מנוף אפשרי לשינוי

לקראת סיום הקיץ טים סטאמר דיווח על מהלך של המחוז בו הוא עובד – מהלך שמאד עודד אותו. סטאמר עובד כבר שנים רבות בהטמעת התקשוב לתוך תהליך הלמידה, וכפי שהוא מציין, לעתים קרובות מדי במקום התקדמות, הוא מוצא רק דריכה במקום:
… it’s more like Groundhog Day where we are constantly stuck in act 1 of our determined effort to integrate the use of computers and networks into the practice of classroom teachers. Year after year fighting the same battles of not enough access for kids and too many administrators and teachers saying it’s important while still treating technology use as an optional nice-to-have extra.
אבל לקרת תחילת שנת הלימודים החדשה סטאמר הביע אופטימיות לא כל כך זעירה. לאופטימיות הזאת מספר גורמים, אבל המרכזי שבהם הוא מדיניות חדשה של המחוז: מהשנה יתירו לתלמידים להביא את המכשירים הדיגיטאליים האישיים שלהם לכיתה:
this fall we will be seriously implementing a program to allow students to bring their own computing devices (BYOD) to school and use them in class. A few schools have been experimenting with this idea for a few years but now the concept has the blessing of the school board and the announced support of the top administrators, potentially making it harder for principals and teachers, especially in high schools, to avoid using technology for more than just standardized testing.
סטאמר מדגיש שהתכנית הזאת לא רק זוכה לברכת הנהלת המחוז, אלא שהיא תופעל בכל בתי הספר של המחוז (הגדול) שלו. זה יביא להתנסות נרחבת בכיתות רבות, ולכן, על אף העובדה שסטאמר יודע שרבים מהמורים אינם מבינים מה לעשות במציאות הכיתתית החדשה שתיווצר, הוא משוכנע שיש כאן בסיס שממנו משהו טוב יכול לצמוח.

שלושה שבועות אחרי פרסום המאמרון שבו הוא דיווח על המהלך הזה, סטאמר פרסם מאמרון נוסף בו הוא הביא שאלה שקורא אחד שאל בתגובה למאמרון הקודם. השאלה היתה די פשוטה: כיצד השימוש במכשירים דיגיטאליים אישיים באמת יקדם את הלמידה? האם הכוונה היא בסך הכל לאפשר לתלמידים להביא את המכשירים, ולהנחות את מורים לא להפריע להם כאשר הם יתנסו בלמידה באמצעותם? במילים אחרות – האם קיימת אסטרטגיה?

סטאמר איננו מתחמק מהשאלה הזאת, ומכיר בעובדה שמדובר בשאלה טובה, וחשובה. הוא מציין שבראש ובראשונה המטרה של מובילי המחוז היתה לקדם ספרי לימוד דיגיטאליים כדי לחסוך כסף, מתוך ההנחה שאם התלמידים ישתמשו במכשירים האישיים שלהם זה יזרז את התהליך של המעבר לספרים דיגיטאליים. אבל סטאמר מודה שמבחינתו יש מטרה אחרת, מטרה שאולי אפשר להגיד תופסת טרמפ על המהלך של המחוז:

From the point of view of some of us, there is another strategy, one that is a little more disruptive one that goes beyond simply shifting from analog materials to digital ones.
יש ערך לא מבוטל בספרי לימוד דיגיטאליים, אבל קיום הספרים האלה איננו מהווה שינוי מהותי בתהליכי הוראה ולמידה. לעומת זאת, מכשיר אישי בידי התלמיד בהחלט משנה משהו. לפי סטאמר, הלמידה תיעשה לפעולה אישית שעליה התלמיד יכול לשלוט. נכון להיום בית הספר ממשיך לקבוע את כללי המשחק, אבל סטאמר משוכנע שכאשר התלמיד יגיע לבית הספר עם מכשיר דיגיטאלי משלו יהיה כבר קשה לעצור את השינוי. הוא מציין שהקורא שלו שאל אם אנחנו פשוט נשתדל לא להפריע לתלמידים להשתמש במכשירים, ומדגיש שזאת איננה מה שהוא רוצה שיקרה:
Teachers still need to manage much of the process of learning in school. Manage but not control, a distinction that may be a difficult transition. Also tough, will be the realization that large parts of the curriculum are irrelevant when you have a room full of devices that can easily retrieve basic facts as well as communicate with anyone to develop the meaning of those facts.
לטווח הארוך המטרה של סטאמר היא הגדלת השליטה של התלמיד על הלמידה של עצמו, כאשר הגדלת השליטה צריכה לבוא יד ביד עם הגדלה של קבלת אחריות על הלמידה הזאת. אני מודה שאני חושש שיותר מאשר יש כאן קשר סיבתי מוכח, יש פשוט הבעת תקווה. אבל כמוהו, על אף העובדה שאינני משוכנע שהראשון בהכרח מוביל לשני, אני מקווה שאכן יש קשר בין השליטה לבין האחריות. ואולי הנסיון של המחוז של סטאמר מעיד על נקודת מפנה. בעבר המערכת החינוכית הכניסה מחשבים לתוך הכיתה מפני שהיא חשבה שאלה ישרתו את מטרותיה ההוראתיות. אם בעתיד הקרוב היא תפתח את שעריה למגוון כלים דיגיטאליים, נדמה לי שיהיה בכך ביטוי לשינוי מהותי בתפיסה, ופתח אמיתי לשימוש לימודי מוצלח של התקשוב בבית הספר.

מחשבים ניידים, וגישה חינוכית, בבית הספר

האם מחשבים ניידים אישים בידי תלמידי בית ספר מסייעים ללמידה? הדעות חלוקות, ותלוי מי שואלים, ולפי אילו אמות מידה מעריכים את הלמידה. יש מי שמצביע על מצגות PowerPoint, או על עבודות מעוצבות בקפידה, שתלמידים מכינים כעדות להצלחה של פרויקטים כאלה, ואילו אחרים טוענים שאלה אינם אלא מעטפת נוצצת ללמידה שטחית. לא חסרים תירוצים שיכולים להסביר העדר של הצלחה לימודית. לא פעם, כאשר הישגי התלמידים שלומדים באמצעות ניידים אינם תואמים את המצופה במבחנים סטנדרטיים חסידי פרויקטים כאלה מסבירים שהטמעת התקשוב היתה לקוייה (וזה בוודאי נכון). כמובן שיש גם מי שטוען שהערך האמיתי של פרויקטים כאלה איננו ניתן למדידה במבחנים סטנדרטיים. נדמה שכולם כבר גיבשו דעה בנוגע לכדאיות פרויקטים כאלה, ודיווחים מהשטח (או מחקרים) רק מצליחים לחזק את הדעות שכבר גובשו. ובכל זאת, כאשר כתבות על השימוש במחשבים ניידים בבתי ספר מתפרסמים, ראוי לקרוא אותן ולבחון מה ניתן ללמוד מהן.

כתבה כזאת התפרסמה לפני כמעט שלושה חודשים בעיתון במדינת מיין (ואני ראיתי אותה רק לפני שבוע). הכתבה היא סקירה יחסית ארוכה על תכנית למחשב נייד לכל תלמיד במדינה שהשנה מלאו לה עשר שנים. השנה, בעלות של $11 מיליון למשלם המיסים של המדינה, כל תלמיד במיין בכיתות ז' ו-ח', וכל מורה של הכיתות ז' עד י"ב, צוייד במחשב נייד. בנוסף, באמצעות פרויקט "צדדי", כ-60% מכל תלמידי התיכון של המדינה קיבלו מחשבים ניידים.

ומה בכתבה? נדמה לי שסיכום הביניים מצביע על הצלחה לא קטנה, אם כי הרושם הכללי הוא פוחת או יותר סתמי. אנחנו קוראים, למשל, שהמחשבים יוצרים יותר עניין בלימודים:

Laptops make learning and schoolwork more interesting, students and teachers said. “When kids are engaged, you can teach them anything,” said Jeff Mao, who oversees instructional technology for the Maine Department of Education.
עם זאת, אותו מפקח מוסיף שעל אף העובדה שלא הבטיחו שיפורים בכתיבה, כך קרה. היו גם שיפורים, אפילו משמעותיים, בציונים במתמטיקה. ואנשי החינוך של המדינה מציינים שאולי ההישג המשמעותי ביותר של פרויקט הניידים נמצא ביצירת שוויון הזדמנויות לכל תלמידי המדינה. (מביאים כדוגמה פרויקטים מדעיים שבהם משפחות עם אמצעים הקדישו משאבים רבים ושאיתם משפחות דלות אמצעים לא יכלו להתחרות, ואילו בעידן המחשבים הניידים לכולם אותם אמצעים.)

ויש, כצפוי, התייחסות לשימוש בניידים לבדיקת חשבונות Facebook במקום בשיעורים. וגם כאן אין הרבה חדש, אם כי יש דיווחים די מעודדים. האחראי לתקשוב במחוז אחד (שהיה מורה בכיתה לפני עשר שנים כאשר הפרויקט יצא לדרך) בדעה שאין לחסום את השימוש בו:

In class, teachers set boundaries, he said. “Some say, 'It's OK to check your Facebook if you're done with your work, but you have to let me know you're doing it.'”

Besides, he said, the laptops go home, where kids have access to all sites. And students are going to grow up, go out into the world where there is all kinds of social networking.

בכתבה מראיינים את מי שהיה מושל מדינת מיין כאשר פרויקט המחשבים הניידים התחיל, ושהיה בין יוזמיו. סיפור אחד שהוא מספר נראה לי משמעותי במיוחד:
King recalled Mt. Ararat High School students who interviewed him last spring about energy. The students came over, opened their laptops, pushed a tape recorder button and began asking questions.

“As I'm answering, one student's Googling things I said, asking follow-up questions. This went on for 45 minutes,” he said.

King said he watched and smiled, pleased to see how at ease the students were using their laptops.

נדמה לי שהסיפור הזה ממחיש שהחשיבות הגדולה ביותר של פרויקט המחשבים הניידים איננה נמצאת במתרחש בתוך בתי הספר, אלא ביכולת של התלמידים לתפקד כאזרחים אחראיים בחברה. הרי כולנו יודעים שלא רחוק היום שבו כלים דיגיטאליים רבי עוצמה יימצאו בידי כל אחד. והיות שכך, חשוב שבתי הספר יעזרו לתלמידים ללמוד להשתמש בהם בתבונה. והדרך לעשות זה הוא … להפוך את הכלים האלה לחלק בלתי-נפרד מחוויית הלמידה. מעודד מאד לקרוא שאחד המרואיינים לכתבה מציין ש:
Learning happens best when you make mistakes
נדמה לי שבכתבה הזאת אנחנו פוגשים מערכת חינוכית שכנראה מצליחה לאפשר לתלמידיה, וגם למוריה, להתנסות, וגם לטעות. הדוגמאות להצלחת הפרויקט שבכתבה אינם בהכרח מלהיבים. אבל הנכונות להתנסות ולפלס דרך שבאה לביטוי בכתבה יוצרת את התחושה שמיין בדרך הנכונה.

אולי מכל דבר אחר בכתבה, התרשמתי ממשהו שאיננו כתוב בו, אלא שמתגלה באחד הצילומים שמלווים את הכתוב. הצילום מראה שתי קבוצות של תלמידים עם מחשבים שיושבים על הרצפה במסדרון בית הספר. הכותרת שמלווה את הצילום מסביר שהתלמידים עובדים על פרויקטים לבית הספר. אינני יודע הרבה על בתי הספר של מדינת מיין, אבל אני בטוח שבית ספר שמוכן לאפשר לתלמידים לעבוד עם מחשבים ניידים בישיבה על הרצפה במסדרון הוא בית ספר שמסוגל להפיק תועלת מהמכשירים האלה טוב יותר מבית ספר שמגביל את ה-"למידה" בהם לכיתות בשעת שיעור.

לא לזאת הכוונה

טים סטאמר מתוסכל. הוא מסביר שהגדרת התפקיד של המשרד במערכת החינוכית של המחוז בו הוא עובד היא "הטמעת טכנולוגיה חינוכית" (instructional technology integration). התחום הזה מעניין ומעסיק את סטאמר. הוא אוהב את העבודה שלו. אבל יש בעיה:
much of what we actually do has nothing with either “instructional technology” or instruction.
ואם המשרד בו סטאמר עובד איננו עוסק בהטמעת טכנולוגיה חינוכית, במה הוא כן עוסק? הפרויקט המרכזי, שזוכה למספר הרב ביותר של עובדים ושל שעות עבודה, הוא מאגר שאלות גדול שמשמש מורים להרכבת מבחנים. סטאמר מוסיף שהמשרד מקדיש משאבים רבים לשני מאגרים נוספים – מאגר ממוחשב שמכיל פעילויות (מורשות) רבות שממנו מורים יכולים לתכנן מה לעשות בכיתה, ומערכת מידע מקיפה שמכילה מידע ניהולי רב. עבור כל אלה סטאמר מדגיש – אלה אינם טכנולוגיה חינוכית. ואם לא, מה כן? סטאמר כותב:
Simple. It’s anything that students use to develop and enhance their learning. Or, in the words of our school board, students should “use technology to access, communicate, and apply knowledge and to foster creativity”.
סטאמר איננו טוען שהעיסוקים של משרדו אינם חשובים. הוא מכיר בעובדה שלאור המורכבות ההולכת וגדלה של מערכות, בתי ספר זקוקים לכלים ניהוליים משוכללים. אבל הוא מוחה על כך שמשאבים רבים כל כך מוקדשים למה שבעיניו משני לעיקר. התוצאה עגומה:
students have fewer and fewer tools for all that creating, communicating, and collaborating we say we want the kids to be doing.
אפשר להבין את התסכול שלו. ולמרבה הצער, המצב שסטאמר מתאר איננו ייחודי למחוז שלו.

דווקא ללמידה כזאת הכוונה

לפני יומיים כתבתי כאן על נסיעתו של בריאן קרוסבי לצפות בהמראה (שלא יצאה לפעול) של מעבורת החלל Endeavor. ציינתי שהנסיעה של קרוסבי, והדרכים שבהן הוא ניסה לקרב את תלמידיו לחקר החלל, מצביעות על היכולת של התקשוב להרחיב ולהעמיק את החוויה הלימודית בבית הספר.

אבל למען האמת, לא היה צורך לחכות לנסיעה של קרוסבי לפלורידה ללמוד את זה. במהלך השנים הוא מפעיל את תלמידיו בפעילויות לימודיות רבות, ומדווח עליהם בבלוג שלו. תיאור של כמה מהפעילויות האלו אפשר למצוא במאמרון שהתפרסם לראשונה לפני שנתיים, במאי של 2009. לפני חודש קרוסבי פרסם את המאמרון הזה שוב. הוא נזכר בו בעקבות הרצאה של אלן נובמבר במסגרת TEDxNYED (הרצאות TED בתחום החינוך שנערכו בניו יורק). בהרצאה הזאת נובמבר שאל "האם תלמידיך ישאירו מורשת?" (Are your students leaving a legacy?). קרוסבי הרהר שתלמידיו אכן "משאירים מורשת", ובמאמרון שהוא פרסם שוב הוא מתאר את המורשת הזאת.

קרוסבי מונה פעילויות רבות שבהן תלמידיו עסקו במשך שלוש השנים שהוא לימד את אותה הכיתה (במונחים ישראליים אפשר להגיד שהוא היה מחנך הכיתה בכיתות ד', ה', ו-ו'). בין היתר הוא מציין בלוגים אישיים, השימוש ב-Skype כדי לשתף תלמידה שעקב מחלה נאלצה ללמוד מהבית, מפגשים עם כיתות במדינות שונות כאשר באמצעות ה-Skype תלמידיו נתנו משוב על פרויקטים של הכיתות האחרות, בניית ויקי על בעלי חיים שכלל שיעור וסרטון וידיאו על כיצד "לתכנן" בעל חיים, כתיבת סיפורים באופן שיתופי עם תלמידים במדינות אחרות באמצעות מסמכים של גוגל, ועוד. הוא מדגיש שעבור רבים מתלמידיו האנגלית היא שפה שנייה. כאשר הם התחילו לנהל בלוגים בכיתה ד' המאמרונים שלהם היו מלאים בשגיאות כתיב והיה עליהם לערוך אותם שוב ושוב עד לפרסום. אבל לקראת סיום שלוש השנים הכתיבה זורמת והתלמידים אוהבים לכתוב. קרוסבי כותב:

I’ve left plenty out here to save space, but the point is these students have left a mark, a legacy that will survive their graduation to middle school and beyond. Not only have they done community service that effects their community, but they have participated globally and left the archive for others to ponder and I hope improve on. Most importantly they have vastly improved their writing, research, communication and numerous other skills along the way. They were only held back by my limitations and the limitations of the system.
אין לקרוסבי זמן לנוח על זרי דפנה. אחרי סיום עבודתו עם הכיתה שעליה הוא כתב במאמרון הוא שב לכיתה ד', ולפעילויות חדשות. מחר (4.5.2011), למשל, הכיתה שלו מפריחה בלון מזג אוויר לסטראטוספירה. על הבלון יהיו מצלמות, כלי מדידה שונים, ניסויים שתלמידיו עיצבו, ופתקאות עם הבעות תקווה שנשלחו לכיתה של קרוסבי מכל העולם.

לפני כשבוע, ברשת החברתית שלובים, התפתח דיון סביב השאלה "האם אין אנו מייחסים חשיבות יתרה למבחנים הבינלאומיים?" נדמה לי שכל מי שהגיב שם ציין, במידה זאת או אחרת, שהם היו מעדיפים יותר דגש על פעילויות לימודיות מאשר על הכנה למבחנים. בריאן קרוסבי מהווה דוגמה מצויינת למורה שעוסק בחינוך כמו שהוא צריך, ויכול, להיות.

קרוסבי, כמובן, איננו המורה היחיד שמוצא דרכים להשתמש בתקשוב כדי לקדם חינוך ולמידה במקום ציונים במבחנים. יש רבים אחרים שעושים זאת, ורק חלק מהם מוכרים לנו בזכות הבלוגים שהם מנהלים. כמו-כן, לא יהיה זה מוצדק ליצור את הרושם שצריכים לנסוע רחוק, או לעבור לאנגלית, כדי למצוא דוגמאות טובות. אינני יודע אם הפעולות של הכיתה שלה שעליהם חניתה חן מדווחת בבלוג שלה מסייעות לתלמידיה להצליח במבחנים בינלאומיים, אבל אני בטוח שהן מסוג הפעולות שהם יזכרו לשנים רבות. הן בוודאי מסוג הפעולות שיכולות להוות "מורשת" שתלמידיה משאירים אחריהם. על אף העובדה שאני מניח שדי מייגע שאני חוזר על הנקודה הזאת שוב ושוב, הפעולות שלה, כמו אלה של קרוסבי, ובוודאי של עוד מורים בארץ שאינני מכיר, מראות שהתקשוב יכול למלא תפקיד חיובי מאד בהעמקת חוויית הלמידה, ובחינוך האדם.

זאת הזדמנות למידה

בהודעתו האחרונה ב-Twitter, נכון לכתיבת המאמרון הזה, בריאן קרוסבי מדווח שהוא חזר הביתה לנבדה מפלורידה. בכך מסתיים, פחות או יותר, סיפור שהוא, יחד עם תלמידיו וקוראיו, קיוו שיתפתח אחרת. אבל על אף האכזבה, יש כאן סיפור מרתק שראוי שיסופר.

קרוסבי הוא מורה בבית ספר יסודי במדינת נבדה. במשך חמש השנים האחרונות הוא מדווח בבלוג שלו (Learning Is Messy) על העבודה בכיתות שלו, כיתות עם הרבה תלמידים טעוני טיפוח וגם עם שימוש נרחב בתקשוב. קרובסי נבחר, כנראה באופן אקראי, להיות אחד מתוך 150 משתמשי Twitter, לצפות בהמראה של מעבורת החלל Endeavour בטיסה האחרונה שלה, והאחת-לפני-האחרונה של פרויקט מעבורות החלל של NASA. ההמראה היתה אמורה להתרחש לפנות ערב שעון ישראל ביום שישי, ה-29.4.2011, אבל זמן קצר לפני ההמראה התגלתה בעיה בתנורים של הדלק והיא נדחתה למועד מאוחר יותר. קרוסבי ושותפיו היו משלחת ל-Tweetup – מפעל של NASA בו אזרחים מן השורה מוזמנים לסייר במרכז החלל, לפגוש את האסטרונאוטים, לצפות בהמראה, וכמובן גם לדווח על כל זה באמצעות Twitter. די בצדק, סוכנות החלל רואה ב-Tweetup אמצעי לקרב אזרחים לתכניות שלה.

לפני חמישה שבועות קרוסבי דיווח לראשונה על האפשרות שישתתף במשלחת, וגם על כך שהוא שוחח עם תלמידיו על האפשרות הזאת:

I informed my students today of my possible trip by having them spend 15 minutes researching the Space Shuttle Endeavour (which I managed to mis-spell “Endeavor” … which they happily informed me as their search began). Once they had learned a bit I explained what might be happening. They were pumped!
אבל בתחילת החודש הטיסה, שתחילה נקבעה ל-19 באפריל, נדחתה ל-29 לחודש. עבור קרוסבי השינוי היה קצת בעייתי. הוא איננו מקל ראש בהתחייבויות שלו לתלמידיו, והתאריך החדש כמעט התנגש עם תכניות חשובות של הכיתה. והיתה, כמובן, בעיה נוספת: NASA אמנם הזמינה אותו לצפות בהמראה, אבל היה עליו לשלם על הטיסה לפלורידה ועל השהות בבית מלון, ועל משכורת של מורה המימון של אלה לא היה דבר פשוט. הוא זכה לתמיכה כלכלית מסויימת משותפים שלו לפרויקטים תקשוביים בהם הוא משתתף, כולל נקודות לנסיעה שנתרמו לו. מורים רבים שקראו את ההזמנה של NASA הבינו שמדובר בהזדמנות למידה מיוחדת.

כאשר מ-NASA הודיעו על דחיית ההמראה נמסר שיש סיכוי שהדחייה תהיה של יומיים או שלושה ימים, ושאנשי ה-Tweetup מוזמנים להשאר. אבל קרוסבי היה חייב לחזור לבית הספר. ב-Twitter הוא הודיע:

Message in this for our students. Space is hard. … but keep on problem solving until it happens.
כמו-כן, בנוסף להודעות שלו ב-Twitter, קרוסבי גם פרסם מאמרונים בבלוג של הכיתה שלו. שם הוא כתב לתלמידיו על המתרחש יותר בהרחבה (Twitter איננו מתאים לאריכות בכתיבה), וגם נתן להם משימות כתיבה. מיד אחרי ההודעה על דחיית ההמראה הוא ביקש מתלמידיו לחשוב על אכזבות שהם חוו:
Things can happen that disappoint us. Sometimes that disappointment can make us angry, frustrated and even fearful. But in my experience that disappointment often changes later. Things happen and we get to do what we missed later. Or because we couldn't get that or do that we get to do something else instead. Think about a time that you were disappointed about something you couldn't get or do, but later things worked out or you got over it. Write about a time that you were disappointed. Tell what you were disappointed about and what happened afterwards.
במאמרון שהוא פרסם אחרי שנחת חזרה בנבדה קרוסבי מסכם את החוויה. כצפוי, על אף האכזבה, הוא לא רואה אותה ככשלון.
A waste of time? Hardly. My trip made people where I’m from more aware of what school could become. Our local paper did a short article, and although I was supposed to Skype in an interview (the usual “convention effect” bogged the internet to a crawl) I did do a phone interview with a TV station as well. Even before I left on my trip I was asked by teachers and parents to explain what I was doing and what educational impact it could possibly make … so I had those conversations too.
הוא מוסיף שהוא חזר לבית ספר עם מספר רעיונות לניסויים מדעיים ולמשימות כתיבה, ושדרך המיידיות של הדיווחים שלו, הן במילים והן בצילומים, נדלק אצל תלמידיו החשק ללמוד עוד. יש משהו בהרפתקה של קרוסבי שמעורר נשכחות מהאינטרנט הלימודי מלפני עשור. היום הדגש הוא על תקשוב בשירות ההישגים הלימודיים, ולא בשירות החוויה הלימודית. קרוסבי כותב שהנסיעה שלו ל-NASA הגבירה את המודעות למה שבית הספר יכול להיות. אולי היה נכון יותר לכתוב מה שבית הספר היה צריך להיות. לא לפני יותר מדי זמן רבים מאיתנו חשבנו שבעזרת האינטרנט בית הספר אכן יתפתח בכיוון ההוא. הדיווח של קרוסבי מצית את הגלחת שעדיין לא כבתה, ואת התקווה שאולי זה עוד עתיד לקרות.

לשנות את המשחק ולוותר על המשחק?

במהלך השנים לארי קובן צבר נסיון רב בבדיקה של אופנות של טכנולוגיה לימודית. אני מניח שבגלל זה הוא קטן אמונה בנוגע ליכולת של טכנולוגיה זאת או אחרת, כולל התקשוב, לחולל ניסים בחינוך. הספקנות הזאת באה לביטוי באירוניה של הפיסקה הפותחת של מאמרון חדש שהוא פרסם בבלוג שלו:
The image of kindergartners touching iPad screens for letters of the alphabet makes concrete the promise of five year-olds reading soon. Another technological miracle.
קובן כותב על מבצע של מחוז במדינת מיין לחלק מכשירי iPad חדשים (iPad2!) לכל ילד גן חדש במחוז בשנת הלימודים הקרובה – 285 תלמידים בסך הכל. טום מוריל, מפקח המחוז, משוכנע שהמכשיר "משנה את המשחק", ושהוא מגדיר מחדש כיצד מלמדים ולומדים. אין ספק שמכשיר ה-iPad הוא מכשיר נפלא, בעל יכולות רבות ומגוונות. ואולי בדיוק בגלל זה רצוי לשאול לשם מה ישתמשו בהם בגני הילדים של המחוז. התשובה היא, כנראה, לרכישת יסודות הקריאה. מתוך כתבה על הנושא באתר של עיתון של מדינת מיין:
Mauri Dufour, a K-6 interventionist, showed a video of kindergarten students learning their letters on an iPad. Four letters popped up on the screen. Students had to quickly identify which one was a B or a P or an M. The 5-year-olds correctly identified the letters, laughing as they worked.

Dufour said last fall she was working with one kindergartner who was struggling to learn his letters. She handed him her iPad, which has programs for children to learn letters and sounds. Within two weeks, he knew 12 to 14 letters. And within six to eight weeks, the boy knew all of his letters. He was back in class doing grade-level work.

אין ספק שחשוב מאד שילדים ילמדו לקרוא, אבל יש בכל זאת טעם לשאול אם באמת יש צורך במכשיר שעולה $500 על מנת לפתח את היכולת הזאת. ויש, כמובן, שאלה עוד יותר חשובה: האם גן הילדים הוא המקום הנכון להקנות את יסודות הקריאה? אולי עדיף לאפשר לילדי הגן לשחק קצת יותר (אפילו עם מכשירי iPad) ולהכין אותם קצת פחות ללימודי ההמשך? קובן כותב על המעגליות שבגישות חינוכיות כלפי ילדי גן:
Early childhood education has experienced value-driven ideological cycles in preschools, kindergarten, and primary grades since the late-19th century alternating between programs that are child-centered (i.e., play, exploration, discovery) and academic learning (i.e., basic reading and math skills). Even though in 2011 there are many child-centered (and hybrid) kindergartens and preschools that include age-appropriate academic knowledge and skills, in the past three decades, kindergartens and preschools including Head Start (established in the mid-1960s) have shifted toward academic boot camps for the primary grades.
כפי שכתבתי בעבר, על אף העובדה שאינני מתנגד לשימוש בו, בשלב הזה אינני משוכנע שה-iPad הוא מכשיר נחוץ בחינוך. אבל במקרה של המחוז המדובר במיין, זה איננו הנושא המרכזי. הרי אם קברניטי החינוך של מיין רצו לשים את המכשירים האלה בידי הילדים כדי שהם יוכלו לשחק איתם, היה אולי טעם לשאול אם לא עדיף שהילדים ישחקו בקוביות ובארגז החול, אם כי אישית, לא הייתי מתנגד שהם גם יבדקו מה אפשר לעשות עם ה-iPad. אבל זאת כנראה איננה הכוונה כאן. מובילי המחוז מעוניינים במכשירי ה-iPad כדי ללמד את הילדים לזהות את האותיות ואת הספרות כדי "לקדם" אותם בלימודים. קובן כותב על המגמה הבעייתית הזאת:
Since NCLB, The sole focus on academically preparing high school students for college and the labor market has filtered down into middle schools (got to take Algebra!) and elementary grades with increased homework and testing. And, finally, slammed into kindergarten and preschool. Now kindergartners have homework. Five year-olds are tested for recognition of letters, colors, and counting numbers. Just as high school is now supposed to prepare graduates for college, preschools and kindergartens are supposed to prepare children for the rigors of reading, math, science, and testing in elementary school.
יש כאן תפיסה מעוותת של המושג "חינוך", וחבל שמכשיר מלא אפשרויות כמו ה-iPad יגויס לשירות התפיסה הזאת.

כאחרית דבר למאמרון הזה, יש טעם להזכיר עד לאיזו מידה של גיחוך הדברים יכולים להגיע. לפני חודש העיתונים בניו יורק דיווחו על תביעה משפטית של אם לילדה בת ארבע. האם טוענת שבגן שאליו היא שלחה את בתה, בעלות של $19,000 לשנה, הבת נאלצה לבלות במשחק עם בני שנתיים ושלוש במרבית הזמן, במקום שהיא תעסוק בהכנות למבחנים כדי שהיא תוכל להתקבל לבית ספר יסודי מובחר. בלשון התביעה (לפי הניו יורק טיימס):

The school proved to be not a school at all, but just one big playroom.
אינני שולל את הזכות של משפחה בעלת אמצעים להוציא $19,000 לשנה על גן ילדים. כמו-כן, לגיטימי שמשפחה תרצה להבטיח חינוך מצוין לילדיה. ובכל זאת, נדמה לי שמשהו פגום כאן בסדר העדיפויות החינוכי של המשפחה הזאת, וגם, אם כי במידה קטנה יותר, אצל מנהיגי החינוך של מדינת מיין.

קואליציה איננה עדות להסכמה

לפני חודש סילביה מרטינז פרסמה מאמרון קצר בבלוג שלה. המאמרון הכיל שני סרטונים של הרצאות TED – אחד של קונרד וולפרם (אחיו של סטיבן וולפרם) והאחר של סלמן חאן, מייסד ה-Khan Academy. שני הסרטונים (שניהם באורך של כ-15 דקות) עוסקים בהוראת המתמטיקה בבתי הספר. על ההרצאות האלה מרטינז כתבה:
Both these talks are about “improving education with technology” – but they couldn’t be further apart in world view.
מרטינז כתבה שוולפרם דיבר על הפוטנציאל של מחשבים לעזור לתלמידים להבין מתמטיקה ולראות כיצד היא באה לביטוי בעולם. לעומת זאת, היא ציינה, חאן דיבר על השימוש במחשבים כדי לקיים את ההוראה המסורתית בצורה יעילה יותר. היא ביקשה מקוראיה להשוות בין שתי הגישות, אם כי לא היה קשה לנחש איזו גישה עדיפה בעיניה.

ההבדלים בין הגישות די ברורים. וולפרם מרכיז:

stop teaching calculating, start teaching math
בהמשך הוא מסביר שהמתמטיקה מורכבת מארבעה חלקים – העלאת שאלות, הבעת בעיה אמיתית כבעיה מתמטית, חישובים, וחזרה לעולם האמיתי כדי לאמת את החישוב. אבל לפי וולפרם בית הספר מקדיש בערך 80% מהזמן של הוראת המתמטיקה לנסיון להסביר כיצד לעשות את החישובים על נייר, על אף העובדה שהשלב הזה הוא היחיד שהמחשב יכול לעשות טוב יותר מהאדם. הוא טוען שעלינו להשתמש במחשבים לבצע את החישובים, ולעזור לתלמידים לבצע את השלבים האחרים. הוא מוסיף:
Just because paper was invented before computers doesn’t mean that we have to calculate on paper before we can calculate with computers.
הרצאתו של חאן עוסקת דווקא בשלב השלישי שוולפרם רואה כשולי. הוא טוען שבעזרת סרטי ההדרכה המפורטים שהוא מעלה לרשת תלמידים יכולים ללמוד בקצב האישי שלהם. הם יכולים לצפות בסרטונים (בבית) כמה זמן שדרוש כדי להבין את הדברים. ואז, בכיתה, המורה יכול לתת עזרה אישית למי שזקוק לה. השיעור בכיתה איננו מכוון אל תלמיד ממוצע (שאיננו קיים). בדרך הזאת, הוא טוען:
teachers use technology to humanize the classroom
כזכור, מרטינז ביקשה מקוראיה להשוות בין ההרצאות. ניסיתי לעשות זאת, עד שנתקפתי במחסום כתיבה (ובמספר לא קטן של מטלות אחרות). המחסום הזה השאיר את הבלוג הזה דומם לתקופה די ארוכה. אבל זאת לא היתה הסיבה היחידה שהיה לי קשה לערוך את ההשוואה שמרטינז ביקשה. משהו בבקשה שלה צרם לי, והתקשיתי לשים עליו את האצבע.

נקודה שעליה אני חוזר (אולי אפילו יותר מדי) בדפים האלה היא שהתקשוב בחינוך יכול לשרת אדונים שונים. בדומה לסיפור הידוע על חוכמי הודו העיוורים והפיל, לא כל מי שמדבר או כותב על התקשוב החינוכי מתכוון לאותו הייצור. יש מי שרואה את העיקר ביכולתו של התקשוב לאסוף ולנתח נתונים על לומדים, ואחר שמתלהב רק מהחסכון הכספי שבהעברת ספרי לימוד מודפסים לפורמט דיגיטאלי. יש מי שמשוכנע שהתקשוב צריך לשכלל ולייעל את ההוראה המסורתית, ואחר שרואה אותו כמנוף לקידום הלמידה ההבנייתית. כל הגישות האלו דרות יחד במשפחת תקשוב חינוכי אחת. יחד הן מהוות קואליציה רחבה, ובעשייה החינוכית היום-יומית אפשר למצוא את כולן זו לצד זו, אפילו בתוך אותו בית ספר. הגישות אולי מנוגדות זו מזו, אבל מפני שהן ממלאות נישות שונות בפסיפס החינוכי, קשה לקבוע שאם גישה אחת "נכונה" אחרת היא "מוטעית".

וכאן נמצא הקושי שלי. אני מניח שעבור כל מי שקורא את הבלוג הזה די ברור שאני מזדהה הרבה יותר עם הגישה של וולפרם מאשר עם זו של חאן. אבל אינני בטוח שצריכים לבחור ביניהן. וולפרם, הרי, דיבר על מה כדאי ללמוד, ואילו חאן דיבר על איך כדאי ללמוד אותו. ואם כך, כל אחד יכול לטפל בתחום השונה שלו, ואפשר להגיע לעמק השווה, לא?

אז זהו – שלא! המאמרון הראשון של מרטינז, מאמרון שבו היא הזמינה אותנו להשוות בין שתי הגישות, היה די קצר. שלושה שבועות אחרי פרסום המאמרון ההוא היא פרסמה עוד ארבעה מאמרונים, ארוכים ומפורטים, בהם היא מנתחת לעומק את הבעייתיות של ה-Khan Academy בעיניה (החלק הרביעי, המכיל קישורים ליתר החלקים, כאן). מכלול המאמרונים מהווה מסמך מרתק, וכל נסיון לתמצת אותם יפחית מערכם. מרטינז מתייחסת למגוון נושאים. בין היתר היא שואלת אם הנסיון באמת מלמד שתלמידים לומדים מסרטוני הסבר, ואם הוראת המתמטיקה ברצף מוגדר של שלבים ברורים היא דרך הוראה יעילה. היא מסבירה שהטענה שאנחנו זקוקים ל-"איזון" בהוראת המתמטיקה (טענה שלכאורה מצדיקה השימוש בסרטונים של חאן) מתעלמת מהעובדה שנכון להיום אין בכלל איזון והרוב המכריע של ההוראה היא כבר בסגנון של הסרטונים של חאן.

לקראת סוף המאמרון האחרון מרטינז כותבת:

Khan Academy is the system’s pushback against real curriculum reform. In “Reversal #2″ that Papert talks about, we see he has explicitly predicted Khan Academy. The system likes the status quo and things that support the status quo have a predictably comfortable feel to them. Then we get to call it a revolution without changing a thing….

… although I said that the discussion about Khan Academy is not about educational technology, it should be, because it’s the perfect example of a wolf in sheep’s clothing “technology revolution” that really supports the status quo.

ציינתי שתחום התקשוב החינוכי הוא "קואליציה". הנסיון מלמד שזה אכן נכון. אבל חשוב לזכור שעל אף העובדה שקואליציות נוצרות כדי לקדם מטרות משותפות, הן מורכבות ממחנות שבנקודות מהותיות אינם מסכימים זה עם זה. כך גם לגבי הקואליציה של התקשוב החינוכי – אפילו אם המחנות מדברים כמעט באותה שפה, כל אחד מפרש את הדברים אחרת, ותוך כדי "שיתוף פעולה" כל אחד מנסה לקדם את סדר היום הספציפי שלו. נדמה לי שזאת הסיבה שהבקשה של מרטינז להשוות בין שתי הגישות צרמה לי. הרי אם הדברים שעליהם מדברים וולפרם וחאן מתייחסים לתחומים משיקים אבל בסופו של דבר שונים, אין צורך לבחור ביניהם. אבל בסוף סידרת המאמרונים שלה, סידרה שבה היא מנתחת את הפרויקט של חאן לעומק מהיבטים רבים, מרטינז מסיקה מסקנה חשובה. בסיום המסע הארוך שלה היא מבהירה לנו (וגם לעצמה) שעל אף העובדה שבתחילת המסע היא כתבה שהדיון בפרויקט הזה איננו דיון בטכנולוגיה חינוכית, בעצם כך כן המצב. ומפני שכך, לגיטימי להשוות, וגם לקבוע דעה. והדעה שלי? מרטינז צודקת – יפה ומרשים ככל שיהיה, הפרויקט של חאן מנציח תפיסה חינוכית שיש לקוות שהחדירה המסיבית של התקשוב לתוך בתי הספר תצליח לשנות.

ללמוד מהצפייה בתלמידים

ג'ונתן מרטין הוא מנהל בית ספר של חטיבת ביניים ועליונה במדינת איריזונה, בית ספר של 1:1. כיאה למנהל טוב, הוא נוהג להכנס לכיתות כדי להתרשם מהמתרחש בהן. במאמרון בלוג שהתפרסם לפני שבוע הוא כותב על אחד הביקורים האלה.

מטרין מיקם את עצמו מאחורי התלמידים וצפה בכיצד התלמידים השתמשו במחשבים שלהם במהלך השיעור. הוא מציין שהשיעור בו צפה היה של מורה מנוסה שניהלה דיון ער עם תלמידיה. לפעמים הנקודות שהיא העלתה לא נראו קשורים לעולמם של התלמידים, ואילו בפעמים אחרות הדברים היו קשורים ישירות למציאות שלהם. הפעילות של התלמידים מול המחשבים שיקפה היטב את המתרחש בשיעור:

The laptop screens which I watched, from the back, corresponded in near- perfect correlation. When the topics appeared relevant to students, the note-taking pages appeared; when the topics veered to the arcane and irrelevant, the screens veered to facebook, gaming sites, and other distractions. Not all of them, of course, not at all. But a number of them did, in close correspondence to the relevance of the topics.

When our very fine teacher moved towards more discussion, though, asking questions to facilitate conversation, something else fascinating happened. Nearly half of the screens veered away from both note-taking pages and distractions; appearing instead were google, wikipedia, and other information source sites. I carefully approached several screens, and took note of their search topics: all of them were dead-on the discussion subject.

לפעמים התלמידים פשוט חיפשו הגדרות של מונחים, ולפעמים הם חיפשו מידע שהבהיר את הרקע של הנושא, או שהתייחס להשתמעויותיו. מרטין מוסיף שבמספר מקרים המידע שהתלמידים מצאו השתלב לתוך הדיון בכיתה. הוא מכנה את הדרך בה התלמידים השתמשו במחשב בשיעור "עיבוד מקבילי", ורואה בו חיוב רב. הוא מודע לכך שלפעמים בשעת שיעור התלמידים משתמשים במחשבים לצרכים לא לימודיים, אבל הוא משוכנע שהשימוש החיובי עולה בהרבה על הניצול לרעה, והוא איננו רוצה לחסום אתרים כדי לכוון את השימוש לצרכים "חינוכיים" בלבד. מרטין גם מודע למסר הסמוי הבעייתי בחסימת אתרים, גם אם לפעמים מוצדק לחסום:
We are also saying, when deciding to ban “distractions,” that every minute a student is at school they are under our dictates for how they spend their time, and that we have determined there is no value for them, even in their break times, to socially network or game; this is a hard proposition for this principal to endorse.
הסיפור של מרטין מאד מרשים. מעודד לקרוא את דבריו של מנהל שמוכן להתמודד עם החופש שהגישה הפתוחה לאינטרנט מאפשר. אבל דווקא נקודה אחרת בדבריו של מרטין, טיפה מובלעת, נראית לי עוד יותר חשובה כאן. עוד היום, ברגעים מסויימים בשיעור, יש מורים שמצווים על תלמידיהם להניח את העפרונות שלהם "כדי להתרכז". טענות התלמידים שדווקא השירבוט לתוך המחברת עוזר להם להתרכז נופלות על אוזניים ערלות, אבל התלמידים בכל זאת צודקים. בנוסף, קשה לשים כלי "פתוח" בידי התלמיד ולקבוע עבורו כיצד ישתמש בו. באותה המידה שאפשר להשתמש בו להעתיק את הלוח, אפשר גם לכתוב פיתקה לתלמיד אחר. מחשב נייד בידיו של התלמיד הוא הרבה יותר מאשר רק עפרון (ואפשר לעשות איתו הרבה יותר מאשר רק להעביר פתקאות). הוא כלי בעל עוצמה רבה. אבל הוא הכלי שהיום נמצא בידי התלמידים, ועליהם ללמוד להשתמש בו ביעילות. רק אם יאפשרו להם להתנסות בו הם ילמדו לעשות זאת. וטוב שג'ונתן מטרין (ויש לקוות גם מנהלים אחרים כמוהו) מבינים זאת.

הכנה לאזרות טובה

לפני כחודש אברום רותם ועידית אבני פרסמו מאמר המפריך מספר הנחות שגויות בנוגע לסכנות שאורבות לתלמידים הפעילים ברשתות חברתיות. בין היתר הם מביאים נתונים שמראים שטענות נפוצות שנחשבות בציבור הרחב כאמיתות כמו:

  • הרשת היא מקום מסוכן. רוב הילדים נפגעים בה, או
  • יש הרבה מקרים של תקיפות, אונס ואף רצח של ילדים שנפגשו עם אנשים שהכירו רק ברשת

פשוט אינן נתמכות על ידי העובדות. הפרכת ההנחות האלו נחוצה מאד במערכת החינוכית. אם היא תהיה קשובה למה שאברום ועידית כותבים יש סיכוי שהתייחסות המערכת לרשתות חברתיות תהיה, סוף סוף, שקולה ומאוזנת יותר.

זה יהיה, ללא ספק, צעד חיובי בכיוון הנכון, אם כי אפשר לקוות לצעדים נוספים. כתבה מסוף החודש הקודם בעיתון אוסטרלי מדווחת שב-86% מבתי הספר של אוסטרליה הגישה ל-Facebook חסומה (וב-57% YouTube חסום, וב-14% ויקיפדיה). אבל מה שמעניין בכתבה הן התגובות של מספר מורים למצב הזה:

Some educators say the social-media bans in schools are overkill and privacy fears have overshadowed the positive educational opportunities social media can offer students. They argue the best way for students and teachers not to fall victim to technology is to use it and understand so they can control it. ….

The ban also fails, they say, to take into account the role social networking has had in real-world events – most recently the civil uprising in Egypt – and dismisses some of the rich and meaningful ways students use it, including to display grief and to rally for causes.

הכתבה מביאה את דבריו של מנהל אחד שטוען שמפני שתפקיד בית הספר הוא להכין תלמידים להמשך החיים, בית הספר הוא דווקא מקום מתאים לשימוש ברשתות חברתיות:
Part of preparing students for life is training them about how to use social networking, a policy which inhibits or restricts social-networking sites may work in the short term but will not help with equipping a student with the skills for life.
מחקר שהתפרסם לאחרונה מבקש לבדוק אם ההשתתפות ברשתות חברתיות יכולה לתרום לפעילות חברתית פוליטית בעולם המערבי (כידוע, הדיון בעניין מקומן של הרשתות בתמורות החברתיות בעולם השלישי ער למדי). לפי כתבה ב-Christian Science Monitor מלפני בערך שבועיים המחקר גילה ש:
Youths involved in online groups based on common interests, even if those interests were not political, were more likely to increase their level of volunteering, charitable giving, and expressing themselves about community issues, compared with similar peers who were not involved in online groups.
מדובר בטענה שרבים מאיתנו שמחים להאמין לה, אם כי לא ברור אם יש כאן קשר סיבתי או פשוט שבני נוער עם נטייה להשתתפות ברשתות חברתיות גם נוטים יותר להיות מעורבים בפעילות חברתית מחוץ לרשתות. המחקר עצמו, כ-32 עמודים בקובץ PDF, זהיר מאד בטיעוניו ומשתדל לא להסיק מסקנות גורפות. (למען האמת, הקריאה בו קצת מייגעת, אבל יתכן שזאת בעצם מחמאה היות ואין ספק שקל יותר לקפוץ למסקנות שאינן בהכרח נתמכות על ידי הנתונים עצמם.)

אפילו אם הכותרות בעיתונים מגזימות בנוגע להשפעה של ההשתתפות ברשתות חברתיות על המעורבות הפוליטית העתידית של בני נוער, יש "תחושה באוויר" שיש דברים בגו. בוודאי יהיו עוד מחקרים בנושא, וגם אלה בוודאי יסיקו מסקנות מהוססות – זאת הרי טבעם של מחקרים. ובינתיים, רצוי שבתי הספר יגלו שבמקום להמשיך לפחד ממדיה חברתית, עדיף לשלב את השימוש בה לתוך מערכת הלימודים, כי כך (כנראה) מחנכים למעורבות חברתית ולאזרחות טובה.

חזון אחרית הימים?

תכנית התקשוב יוצאת לדרך, והטלוויזיה מגוייסת כדי להביא את הבשורה לעם. אין, כמובן, שום פסול בכך. הדיווח לציבור הוא בין התפקידים המרכזיים של אמצעי התקשורת, וקשה לבוא בטענות כלפי ערוץ 2, ול-Mako, כאשר הם ממלאים את התפקיד הזה. לא מזיק לזכור שתפקיד נוספת של התקשורת הוא לבקר, לחדור (לפחות קצת) מתחת לכותרות הנוצצות כדי לבחון אם תפיחת השכם של הממשל באמת מוצדקת. אבל לפעמים כתבה חיובית, כתבה שאינה מחפשת נקודות תורפה, בכל זאת מוצדקת.

בחדשות הערב של ערוץ 2 של יום שני דפנה ליאל דיווחה ש-"הכיתה הממוחשבת יוצאת לדרך". בעזרת דוגמאות מבית ספר נעמי שמר בפתח תקווה (ללא ספק דוגמה חיובית) למדנו על העתיד התקשובי שמחכה לתלמידים במערכת החינוך. שוב, כאשר מתרחש משהו חיובי בנוף התקשוב החינוכי, מותר לציין זאת. אבל יותר מאשר היא היתה דיווח יבש, הכתבה של ליאל היתה גדושה בקלישאות. אותיות שהוקרנו על הלוח (האינטראקטיבי, כמובן) שימושו רקע להכרזה שתלמידי כיתה א' "לומדים לקרוא מלוח אינטראקטיבי". ספק אם במקרה הזה היה ללוח הזה יתרון הנראה לעין על לוח "רגיל". בצורה דומה, נאמר לנו שילדי כיתה ד' "כבר מוצאים באינטרנט מידע על רקפות", כאילו מדובר בהישג השמור לילדים שזוכים ל-"כיתה ממוחשבת" ולא במלאכה בסיסית שהיא נפוצה בבתי ספר רבים מאד. (בכתבה המודפסת, לעומת זאת ששודרה, אנחנו קוראים שהתלמידים "מסוגלים למצוא לבדם ברשת מידע על רקפות", אולי מפני שהתוספת של "לבדם" מרשימה יותר מאשר רק "מוצאים". צר לי להכריז שה-"לבדם" הזה מרשימה רק את אלה שאינם יודעים מה תלמידים בכיתה ד' מסוגלים לעשות.)

איננו רואים הרבה פעילות לימודית בכתבה המצולמת (ועלי להודות שלא כל כך ברור כיצד ניתן להראות "פעילות לימודית"), אבל מה שאנחנו כן רואים הוא ילדים שמצביעים, ילדים שכנראה משתוקקים להיות התלמיד שהמורה קורא עליהם לענות על שאלה. גם זה, כמובן, איננו פסול. אבל קשה לראות בכך הישג משמעותי של "הכיתה הממוחשבת". הקול הוא קול של מהפכה חינוכית, אבל הידיים הם ידיים של הכיתה המסורתית.

במשפט האחד לפני האחרון של הכתבה אנחנו קוראים:

המחשבים מאפשרים להורים ולמורים לעקוב מקרוב אחר התקדמות התלמידים ומשפרים את המיומנויות בכלי החשוב ביותר בחיי היומיום המודרניים.
אינני רוצה להתייחס לנושא של מעקב. פעמים רבות בעבר כבר ציינתי שבעיני אין הוא בין היתרונות החשובים שאני מחפש בתקשוב. והפעם דווקא החלק השני של המשפט הוא מה שמעניין. מספרים לנו שהשימוש במחשב בבית הספר משפר את המיומנויות של התלמידים בכלי. אולי צריכים לחזור על זה שוב – ההישג הגדול של המחשוב בבית הספר הוא שהתלמידים שמשתמשים בו לומדים להשתמש בו טוב יותר. אני מניח שזה נכון. הרי בדרך כלל הנסיון תורם לשיפור בביצועים. עם זאת, נדמה לי שנכון יותר להגיד שזה פשוט מובן מאליו. יכול להיות שאם לא נכניס את המחשב לתוך הכיתה, ובמקום זה פשוט נאפשר לתלמידים להתנסות במחשב בכוחות עצמם מבתיהם, המיומנויות שלהם לא ישתפרו. הנסיון איננו מראה זאת, אבל אולי אני טועה. אבל אם המטרה היא בסך הכל שיפור במיומנויות, ספק אם אנחנו זקוקים לתכנית כל כך ראוותנית.