קטגוריה: פני החינוך

מתאימות לא רק למעבדות

מצאתי כבר הזדמנויות רבות להביא כאן מדבריו של גרי סטייגר. כבר משנות ה-70 סטייגר עובד ומלמד עם מחשבים והוא צבר נסיון רב. עבורו המחשב משמש בעיקר כלי שבאמצעותו תלמידים יכולים לחקור ולבנות, והוא מבקר בחריפות את הדרכים שבהן בתי ספר משתמשים במחשבים היום. יש לו גם מילים חריפות כלפי התנהלותם של בתי ספר באופן כללי. כתלמיד של סימור פאפרט, הבנייה ב-Logo ובכלים דומים לו מהווה עבורו השיא של השימוש במחשב. לא פעם מתקבל הרושם שסטייגר משוכנע שהתקשוב החינוכי של היום נחות לעומת השימוש בימים שבהם פאפרט פיתח את ה-Logo ואת העולמונים כי היום המחשב נתפס כמעט באופן בלעדי ככלי שמאפשר גישה למידע.

השבוע סטייגר פרסם מאמרון חדש בבלוג שלו, בו הוא מתייחס לשינויים שהתרחשו בשימוש במחשבים בחינוך מאז אותם ימים. כצפוי, על אף העובדה שמספר המחשבים בכיתות גדל, הוא רואה נסיגה בשימוש:

As the number of computers increased the goals for what children did with them seemed [to] be lowered. No longer did “computer literacy” mean that every child should have the expertise required to program the computer, but that they would be able to bookmark a web page or identify the mouse in a standardized “tech literacy” test.
הוא מתאר את בנייתן של מעבדות מחשבים בבתי הספר כטעות היסטורית שנבעה לא רק מתקציבים מצומצמים אלא גם מכך שפחות מדי מורים היו מסוגלים לחשוב באופן יצירתי על מה שאפשר לעשות עם המחשב בכיתה:
The moral of that tale is that the computer lab is a historical accident that need not be preserved in amber.
נראה לי קצת מוזר שדווקא היום, כאשר בבתי ספר רבים מעבדות מחשבים נעשות לנחלת העבר ובמקומם תלמידים מגיעים לבתי הספר עם מכשירים אישיים, סטייגר חש צורך לבקר את קיומם. ובכל זאת, יש לא מעט צדק בביקורת שלו. רוב מערכות החינוך הצליחו לשכוח את ה-Logo ואת הלמידה תוך כדי עשייה וגילוי שהוא איפשר. על אף העובדה שאני מצטער שכבר לא מלמדים Logo, לדעתי הערך המרכזי של התקשוב בחינוך היום נמצא במקום אחר. סטייגר נוטה להמעיט בחשיבות של הגישה למידע ושל הארגון האישי של המידע שהתקשוב מאפשר. ובכל זאת, הביקורת שלו חודרת לשורש הבעיה של התקשוב בחינוך – בשימוש במחשב בבתי הספר אין מעוף, אין תעוזה, ואין נסיון לאתגר את התלמיד. אי-לכך, יש טעם להתייחס ברצינות ל-"הצעות הצנועות" שסטייגר מביא במאמרון שלו ל-"שיפור" המעבדות. במידה לא קטנה הן תקפות גם לשימוש בתקשוב בחינוך באופן כללי.

בין ההצעות שלו אנחנו מוצאים הצעה לפעול לפי ההנחה שתלמידים מסוגלים לעשות משהו טוב עם המחשב:

Don’t be surprised when kids do extraordinary things. Be surprised when adults are surprised. I expect that children can use computers in deeper more thoughtful ways than school traditionally asks of them. Cute may be a subset of “good,” but is a poor substitute.
האמונה הזאת ביכולת של התלמיד איננה אומרת שכל מה שעושים עם המחשב הוא בעל ערך. סטייגר מדגיש שכדי להפיק תוצר איכותי דרושים זמן ומאמץ:
If students can come use a computer whenever they need to for as long as necessary, they’ll learn more, the computers will be used to greater benefit and the school will take an important step towards learner-centered school reform.
וכצפוי, הוא משוכנע שה-"סטנדרטים" שמולם מערכות החינוך מבקשות למדוד את ההישגים של התלמידים אינם ראויים. כלפי ה-Nets, ה-National Educational Technology Standards שמופצים ברחבי ארה"ב הוא מכריז:
If a kid is breathing, she has probably surpassed the NETs
The ISTE NETs standards are unimaginative and technocentric. Declare that every child has satisfied them and move on.
כזכור, עם כל הכבוד לשימוש במחשב בבית הספר לצורכי יצירה, נראה לי שסטייגר איננו מייחס חשיבות מספקת לשימוש בתקשוב לצרכי מידע. לטוב או לרע, משהו השתנה בעשורים האחרונים, ובית הספר צריך להשקיע בפיתוח המיומנויות שיאפשרו לתלמידים ללמוד בסביבה הדיגיטאלית הרווחת של היום. אך עם זאת, אין ספק שיש הרבה שאפשר, וצריך, לקחת מהביקורת של סטייגר.

יפה מאד … ובכל זאת, לא לזה הכוונה

בכנס מו"ח שנערך לפני שבוע גיא לוי הציג את הילקוט הדיגיטאלי של מט"ח. לפי הסקירה על הילקוט בפורטל מס"ע מדובר ב:
מיזם חדש … המאגד את כל התכנים הנחוצים למורה, להוראה ולתלמיד ללמידה מכל מקום ובכל זמן
בעידן התקשוב יש הגיון רב במוצר כזה. לעומת ספרי לימוד כבדים שמתעדכנים באיטיות, ושמציגים בסך הכל טקסט ותמונות, ואינם מזמינים אינטראקציות שיתופיות עם הכתוב, מוצר כמו הילקוט יכול להציע סביבה מקיפה שנותן ביטוי ללמידה אחרת ולפדגוגיה חדשה. וזה הרושם שנוצר מהסקירה בפורטל מס"ע שמונה את המרכיבים של הילקוט:

  • פורטל בית ספר
  • קהילות ברשת
  • ספרים דיגיטאליים (הליבה של סביבת הילקוט הדיגיטאלי)
  • תכנים מקוונים
  • פיתוח מקצועי של המורים.

בסקירה על הילקוט שבפורטל מס"ע יש גם התייחסות למיומנויות המאה ה-21. לא קשה להבין את הקשר – יש כאן רמז לכך שהילקוט של מט"ח מתחבר לתנופה החדשה של משרד החינוך להעמיד את המיומנויות האלו במרכז העשייה החינוכית, ואפילו נותן מענה לרכישתן ושילובן בבתי הספר.

כאשר אני בוחן כל מרכיב של הילקוט באופן עצמאי אינני נתקל בשום דבר שאיננו מוצא חן בעיני. אני הרי בעד זה שתלמידים ישתמשו בתכנים מקוונים, אני בוודאי מוצא ערך רב בקהילות ברשת, ומספר פעמים בעבר התייחסתי כאן בחיוב לספרי כותר. ובכל זאת, משהו מפריע לי. המשהו הזה איננו משהו שיש בילקוט, או אפילו משהו שחסר בו. הוא שייך לראייה החינוכית הרחבה יותר שמתיימרת לבוא לביטוי בילקוט.

הצגת הילקוט על ידי גיא לוי בכנס התרחשה מיד אחרי הרצאתו של רוני אבירם שעסק בהתאמת בית הספר לעידן הדיגיטאלי. רוני אבירם ציין שבאופן מסורתי בית הספר הוא המקום שבו לומדים מהספר, ואילו היום הלמידה מתרחשת במרחב רחב יותר. היום לא יתכן מצב שבו "הכל כלול" בתוך כותלי בית הספר, או מצב שבו הספר יכלול את מלוא המידע שתלמיד צריך ללמוד. לטעמי ההתייחסות לבית הספר כ-"מקום שבו לומדים מהספר" איננה אלא משחק מילים, אבל בכל זאת, יש משמעות גדולה להשתחררות מהגבולות הפיסיות של בית הספר. חלק חשוב מההשפעה התרבותית הרחבה של התקשוב על חיינו נמצא בערעור על הסמכות של המקורות המסורתיים של הידע, ולערעור הזה השתמעויות נרחבות על החינוך. הילקוט של מט"ח אמנם צומח מהתקשוב, אבל ספק אם הוא באמת נותן ביטוי להשפעה התרבותית הרחבה הזאת. ביסודו של דבר, הוא פשוט מתרגם את המצב הבית-ספרי הקיים לאמצעים דיגיטאליים. בהרצאתו אבירם הכריז ש:

יש להפוך את בית הספר ממוסד טוטאלי למרכז תקשורת
המשפט הזה מציג את "מרכז התקשורת" כאלטרנטיבה פתוחה לבית הספר שבו "הכל כלול". הצגת הילקוט סמוך להרצאתו של רוני אבירם יצרה את הרושם שמדובר באמצעי שמתחבר לחזון שאבירם ביטא. אבל מרשים ככל שיהיה, הילקוט שומר, ואף מחזק, את הטוטאליות של בית הספר, במקום לפתוח אותו.

ניעור אחד חזק מדי?

דרך מאמרון בבלוג Teach Paperless הגעתי לבלוג של מיכאל קאצ'יל שמהרהר על השפעתן של התפתחויות טכנולוגיות על עתיד החינוך. הרהורים כאלה אינם חדשים. עוד ב-1999, בימים של Web 1.0 (אם כי כמובן שאז לא קראנו לו כך), כתבתי שמערכת החינוך עשויה להיות מופתעת מעוצמת השינוי שהאינטרנט מחולל בה. נדמה לי שעם כמעט כל דור חדש של "כלים" תקשוביים מישהו מעלה הרהורים מהסוג הזה ומנבא שמערכת החינוך לא תוכל להמשיך לתפקד כמו שתפקדה עד היום. וכמובן שעל אף הנבואות האלו המערכת עדיין לא התמוטטה, אלא מצליחה לבלוע מספר דורות של השינויים הטכנולוגיים. ובכל זאת, יש משהו בדבריו של קאצ'יל שגורם לי לחשוב שאולי הפעם….

קאצ'יל כותב על שני מרכיבים של מערכת ההפעלה החדשה של Android, שבבסיס הטלפונים הסלולאריים של גוגל: USB tethering, ו-Wi-Fi hotspot sharing. העקרונות בשני אלה די פשוטים. באמצעות USB tethering אפשר יהיה לחבר מחשב נייד לאינטרנט גם אם אין נקודות תקשורת בקרבת מקום, ודרך ה-Wi-Fi hotspot sharing המשתמש יוכל לחבר לא רק את המחשב הנייד שלו לאינטרנט, אלא גם המחשבים של חבריו. קאצ'יל מדגיש שהמרכיבים האלה לא יהיו זמינים לכולם מחר, וגם שתחילה הם לא יהיו זולים, ובכל זאת, הם מצביעים על שינוי מהותי בחינוך. הרי לא רק שלא יהיה צורך בכבלים כדי להתחבר, יתכן שאפילו לא יהיה צורך בנקודות Wi-Fi. ובמציאות כזאת, לבתי הספר יהיה קשה מאד לחסום תקשורת מתלמידיהם.

קאצ'יל כותב שבעיניו כל בית ספר צריך להיות בית ספר 1:1, ושמכשירים סלולאריים הם הדרך היעילה והזולה ביותר להגשים את החזון הזה. אולי היום זה עדיין יקר ונגיש רק למעטים, אבל הוא עשוי להיות זול יותר, ולכן שוויוני יותר, מאשר כל "פתרון" אחר.

לפי ריצ'רד ווג'וודסקי, ב-Teach Paperless, מדובר בפניו החדשות של החינוך:

Are you ready for students creating their own wi-fi hotspots? You better be. Because this is the type of thing that more than anything suggests what the future looks like: it's mobile, it's accessible, what used to be public is personal and what used to be personal is public.
הוא מצביע על כיצד ההתפתחויות האלו עשויות להשפיע על בתי הספר:
Better get to work on those new digital health classes you are going to be offering. You'll have a couple extra bucks to pay for ’em now that your Internet blocking software is obsolete.
הוא איננו הראשון לציין שכאשר אפשר יהיה ללמוד מכל מקום ובכל מצב, מקומו של בית הספר במרכז חווית הלמידה מתערער מאד. אבל בשלב מסויים הניעור עשוי להיות כל כך חזק, והערעור כל כך מקיף, עד שאפילו הנבואות הגורפות שאליהן התרגלנו לא להתייחס יותר מדי ברצינות עשויות להתגשם. ויכול להיות שההתפתחויות שעליהן קאצ'יל כותב דוחפות חזק בכיוון הזה.

לא להיות מהפכן איננו בושה

קיוויתי שבמשך חופשת הפסח אצליח לסיים את הקריאה בספר של אלן קולינס וריצ'רד הלברסון – Rethinking Education in the Age of Technology. הספר איננו גדול, והוא די קל לקריאה, אבל הבית שלנו היה מאד מלוכלך, והיו עוד מספר משימות שדרשו טיפול. ובכל זאת, שני פרסומים – ראיון שערך הנרי ג'נקינס עם הלברסון, ומאמר על השפעת הטכנולוגיה על החינוך שהופיע ב-Fast Company – שכנעו אותי שכדאי להתייחס טיפה לספר, עוד לפני סיום הקריאה.

באתר Fast Company אניה קמנץ כותבת על:

המאמר, שמשתרע על פני שבעה דפי ווב (אם כי, כמובן, אין אורך מוסכם של דף ווב), סוקר מספר התפתחויות טכנולוגיות שלדעת קמנץ עשויות לחולל שינוי מהותי בחינוך ובלמידה. קמנץ מביאה מספר דוגמאות שאמורות להמחיש את הטענה שלה. אישית, התרשמתי שבמקום להציג גישה "מהפכנית" ברורה, הדוגמאות שלה מצביעות על כך שאין כיוון ברור שבו הטכנולוגיה משפיעה. קמנץ מתארת פרויקט שמחלקת מכשיר "חינוכי" זעיר – מה שנראה כמו קופסת תרגול משוכללת – לתלמידים בבית הספר היסודי, ובהמשך היא מספרת על פרויקט אחר שמתבסס על אותו מכשיר, אבל במקום למלא תפקיד ברור בכיתה, מחלקים אותו לילדים ומאפשרים להם לבחון את יכולותיו בכוחות עצמם:
Whereas Weinberger (מי שבנה את המכשיר ומוביל את השימוש שלו בבתי הספר) wants to improve teaching practices at existing schools, Kim (שמעודד את השימוש החופשי) focuses overwhelmingly on empowering kids to teach themselves. He sees technology as a liberating force, helping kids in rich and poor countries alike bypass schools, with all their waste, bureaucracy, and failures, entirely.
במציאות החינוכית של היום אפשר למצוא פרויקטים שמבטאים את שתי הגישות האלו. כל אחת מהן לגיטימית. אבל משום מה היה נדמה לי שמי שמכריז על "מהפכה" לא יורה לכל עבר נוסח "יצמחו מאה פרחים" אלא מתמקד בגישה אחת שלדעתו תביא שינוי גורף. קמנץ איננה עושה זאת, והתוצאה היא "מהפכה" מעורפלת למדי. לצד תיאורים של למידה משוחררת ממערכת חינוכית ממוסדת היא מראה לנו דוגמאות שבהן הטכנולוגיה מחזקת את יעדי המערכת הזאת. שתי הגישות מעורבבות יחד. למרות חוסר הבהירות הזאת, אם בכותרת המאמר מכריזים על מהפכה, צריכים להצביע על שינוי מן היסוד. לכן, אין זה מפתיע שקמנץ כנראה בוחרת בגישה שלדבריה מאיימת על המערכת החינוכית כפי שהיא קיימת היום:
The same possibilities that make these technologies so exciting … make them threatening to the educational status quo. A system built around tools that allow children to explore and figure things out for themselves would be radical for most developing-world schools, which emphasize learning by rote. In the United States, which is currently so in love with state curriculum benchmarks and standardized tests, it could be just as hard a sell.
בשלב הזה אני מניח שמוצדק לשאול על מה אני מתלונן. אני הרי הבעתי כאן, יותר מפעם אחת, דעה דומה – שהיעוד האמיתי של התקשוב בחינוך נמצא בשחרור התלמיד מכבלי המערכת, כך שיוכל לכוון את הלמידה של עצמו. ואם כך, למה אני מבקר את קמנץ שהיא כותבת דברים דומים?

יש שתי סיבות עיקריות לביקורת שלי. קודם כל, המאמר של קמנץ מלא בהכללות לא מבוססות. היא טוענת, למשל:

For children born in the past decade, the transformative potential of these new universes is just beginning to be felt. New studies and pilot projects show smartphones can actually make kids smarter.
אינני מכיר מחקרים שמראים שהשימוש בטלפונים "חכמים" עושה ילדים לחכמים יותר. אבל אפילו אם יש מחקרים כאלה, היה עלינו לבחון כיצד מודדים את החוכמה הזאת שגדלה. האם מדובר בתוצאות במבחנים? סביר להניח שלא. האם מדובר ביכולת משופרת בהסקת מסקנות אופרטיביות בחיי התלמידים? מאד קשה למדוד דבר כזה. אולי במקרה הזה החוכמה שנמדדת היא פשוט היכולת להשתמש באותו טלפון "חכם". יש כאן קביעה מביכה שפוגעת באיכות יתר הטענות.

הסיבה השנייה נפוצה מאד במאמרים כמו זה של קמנץ – נעדר ממנו כל ראייה חינוכית היסטורית. קמנץ כותבת, למשל:

What's at issue is a deep cultural shift, a fundamental rethinking not only of how education is delivered but also of what "education" means. The very word comes from the Latinduco, meaning "to lead or command" — putting the learner in the passive position.
אני כמובן מאחל לשינוי התרבותי הזה. אבל הטענה שהטכנולוגיה יוצרת "חשיבה מחודשת יסודית" בנוגע למהות החינוך מתעלמת מדורות של הגות חינוכית שביקשו להעמיד את הלומד במרכז תהליך הלמידה. אם קמנץ חושבת שהשינוי המקווה נוצר רק היום, בגלל הטכנולוגיות החדשות שהיא מתארת, היא חושפת בורות רצינית לגבי תיאוריות חינוכיות, וחבל.

נוכחותה של ראייה היסטורית היא מה שמוצא חן בעיני בספר של קולינס והלברסון. כפי שג'נקינס כותב במבוא שלו לראיון עם הלברסון:

But the real surprise and strength of the book is the ways they are able to situate the contemporary moment of media transition in relation to the several hundred year history of American education. In doing so, we avoid the breathless sense of the "unprecedented" or "Inevitable" consequences of new media and we also avoid the sense that things have always been this way and are thus not subject to change. They show how American education's processes, policies, and structures shifted over time in response to, for example, the industrial revolution and thus give us a context for imagining the gradual yet decisive transformation of schooling which will grow out of our current moment.
אני מודה שמאד קוסם להיות חלק ממהפכה. אבל כשמדובר בחינוך ובלמידה, נדמה לי שחייבים להודות שאיננו ממציאים את הגלגל. יתכן ויש אפילו כבוד יותר גדול בכך שאנחנו רואים את עצמנו כממשיכים, שבאמצעות הטכנולוגיה מגשימים את הרעיונות של הוגים גדולים שקדמו לנו.

לא רק צעצוע, לא שיש בכך פסול

אינני עוקב אחר הבלוג של אנדרו טוריס, ובגלל זה לא ידעתי שבמשך חודש הוא לא עדכן אותו. את זה למדתי מהבלוג של ג'ף אוטכט שדיווח בשמחה על כך שטוריס שוב כותב. אבל בצורה די אופיינית לפיגור התמידי שבו אני נמצא, את המאמרון של אוטכט שהזכיר את טוריס קראתי באיחור לא קטן. כך יוצא שהיום אני כותב על מאמרון שהתפרסם לפני חודש. אבל אין זה משנה במיוחד, היות ומה שטוריס כותב איננו קשור לאירוע זה או אחר, אלא מתייחס לסוגיה די קבועה בעולם התקשוב החינוכי.

במשך שנים רבות טוריס לימד בבתי ספר במדינת אורגון, והיום הוא עובד כמפקח בבית ספר אמריקאי בשאנגחאי, בית ספר של מעל 3000 תלמידים בשני קמפוסים שונים. בין היתר הוא אחראי על התקשוב. טוריס מציין שמבקרים של התקשוב בחינוך מרבים לטעון שתלמידים מתייחסים אל המחשבים, ובמיוחד למחשבים ניידים אישיים, כצעצועים, במקום להתייחס אליהם כמכשירים להשבחת הלמידה. הוא משיב:

The fact is that the students are, in our 1:1 program, really enjoying having full, unfettered use of their computers. I believe the same holds true with the teachers. The students have loaded on their own music, began building their own photo libraries. They have added bookmarks, tabs and links to the multiple browsers they use on their machines. They really like their computers and have “fun” using them to learn, to communicate (formally and informally). They use them to create artwork, movies, podcasts, reports and documents. They use them to research, learn, comprehend and create new understandings about their world. In short, it is a great learning toy… er… tool.
מעטים היום יטענו שתלמידים צריכים לסבול על מנת ללמוד. יכול להיות שהלמידה לא תמיד חייבת להיות חוויה, אבל אם זה אפשרי, זה בוודאי איננו מזיק. מפני שמחשבים עדיין יקרים (אם כי עלותם יורדת באופן תדיר) רבים סבורים שצריכים לנצל כל רגע איתם לצרכי למידה, וחוששים שאם תלמידים "ישחקו" איתם, הם יבזבזו זמן, וכסף, יקרים. אבל לרוב אנשי החינוך של היום ברור שאווירה נעימה מסייעת ללמידה, ולכן הגיוני לקוות שתלמידים ייהנו מהשימוש במחשב.

כזכור, ג'ף אוטכט מקשר אל טוריס, ובאופן די צפוי הוא מסכים את גישתו. אוטכט צועד עוד צעד חשוב קדימה בהתייחסות למחשב. הוא כותב שבבית הספר שלו התלמידים מקשטים את המחשבים שלהם ובדרך הזאת הופכים אותם למשהו אישי משלהם. אבל לא רק התלמידים – גם המורים עושים זאת. הוא מוסיף:

You see, computers aren’t a tool anymore… they are part of us.
וזה בוודאי משהו שכדאי לבתי הספר להבין.

ועכשיו שאנחנו יודעים … אז מה?

אני חושש שמאמרון חדש של טרי פרידמן בבלוג שלו עשוי לגרום לו לאבד כמה חברים. פרידמן כותב על המהדורה החדשה ביותר של סרטון הווידיאו הפופולארי Did You Know?, ומשמיע את דעתו שמדובר בסרטון ממש איום. הוא מפרט:
All it does is present fact after fact (assuming they are facts), as if the facts in themselves are important.
הסרטון בגלגוליו הקודמים זכה למיליוני צפיות, ולשבחים רבים. עדות להערכה שרוכשים לו היא העובדה שהמהדורה החדשה הזאת הופקה יחד עם השבועון הבריטי החשוב Economist. אבל פרידמן לא מושפע מהפופולאריות. הוא מבקש לבדוק את התוכן. וכאשר הוא עושה זאת, הוא מסיק את המסקנה שהסרטון לוקה בחסר. לדעתו הסרטון מפגיז את הצופה ב-"עובדה" אחרי "עובדה" כך ש:
it's difficult to mentally process them, let alone evaluate them in terms of their potential impact.
שמחתי מאד שמישהו בקהילה החינוכית סוף-סוף העז להשמיע את הביקורת הזאת. הרי הסרטון בסך הכל משזר יחד אוסף של "עובדות" (בכלל לא ברור אם אכן יש כיסוי לרבים מהנתונים) בקצב מסחרר. הרושם שנוצר הוא שהעולם של היום, וזה שלקראתו אנחנו צועדים בצעדי ענק, שונה לחלוטין מזה שאנחנו מכירים היום. אבל אין בסרטון אפילו רמז לגבי מה שעלינו לעשות מול ה-"מציאות" העתידית הזאת. כבר מהגירסה הראשונה של הסרטון לא התלהבתי ממנו. אבל לשם ההגינות חשוב לציין שהכוונה של קרל פיש שחיבר אותו (כמצגת פאואר-פוינט) היתה צנועה מאד. הוא הכין את המצגת כפתיח לדיון אצל המורים בבית הספר שלו, בתקווה שהיא תעורר שאלות סביב מטרות החינוך והכלים שבאמצעותם אפשר לחנך לעתיד. הוא לא ציפה שהסרטון, בגירסאותיו השונות, יזכה למיליוני צפיות. לצערי, אפשר להגיד שמה שקרה הוא כמעט ההפך ממה שפיש קיווה. במקום להציב סימני שאלה, המצגת הפכה לסימן קריאה. במקום שהצופים ישאלו כיצד כל ה-"עובדות" האלו משפיעות על החיים שלנו, ועל החינוך, הם פשוט מסיקים מסקנה גורפת, ונדושה, שהכל צריך להשתנות.

לפרידמן אין אשליות בנוגע להשפעה האפשרית של הביקורת שלו על הפופולאריות של הסרטון. הרי:

It's shown in schools all over the place, where headteachers and principals, who one would have thought could exercise enough critical judgement to recognise an emperor with no clothes, say how fantastic it is.
כמו פרידמן, הפופולאריות של הסרטון מציקה לי. קשה לי להבין למה התקפה מהירה של נתונים לא מבוססים המוצגים כעובדות, בלי כל התייחסות למשמעות שלהם, גורמת להתלהבות אצל כל כך הרבה אנשי חינוך. הרי צורת הצגת הנתונים איננה מעודדת פיתוח של החשיבה הביקורתית שאנחנו אמורים להקנות. לא ברור שכמויות המידע האדירות שנוצרות היום, שנזכרות בסרטון, בכלל צריכות להשפיע על כיצד אנחנו חיים או לומדים, ואילו הסרטון רומז שהן צריכות לחולל שינוי מהותי, מבלי להסביר לנו מה אופי השינוי הזה.

מעניין לציין שהגירסה החדשה של הסרטון מתמקד באופן כמעט בלעדי בנתונים הקשורים לתקשורת. זה שונה מאד מגירסאות קודמות שניסו להפחיד את העולם דובר האנגלית שהודו וסין מאיימות על עליונותו. אפשר לברך על כך שההיבט הזה, הנסיון להפחיד, צומצם מאד. ובכל זאת, לא ברור למה בגירסה החדשה הדגש הוא על התקשורת. קשה לי להבין למה מספר המסרונים שנשלחים על ידי בני הנוער של היום חשוב כל כך.

אחרי הנתונים הרבים שחולפים לפנינו, הסרטון מסיים במילים "and now you know". אכן, עכשיו אנחנו יודעים – אם אכן מה שלמדנו באמת נכון. אבל נדמה לי שהיה נכון יותר לסיים בשאלה "אז מה?". ב-YouTube אפשר למצוא חיקוי היתולי של הסרטון שמביא נתונים מפוקפקים. הבאת נתונים כאלה היא בעצם דרך לשאול "אז מה?". אבל מעניין, ואולי גם עצוב, שרק מעטים מאלה שמשאירים תגובות לסרטון תופסים שמדובר במתיחה. יתכן שזה רומז שהתרגלנו לקבל את ה-"עובדות" שלנו בדרך שאיננה מגרה אותנו להטיל ספק. אפשר לקוות שהביקורת של פרידמן תגרה אנשי חינוך לעשות זאת.

ושוב, המחשב איננו תורם

כאשר פתחתי את המחשב היום מספר מקורות "הבהבו" אצלי ומסרו לי על כתבה בעיתון הארץ על מחשבים בחינוך בישראל. במידה רבה הכתבה מבוססת על הטענות של פרופסור גבי סלומון, ובין היתר ש:
מחקרים שהקיפו עשרות אלפי תלמידים ברחבי העולם מגלים כי הקשר בין הישגים לימודיים למחשוב הוא אפסי, ולעתים אפילו שלילי.
אני מודה שהדבר הראשון שעשיתי כשעיינתי בכתבה היה לחפש תאריך. בשבועות האחרונים הקלקתי על מספר קישורים דרך קורא ה-RSS שלי או דרך אמצעים אחרים בציפייה להגיע לחומרים חדשים, אבל גיליתי שאותם מאמרים שהוזכרו היו די ישנים. היו אפילו לא מעט מאמרים "חדשים" שאליהם כבר התייחסתי כאן. היות וגם אני נמצא בפיגור תמידי בנסיון לקרוא את כל הדברים שמגיעים אלי, אני יכול להבין שזה קורה גם לאחרים, ולכן היה הגיוני שאותם קישורים היו לכתבה ישנה. בפתיחת כתבה קראתי ש:
בשבועות האחרונים מגבשים במשרד החינוך תוכנית חדשה למחשוב בתי הספר, כזו שתכלול תוספת של עמדות מחשבים ושינוי מתבקש גם בדרכי ההוראה ובהכשרת המורים.
והנה, גם הפתיחה הזאת רמזה לי שכבר קראתי את הכתבה. הרי כל מי שעוסק בתקשוב בחינוך יודע שתוכניות חדשות מופיעות בתדירות גבוהה, כך שניסוח כמו "בשבועות האחרונים" איננו מסגיר שום דבר לגבי מתי הדברים באמת התרחשו.

אבל עיון בתאריך, ומאוחר יותר גם הצצה בדף הראשי של העיתון המודפס, הראו לי שהכתבה אכן מהיום. אני מודה שהתחושה הראשונה שהתעוררה אצלי כאשר הבנתי שבאמת מדובר בכתבה מהיום היתה תחושה של רוגע – אם זה מה שיש לעיתון לפרסם בעמוד הראשי, כנראה ששום דבר רציני לא קרה אתמול. ובכל זאת, התקשיתי להבין למה עיתון מכובד כמו הארץ בחרה למחזר את הטענות של גבי סלומון שכבר התפרסמו, כמעט מילה במילה, פעמים רבות בעבר.

ומה הם המחקרים שעליהם סלומון מבסס את הקביעות הכל כך קשות שלו? בין היתר, הכתבה מספרת לנו שמחקר משנת 2007 מצא שיותר מכל גורם אחר, מה שמשפיע על הישגי התלמידים הוא איכות המורה. מותר כאן אולי לציין שמדובר בממצא מוכר היטב ממחקרים רבים אחרים, מהרבה לפני 2007. ספק אם מדובר בנתון שהיה מגיע לעמוד הראשי של עיתון אם לא היו משתמשים בו כדי לנגח את התקשוב. הבעיה היא שלנתון הזה אין, בעצם, קשר לתקשוב – יש מורים איכותיים עם תקשוב ובלי תקשוב, ומורים לא איכותיים עם תקשוב וגם בלי תקשוב. (אגב, יתכן שאין זה מדוייק להגיד שהגורם החשוב ביותר הוא המורה. מורים מצויינים אכן יכולים לקדם תלמידים עניים, תלמידים שאינם מקבלים טיפול רפואי ראוי, ותלמידים רעבים, אבל שיפור בתנאים הכלכליים הבסיסיים של התלמידים האלה עשוי לתרום עוד יותר לשיפור בהישגים הלימודיים שלהם.)

מותר גם לשאול לגבי המחקרים שהוזכרו בתחילת הכתבה – אלה שהצביעו על קשר "אפסי, ולעתים אפילו שלילי" בין המחשוב לבין ההישגים של תלמידים. האם כל כך קשה להביא מקור שאפשר לבדוק או, במהדורה האינטרנטית, קישור למקורות? הנה, למשל, קישור למחקר אחד, משנת 2007, שמצביע על שיפור בכישורי כתיבה בעקבות פרויקט של 1:1 במדינת מיין. אולי שיטות המחקר של המחקר הזה אינן מקובלות על סלומון; אולי התוצאות אין משכנעות. אבל קשה מאד להכריז חד משמעית שאין מחקרים שמצביעים על השפעה חיובים של מחשבים על הישגים של תלמידים.

בסיום הכתבה מופיע ציטוט נוסף מסלומון:

אני לא נגד המחשוב, אלא נגד שימוש עיוור במחשבים. צריך למצוא את ההיבטים בהם המחשב יכול לתרום באופן ייחודי, ולא להכניס עוד ועוד מחשבים לבתי הספר.
נוצר הרושם שהגבי סלומון של סוף הכתבה הוא אדם אחר מאשר הגבי סלומון של תחילתה. הרי בקטע הזה פתאום אנחנו קוראים שהבעיה איננה המחשב, אלא השימוש הלא נבון בו. אני כמובן מסכים עם הקביעה הזאת, ואינני מכיר אף איש חינוך שעוסק בתקשוב שהיה חולק עליה. אבל אם אני מסכים איתו, למה כל התלונות של המאמרון הזה? לשאלה הזאת תשובה די פשוטה.

פעם אחר פעם מציפים אותנו באמירות שרומזות לנו שרק גבי סלומון (ומי שכותב את הכתבה) יודע מה באמת צריכים לעשות עם מחשבים בחינוך. כמעט באותה קלות שאפשר לשלוף ציטטות נדושות מהמגירה אפשר גם לצאת לשטח ולמצוא מורים רבים שהם שותפים לדעה שדרוש שימוש נבון בכלים דיגיטאליים. אבל הם לא רק שותפים לדעה הזאת – הם גם פעילים מאד, בעבודה היום-יומית שלהם, בנסיון לעצב את דרכי ההוראה שלהם כדי שהלמידה של תלמידיהם תהיה גם מעניינת ומשמעותית. הם מבקשים ליישם שימוש נבון בכלים מסוגים שונים – באינטרנט, ברשתות חברתיות, במחשבים ניידים, בטלפונים סלולאריים, וכן, אפילו גם בלוחות אינטראקטיביים. ההתעלמות מהעבודה הטובה שמתרחשת בשטח, התעלמות שהיא אופיינית כל כך לכתבות מהסוג הזה, היא עלבון לאותם מורים, ובוודאי איננה מקדמת את השימוש הנבון, והמוצלח, של הכלים האלה בחינוך בארץ.

תחזית לא מעודדת במיוחד

בדרך כלל לא קורה שאצטט כאן את אותו הבלוגר בשני מאמרונים רצופים. ההיצע של חומרים מעניינים שאליהם אפשר, ואף ראוי, להתייחס כל כך גדול שלחזור לאותו בלוגר יום אחר יום נראה לי כהתנהלות רשתית לא נכונה. והאמת היא שאין לי אמת מידה מוצקה שעל פיה אני קובע מה יזכה להתייחסות כאן ומה יישכח – על פי רוב ה-"שיטה" שלי היא פשוט תחושת בטן שמה שקראתי ראוי להפצה רחבה יותר, ושאולי אפילו יש לי משהו להוסיף עליו.

כל זה בא על מנת להסביר למה טיפה מוזר בעיני שגם הפעם אני מתייחס למאמרון של לארי קובן. אתמול נעזרתי בדבריו על מנת להדגיש שהתקשוב עשוי לאבד את הפן ההומניסטי שלדעתי צריך להימצא בבסיס הטמעתו בחינוך. והנה, מאמרון של קובן שהתפרסם מספר ימים לפני המאמרון ההוא גם מעלה נקודה חשובה ביותר. בקהילת התקשוב החינוכי נהוג להכריז שהתקשוב ישנה לחלוטין את פני החינוך כפי שאנחנו מכירים אותם היום. במאמרון שלו קובן "מנבא" ששינוי מהותי כזה איננו עתיד להתרחש בעשור הקרוב.

קובן מתאר שתי גישות לחיזוי העתיד – השמרנית והאוטופית. לפי הגישה השמרנית העתיד הוא המשך של מגמות קיימות, ואילו לפי הגישה האוטופית מדלגים על מה שקיים היום ומבססים את העתיד על ההבטחה של כלים חדשים שעדיין לא הוכיחו את עצמם. קובן מדגיש שעם כל הבעייתיות שבדבר, הוא מעדיף את הגישה היותר שמרנית.

אין זה אומר שהוא לא חושב שמכשירים דיגיטאליים זעירים יחדרו לתוך הכיתה. הוא דווקא רואה הרבה חיוב באלה בחינוך. אבל הוא טוען שלא מובטח שאלה ישנו את פני החינוך. הוא מתאר, למשל, עתיד שבו לכל תלמיד יש מכשיר דיגיטאלי זעיר, והעתיד הזה איננו שונה באופן מהותי ממה שקיים היום:

Instead of students’ excuses about leaving texts in lockers, teachers will hear requests to recharge their Blackberries, iPhones, etc.
קובן גם מתייחס לקורסים מקוונים. הוא משוכנע שאלה, והביקוש בהם, יתרחבו. אבל הוא מפקפק בטענה שהקורסים האלה יתפסו חלק ניכר מהלימודים של תלמידים. לדעתו, הרוב הגדול של הלמידה תמשיך להתרחש במסגרות המסורתיות של כיתות בית הספר. הוא מסביר שמי שצופה את השתלטות הקורסים המקוונים על החינוך שוכח שלבתי הספר תפקידים חשובים שהם מעבר להענקת "דעת":
The error that online champions make decade after decade (recall that distance learning goes back to the 1960s) is that they forget that schools have multiple responsibilities beyond literacy. Both parents and voters want schools to socialize students into community values, prepare them for civic responsibilities, and yes, get them ready for college and career. Online courses from for-profit companies and non-profit agencies cannot hack those duties and responsibilities.
בסופו של דבר, קובן איננו צופה שבשנת 2020 הלמידה ובתי הספר יהיו שונים באופן מהותי ממה שההורים והסבים של התלמידים של היום הכירו. התחזית הזאת – גם בנוגע לשימוש במכשירים זעירים, וגם בנוגע ללמידה מקוונת – נראית לי נכונה, גם אם היא איננה מעודדת במיוחד. נדמה לי שלא נראה שינוי מהותי בדרכי הלמידה ובבתי הספר, אלא רק שינויים זעירים והדרגתיים. כלים דיגיטאליים זעירים אמנם מאפשרים זמינות וניגשות של מידע, אבל הם אינם מבטיחים שינוי. כפי שקובן מציין, החשיפה למידע, או פיתוח היכולת של חשיבה ביקורתית, אינם התפקידים היחידים שהחברה מטילה על המערכת החינוכית שלה (ולא פעם הן דווקא מטרות מאד מוצנעות). בעוד עשר שנים סביר להניח שאם עוד יהיו בלוגרים חינוכיים, הם עוד ייחלו לשינוי גורף בתהליכי הוראה ולמידה. אבל הם לא יוכלו לתלות את התקוות לשינוי שלהם בתקשוב, מפני שהתקשוב כבר יהיה משולב היטב לתוך המערכת, ובכל זאת, עולם כמנהגו ינהג.

עוד הרהור על "למה תקשוב"

כבר ציינתי פעמים רבות בעבר שאינני מתלהב מהעיסוק ב-"כישורי המאה ה-21", ועוד פחות כאשר אנחנו כבר עשור שלם לתוך המאה הזאת. הרי אם לקראת סוף המאה הקודמת המינוח הזה רמז על ראייה עתידית, היום, בין היתר מפני שמזכירים אותם השכם והערב, הכישורים האלה הפכו לנדושים. יתכן מאד שבקרוב איש שיווק מוצלח ימצא דרך חדשה לארוז את מכלול הכישורים האלה (אם כי סביר להניח שהוא לא יקרא להם "כישורי המאה ה-22") ויספר לנו שהם חדשים. אבל גם אז הוא יתקשה לשכנע אותי.

אבל לא רק הפן השיווקי, הנסיון למכור לנו משהו ישן בלבוש אופנתי, מפריע לי במינוח הזה. כמעט כל פעם שמזכירים את הכישורים האלה עושים זאת עם קריצה לעולם העסקים ולצורך להתמודד בשוק עבודה קטלני. רומזים לנו שהכישורים האלה דרושים לתלמידים של היום כדי שהם יצליחו בעסקים של מחר. מסבירים לנו ששוק התעסוקה מחפש את אלה שמסוגלים להסתגל לתנאים משתנים, ולאנשים יצירתיים. אינני מפקפק בחשיבות, ובחיוביות, שביכולות האלו, אבל הדגש על התכונות האלו לשם ההצלחה בעסקים, במקום לשם ההצלחה כבני אדם, נראה לי כחוטא למטרה בסיסית של החינוך.

אם עלי לבחור בין מערכת חינוכית שמעודדת יצירתיות מול מערכת חינוכית שמדגישה ציונים גבוהים במבחנים סטנדרטיים, ברור לי שאבחר ביצירתיות. אבל לצערי ההצלחה הכלכלית, ולא האנושית, היא זאת שהיום נמצאת מאחורי הדגש על שתי הגישות האלו. במאמרון בבלוג שלו מלפני שבוע לארי קובן נוגע בנקודה הכאובה הזאת. קובן מזכיר לנו שבשנות ה-80 מנהיגי ארה"ב ראו את הצמיחה הכלכלית העצומה של יפן והחליטו שהיא נבעה מהמערכת החינוכית שלה. לכן הם ביקשו לחקות את השיטות החינוכיות היפניות. אך משום מה, בשנות ה-90, כאשר הכלכלה היפנית צנחה, הם לא ראו את החינוך היפני כגורם בצניחה הזאת. קובן מוסיף ששוויץ היא בין הארצות העשירות ביותר באירופה, אך אחוזי האזרחים שלומדים באוניברסיטאות שם נמוכים. הוא איננו טוען שאין צורך בהשכלה גבוהה, רק שאין בהכרח קורלציה בין השכלה והצלחה כלכלית.

קובן מבקש להפריך את הקשר הבלתי-מעורער בין השכלה לבין צמיחה כלכלית. אבל בעיניו יש נקודה נוספת שהיא עוד יותר חשובה. הוא מזכיר לנו שבבסיס החינוך יש מטרות שהן מעבר לצמיחה כלכלית והצלחה בעסקים:

After all, there are many reasons to have strong schools in a society beyond, but including, economic ones. Although they hardly get mentioned by policymakers save in throwaway lines at graduation ceremonies, expanded literacy in service of developing an engaged citizenry who, in fulfilling their civic obligations, build better communities and live moral lives are, and have been, historic reasons for investing tax dollars in American schools.
גם אצלנו הסיבות האלו זוכות למס שפתיים בטקסי סיום, אך לא הרבה יותר מזה. ולמרבה הצער, זה נכון גם כאשר מדובר בתקשוב. מדגישים שעלינו לשלב את התקשוב לתוך בתי הספר כדי להכשיר את העובדים של מחר, ולא את האזרחים של מחר. קובן מסיים את המאמרון שלו:
Historically, schools have sought to serve society and the individual in many ways beyond job preparation.
והוא מוסיף עוד משפט קצר: "אך לא עכשיו". ביכולתו של התקשוב לסייע במשימה הזאת, אבל לצערי הוא כנראה מגוייס למשימות אחרות.

הכלי לחינוך, או החינוך לכלי?

רבים שעוסקים בתקשוב בחינוך קובלים על כך שהכלים שבהם אנחנו משתמשים לא נבנו לצרכי חינוך אלא לצרכי עסקים ומסחר. יוצא שכאשר אנחנו מאמצים את הכלים האלה לתוך הסביבה החינוכית אנחנו מאלצים את החינוך ליישר קו עם סגנונות עבודה שאינם תואמים את המטרות של החינוך. אני מודה שלא פעם גם אני טוען כך.

העפרון והעט לא פותחו עבור החינוך, ובכל זאת מצאנו שהם יכולים לשרת אותנו לצרכי למידה. כמו-כן גם המחברת, ואולי אפילו לוח השעם. אבל ההשוואות האלו אינן הוגנות – המחשב איננו כלי אחד אלא מכלול של כלים, שכל אחד מהם יכול למלא פונקציות שונות, ואם "הצייר" הפרימיטיבי שהכרנו לפני עשור יכול להיות מקביל של דף נייר ריק וקופסה של גירים, לא מעט כלים אחרים אינם "פתוחים" (כפי שפעם כינינו אותם) אלא משרתים פעולות מוגדרות היטב שאינן קשורות ללמידה. ובכל זאת, ביסודו של דבר, התמלילן מציע לנו דף ריק (או אולי מחברת שורות) ואיננו מכריח אותנו לעשות שום פעולה מעבר לכתיבה.

אם יש כלים שמקבעים אותנו בסגנון עבודה מסויים, נראה לי שאלה דווקא כלים שפותחו עבור הלמידה, או ליתר דיוק, עבור הוראה. רוב המערכות לניהול הלמידה (learning management systems) מבקשות להעתיק לסביבה המתוקשבת את הכיתה הפרונטאלית ואת הקורס המסורתי בו יש מרצה שאחרי ההרצאה שלו נותן מטלות לסטודנט שהוא חייב להגיש. התסיסה של השנים האחרונות סביב הפוטנציאל החינוכי של Web 2.0 מצביע על כך שדווקא כלים שלא נועדו מלכתחילה לחינוך הם אלה שגורמים לאנשי חינוך לחשוב שאפשר אחרת, ולבחון את דרכי ההוראה של עצמם.

לי בלקאל (Leigh Blackall) חושש שעל אף מה שנראה כמו שימוש נרחב בכלי Web 2.0 בחינוך, ונסיונות לא מעטים של אנשי חינוך לשלב את הכלים האלה לתוך תהליכי הוראה ולמידה, החינוך איננו שואל את השאלות הקשות המתבקשות מהשימוש הנרחב בכלים האלה בתרבות הכללית:

The challenge I think, is to educationally consider the culture being recorded in these mediascapes, in such a way so as to ask let alone answer more than the obvious questions. The obvious (and pointless) questions are "how can we use these tools to do what we're doing more effectively?" Questions like this miss the bigger issue. In depth engagement with social media seems to lead many educators to the question, "is what I am doing even relevant anymore? what is my new relationship to this culture – if it becomes dominant in my society?" Journalism has asked itself, the entertainment industry has asked itself, the retail sector has itself, the government arena is asking itself, why not the education sector? So far, too few of us are asking these questions, fewer still are exploring answers.
על אף הנטייה שלי להסכים עם בלקאל, אינני בטוח שמה שהוא מבקש באמת אפשרי. קשה לצפות, הרי, שמערכות חינוך ישאלו את עצמן אם יש להן זכות קיום. אם שאלות כאלו מתעוררות, הן בדרך כלל באות מבחוץ. ובמידה מסויימת, זה כן קורה. בלקאל כותב:
We (inside the institutions) need to go into social media and networked spaces to find out how it works and what our relationship to it might be. This means having an account on Wikipedia, Youtube, Slideshare, Twitter, uStream and Blogger or WordPress and engaging with the networks there and at least finding a synergy.
אבל לא מעט מורים כבר עושים את זה (ובלקאל יודע את זה). הבלוגוספירה החינוכית מלאה בדיווחים על פרויקטים שמשתמשים בכלי Web 2.0, ודווקא לא מעטים מאלה כן באים מלמעלה, מהממסד החינוכי, ולא רק מהמורה בשטח הצמא למשהו שונה או חדש. אבל אם בנקודה הזאת אני נוטה לחשוב שבלקאק איננו רואה את הפעילות הרבה שקיימת (אם כי גם אני הייתי רוצה לראות שימוש הרבה יותר נרחב), בנקודה אחרת, הנגזרת מהנקודה הראשונה שלו, נדמה לי שהוא בהחלט צודק. הוא כותב:
From a management perspective we should stop setting up internal systems that duplicate these cultural mediascapes, and sidetrack our engagement by catering to irrelevant institutional concerns. If the only reason you're using a Learning Management System is to easily manage assessment and feedback, then you're not asking a relevant question. If you haven't stopped to think if an "ePortfilio" service isn't already being offered in the "gift economy" market, then you're not asking if there is even a need beyond our institutional assessment methods. Is there really any benefit to having an internal blogging system beyond brand awareness? Same for a social networking system, or a wiki etc? What do we gain by having our own small and inadequate versions of the wider space?
תקציבים ומאמצים גדולים מושקעים בבניית מערכות "למידה" שאינן אלא נסיונות להעתיק לתוך החינוך מה שכבר זמין ונגיש לנו בחוץ (ולעתים קרובות מדובר בהעתקות לא כל כך מוצלחות). נכון, מה שמקבלים בחינם יכול להעלם ללא שום התרעה (וזה קרה ועוד יקרה) אבל במקרים רבים הכלים שמערכות חינוך בונות בכסף טוב יוצרות כפילות מיותרת. ובנוסף – וכאן בעיני הנקודה החשובה ביותר – השימוש הנרחב בכלי Web 2.0 בתרבות הכללית יוצר תשתית שמאפשרת, ואולי אפילו מחייבת, שינוי בסיסי במערכות החינוך הקיימות. אם לסטודנט יש בלוג אישי מחוץ ללימודיו, ספק אם הוא צריך לפתוח בלוג חדש רק לצרכי לימודים. שימוש בתגים שעליהם המרצים שלו יכולים להיות מנויים בקוראי ה-RSS שלהם יכול להביא את העיסוקים החינוכיים של הסטודנט, באשר הם, ישירות אל המרצה. מתן לגיטימציה בתוך המערכת החינוכית לכלים שבשימוש הסטודנט מחוץ למערכת יכול ליצור מציאות לימודית חדשה, מציאות שבה הלמידה איננה מנותקת מיתר תחומי החיים של הלומד.

בלאקל קורא לאקדמיה לצאת אל הרחוב (או אל YouTube). זה אכן כבר קורה היום, אבל לא בממדים שבעיניו מספיקים על מנת להשפיע על הקשר בין מערכות החינוך לבין התרבות הכללית. אם וכאשר זה כן יקרה, סביר להניח שהשינויים שיתרחשו לא יהיו נוסח "שימוש בכלי Web 2.0 בחינוך", אלא שינויים מהותיים במקומן של מערכות חינוך בחיינו. וכאשר זה יקרה, לא נבכה על כך שלא בונים כלים לצרכי למידה, ולא נדרוש שמישהו יבנה כלים כאלה. מכלול הכלים שיעמדו לרשות חיי היום-יום שלנו יהיו משולבים היטב לתוך תהליך הלמידה.