קטגוריה: פני החינוך

האם באמת מדובר באלטרנטיבה?

עבר כבר שבוע מאז שהתחלתי לכתוב את המאמרון הזה, ועלי להודות שהתחלתי להרהר אם יש בכלל סיבה לכתוב/לפרסם אותו. לפני כשבועיים התפרסמה כתבה בניו יורק טיימס – כתבה נוספת בסדרה שבעין ביקורתית בוחנת את התקשוב בחינוך. לפני זמן די קצר התייחסתי כאן לכתבה קודמת בסידרה, ואני רחוק מלהיות בטוח שיש טעם "להגיב" שוב. אבל כאשר ראיתי שתרגום של הכתבה הופיע ב-The Marker, הרגשתי צורך לכתוב עליה כאן. האיחור בפרסום ה-"תגובה" שלי כאן איננו נובע רק מלחץ גדול בתחומי הפרנסה שלי. הוא קשור לתחושה שעל אף העובדה שחשוב להגיב, אין לי הכוח לנתח את הכתבה כולה, ויתכן ובלי התייחסות רחבה מה שאכתוב כאן ייראה כתגובה שטחית מדי.

הכתבה מתמקדת בבית ספר של זרם וולדורף בעמק הסיליקון. מתברר שהורים שעובדים בחברות היי-טק (כולל גוגל) מעדיפים לשלוח את ילדיהם לבית ספר שנמנע מלהכניס מחשבים לתוך הכיתה. כזכור, הכתבה היא כתבה נוספת בסידרה של מאט ריכטל. בכתבה הקודמת ריכטל הצביע על כך שאין עדות מחקרית שמראה שהתקשוב מסייע לשיפור בהישגים לימודיים. הפעם הוא תוקף את הנושא מהצד ההפוך, ורומז שכדי שילדינו יגדלו להיות בני אדם בעלי תכונות אנושיות רצויות, עליהם לשמור מרחק מהתקשוב עד לגיל יחסית מבוגר.

אין בכוונתי להכנס לנושא של בתי ספר וולדורף. חסידי השיטה יכולים להביא שורה ארוכה של עדויות לכך שהשיטה מסייעת לפתח אדם רגיש ועצמאי. לעומת זאת, אלה שאינם מתלהבים ממנה (אני נזהר לא לכתוב "מתנגדים" היות ואינני מכיר מבקרי השיטה ששוללים אותה או מתכחשים לאיכויות שבה) טוענים שכל "שיטה" חינוכית שיש מאחוריה קבוצה חזקה של מאמינים נלהבים תצליח להשיג תוצאות הרבה יותר טובות מאשר החינוך הממלכתי שאיננו ממוקד מטרה ברורה ומשרת אדונים רבים ומגוונים.

אבל אי אפשר לא להתרשם שהכתבה של ריכטל מעמידה אלטרנטיבה, ואומרת "ראו מה אפשר לעשות בלי הרדיפה הבלתי-פוסקת אחרי התקשוב": כתוב בה, למשל:

בעוד בתי ספר אחרים באיזור מתרברבים בחדרי הכיתה המרושתים שלהם, וולדורף מאמץ גישת רטרו פשוטה: לוח עם גירים צבעוניים, מדף ספרים עמוס אנציקלופדיות ומגירות עם חוברות עבודה ועפרונות מחודדים.
ובדיוק בגלל זה יש צורך לבחון את האלטרנטיבה הזאת. לפי הכתבה, האלטרנטיבה היא הנזרות מטכנולוגיה (ומדובר פחות או יותר בכל טכנולוגיה שלא היתה מוכרת לפני כ-100 שנים) עד לגיל תיכון. במקום זה הלמידה מתמקדת בחוויות בסיסיות – הכרות מקרוב עם חומרים בסיסיים, ארציים. עם זאת, בכלל לא ברור שריכטל רוצה לקדם את האג'נדה של בתי ספר וולדורף. מה שמעניין אותו הוא כנראה לשכנע אותנו שאפשר לחנך בני אדם בלי תקשוב. מבחינתי האישית, אני די בטוח שזה נכון, אם כי לא ידעתי שיש ויכוח סביב הנושא הזה. השאלה היא דווקא אחרת: האם התקשוב יכול להועיל ללמידה (כפי שיוחלט להגדיר אותה). הרי בכתבתו הקודמת ריכטל הביא דוגמאות המראות שהכנסה מאסיבית של תקשוב לתוך הכיתה איננה גורמת לשיפור בציונים במבחנים סטנדרטיים (מדד אחד של למידה). אבל ברור לו שאי אפשר להשתמש במדד הזה כאשר בודקים בתי ספר של וולדורף. מתוך הכתבה:
אך האם לימוד באמצעות סריגה וחצאי עוגה הוא טוב יותר?

קשה לשפוט לפי וולדורף, משום שמדובר בבית ספר פרטי שאינו כפוף למבחני סטנדרטיזציה. היועצים הפדגוגיים של בית הספר הזה יהיו הראשונים להודות בכך שהתלמידים עשויים לא לעמוד במבחנים כאלה, משום שחומרי הלימוד אליהם הם נחשפים בלתי שגרתיים.

בכתבתו הקודמת אחת הטענות נגד התקשוב היתה העלות הגבוהה שלו. בכתבה הזאת מוסרים לנו שהורים ששולחים את ילדיהם לבית ספר של וולדורף נדרשים לשלם כ-$18,000 לשנת לימודים עד כיתה ח', וכ-$24,000 לשנת לימודים עד כיתה י"ב. גם אם מדובר בחינוך איכותי ביותר, צריך להיות ברור שמדובר בחינוך לעשירים. קשה לראות בזה אלטרנטיבה לחינוך הממלכתי.

לפי ההורים ששולחים את ילדיהם לבתי ספר של וולדורף הנקודה העיקרית היא שכאשר ילדיהם אינם נחשפים למחשבים (ולמספר רב של אמצעים טכנולוגיים נוספים) ההתפתחות הרגשית שלהם בריאה יותר. המסקנה המתבקשת ברורה: כאשר מכניסים את התקשוב לתוך הכיתה, זונחים את ההתפתחות הרגשית של הילד.

מסקנה כזאת בוודאי תפתיע את אנשי החינוך הרבים שאני מכיר (הן באופן אישי, והן דרך הבלוגים שלהם) שפועלים ללא לאות כדי להעשיר את החוויה הלימודית של תלמידיהם, תוך דאגה לרגש ולחינוך של האדם השלם, ולא סתם להישגים במבחנים. חבל שעיתון מכובד כמו הניו יורק טיימס (ורצוי לציין שבמהדורה המודפסת היא הופיעה בעמוד הראשון) מגייסת את בתי הספר של וולדורף במתקפה לא מוצדקת על התקשוב בחינוך.

מנוף אפשרי לשינוי

לקראת סיום הקיץ טים סטאמר דיווח על מהלך של המחוז בו הוא עובד – מהלך שמאד עודד אותו. סטאמר עובד כבר שנים רבות בהטמעת התקשוב לתוך תהליך הלמידה, וכפי שהוא מציין, לעתים קרובות מדי במקום התקדמות, הוא מוצא רק דריכה במקום:
… it’s more like Groundhog Day where we are constantly stuck in act 1 of our determined effort to integrate the use of computers and networks into the practice of classroom teachers. Year after year fighting the same battles of not enough access for kids and too many administrators and teachers saying it’s important while still treating technology use as an optional nice-to-have extra.
אבל לקרת תחילת שנת הלימודים החדשה סטאמר הביע אופטימיות לא כל כך זעירה. לאופטימיות הזאת מספר גורמים, אבל המרכזי שבהם הוא מדיניות חדשה של המחוז: מהשנה יתירו לתלמידים להביא את המכשירים הדיגיטאליים האישיים שלהם לכיתה:
this fall we will be seriously implementing a program to allow students to bring their own computing devices (BYOD) to school and use them in class. A few schools have been experimenting with this idea for a few years but now the concept has the blessing of the school board and the announced support of the top administrators, potentially making it harder for principals and teachers, especially in high schools, to avoid using technology for more than just standardized testing.
סטאמר מדגיש שהתכנית הזאת לא רק זוכה לברכת הנהלת המחוז, אלא שהיא תופעל בכל בתי הספר של המחוז (הגדול) שלו. זה יביא להתנסות נרחבת בכיתות רבות, ולכן, על אף העובדה שסטאמר יודע שרבים מהמורים אינם מבינים מה לעשות במציאות הכיתתית החדשה שתיווצר, הוא משוכנע שיש כאן בסיס שממנו משהו טוב יכול לצמוח.

שלושה שבועות אחרי פרסום המאמרון שבו הוא דיווח על המהלך הזה, סטאמר פרסם מאמרון נוסף בו הוא הביא שאלה שקורא אחד שאל בתגובה למאמרון הקודם. השאלה היתה די פשוטה: כיצד השימוש במכשירים דיגיטאליים אישיים באמת יקדם את הלמידה? האם הכוונה היא בסך הכל לאפשר לתלמידים להביא את המכשירים, ולהנחות את מורים לא להפריע להם כאשר הם יתנסו בלמידה באמצעותם? במילים אחרות – האם קיימת אסטרטגיה?

סטאמר איננו מתחמק מהשאלה הזאת, ומכיר בעובדה שמדובר בשאלה טובה, וחשובה. הוא מציין שבראש ובראשונה המטרה של מובילי המחוז היתה לקדם ספרי לימוד דיגיטאליים כדי לחסוך כסף, מתוך ההנחה שאם התלמידים ישתמשו במכשירים האישיים שלהם זה יזרז את התהליך של המעבר לספרים דיגיטאליים. אבל סטאמר מודה שמבחינתו יש מטרה אחרת, מטרה שאולי אפשר להגיד תופסת טרמפ על המהלך של המחוז:

From the point of view of some of us, there is another strategy, one that is a little more disruptive one that goes beyond simply shifting from analog materials to digital ones.
יש ערך לא מבוטל בספרי לימוד דיגיטאליים, אבל קיום הספרים האלה איננו מהווה שינוי מהותי בתהליכי הוראה ולמידה. לעומת זאת, מכשיר אישי בידי התלמיד בהחלט משנה משהו. לפי סטאמר, הלמידה תיעשה לפעולה אישית שעליה התלמיד יכול לשלוט. נכון להיום בית הספר ממשיך לקבוע את כללי המשחק, אבל סטאמר משוכנע שכאשר התלמיד יגיע לבית הספר עם מכשיר דיגיטאלי משלו יהיה כבר קשה לעצור את השינוי. הוא מציין שהקורא שלו שאל אם אנחנו פשוט נשתדל לא להפריע לתלמידים להשתמש במכשירים, ומדגיש שזאת איננה מה שהוא רוצה שיקרה:
Teachers still need to manage much of the process of learning in school. Manage but not control, a distinction that may be a difficult transition. Also tough, will be the realization that large parts of the curriculum are irrelevant when you have a room full of devices that can easily retrieve basic facts as well as communicate with anyone to develop the meaning of those facts.
לטווח הארוך המטרה של סטאמר היא הגדלת השליטה של התלמיד על הלמידה של עצמו, כאשר הגדלת השליטה צריכה לבוא יד ביד עם הגדלה של קבלת אחריות על הלמידה הזאת. אני מודה שאני חושש שיותר מאשר יש כאן קשר סיבתי מוכח, יש פשוט הבעת תקווה. אבל כמוהו, על אף העובדה שאינני משוכנע שהראשון בהכרח מוביל לשני, אני מקווה שאכן יש קשר בין השליטה לבין האחריות. ואולי הנסיון של המחוז של סטאמר מעיד על נקודת מפנה. בעבר המערכת החינוכית הכניסה מחשבים לתוך הכיתה מפני שהיא חשבה שאלה ישרתו את מטרותיה ההוראתיות. אם בעתיד הקרוב היא תפתח את שעריה למגוון כלים דיגיטאליים, נדמה לי שיהיה בכך ביטוי לשינוי מהותי בתפיסה, ופתח אמיתי לשימוש לימודי מוצלח של התקשוב בבית הספר.

אור בקצה?

הקבלות של בריאן קרוסבי בתחום התקשוב החינוכי מרשימות מאד (ומספר פעמים הבאתי כאן דוגמאות לכך). לאור זה, אפשר להאמין לו כאשר הוא כותב:
One of the self imposed challenges I’ve taken on gladly the last few years has been to embrace a new 21st century pedagogy that is still in its infancy (somewhat) and make it as powerful for my “at risk” students as it can.
גם אם אני מטיל ספק בקיומה של פדגוגיה ייחודית למאה ה-21, ברור לי שכאשר קרוסבי משלב תקשוב בשיעורים שלו אין הוא עושה זאת רק על מנת לקדם את תלמידיו במקצועות הלימוד הפורמליים. הוא עושה זאת כדי להעמיק את החוויה הלימודית שלהם. הוא מציין, בצדק, שעל פניו ההישגים שלו עם תלמידיו מזהים אותו כחלק מתנועה לחדשנות חינוכית. אבל מתברר שכאשר המערכת החינוכית מדברת על חדשנות הכוונה היא למשהו שונה ממה שקרוסבי עושה בכיתה שלו. הוא כותב:
I’m afraid WE were wrong. Apparently “innovation” is synonymous right now with “old ways” tied to “new testing” (which seems mostly like “old testing”)… well and data and assessment …. and then more data and all the meetings and in-services that includes.
קרוסבי משתדל להמשיך ליישם את התפיסה החינוכית שלו בעזרת התקשוב. לא אמרו לו שעליו להפסיק לעשות את מה שהוא עושה. אבל הזמן שעומד לרשותו לעשות זאת הצטמצם מאד. לפני שהוא יכול לעסוק בפעולות שמושכות אותו (ואת תלמידיו) עליו קודם להשלים שיעורים נוספים:
In my case that meant a schedule that included 2 hours and 45 minutes a day of literacy (during which you WERE NOT to teach science or social studies content … you could teach HOW to use a textbook (that might be on a test), just not the content) and 2 hours a day of math. I had 45 minutes PER WEEK of science OR social studies, no art, no PE. This is what “innovation” looks like during reform evidently. To me it was more like the old days of Readin’, ‘ritin’ and ‘rithmetic.
אפשר לחוש את האכזבה בדבריו של קרוסבי. אם בעבר הוא חש שהוא חלק מקבוצה של אנשי חינוך שמפלסים דרך חדשה באמצעות התקשוב, עכשיו הוא חש שהמערכת כולאת אותו לתוך פינה צדדית של המתרחש החינוכי. אבל להפתעתי קרוסבי מסיים את המאמרון שלו בנימה אופטימית:
I think we are turning a corner. There are more voices out their now and we all have to jump in to amplify them and make sure they (and we) are heard.
אני מודה שקשה לי להבין את חוט המחשבה שלו. מה שקרוסבי כותב עד לסיום רומז שהוא יסיק מסקנה כמעט הפוכה. כנראה שעל מנת לעסוק יום-יום בתקשוב החינוכי צריכים מנה גדושה של אופטימיות. אי-אפשר לא להעריך את זה.

בסך הכל עוד סרטון … ואולי עוד קצת

התקשוב החינוכי יכול היה להיות תחום הרבה יותר פשוט לו הכל היה שחור ולבן, לו היה ברור מה ראוי לשבח ומה לגנאי. אבל בתקשוב החינוכי, כמו ברוב תחומי החיים, הדברים אינם מתחלקים לטוב ולרע בצורה חדה ומסודרת. מה לעשות, והכל מתערבב. יתכן שהערבוב הזה הוא אפילו מדד לפעילות חינוכית "אמיתית" – הרי רק על הנייר, או בסרטי הוליווד, המורה מצליח לקדם את כל התלמידים הבעייתיים, או כיתה של טעוני טיפוח זוכה בתחרות יוקרתית.

ובמה מדובר הפעם? תלמידים בחטיבת ביניים במדינת טקסס הפיקו, והעלו ל-YouTube, סרטון על עתיד החינוך כפי שהם היו רוצים לראות אותו. הסרטון עלה לרשת בתחילת חודש מאי, ובשבוע האחרון הוא זכה לצפיות רבות. לא כל כיתה מצליחה להפיק סרטון ולהעלות אותו ל-YouTube, ולכן הכיתה הזאת ראויה להערכה רבה ולשבחים. עם זאת, קשה לא להרים גבה ולשאול מה שונה בסרטון הזה ממה שראינו במספר הולך וגדל של סרטונים על עתיד החינוך שכבר נמצאים ברשת. כנראה שקיים שטנץ לסרטונים כאלה: התלמידים צריכים להניף שלטים שמצביעים על התחלואים של החינוך היום, וסיסמאות על הנחיצות של הטכנולוגיה ללמידה של היום צריכות להופיע על גבי מסכים. כך גם בסרטון הזה. מבחינתי האישית, בדובר בסך הכל בעוד סרטון שאיננו מחדש, וגם איננו מלהיב.

ובכל זאת, התלמידים האלה עבדו במרץ במשך ארבעה חודשים. הם למדו רבות על הפקת סרטון וגם על אמצעי ההפצה שעומדים לרשותם היום. אי-אפשר לשלול את העובדה שיש כאן הישג שראוי מאד להערכה. בנוסף, בזכות הבלוג שהתלמידים ניהלו במהלך הכנת הסרטון יש לנו הזדמנות להציץ לתוך התהליך. נכון לכתיבת המאמרון הזה, מתחילתו ב-25 בינואר השנה ועד להודעה על העלאת הסרטון ל-YouTube ב-4 במאי, תלמידי הכיתה כתבו 27 מאמרונים קצרים. מורה הכיתה הוסיף מאמרון חדש ב-25 במאי בו הוא מדווח על המתרחש מאז העלאת הסרטון. תלמידי הכיתה מעידים על עצמם שהם:

only middle schoolers in north Texas. Above average and mentally gifted middle schoolers, but still 4 years from the “real world” and the ability to be treated like our voice is worth listening to.
מורה הכיתה מסביר שהרעיון להפיק סרטון עלה בעקבות קריאת ספר מדע בדיוני בכיתה, ושאלה שנשאלה:
Could children, using the internet, have a dramatic impact on the world around them? Could they influence public opinion, and make a mark on their world?

Perhaps I should’ve seen what was coming, but it still caught me off-guard. Their question to me was simple enough, though:

“Can we try it?”

אם הבנתי נכון (ואני קראתי את כל המאמרונים שהתפרסמו בבלוג פעמיים), ההחלטה להפיק סרטון נבעה תחילה מהרצון לבדוק אם התלמידים יכולים להשפיע על עולם המבוגרים. ההחלטה על מה כדאי לנסות להשפיע התקבלה רק שבוע אחרי התחלת הפרויקט. עלי להודות שבעיני יש כאן משהו קצת מוזר. הדבר דומה אולי למישהו שמבקש להופיע ב-"כוכב נולד" מפני הוא רוצה להיות כוכב, ורק מאוחר יותר מגלה שרצוי שהוא גם יידע לשיר (ולמרבה הצער, זאת כנראה תופעה נפוצה למדי). נדמה לי שהיה הגיוני יותר לו התהליך היה הפוך – מפני שלתלמידים מסר שהם רוצים להעביר, עליהם לחפש את האמצעים המתאימים להעביר אותו.

אבל התלמידים עצמם כנראה הבינו את הנקודה הזאת. אחרי חודש של עבודה על הפרויקט תלמידה אחת מעמידה את הדברים בסדר יותר הגיוני:

We honestly don’t know what will happen to this video after being posted or if anything will happen at all. What we do know is that we do need change in our education, and that’s what this is all about.
כזכור, אין ספק שהתלמידים רכשו נסיון חשוב וגם למדו המון תוך כדי הכנת ארבע הדקות של הסרטון שלהם. ושוב, זה מפעל שבהחלט ראוי לשבח. אבל אי אפשר להתמקד רק בתהליך – צריכים גם לבדוק את התוצאה. וכאן אני מצטער לציין שהתאכזבתי. כאופייני לסרטונים כאלה, התלמידים מראים לנו כיתה עם שולחנות מסודרים בשורות מול הלוח ומכריזים ש-"במשך 100 שנים פני הכיתה לא השתנו". בהמשך, על רקע כיתה כזאת, מופיעה הכותרת "זהו כלא". על אף ההגזמה אני יכול להבין את תחושות התלמידים, אבל קשה לי לקבל את הקביעה שלהם, על רקע כיתה עם שולחנות עגולים ומרחבי למידה אישיים ש-"זהו העתיד". כיתות המסודרות לעבודה אישית וגם קבוצתית קיימות בבתי ספר רבים כבר מספר דורות. אם התלמידים האלה רואים בכיתה כזאת "עתיד" נדמה לי שהם לא עשו מספיק שיעורי בית על מנת לדעת מה כבר קיים בהווה. בצורה דומה קטע אחר של הסרטון מראה מבחן עם השאלה "מה גרם למלחמת האזרחים?", כאשר התלמיד אמור לציין רק תשובה אחת. התלמידים מכריזים:
Today's questions don't have just one answer
זה כמובן נכון, אבל גם לשאלות של אתמול לא היתה רק תשובה אחת. שוב, על אף הרצון המבורך לחולל שינוי חינוכי, לא היה מזיק אם התלמידים היו צוללים קצת יותר לתוך ההיסטוריה של החינוך ולתוך גישות חינוכיות שונות. ועוד יותר גרוע, בהמשך לקביעה לגבי העדר תשובה אחת הם כותבים:
Our opinions are the answer
אני בטוח שאם התלמידים היו מעמיקים טיפה יותר לתוך הנושא של "תשובות נכונות מרובות" הם היו מבינים לא רק שקביעה כזאת רחוקה מאד מהאמת, אלא גם שהיא בעייתית ביותר מבחינה חינוכית. צר לי שהם לא עשו זאת.

בערך בשלב הזה אפשר לצפות שאני אציין שאם הפרסום נעשה חשוב יותר מהתוכן שאנחנו מבקשים לפרסם סימן שגלשנו לשטחיות פופוליסטית. אבל דווקא בנקודה הזאת מצפה לנו הפתעה. בבלוג שלהם התלמידים משתמשים רק בשמות הפרטיים שלהם, וגם המורה מזוהה רק כ-"J. Fletcher". שם בית הספר איננו מופיע – לא בבלוג, לא בערוץ ה-YouTube של הכיתה, וגם לא בסרטון עצמו. היות והמטרה המוצהרת של התלמידים היא להשפיע על דעת הקהל, סביר להניח שהשמות לא נשמטו בטעות, אלא בכוונה. היתה כאן, כנראה, החלטה ברורה שקידום הרעיון הוא מה שחשוב, ולא מי שמפיץ אותו. עלי להודות שיש משהו מפתיע, ומאד מרענן, בגישה הזאת. השאיפה של רבים שמפרסמים סרטונים ב-YouTube היא שהסרט יהפוך לווירלית, ומטרת הווירליות היא להפוך את מי שמעלה את הסרטון למפורסם. אם כיתה בחטיבת ביניים בטקסס מוכנה להעמיד את המסר שלה מעל לפרסום העצמי, אני מוכן לסלוח לה על האי-דיוקים ההיסטוריים שלה.

אלא אם כן משהו ישתנה, הסרטון עצמו כנראה לא יזכה לווירליות. בעניין הזה מורה הכיתה כותב:

I think that when the video originally came out and the initial push to make it known by the students trickled off without apparently “catching” beyond their local community, disappointment was the general feeling. Being the digital generation, we viewed that Youtube hit counter as a marker of our success. When it started tapering off before we even crossed the 2,000 line, I think we were frustrated.
לא כל התגובות היו דיגיטאליות. המורה מוסיף שמפקח המחוז התרשם מאד מהפרויקט וביקר אצל התלמידים. הוא מציין שהכיתה יכולה ללמוד מזה שגם בעידן הדיגיטאלי השפעה איננה נמדדת רק באמצעים דיגיטאליים.

בסיפור הזה מרכיבים מעודדים וגם קצת מדאיגים. כמו שכתבתי בפתיחה, הערבוב הזה מראה שמדובר בסיפור אמיתי. בגלל זה מתאים לי לסיים את הכתיבה כאן – עם קצת יותר מדי חושך, אבל גם עם נקודות אור. אבל הסיפור עדיין לא הסתיים. במאמרון האחרון של מורה הכיתה אנחנו לומדים שאחרי שהתלמידים פחות או יותר השלימו עם העובדה שתפוצת הסרטון תהיה מצומצמת, אתר חינוכי "מצא" את הסרטון ואת הבלוג וכתב עליהם. ופתאום … התלמידים התמלאו בציפיות חדשות. בעיני, חבל שכך. נכון לפרסום המאמרון הזה, כשבוע אחרי תחילת ההפצה המחודשת, הסרטון קיבל קצת יותר מ-7000 צפיות – עדיין רחוק מאד מווירליות. אז עכשיו יש תקווה מחודשת. אבל מבחינתי עדיף היה לו התלמידים היו מוותרים על חלום הווירליות ובמקום זה היו פשוט מסכמים שהפקת הסרטון, והלמידה שהתרחשה כחלק מההפקה (ויש לקוות שעוד תימשך), הם העיקר.

שוב?

כן, כן, אני יודע. מעייף כבר לקרוא שוב ושוב את התלונות שלי בעניין התייחסות לקוייה כלפי התקשוב בחינוך. אם יש לבלוג הזה קוראים קבועים הם בוודאי יודעים שאני מתקשה להתלהב מהתייחסות לתקשוב כאמצעי לשכלול העברת המידע שנמצא אצל המורה (או בספר הלימוד) אל התלמיד. התייחסות כזאת איננה פסולה, אבל יש בה לפחות שלוש בעיות מרכזיות:

  • מערכות חינוך מגייסות את התקשוב למטרה הזאת כבר מעל עשור (עוד במאה הקודמת), ולא ברור למה עלינו לראות בזה ביטוי של משהו השייך למאה ה-21, ובגלל זה להתלהב ממנו. הגיע זמן שאנחנו פשוט נבין שכל דור מנצל את הטכנולוגיה שעומדת לרשותה
  • השימוש הזה איננו מקדם שינוי בתפיסות ההוראה והלמידה שבעיני רבים נחוצות מאד, תפיסות שאינן חדשות אבל הגשמתן מתאפשרת היום בזכות התקשוב
  • המשאבים שעומדים לרשות התקשוב אינם בלתי-מוגבלים; משאבים המושקעים באמצעי "מסירה" (וכמובן גם באמצעי מעקב) באים על חשבון משאבים לפיתוח אמצעי הוראה ולמידה הבנייתיים

אבל שוב, כבר כתבתי על הדברים האלה פעמים רבות. למה לי לעשות זאת שוב? התשובה יחסית פשוטה – מפני שגורמים בעלי השפעה אדירה (הנובעת על פי רוב מהון אדיר) ממשיכים לקדם את האג'נדה שלהם, וצריכים לא להכנע לזה.

במאמרון חדש טים סטאמר מדווח על דבריו של יואל קליין בכנס של יזמים בתחום החינוך. עד לפני מספר חודשים קליין היה האחראי הראשי לבתי הספר הציבוריים של העיר ניו יורק. בכנס המדובר קליין תיאר כיצד הוא רואה את מצבם הנוכחי של הנסיונות לחדש את החינוך. סטאמר מביא פרפרזה מדבריו של קליין כפי שהופיעו בבלוג של טינה ברסגיאן שנכחה בכנס:

Where we are today is a lot better place in terms of discussion, but not in terms of results compared to 10 years ago. What we’re doing now is building a system empowered by technology with a huge infusion of private capital aimed at bringing a total delivery system. Eventually, we’ll have far fewer teachers who are paid much more. Education would be data-driven, customized, will engage kids, differentiate instruction, and value human capital in a different way. What we’re doing now is trying to reform a broken delivery system rather than create an effective delivery system.
בדבריו של קליין קריצה למספר מילות קוד שלכאורה מזהות אותו עם גישה חיובית – החינוך צריך לעורר את הרצון ללמוד, וצריך לתת מענה לסגנונות למידה שונים, למשל. נדמה לי שאין מי שאיננו נעזר במילים כאלו כדי להראות מחוייבות לחינוך. אבל כדאי לשים לב שפעמיים קליין מתאר את החינוך כמערך מסירה. הוא מציין שנכון להיום עיקר המאמץ של הרפורמה שלו מתמקד בנסיון לתקן מערך מסירה שבור, ואחרי-כן הוא מצהיר שמטרת הרפורמה צריכה להיות יצירת מערך מסירה אפקטיבי – "a total delivery system". לאור זה אין זה צריך להפתיע שאחרי כהונה של שמונה שנים בתפקיד שלו בניו יורק קליין התמנה ליועץ בכיר לענייני חינוך לרופרט מורדוך ב-News Corporation. מורדוך, הרי, מריח סיכוי לרווחים גדולים במכירת חומרי למידה "טוטאליים" למערכת החינוך האמריקאית. (בזמן כהונתו בניו יורק קליין טען שהוא הביא לשיפור בהישגים של תלמידי העיר. יש טעם לציין שההישגים האלה נמדדו לפי מבחנים סטנדטריים, וגם שהתברר שהשיפורים האלה הלכו יד ביד עם מבחנים שנעשו יותר ויותר קלים.)

אין ספק שמצב החינוך הציבורי בארה"ב מדאיג מאד. אחוזים ניכרים של תלמידים אינם מסיימים את לימודיהם, ורמת ההשכלה של אלה שכן מסיימים רחוקה מלהשביע רצון. אבל הרפורמות של קליין ודומיו אינן פותחות עולמות, הן אינן מעוררות תשוקה ללמוד. הן אפילו אינן מתיימרות לעשות זאת. מדובר ברפורמות המכוונות לשיפור בתוצאות במבחנים סטנדרטיים, כאילו הדרך היחידה לקדם תלמידים הוא לשנן, ולשנן ולשנן (ולהתכחש לכך שתלמידים רעבים ועניים אינם מצליחים להתרכז בשיעור). יואל קליין בוודאי לא ישלח את ילדיו לבתי ספר כמו אלה שהוא מקדם. לעומת זאת, רופרט מורדוך כן יוכל להרוויח הון מפיתוח ושיווק של חומרי הוראה סטנדרטיים שנעזרים בתקשוב כדי לייעל את העברת המידע המבוקש. וקריאת הגדרה כל כך בוטה של החינוך כמערך למסירת מידע, יחד עם כוונה ברורה לספק את אמצעי המסירה האלה תוך ניצול לקוי של התקשוב, מצדיקה, שוב, שאחזור על התלונה שלי.

זאת הזדמנות למידה

בהודעתו האחרונה ב-Twitter, נכון לכתיבת המאמרון הזה, בריאן קרוסבי מדווח שהוא חזר הביתה לנבדה מפלורידה. בכך מסתיים, פחות או יותר, סיפור שהוא, יחד עם תלמידיו וקוראיו, קיוו שיתפתח אחרת. אבל על אף האכזבה, יש כאן סיפור מרתק שראוי שיסופר.

קרוסבי הוא מורה בבית ספר יסודי במדינת נבדה. במשך חמש השנים האחרונות הוא מדווח בבלוג שלו (Learning Is Messy) על העבודה בכיתות שלו, כיתות עם הרבה תלמידים טעוני טיפוח וגם עם שימוש נרחב בתקשוב. קרובסי נבחר, כנראה באופן אקראי, להיות אחד מתוך 150 משתמשי Twitter, לצפות בהמראה של מעבורת החלל Endeavour בטיסה האחרונה שלה, והאחת-לפני-האחרונה של פרויקט מעבורות החלל של NASA. ההמראה היתה אמורה להתרחש לפנות ערב שעון ישראל ביום שישי, ה-29.4.2011, אבל זמן קצר לפני ההמראה התגלתה בעיה בתנורים של הדלק והיא נדחתה למועד מאוחר יותר. קרוסבי ושותפיו היו משלחת ל-Tweetup – מפעל של NASA בו אזרחים מן השורה מוזמנים לסייר במרכז החלל, לפגוש את האסטרונאוטים, לצפות בהמראה, וכמובן גם לדווח על כל זה באמצעות Twitter. די בצדק, סוכנות החלל רואה ב-Tweetup אמצעי לקרב אזרחים לתכניות שלה.

לפני חמישה שבועות קרוסבי דיווח לראשונה על האפשרות שישתתף במשלחת, וגם על כך שהוא שוחח עם תלמידיו על האפשרות הזאת:

I informed my students today of my possible trip by having them spend 15 minutes researching the Space Shuttle Endeavour (which I managed to mis-spell “Endeavor” … which they happily informed me as their search began). Once they had learned a bit I explained what might be happening. They were pumped!
אבל בתחילת החודש הטיסה, שתחילה נקבעה ל-19 באפריל, נדחתה ל-29 לחודש. עבור קרוסבי השינוי היה קצת בעייתי. הוא איננו מקל ראש בהתחייבויות שלו לתלמידיו, והתאריך החדש כמעט התנגש עם תכניות חשובות של הכיתה. והיתה, כמובן, בעיה נוספת: NASA אמנם הזמינה אותו לצפות בהמראה, אבל היה עליו לשלם על הטיסה לפלורידה ועל השהות בבית מלון, ועל משכורת של מורה המימון של אלה לא היה דבר פשוט. הוא זכה לתמיכה כלכלית מסויימת משותפים שלו לפרויקטים תקשוביים בהם הוא משתתף, כולל נקודות לנסיעה שנתרמו לו. מורים רבים שקראו את ההזמנה של NASA הבינו שמדובר בהזדמנות למידה מיוחדת.

כאשר מ-NASA הודיעו על דחיית ההמראה נמסר שיש סיכוי שהדחייה תהיה של יומיים או שלושה ימים, ושאנשי ה-Tweetup מוזמנים להשאר. אבל קרוסבי היה חייב לחזור לבית הספר. ב-Twitter הוא הודיע:

Message in this for our students. Space is hard. … but keep on problem solving until it happens.
כמו-כן, בנוסף להודעות שלו ב-Twitter, קרוסבי גם פרסם מאמרונים בבלוג של הכיתה שלו. שם הוא כתב לתלמידיו על המתרחש יותר בהרחבה (Twitter איננו מתאים לאריכות בכתיבה), וגם נתן להם משימות כתיבה. מיד אחרי ההודעה על דחיית ההמראה הוא ביקש מתלמידיו לחשוב על אכזבות שהם חוו:
Things can happen that disappoint us. Sometimes that disappointment can make us angry, frustrated and even fearful. But in my experience that disappointment often changes later. Things happen and we get to do what we missed later. Or because we couldn't get that or do that we get to do something else instead. Think about a time that you were disappointed about something you couldn't get or do, but later things worked out or you got over it. Write about a time that you were disappointed. Tell what you were disappointed about and what happened afterwards.
במאמרון שהוא פרסם אחרי שנחת חזרה בנבדה קרוסבי מסכם את החוויה. כצפוי, על אף האכזבה, הוא לא רואה אותה ככשלון.
A waste of time? Hardly. My trip made people where I’m from more aware of what school could become. Our local paper did a short article, and although I was supposed to Skype in an interview (the usual “convention effect” bogged the internet to a crawl) I did do a phone interview with a TV station as well. Even before I left on my trip I was asked by teachers and parents to explain what I was doing and what educational impact it could possibly make … so I had those conversations too.
הוא מוסיף שהוא חזר לבית ספר עם מספר רעיונות לניסויים מדעיים ולמשימות כתיבה, ושדרך המיידיות של הדיווחים שלו, הן במילים והן בצילומים, נדלק אצל תלמידיו החשק ללמוד עוד. יש משהו בהרפתקה של קרוסבי שמעורר נשכחות מהאינטרנט הלימודי מלפני עשור. היום הדגש הוא על תקשוב בשירות ההישגים הלימודיים, ולא בשירות החוויה הלימודית. קרוסבי כותב שהנסיעה שלו ל-NASA הגבירה את המודעות למה שבית הספר יכול להיות. אולי היה נכון יותר לכתוב מה שבית הספר היה צריך להיות. לא לפני יותר מדי זמן רבים מאיתנו חשבנו שבעזרת האינטרנט בית הספר אכן יתפתח בכיוון ההוא. הדיווח של קרוסבי מצית את הגלחת שעדיין לא כבתה, ואת התקווה שאולי זה עוד עתיד לקרות.

לא רק סמנטיקה

טום ונדר-ארק, במאמרון בהופינגטון פוסט, סוקר כמה פרויקטים במדינת יוטה שעשויים לחולל שינוי משמעותי בדרכי הלמידה של תלמידים ובהישגיהם. ונדר-ארק מזכיר הרצאה של מיכאל הורן (מהספר Disrupting Class) לקבוצה של אנשי עסקים בה הורן הסביר את היתרונות של למידה מקוונת. ונדר-ארק משבח את הגישה של הורן ומדגיש שהיא ישימה מפני שהיא איננה יקרה, היא גמישה, והיא גם "טבעית" עבור התלמידים של היום. אבל ונדר-ארק שומר את מרבית השבחים שלו לרשימה של עשרה יתרונות של הלמידה המקוונת שהוכנה על ידי קבוצה של תלמידי תיכון מיוטה:
1. I can work ahead if I'm able to
2. I get nearly instant responses from my teachers
3. I get personalized support when I need it
4. My teachers are just as excited about online learning as I am
5. I can do all my math for the week on one day if I want to
6. I know how I'm doing, my grades are right on the screen
7. My parents can see my work and grades
8. My courses are more challenging
9. I can keep up with my work when my family travels
10. I can work around a busy schedule
ויל ריצ'רדסון, בבלוג שלו, מגיב לרשימה הזאת. הוא מעיר שכאשר הוא חושב על היתרונות של למידה מקוונת, הוא איננו חושב על אלה שהתלמידים מציינים. עבורו ה-"יתרונות" האלה נובעים משיקולים כלכליים ושל נוחות, ואינם נוגעים במהות הלמידה, ובעיניו במהות הזאת הלמידה המקוונת יכולה, וצריכה, לחולל שינוי.
This is still all about content delivery, old wine in a new bottle that’s being motivated more by economics and convenience than good or better design.
כמעט מידי יום אני פוגש כתבות או מאמרונים שבהם אפשר לראות שקיים שוני גדול בין גישות שונות כלפי התקשוב בחינוך. אבל נדמה לי שהצמד הזה של מאמרונים ממחיש את השוני הזה בצורה ברורה וזועקת. עבור ונדר-ארק, והתלמידים אותם הוא מצטט, הלמידה באמצעות האינטרנט בסך הכל מקנה גישה לחומרי למידה זמינים שהוכנו מראש, ומאפשר משוב מהיר. סביר להניח שמדובר בחומרי למידה איכותיים, אבל אלה עדיין משקפים תפיסה חינוכית שבה התלמיד נמדד לפי המידה שבה הוא הצליח להפנים את המידע שהוגש לו. עבור ריצ'רדסון (ורוב הבלוגרים החינוכיים אותם אני קורא) הערך האמיתי של האינטרנט בחינוך נמצא ביכולת שלו לשחרר את התלמיד (וגם את המורה) מהתפיסה המסורתית הזאת.

ריצ'רדסון נותן למאמרון שלו את הכותרת: “Online Learning” Isn’t “Learning Online” – כותרת קליטה ואפילו קולעת, אם כי בעיני בעייתית. הרי אין כאן עניין סתם של דגשים לשוניים, אלא במשהו הרבה יותר יסודי. אם יש דבר כזה "מחנה" של "הלמידה המקוונת" או של "התקשוב בחינוך" ("מחנה" שמיוצג בארץ על ידי גוף כמו מו"ח), הוא בוודאי איננו מאוחד. הוא מורכב מקבוצות בעלות גישות ואינטרסים שונים ואפילו מנוגדים. לאף אחת מהקבוצות האלה אין זכויות יוצרים על המונחים הרווחים בתחום. כל קבוצה רשאית לפרש אותם לפי הגישה, והאינטרסים, שלה. אבל אפילו אם הכותרת שהוא בחר קצת בעייתית בעיני, נדמה לי שהפעם ריצ'רדסון הצליח להתמקד באופן ברור על ההבדלים המהותיים בין שתיים מהקבוצות האלה.

אכן, תרבות למידה. אבל "חדשה"?

ספר חדש זוכה לביקורות חיוביות מאד אצל מספר אנשים בולטים מאד בתחום החינוך והתקשוב החינוכי. אי לכך, על אף העובדה שהספר עדיין לא הגיע לידיים שלי, נראה לי שראוי להתייחס אליו, ולמספר הרהורים שפרסומו מעורר. A New Culture of Learning: Cultivating the Imagination for a World of Constant Change, ספרם של ג'ון סילי בראון (לשעבר המדען הראשי של זירוקס-פארק, ואיש חזון בתחומים רבים המשיקים לטכנולוגיה) ודוגלאס תומס, איש סגל בית הספר לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה של דרום קליפורניה, ראה אור בתחילת החודש. ניתן למצוא קטעים מתוך הספר בדף שלו ב-Amazon.com. חיפושים ברשת לא העלו קטעים נרחבים יותר מטקסט הספר (שהוא בסך הכל כ-100 עמודים).

אין זה הוגן לבקר ספר שעדיין לא קראתי, אבל נדמה לי שהביקורות, או ליתר דיוק ההמלצות החמות, שמופיעות כקדימונים לו, מציירות תמונה די ברורה על תוכנו. ובנוסף, אלה קובעות שמדובר בספר "חשוב" שראוי שכל מי שעוסק בעתיד החינוך בכלל, ובמקום של התקשוב בעתיד הזה בפרט, יתייחס אליו. לפני שבוע הנרי ג'נקיס פרסום ראיון עם סילי בראון ועם תומס בבלוג שלו (בשני חלקים – א', ו-ב'), ובעקבות קריאת הראיון ועיון בקטעים הזמינים דרך Amazon.com, נדמה לי שאפשר לקבוע שהראיון נותן תמונה די מקיפה על הנכתב בספר.

נקודה מעניינת בעיני היא ההבחנה בין מה שסילי בראון ותומס מכינים communities לבין מה שהם מכינים collectives. הם מסבירים:

One of the key contrasts we need to draw is between notions of communities and collectives. Communities are institutions that are designed to facilitate a sense of belonging. Collectives are institutions that facilitate individual agency. Anyone who joins a collective looking for a sense of belonging is going to wind up disappointed, because that is not how they function. Collectives are more social platforms than social entities. Communities may form within a collective, but they need not form in order for the collective to function. The key point is that because collectives are agency driven, they form the perfect environment for the cultivation of imagination. In other words, the collective amplifies what I can do by tapping its collective experience.
ההבחנה הזאת עוזרת לנו להבין למה נוכחות ב-Facebook איננה בהכרח מסייעת ללמידה. להבדיל מ-"קהילה" כמו Facebook, המאפיין החשוב של ה-collective איננו השייכות, אלא הנכונות של היחיד להפיק ממנו תועלת. מזה אפשר להבין שה-collective המוצלח מורכב מיחידים שהם שונים זה מזה, כאשר בזכות השוני הזה כל יחיד מסוגל להעשיר כל אחד אחר. השאיפה איננה לאחדות דעים, אלא לעושר של גישות וידיעות. נדמה לי שלעתים קרובות מדי בלהט של בניית "קהילות לומדות" ההבחנה החשובה הזאת הולכת לאיבוד.

באופן דומה, סילי בראון ותומס מבחינים בין שתי סביבות למידה – אחת מאד מובנית, והאחרת גמישה וחסרת גבולות. כמובן שהראשונה מיוצגת על ידי הכיתה המסורתית, והשנייה על ידי האינטרנט. אבל על אף העובדה שהם דוגלים בלמידה הפתוחה שהאינטרנט מאפשר (פתיחות שמובילה, לדבריהם, לפיתוח הדמיון והיצירתיות), הם גם רואים חיוב ב-"מגבלות" של הכיתה:

Absent some sort of structure or boundaries, learning is not any more likely to happen in an unrestricted space than it is in a tightly controlled one. What we see happening in the most successful learning environments is a fusion of these two ideals. Like a petri dish, the best learning environments have boundaries which control and limit them, but within those boundaries permit almost unrestricted growth, experimentation and play. Neither innovation nor learning can happen in a vacuum and we have seen time and again that it is the constraints that students face that provide the opportunity for really innovative learning to happen.
נדמה לי שהתייחסות לכוח הלימודי שבאילוצים ובגבולות איננה נפוצה בהגות החינוכית שמבקשת לקדם את פיתוח הדמיון, ונעים לראות אותה כאן. מורגש שסילי בראון ותומס לא מסתפקים במתן ציון "כושל" לבית הספר ולכיתה המסורתית (דבר שנפוץ היום, וקל מאד לעשות), אלא מנסים לזהות במדויק את התנאים שבאמת יכולים לזמן למידה.

עם זאת, ממה שהספקתי לקרוא, הן בספר, והן בראיון עם ג'נקינס, אינני חש שיש הרבה חדש כאן. בשנים האחרונות התפרסמו ספרים רבים שמבקשים להראות כיצד התקשוב יחולל שינוי בבתי ספר ובתהליכי למידה. אינני מוצא כאן הרבה ששונה ממה שמופיע בספרים האלה, או בבלוגים הרבים שעוסקים ברעיונות האלה.

יתכן, כמובן, שאינני קהל היעד של הספר. אם קהל היעד הוא אנשי חינוך שעוסקים בתקשוב נדמה לי שעל אף המוניטין של סילי בראון, לרוב יש כאן מיחזור של רעיונות מוכרים היטב, ורוב הקוראים לא ירגישו שהוא מחדש להם. אבל אם הוא נכתב לקהל הרחב או לאנשי חינוך שאין להם קשר לתקשוב, יתכן שהספר מעלה סוגיות לא מוכרות, וביכולתו להלהיב. ובכל זאת, אני חש שמדובר בספר שבסופו של דבר מאכזב. בבלוג שלו, ויל ריצ'רדסון כותב על הספר בהתלהבות. גרי סטייגר, בצורה העוקצנית המאד אופיינית לו, כותב שתי תגובות למאמרון של ריצ'רדסון. בראשונה הוא קורץ להעדר ראייה היסטורית בהתלהבות מהספר כשהוא שואל:

It just occurred to me. Do advocates of open-source education know about open education or free schools?
בתגובה השנייה הוא מגביר את העוקץ. הוא מקשר לשלושה ספרים של הוגים חינוכיים (ולא תקשוביים) שהתפרסמו ב-1998, ב-2004, וב-2006 ומציין שכדאי להשוות בין אלה לבין הספר החדש של סילי בראון ותומס. אני נוטה לחשוב שאם יעשו זאת, קוראים רבים יגלו שתרבות הלמידה שעליה כותבים סילי בראון ותומס בכלל איננה חדשה.

ואולי טיפת עידוד

במשך השנתיים האחרונות, שלי בלייק-פלוק התמיד בכתיבת הבלוג שלו, Teach Paperless, בתדירות מעוררת פליאה. בבלוג, שנפתח בפברואר 2009, יש יותר מ-800 מאמרונים. עם זאת, בחצי השנה האחרונה קצב הפרסום של בלייק-פלוק ירד מאד. החודש נראה שהוא חוזר לפרסם במרץ, אם כי הבלוג עבר שינוי, ועכשיו עשרה אנשי חינוך נוספים משתתפים בכתיבתו. השבוע, בלייק-פלוק עצמו פרסם מאמרון שמתייחס לכתבה בניו יורק טיימס שאליה התייחסתי במאמרון הקודם שלי כאן. הוא כותב בעקבות פנייה של קורא ששאל אותו אם הוא מסכים עם הקביעה של לארי קובן שבמקום להשקיע במכשירי iPad, חשוב יותר להשקיע בהכשרת מורים.

בלייק-פלוק מסכים … חלקית. הוא טוען שבעבר הצטיידות בתי הספר במחשבים לא באמת תרמה הרבה ליצירת תהליכי למידה משמעותיים. לעומת זאת, היום, כדמדובר ב-iPad, המציאות הדיגיטאלית שונה לגמרי – כל אחד יכול להיות מחובר מכל מקום. הוא מדגיש שאין זה עניין של הכנסת עוד מחשבים לתוך בית הספר. בנוסף, הוא איננו רואה את השימוש במכשירים כאלה בראש ובראשונה כמשהו שקשור למערכת החינוכית:

The mobile-connected world isn't a new ed tech gimmick. It's a cross-cultural societal shift. And I'm not blind to the fact that that shift itself has got a lot of money riding on it; but our personal feelings about how culture is changed don't change the fact that culture is changed. Too often we try to raise a barrier between the classroom and the world; I think that defeats the potential of either to grow.
וכאשר יותר ויותר הגבולות בין העולם הגדול לבין הכיתה מתטשטשים, הציפיות שלנו מהמורים גם צריכות להשתנות. וזה, כמובן, משפיע על הדרך שבה מכשירים את המורים:
I don't want to spend money "training" teachers how to do the things that educational institutions are currently doing. Rather, I want to develop teachers who are comfortable and savvy moving education forward into a future where the physical and the digital are augmented in a variety of ways; where schools themselves are mobile and hybridized environments merging the digital and the f2f in teaching things relevant to the lives and futures of their students' potential and authentic experience in a globalized world; and where the point of education is not simply to pass a test or get a job, but to empower individuals and community in celebrating creativity, innovation, beauty, and human capacity.
כידוע, אינני חסיד של אמירות פופוליסטיות כגון "העולם הגלובאלי". בנוסף, סביר להניח שלארי קובן עשוי לטעון (בצדק) שאין חדש בחזון של בלייק-פלוק, ושעם כל טכנולוגיה חדשה היה מי שטען שסוף-סוף אפשר יהיה להגשים מטרות חינוכיות שלא הושגו לפניה. אבל על אף הביקורת הזאת, עלי להודות שהגישה של בלייק-פלוק נראית לי. היא מחדדת את הבעייתיות שבאמירות של המורים והמהנלים שצוטטו בכתבה בטיימס. אותם מורים ומנהלים התלהבו מהטכנולוגיה, אבל הם הציגו צרות אופקים מדאיגה בנוגע ליכולת של הטכנולוגיה הזאת להשפיע על תהליך הלמידה, ונדמה לי שהם בכלל לא התייחסו לשאלה של מה חשוב ללמוד היום.

לא פעם בדברים שבלייק-פלוק כותב יש תחושה של תמימות לגבי הדרך שבה מערכות חינוכיות פועלות (אם כי הוא מורה בכיתה ומיישם הרבה ממה שעליו הוא כותב). אבל אם צריכים לבחור בין חזון תמים לבין התלהבות עיוורת מכל טכנולוגיה חדשה, ברור במה אני בוחר.

נחמה פורתא

מספר אירועים בשבוע שעבר עוררו בי תחושה חזקה שהתקשוב החינוכי בישראל לא נע בכיוון שאני רוצה שינוע בו. (למען האמת, תחושה כזאת איננה זרה לי, אבל השבוע היא היתה חזקה יותר מהרגיל.) אבל מצב הרוח שלי קצת השתפר כאשר קראתי כתבה שהתפרסמה בסוף השבוע בניו יורק טיימס. התעודדתי לא מפני שמקריאת הכתבה גיליתי משהו על התקשוב החינוכי בישראל שלא ידעתי קודם, אלא מפני שנוכחתי לדעת שהמצב בארה"ב בהחלט יותר גרוע.

הכתבה בטיימס עסקה בדהירה של בתי ספר ומחוזות לרכוש מכשירי iPad, ובהתלהבות שלהם מהכלי. בין היתר אנחנו קוראים על בית ספר בלונג אילנד שכבר חילק כמעט 50 מכשרים כאלה לתלמידים ולמורים, ומקווה להשלים את החלוקה לכל 1100 תלמידיו (לא צויין מתי). אינני מתנגד להכנסת המכשירים האלה לתוך הכיתה (ואשמח לזכות באחד כדי לבחון את יכולותיו), אבל ההסברים שהמורים והמנהלים בכתבה מביאים כדי להצדיק את הרכישה תמוהים מאד בעיני. אולי אני מגזים. הרי ביסודו של דבר אין שום דבר תמוה ברצון להשתמש במכשירי iPad כדי להחליף ספרי לימוד, או להתכתב עם המורים, או לייעל את הגשת שיעורי הבית. אבל קשה לא לשאול אם בשביל השימושים האלה יש צורך במכשיר החדיש הזה. אפשר היה לשאוף לשימושים כאלה עם מחשבים קצת פחות נוצצים.

אבל הנוצץ כנראה משכנע במקום שהמוכר איננו מצליח להרשים. באמירה שמשום מה נשמעת טיפה מיושנת, מורה אחד באותו בית ספר מכריז:

It allows us to extend the classroom beyond these four walls.
מאוחר יותר בכתבה אותו מורה מתאר יתרון טיפה מוזר של ה-iPad, יתרון שאיכשהו מזכיר את היכולות של יישומים על גבי מחשב, או אולי כלים שהיום נגישים באמצעות כל דפדפן:
If there isn’t an app that does something I need, there will be sooner or later.
לשבחה של הכתבה ייאמר שבין שתי הציטטות האלו ניתנת במה גם לאלה שמתלהבים קצת פחות. בין המבקרים מצטטים את לארי קובן שמציין שבמקום לקנות מכשירי iPad עדיף להשקיע בהכשרת מורים. אבל בסיום האתנחתא הקצרה הזאת, תורם של המתלהבים חוזר, ומציינים שלא מדובר סתם בצעצוע אלא בכלי רב עוצמה בעל מבחר רב של שימושים. במה שנראה כהעדר ראייה היסטורית משוועת, מנהל בית ספר במדינת ניו ג'רסי שהתחיל עכשיו בהכנסת מכשירי iPad לתוך בית ספרו מכריז:
I think this could very well be the biggest thing to hit school technology since the overhead projector.
אפשר לשאול על מה אני בכלל מתלונן כאן. אני הרי מאחל ליום שבו בידי כל תלמיד יהיה מכשיר שיאפשר לו גישה זמינה למידע. אני משוכנע שמכשיר כזה יכול לקדם שינוי מהותי בדרכי הלמידה של תלמידים. ואם, בנוסף לגישה למידע, אותו מכשיר גם מאפשר הדמיות ועריכת ניסויים, ויהיה קל (מאד) לשימוש, הגיוני שאברך על אימוצו בחינוך. אבל מה שמדאיגה אותי כאן איננה העובדה שרוצים להשקיע כסף במכשירים האלה, אלא הדרך שבה ההחלטה על אימוץ הכלי מתקבלת. מנהל בית ספר שרואה ב-iPad את הדבר הגדול ביותר בטכנולוגיה הבית ספרית מאז המטול העילי מושפע הרבה יותר מהכותרות בפרסומות מאשר מהרצון ליצור למידה מסוג אחר. ואם מנהל כזה הוא אופייני למנהיגים החינוכיים בארה"ב, יש סיבה לדאגה. מיליצות כאלו, נטולות ראייה היסטוריה חינוכית, כמעט מבטיחות שבעתיד הלא רחוק, גם אחרי שמכשיר iPad או מכשיר דומה יהיה בידי כל תלמיד, נקרא שוב על כשלון התקשוב בחינוך.

אולי דבריו של מנהל בית ספר אחר, גם בניו ג'רסי, מסגירים, לא בכוונה, את מה שכל כך מדאיג כאן. אותו מנהל מכריז בהתלהבות לגבי ה-iPad:

It has brought individual technology into the classroom without changing the classroom atmosphere.
אם אני מבין נכון את כוונתו, הוא מרוצה מכך שהנה, סוף סוף יש מכשיר טכנולוגי שיימצא בידיו של כל תלמיד, אבל … לא ישנה את הדרך שבה הכיתה מתנהלת! וכמובן שאין הרבה שמעודד כאן – מלבד התחושה שאצלם יותר גרוע מאשר אצלנו.