייבת הרשמה, אבל ההרשמה בחינם.) ריצ'רדסון מצטט מכתבה על בית ספר במדינת טקסס שנמצא בתהליך של אימוץ התקשוב בכיתות. התהליך מתקדם לסבירות הרצון של המורים. מורה אחת שחילקה מספר מכשירי טאבלט בכיתה שלה, למשל, מציינת שתלמידיה אוהבים את השינוי ומוסיפה:

It hasn’t changed the content, but it has definitely changed the way I deliver the content.
ריצ'רדסון כותב שהמשפט הזה מבטא את הבעייתיות של שילוב התקשוב בבתי הספר. על הכתבה באופן כללי הוא כותב שהיא מבטאת:
the oh so awful wonders of tablet technology and more in a school
נדמה לי שהמשפט הקצר הזה מזכך באופן נהדר, אם כי גם באופן מחריד, את המציאות של התקשוב החינוכי היום. מצד אחד אפשר להפיק נפלאות מהכלים שעומדים לרשותנו, אך מצד שני אותן נפלאות באות לביטוי בדרכים מאכזבות ביותר.

לפני עשור ריצ'רדסון לא היה כותב כך. לפני עשור הכתיבה שלו היתה מלאה באופטימיות. היה לו ברור שבהשפעת הכלים החדשים שעליהם הוא כתב משהו חיובי יתרחש בחינוך. אבל כידוע זה לא החזיק מעמד, עד שהיום הוא חש שקיים נתק כמעט מוחלט בין התקשוב לבין השימוש בו לצרכים לימודיים. בכתבה הנוכחית ריצ'רדסון כותב:

Welcome to the low-hanging fruit of edtech, where we embrace any technology that brightens up kids’ eyes and makes disengagement go away, even for the short term. And in our never ending (“Keep it new!”) chase to find new apps and devices to get kids to stop thinking about the stuff that they really want to do and learn, we’re training them to be even more dependent, more compliant, more inside the box that we build for them.
דבריו של ריצ'רדסון ממחישים את השינוי שהתרחש בהתייחסות לתקשוב בבתי הספר. כאשר קראתי אותם חשים צורך לחבר ביניהם לדברים שכתב דייוויד ורליק לפני כשנה. ורליק הוא איש חינוך ותיק. כמו ריצ'רדסון הוא בעל קבלות רבות בתחום התקשוב החינוכי. וכמו ריצ'רדסון, הבאתי דברים שהוא כתב פעמים רבות (בערך 30 פעמים) כאן. בכמה מהפעמים האלה ביקרתי את מה שנראה לי כהתלהבות יתר מהנעשה בתקשוב, אבל זה בוודאי איננו צריך למנוע ממני להכיר בתרומה המשמעותית שלו לתחום. במאמרון שבו נזכרתי ורליק דיווח על השתלמות של פעילי מערכת החינוך במדינת קרוליינה הצפונית בה הוא השתתף. באותה השתלמות, שנערכה לפני כעשרים שנה, המנחה, שהגיעה מתחום הניהול, פנתה אל המשתתפים בשאלה מעוררת מחשבה. ורליק הסביר:
It was near the end of the day of the third or fourth session, when she asked us, “Who do you work for?”

We said, in unison, more than a hundred of us, “The Children of North Carolina.” She looked a little puzzled, and then repeated the question, “Who do you work for?” We looked at each other, our turns to be puzzled. Some people, hesitantly called out, “Communities of North Carolina?” “Parents of our students?” “The schools of North Carolina?” “The teachers in the schools of North Carolina?”. After each attempt that little lady would repeat,

“Who do you work for?

Our frustration turned to horror when she blurted out, “You work for your General Assembly (legislature)!”

ורליק כותב שההכרזה הזאת של המנחה היתה מוזרה מאד עבור מאזיניה. הרי הם היו מורים, אנשי חינוך. הם לא מילאו משרות, אלא שליחות. הם ראו בעבודה החינוכית שלהם ייעוד ודרך לשפר את העולם. זאת ועוד: לא פעם הם חשו שהשלטונות (אותם פוליטיקאים שהמנחה מסרה להם שעבורם הם עובדים) מנעו מהם למלא את תפקידם כראוי. אבל, כותב, ורליק, התדהמה שלהם גדלה עוד יותר כאשר הם הבינו שבעצם המנחה צדקה: הם עבדו עבור מי ששילם את המשכורת, ולפי תנאיי ההעסקה שלהם הם היו אמורים לשרת את רצונותיו.

כאשר ריצ'רדסון התחיל להתנסות בבלוגים בכיתה הוא היה מורה במערכת החינוך של מדינת ניו ג'רזי, וכמו ורליק לפני 20 שנה היה עליו לשרת את מי ששילם את משכורתו. לזכות הוא הצליח גם לעסוק בלמידה. היום הוא איננו מלמד בכיתה ואיננו צריך לשרת את אדוני מערכת החינוך. זה מאפשר לו לצפות במתרחש מבחוץ ולראות, באכזבה עצומה, כיצד התקשוב כבר איננו ממלא את התפקיד שהוא קיווה, ואפילו ציפה, שהוא ימלא. למרבה הצער האכזבה שלו מוצדקת. והסיפור של ורליק יכול לעזור לנו להבין שבעצם היא היתה צפויה.

מגרש המשחקים – טכנולוגיה רצויה בכל בית ספר

מי שצופה בקריקטורות הרבות שבהן הורים מפצירים בילדיהם לעזוב את צג המחשב ולצאת החוצה לשחק עשוי לחשוב שהילדים עצמם, יחד עם המשיכה העצומה של המסך, הם האשמים המרכזיים בהעדרות הילדים ממגרשי המשחקים היום. אינני מכיר נתונים שמאמתים את הקריקטורות האלו, וסביר יותר להניח שמדובר בפולקלור, או במיתוס שהצליח לחדור לתודעה הציבורית. אבל בכל זאת יש לפחות מקום אחד שבו קשה מאד למצוא ילדים שמשחקים בחוץ – בית הספר. בעולם המערבי שעות המשחק החופשי במהלך יום הלימודים הולכות ומצטמצמות, וקובעי המדיניות במערכות חינוך רבות רואות במשחק החופשי בזבוז זמן יקר, זמן שאפשר היה לנצל טוב יותר בישיבה בכיתה ב-"למידה". מול הקריקטורות שהזכרתי אפשר להעמיד צילומים אמיתיים של כיתות – חלקן מקושטות וצבעוניות, וחלקן אפורות ותכליתיות למדי – שבהם כל תלמיד יושב מול מכשיר אישי וזוכה לשיעור שהוכן במיוחד עבור הצרכים הספציפיים שלו. והכל נעשה, כמובן, בעזרת אמצעים מדעיים מתקדמים. בעיני קברניטי החינוך הלמידה היא עסק רציני, ויש צורך לנצל כל רגע אפשרי על מנת להקנות לילדים עוד ועוד דעת.

מפליא שבעידן שבו משקיעים מאמצים רבים כדי ליצור תנאים אופטימליים ללמידה המותאמת באופן אישי לכל תלמיד מערכות החינוך מתעלמות מנתון חשוב ביותר שהמחקר החינוכי מעלה: תלמידים שזוכים לזמן למשחק חופשי במהלך יום הלימודים מצליחים להתרכז טוב יותר בשעת השיעור מאשר תלמידים שאינם משחקים. כך קורה שבסופו של דבר כאשר יש זמן למחשק חופשי הזמן בכיתה מנוצל טוב יותר עבור אותה "למידה" הכל כך נחשקת.

לפני שלושה חודשים הבעתי כאן אופטימיות שיתכן שמערכות החינוך מתחילות להכיר בחשיבות של המשחק החופשי. במסגרת שביתת מורים בעיר סיאטל המורים דרשו חצי שעה של משחק חופשי כל יום עבור תלמידי כיתות היסוד. ציינתי בסיפוק שהדרישה הזאת נכללה בהסכם שנחתם עם המורים. הבעתי אז את התקווה שזה איננו המקרה היחיד. ואכן, כתבה באתר Today של חברת המדיה NBC מדווחת על פרויקט נרחב להגדלת שעות המשחק החופשי בבתי הספר של מחוז אחד במדינת טקסס.

הכתבה עוקבת אחר הנעשה באחד משישה בתי ספר שבהם תלמידי כיתה א' מקבלים ארבע הפסקות של רבע שעה למשחק חופשי בחוץ. מציינים שמדובר בשלוש הפסקות ביום יותר מאשר בעבר, כאשר הזמן למשחק גדל מעשרים דקות לשעה שלמה. בתחילת הפרויקט מורה של כיתה א' הביעה חששות, אבל:

Some five months into the experiment, McBride's fears have been alleviated. Her students are less fidgety and more focused, she said. They listen more attentively, follow directions and try to solve problems on their own instead of coming to the teacher to fix everything. There are fewer discipline issues.

"We're seeing really good results," she noted.

ד"ר דבי ריי, פרופסורית בתחום הקינסיולוגיה (החקר המדעי של התנועה האנושית) ב-Texas Christian University, יזמה את הפרויקט, בין היתר בעקבות ההתרשמות שלה מביקור בבתי ספר בפינלנד. הפרויקט אמנם התחיל עם הכיתות הנמוכות, אבל הכוונה היא להרחיב אותו עד כיתה ח'. כתבה נוספת מלפני בערך חודש באתר של ערוץ המדיה הציבורי של טקסס, מביאה התייחסות של בוב מורי, מרצה לרפואת ילדים ב-Ohio State University. מורי טוען שהדמיה מוחית מראה שילדים לומדים טוב יותר אחרי הפסקות לפעילות גופנית ולמשחק חופשי. בנוסף:
Murray says kids with regular recess behave better, are physically healthier, and exhibit stronger social and emotional development. Still, academic policymakers have been taking it out of the school day.

”They want more academic time, they want more time to do the core subjects," Murray says. "Under the attitude that more is better, they have pretty much carved away anything that got in the way of those minutes for teaching."

ההתעלמות מהתרומה החיובית של המשחק החופשי ליכולת הלמידה מעמידה בספק את האובייקטיביות של הפנייה לנתונים על מנת לשפר את החינוך. דווקא אלה שרואים בחיוב את השימוש בנתונים כדי להשיג "למידה" טובה יותר מדגישים את האובייקטיביות של הנתונים. מפני שהנתונים אינם אינטרסנטיים, ואינם מושפעים מגישה חינוכית זאת או אחרת, הן יכולות לעזור למפות את מצבו האמיתי של כל תלמיד ולסייע בבניית תכנית פעולה יעילה ומתאימה עבורו. אבל מאחורי מעטה ה-"אובייקטיביות" מסתתרת תפיסה חינוכית שרואה בתהליך הלמידה עבודה קשה שדורשת מאמץ והשקעה. לא בכדי בארה"ב היום שוקדים על פיתוח של grit (המתורגם אצל Morfix כ-"כוח סבל"). לפי התפיסה הזאת מי שמצליח בלימודים הוא זה שמתמיד לשבת בכיסא ומפנים עוד ועוד "חומר". עבור בתפיסה הזאת אין מקום למשחק החופשי. לא קשה להבין שיכולת הריכוז של תלמידים שמרשים להם לשחק במקום רק לשבת ליד שולחן כל היום גדלה. אבל אם היו ספקות, דף אחד באתר הפרויקט בטקסס מביא מספר סקירות, כולל מידע מחקרי, על תרומת ההפסקות ללמידה. למען האמת, אין בזה הרבה חדש, אבל משום מה על אף העובדה שהתרומה של המשחק החופשי לאותה למידה נחשקת ידועה, קברניטי החינוך ממשיכים לצמצם את שעות המשחק בבתי הספר.

כאשר מדובר בטכנולוגיה יקרה שבתי הספר צריכים לרכוש היא נחשבת כנחוצה לחינוך. וכאשר בתי הספר רוכשים, היזמים מרוויחים. לעומת זאת, הטכנולוגיה הנדרשת כדי לאפשר לתלמידים משחק חופשי במגרש המשחקים די מינימלית, ועל אף העובדה שאפשר להראות שהיא תורמת רבות ללמידה רבים מקובעי המדיניות החינוכית מעדיפים להתעלם ממנה. עם זאת, כאשר תוך שלושה חודשים הנושא עולה לפחות פעמיים ממקורות שונים, יש מקום לאופטימיות.

ממתי משקיעים עשירים הם מדד לאיכות בחינוך?

לפני מספר ימים רועי (ציקו) ציקורל פרסם כתבה באתר "הגיע זמן חינוך" בה הוא סקר בהתלהבות את הפרויקט החינוכי של מקס ונטילה – AltSchool. אפשר לכנות את ונטילה יזם סידרתי. הוא יצר כמה חברות הזנק וגם היה ראש תחום הפרסונליזציה של גוגל. בעזרת קשרים רבים בקהילת יזמי ההי-טק ונטילה הצליח לגייס סכום מכובד ביותר של כסף – לפי רוב הדיווחים כ-150 מיליון דולר – כדי לחולל שינוי בחינוך. ציקורל מקדיש 1200 מילים, רובן נלהבות, לסקירה על המיזם הזה. כמות כזאת של מילים היא דווקא הישג די מרשים בהתחשב בעובדה שהרוב המכריע של הכתבות שהתפרסמו אודות AltSchool היו כמעט אף ורק פרסומיות, ואילו הדיווחים של רשת בתי הספר עצמה עסקו בעיקר בכוונות ולא בהישגים. כתבה מחודש ספטמבר ב-Business Insider, למשל, מכילה כ-25 צילומים שמתארים את המתרחש בבית הספר (מביקור בחודש מאי) עם תיאורים קצרים ליד כל צילום. מעבר לווינייטות נחמדות הקורא כמעט איננו לומד דבר קונקרטי על מה שמתרחש בבית הספר (מלבד, כמובן, שכולם תמיד מרוצים ומחייכים).

ובכל זאת, באותה כתבה אפשר ללמוד שני דברים חשובים שאיננו לומדים מהכתבה של ציקורל. ציקורל אמנם מדווח לנו ש:

מספר בתי הספר ברחבי ארה"ב אמור להכפיל את עצמו בכל שנה
אבל משום מה הוא איננו מציין את המספר הנוכחי של בתי הספר של הרשת. ובכן, נכון לעכשיו בסן פרנסיסקו פתוחים ארבעה בתי ספר, יש אחד בפאלו אלטו, ועוד אחד בניו יורק, כאשר כל אחד מבתי הספר בסן פרנסיסקו משרת אוכלוסיית גיל שונה. זאת ועוד: בבתי הספר האלו יש בין 80 – 150 תלמידים. היות והרשת דוגלת בכיתות קטנות ושיעור מורים גדול ביחס לתלמידים, בכוונת בתי הספר האלה להשאר קטנים. יש עוד נתון מספרי שנעדר מהדיווח הזה – העלות. הרשת אמנם דוגלת ברב-תרבותיות ומעניקה מלגות על מנת לאפשר לתלמידים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות ללמוד בה, אבל שכר הלימוד לשנה הוא בערך $20,000, ולפי הפרסומים של הרשת מלגה יכולה להגיע עד $5000.

ועל אף הנתונים הדי חשובים האלה, הכתבה מכריזה ש:

עד היום, לפחות מבחינת מספרים, AltSchool מהווה הצלחה אדירה.
אולי אני טועה, אבל אני מתקשה לראות כיצד המספרים שאני הבאתי כאן מצביעים על "הצלחה אדירה". לאור זה אולי ציקורל מבסס את הקביעה שלו על מספר אחר, ויש מספר כזה. הוא כותב:
ועד כה גייס המודל של בית הספר החדש השקעות בשווי של 133 מיליון דולר(!) מהשמות הגדולים ביותר בעמק הסיליקון כמו מארק צוקרברג (מנכ"ל פייסבוק), פיטר תיל (מייסד פייפל), פייר אומידיאר (מייסד איביי), לורן פאוול ג'ובס (אלמנתו של מייסד חברת אפל סטיב ג'ובס) ואחרים.
האם מעבר למספר המרשים הזה יש סיבה להתלהב מ-AltSchool? זה בוודאי עניין של דעה – ואני מניח שהדעה שלי די ברורה. ובכל זאת, רצוי שדעות יתבססו על משהו. נדמה לי שאני עברתי על חלק נכבד ביותר של החומר שהתפרסם על בית הספר, וגם על החומר שבית הספר פרסם על עצמו. (לפני כעשרה חודשים פרסמתי כאן התייחסות ל-AltSchool. אותה התייחסות התבססה במידה רבה על חוברת PDF שהיום איננו זמין באתר של הרשת. כדי להכיר את התפיסה החינוכית שלה יש צורך לנבור באתר – ולנסות להגיע לתכנים שהם יותר מאשר הצהרות יפות לצורך פרסום.

מאמרון מפברואר 2014, בבלוג של אתר הרשת, מכיל Recommended Reading List עם רשימה מרשימה של ספרים שעוסקים בחינוך. ברשימה הזאת ספרים שאני שמח למצוא אצל אנשי חינוך רציניים לצד כמה אחרים שפחות מוצאים חן בעיני. מספר פעמים באתר יש התייחסות לבתי הספר של Reggio Emilio כדוגמה חינוכית טובה, ומספר פעמים מציינים שהרשת שואפת ל-"Montessori 2.0". שמו של ג'ון דיואי איננו מופיע באתר, אבל מורגש שחלק לא קטן מהתפיסה החינוכית של הרשת יונקת מהגישה שדיואי פיתח לפני כמה דורות. המפגש בין הגישות האלו ולבין השימוש הנרחב במעקב דיגיטאלי כדי לכוון את הלמידה של כל תלמיד הביא את מייק קולפילד לכנות את הגישה של AltSchool:

Dewey + surveillance
אינני מתנגד לכך שאנשי AltSchool נעזרים בנסיונות חינוכיים קיימים. להפך – אני רואה בכך חיוב. ובכל זאת נדמה לי שזה מעמיד אותם במלכוד מסויים. הם הרי טוענים, כפי שהכותרת בדף הראשי של האתר שלהם מכריזה, שמטרת הרשת היא "School, Reimagined". (ציקורל רומז על כך בכותרת לכתבה שלו כאשר הוא מציין שבית הספר "החליט להמציא את בית הספר מחדש".) הקו הזה מוכר היטב אצל "מחדשים" חינוכיים. הכתבה ב-Business Insider, למשל, מדווחת שהרשת:
aims to transform the outdated, early-1900s model of elementary education for the Digital Age
ובהמשך שהביקור בבית הספר נערך על מנת:
to see its revolutionary teaching style in action
מה לעשות – קשה להיות מהפכני ולהמציא מחדש את בית הספר ובאותו הזמן להסתמך על מקורות שכל מי שלמד טיפה מההיסטוריה של גישות חינוכיות מכיר היטב.

אינני יכול להעיד על איכות הלמידה בבתי הספר של AltSchool, ואני נוטה לחשוב שגם ציקורל איננו יכול לעשות זאת. צילומים של ילדים מחייכים, ציטטות של הורים שמרוצים ממה שקורה בבית הספר, ועיצוב שיווקי נוצץ ביותר הם אולי עדות מרשימה, אבל הם אינם מלמדים על הצלחה חינוכית. סביר להניח שכל בית ספר עם מספר מצומצם של תלמידים ומשכורות מכובדות למורים (כך שהם אינם צריכים לחפש פרנסה נוספת ויכולים להקדיש את עצמם לתלמידיהם) היה מגיע להישגים מרשימים. וכמובן אפשר להוסיף שכר לימוד גבוה ומשקיעים עשירים שמאפשרים תנאים וציוד חדשים ומשוכללים מאפשרים לכל תפיסה חינוכית להניב תוצאות חיוביות. בארה"ב יש תנועה לבתי ספר קטנים (ציבוריים, לא פרטיים, וגדולים יותר מאשר AltSchool) שבמשך שנים צוברת נסיון רב. יתכן שהרעיון של בתי ספר קטנים איננו יכול להוות פתרון חינוכי לכלל האוכלוסיה, אבל מערכות החינוך שם, וגם בישראל, בוודאי יכולות ללמוד מהנסיון של אותו זרם ומהתפיסה שמתפתחת בעקבות הנסיון הזה. אבל התנועה הזאת, ונסיונות חינוכיים אחרים, אינם מתיימרים להמציא את החינוך מחדש, ואינם זוכים למיליוני דולרים וגיבוי של יזמים מפורסמים מעמק הסיליקון. נכון לעכשיו זה מה שמביא את הכותרות ל-AltSchool, וראוי להתלהב קצת פחות ממנו עד אשר הוא אולי יצליח לעשות משהו חינוכי מרשים יותר מאשר לזכות בכותרות ובמשקיעים עשירים.

יום הולדת כמעט שמח ל-WWW

לרגל יום ההולדת ה-25 של ה-World Wide Web שנולד כאשר טים ברנרס-לי העלה את האתר הראשון ב-20 לדצמבר, 1990 דייב וינר פרסם מאמרון לא לגמרי חגיגי בבלוג שלו. העדר החגיגיות לא נבע מכך שווינר איננו רואה ב-WWW הישג אדיר שראוי לציון, אלא מפני שהוא חש שהיום העולם סוגד למי שהצליח להתעשר מהאינטרנט, ואילו בעיניו ההצלחה הכספית הזאת קשורה ליצירת אחידות אינטרנטית שחוטאת מייעוד הווב. לדעתו מה שהיה ראוי להעלות על נס הוא המגוון העשיר של ביטוי אנושי שהרשת דרבן:

The great thing about the web is the diversity it brought about. The mistake we've made, 25 years later, is being so distracted by money and the appearance of engagement that we have turned that wonderful diversity machine into a monoculture.
וינר הוא בעל קבלות רבות בפיתוח כלים אינטרנטיים, במיוחד בתחום הבלוג והפודקסט. הוא רואה חשיבות עליונה בשמירה על ווב פתוח שמאפשר לכל אחד ליצור תכנים ולשתף אותם, ולהגיע בקלות לתכנים שמעניינים אותו. בפודקסט שהוא הכין סמוך לפרסום המאמרון שלו הוא מהלל את הווב בצורתו המוקדמת. הוא מציין שבזמנו הווב היה:
a miracle because of its simplicity and low-techness
באופן די ברור הגישה של וינר מנוגד לנרטיב הרווח היום אודות האינטרנט. עידן האינטרנט הנוכחי מתאפיין באיסוף מאסיבי של מידע אודות המשתמשים ובנסיונות לחסום את מה שמכונה הניטרליות של הרשת (שלא לדבר על למכור, ולמכור ולמכור). וינר מתאר מציאות אינטרנטית אחרת, מציאות שהיום כמעט נמחקה מהתודעה:
The raw material of the monoculture are you and me. People. We don't make any money from our use of the web. It can be a tool for more working-together, problem-solving and love-making.
יום ההולדת של הווב הוא ללא ספק אירוע הראוי לציין. בגלל זה, אפילו אם בדבריו של וינר יש געגוע לתקופה שמזמן עברה וניחוח של פקשוש, נעים לקרוא אותם. אבל הבלוג הזה בוחן את התקשוב בחינוך. כיצד דבריו של וינר מתקשרים לתחום החינוך?

לפני שבוע רותי סלומון פרסמה מאמרון שעוסק בעיקר בחדשנות, וכיצד חדשנות יכולה לבוא לביטוי בחינוך. היא מדגישה שחדשנות איננה סתם "לעשות דברים מגניבים ומדליקים". לדעתה מהות החדשנות, או אולי מהות השאיפה לחדש, היא הרצון לשפר את העולם. נדמה לי שאפשר להתווכח, ולשאול אם זאת באמת מה שמניע את מרבית ה-"מחדשים" בתחום החינוך היום. אבל אפילו אם זה איננו המניע אפשר בהחלט להסכים שרצוי שיהיה. בחלק האחרון של המאמרון שלה רותי מונה מספר נקודות שנותנות ביטוי לחלומות החינוכיים שלה – חלומות לגבי מה שבית הספר יכול להעניק לתלמידים שלפי תפיסתה מבטאים חדשנות של ממש, וגם חלומות שביכולתו של התקשוב לסייע להגשים:

  • חוויית למידה מאתגרת, מרגשת ומשמעותית שיעורר בהם תשוקה ללמידה.
  • עידוד יצירתיות, חשיבה עצמית, חשיבה ביקורתית, ערך עצמי ו growth mindset – ההבנה שכל מה שירצו הם יוכלו ללמוד.
  • שיתעוררו אצלם ערכים של למידה לאורך החיים
  • וגם ערכים של כבוד הדדי, שיח, הקשבה ועבודה שיתופית הוגנת.
  • אזרחות פעילה – שילדינו יבינו שהם חלק מעולם גדול, שיחושו איכפתיות לסביבה, איכפתיות לחברה ורצון להיות אזרחים תורמים ופעילים.
  • שייצאו ממערכת החינוך מוכנים לחיים והאתגרים המטורפים שיעמדו בפניהם בעולם החדש שבו אנו חיים.
נדמה לי שכל איש חינוך שמזדהה עם החלומות האלה גם חש שבמקום שהתקשוב היום מקרב אותנו אל הגשמתם הוא דווקא מרחיק אותנו. כמו אצל התקוות של וינר כלפי ה-WWW שלא רק לא התגשמו אלה הוחלפו במרדף אחרי הרווח הכספי, היום התקשוב בחינוך משרת בעיקר שני אדונים: את אלה שאינם חשים שיש צורך דחוף לאמץ את יעדי החינוך כפי שרותי מתארת אותם, ואת אלה שחושבים שמערכת החינוך קיימת על מנת לאפשר להם להרוויח ממנה.

וינר לא מוותר בנוגע ל-WWW. הוא עדיין סבור שאפשר לנתב אותו שוב למטרות נעלות יותר מאשר רווח כספי. באופן דומה, התקשוב החינוכי היום איננו צועד בכיוון הרצוי, בכיוון של השפעה חיובית על תהליכי הוראה ולמידה שלפני יותר בעשרים שנה רבים מאיתנו זיהינו. הוא איננו מצדיק את הכינוי "חדשני" כפי שרותי מיטיבה להגדיר אותו. ובכל זאת אני בוחר לחשוב שיש עדיין סיכוי שאי-שם בעתיד, אולי אפילו לפני יום ההולדת ה-50 של ה-WWW, זה יקרה.

האין דרך פשוטה יותר?

במשך השבועיים האחרונים מצאתי את עצמי מגרד בראש, מנסה להבין מה כל כך קוסם במכשיר ה-Starling שאיפשר לו להצליח לגייס $100,000 במבצע של גיוס מימון המונים לקראת יצור המכשיר ושיווקו. מדובר במכשיר שמהדקים לבגד של פעוט שעוקב אחרי מספר המילים שהפעוט שומע במהלך היום. למה המעקב הזה חשוב? בחומר הפרסומי על המכשיר יוצרי ה-Starling מסבירים שיש קשר משמעותי בין מספר המילים שילד שומע עד גיל ארבע לבין ההתפתחות השכלית, החברתית וגם הרגשית שלו. יוצרי המכשיר מדגישים שהחשיבות הזאת מעוגנת ביותר מ-30 שנים של מחקר שמוכיח ש:

it's critical to talk to children during this period of rapid brain growth and development.
אז הנה, אם עד היום סתם חשבתי שרצוי, או אפילו טבעי, לדבר עם פעוטות, עכשיו אני יודע שזה מעוגן במחקר. אני מניח שהבסיס המחקרי הזה חשוב להורים ששוקלים להוציא $150 עבור המכשיר. הרי אחרת יתכן שהם היו סתם מסתפקים באינטראקציה מילולית נטולת בסוס מחקרי עם הפעוטות שלהם ולא היו טורחים לעקוב אחרי מספר המילים שהם שומעים כל יום (לפי יוצרי ה-Starling רצוי כ-20,000). וזה כמובן מעלה שאלה טיפה בעייתית. האם הורים במעמד סוציו-אקונומית מספיק מבוסס כדי לרכוש את המכשיר הזה אינם נוהגים לדבר עם הפעוטות שלהם, ולכן על מנת לזכור לעשות זאת הם זקוקים למכשיר שסופר את מספר המילים שהפעוט שומע? יכול להיות שהדגש על הביסוס המחקרי בא על מנת לשכנע הורים שרוכשים את המכשיר שהם אינם סתם זורקים את כספם אלא פועלים לפי מיטב התובנות המדעיות של ימינו.

מספר פעמים בחומר הפרסומי של ה-Starling מדגישים את הפן המחקרי. מתקבל הרושם שליוצרי המכשיר חשוב לשכנע אותנו שמה שהם משווקים איננו סתם צעצוע נחמד, אלא משהו שמסוגל לחולל שינוי משמעותי בעולם הילד. הם כותבים, למשל:

When we found out that decades of research showed the connection between the number of words a child hears between ages 0-4, IQ and school performance, the idea for the Starling was conceived. In the last 18 months, we've assembled an amazing team full of people who all share the same passion: revolutionizing education throughout the world.
יש טעם להתעכב כאן לרגע ולציין שבהחלט אפשרי שקיימת קורלציה בין הרמה השכלית של ילד לבין מספר המילים שהוא שומע עד גיל ארבע. אבל סביר להניח שקורלציה כזאת קשורה לכך שמשפחות מבוססות כלכלית מסוגלות להעניק לילדיהן חוויות שמפתחות אינטליגנציה, ובין אלו אפשר למצוא גם הרבה אינטראקציה מילולית. לכן, הורים שיכולים להרשות לעצמם לרכוש את ה-Starling עשויות לא להיות ההורים שזקוקים לו (אם ספירת מספר המילים באמת עוזרת).

מהציטטה הקודמת אפשר להבין שהחינוך מאד חשוב למפתחי המכשיר. המילה Education מופיעה 13 פעמים בדף גיוס המימון ההמונים. לאור זה, על אף העובדה שאני מתקשה להתייחס ל-Starling ככלי חינוכי (הוא ללא ספק כן טכנולוגיה דיגיטאלית), נדמה לי שאפשר להתייחס אליו בבלוג שעוסק בדיגיטאליות בחינוך. ומה בדיוק עושה אותו לכלי חינוכי (ולא רק חינוכי, אלא כלי שמחולל מהפכה חינוכית)? העובדה שבאמצעותו ילדים נעשים חכמים יותר! בהסבר למה כדאי לתרום למצבע גיוס המימון ההמונים אנחנו זוכים להצהרה:

Making children smarter. For life. That's what we mean when we say we're revolutionizing education.
אפשר להמשיך ולצטט, ואולי היה אפילו רצוי לעשות זאת, מפני שככל שאנחנו קוראים על נפלאות הכלי כך גדל הפער בין המהפכה שהוא מחולל לבין מה שהוא עושה בפועל – עוקב אחרי מספר המילים שהפעוט שומע במהלך היום. יש בו, כמובן, מרכיבים נחמדים נוספים, כמו האפשרות להתחבר לכלי דרך הסמרטפון כדי לעקוב מרחוק אחרי מה שהפעוט שומע בזמן אמת. על זה מעירה אחת הסקירות על הכלי:
it can let parents know if the nanny is just watching Real Housewives marathons (TV words don't count).
הגיוני שהורים שיכולים לרכוש את ה-Starling גם יוכלו להחזיק מטפלת, ואפילו סביר להניח שהם יחשדו שאותה מטפלת איננה מקדישה את מלוא תשומת הלב לילד ולכן צריכים לרגל אחריה. יתכן שההערה למעלה נכתבה באירוניה, אבל בראיון עם ניקולה בויד, אחת מיוזמי המכשיר, אנחנו פוגשים הערה דומה, אם כי קצת יותר אלגנטית:
Paired with a smartphone, parents, teachers, and guardians can get feedback and encouragement for greater child engagement.
אפילו אם לא מדובר בריגול, משהו כאן פשוט איננו יושב טוב. כך גם לגבי העובדה שהמכשיר מיידע את ההורים כאשר מגיעים למספר המילים הרצוי של היום. האם כאשר מגיעים למספר היעד ומקבלים על כך הודעה, ההורים ייאנחו אנחת רווחה מפני שעכשיו, סוף סוף, אפשר להפסיק לדבר עם פעוט?

בקיצור, קשה מאד להבין למה מישהו בכלל היה רוצה את הכלי הזה. ויתכן מאד שזה סימן שהוא יימכר במיליונים – הרי זאת לא תהיה פעם הראשונה שאני טועה בהערכה שלי כלפי היעילות של כלי טכנולוגי. אבל מעבר לכך, נדמה לי שה-Starling מהווה דוגמה מוחצת לתאווה לטכנולוגיה שיצאה משליטה. גם אם המכשיר עושה את מה שהוא אמור לעשות, סביר להניח שיש דרכים פשוטות, וזולות, יותר להשיג את אותה מטרה. בכך אפשר למצוא דמיון ללא מעט כלים דיגיטאליים אחרים המיועדים לחינוך – כלים שמתרגמים פעילות פנים-אל-פנים נחמדה לפעילות דיגיטאלית מסורבלת שאיננה מוסיפה דבר, ואף גורעת מהמקור. ולמה "ממציאים" את הכלים האלה? פשוט מפני שאפשר (וגם מפני שמישהו כנראה יקנה אותם). לאור זה במידה לא קטנה של צדק אפשר לכנות את ה-Starling מכשיר "חינוכי", אם כי זה איננו בהכרח אות כבוד.

מדריך לשיחדש של הטכנולוגיה החינוכית

לפעמים מתחשק לי לצטט מאמרון מלא. דווקא עשיתי זאת פעם אחת בעבר, אבל במקרה ההוא המאמרון שציטטתי היה בסך הכל שניים או שלושה משפטים. הפעם מדובר במעל 800 מילים, ולכן ציטוט המאמרון במלואו איננו בא בחשבון. וכמובן שאין סיבה לעשות זאת. אפשר להסתפק בהמלצה חמה וקישור. ובכל זאת, כמה פנינים.

רוג'ר שאנק הוא בעל קבלות רבות בתחום הבינה המלאכותית ותחומים נוספים הקשורים לעולם המחשבים וגם לעולם החינוך. כבר שנים הוא איננו חוסך את שבטו מהמתרחש בבתי הספר או בעולם החינוך באופן כללי. תמיד תענוג לקרוא את שאנק, אם כי לפעמים החריפות שלו מאפילה על הבוקרת שלו. אני מניח שיש קוראים שמשוכנעים שהוא מגזים, ואני מודה שלפעמים גם אני מקבל את הרושם הזה. (הוא מצהיר, למשל, שאיננו לומדים מקריאה, שהלמידה מתרחשת מהאינטראקציה בדיבור. לכן הוא קובע שהוראת הקריאה והכתיבה מיותרת.) אבל גם כאשר אינני מסכים איתו הוא תמיד מעורר מחשבה. ולפעמים מה שהוא כותב פוגע בול.

כך קרה עם מאמרון של שאנק מלפני שבועיים. במאמרון הזה הוא מנסה לתרגם לשפה פשוטה ומובנת את המונחים החדשים בתחום החינוך שאליהם הוא נחשף בכנס חינוכי בו הוא השתתף. בעוקצנות רבה שאנק מסביר מה מסתתר מאחורי כמה מהמונחים האלה. אביא כאן רק טעימה מההתייחסויות של שאנק למונחים, ואמליץ בחום על קריאת המאמרון המלא.

ספק אם רק בכנס שעליו הוא מדווח הוא פגש לראשונה את "הכיתה ההפוכה", אבל הסברו על התופעה הזאת בהחלט קולע:

since classrooms are such a good idea, we should make them in a new way that allows people to be bored by the lecture at some other time and then have a discussion about a lecture they didn’t care about (and probably didn’t watch) in the first place.
במשפט די פשוט שאנק מצליח להוציא את האוויר מהרעיון הנפוח הזה. הוא מזכיר לנו שהארכת יום הלימודים מעבר לשעות בית הספר על ידי החובה לצפות בסרטונים (דבר שלא פעם נחשב לרצוי מפני שידוע לכולם שתלמידים אוהבים לצפות בסרטונים) וחדירת הכיתה לתוך מה שבעבר נחשב לשעות הפנאי של התלמידים איננו בהכרח הישג "לימודי".

בביקורתיות דומה אבל עם תמציתיות עוד יותר גדולה שאנק דורש מאיתנו להכיר באמת העצובה שנמצאת בבסיס הלמידה המעורבת (כך ויקיפדיה מתרגמת "blended learning"):

This means we will do the crap we always did, but some of it will be online.
חשבתי שאני בקיא בכל המינוח החינוכי הרווח היום, אבל עד לקריאת המאמרון של שאנק לא הכרתי את ה-Massification (אולי "המוניזציה"). אולי המונח חדש, אבל הרעיון עלה לגדולה לפני מספר שנים עם פריחת קורסי MOOC. שאנק מסביר שביסוד ההמוניזציה נמצא הרעיון שבמקום להעמיס אלף אנשים לתוך כיתה כדי לשמוע הרצאה משעממת, האינטרנט מאפשר לנו היום להעמיס מיליונים.

בבסיס כל ההגדרות העוקצניות של שאנק נמצאת תפיסה חינוכית שעומדת בניגוד למתרחש היום בבתי הספר. כזכור, שאנק מכיר היטב את העולם הדיגיטאלי, והוא עמל שנים רבות כדי לאפשר לתקשוב להשפיע לטובה על החינוך. ובגלל זה המסקנה שלו מעציבה במיוחד:

Learning needs technology to the extent that it can transform school-based ideas into the way we always learned before there was technology and school. But, silly me, I thought that all these people who work on learning would know better than to copy school and then think they can improve learning by adding technology and cute buzz words. I was wrong.
הביאורים של שאנק למונחים החדשים שהוא מביא מעניקים מספר דקות של חיוך ואפילו של צחוק. אבל למרבה הצער, זאת דוגמה של לצחוק על מנת לא לבכות. הוא מתאר את גיוס הטכנולוגיה להנצחת הקיים בחינוך, כאשר מחדשי השפה מצפים שבזכות המינוח הנוצץ הם יצליחו לשכנע אותנו שמשהו באמת משתנה לטובה.

מאמרון אחד קטן עבור אדם …

מנין המאמרונים שאני פוגש בסקירה הכללית של הבלוג הזה כאשר אני נכנס דרכה להכין מאמרון חדש מראה לי שזה המאמרון ה-1000 שמתפרסם כאן. אני מניח שיותר מכל דבר אחר, מה שדרוש כדי להגיע ל-1000 מאמרונים הוא הרבה זמן פנוי בלילות, או לפחות הנכונות לשבת מול המסך בשעות האלו במקום לקרוא ספר, לגלוש ב-WWW (מישהו עדיין "גולש" ב-WWW?), לצפות בטלוויזיה, או פשוט ללכת לישון. דווקא אינני סובל מנדודי שינה, ואני אוהב לקרוא ספרים וגם סתם לגלוש ב-WWW, ואני אפילו מאד נהנה מהצפייה בטלוויזיה. ובכל זאת במשך כל התקופה הזאת, כמעט עשר שנים (פתחתי את הבלוג במרץ 2006), היה לי חשוב גם למצוא (או אולי "לקחת") את הזמן לכתוב. במועד ה-"חגיגי" הזה אנסה לברר, אפילו אם רק לעצמי, למה.

כפי שכתבתי יותר מדי פעמים בעבר, עבורי הבלוג הזה הוא בעיקר מרחב לחשיבה. כמובן שהשאלה הראשונה שמתעוררת בעקבות קביעה כזאת היא "אם כך, למה לא לכתוב ישירות למגירה במקום להטריד אחרים עם הגיגיך?". גם על השאלה הזאת ניסיתי (לפחות כמה פעמים) לענות. תשובה אחת היא שכאשר אני מדמיין מולי קוראים אני דורש מעצמי לחדד את המחשבה ולדייק בניסוח. אני צריך להבהיר לעצמי מה אני באמת חושב. אינני טוען שאני באמת מצליח לעשות זאת, אבל זה עוזר. ויש, כמובן, סיבה נוספת. על אף העובדה שקהל הקוראים של הבלוג הזה מאד מצומצם, אני בכל זאת חש שהוא מהדהד בקהילת אנשי החינוך שעוסקים בתקשוב. אולי אני משלה את עצמי, אבל אני בוחר לחשוב שהשפעה של בלוג איננה נמדדת במספר הכניסות (לא שיותר כניסות היו מזיקות), או במספר התגובות (אני מודה, אינני מעודד כאלה). החומרים הרבים שאני קורא הקשורים לתחום הזה – חומרים שאיתם אני לפעמים מסכים ושפעמים אחרות מרגיזים אותי – בונים את התובנות שלי אודות התחום. אני תקווה שהתהליך שמתרחש אצלי כאשר אני ניזון מאחרים מתרחש גם אצל אחרים שמגיעים לכאן, כך שהרעיונות שעולים כאן מתחלחלים, ולו בטפטוף איטי, אל התובנות של אחרים.

במידה רבה הכתיבה כאן היא "פרטית" או "אישית". פעמים רבות כאשר אני סוף סוף מקליק על "פרסם" הגירסה שמתפרסמת שונה מאד ממה שהופיע על הצג בהתחלת הכתיבה. על פי רוב זה תוצאה של תהליך של חשיבה תוך כדי כתיבה – עצם הכתיבה עצמה מאפשרת לי להבהיר לעצמי מה אני חושב ו/או מבין. אני מתנצל על כך שעם השנים המאמרונים כאן נעשו יותר ויותר ארוכים. במידה מסויימת הכתיבה שלי השתפרה, אבל לצערי לעתים קרובות מדי היא נשארה כבדה ומסורבלת. זה איננו מנחם במיוחד, אבל אני יכול להעיד שהכתיבה שלי באנגלית סובלת מאותן בעיות.

אני יודע שמעטים מגיעים אל הבלוג הזה. ובכל זאת אני חש שהוא ממלא תפקיד במכלול הקהילה של אנשי חינוך שעוסקים בתקשוב. אני חש את עצמי חלק מהקהילה הזאת, ותחושת השייכות הזאת היא אשר מניעה אותי להשמיע ביקורת כלפי התחום. בעבר ציינתי שהקהילה הזאת היא קואליציה המורכבת מגורמים שאינם בהכרח רואים עין בעין בנוגע למטרות וליעדי החינוך. יתרה מזאת, קיים מאבק מתמשך על הדרך שבה התקשוב יכול וצריך להשפיע על החינוך. במאבק הזה אינני ניוטראלי. באותו הזמן שאני חבר בקהילה רחבה אני גם מנסה לקדם את התפיסות של מחנה מסויים בנוגע לדרכים שבהן התקשוב יוכל להשפיע על החינוך.

לטעמי הקהילה הרחבה הזאת עוסקת, לעתים קרובות מדי, בכלים דיגיטאליים שהם אמנם נחמדים אבל אינם תורמים הרבה ללמידה, ובסיסמאות שגובלות בקלישאות דוגמת "מיומנויות המאה ה-21". כמו-כן, אני חושש שהקהילה הזאת סובלת מהעדר ראייה היסטורית בנוגע לחינוך. העדר הראייה הזה בא לביטוי באמירות אשר רומזות שכל הנסיון החינוכי והפדגוגי הרב שהצטבר במהלך דורות רבים כבר איננו חשוב, ומה שחשוב הוא "שיבוש" החינוך (לטובה, כמובן!) שחברות טכנולוגיות ענקיות וחברות הזנק (שעל פי רוב ההבנה החינוכית שלהן נמצא ביחס הפוך לתאווה שלהן לרווחים) מגישות לנו. אותם מחדשים מוכרים לנו מרכול "חינוכי" נדוש, ועבורם נסיון העבר איננו אלא קרקע בתולה שעליה הם בונים עולם חינוכי "חדש" (ורווחי). בשנים האחרונות עיקר הדברים שהתפרסמו כאן הובאו על מנת לעמוד מול התפיסות האלו ולשמור על התקווה ששימוש נבון בתקשוב יכול להוות מנוף לשינוי החינוך כפי שבמקרים רבים מדי אנחנו מכירים אותו היום. אף אחד לא מינה אותי כמוכיח בשער, וזה איננו באופי שלי, או ביכולות שלי, להיות נביא זעם. אני בסך הכל מסוגל להעיר על המצב ואולי להאיר על כיוונים שבהם כדאי לנו להתקדם. אם המאמרונים שאני מפרסם כאן עוזרים להוריד את רמת היומרה של חלקים מהקהילה הזאת כלפי כלים חדשים ואופנות חולפות, נדמה לי שאני ממלא תפקיד – אמנם צנוע, אבל אולי בכל זאת חשוב.

אינני מתיימר לטעון שיש חשיבות מיוחדת באלף מאמרונים. כפי שכבר ציינתי, כדי להגיע למספר הזה דרוש בעיקר התמדה, ולא בהכרח יצירתיות. יתכן אפילו שההפך הוא נכון – כדי להגיע לאלף מאמרונים אדם צריך לחזור על עצמו שוב ושוב ושוב. אין לי ספק שבבלוג הזה עשיתי זאת יותר מדי פעמים. עם זאת, אני כן חושב שלפרסום מאמרון בבלוג יש ערך גדול יותר מאשר ציוץ ב-Twitter, או מהעלאת עדכון ל-Facebook. ברוב המכריע של המאמרונים כאן יש התמודדות לעומק עם סוגיות שהן משמעותיות לתקשוב בחינוך. ניסיתי לבחון את הדיגיטאליות בחינוך מהיבטים שאינם זוכים להתייחסות מספקת, וכך לשמור בתודעה של הקהילה סוגיות שקל מדי להתחמק מהן בלהט החדש והמשבש.

חברי קהילת העוסקים בתקשוב בחינוך מגיעים ממגזרים מגוונים. יש, כמובן, מורים בשטח, ומהנסיון אני יכול להעיד שרק מורים מעטים יכולים למצוא את הזמן לדווח בכתב על הפעילות שלהם בכיתות. אני משתדל לקרוא רבים מאלה בארץ שכן מדווחים. כמו-כן, על אף העובדה שבעיני Twitter איננו מאפשר לנו לבחון סוגיות לעומק, יש חברים בקהילה שמשתמשים בכלי הזה כדי ליידע אחרים על כלים ועל כתבות מעניינות, וגם להם תרומה משמעותית. יש אנשי מחקר שאפילו אם לא פעם אני מרים גבה בנוגע לכדאיות של חלק ממה שהם חוקרים גם הם ממלאים תפקיד חשוב מאד בבניית תשתית מדעית מוצקה עבור התקשוב בחינוך. כתרומה שלי אני בחרתי לכתוב, כאשר על פי רוב הכתיבה שלי גם מביאה מהגיגיהם של אחרים, הגיגים שאיתם אני לעתים קרובות מתעמת. מעולם לא טענתי שהתרומה שלי חשובה יותר מאשר התרומות של אחרים.

כפי שכתבתי כבר מספר פעמים, אינני יודע אם באמת יש הד למה שאני כותב כאן. בערך פעמיים בחודש אני בודק את הסטטיסטיקות של הכניסות לבלוג, ואז אני בדרך כלל מגלה (לא להפתעתי) שמעטים נכנסו. לאור זה אני חייב תודה גדולה לפורטל מס"ע שבמהלך השנים ראה לנכון לסקור כ-10% מהמאמרונים שהתפרסמו כאן. כאשר בסטטיסטיקה אני רואה עליה בכניסות אני יכול לנחש שזה הודות לאזכור בפורטל. כן, יכולתי לעשות יותר כדי לזכות לפרסום רחב יותר, אבל ממספר סיבות החלטתי (אולי בטעות) שאינני מעוניין לעשות זאת.

ושאף אחד לא יבין אותי לא נכון – זה איננו מכתב פרידה. אין בכוונתי להפסיק את הכתיבה כאן. אמנם אני מעוניין טיפה להאט את הקצב (קל יותר לכתוב במהלך הקיץ מאשר במהלך שנת הלימודים האקדמית) אבל כבר התחלתי לאסוף חומרים לעוד שני מאמרונים. אולי לא אנצח במאבק על החינוך ועל המקום של התקשוב בו, אבל אני אמשיך לכתוב על מנת לא להיות מובס לחלוטין.

לפעמים מגיע לתקשוב שיגנו עליו

לאחרונה כמעט כל מה שאני כותב כאן על התקשוב בחינוך הוא ביקורתי. אמנם אני משוכנע שהתקשוב הרוויח את הביקורת הזאת בכבוד, אבל אין זה אומר שראוי שיקטלו אותו כמו שעשה מנפרד שפיצר, חוקר גרמני, בכתבה קצרה שהתפרסם באתר New Scientist לפני מספר שבועות. הגעתי אל הכתבה של שפיצר דרך ציוץ של MindCet שבסך הכל ציטט את כותרת הכתבה:

לעתים קרובות מדי, לצערי, אני נוטה להשיב לשאלה הזאת ב-"כן". אבל במקרה הספציפי הזה שפיצר מתאמץ כל כך להראות את החולשות ואת הכשלונות של התקשוב שבסופו של דבר התוצאה היא די מצחיקה.

לא הכרתי את שפיצר לפני שקראתי את הכתבה שלו. גיליתי שהוא כן מוכר בגרמניה. יש עליו ערך בוויקיפדיה הגרמנית, וקורות החיים שלו מרשימים. הכתבה הנוכחית כנראה מתפרסמת לקראת פרסום ספר חדש שלו על סכנות הדיגיטאליות עבור ילדים. בשנת 2012 הוא פרסם ספר בשם Digital Dementia (בגרמנית בלבד), ושם הספר שעומד לצאת (גם בגרמנית) הוא Cyber Sick!. די ברור שהוא לא רואה חיוב רב בדיגיטאליות, לפחות אצל ילדים. הכתבה הקצרה שלו מכילה כ-15 קישורים למחקרים אשר מצביעים על מגוון רחב של פגמים אשר בשימוש בכלים דיגיטאליים במסגרות חינוכיות. על פניו, קישורים רבים כל כך בכתבה קצרה כל כך בהחלט מרשימים – אם הם אכן מחזקים את טיעוניו. הבעיה היא שכאשר בודקים אותם חלק לא קטן מהם אינם משכנעים. מתקבל הרושם ששפיצר נאחז בכל דבר שאולי מראה את הצד האפל של התקשוב, גם אם תוקף הדוגמאות שהוא מביא די מוטל בספק.

שפיצר כותב על:

an earlier study that drew on PISA results and contained data from 250,000 students aged 15 [that] showed that they performed worse at school if they had a computer in their bedroom
כאשר בודקים את המחקר עצמו אנחנו מגלים שהוא משנת 2004 (היסטוריה עתיקה במונחים של התקשוב החינוכי) ושהחוקרים מקשרים בין הרמה הסוציו-אקונומית של משפחות התלמידים שקיבלו מחשבים בבית לבין ההישגים שלהם בבית הספר. במילים פשוטות יותר, החוקרים מצאו שמשפחות מרמה תרבותית נמוכה לא ידעו לעודד את ילדיהם להשתמש במחשב בצורה יעילה. המחקר הזה איננו מצביע על השפעה שלילית של המחשב על הלמידה, אלא על כך שאם לא נלחמים בעוני אין סיכוי לשפר את הלמידה.

באותה פיסקה אנחנו לומדים ש:

In Israel, researchers found performance declined in elementary and middle schools with computers
מדובר במחקר שהתפרסם בשנת 2001, כאשר הנתונים שלו נאספו בשנת 1996 (במסגרת "מחר 98"). המחקר בדק כיתות ד' ו-ח', ואכן, כפי ששפיצר מציין, התוצאות לא היו מזהירות. אבל המחקר בדק Computer Aided Instruction ששונה בתכלית ממה שנעשה היום עם כלים דיגיטאליים במערכות חינוך (אם כי למרבה הצער נדמה שהיום חוזרים לשיטות האלו). יתכן שאפשר לקטול את הדיגיטאליות בחינוך היום, אבל לעשות את זה על פי נתונים מחקריים מלפני 20 שנה גובל ברשלנות. (סביר גם להניח ששפיצר מצפה שאף אחד לא יבדוק את המקורות שלך).

הדוגמה השלישית והאחרונה של אותה פיסקה מתייחסת לרומניה:

in Romania it has been reported that poorer children whose families received money to buy a computer performed worse in school than those without computers
גם כאן בדיקה של הקישור מעלה תמונה שונה מאד מזאת ששפיצר מצייר. הקישור של שפיצר מסכם מחקר (שהתפרסם ב-2010) שבו החוקרים קובעים:
On one hand, children in families that received a voucher scored significantly higher on tests of computer skills and cognitive ability than their counterparts without a voucher. On the other hand, children in families that received a voucher had significantly lower school grades in math, English, and Romanian than their counterparts without vouchers. The authors conclude that "providing home computers to low-income children in Romania lowered academic achievement even while it improved their computer skills and cognitive ability.
מתברר שאכן, כפי ששפיצר טוען, ההישגים הלימודיים של התלמידים נפגעו. אבל משום מה הוא מתעלם מהמסקנה הנוספת של החוקרים שהיכולות הקוגניטיביות שלהם השתפרו. דווקא ממה שהצלחתי ללמוד על שפיצר התרשמתי שהוא יותר מודאג שהדיגיטאליות פוגעת בבריאות הילד ופחות מודאג מפגיעה בהישגים האקדמיים. אולי מפני שבמקרה של המחקר הזה אפשר להתרשם שהמחשב תורם לילד הוא בוחר להביא לנו רק חלק מהמסקנות של אותו מחקר.

לפעמים מתקבל הרושם ששפיצר פשוט רשלני בעבודה שלו. הוא מקשר למחקר של מארק וורשהאואר משנת 2008 ומציין שהמחקר מצא שהשימוש במחשבים ניידים לא תרם לסגירת הפער בין תלמידים ברמות סוציו-אקונומיות שונות. אבל משום מה הוא איננו מציין שוורשהאואר מצא שהשימוש בניידים כן תרם ללמידה במגוון תחומים הקשורים לאוריינות (הנושא שהוא ביקש לבדוק). באותה פיסקה שפיצר כותב על:

A comparison between electronic and paper textbooks in Science [that] showed that embedded videos and hyperlinks in the former are a distraction and impede learning.
ומתברר שאותה "השוואה" איננה מחקר ב-Science (כתב עת מכובד ביותר) אלא מכתב (קצר) למערכת. הכותבים הם דמויות מוכרות ומכובדות בתחום הפסיכולוגיה החינוכית, אבל המכתב שלהם לא נכתב על מנת להראות שספרים דיגיטאליים אינם כלי יעיל, אלא לעודד את הפיתוח של ספרים דיגיטאליים טובים יותר. הם מדגישים שיש מספר יתרונות אפשריים לספרי לימוד דיגיטאליים, וכותבים:
There is no indication that publishers are investing the time and hard work required to leverage this information into a new generation of electronic textbooks. Rather, it seems that most are taking the pedagogical devices from print books and putting them in digital format, with little evidence that they positively affect learning.
יותר מאשר יש כאן ביקורת על הדיגיטאליות בתהליכי למידה, יש ביקורת על המוציאים לאור שמפיקים ספרים שאינם מנצלים את היכולות הטמונות בספרים האלה.

אם מישהו קורא את המאמרונים שמתפרסמים בבלוג הזה הוא בוודאי יודע שלא צריכים לעמול קשה מדי למצוא סיבות להיות ביקורתי כלפי התקשוב בחינוך. אבל במקרה הזה מנפרד שפיצר, על מנת להוביל אותנו למסקנה גורפת שהוא כנראה הסיק די מזמן, כן עמל קשה מדי. הוא נאחז בכל פריט קטן, תוך שהוא מתעלם מאחרים, ובסופו של תהליך מפרסם כתבה שלו נכתבה בעזרת מחשב נייד והאינטרנט על ידי תלמיד בתיכון אפשר היה להציג אותה כעדות לכך שהתקשוב באמת מזיק לחינוך.