קטגוריה: מידענות

זה לא בא מהאוויר

המונח למידה 2.0 (Learning 2.0) זוכה לשימוש רב מאד – חיפוש פשוט על המונח דרך גוגל מעלה יותר מ-300,000 תוצאות. כצפוי, בין התוצאות האלו אפשר למצוא אמירות שאינן אלא נסיון להלביש את התוספת 2.0 לאוסף מוכר ואפילו נדוש של מיומנויות למידה. כנראה שמוסיפי הסיומת מקווים שכך הם יזכו לקצת התייחסות במרחב התקשובי הצפוף. גם בחינוך, סיסמאות צעקניות עשויות ליצור רושם. כמובן שבין המשתמשים במונח יש גם כאלה שבכנות מנסים להגדיר למידה שהיא שונה מהמוכרת היום בבתי הספר. אבל גם רבים מאלה אינם מחדשים הרבה, אלא חוזרים על סיסמאות מוכרות, וחושבים שאולי שינוי האדרת גורר יחד איתו שינוי בגברת עצמה. גם קתרין לומברדוצי, בבלוג שלה Learning Journal, משתמשת במונח. השימוש שלה איננה לשם הפרסום, אבל קשה להגיד שהיא מוסיפה משהו חדש לנושא. היא מפרסמת טבלה שמונה את מיומנויות הלמידה שהן בעיניה נחוצות ללומד של היום, ולצד המיומנויות האלו, היא מנסה לתאר כיצד הכלים הקשורים ל-"למידה 2.0" מסייעים ליישום בפועל של כל מיומנות.

הטבלה של לומברדוצי מעניינת, אבל נדמה לי שראינו רבות כמוה בעבר. מה שמרשים אצלה איננה הטבלה, אלא ההכרות בעובדה שהתלמידים והסטודנטים של היום עדיין לא רכשו את המיומנויות הרצויות, ולכן הם אינם מסוגלים לנצל את הכלים החדשים שעומדים לרשותם כמו שצריך. לומרדוצי מצטטת את אליסון רוסט ב-eLearn Magazine שמביאה תחזית טכנולוגית לשנה החדשה בחינוך. לפי רוסט, בשנה הזאת נפגוש:

More technology, but not necessarily more sense about how to use it.
לומברדוצי חוששת שאכן כך יהיה. החשש הזה גורם לה לקבוע ש:
One of the challenges I think we need to address is the need to teach people a new way to learn.
לא רק אני לא מוצא הרבה חדש בטבלה של לומברדוצי. היא עצמה מציינת שאין הרבה חדש ברשימת המיומנויות שלה. (יש טעם לציין כאן שאחת מקטגוריות המיומנויות שלה – Organize, store, re-find, notate, tag – בדרך כלל איננה מופיעה ברשימות כאלה, ונעים לפגוש אותה כאן.) ובכל זאת, מרענן לקרוא מאמרון שאיננו מניח שבני נוער, באופן פלאי ובלתי-מוסבר, יהפכו פתאום לחוקרים מידעניים מדופלמים. לומברדוצי מדגישה שאם לא נשכיל להקנות את המיומנויות האלו בצורה זהירה ומסודרת, בני הנוער פשוט לא ילמדו אותן.

ואולי פשוט "שונה"?

לפני כחצי שנה ניקולס קאר פרסם מאמר בשם "Is Google Making Us Stupid?". במאמר קאר ציין שככל שהוא מרבה להשתמש באינטרנט, הרגלי הקריאה שלו משתנים כך שהוא מוצא שהוא איננו מצליח לקרוא ספרים או מאמרים ארוכים מתחילתם ועד לסוף, והוא חושש שהיכולת שלו לעקוב אחר טענה שמתפתחת מעבר דפים רבים נפגעת. באופן די צפוי, המאמר הפך ללהיט בבלוגוספירה, כאשר בלוגרים רבים ניסו ללמד סנגוריה על השימוש באינטרנט, ולהראות שהמצב שקאר מתאר איננו נכון. (גם אני כתבתי על המאמר.)

כמו דיונים רבים באינטרנט, היתה התייחסות ערה מאד למאמר לתקופה קצרה, ואז נושא אחר נעשה ללהיט התורן. השבוע, באתר של Discover Magazine, קרל זימר, סופר ועיתונאי מאד מוכר בענייני מדע, פרסם מאמר שבאופן די מוצהר מנסה להיות תשובה למאמר של קאר. זימר מנסה להראות "How Google Is Making Us Smarter". עיקר הטענה של זימר איננו חדש. הוא מצביע על מאמר משנת 1998 של אנדי קלארק ודייוויד שלמרס – "The Extended Mind", ומסביר שבאותו מאמר קלארק ושלמרס תיארו את הבסיס להבנה של כיצד האינטרנט מסייע ליכולות הקוגניטיביות שלנו. הם טענה שלסביבה תפקיד פעיל בהפעלת תהליכים קוגניטיביים. (זימר מייחס ראשוניות לקלארק ושלמרס, אבל הם מציינים שהם עצמם ינקו מתפיסות כמו situated cognition שפרחו עשור לפניהם. זימר עצמו מזכיר את הטענה של סוקרטס, שצוטטה בדפים האלה בעבר, שהכתיבה, במקום להרחיב את הדעת, תגרום לבני אדם לשכוח, וזה כמובן דוגמה די עתיקה לדרך שבה הטכנולוגיות שלנו משפיעות על דרכי החשיבה שלנו.) זימר טוען שהאינטרנט, והיכולת להגיע במהירות ובקלות לפריטי מידע רבים, יוצרים הרחבה של הידיעות שאנחנו מחזיקים בתוך הראש, וכך משפיעים על היכולות שלנו לדעת:

We tend to think of the mind as separated from the world; we imagine information trickling into our senses and reaching our isolated minds, which then turn that information into a detailed picture of reality. … In fact, the mind appears to be adapted for reaching out from our heads and making the world, including our machines, an extension of itself.
זימר איננו מתכחש לבעיות שנובעות מכך שאנחנו מוצפים במידע. הוא בהחלט רואה בכך בעיה. אבל הוא משוכנע שהטכנולוגיה יכולה לסייע גם בזה:
There’s no point in trying to hack apart the connections between the inside and the outside of the mind. Instead we ought to focus on managing and improving those connections. For instance, we need more powerful ways to filter the information we get online, so that we don’t get a mass case of distractibility.
העובדה שחצי שנה אחרי שהמאמר של קאר התפרסם הוא ממשיך לעורר הדים בוודאי מוכיח שהוא נגע בנקודה מאד רגישה. ואכן, גם רבים מאלה שלא הסכימו איתו לא פסלו את טענותיו לחלוטין. אל פי רוב אני נוטה להזדהות עם זימר יותר מאשר עם קאר. אבל יש משהו מוזר בעצם הוויכוח עצמו, ונדמה לי שאנשי חינוך יכולים להיות אלה שמזהים את הבעייתיות הזאת. ללא ספק הטכנולוגיות שלנו משפיעות על היכולות הקוגניטיביות שלנו. הכלים שעומדים לרשותנו משנים אותנו, כמו שהספר שינה אותנו לפני 500 שנה. אבל אין זה אומר שכל מה שאנחנו יכולים, או צריכים, לדעת היום נרכש רק דרך התחברות למנגנוני מידע אדירים שנמצאים מחוץ לראש של האדם. היכולת לשלוף מידע במהירות וביעילות איננה שוללת את הצורך לבחון נושאים לעומק, או את היכולת לעקוב אחר טענה ממושכת ומורכבת. משום מה אנחנו חשים שעלינו לבחור בין שתי אפשרויות, במקום לנצל את הטוב שבשתיהן. גוגל איננה הופכת אותנו לטיפשים, ואפילו אם היא יוצרת תשתית שעליה נוכל להיות יותר חכמים, לא מדובר ב-"חכם יותר" אלא ב-"חכם אחר", ובחינוך אנחנו מעוניינים לפתח כמה שיותר דרכים לדעת ולהבין.

יש, כנראה, מטלות שאינן משתנות

עוזי מלמד נוהג להסביר שלמידה מידענית מתאפיינת בחיפוש אחר תשובה לבעיית אמת שפתרונה תלוי במידע. נזכרתי בטענה הזאת של עוזי כאשר קראתי מאמרון קצר של ויל ריצ'רדסון שהתפרסם השבוע – מאמרון שמנוסח כדו-שיח בינו לבין בתו שלומדת בחטיבת ביניים.

ריצ'רדסון מוצא את עצמו במצב טיפה מוזר. הבת שלו מנסה לשכנע אותו שהיא זקוקה לטלפון סלולארי משלה, אבל הוא איננו רוצה להכנע לשידוליה. בהמשך, בתשובה לשאלה מה קרה באותו יום בבית הספר, היא מסבירה שהיא מבואסת מפני שעליה לכתוב חיבור עם טיעוני שכנוע. ריצ'רדסון טיפה משתעשע ורומז לה שהנה, יש לה הזדמנות לכתוב חיבור שישכנע אותו שהיא זקוקה לטלפון סלולארי. אבל הבת משיבה שזאת איננה אופציה – עליה לבחור נושא מתוך רשימה נתונה. ריצ'רדסון עצמו מתבאס כאשר הוא מגלה שמתוך הרשימה המוצעת היא בחרה בלמה תלבושת אחידה לא צריכה להיות חובה בבית הספר.

מספר די רב של פעמים שמעתי את ההגדרה של עוזי מלמד, וכל פעם שאלתי את עצמי אם בכלל יתכן דבר כזה "בעיית אמת" במסגרת של מטלה בית ספרית. יש משהו מלאכותי בעצם הרעיון של בית ספר – מסגרת שמפרידה בין הלומד לבין חיי היום-יום על מנת לבנות סביבה שמאפשרת למידה מונחית. אינני טוען כאן שיש משהו פסול במלאכותיות – ההפך הוא הנכון. לפעמים המלאכותיות הכרחית על מנת שהתלמיד יוכל לרכוש הרגלי למידה, כדי שהוא יתפתח באופן שיטתי. החיים עצמם הם אולי בית הספר הטוב ביותר, אבל לא תמיד קל ללמוד מהם. קצת מלאכותיות איננה מזיקה על מנת לאפשר למידה מסודרת והדרגתית. אבל בתוך המסגרת המלאכותית הזאת הנסיון ליצור "בעיית אמת" נראית לא פעם כמאולצת.

אבל אפילו בסביבה מאולצת, היה נדמה שמורים יהיו מעוניינים לעודד את תלמידיהם לכתוב חיבור עם טיעוני שכנוע על נושא שבאמת קרוב לליבם. תלמיד שיפעיל את כישוריו המידעניים על מנת למצוא את הטיעונים הטובים ביותר כדי לשכנע את הוריו לקנות לו טלפון סלולארי בוודאי ירוויח יותר ממטלה כזאת מאשר תלמיד שיחזור בפעם המי יודע כמה על הטיעונים בנושא לעוס כבר שנים כמו תלבושת אחידה.

הבלוג של ויל ריצ'רדסון עוסק בעיקר בנושאים הקשורים לכלי Web 2.0 בחינוך. אבל באופן די עקבי בשנה האחרונה הוא מתמקד יותר ויותר בתהליכי למידה באופן כללי, ובצורך בשינוי מהותי בדגשים של מערכת החינוך. מהדיווח שלו על מטלת הכתיבה של בתו, אפשר להבין למה הוא חש את הצורך בשינוי הזה במיקוד.

לפתוח את השנה עם מיומנויות המאה ה…?

כבר מספר פעמים בעבר ציינתי שכאשר אני שומע את המילים "אוריינויות המאה ה-21" אני מרים גבה, ושואל אם באמת מדובר במשהו חדש. לעתים קרובות מדי אני מתרשם שלא מתייחסים למילות הקסם האלה מספיק בספקנות. לפני כשבועיים קליי בורל קישר למאמרון של בן גריי שאיתו כן יכולתי להזדהות. גריי כתב:
The Partnership for 21st Century Skills believes demonstrating originality, communicating, being open and responsive, acting on creative ideas, utilizing time efficiently, accessing information, etc. are all 21st Century Skills. I’d retort that in reality, these skills have always been in existence and of the utmost importance. They don’t need to have the 21st Century moniker on them to make them significant.
אינני מכיר את בן גריי, או את הבלוג שלו, אבל שמחתי לקרוא את דבריו של עוד מישהו שמחזיק בדעה הזאת. וזאת היתה, כמובן, גם הגישה של בורל. אבל בהמשך המאמרון שלו, בורל מרחיב על הנושא ושואל את עצמו אם בכל זאת יש מיומנויות שאפשר לזהות אותן כחדשות. המסקנה שלו היא מיומנויות הקשורות לאינטרנט:
The only uniquely “21st century literacies” I can think of involve the web.
לדעתו, היכולת להעריך מהימנותו של מידע היא חדשה מפני שהיום אנחנו פוגשים כמויות אדירות של מידע שלא עברו את המסנן של עריכה לפני פרסום. אינני בטוח שמדובר כאן במיומנות "חדשה", אם כי אני מסכים שהצורך הזה דחוף יותר מאשר בעבר.

בהמשך הוא מונה online identity management – היכולת לנהל את הנוכחות האינטרנטית שלנו כך שאנחנו מבינים מה ראוי לפרסום ומה לא, והיכן. הוא מדגיש שהיכולת הזאת נחוצה מפני שהפרטיות של היום "נקבובית" למדי.

מיומנות חדשה נוספת היא "קריאה חברתית". בורל מסביר:

the ability to evaluate communication acts by strangers in social networks, emails, comment threads wherever, and the whole range of places people can attempt to connect to us individually now.
במידה מסויימת מדובר כאן ביכולת להבחין בנסיונות הונאה, אבל אני מניח שבורל מתכוון גם להתחברויות חברתיות חיובית. הוא מוסיף, למשל, מיומנות נוספת – היכולת להשתתף בקהילות שכותבות באופן משותף.

בורל פרסם את הרשימה שלו (יש בה עוד כמה נקודות) בבלוג שלו, אבל גם כתגובה בבלוג של גריי. גריי עצמו מגיב שלמרות שהוא מסכים שהנקודות ברשימה של בורל מתארות כישורים חשובים, הוא איננו משוכנע שמדובר במיומנויות אורייניות חדשות, אלא בביטויים חדשים של כישורים קיימים.

אישית, למרות שאינני מוצא טעם במילים כמו "כישורי המאה ה-21", אינני בטוח שאני מסכים עם גריי. יש ברשימה של בורל רמז למשהו שהוא באמת חדש. ולשבחו של בורל יש לציין שהוא מפגין את הנכונות שלו להפעיל את הכישורים האלה. בדרך כלל הוא אוהב לקבל תגובות בבלוג שלו. הפעם, למאמרון הזה (שהוא בסך הכל עותק של התגובה שלו בבלוג של גריי) הוא סגר את התגובות, והיצע להצטרף לדיון שהתפתח אצל גריי. צעד לראוי להערכה, ואולי אופייני למציאות המידעית החדשה שבה אנחנו נמצאים.

מכל סידרותי השכלתי

בעבר הלא כל כך רחוק לא הרגשנו שאנחנו מוצפים בכמויות אדירות של מידע. כמו-כן, אותו מידע לא הגיע אלינו בקצב מסחרר כמו שקורה היום. ואולי עוד יותר חשוב, כאשר היינו זקוקים למידע מהמין, על פי רוב ידענו מה היו המקורות שעליהם יכולנו לסמוך – ספריות ואנציקלופדיות, למשל.

היום, הימים ההם נראים כאילו הם שייכים לעבר הרחוק. קשה לדעת על מי לסמוך, ואין לנו מפת דרכים שמנחה אותנו היכן, ובמה, לנבור בתוך שפע הידיעות. הצורך הדחוף במיומנויות מידעניות נובע מכך שהיום אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך בליל אדיר של מידע, כאשר הכלים המסורתיים שפעם שירתו אותנו כדי לעשות סדר בתוך הבלגן פשוט אינם עומדים במשימה. קשה לדעת למי להאמין. יש, אפילו, בני אדם שיונקים את הידע הרפואי שלהם מסדרות טלוויזיה כמו ER או האנטומיה של גריי. ואולי זאת בעצם דרך טובה לקבל מידע רפואי חשוב.

שילה וובר, ב-Information Literacy Weblog כותבת היום על מחקר של קרן קאיזר לבריאות – Television as a health educator. המחקר בחן את מידת ההשפעה של פרק של האנטומיה של גריי על ידיעותיהם/דעותיהם של הצופים. בשיתוף עם קאיזר, מפיקי תוכנית הטלוויזיה שילבו מספר ידיעות אודות הריון ו-HIV לתוך פרק של התוכנית. הידיעה המרכזית, שהוזכרה מספר פעמים בפרק, היתה שעם טיפול נכון, יש סיכוי של 98% שהתינוקות של נשים הרות הנושאות את נגיף ה-HIV יהיו בריאים ונקיים מהנגיף. משאלונים שהועברו לפני ואחרי הצפייה בתוכנית, האחוז של הצופים שסברו שהסיכויים ללדת תינוק בריא צמחו מ-15% ל-61%. הפרק של התוכנית שבמחקר עסק בנתון הספציפי הזה, ורק כלפיו, ולא כלפי נושאים אחרים הקשורים ל-AIDS שלא טופלו בפרק, נרשם שינוי משמעותי בדעות.

אין ספק שסדרות טלוויזיה הן מקור חשוב ומשמעותי לידיעות שלנו, אבל נדמה לי שעל פי רוב נהוג להניח שאותן ידיעות הן מוטעות וכוזבות. בבתי הספר איננו מנחים את התלמידים שלנו להאמין למה שהם רואים בסדרות שבהן הם צופים. אך מה לעשות, ואנחנו בהחלט מושפעים מהסדרות האלו, ולכן יש טעם לנצל את העניין בהם. (ציפי מוסרת לי שלפני יותר משלושים שנה בצפון אמריקה, חייהם של בני משפחה לא מעטים ניצלו על ידי ילדים שפעלו לפי מה שהם "למדו" מהצפייה בסדרות הרפואיות של אז.) אני מניח שחלקים נרחבים מה-"ידע" שלנו נרכש מסדרות טלוויזיה – לא רק בתחום הרפואה, אלא גם במשפטים, באכיפת החוק, בתקופות היסטוריות שונות, ועוד. כמו-כן, אני מניח שלכל הסדרות האלו יש יועצים מקצועיים שמשתדלים לדאוג לכך שהמידע המקצועי שמופיע בהן מהימן. אם פעם טענו שהצפייה בטלוויזיה מטמטמת אותנו, אינני בטוח שהטענה הזאת עדיין תקפה ביום.

אני מניח שבעקבות המחקר שעליו דיווחה וובר, קרן קאיזר תבקש להרחיב את שיתוף הפעולה שלה עם האנטומיה של גריי, ועם סדרות נוספות. לא אופתע אם נראה שיתוף פעולה דומה בתחומים נוספים. זה לגיטימי, ואפילו הגיוני, וזה בוודאי מנצל אמצעי תקשורת נפוץ לצרכים חיוביים. ובנוסף, זה מצביע על כך שהמידענות היא מיומנות הרבה יותר מורכבת מאשר לדעת על מי כדאי לסמוך כאשר אנחנו זקוקים למידע מהימן.

אין זה בהכרח שאלה של טיפשות

מאז שהוא התפרסם ברשת, לפני מספר שבועות, אני מנסה לארגן את מחשבותי ולכתוב כאן על המאמר של ניקולס קאר באטלנטיק Is Google Making Us Stupid?. לפני שבועיים איריס, בבלוג שלה, הסבה את תשומת ליבנו לכך שיש כבר תרגום לעברית של המאמר, והתרגום הזה, כמובן, מקל עלי מאד היות ובעזרתו אפשר לכתוב על המאמר מבלי להזדקק לציטוטים נרחבים מהאנגלית.

אבל ככל שניסיתי לארגן את מחשבותי על המאמר, חשתי את המגבלות של הבלוג (אכן, אפילו אם יש בוודאי קוראים שיופתעו לגלות זאת, תמיד ידעתי שיש כאלה). גם אם אינני מסכים אם רבות מהקביעות של קאר, אני משוכנע שמדובר במאמר חשוב, ולא יהיה זה מוצדק לזרוק לאוויר מספר משפטים סתמיים וכך לצאת ידי חובה. אבל אין זה אומר שעדיף לא להתייחס אל המאמר בכלל. בנוסף, כמעט מדי יום אני נתקל בחומרים חדשים שהם ראויים להכלל לתוך התייחסות מקיפה ורצינית יותר למאמר. אני מקווה שאצליח להרכיב את כל החלקים האלה לתוך משהו קוהרנטי, אבל … נו, מדובר בעוד פרויקט שאולי פעם אתפנה אליו.

אבל נאמן לשיטתי, אולי הבלוג הוא המקום שבו אפשר להעלות מספר התייחסויות "זמניות", לחשוב בקול רם, להתמודד עם המאמר לא בצורה מקיפה, אלא בנגיעות קטנות, בתקווה שמתן ביטוי למחשבות כאן יוביל, אי-שם בהמשך, להתייחסות מגובשת ומקיפה יותר. אבל די עם ההקדמות, מה יש לך להגיד?

דרך הבלוג של ג'ורג' סימנס הגעתי למאמרון מאת וואן בל בבלוג Mind Hacks שסוקר מאמר שהתפרסם לפני מספר שנים בכתב העת של האיגוד הרפואי האמריקאי. המאמר בוחן את עלייתה ונפילתה של "מחלה" בארה"ב לקראת סוף המאה ה-19, מחלה שמנקודת התצפית שלנו היום נראית כלא יותר מאשר קשיי הסתגלות למציאות טכנולוגית חדשה. מתוך המאמר:

By 1870, they (רופאים) once again found their services in demand by a growing group of people seeking medical care: seemingly healthy men and women, usually living in cities, who experienced physical pain, emotional distress, and profound exhaustion. To explain this condition, leading neurologists George Beard of New York and S. Weir Mitchell of Philadelphia combined the European science of nervous energy with a conservative suspicion of the social changes taking place in late-century America.
בקריצה לטענות של קאר, בל נותן למאמרון שלו את הכותרת Is the cinematograph making us stupid?. גם בגוף המאמרון הוא מקשר בין המשל והנמשל:
The article also notes that then, like now, the concerns are accompanied by an encouragement to return to the traditional ways of doing things (in this day and age – encouraging kids to 'play proper games' or have 'genuine relationships') rather than highlighting ways of healthy adaptation to the new technology.
אין חדש תחת השמש. לא חסרות דוגמאות היסטוריות של חשדנות כלפי שינויים טכנולוגיים. לעתים קרובות החשדנות נובעת מתחושה שיונקת מקהלת ש-"מה שהיה, הוא שיהיה", אפילו אם בראייה היסטורית סדרי העולם הקיימים הם יחסית חדשים. וכמעט תמיד מתייחסים לחדש כמשהו שמקלקל, שמדרדר, את התרבות.

מבחינתי האישית, יש הרבה במאמר של ניקלוס קאר שאיתו אני יכול להזדהות ואפילו להסכים. אין ספק שמשהו משתנה בהרגלי הקריאה שלנו. הרשת יוצרת התייחסות שונה למידע מההתייחסות שמאות שנים של קריאה בספרים הפכו ל-"טבעי" אצלנו. אבל "שונה" איננו בהכרח "פחות טוב". סקוט קארפ (שקאר מצטט במאמר שלו) מעלה בבלוג שלו מספר תגובות מעניינות למאמר של קאר. בין היתר קארפ כותב:

Nick argues that we are losing our ability to “read deeply,” e.g. read a whole book and contemplate it, without “distraction.” The problem is he’s using an antiquated yardstick to measure the quality of thought.

Maybe I don’t need 250 page books anymore because the web enables me to connect ideas and create narratives that I used to depend on book authors to do for me, because I wasn’t able to access all the information and connect all the dots myself.

נדמה לי שהשאלה כאן (וב-"כאן" אני מתכוון למאמרון בבלוג, מאמרון שכזכור הוא יותר הרהור לעצמי מאשר הבעת דעה מגובשת) איננה עד כמה קאר צודק או לא. השאלה היא באיזו מידה ההתייחסות שלו לשינוי שמתרחש אצלנו נובעת מהנחת יסוד שאומרת שהדרך המסורתית שלנו להתמודד עם מידע (דרך שבמשך מאות שנים, מאז הדפוס, למדנו להפנים) היא הדרך ה-"נכונה", או האולטימטיבית, לעשות זאת. במקרה של מידע, הכמות כן הופכת לאיכות. עם כל הכבוד ל-"קריאה לעומק" שקאר חושש שהולכת ונעלמת, אנחנו זקוקים לדרכים נוספות להתמודד עם מציאות מידעית חדשה. יכול להיות שקארפ צודק, ויכול להיות שלא. היתרון של הגישה שלו לעומת זאת של קאר נמצא בכך שהוא איננו שבוי בתפיסה שאומרת שהגישה המסורתית היא הנכונה.

אל מעבר לוויכוח על נייר מול רשת

דרך טום הופמן הגעתי למאמרון בבלוג של דוג ג'ונסון (ויתכן שהגיע הזמן להכניס את הבלוג של ג'ונסון לתוך קורא ה-RSS שלי, היות וכבר מספר פעמים הגעתי לדברים מעניינים אצלו דרך בלוגרים שאני קורא). במאמרון הזה ג'ונסון מציין שמורים וספרנים מחפשים דרכים להבטיח שתלמידים ישימו לב לאיכות המקורות שבהם הם משתמשים בעבודות שהם מכינים לבית הספר. הוא מסביר שאחת הדרכים האלו היא לחייב תלמידים להשתמש במספר מסויים של מקורות מודפסים, ושואל אם יש הצדקה בדרישה כזאת. כצפוי, הוא עונה שלא, ומביא שלוש סיבות לדעה שלו.

הוא טוען שההתמקדות בהבאת מקור מודפס מסיטה את הפעילות של התלמיד מניתוח רחב יותר של איכות המקור ומצמצמת אותה למאפיין יחיד. כמו-כן, מפני שבנושאים מסויימים יש ברשת מקורות רבים יותר, הדרישה הזאת יכולה להגביל את הנושאים שתלמידים חוקרים. ואחרון, הוא טוען שהדרישה מתעלמת מהעובדה הפשוטה שמקורות רבים נמצאים היום גם בדפוס וגם ברשת. בנוסף למסקנה שלו, הוא גם מביא הצעה צנועה:

Here is my modest proposal. Drop the requirement that students use print resources. Period. But ADD the requirement that each citation include a sentence that argues for the authority of the source.
במידה רבה, המאמרון של ג'ונסון הוא תגובה למאמר – ?Truth: Can You Handle It – שהופיע בוושינגטון פוסט לפני כמעט שבועיים. מדובר במאמר שמביא דוגמאות רבות המראות שהיום אצל אנשים רבים הדעה חשובה יותר מהעובדה. כמה מהדוגמאות במאמר די משעשעות, אבל ספק אם יש בהן חדש. אפשר לזכך אותן לטענה הכללית (שמופיעה במאמר):
People have always struggled with perceptions of truth, which ultimately come down to this general rule: We believe what we want to believe.
סביר להניח שיש הרבה אמת בקביעה הזאת (לפחות כך אני רוצה להאמין?), אבל הרושם הכללי שנוצר הוא שמורים וספרנים נכשלים בנסיון הנואש שלהם לבלום את התגברות הבורות הנובעת מהצפה של מידע סרק. אני מניח שהבאת טענה כזאת מוכרת יותר עיתונים מאשר סקירה על הפעולות הרבות שננקטות בבתי ספר כדי לפתח מיומנויות של אוריינות מידע, אבל אין לי ספק שאפשר היה להכין כתבה מעניינת, וגם משכנעת, על הנסיונות האלו.

לפני 11 שנים ג'יימי מקנזי פרסם מאמר בשם The New Homework. שש שנים מאוחר יותר הוא עדכן את המאמר הזה, ופרסם גם את הגירסה הזאת. כמעט מידי שנה קורה שמשהו שאני קורא מחזיר אותי אל המאמר הזה, והפעם זה היה המאמרון של ג'ונסון. מקנזי, במאמר שלו, מציע תרייסר פעילויות שהורים יכולים לבצע עם ילדיהם כדי לעזור להם לפתח מיומנויות מידעניות. אחת הפעילויות האלו – ?Whose Page is This – מתקשרת להצעה של ג'ונסן בכך שהיא מסייעת להבחין במהימנותו של דף או של אתר שמוצאים באינטרנט. אבל קריאה חוזרת של המאמר של מקנזי מעוררת תהייה מסויימת כלפי המאמרון של ג'ונסון: אני מסכים איתו שהחובה להביא מקור מודפס, רק משום שהוא מודפס ולא מהרשת, חסרת הגיון וראוי לוותר עליה. אבל לא ברור לי למה ג'ונסון מגביל את עצמו לנושא של מהימנות של המקור, ולא לאמות מידה אחרות כמו עדכניותו, או התאמתו לנושא שחוקרים, ועוד. ג'ונסון נותן למאמר שבוושינגטון פוסט להגדיר את המגרש. במאמר אנחנו קוראים:

There is a lot of information out there. It overwhelms us. It grows at a choking rate.

You wonder: Who is right?

The student who lives online? Or the lame teacher who thinks that books are a necessary component to a well-rounded understanding of how information works?

אבל ממתי נקבעה חלוקה כזאת – רשת מול ספרים? מיומנויות מידע תקפות לכל סביבה, כאשר הדגשים משתנים בהתאם למדיה, אבל לא העקרונות. ג'ונסון בוודאי יודע את זה, אבל ההצעה שלו, טובה ככל שתהיה, מתייחסת לסמכות או למהימנות המקור בלבד. יכול להיות שנכון להיום למקורות מודפסים עדיין עדיפות על מקורות ברשת בתחום הזה, אבל ההתמקדות בנתון הזה בלבד, במקום להרחיב את היריעה להכיל תחומים נוספים כמו שמקנזי עושה, איננה משרתת את המשך התפתחותה של אוריינות המידע.

בחינוך החיפוש עדיף על האופטימיזציה

אני מודה שאני מתייחס בספקנות רבה לנסיונות לתרגם מונחים מעולם השיווק לתוך עולם החינוך. קשה לי להבין מה מערכת שמטרתה היא פיתוח אדם עצמאי, משכיל וערכי אמורה לקחת ממערכת שמטרתה היא לשכנע אנשים לקנות משהו. לכן, תמיד צורם לי כאשר אנשי חינוך מתלהבים מאלמנטים השייכים לעולם השיווק.

לטעמי, ג'ודי בראק, שבבלוג שלה מרבה לדווח על דרכים ראויות לשימוש בטלפונים סלולאריים בתהליכי למידה, גם נוטה להתלהב יתר על המידה מהאמצעים השיווקיים הטמונים בכלים אינטרנטיים וניידים. לפני שלושה שבועות היא פרסמה מאמר באתר שלה בו היא טוענת שהחינוך צריך לאמץ אמצעים של Search Engine Optimization – התאמה של מקורות דיגיטאליים לדרכי העבודה של מנוע חיפוש – כך שהמנועים יימצאו ביתר קלות את החומרים החינוכיים האיכותיים שיכולים להופיע ברשת. למרות שעל פניו הרעיון נראה הגיוני, נדמה לי שכאשר היא מנסה להסביר כיצד התהליך הזה צריך להתרחש בחינוך, משהו משתבש, בגדול.

בארק מתחילה בתיאור "היסטורי" קצר – עם המעבר ממקורות מודפסים למקורות דיגיטאליים, ועם הצורך לבנות אמצעים לאיתור המקורות האלה. היא מדגישה שאם לא נוכל למצוא חומרים חינוכיים טובים שנמצאים אי-שם ברשת, לא נוכל להשתמש בהם.

עד כאן הכל נראה די הגיוני, וגם מוכר. אבל בראק רוצה לשכנע אותנו שאנחנו צריכים לאמץ שיטות של Search Engine Optimization (SEO), ועל מנת לעשות את זה, נדמה לי שהיא צריכה לסלף את ההיסטוריה. היא כותבת:

It is fair to generalize that most of the content that established education has digitized since the mid-1990s has been kept closed.
לדעתי, ספק אם באמת הכללה כזאת היא הוגנת. כבר עם תחילת ה-WWW חומרים חינוכיים איכותיים זרמו לרשת. אוניברסיטאות ומוזיאונים העלו לאתרים שלהם חומרים רבים, ולא היה קשה להגיע אליהם. קטלוגים חינוכיים רבים נבנו שהכילו קישורים לאתרים מצויינים. בנוסף, אנשי חינוך רבים הבינו ש-"חומרים חינוכיים" אינם בהכרח חומרים שבאים ממקורות חינוכיים מוסמכים, והם למדו להשתמש במגוון רחב של מקורות כעזרי למידה יעילים. בראק, אגב, כנראה יודעת שמה שהיא כותבת איננו מדוייק. הרי לקראת סוף המאמר שלה, תוך כדי הסבר על אמצעי ה-SEO שהם, בעיניה, יעילים ודרושים היום, היא מציינת:
By tagging and linking the Net resources they respect, academic experts create findable patterns that underlie online educational resources of the future. (Actually, this has been happening in a small way for years.)
במילים אחרות, למרות הטענה שהרוב נשמר כ-"סגור", כבר שנים שמסגרות חינוכיות כן מעלות חומרים שהם נגישים. נדמה לי שהסתירה כאן נובעת מכך שבראק כל כך משתוקקת לאמץ משהו מעולם השיווק עד שהיא צריכה להתעלם מהעובדה שהחינוך כבר היה שם – אולי עוד לפני השיווק.

מנועי חיפוש משתכללים כמעט מידי יום. כתוצאה מכך, לרוב נעשה יותר ויותר קל למצוא משהו שהוא דומה למה שאנחנו רוצים למצוא. אבל בגלל זה ה-SEO הופך לתחום מאד תחרותי – הרי כאשר ההיצע רב כל כך, וכאשר קל כל כך למצוא משהו, חברה שרוצה לשווק את המוצר שלה צריכה לדאוג לכך שהמוצר לא יהיה רק בין תוצאות החיפוש, אלא הראשון מבין התוצאות. המטרה של ה-SEO איננה לסלול דרך ישירה יותר למלוא החומרים האיכותיים, אלא ליצור מצב שבו המוצר של חברה אחת תזכה לדירוג גבוה יותר בתוצאות של מנועי החיפוש. קשה לי להבין את הקשר בין זה לבין החינוך.

אבל אולי עוד יותר מוזר במאמר של בראק הוא השיבוש בין המערכות. בראק עורכת השוואה בין החינוך לבין השיווק, ובהשוואה הזאת, ידה של השיווק יוצאת על העליונה:

One way educators have responded to the Net is by expecting teachers and students to become expert searchers. This is an opposite approach to what commerce did in seeing to it that its customers could find what they are looking for. If the commerce sector had taken the sort of approach education did, sellers would be teaching the customers how to find products to buy.
אין ספק שנכון להיום מורים ותלמידים אינם מחפשי מידע מדופלמים. המיומנות הזאת עדיין לא הוטמעה בהצלחה – לא אצל תלמידים, ולא אצל מורים. אבל בכל זאת נראה לי כהרבה יותר כדאי (שלא לדבר על "חינוכי") לעזור לתלמידים (וכן, גם למורים) לדעת לערוך חיפוש מושכל מאשר להשקיע מאמצים ב-SEO. משווקים אינם מנסים ללמד לקוחות כיצד "למצוא מוצרים לקנות" מפני שהם מעדיפים לצמצם את האפשרויות של הלקוחות. הם מקווים שאם הם יצליחו לתפוס את העין של הלקוח (והרי ידוע שמעט מאד אנשים בודקים אפילו את הדף השני של תוצאות של חיפוש) הם יוכלו גם למכור. לעומת זאת, החינוך צריך לעודד את החיפוש המושכל, ואת היכולת לבחון את תוצאות החיפוש לא לפי הדירוג שלהן אלא לפי מידת התאמתן לצרכים של המחפש.

יש סיבות רבות לבוא בביקורת כלפי מערכת חינוך שאיננה מצליחה להטמיע מיומנויות מידעניות. אבל בוודאי עדיפה מערכת שמנסה לעשות את זה ונכשלת, מאשר מערכת שתחשוב ששיטות של אופטימיזציה הלקוחות מעולם השיווק מתאימות לה.

מעולם לא מאוחר מדי לקצת מידענות

במשך ארבעה ימים, מסיום מרץ ועד תחילת אפריל, נערך בתל אביב כנס מידע 2008, שהוא ללא ספק אחד הכנסים החשובים בארץ בתחום המידע, ניהול הידע, תוכן דיגיטלי, ונושאים דומים. לכנס, שנערך כבר מספר שנים, דגש עסקי די חזק, אבל הוא גם מהווה במה להרצאות מעניינות של ספרנים ואנשים הפעילים בתחום המידע במוסדות להשכלה גבוהה. וכך גם השנה. אני לא הייתי שם. ההשתתפות די יקרה, ולמרות שחלק מהנושאים של הכנס מאד מעסיקים ומעניינים אותי, הוא בין אלה (הרבים, בוודאי) שעליהם בסופו של דבר אני מוותר. אבל בגלל זה יש לי המזל שהשתתפו מספר ספרנים, היות ואלה, בצורה האופיינית להם, ליקטו את המצגות ואת הסיכומים של רבים מההרצאות שהיו עשויות לעניין אותי, והעלו אותם לרשת.

מבחינתי, המושב המעניין ביותר היה, כנראה, "לא רק תחת הפנס: דרכים חדשניות לחיפוש ואחזור מידע איכותי". טלי שרון, בין מארגני המושב, העלאתה שמונה תקצירים/מצגות לתוך האתר שלה, וכדאי מאד לעיין בהם.

גם ביילע, בבלוג שלה, מדווחת על המושב הזה, ולצד הדיווח המלהיב, אם כי הקצר, שלה ("הכנס היה מאורגן להפליא, מזמן לא נהניתי ככה מכנס"), מביאה קישורים למצגות ולתקצירים. בנוסף, היא מקשרת לסיכומים של שתי ספרניות שכתבו על המושב בבלוגים שלהם. לטעמי, הדיווחים האלה תמציתיים מדי. הייתי מעדיף למצוא התייחסות מלאה יותר.

הבלוג המצויין של הספריות של אוניברסיטה חיפה, מידע במידה, מביא מצגות מהמושב (משום מה אלה הופקו כקבצי PDF, ולמרות שאינני בין אוהבי ה-PowerPoint, נדמה לי שהיה הגיוני יותר להביא את החומרים בצורתם המקורית). במאמרון הקצר על המושב בכנס בבלוג הזה יש מספר תקצירים שלא מופיעים אצל טלי שרון.

בין ההרצאות שנסקרות בבלוגים יש הרצאה של עמי סלנט, שמכריז: "לאסטרטגיות החיפוש יש חשיבות גדולה יותר מאשר למערכת איחזור המידע". הוא מסביר שבגלל מספר סיבות יעילותם של מנועי החיפוש נמצאת בירידה, ולכן יש צורך בהשקעת יותר זמן בתכנון אסטרטגיות החיפוש לפני ביצוע. החינוך בוודאי יכול ללמוד מההצעה הזאת.

תמי נויטל, בהרצאה שלה, שואלת "מה לזה (הספריה) ול-Web 2.0?", ונותנת תשובה שנראית לי מאד קולעת: "לא חובה, אבל כדאי".

במושב אחר (וביום אחר) דניאל ליפסון הרצה על כיצד מיישמים את כלי ה-web 2.0 בספריה. אפשר להגיע למצגת שלו דרך האתר האישי שלו.

יש בוודאי עוד שראוי כאן לדיווח. דבריו של גלעד רביד נראים לי מאד מעניינים, למשל, אך רק מעיון ב-PDF של המצגת, קשה לצלול ממש לכוונות שלו.

באנגלית יש שורה די ארוכה של ספרנים/בלוגרים שמדווחים על הנסיונות שלהם לשלב אלמנטים של Web 2.0 לתוך הספריות שלהם. בעבר נהגתי לקרוא כמה מהבלוגים האלה, אך ככל שרשימת אנשי החינוך שכותבים בלוגים שעוסקים בטכנולוגיות בתהליך הלמידה תפחה, ראיתי שאין מנוס מלצמצם את הקריאה בבלוגים הספרייתיים. אף אחד, כמובן, לא חייב לי שום דבר, אבל אשמח לעקוב אחר בלוגרים מתחום הספרנות והמידענות המקבצים את הידיעות ואת ההגות המעניינות ביותר בתחום. צמתי מידע בהחלט מסייע בעניין הזה, ואני מקווה שהוויקי שדניאל ליפסון פתח, ספריה 2.0, יהווה מוקד לתרומות של ספרנים שמתנסים בנושא. אין ספק שהתחום של מידענות בחינוך יכול ללמוד המון ממידענים/ספרנים מקצועיים.

על עיסוק לילי במידענות, ועל זיהוי "האויב"

נדמה לי שכבר ציינתי, מספר פעמים, שיותר מאשר לצפות בסרטים, או להאזין להקלטות המטפלים בנושאים שמעסיקים אותי, אני מעדיף לקרוא עליהם. כאשר אני קורא אני קובע את הקצב, וגם את הקשב – כאשר אני מאזין להרצאה אני בדרך כלל מגלה, אחרי מספר דקות, שהמילים נשמעות, אבל לא ממש נקלטות. כאשר זה קורא תוך כדי קריאה, אני פשוט קורא את אותו קטע שוב.

אבל כל זה אינו אלא הקדמה המסבירה שאתמול, בשעות הלילה, חרגתי מהרגלי, נכנסתי ל-YouTube, וצפיתי בסרט בן 50 דקות על הוויקיפדיה. הסרט הופק עבור ערוץ הטלוויזיה הציבורי ההולנדי, ומאד התרשמתי ממנו. רואיינו גם מקטרגים וגם מסנגרים, והמפיקים נתנו לבעלי מספר עמדות (אולי זה מפתיע, אבל יש יותר מאשר רק "בעד" או "נגד") יותר זמן מאשר השניות הספורות שבדרך כלל נותנים למרואיינים בכתבות טלוויזיוניות. התוצאה היא שהמרואיינים הרחיבו מעבר לאמירות הסתמיות שאנחנו בדרך כלל פוגשים סביב הנושא הזה.

הדרך שלי אל הסרט היתה טיפה מפותלת. הכותרת של מאמרון חדש בבלוג של ג'ורג' סימנס – Am I my brother's web 2.0 gatekeeper? – עוררה את התעניינותי, ושמתי לב שהשם מתייחס למאמרון באותו שם בבלוג של האנציקלופדיה בריטניקה. ניחשתי שמדובר במאמרון של רוברט מקהנרי, עורך ראשי לשעבר בבריטניקה, שהתייחס לנושא הוויקיפדיה פעמים לא מעטות בעבר, ונחשב כאחד ממבקריה החריפים. סימנס מצטט את מקהנרי:

The thing is, there has always been too much information. That is to say, there has always been a great deal of bad information, or badly presented information, along with the good and the well done. So there has always been a role for the person who had the ability to separate the wheat from the chaff and the temerity to consign the chaff to oblivion….

My point is that there is no need, nor has there ever been one, for “gatekeepers.” The information has been there, for anyone with the time and resolution to dig for it and learn to make sense of it.

אין זה מפתיע שמקהנרי כותב משפטים כאלה, אבל זה אולי כן מפתיע, לפחות טיפה, שסימנס, שדברך כלל איננו מזוהה עם ה-"מחנה" של מקהנרי, מזדהה איתם. הוא כותב:
I find myself agreeing with what the author is saying at stages – i.e. the importance of people (networks) to help make sense of the world.
הסכמה כזאת איננה בדיוק מבשרת על ימות המשיח, על התמזגות מזרח ומערב, אך היא בכל זאת מעניינת, ואף חשובה. החלטתי לקרוא את המאמרון של מקהנרי, ושם למדתי שההתייחסות לתפקיד ה-gatekeeper, לשומר הסף, מופיעה בסרט הטלוויזיוני ההולנדי, והחלטתי לצפות בו. לפני-כן, כמובן, קראתי את המאמרון של מקהנרי שמציין:
My point is that there is no need, nor has there ever been one, for "gatekeepers." The information has been there, for anyone with the time and resolution to dig for it and learn to make sense of it.

But finding, aggregating, and making sense of information is a useful set of tasks, and it is no surprise that in a decently open economy there arose businesses and other institutions to do so on behalf of persons who would value the service. It's hard to see what is sinister in this….

קשה להתווכח עם קביעה כזאת. בוודאי אין שום דבר מרושע בנסיון למצוא את הכדאי, ואת בעל הערך, מתוך בליל המידע המציף אותנו, ולא פעם היכולת לעשות זאת בהצלחה וביעילות דורשת הכשרה ואימון. אבל סימנס, שכזכור מוכן להסכים עם הרבה ממה שכותב מקהנרי, בכל זאת מעיר הערה נוספת. במידה די רבה, סימנס חי ברשת (תיאוריית הלמידה שלו, connectivism, טוענת שהלמידה מתרחשת באמצעות יצירת קשרים בין צמתי מידע שונים) והוא מודע מאד לכוח של הרשת. הוא כותב:
Online, like it or not, access trumps authority. Educators need to understand that key distinction.
במילים אחרות, היכולת להגיע בקלות למידע שמהימנותו מוטלת בספק תנצח את האפשרות להגיע למידע מהימן אם ההגעה אליו תדרוש במאמץ רב. סימנס מציין שעלינו להכיר בכך "אם נרצה או לא נרצה". מפני שסביר להניח שעל פי רוב לא נרצה, אין לנו ברירה אלא לשאוף לכך שכמה שיותר מידע זמין יהיה מהימן, אבל עוד יותר חשוב, שכל אחד ילמד להיות את שומר-הסף המידעי של עצמו.

בין המרואיינים בסרט אנחנו פוגשים את לארי סנגר, שהיה שותף ליוזמה המקורית של הוויקיפדיה בתחילת דרכה. סנגר עזב את הפרויקט לפני כמה שנים, מתוך התחושה שבצורתה הנוכחית, אין לוויקיפדיה היכולת לגשר בין הפתיחות של "כל אחד יכול לערוך" לבין הצורך במהימנות. באחד הקטעים בסרט סנגר אומר:

I think the problem with instant information is that it allows people to avoid the hard work of forming their own opinions, gathering information and sifting through it and really reasoning about it. But this isn't a problem just about Wikipedia. It's a problem about the internet. And it's not a problem about the internet actually by itself at all. The internet is great. The absolutely huge amount of information that's available on the internet is a wonderful thing. The problem actually is in us.
אינני יודע אם בכך סנגר התכוון להזכיר את המשפט הקלאסי של Pogo:
We have met the enemy, and he is us.
אבל אפילו אם לא, נדמה לי שהוא בהחלט מצליח להתמקד בבעיה האמיתית.