קטגוריה: טכנולוגיה

ועכשיו, תגדיל את הגופן עוד שתי נקודות

במוצאי החג ראובן ורבר העביר אלי קישור לכתבה ב-eSchool News מלפני בערך שבוע: On the way: Nation's first tech-literacy exam. הכתבה מדווחת שהוכרז על זכיין למכרז להכנת מבחן שיבדוק את האוריינות הטכנולוגית של תלמידי בתי הספר של ארה"ב. המבחן הראשון בתחום הזה אמור להערך בשנת 2012.

אני מודה, אינני יודע למה מתכוונים כאשר כותבים "אוריינות טכנולוגית". ומה שמופיע בכתבה איננו מבהיר את הנושא. אנחנו קוראים שפעילות הזכיין, שיקבל כמעט שני מיליון דולר:

will lead to ways to define and measure students' knowledge and skills in understanding important technological tools….
הכתבה מצטטת את דייוויד ויניק, יושב ראש המנהלים של הגוף שקובע את מדיניות ההערכה החינוכית הלאומית:
Technology is changing and moving very fast, so accurate evaluation of student achievement in this area is essential.
אין ספק שלפחות החלק הראשון של הציטוט הזה נכון – הטכנולוגיה אכן משתנה בקצב מסחרר. ולאור זה, אני מניח שגם נכון שחשוב להעריך באופן אמין את הישגי התלמידים בתחום הזה. אבל לפחות שתי בעיות גדולות מאד צצות מעיון בכתבה.

תחילה, כנראה שאינני היחיד שלא יודע מה זאת אוריינות טכנולוגית. אנחנו קוראים בכתבה שלפי חוק ה-NCLB, עד סוף כיתה ח', תלמידים אמורים להיות מסוגלים להפגין את האוריינות הזאת, אבל אין בה הגדרה ברורה או מוסכמת למונח. לא ברור אם הכוונה היא שתלמידים יידעו להדליק ולכבות מחשב, או להשתמש בתמלילן, או לצלם סרט עם טלפון סלולארי ולהעלות את הסרט ליו-טיוב. אם אני מבין נכון, הזכיין אמור לחקור את הנושא, לראיין מומחים רבים, ולבסוף להגדיר את המרכיבים של האוריינות הטכנולוגית. שני מיליון דולר איננו סכום עד כדי כך גדול, ובכל זאת, מוזר לי שסכום כזה יוקדש להגדרת מונח מעורפל על מנת שאפשר יהיה לבחון את הישגיהם של תלמידים בתחום הזה בעוד כארבע שנים.

אבל גם אם יש הצדקה להשקעה כזאת על מנת להכין את התשתית למבחן העתידי, העדרה של נקודה נוספת מעוררת תהייה. ממה שמופיע בכתבה, המבחן העתידי ב-"אוריינות טכנולוגית" תלוש מהצרכים הלימודיים או המידעיים של התלמידים. מתקבל הרושם שהמערכת החינוכית בארה"ב חושבת שיש טעם להקנות מיומנויות טכנולוגיות ללא קשר לשאלות של מתי רצוי או כדאי להעזר בהן. אין התייחסות ליכולת של הטכנולוגיה לסייע ללמידה, או לצורך לזהות מתי מתאים או נחוץ לבחור בכלי זה או אחר, אם בכלל. במקום זה, יש רצון לבחון היבט מצומצם של הידע של התלמיד – במקרה הזה, הידע הטכנולוגי שלו. אני מניח שהתוצאות של מבחן כזה אכן יצביעו על רמת הידע של התלמיד, אבל ספק אם נוכל ללמוד מהן משהו משמעותי לגבי היכולת של התלמיד לתפקד כלומד, או כאזרח, בסביבה טכנולוגית.

האם באמת מדובר כאן בחידוש?

במהדורה החדשה של edutopia, קלייטון כריסטינסון ומיכאל הורן מפרסמים מאמר בשם Disrupting Class: Student-Centric Education is the Future. המאמר מתמצת את עיקרי הספר שהם כתבו, בעל השם הדומה (Disrupting Class: How Disruptive Innovation Will Change the Way the World Learns) שהתפרסם לפני מספר חודשים. כפי שמצאתי לנכון להעיד כבר מספר פעמים בזמן האחרון, גם את הספר הזה עדיין לא קראתי, אם כי מהביקורות הרבות שכן קראתי, ומהמאמר הזה, נדמה לי שאני מצליח להבין את עיקר הטענה שלהם.

כריסטינסון הוא פרופסור למנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד, והוא בעל שם עולמי בתחום חידושים בעסקים, ובעיקר בדרכים שבהן טכנולוגיות יכולות לחולל שינויים. קל להבין שהנסיון שלו לבחון את היכולת של טכנולוגיות להשפיע על החינוך מעורר עניין רב אצל אנשי חינוך. בלוגרים רבים כבר כתבו ביקורות חיוביות מאד על הספר.

במאמר שלהם, כריסטינסון והורן טוענים שלמרות הכניסה המסיבית של מחשבים ואינטרנט לתוך בתי הספר, הכיתות של היום עדיין נראות, ומתפקדות, בצורה דומה מאד לצורה שבה הן תפקדו לפני שלושים שנה (אם לא יותר). המסקנה ברורה – הטכנולוגיה עדיין לא השפיעה על החינוך. הם מייחסים את העדר ההשפעה לכך שהטכנולוגיה לא נוצלה על מנת לעשות את הדברים שבהם היא יכולה להצטיין. הם כותבים:

Schools have done what virtually every organization does when implementing an innovation. An organization's natural instinct is to cram the innovation into its existing operating model to sustain what it already does. This is perfectly predictable, perfectly logical — and perfectly wrong.
אינני בקיא במנהל עסקים, אבל אני מתקשה למצוא מה מקורי בניתוח הזה. נדמה לי ששמענו, וגם השמענו, את הטענה הזאת פעמים רבות בעבר. לא ברור לי למה אנשי חינוך רבים כל כך צמאים לשמוע את הטענה הזאת דווקא מפני שעכשיו איש מנהל עסקים מדופלם משמיע אותה.

אבל מעבר לתמיהה הזאת, יש עוד משהו מוזר בקבלת הפנים החגיגית שלה דבריו של כריסטינסון זוכים. כריסטינסון והורן טוענים שהמערכת החינוכית צריכה לנצל את הטכנולוגיה לענות על צרכים שעליהם בית הספר בצורתו המסורתית איננו עונה. הכוונה היא להתמקד בלמידה של התלמיד כיחיד, ולא לנסות ללמד כיתה הטרוגנית באמצעים הומוגניים. גם כאן, קשה למצוא משהו חדש. אבל שוב, העדר אמירה חדשה איננו הדבר המדאיג. מדאיגות יותר הן הדוגמאות שכריסטינסון והורן מביאים על מנת להצביע על השימוש הנכון של הטכנולוגיה בכיתה. בדוגמאות שלהם הם מבקשים להראות שכל תלמיד יכול ללמוד בקצב ובצורה המתאימים לו, אבל מה שהם מתארים מזכיר יותר כיתה שבה כל תלמיד "זוכה" למנת ההכוונה הדרושה כדי שהוא יעמוד בסטנדרטים אחידים שנקבעו מראש. מתקבל רושם של "למידה", אבל למרות שאין רג'ימנטציה בהוראה הפרונטאלית, יש ויש בציפיות מהתלמיד.

במאמרון חדש בבלוג שלה, אריאלה מתמקדת בהיבט הזה של המאמר של כריסטינסון והורן:

אני רואה במסר הזה, משהו מבולבל קמעה – להוציא את המחשב מיד המורה ומהתפיסה שבה המורה במרכז לתפיסה שבה התלמיד במרכז – התלמיד מרוכז בעצמו ובמחשב שלו, מעין מכונה סקינרית ביהביוריסטית המלמדת אותו לשנן את כללי הדקדוק לפי הנדרש?

אין בחזון הזה כיתה שבה תלמידים יושבים בקבוצה (שניים עד שלושה) מול מחשב ונהנים מהחברותא ומההפריה ההדדית, אין למידה שיתופית/ משתפת שבה המורה הוא חלק מהלמידה, התלמיד אינו יוצר, חושב חשיבה ביקורתית, יצירתית.

אכן, התלמיד במרכז, אך אינו מביט הצידה ומושיט את ידו לאחרים (כמו בשיר שעלה לתודעתי בקריאת המאמר) יש כאן מעין חזון ג'ורג' אורוולי ממוכן שאינו מביא שום חידוש, אלא מחזיר אותנו ל-1984 ולתפיסת בלהות של תלמידים כרובוטים.

אכן, יש משהו קודר ב-"חזון" הזה. אבל מעודד לקרוא בתגובה בעברית התייחסות ערכית, התייחסות שלא מצאתי בבלוגים באנגלית שכותבים על כריסטינסון והורן. יתכן והאמריקאים כל כך מתרגשים מהנכונות של אקדמאים ממנהל העסקים להתמודד עם בעיות החינוך שהם אינם מרשים לעצמם לבדוק אם באמת מדובר בבשורה, או פשוט במיחזור של רעיונות שבלבוש אחר הם היו מזהים כפסולים.

מה בין רומן לבלוג?

נדמה לי שקתי דייווידסון כותבת על תחום המחקר שלה רק לעתים רחוקות בבלוג שלה. אבל כאשר היא עושה זאת הקריאה מרתקת. בדרך כלל הבלוג של דייווידסון עוסק בשילוב הדיגיטאליות לתוך מדעי הרוח, ולתוך החינוך באופן כללי. לעומת זאת, תחום המחקר הראשי שלה הוא הספרות האמריקאית בתקופה של מלחמת העצמאות והשנים הראשונות של ארה"ב. לכאורה, אין לזה קשר לדיגיטאליות ולאינטרנט, אבל הקשרים שהיא מוצאת בין השניים הם מה שעושה את המאמרונים האלה לכל כך מרתקים. והעבודה שיש לה שורשים עמוקים במחקר במדעי הרוח מוסיפה מימד חשוב לדברים שהיא כותבת. ברור שאין לנו כאן עסק עם מישהו שרודף אחרי כל דבר חדש רק משום שהוא חדש.

עם זאת, אפשר אולי להגיד שה-"חדש" הוא אחד המוטיבים שמעסיקים את דייווידסון. בתקופה שהיא חוקרת, הרומן היה סגנון ספרותי יחסית חדש, ודייווידסון מבקשת לבחון כיצד הסגנון הספרותי הזה השפיע על התרבות באופן כללי. היא כותבת:

The popular novel was the form that spurred a range of technological, social, educational, and institutional changes that, in turn, made the spread of the novel possible.
היא מקשרת את הרומן, והפופולאריות שלו, להתפתחויות טכנולוגיות בדפוס, וגם לנייר ולדיו זולים. אבל היא מדגישה גם שפתיחתם של ספריות ציבוריות, חינוך לכל, אוריינות נרחבת, ודמוקרטיה השפיעו על הפופולאריות של הרומן, ואלה, כמובן הושפעו ממנו.

במאמרון של היום דייווידסון כותבת על הדמיון בין הרומן בימיה הראשונים של ארה"ב, לבין התרבות האינטרנטית של היום. בין היתר היא כותבת:

The novel was the blog and the video game and the social network—all of those in different ways—of the post-Revolutionary era in America.
מתחשק לצטט את המאמרון כולו כאן. הרי בכל פיסקה יש משהו שמעורר מחשבה, שמזמינה אותנו להסתכל על הטכנולוגיות של היום, והשפעותיהם על חיינו, טיפה אחרת. אבל כמובן קצת מוגזם לצטט את הכל, ולכן אסתפק בפיסקה אחת. דייווידסון כותבת על כיצד התייחסו לרומן באותה תקופה, ומוצאת דמיון רב בין הטענות כלפיו אז, והטענות כלפי בלוגים, רשתות חברתיות, ומשחקי מחשב היום:
Every bit as much as blogs, social networks, and video games today, the novel was vilified. The novel was accused (I’m not making this up) of leading to solitariness, promiscuity, vulnerability to predators, laziness, hostility, mental distraction, psychological overload, and obsession. It would lead to anarchy, rebellion, and also (yes this is contradictory) hermit-like withdrawal from responsible democratic participation. It would lead to disrespect for parents and authority figures. It would prevent one from full maturity and deter one's entrance into adulthood as either a respectable wife and mother or a fully responsible worker, breadwinner, and citizen (women, of course, couldn't vote then so citizenship was "moral," raising patriotic sons to vote and fight to defend their country). Novels, it was thought, impeded all that was good, ethical, and productive. The novel lead youth ASTRAY. (Novels didn't use emoticoms but did use lots of ALL CAPS, italics, and exclamation points, all of which, elitists said, showed how illiterate they were.)
דייווידסון מציינת שגם אז, בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, צעירים מלאו תפקיד חשוב בעיצובה של תרבות חדשה. עם זאת, היא גם כותבת שבין כל התחומים שמושפעים משינוי תרבותי, החינוך הוא בין האחרונים להשתנות. אישית, אינני בטוח שהקביעה הזאת נכונה, אבל זה נושא למאמרון אחר. מבחינתי, העיקר כאן הוא הראייה ההיסטורית שדייווידסון פותחת לפנינו. (אולי זה המקום להזכיר ספר פופולארי מלפני בערך עשור, The Victorian Internet מאת טום סטנדג', שהצביע על הדמיון הרב בין היחס שלנו לאינטרנט לבין היחס לטלגרף כאשר הוא היה מכשיר חדש וקוסם במאה ה-19.) הגישה של דייווידסון מאפשרת לנו להרחיב את הדרכים שבהן אנחנו מבינים את ההשפעות של הטכנולוגיות של היום.

בדיקה ב-"אלף" מראה שחמישה עותקים של הספר של דייווידסון "Revolution and the Word" נמצאים בספריות אקדמיות בארץ (ורק אחד מאלה הוא המהדורה החדשה המורחבת). בקרוב מאד אזמין עותק בהשאלה בין-ספרייתית.

התישנות תוך כדי כתיבה

אין ספק שתחום התקשוב בחינוך הוא תחום דינאמי. לעתים קרובות, מורים רבים שמנסים לרכוש מיומנויות בתקשוב טוענים שעד שהם לומדים להשתמש ביישום אחד, מגלים שאותו יישום כבר מיושן, ושהם צריכים ללמוד כלי חדש. המצב הזה נכון לא רק לגבי כלים. כמעט מידי יום גוגל מכניסה שינויים ושיפורים לתוך דף החיפוש הבסיסי וה-"פשוט" שלה, ומעטים הם המורים שלומדים לנצל את השיפורים האלה. וכמובן שהמחשבים עצמם מתחדשים בקצב מסחרר, ואחרי שנה (או פחות) בתי ספר חשים שהחומרה שבידיהם כבר מיושנת ושדרושה חדשה.

אבל למרות הקצב המסחרר הזה של התחדשות הטכנולוגיה החינוכית, אני בדרך כלל חש שמאמרונים שאני כותב כאן נשארים תקפים לפחות מספר ימים אחרי שהם מתפרסמים. אבל לא תמיד. לפעמים קורה שעד שאני מספיק לסיים את הכתיבה על נושא מסויים, צץ משהו חדש שהופך את מה שכתבתי ללא רלוונטי. כך קרה הבקר כאשר קראתי מאמרון חדש בבלוג של טים סטאמר על שולחנות לימוד אינטראקטיביים.

כבר אתמול בלילה ארגנתי לעצמי מספר פיסקאות על הנושא של לוחות לבנים אינטראקטיביים. רציתי לדווח על דיון בנושא הזה שמתקיים באדיורשת משך השבוע האחרון. חשבתי שמדובר בדיון רציני ומעניין, דיון שיכול לעניין אחרים, וגם חשבתי שיהיה נכון מצידי לציין שדיונים דומים בוודאי נערכים על גבי פלטפורמות אחרות שאינני מכיר. הדיון באדיורשת העניק לי הזדמנות גם להגיד מילה טובה על גוף שמצליח לבחון נושא בצורה רצינית, וגם להדגיש את הביזור שהוא חלק בלתי נפרד מהנוף האינטרנטי. הרי אין שום אפשרות שאדע על כל דיון מעניין שמתקיים, אבל חשבתי שאוכל לבקש כאן שקוראים ידווחו על דיונים כאלה שהם מכירים. בסך הכל, לא המאמרון המרתק ביותר שמתפרסם כאן, אבל בכל זאת משהו חשוב.

ואז המאמרון של סטאמר הופיע בקורא ה-RSS שלי, וחשבתי לעצמי "מה? אתה עדיין עוסק בלוח לבן אינטראקטיבי?". (אין ספק: קל יותר לכתוב פשוט "לוח חכם", אבל המחשבה שאכבד חומרה עם תכונה אנושית, אפילו לשם הנוחות, ממש צורמת.)

סטאמר כותב על מאמר מהבקר בגארדיאן הלונדוני על פיתוח חדש – שולחן לימוד אינטראקטיבי (interactive school desk). הוא מצטט מהמאמר שמנסה לתאר את השולחן:

They look like something out of Star Trek
במאמר בגארדיאן מופיעה רשימה ארוכה של תכונות של השולחן החדש הזה, ולמען האמת, ממה שאני קראתי, הכלי בהחלט קוסם. (ביסודו של דבר, הטכנולוגיה שעליה מבוססת השולחן דומה מאד לזו שג'ף האן הדגים בסרט המוכר ב-Ted Talks מלפני שנתיים.) אבל קוסם ככל שיהיה, נדמה לי שאני חייב להסכים עם סטאמר שבתגובה לטענה במאמר שהשולחן פותח אפשרויות נפלאות של למידה פעילה ומשתפת כותב:
Excuse me for being skeptical, but that’s one of the claims I’ve heard made for the whiteboards – and have yet to see.

And the few instructional examples noted in the article are pretty much the same as some of the very superficial whiteboard lessons I’ve observed.

אבל מעבר לספקנות, אולי אפשר לזהות כאן מגמה – מגמה שעבור אנשים כמוני שבאמת חושבים שטכנולוגיה בשרות הפדגוגיה יכולה לחולל שינוי בחינוך היא די עגומה ועצובה. הרי רק לפני כמה ימים השתתפתי בדיון על השימוש בלוח לבן אינטראקטיבי בכיתה, והנה, עוד לפני שהלוח הזה נדרש להוכיח את עצמו, הוא כבר הופך לטכנולוגיה מיושנת, ונדרש לפנות את מקומו לזעקה האחרונה. ובוודאי שלפני שההמצאה הנהדרת החדשה הזאת תצליח (או תידרש, תלוי בגישה שלך לעניין) להוכיח את עצמה, המצאה עוד יותר חדשה תירש את מקומה. כמובן שגם עם כלי Web 2.0 המצב הזה מוכר. אבל לזכותם של כלי ה-Web 2.0 אפשר לציין שהם זולים ואפילו חינמיים. לכן, אפילו אם היה רצוי להתמקד במספר מצומצם של כלים ולבדוק אם הם באמת מסייעים ללמידה, גם אם נקפוץ על כל כלי חדש, לא מדובר בהשקעה ענקית שמשעבדת את הכיתה (ואת בית הספר, ואת המערכת כולה) לטכנולוגיה יקרה מאד.

סטאמר מתייחס למציאות הזאת. הוא כותב שהוא מתרשם שהשימושים של שולחן הלימוד הזה כפי שהם מתוארים במאמר דומים למדי לדוגמאות הדי צולעות שאנחנו מכירים בנוגע ללוח הלבן האינטראקטיבי (הפשוט). לדעתו, אם אנחנו רוצים טכנולוגיה שבאמת תשפיע על החינוך, עדיף לחפש אותו בכיוון אחר:

I’ll put my money on relatively inexpensive portable devices that allow learning anywhere instead of large, expensive machines that are fixed to one classroom.
נדמה לי שאותם חברי אדיורשת שהשתתפו בדיון על הלוח הלבן האינטראקטיבי יסכימו. אפילו אם, נכון להיום, הטכנולוגיה שעוררה את הדיון שם כבר נעשה לטכנולוגיה של אתמול, הדיון עצמו, שהדגיש את הפדגוגיה שצריכה להנחות את הטכנולוגיה, עדיין עדכני מאד.

תוכן, תהליך, וטכנולוגיה

בעקבות השתלמות למורים להיסטוריה, בה השתתפה אשתו, טום הופמן כותב על חוסר האיזון בין תוכן ותהליך בהוראת המקצוע. הוא מציין שהרוב המכריע של שיעורי ההיסטוריה מתמקדים בתוכן. לאור זה, הוא מדגיש שאם מישהו איננו מרוצה מההישגים של תלמידים אמריקאיים בהיסטוריה:
don't blame inquiry or progressive education
הופמן מציין שאי-אפשר, כמובן, להציג את הנושא באופן קוטבי, בשחור ולבן, כאילו שמי שדוגל ב-"תהליך" בז לתוכן. הוא כותב:
If you're just looking at the public discourse, you'd probably imagine that the current state of play could be represented by a needle floating between "content" and "process" (or "critical thinking" or "inquiry" or whatever).
אבל, הוא ממשיך, האמת היא שמעט מאד מורים מתמקדים בתהליך:
…today in actual schools, that needle is pinned to the content side, even more than it has been historically.
אפשר היה לחשוב שהמצב שהופמן מתאר היה נכון לתקופה קדם-אינטרנטי. בבית הספר של עידן ספר הלימוד המוסמך והיחיד, הוראת מקצוע כמו היסטוריה התבססה על מאגר מצומצם וקבוע מראש של עובדות. במציאות כזאת, גם אם זה לא היה רצוי, היה קל יותר להתמקד ב-"מה קרה" מאשר ב-"למה זה קרה". אבל הדעה הרווחת טוענת שהגישה הפתוחה לאינטרנט כמקור מידע הביאה לשינוי במצב הזה. האינטרנט הרי פתח עולם ומלואו של תוכן בפני תלמידים, וריבוי התוכן הזה לא רק פתח את האפשרות של פרשנות, של "למה" ולא רק של "מה", אלא ממש חייב את הפרשנות הזאת.

אבל אם הופמן צודק, משהו השתבש. השינוי המיוחל לא התרחש, ההבטחה של האינטרנט כמרחב שיעודד חקר לא מצאה ביטוי אמיתי בבית הספר. יש לזה בוודאי מספר סיבות, אך לצערי, אחת המרכזיות היא הציפייה (או אולי התקווה) ששינוי בטכנולוגיה יגרור שינוי פדגוגי. אין סיבה לחשוב שמורים שנעזרים במקורות אינטרנטיים פתוחים יותר ללמידה תהליכית, ואילו מורים שמלמדים לפי ספר לימוד בלבד מתמקדים רק בתוכן. סביר יותר להניח שלמרות שהטכנולוגיה מאפשרת גישה למקורות נוספים וחדשים, מורים רבים פשוט ממשיכים להתמקד בתוכן. וכמובן שכאשר המדד להערכת הלמידה נשאר מבחנים שבוחנים את ידיעת ה-"מה", אין זה צריך להפתיע. אין ביכולתה של הטכנולוגיה לבדה לחולל את השינוי.

התנאים בשלים לשינוי, אבל …

סטיב לור, במאמר קצר בניו יורק טיימס שהופיע היום באתר הטיימס, מודה שההבטחות בנוגע להשפעות החיוביות על התקשוב בחינוך, הבטחות המושמעות חזור ומשמיע, עדיין לא הוכיחו את עצמן. אבל לור, שהוא כתב ותיק בנושאים הקשורים לטכנולוגיה, חש שאולי היום המצב הזה הולך להשתנות:
Yet as a new school year begins, the time may have come to reconsider how large a role technology can play in changing education. There are promising examples, both in the United States and abroad, and they share some characteristics. The ratio of computers to pupils is one to one. Technology isn’t off in a computer lab. Computing is an integral tool in all disciplines, always at the ready.
לור טוען שהשינוי המיוחל עשוי להתרחש הודות לרשתיות הזמינה, מה שהוא מכנה "new Web education networks", שנפוצה היום. אבל לא מדובר ברשתיות בלבד, אלא גם בדגש חדש על הפדגוגיה שמתלווה אליה, פדגוגיה שהיא מתאימה לטכנולוגיה:
The educational bottom line, it seems, is that while computer technology has matured and become more affordable, the most significant development has been a deeper understanding of how to use the technology.
אלה מאיתנו שמעורבים עמוק לתוך הנושא של תקשוב בחינוך נוטים להסכים עם לור, אם כי אולי נכון יותר להגיד שאנחנו רצים להסכים איתו. הרי שמענו (וגם השמענו) טענות דומות בעבר, וחייבים להודות שבשלב מסויים, למרות הנטייה להתרגש מכלים חדשים, בשטח יש, עדיין, מעט מדי הוכחות.

מאמרון חדש של שילה וובר, ב-Information Literacy Weblog, מצביע על הצד הפחות אופטימי הזה. וובר מתייחסת לדוח חדש של ה-National Science Foundation האמריקאי על הלמידה באמצעות הרשת: Fostering Learning in the Networked World: The Cyberlearning Opportunity and Challenge. וובר היא בריטית, והיא מודה שקשה לה להצניע לגמרי את הציניות הבריטית שלה כלפי תוכניות אמריקאיות כמו זאת של ה-NSF. היא כותבת שהדוח מתמקד כמעט באופן בלעדי בתקשוב, ואין בו התייחסות לספרות הענפה על למידה ופדגוגיה:

This is a definite weakness, in my view, as it feeds the delusion that it is technology itself that "transforms" education, rather than the creative practice of good pedagogy in whatever medium is appropriate.
וובר מצטטת חלק מתרחיש במובא של הדוח, תרחיש שמבקש לתאר את הלמידה של תלמידת תיכון בשנת 2015. היא מציינת שקל יותר להכניס את הטכנולוגיה לתוך בית הספר מאשר לשלב אותה לתוך דרכי למידה משמעותיות:
It (הדוח) says that "At school, she [the high-schooler of 2015] and her classmates engage in creative problem-solving activities by manipulating simulations in a virtual laboratory or by downloading and analyzing visualizations of realtime data from remote sensors." hmmmmm – an alternative scenario is:

Learning facilitator (brightly): "and now we are going to create a wonderful collaborative 3D collage of the environmental impact of YOUR neighbourhood by downloading and analysing these really funky visualisations and statistics and mashing them all together in a really cool way! And you'll get credit! Won't that be fun!"
High school student 1: rolls eyes
High school student 2: does mime of putting fingers down throat and being sick
High school student 3 (looks up from texting her friend): "We were supposed to have listened to that really dull podcast about this, weren't we"
High school student 4: "How MANY credits was that?"

התרחיש האלטרנטיבי של וובר מזכיר את הקטע הבלתי-נשכח על חינוך מיני מהסרט Monty Python's The Meaning of Life. (משום מה, YouTube מחייבת אותנו להצהיר שאנחנו מעל גיל 18 לפני שהיא מאפשרת לנו לצפות בקטע.) נדמה לי שהקטע הזה הוא ההמחשה האולטימטיבית של היכולת של המסגרת הבית ספרית להפוך כל נושא, ולו המרתקת ביותר, לחסר עניין ומשעמם. צריכים לקוות שכאשר התקשוב (ולא רק התקשוב) ישולב לתוך בית הספר, הוא לא ייבלע לתוך תרבות בית הספר כפי שאנחנו מכירים אותה היום. חסר לנו שבסופו של תהליך התרחיש שוובר מתארת יתגשם.

הישחקו הבלוגרים לפנינו?

מאמרון חדש של וסלי פריאר (גם בבלוג שלו, וגם ב-TechLearning Blog) יצר אצלי תחושה של אי-נוחות ואפילו מבוכה. פריאר מדווח על שיחה קצרה (או על חלק קטן מתוך שיחה) עם מרצה בכיר באוניברסיטה במדינת אוקלהומה. מתברר שבשתי אוניברסיטאות במדינה הזאת, החל משנת הלימודים הקרובה, כל הסטודנטים ישתמשו במכשירי iPhone או iPod Touch. לכן, כאשר פריאר שוחח עם אותו מרצה הוא פנה אליו בהתלהבות:
When I learned this professor taught at OC, I enthusiastically said, “Wow, you’re going to have all your students bring iPhones to class this year!” His response was:

Boy I sure hope not. I have a tough enough time having them keep their laptops closed all the time during class.

I almost passed out on the spot, but I was torn by a simultaneous urge to weep.

בהמשך פריאר "מנתח" את התשובה שתגובת אותו מרצה עוררה אצלו. הוא מונה עשרה פירושים אפשריים לתשובת המרצה, כאשר המכנה המשותף של כל הפירושים האלה הוא פחד אדיר מטכנולוגיה באופן כללי, והחשש שכלים כאלה יערערו את הסמכות של המרצה כיודע כל. אישית, אני בעד הכנסתם של כלים דיגיטאליים אישיים לתוך הכיתה (אם כי לא ברור לי שיש הגיון שאוניברסיטה תאמץ כלי מסויים כמו ה-iPhone על פני מחשבים נישאים באופן כללי). אבל למרות זה, התגובה של פריאר נראית לי מוגזמת למדי. כל ההסברים שפריאר מביא לתגובה של אותו מרצה נובעים מחשש ומפחד. אבל נדמה לי שללא מאמץ רב אפשר היה לחשוב על הסברים אחרים שאינם בהכרח מצביעים על פחד אדיר, ואולי אפילו נובעים משיקולים חינוכיים מכובדים.

אמא אחת מגיבה למאמרון של פריאר. היא כותבת שכאשר ילדיה למדו בבית הספר היא עודדה אותם להשתמש בכלים דיגיטאליים בעבודות שהם הכינו, למרות שבתי הספר שלהם לא חייבו את זה. היא מעלה הסבר "פשוט" יותר לחשש של המרצה:

The students themselves are part of the problem. It’s hard for a professor to take technology seriously when the whole second row is playing solitaire and not doing the really constructive, cool things that we know they could be. Many students are experiencing the first taste of the freedom of having technology available 24/7, since many of our high schools have resisted allowing students to bring their own technology into the buildings.
במילים אחרות, אותה אם מסוגלת להבין את ההתנגדות של מרצים לשחרור הרסן על השימוש בכלים דיגיטאליים, וזאת, בין היתר, מפני שהסטודנטים עצמם עדיין לא למדו כיצד לנצל את הכלים האלה בצורה טובה ומתאימה. יש כאן, כמובן, מעגל קסמים. אין טעם להמשיך לאסור את השימוש בכלים כאלה בתירוץ שבני נוער אינם יודעים להשתמש בהם כראוי. בשלב מסויים יהיה עלינו לעזור להם ללמוד להשתמש בהם בדרכים ראויות. אבל התגובה של פריאר בוודאי איננה מקרבת אותנו למצב שבו מערכת לימודית תרצה לעסוק בהכשרה הדרושה הזאת.

בבלוגוספירה החינוכית פריאר מבטא גישה מאד רווחת. בלוגרים רבים מוכנים לאמץ, בחום, כל כלי דיגיטאלי חדש. פעם אחר פעם בבלוג שלו פריאר מתלהב מכלים חדשים. לעומתו, בלוגרים אחרים מרימים גבה לגבי אותם כלים, ובין אלה גרי סטייגר הוא אולי מרים הגבה הראשי. במידה מסויימת סטייגר הוא ההפך מפריאר. כלפי כמעט כל כלי חדש הוא שואל אם הוא באמת נחוץ, או אם בכלל יש כאן משהו חדש שמסייע ללמידה. היה צפוי שסטייגר יגיב למאמרון של פריאר … ובעוקצנות.

על פי רוב אני מוצא את עצמי מסכים עם סטייגר – רבים מדי מהכלים החדשים שאנשי חינוך מתבקשים לאמץ הם אולי נחמדים ואפילו מרשימים מאד, אבל לא ברור שהם באמת ממלאים תפקיד חשוב בתהליך הלמידה. למרות הרצון שלי שנבחן אותם בשטח, קשה לי להתלהב מרבים מהם, ואני חושש שהעדר הביקורתיות אצל פריאר ודומיו עשוי להזיק להטמעת כלים חיוניים לתוך המערכת. כפי שציפיתי, סטייגר הגיב בבלוג של פריאר – עם קישור למאמרון בבלוג שלו, שם הוא מנתח את הגישה של פריאר, ומסביר למה הוא חושב שהיא מוטעית. בנוסף, הוא מקשר למספר מאמרונים, שלו ושל פריאר, שמבטאים את השוני בגישות ביניהם (ההתייחסות לכלי בשם Animoto [פריאר לעומת סטייגר] מעניינת, ואולי אופיינית, במיוחד).

אבל מעבר לוויכוח לגבי הנחיצות של כלי זה או אחר, נדמה לי שהוויכוח הזה חושף בעיה יסודית בבלוגוספירה החינוכית. גם פריאר וגם סטייגר הם "כוכבים" בבלוגוספירה, עם מאות קוראים שעוקבים אחרי הבלוגים שלהם. (לפריאר יש יותר, אבל נדמה לי שסטייגר שמח לתפוס עמדה של אאוטסיידר הקורא תיגר על המוסכמות של בלוגרים חינוכיים אחרים.) אנחנו קוראים את פריאר כדי לקבל מנה קבועה של התלהבות, כדי להשתכנע שהטכנולוגיה מסוגלת להוביל אותנו לגן עדן חינוכי, ובאותו הזמן אנחנו קוראים את סטייגר כדי שהוא יזכיר לנו שמדובר בגן עדן של שוטים. הבעיה היא שהכל נעשה יותר מדי צפוי.

על חידושים, ועל התלהבות יתר מהם

לא פעם, אלה מאיתנו שעוסקים בטכנולוגיות חדישות בחינוך לוקחים את עצמנו קצת יותר מדי ברצינות. כתבתי את זה לפחות פעם בעבר, אבל לא מזיק לחזור על זה. לפעמים אנחנו רודפים אחרי כל חידוש טכנולוגי, ומתנהגים כאילו אנחנו ממציאים את הגלגל. ומפני שאנחנו נוטים לעשות זאת, חשוב מידי פעם להעמיד מולנו מראה על מנת לראות כיצד אנחנו נראים. נדמה לי שהסיפור הבא הוא מן מראה כזאת.

בבלוג של Smart Mobs, נתקלתי במאמרון קצר בשם Twitter helps TV viewing become social. הבלוג Smart Mobs הוא בלוג קבוצתי שדן בעיקר בדרכים המעניינות שבהן אמצעי תקשורת ניידים משפיעים על התנהגויות חברתיות. בדרך כלל אני מוצא בו רעיונות מאד מעניינים. אבל הפעם הכותרת נראתה לי יומרני למדי. כידוע, אינני בין המתלהבים מ-Twitter, אבל מפני שלא מעט אנשים שאני מאד מעריך מוצאים בו טעם, אינני פוסל אותו, אלא ממשיך להתעניין בו. לכן, למרות הכותרת היומרנית, הסתקרנתי. היה זה מאמרון קצר מאד. בעצם, מדובר בציטוט קצר מתוך הבלוג על טכנולוגיות חדשות של ה-BBC שאחד מהכותבים לבלוג הביא לפרסום. שם קראתי:

Last night I was watching Eurovision with Twitter running on my laptop. In real time, my Twitter friends and I shared comments and made observations about the event as it was happening.

Twitter was being used to extend the experience of watching the event together, but also for people to share links to sites with backstory, or explainers etc.

Twitter plus TV = informed viewing.

מקריאת הקטע הקצר הזה התקשיתי לא לגרד בראש בפלאיה. האם מדובר כאן באמירה בנוגע לשילוב של הטלוויזיה ויישום אינטרנטי חדשני? הרי מה שמתואר כאן הוא בסך הכל שבמקום שקבוצת חברים יישבו מול הטלוויזיה וישתו בירות ויזרקו לאוויר אמירות שנונות שעדיין לא נאמרו בנוגע לאירוויזיון (אם בכלל עדיין יש כאלה), אותם חברים יושבים, כל אחד בביתו, ובאמצעות הטכנולוגיה עושים את אותו הדבר. ממש הישג טכנולוגי אדיר!

לא רק אני התרשמתי כך. באחת התגובות המעטות למאמרון הזה מישהו כתב שלפני ארבע שנים הוא עשה את אותו הדבר באמצעות המסגנ'ר. לכן, הוא פסק, לא מדובר בחידוש. לטענה הזאת כותב המאמרון המקורי השיב באמצעות קטע ווידיאו בן דקה בו הוא משבח את המגיב על הגישה החדשנית שלו לטכנולוגיה, אבל חוזר ומדגיש שבעיניו השימוש ב-Twitter במקרה הזה הוא כן סוג של חידוש. אני מודה, לא חשתי שהיה כאן תשובה, אלא פשוט חזרה על הטענה המקורית.

אכן, נדמה לי שנכון לציין, כפי שנטען באותה תגובה, שמבחינת הטכנולוגיה אם מדובר בחידוש, הרי זה חידוש די מזערי. בעצם, את אותה הטענה אפשר למצוא במאמר המקורי באתר ה-BBC שמצוטט בבלוג ה-Smart Mobs. שם כותב המאמר מציין:

So does this mean anything? Arguably all Twitter did was turn an old fashioned mass participation event, viewing Eurovision, into the digital age.
זאת כמובן גם דעתי. אבל זה בפני עצמו איננו מצדיק מאמרון כאן. לעומת זאת, אותה מראה שהסיפור הזה מעמיד מולנו כן מצדיקה התייחסות. אין, כמובן, שום פסול בשימוש בכלי כמו Twitter כדי להפוך ערב די תפל למהנה יותר. אבל כאשר אנחנו עושים זאת, רצוי לא לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות, ולא לחשוב שמה שאנחנו עושים מהווה חידוש טכנולוגי רב משמעות.

ומה שנכון לגבי הבידור נכון גם לגבי החינוך. לא כל שימוש בטכנולוגיה חדישה באמת מהווה חידוש. לא פעם אנחנו נותנים לטכנולוגיות החדישות שבידינו להתל בנו, ולגרום לנו לחשוב שאנחנו ממציאים דרכי למידה חדשות, כאשר בעצם אנחנו רק מלבישים תהליכי למידה מוכרים בלבוש חדשני. וכדאי שמידי פעם אנחנו נכיר בכך, כדי שלא ניקח את עצמנו יותר מדי ברצינות.

כמה הרהורים לקראת סיום שנת הלימודים

לקראת סיום שנת הלימודים מורים רבים שואלים את עצמם אם במשך השנה התרחשה בכיתות שלהם למידה משמעותית, או אולי היתה בהן פעלתנות רבה, אבל מעט למידה של ממש. גם בכיתות בלי מחשבים ואינטרנט השאלה הזאת נחוצה, אבל היא הכרחית ממש בסביבה המתוקשבת. בגלל ההשקעה הכספית העצומה הדרושה לשלב טכנולוגיות לתוך בתי הספר, אין ברירה אלא לשאול אם אפשר היה להשיג את אותן התוצאות גם בלעדיה. זאת ועוד. הפקת תוצרי למידה באמצעות טכנולוגיות חדישות עשוייה לסנוור את מי שמבקש להעריך את הלמידה, כך שהוא איננו מצליח לראות מתחת למעטפת הטכנולוגית הנוצצת על מנת לבחון את הלמידה עצמה. לאור זה אין זה צריך להפתיע שלא מעט בלוגרים חינוכיים שבמשך השנה מלמדים באמצעות התקשוב שואלים את עצמם עם התוצאות מצדיקות את ההשקעה.

קליי בורל הוא בין המורים שעורכים את הרפלקציה הזאת, ועל מנת לעשות זאת, הוא חוזר לחשש שהוא הביע בבלוג שלו לפני יותר משנה:

I’m a bit worried about the future of student blogging.

I fear we teachers are going to ruin it for the learners.

“Blogging is just another way to turn in homework.” That’s the sentence that scares me. Because that’s how non-blogging teachers, and perhaps those unfamiliar with literacy pedagogy – communication across the curriculum, writing to learn, authentic writing, and more – will probably use blogging in the classroom.

החשש המקורי של בורל לא היה קשור לעלות, או לכדאיות, הטכנולוגיה, אלא לסכנת ה-Schooliness, הנסיון לאלץ טכנולוגיות מרתקות מחוץ לבית הספר לשרת את הצרכים המסורתיים של בית הספר כמו, למשל, ציונים. מאותו חשש "ותיק" בורל חוזר לימינו, ורואה שהחשש שלו מתגשם. הוא מצטט את אחד מתלמידיו – דווקא תלמיד שכותב בלוג שמתאפיין באותן התכונות החיובית שבורל מקווה להנחיל. אבל הציטוט שבורל מביא מהבלוג של אותו תלמיד ממחיש עד כמה הבעיה עדיין קיימת – אם כי הפעם בקשר לטכנולוגיה אחרת, ועוד יותר נוצצת:
I’ve had too many teachers assign us to “make an iMovie” for this and that. I had to make an iMovie for my World Geography class and Asian Studies class. I was surprised when even my Spanish teacher told me to make an iMovie. It is obvious [our school] is trying too hard … to look cool.
מה יכול להיות יותר מאתגר מאשר הכנת סרט במקום לכתוב חיבור? אם בארץ אנחנו עדיין מתפעלים ממצגות ה-PowerPoint שתלמידים מכינים, אז בוודאי סרט הוא תוצר נהדר, תוצר שמאפשר לתלמיד להראות את "כישורי המאה ה-21" שלו, ותוצר שמאפשר לבית הספר להתפאר על חדשניותו. אבל עצם העובדה שתלמיד מכין סרט איננו אומר שהוא למד את הנושא שעליו הוא הכין את הסרט. כמובן שזה נכון גם עבור עבודה מודפסת שתלמיד אולי מכין, אבל עם הבדל אחד משמעותי. על פי רוב המורים מסוגלים להעריך עבודות כתובות, וספק אם יש להם הכלים או הנסיון כדי להעריך סרטים. בורל, למשל כותב:
A good movie takes an hour of editing for every minute of the final product. I wonder how many minutes these students are expected to produce for their finals.
הדאגה של בורל כאן מוצדקת – אם בית הספר איננו מתאם בין הדרישות המוטלות על התלמידים בקורסים שונים, הם עשויים לקרוס תחת הנטל של כל כך הרבה סרטים. אבל לצערי יש כאן מסקנה עוד יותר חשובה ובולטת – הרוב הגדול של הסרטים של התלמידים לא יהיו איכותיים, ולבתי הספר אין מורים שיכלו להעריך את העובדות האלה, או להדריך את התלמידים כדי שהם ילמדו להכין סרטים איכותיים יותר בעתיד. הטכנולוגיה מסנוורת, והתוצאה עגומה במספר מישורים – הלמידה רדודה, התוצר רדוד, ובמקום שהתלמידים ישתמשו בטכנולוגיות לצרכים הקשורים לחיים שלהם, בית הספר יקלקל את הרצון של התלמידים להשתמש בטכנולוגיות האלו בעתיד. חבל.

רק תוסיפו מיים ותערבבו

כריס להמן, המנהל של ה-Science Leadership Academy, בית ספר עתיר טכנולוגיה, וגם עתיר שבחים, שבעיר פילדלפיה, מקשר בבלוג שלו לווידיאו קצר המהלל את האפשרויות החינוכיות הטמונות בשילוב התקשוב בבתי ספר. להמן מציין שעל פניו היה צפוי שהוא יאהב את הווידיאו, ואפילו מכריז שגם אחרי הצפייה יש בו הרבה שאכן מוצא חן בעיניו … אבל. ובתוך אותו "אבל" של להמן אפשר לזהות הרבה מהבעייתיות שבסיסמאות שהן רווחות כל כך בתחום התקשוב בחינוך.

הווידיאו, Learning to Change, הוא סרט פרסומי יפהפה של Pearson Education, חברה ענקית המשווקת "חומרי לימוד" לשוק החינוכי באנגלית. כחמישה-עשר אנשי חינוך ידועי שם מופיעים בווידאו. בראיונות קצרים הם מסבירים כיצד התקשוב מחולל שינוי אדיר בתהליך הלמידה. להמן מודה שסרט שמנסה להעביר מסר תוך חמש דקות יעסוק, מן הסתם, בסיסמאות. אבל הוא חש צורך לנתח את הסיסמאות האלו על מנת להסביר מה מפריע לו בווידיאו שלכאורה היה צריך להיות מאד מרשים. להמן כותב:

I'm disturbed by the fascination with connection for connection's sake that I see in the first few minutes of the video. I remain very, very concerned with the notion that all we have to do is let the kids connect with the world – just like they do on Facebook or MySpace – and the kids will learn. There's a fallacy there, and my experience with how much really deep teaching of digital ethics we've had to do at SLA to counter all that the kids come in the door thinking about the digital world. Just introducing connection into our schools without a sense of what we want to do when we connect, how it changes things when we do it, and what we gain and lose when we change our schools this way. We have to stop just thinking that the introduction of these tools without an incredible amount of planning and forethought will change anything for the better.
ההערות האלה של להמן בוודאי מוכרות היטב לכל מי שבאמת מנסה להטמיע את התקשוב בחינוך. אכן, מדובר בתהליך ארוך ומורכב. אבל מי שיצפה בווידיאו עשוי לקבל רושם אחר לגמרי. במקום תהליך קשה ומסובך, אפשר לחשוב שיש תהליך שיכול להתרחש ממש לפני העיניים שלנו אם המורים והמנהלים ירשו זאת. להמן מעלה נקודה נוספת שאיננו מרבים לשמוע. הוא טוען שעם כל הכבוד לעולם המתוקשב שנמצא מחוץ לכותלי בית הספר, אין זה מובן מאליו שאנחנו צריכים לייבא את החוץ הזה פנימה:
We don't want to just ape the rest of the world in schools. Schools should remain something different than the lives kids lead outside of school. That's ok. That's even good. Because I think much of the input that kids have outside of school (marketing, specifically, I suppose) isn't a good thing. Schools should be different than that.
שוב, אדם מחוץ לעולם החינוך הצופה בסרט עשוי להתרשם שאין יותר קל מאשר לחשוף את התלמידים לתקשוב, ופתאום אותם תלמידים שעד היום היו משועממים בתוך הכיתה יהפכו לצמאי דעת. להמן כותב:
Because nowhere in that talk … is there much of an honest discussion of just how hard implementation of these ideas actually is.

Because it is plenty hard… ask SLA teachers… it ain't easy. And the problem is that our entire structure has to change to make it easier. You can't teach 150 kids a day this way… you can't have traditional credit hours… you have to find new ways to look at your classroom. Everything from school design to teacher contracts to class size and teacher load to curriculum and assessment – everything we do in schools – has to be on the table for change if we are to achieve the kind of schools that video is speaking about.

לטעמי, המאמרון של להמן הוא מהסוג שראוי שיימצא על הקיר של כל מי שעוסק בתחום. הוא מזכיר לנו שקיים פער אדיר בין הסיסמאות לבין היישום. אני כמעט מתפתה לצטט את כולו כאן, אבל הרי בשביל זה יש קישוריות. ובכל זאת, אביא ציטטה נוספת אחת – קטע קצר שבו להמן מתייחס לעוד אחד מהנושאים שאליהם אני אוהב לחזור:
And missing from this conversation is any sort of historical sense of education. The fact is ideas like the ones that Kay and Pink are talking about have been around in schools for a long, long time…. The technology can be transformative, but only when coupled with a sense of where you are going and why.
אנשי Pearson בוודאי יודעים לאן פניהם – לשיווק המוצרים שלהם. אבל במקרה הזה אין זאת הכוונה של להמן, או שלי.

עדכון קצר – 21.5.08

סטיבן דאונס מוסר שכנראה כתגובה לביקורת שהושמעה (מי חשב שלבלוגים חינוכיים יש השפעה כזאת?) חברת Pearson הורידה את הווידיאו מהרשת. מי שיקליק על הקישור בתוך הבלוג של להמן יקבל הודעה על כך. דאונס מוסיף שלמרות הורדת הווידיאו אין שום קושי למצוא עותק אחר ב-YouTube, למשל כאן.