קטגוריה: טכנולוגיה

גם הישן פעם היה חדש

דרך אזכור אצל ג'ורג' סימנס, הגעתי לבלוג הקבוצתי Innovate, שהוא הזרוע הבלוגי של כתב עת החינוכי באותו שם. מצאתי הרבה שנראה לי כדאי לקרוא שם – שינוי מרענן לעומת הפעם הראשונה שהזכרתי את כתב העת לפני חצי שנה. סימנס קישר למאמרון של סטיב אסקאו, The Campus: The Old Imperialism? בו הוא מגיב למאמרון של לין צימרמן: Access: The New Imperialism?. במאמרון שלה, צימרמן שואלת אם אולי הדרישה לפתח לימודים מקוונים באיזורים נחשלים איננה אלא סוג של השתלטות תרבותית יהירה:
By saying that the brick and mortar classroom is out-of-date and should be disbanded, aren’t we in danger of disenfranchising a large number of people who have no capability of engaging in education through technology? That is not to mention the people who have no interest in and no ability for using technology.
כזכור, במאמרון שלו אסקאו מנסה להשיב לטענה הזאת. הוא כותב שהוא איננו פוסל בניינים כמרחבים מתאימים ללמידה, אבל הוא מזכיר שבארצות רבות יקר יותר לבנות בניינים מאשר לאמץ תשתיות ללמידה מקוונת. הוא מציב שלוש הנחות שמהוות בסיס לחשיבה שלו בנושא:
First proposition: the campus, like the computer, is a technology, an instructional technology.

Second proposition: there are many students for whom the lecture hall and notetaking is a poor instructional technology, and who do not learn much in the conventional classroom.

Third proposition: the campus is a very expensive instructional technology.

אסקאו מביא דוגמאות מהנסיון שלו באפריקה כדי להראות שבניית בנינים חדשים, או שיפוץ של ישנים, דורשים השקעות כספיות אדירות. הוא מצביע על האוניברסיטאות בגאנה, שם המבנים הקיימים מתפרקים ואינם יכולים לשרת את הסטודנטים. כמו-כן, הספריות אינן יכולות לרכוש ספרים וכתבתי עת שהם יקרים מאד. בנוסף, הוא טוען שכאשר מרכזים אנשים מוכשרים בתוך קמפוסים עירוניים זה מהווה brain drain על איזורים כפריים.

אסקאו גם מתייחס לאחד המקורות שצימרמן מזכירה. אותו מאמר (Paul Cesarini – Aping the West: Information Technology and Cultural Imperialism) טוען שהנסיון הפזיז להביא טכנולוגיות מתקדמות לאיזורים נחשלים מביא להרס תרבותיות מקומיות. אסקאו משיב:

Presumably the author does not consider the British educational system, with its streaming and creaming and building-based universities with campuses and dormitories and maintenance crews and Western-style curricula a form of technological imperialism — but if that language is appropriate for computers it is appropriate for campuses. The university as we know it, then, is a colonial transplant and not an indigenous institution.
נדמה לי הטענה הזאת, עם או בלי התייחסות לקולוניאליזם, היא העיקר. כפי שאסקאו מציין, גם הקמפוס, וגם המחשב, הם טכנולוגיות. העובדה שאחת מהן קיימת כבר דורות רבים גורמת לנו לראות אותה כדבר טבעי ונצחי, כאילו שפשוט בלתי-אפשרי ללמוד בלעדיה. הראייה הצרה הזאת, שרואה רק את החדש כ-"טכנולוגיה" ואינה בוחנת כיצד טכנולוגיות קודמות השפיעו ועיצבו את הלמידה מסכנת אותנו. היא גורמת לנו לראות בקיים לא רק את הטוב שבאפשרויות, אלא אפילו את היחיד. וזה בוודאי לא יכול להועיל לעתיד החינוך.

האם באמת נדע?

נציג דמוקראטי בכיר בקונגרס האמריקאי פרסם השבוע דוח שמכיל הצעות רבות לדרבון (אולי נכון יותר לכתוב "להצלת"?) הכלכלה האמריקאית. מדובר בתוכנית שמציעה להוציא 825 מיליארד דולר על מגוון תחומים – דיור, אנרגיה, תשתיות תחבורה, בריאות, וכמובן גם חינוך. קראתי את תקציר הדוח, אבל אינני בקיא בעניינים כלכליים ואינני בטוח שאני יודע לנתח את החלוקה המוצעת ולקבוע אם מדובר בתוכנית טובה או לא. ממה שאני הצלחתי להבין, הכוונה היא להוציא בערך 140 מיליארד דולר על חינוך – בניית בתי ספר, מלגות להשכלה גבוהה, עזרה לתלמידים עם צרכים מיוחדים, וגם מיליארד דולר לטכנולוגיה בחינוך. (הדוח מופיע במקומות רבים ברשת. אחד מאלה הוא כאן.)

למראית עין, מדובר בסכום מכובד מאד, סכום שיכול לתרום רבות לקידום התקשוב בחינוך. דרין דרייפר איננו כל כך בטוח. הוא הכין גליון אלקטרוני במסמכי גוגל שמכיל את מספר תלמידי בתי הספר בכל מדינה בארה"ב, ומחשב את האחוז של כלל התלמידים בכל מדינה. בהמשך, הוא מחשב עבור המדינה שלו, יוטה, את אחוז התלמידים במחוז בו הוא עובד. דרייפר פועל מתוך ההנחה שהסכום יחולק בין המדינות, ובין המחוזות במדינות, באופן שווה, התאם לאחוז התלמידים בכל מדינה. כמובן שזאת איננה הדרך שבה כספים מחולקים לפרויקטים לתקשוב, ובכל זאת, לשם ההמחשה נדמה לי שיש בה הגיון. לפי החישוב הזה, דרייפר מסיק שכל בית ספר במחוז שבו הוא עובד יקבל קצת יותר מ-$17,000. אולי לא מדובר בסכום זניח, אבל בוודאי לא סכום משמעותי שבאמצעותו אפשר באמת לקדם את התקשוב. אחרי רכישת עשרה מחשבים ושני לוחות "חכמים" בוודאי לא יישאר הרבה כסף לפרויקטים חינוכיים תקשוביים.

גם טום הופמן מתייחס לתוכנית הכלכלית הזאת, וגם בעיניו הסכום של מיליארד דולר שאמור להגיע לתקשוב דומה יותר לטיפה בים מאשר לסכום משמעותי. אבל הופמן גם שואל אם מערכות חינוך יידעו מה לעשות אם הכסף הזה אם וכאשר הוא יגיע אליהן. אם לשפוט לפי נסיון העבר, הוא לא אופטימי:

In tech investment, you need the right technology, and unfortunately, the last eight relatively fallow years in ed-tech investment and research and development have left us relatively unprepared to spend this money wisely. If this is all spent on products you see at the NECC vendor floor, it isn't going to add up to much. A lot of smartboards and clickers.
הופמן מנחש שהכסף יילך לרכישת חומרה, ולמרות שהוא היה מעדיף להשקיע אחוז מכובד ממנו בפיתוח יישומים על בסיס קוד פתוח, הוא גם מבין שיותר מחשבים בידיהם של תלמידים לא יכול להזיק. אבל נדמה לי שהוא צודק כאשר הוא מכריז שהבעיה איננה בסכום, אם גדול או קטן, אלא במערכת עצמה שאיננה ערוכה להשתמש בסכום כזה בתבונה. כפי שהוא כותב בכותרת המאמרון שלו:

עוד אוריינות אחת, והמשך של ויכוח ישן

לפני כחודש כתבתי כאן (שוב) על מיכאל ווש, וציינתי שמדבריו בראיון איתו שעליו כתבתי התרשמתי שהוא מתגלה כמורה מסורתי למדי. הדגשתי שלא היתה בקביעה הזאת ביקורת, אלא רק התייחסות לעובדה שאחת הדמויות היותר מוכרות בנוף החינוך המתוקשב איננו קורא למהפכה בחינוך, אלא מנסה לקדם ערכים חינוכיים מאד נורמטיביים.

מה שמעניין בגישה של ווש הוא הנסיון לתת ביטוי לערכים חינוכיים נורמטיביים (אם כי, בוודאי גם קונסטרוקטיביסטיים) תוך כדי החתירה לנצל את הטכנולוגיות החדשות שעומדות לרשותנו. עדות לכך אפשר למצוא במאמרון בבלוג של ווש שהתפרסם לפני כשבועיים. שם ווש כותב על Participatory Media Literacy – Why it Matters.

בשלב הזה אפשר, כמובן, לשאול: "מה? שוב על אוריינויות?". אכן, בשבועות האחרונים כתבתי מספר פעמים על הנושא הזה, והתייחסתי רק לחלק קטן מהמאמרונים שקראתי בנושא. ללא ספק כמה מאלה היו חזרה על דברים שנכתבו כבר מספר פעמים, אבל היו גם כאלה שהעמידו את הנושא באור קצת אחר, ואלה ראויים להתייחסות גם כאן. גם אם אינני מתלהב מהכותרת "אוריינויות המאה ה-21" ושמות דומים, ברור לי שחשוב להמשיך להתייחס לנושא. וכך לגבי המיומנות הספציפית שעליה ווש כותב, אוריינות במדיה שיתופית.

בתקופה שאני הייתי תלמיד וסטודנט, וגם מורה מתחיל, הושם דגש על "קריאה" מעבר לטקסט מודפס, על אוריינות במדיה – בעיקר הצפייה בסרט ובטלוויזיה. אבל התוספת של "שיתופית" (או "משתפת") איננה רק חידוש לשוני. אחד המאפיינים החשובים של העולם שלתוכו הנוער של היום גדל הוא הקלות שבה הדיגיטאליות מאפשרת להם ליטול חלק בדיונים הציבוריים שמתרחשים סביבם. נדמה לי שיש הצדקה במונח כמו Participatory Media Literacy שמדגיש את החשיבות של הכרות לעומק עם כלים שמהווים תשתית לדיונים האלה. ווש מסביר היטב את הצורך בפיתוח המיומנות הזאת:

The surprising-to-most-people-fact is that students would prefer less technology in the classroom (especially *participatory* technologies that force them to do something other than sit back and memorize material for a regurgitation exercise). We use social media in the classroom not because our students use it, but because we are afraid that social media might be using them – that they are using social media blindly, without recognition of the new challenges and opportunities they might create.
בתוך הפיסקה הזאת אפשר למצוא לא רק התייחסות לחשיבות של ה-"אוריינות" הזאת, אלא גם אמירה חריפה בנוגע לתפקיד המורה. הרי, אם על פי רוב, אפילו במציאות הטכנולוגית הנוכחית, סטודנטים מעדיפים להיות לומדים פסיביים ולא ליטול חלק פעיל בחינוך של עצמם כפי שהטכנולוגיה מאפשרת, המערכת החינוכית חייבת לעזור להם להכיר ולהבין את היכולות של הטכנולוגיות האלו. כאשר ווש מדגיש את הצורך בשימוש במדיה משתפת בכיתה הוא בעצם מצהיר שהמערכת החינוכית אחראית להכשיר סטודנטים להיות אזרחים פעילים שמסוגלים להשתמש במדיה האלה בתבונה.

יש לזה, כמובן, השתמעויות חינוכיות די ברורות. במאמר ארוך יותר שווש פרסם ב-Academic Commons באותו שבוע של המאמרון בבלוג שלו, הוא מרחיב על ההשתמעויות האלו. כצפוי, הוא שם דגש חינוכי בתהליכים הבנייתיים. אבל באותו הזמן הוא איננו מתכחש לעובדה שהטכנולוגיה, והאפשרויות שהיא פותחת, מערערות שיטות הוראה קיימות:

This new media environment can be enormously disruptive to our current teaching methods and philosophies. As we increasingly move toward an environment of instant and infinite information, it becomes less important for students to know, memorize, or recall information, and more important for them to be able to find, sort, analyze, share, discuss, critique, and create information. They need to move from being simply knowledgeable to being knowledge-able.
ואולי החשוב ביותר, ווש מציין שהטכנולוגיות שעליהן הוא כותב משניות לתפיסה החינוכית שהן מבשרות:
It is this “spirit” of Web 2.0 which is important to education. The technology is secondary. This is a social revolution, not a technological one, and its most revolutionary aspect may be the ways in which it empowers us to rethink education and the teacher-student relationship in an almost limitless variety of ways.
יכול להיות שיש כאן בסך הכל חזרה נוספת על האמירה הדי נדושה שהפדגוגיה קודמת לטכנולוגיה. אני מודה שלא פעם אני שואל אם הקביעה הזאת כל כך מובנת מאליה כפי שרבים מאיתנו נוטים לחשוב. אבל בניסוחים של ווש אפשר להשתכנע שוב שהיא גם נכונה וגם חשובה.

בין אוריינות מסורתית לאוריינות טכנולוגית

בעולם התקשוב החינוכי שוב ושוב עולה השאלה של כיצד עלינו להקנות מיומנויות מחשב, אם בכלל. יש הטוענים שהמיומנויות האלו נרכשות תוך כדי שימוש ולכן אין צורך בתוכנית מפורטת. מנגד, אחרים טוענים שרק על ידי הקנייה מסודרת ניתן לבנות תשתית איתנה שעליה תלמידים יוכלו להמשיך להשתמש במחשב בצורה יעילה. מי שאיננו רואה צורך בהקניה שיטתית מזכיר שילדים לומדים ללכת ולדבר ללא הדרכה פורמאלית. לדעתם, המחשב הוא חלק בלתי-נפרד מחיינו היום-יומיים, ותלמידים יונקים את היכולת להשתמש בו כמו שהם יונקים שפה. לעומתם, מי שדוגל בהקניה מסודרת טוען שהעובדה שתלמידים יודעים לשחק במשחקי מחשב איננה אומרת שהם גם מסוגלים להשתמש בכלי הזה ביעילות בסביבה הלימודית.

במידה רבה, הוויכוח הזה דומה לוויכוח סביב רכישת מיומנויות הקריאה. גם שם יש כאלה שטוענים שעל מנת שתלמידים ילמדו לקרוא צריכים קודם כל להקנות להם מיומנויות פענוח, ורק על גבי התשתית הזאת אפשר יהיה לצפות שהם יהפכו לקוראים שפותחים ספר ומבינים את מה שהם קוראים. ולעומתם יש הטוענים שיותר מכל דבר אחר, כדי שתלמידים ילמדו לקרוא הם חייבים להיות בסביבה שמעודדת ומכבדת את הקריאה, סביבה שמעניקה הזדמנויות של קריאה מהנה. לפני מספר ימים, בעקבות מאמר מאת סטיבן קראשן שהיא קראה, סילביה מרטינז הרהרה על הדמיון בין הוויכוח סביב הקריאה לבין הוויכוח סביב הקניית מיומנויות מחשב. קראשן הוא מומחה בתחום האוריינות ורכישת הקריאה. הוא דוגל במה שהוא מכנה Free Voluntary Reading – פרקי זמן בבית הספר (ואני מניח גם בבית) שפשוט מוקדשים לקריאה – כל מה שהתלמיד רוצה לקרוא. מרטינז מסכמת את התפיסה הזאת במשפט פשוט:

You give kids books, and time to read them, and they read.
מרטינז כותבת שכאשר היא קראה על הגישה של קראשן הדהד אצלה הדמיון בין הגישה הזאת לגישה הקרובה לליבה בנוגע לרכישת מיומנויות מחשב:
It struck me as I looked at this list that it’s a lot like what I believe about children and computers: that student choice, plus time for unstructured access to lots of different computing experiences is crucial to developing literacy and fluency with computers. My vision includes a teacher or mentor modeling passion, collaboration, interest in the subject, and offering experiences that challenge students without coercion, tricks, or rankings.
למרות הדמיון, מרטינז גם מציינת שאין חפיפה מלאה בין שני התחומים. היא מכירה בעובדה, למשל, שמתן זמן חופשי לתלמידים להקליק מווידיאו לווידיאו ביו-טיוב איננו מפתח מיומנויות מחשב באותה מידה שהקריאה בספרי קומיקס מסוגלת לחזק את מיומנויות הקריאה. היא שואלת את עצמה כיצד נוכל לזהות "אוריינות טכנולוגית" אצל תלמיד:
What is it that the student is doing that’s equivalent to reading? If you show language literacy by reading and writing, you show technology literacy by … what? Computing? Touching a mouse? Technologizing?
כיאה לכתיבה לבלוג, מרטינז מודה שהשאלות שהיא שואלת בעקבות קריאת המאמר של קראשן אינן אלא הרהורים – חשיבה לתוך הבלוג, נסיון להבהיר לעצמה את המרכיבים של "אוריינות טכנולוגית", ולנסות להבחין כיצד היא דומה או שונה מהאוריינות המוכרת של ידיעת קרוא וכתוב. היא מודה שהיא לא מצליחה לגמרי, ואני חייב להסכים איתה. יכול להיות שפשוט מדובר במטפורה שאיננה מתאימה. יכול להיות שהשוני בין שתי המיומנויות עולה על הדמיון, ומהשוואה לרכישת הקריאה אין הרבה שאפשר ללמוד על רכישת מיומנויות טכנולוגיות. ובכל זאת, יש בנסיון הזה של מרטינז חשיבה בכיוון שנראה לי ראויה להמשך.

לא בהכרח מילים ריקות מתוכן

בשבועות האחרונים התנהל דיון ער מאד בבלוגוספירה החינוכית של ארה"ב סביב המועמדים האפשריים למשרת שר החינוך בממשל של אובאמה. אישית, אינני מכיר את הנפשות הפועלות. בגלל זה, למרות שרבים מהנושאים שעלו בדיון הזה אינם זרים לדיון החינוכי בארץ – סטנדרטים, עתיד NCLB, האפקטיביות של מורים והזכות של מפקחים לפטר מורים לא מוצלחים – לא יכולתי להביע דעה או העדפה לגבי המועמדים. עם זאת, התרשמתי מאד מכך שאנשי חינוך שהעיסוק העיקרי שלהם הוא בדרך כלל בתקשוב הרגישו צורך להתייחס לשאלות חינוכיות רחבות יותר.

הרבה ממה שקראתי בדיון הזה (שבוודאי יימשך, למרות שהבחירה של אובאמה כבר פורסמה) עזר למקם את התקשוב בתוך שאלות חינוכיות כלליות יותר. ואכן, אין ספק שהשילוב המוצלח של התקשוב בחינוך איננו רק שאלה של טכנולוגיה, אלא של שאלות בנוגע למטרות החינוך, של גישות חינוכיות, של סדר עדיפויות בתקציבים, ועוד הרבה. מתוך הדיון הזה, התרשמתי במיוחד ממאמרון של סילביה מרטינז שכתבה על מס השפתיים שמשלמים למונחים כמו "אוריינויות המאה ה-21" ועל כך ששימוש היתר במונח הביא להוזלה שלו. היא כותבת:

… I think that “21st century skills” and “___ 2.0″ have essentially become meaningless.
מרטינז מסבירה שאין זה צריך להפתיע שמרוב שימוש המילים האלו נעשות ריקות מתוכן. בראשו של הקורא, או השומע, הן מעלות אסוציאציות של כיתות עתירות טכנולוגיה, מבלי שהטכנולוגיה הזאת תהיה קשורה לתהליכי למידה. במילים די פשוטות מרטינז מתארת כיצד היא רואה את השימוש בטכנולוגיה בהוראה:
When I talk about teaching with technology, I intend it to mean giving students access to tools and teaching them to find answers to tough problems that challenge them. I want kids to be able to think and act, construct, compute, solve, share, and more. There are nuances and details that paint the complete picture of what I think teaching and learning should look like in the 21st century. And sure, many of these are simply aspects of what a good education should have provided in any century.
המטרה איננה "לוח חכם" בכל כיתה (ומרטינז מוסיפה שהיא ביקרה בכיתות רבות שבהן אותו "לוח חכם" שימש לא יותר מאשר מסך למקרן), או תוצאות טובות יותר במבחנים סטנדרטיים, אלא התמקדות באותם מרכיבים של למידה שהיו מוכרים לנו גם במאה הקודמת, ועוד לפני-כן. כבר קראנו, כמובן, אמירות כאלה פעמים רבות בעבר, אבל בכל זאת נעים מאד לקרוא אותן מנוסחות באופן כל כך ברור.

דיוקן המהפכן כמורה מסורתי

מיכאל ווש מוכר היטב בחוגי התקשוב בחינוך. סרטי וידיאו של ווש, מרצה לאנתרופולוגיה באוניברסיטה של מדינת קנסס, זכו לכמה מיליוני צפיות ביו-טיוב – וגם אני התייחסתי אליהם כאן כבר מספר פעמים. השנה ווש זכה בפרס יוקרתי של "פרופסור השנה" שהוענק על ידי קרן קרנגי לקידום ההוראה. קרן קרנגי מעניק פרסים כאלה למרצה כמעט בכל מדינה בארה"ב, אבל הפרס של ווש הוא של כלל ארה"ב – הישג בהחלט מכובד מאד.

בעקבות הזכייה בפרס, תומס הנסון, עורך הבלוג Open Education מביא ראיון וידיאו עם ווש. לא הצלחתי למצוא מידע על מי שערך את הראיון, או אפילו מתי הוא התרחש, אבל הרושם הוא שמדובר בראיון די חדש. הבלוג של הנסון סוקר תחומים חינוכיים רבים, ולא רק תקשוב, אבל התקשוב תופס בו מקום חשוב, ונדמה לי שהקשר של ווש לתקשוב הוא סיבה מרכזית שבגללה הוא מביא את ראיון הוידיאו בן עשר הדקות הזה.

התרשמתי מווש, אבל גם הופתעתי. ציפיתי למצוא מהפכן חינוכי, אדם שמכריז על צורך דחוף בשינויים מפליגים בדרכי ההוראה של ההשכלה הגבוהה. במקום זה פגשתי מרצה שנראה לי די נורמטיבי. כאשר שואלים אותו לגבי הגישה שלו ל-anti-teaching הוא מסביר שהרעיון מאחורי ה-anti-teaching הוא לעורר שאלות במקום להגיש תשובות. ווש אומר שהוא רוצה להלהיב את הסטודנטים שלו לעסוק בשאלות הקשורות לחייהם. הוא איננו רוצה שהסטודנטים שלו יחשבו "מה עלי לדעת בשביל הבחינה", אלא "מה עלי לדעת כדי לחיות את החיים שלי". קשה לא להסכים עם אמירות כאלה, אבל גם אין כאן שום מהפכה חינוכית. לפני 40 שנה, כשלמדתי לתואר ראשון, פגשתי מרצים רבים שפעלו ברוח הזאת.

מספר אמירות נוספות בראיון הן נורמטיביים למדי. ווש מציין, למשל, שהוא איננו חושב שאין כבר ערך בספרי לימוד, אלא שהם פשוט פחות חשובים היום מאשר פעם. כמו-כן, הוא מדגיש שתמיד יהיה צורך במבחנים, אבל בעיניו התוצאות של מבחן אינן יכולות להוות 80% מהציון. כאשר שואלים אותי כיצד אפשר למשוך את התעניינותם של הסטודנטים הוא משיב:

It starts with loving and respecting your students, recognizing that they are very intelligent, important people who have a lot to share with you and the world, and thinking about how you can unleash that…. There's a big difference between treating them as empty heads that you're going to fill with information….
שוב, אלה אמירות שראוי שכל מורה יזדהה איתן, אבל אין בהן שום מסר חדש.

גם כאשר הוא מתייחס למיומנויות התקשוב של הסטודנטים של היום, ווש מתגלה כאדם מיושב. הוא מדגיש, למשל, שלמרות שנהוג לחשוב שסטודנטים מנוסים מאד בשימוש בכלים דיגיטאליים חדשים, בעצם, ההכרות שלהם עם כלים האלה הוא בעיקר לצרכים חברתיים ובידוריים. כאן, לדבריו, למרצים יש תפקיד חשוב – להראות לסטודנטים שהכלים האלה יכולים לשרת אותם גם בלמידה, ולהביא לסוגי למידה חדשים ומשמעותיים.

כתבתי שהופתעתי מדבריו של ווש, אבל לא התאכזבתי. התרשמתי שמדובר באיש חינוך שמבין שטכנולוגיות התקשוב יוצרות הזדמנויות חשדות וחשובות בלמידה, אבל שאסור שהטכנולוגיות האלו יטו אותנו מהצורך לעזור לסטודנטים לרכוש כלים כדי להבין את העולם. בנוסף להבאת ראיון הוידיאו, הנסון מקשר גם לנאום שווש נשא עם קבלת פרס פרופסור השנה. בנאום הזה לא מצאתי אף לא מילה אחת שמזכירה טכנולוגיה או אינטרנט. לעומת זאת, התרשמתי עמוקות מהכבוד והאהבה שהוא רוחש ללמידה ולסטודנטים שלו. בעבר ציינתי שהיה משהו פשטני ופופוליסטי בסרטיו של ווש. יכול להיות שכאשר אצפה בהם שוב, אני עדיין אמצא את התכונות האלו. אבל בנאום, ובראיון איתו, פגשתי אדם אחר – מורה שפועל תוך מניעים חינוכיים אמיתיים. דווקא העובדה שאין בדבריו של ווש מסר מהפכני משכנע אותי שיש לו מה להגיד.

עדכון קטן (8.7.08):

תודה למשה חסיד שאיתר את המקור של הראיון על ווש. הוא הופיע לראשונה ב-4.12.08 בבלוג של אולריקה ריינהרד (http://blog.whoiswho.de/stories/33325), דמות פעילה מאד בתחומים הקשורים לאינטרנט ועסקים, שכנראה גם נוגעת לא מעט בחינוך.

תל למחשב את אשר למחשב

אינני יכול להתלונן על כך שאני צריך להכין רשימות ביבליוגראפיות רק לעתים רחוקות. עשיתי זאת פעמים רבות בעבר, ואני עדיין זוכר, פחות או יותר, את הכללים. אבל אל תבקשו ממני לזכור אם ציון שם המו"ל צריך לבוא לפני או אחרי עיר המצאו, או לזכור בדיוק היכן שנת ההוצאה צריכה להופיע, ואפילו אם זה שם של מאמר או של ספר שצריך להופיע על קו תחתי (או אולי באותיות מודגשות?). גם אם אינני צריך להכין רשימות כאלה, לא פעם מזדמן לי לראות את הרשימות של אחרים, ואני מגלה בהן מידה גדולה של חוסר עקביות. לפעמים חוסר העקביות צורם לי, אבל על פי רוב, כל עוד אני מסוגל לזהות את המקור ולהגיע אליו בעת הצורך, אני מוכן לסלוח את הסטיות מהכללים המקובלים. אולי הכללים האלה באמת חשובים, אבל (סליחה על הווידוי) לא כל כך איכפת לי.

יש, כמובן, כאלה שכן איכפת להם. ג'יי פפמן (שקישרתי לבלוג שלו כאן לפני שנה וחצי) כותב השבוע על מאמר שהוא קרא שדן בשאלה אם היום, כאשר קיימים אתרי אינטרנט שיכולים להכין רשימות ביבליוגראפיות באופן אוטומאטי, יש בכלל צורך ללמד את כללי ציון המקור הנכונים. פפמן מציין שכאשר הוא התחיל לקרוא את המאמר התעורר בו החשד שמדובר בעוד מאמר מייגע שמתאבל על האובדן של מיומנות שממילא היתה צריכה כבר להכחד:

"Here we go," I thought, "someone else opining about the pleasures of doing a completely inane task and lamenting that if we don't teach students when to use a period, a comma, and italics in some insanely stupid format designed before computers by people who create rules that are almost impossible to follow correctly because the people who created the system don't understand grammar well enough to recognize the inconsistencies.
אבל להפתעתו, ולשמחתו, פפמן מגלה שכותב המאמר (EZ Bibliographies באתר של ה-Chronicle of Higher Education), מודה שלמרות שהוא עצמו נהנה ממלאכת הכנת הביבליוגראפיות (וזאת משום שמדובר במלאכה שאינה דורשת חשיבה יתרה) הוא כבר לא רואה סיבה ללמד את המלאכה הזאת לסטודנטים שלו. כותב המאמר השתכנע שכדאי לתת למחשב לעשות מה שהוא עושה טוב יותר מהאדם.

פפמן מכליל את ההתייחסות הזאת כדי לבחון את המקום של המחשב והאינטרנט בלמידה באופן כללי:

The point, to me, is that computers are good at doing the same thing over and over again and we're not. So if you can get the computer to put in the commas and italics, you should let it …. With the busywork removed you can now focus on stuff that actually requires thinking.
ונדמה לי שמדובר בכלל ברור, המנוסח היטב, שכדאי לנו לאמץ.

האם פשוט יכול להיות פשוט מדי?

לפני יומיים התפרסמה הודעה (במקורות רבים – כאן, ו-כאן ,למשל) שוויקימדיה, חברת האם של ויקיפדיה, זכתה במענק של כמעט מיליון דולר כדי לבחון ולפתח דרכים שיקלו על פעולות הכתיבה והעריכה לויקיפדיה. אנשי ויקימדיה משוכנעים שממשק העריכה הנוכחית של ויקיפדיה מסורבלת ומסובכת מדי עבור אנשים רבים שאולי היו רוצים לתרום לפרויקט. סביר להניח שהם צודקים – אפילו אנשים מנוסים מאד בסביבה האינטרנטית נרתעים מלתרום בגלל תפריט הכפתורים הלא סטנדרטי, והעדר אפשרויות לעצב טקסט, אפילו בעיצובים פשוטים כמו גודל וצבע. לכן, יש טעם לבחון כיצד ניתן לעצב את ממשק העריכה כך שהוא יהיה יותר ידידותי למשתמשים חדשים.

הממשק הנוכחי של ויקיפדיה בהחלט נראה מיושן, ואיננו מעורר רצון לתרום. היום, כאשר כמעט כולם מכירים ממשקים של תמלילנים שהם קלים לשימוש (בעיקר, כמובן, וורד, אבל יש לא מעט אחרים שהם די מוכרים) משתמש חדש שפוגש לראשונה את ממשק העריכה של ויקיפדיה עשוי להרגיש מאויים. לכן, יש טעם בכלי עריכה ידידותיים יותר. אם זאת, לפחות שתי שאלות עולות מהיוזמה החדשה הזאת.

  1. האם באמת יש צורך בממשק ידידותי יותר? כבר היום אלפי אנשים תורמים לויקיפדיה, אם על ידי הוספת תוכן חדש, או אם בעריכת תכנים קיימים. אם האלפים האלה מסתדרים עם הממשק הקיים, לא ברור שיש צורך בממשק אחר.
  2. $900,000 אינם סכום כל כך גדול, אבל בכל זאת, האם באמת דרוש סכום כזה כדי לבחון חלופות? כבר היום יש מערכות ויקי רבות עם ממשקי עריכה פשוטים יותר מזאת של ויקיפדיה. חלק מאלה הם קוד פתוח וניתן לאמץ אותם ללא קושי, ובזול. לא כל כך ברור מה אנשי ויקיפדיה מתכוונים לחקור שעדיין איננו ידוע.

היום, בבלוג שלה, קתי דייווידסון מעלה שאלה נוספת, שבעיני היא מעניינת במיוחד. דייווידסון שואלת כיצד צירופם של עורכי ויקיפדיה חדשים לתוך קהילת התורמים הקיימת ישפיע על איכות התכנים בוויקיפדיה:

Will it, as hoped, invite in smart people with expertise but who may not be technophiles? Or will it just invite in a new level of pesty, obnoxious, nuisance-making users?
אכן, התקווה של אנשי ויקימדיה היא שרבים מהאנשים שהיום נרתעים מהממשק הם בעלי מומחיות בתחומים שונים, ואם תהליך ההוספה והעריכה יהיה קל יותר, נזכה לפרץ של תוספות חיוביות מהמשתמשים החדשים האלה. אבל בהחלט יתכן שהתוצאה תהיה הפוכה – השיפור בממשק העריכה יהיה קל כל כך לשימוש כך שרבים שאין להם מה לתרום בכל זאת יעשו זאת, ו-"תורמים" לא רצויים יציפו את המיזם.

דייווידסון שואלת שאלה נוספת:

Social Scientist Alert: what is the relationship between credibility and technical ability in editing a Wikipedia entry?
אם כי היא מוסיפה שסביר להניח שמישהו אי-שם כבר מנסה לבדוק את היחס הזה.

אישית, נדמה לי שמתבקשת עוד שאלה כאן. הממשק הגראפי של מערכת ההפעלה פתח עבורנו את השימוש במחשב ככלי קל וזמין. כלים כמו בלוגים הפכו את הפרסום באינטרנט לקל כל כך שבעצם הוא איננו שונה מלהקליד ישירות לתמלילן. ובכל זאת, אנשים לא מעטים עדיין מתקשים (מאד) להשתמש בכלים האלה. האם באמת מדובר בקשיים טכניים? או אולי לא מדובר בקושי טכנולוגי שעליו אפשר להתגבר בעזרת כלים עוד יותר פשוטים, אלא בחסם מחשבתי או רגשי שבכלל איננו קשור לקלות השימוש בכלי זה או אחר.

משהו חסר בתיאור המעודד הזה

אסתי דורון כותבת על מפגש שלה עם מנהלת של אחד מבתי הספר שבהם היא מדריכה. במפגש הזה המנהלת תיארה את מלוא הדרכים שבהן המחשב והתקשורת משולבים לתוך חיי בית הספר – דרכים שעבור אותה מנהלת מהוות תשובה לשאלה שנשאלת בכותרת המאמרון של אסתי: מהו בית ספר מתוקשב?.

התיאור של המנהלת מקיף מאד. התקשוב אצלה בא לביטוי כאמצעי לתקשורת עם הורי התלמידים, במערכת מתוקשבת למעקב אחר התנהגות התלמידים ואחר הישגיהם, וגם כפלטפורמה שמאפשרת ניהול הלמידה של כל כיתה וכיתה. אחרי התיאור המקיף הזה אסתי כותבת:

לדעתה של המנהלת, עצם העובדה שביה"ס פועל בשלוש מערכות שונות שכל אחת מהם עונה לו על צרכים יעודיים אחרים, כבר מסמנת אותו כבית ספר מתוקשב. על פדגוגיה מתוקשבת, לא דברנו….
אני מרשה לעצמי לקרוא כאן בין השורות, וכאשר אני עושה זאת, נדמה לי שאני מזהה במשפט הזה של אסתי מידה לא קטנה של אכזבה, רמז לכך שלמרות שבבית הספר יש שימוש נרחב בתקשוב, אותו תקשוב איננו משפיע על דרכי הלמידה של התלמידים. כידוע, אינני בין מעריצי מונחים דוגמת "כישורי המאה ה-21", או "בית הספר של המאה ה-21", אבל אם יורשה לי במקרה הזה להעזר בהם, אפשר אולי להגיד שתיאור בית הספר במאמרון של אסתי הוא תיאור של בית ספר שמתלבש בתלבושת של טכנולוגיות המאה ה-21, אבל עדיין לא אימץ גישה חינוכית, או מטרות חינוכיות, שתואמות את הצרכים של המאה ה-21. חשוב לזכור שהביקורת הזאת נכתבת מבלי שאני מכיר את בית הספר, ויתכן מאד שאני טועה בהערכה שלי. ובכל זאת, אני חש שמשהו מתפספס כאן. חשובים ככל שיהיו, אותם ביטויים של השתלבות התקשוב בבית הספר שהמנהלת מציינת אינם השינוי בתהליכי ההוראה והלמידה שאני (ואני בטוח שגם אסתי) מבקש לראות.

אין מה לעשות – קל יותר לגייס את הטכנולוגיה לצרכים המתוארים בדיווח המנהלת מאשר להשתמש בה כדי לשנות את הפדגוגיה, או כדי לאפשר לטכנולוגיה להשפיע באופן יצירתי על הפדגוגיה. אסתי עצמה רומזת על כך כאשר היא מתארת את ההתקדמות העצומה של מורות בית הספר ברכישת מיומנויות תקשוב. נדמה לי שאני מזהה כאן את הטענה שהטכנולוגיה מסוגלת להשפיע על הפדגוגיה רק אחרי שהמורים מפנימים אותה. לפי הטענה הזאת, הטכנולוגיה חייבת להפוך לחלק מובן מאליו של תשתית בית הספר לפני שהיא תוכל להשפיע על תהליכי הלמידה של התלמידים.

אינני משוכנע שזאת קביעה נכונה, אבל היא ללא ספק גישה לגיטימית, ויש בה אפילו מידה לא קטנה של הגיון. אנחנו פוגשים אותה בלא מעט בתי ספר ופרויקטים שרואים בבניית תשתית טכנולוגית איתנה צורך שקודם לטיפוח הפדגוגיה. היות והגישה הזאת די רווחת, אפשר לקוות שהיא נכונה. עם זאת, אני חייב להודות שמעציב אותי לקרוא תיאור של "בית ספר מתוקשב" שבה ההיבט הפדגוגי של אותו תקשוב כל כך בולט בהעדרו.

המשבר הכלכלי ותרבות החינם

לא היה קשה לחזות שהמשבר הכלכלי העולמי יעורר חששות בנוגע לעתידם של כלים אינטרנטיים חינמיים. בעידן של צמצומים, כאשר פיטורים רבים כנראה בפתח, כאשר אין כסף להשקיע בפיתוח, וכאשר תקציבי פרסום מקוצצים, סביר להניח שחברות אינטרנטיות יתקשו להמשיך להפיץ את הכלים שלהם ללא תמורה.

לפני כשבוע סילביה מרטינז כתבה על המשבר הכלכלי, ועל השתמעויותיו האפשרויות בתחום התקשוב בחינוך. היא תיארה מצב היפותטי של חברה בעלת מוצר של Web 2.0:

If you want to try to skinny it out, you cut expenses to the bone – like marketing, promotions, and staff. You put new features on hold and try to make money on what you’ve already got. And of interest to educators … you cut your support to areas least likely to make money, particularly small niche markets like schools.
בהחלט יתכן מצב שבו לא יהיו לבתי הספר תקציבים לטכנולוגיה, והכלים החינמיים שאנחנו מכירים היום כבר יעלו כסף (שבתי הספר לא יוכלו לשלם) או פשוט ייעלמו.

מדובר במצב שיכול לאיים על העתיד של קידום התקשוב בחינוך, וקשה לראות את המצב הזה כמעודד. אבל זה בדיוק מה שרואה אנדרו קין. בזכות הספר שהוא כתב (The Cult of the Amateur) ומאמרים רבים, קין כבר הפך את ביקורת תרבות האינטרנט למקצוע (ולמקור הכנסות מכובד). בכתבה שהוא פרסם לפני יומיים הוא חוזה עתיד אינטרנטי דומה לזה שמרטינז מתארת, אבל בעיניו, מדובר בהתפתחות חיובית שבמוקדם או במאוחר היתה צריכה להגיע:

The equivalent photos of today's economic hard times — displayed for free, of course, on Flickr — may be represented by images of unemployed people in front of their computers cheerfully donating their labor to Wikipedia.
הוא מסביר, בלגלוג בלתי מרוסן, שכאשר האבטלה תגבר, לאותם מובטלים יהיה המון זמן על מנת לתרום לפרויקטים חינמיים (חשוב להדגיש שקין מתקשה להבחין בין פרויקטים של קוד פתוח לבין כלים של Web 2.0 שגם כאשר הם בחינם, אינם בהכרח מבוססים על קוד פתוח):
Hundreds of thousands, and perhaps millions, of newly redundant Americans will have nothing to do all day except contribute to wikis or become citizen journalists or "work" on their Facebook or MySpace pages.
עבור קין, הרעיון שמישהו יתרום מזמנו וממרצו ללא תמורה הוא רעיון מגוחך. בעולם כפי שהוא מבין אותו, אנשים פשוט לא עושים דבר בלי מניע או תמריץ כלכלי. קשה לא להסתיר את השמחה לאיד שמתעוררת אצלו כאשר הוא רואה שבקרוב המצב הכלכלי יהפוך את ימי החינם העליזים לנחלת העבר:
The altruistic ideal of giving away one's labor for free appeared credible in the fat summer of the Web 2.0 boom when social-media startups hung from trees, Facebook was valued at $15 billion, and VCs queued up to fund revenue-less "businesses" like Twitter. But as we contemplate the world post-bailout, when economic reality once again bites, only Silicon Valley’s wealthiest technologists can even consider the luxury of donating their labor to the latest fashionable, online, open-source project.
המאמר של קין עורר תגובות רבות בבלוגוספירה – וגם זה היה צפוי. הרי לא רק שקין טוען שאין שום הגיון כלכלי בקוד פתוח, נדמה שהוא גם מייחל למשבר שיוכיח שהוא צודק. מספר מבקרים מציינים, בצדק, שקין מבלבל בין כלי Web 2.0 חינמיים, ולבין פרויקטים של קוד פתוח, אך למרות שמדובר בהבחנה חשובה, במקרה הזה היא נראית לי מיותרת. הדקויות האלו אינן מעסיקות את קין, שסגנונו הוא ביקורת גורפת. אבל התגובות האלו לא מתמקדות בהעדר ההבחנה הזאת בלבד. הן נוגעות ממש בנפש האדם, ומנסות לזהות את המניעים האמיתיים למעשיו. כזכור, עבור קין המניע האנושי היחיד הוא הרווח הכלכלי, והוא מבטל כל סיבה אחרת. מתיו טרוסט, שכותב בבלוג של TED (שסרטי ההרצאות של הגוף הזה מוכרות מאד ברשת, ותמיד מרתקים) מצטט את יוחאי בנקלר (The Wealth of Networks עמ' 98) כדי להצביע על גישה אחרת:
For all of us, there comes a time on any given day, week, and month, every year and in different degrees over our lifetimes, when we choose to act in some way that is oriented toward fulfilling our social and psychological needs, not our market-exchangeable needs. It is that part of our lives and our motivational structure that social production taps, and on which it thrives. There is nothing mysterious about this. It is evident to any of us who rush home to our family or to a restaurant or bar with friends at the end of a workday, rather than staying on for another hour of overtime or to increase our billable hours; or at least regret it when we cannot.
נדמה לי שיש כאן קשר ישיר, וחשוב, לחינוך. לעתים קרובות אנחנו שומעים שהסיבה שהטכנולוגיה חייבת לחדור לתוך בתי הספר היא כדי שהתלמידים של היום יהיו מסוגלים להיות מפעילי הטכנולוגיה של מחר. אבל אפילו אם יש הגיון כלכלי בטענה הזאת, היא מפספסת את העיקר, ובגדול. קליי שירקי מדגיש שהתפוצצות הפעילות היוצרת ברשת היא פונקציה של הזמן שמשתחרר כאשר אנחנו מפסיקים להיות צרכני תרבות בלבד (ומפסיקים לצפות בטלוויזיה שעות ארוכות) ומתחילים להיות יוצרי תרבות. הוא טוען שאנחנו מגלים שקל, ונעים, לנו לתרום למפעלים משותפים. בעצם, זאת הברכה הגדולה של הטכנולוגיה – היא יוצרת תשתית איתנה שעליה ההתנהגות שבנקלר מתאר יכול לבוא לביטוי ולפרוח. כאשר יש בידינו כלים שמאפשרים שיתוף פעולה אלטרואיסטי, חשוב ביותר שבתי הספר יילמדו כיצד לנצל אותם ולהפיק מהם את המרב.

כנראה שאנדרו קין פשוט לא מבין את זה. נקווה שלעומתו, מורים כן יבינו – ויעודדו את תלמידיהם ליצור ולתרום לא מפני שזאת דרך להרוויח עושר, אלא מפני שזאת דרך אמיתית לאושר.