קטגוריה: שימוש בבתי ספר

במאמרון הקודם כאן ציינתי שיש בתי ספר (לפחות בחו"ל) שמתקדמים עם הזמן ומבקשים להכניס מכשירי iPad לתוך הכיתות. עם זאת, שאלתי אם בתי הספר האלה מוכנים, או אפילו מסוגלים, לאפשר למכשירים האלה לפעול כפי שיוצריהם מייעדים אותם. ה-iPad הוא הרי מכשיר אישי שהמשתמש יכול וצריך לעצב לצרכיו. יש בו מגוון רחב של שימושים אפשריים, והלומד בוחר מה נחוץ לו בזמנים שונים.

נדמה לי שהיום ברור לכולם שזה הכיוון – מכשירים זעירים רבי עוצמה שמאפשרים תקשורת וגישה למידע, ובעתיד הלא כל כך רחוק, במחיר סביר. אינני טוען שכאשר הם יהיו בידיהם התלמידים בבתי הספר פתאום יידעו להפיק את מירב הערך הלימודי מהמכשירים האלה. אבל אני כן טוען שבתי הספר יצטרכו לשנות את תהליכי הלמידה וההרואה שלהם כדי להתמודד עם המציאות החיובית הזאת. השאלה היא, כמובן, אם הם מסוגלים לעשות זאת.

לפני כמעט חודש אסתי דורון כתבה על יומיים ללא מחשב נייד (בחטיבת הביניים) אצל התלמידים באותם בתי ספר שבהם היא מלווה פרויקטים של מחשבים ניידים. בכיתות שבהן יש לתלמידים מחשבים ניידים אלה זוכים לשימוש רב, אבל ביומיים של השבוע המחשבים האלה נשארים בבית והשיעורים מתנהלים ללא מחשב. אסתי מסבירה שהסיבה המרכזית לנוהל הזה היא כובד התרמיל של התלמידים כאשר המחשב נמצא בו. אסתי איננה שוללת את הטענה הזאת, ואני יכול להסכים איתה. כאשר התרמיל כבר מלא בספרים, הוספת במחשב נייד לתוכו באמת יכולה להזיק לבריאות. אבל המחשב, כמובן, איננו רק עוד פריט שמוסיף משקל. אסתי מציינת, בצדק, שבמקום לדמות את המחשב לעוד ספר, לפעמים נכון יותר לראות אותו כקלמר:

שאלות לגבי מתי כדאי להביא את המחשב הנייד לבית הספר ומתי להשאיר אותו בבית עולות כתוצאה מכך שהמערכת רואה במחשב עוד כלי שמתווסף למכלול הכלים שכבר נמצאים אצל התלמיד. אבל ראייה כזאת איננה מזהה את היכולות הטמונות במחשב. אסתי מעלה אלטרנטיבות אפשריות להקל על משקל התרמיל במקום השארת המחשב בבית:

ההחלטה להנחות את התלמידים להשאיר את המחשב הנייד בבית היא לגיטימית (ואני בטוח שיש המון פעולות לימודיות שאינן מצריכות מחשב שרצוי לשלב לתוך השיעורים, לא רק בימים האלה). אך גם אם היא לגיטימית, היא מעידה על צרות אופקים של בתי ספר שמבקשים לשלב את המחשב לתוך מערכת לימודית/הוראתית קיימת מבלי שהוא יחולל שינויים מהותיים. הדבר כמובן אפשרי (וההיסטוריה של הכנסת טכנולוגיות חדשות לתוך בתי הספר מלמדת שהוא לא רק אפשרי אלא אפילו צפוי). אבל אם יעשו כך, אולי לא יעמיסו עוד משקל על גבם של התלמידים, אבל בסופו של התהליך כן יעמיסו עליהם חינוך מיושן שאפשר היה לשנות.

בית ספר הוא מסגרת ללמידה, ועל פי רוב אנחנו מעריכים את הלמידה שמתרחשת בה ברובד האישי. מידת ההצלחה של בית הספר כולו נמדדת על ידי מידת ההצלחה של כל תלמיד לחוד. אפשר, כמובן, גם להעריך תפקוד של קבוצה, או מידת שיתוף הפעולה של מספר תלמידים, ולפעמים אפילו עושים זאת. אבל לרוב ההערכה היא על בסיס אישי – הציון של התלמיד על מבחן, או בתעודה האישית. לאור זה מוזר שבית הספר דבק במודל של הכיתה ההומוגנית. המודל הזה, המתאים לתקופה התעשייתית, הצליח להשתרש עמוק לתוך התרבות שלנו, עד שהוא נראה לנו טבעי.

אולי מפני שהמודל הזה נראה לנו טבעי, ולא רק בגלל שיקולים כלכליים, לא היה מוזר בעינינו שכאשר המחשב האישי נכנס לכיתה הוא בכלל לא היה אישי. לא היה ביכולתו של התלמיד להתאים את המחשב לצרכים הספציפיים שלו (על אף העובדה שהצלמית של "My Computer" בלטה מאד על שולחן העבודה), ובעזרת יישומים שונים בית הספר דאג להחזיר את המחשב למצב "ראשוני" אחרי השימוש של כל תלמיד. כמובן שבאותה תקופה אי אפשר היה להנפיק מחשב לכל תלמיד, ולכן היה הגיוני לשמור על הגנריות של המחשב. אבל בכל זאת אותו מכשיר שמחוץ לבית הספר כונה PC, או "מחשב אישי" הפך להיות רק "מחשב" כשהוא נכנס לתוך כתליו.

היום אנחנו מתקרבים יותר ויותר למצב שבו המכשיר יכול לחזור להיות "אישי", אבל לא ברור אם בית הספר יודע להתמודד אם המצב הזה. פרייזר ספירס, מפתח יישומי מחשב, כותב בבלוג שלו שלאחרונה בתי ספר מתייעצים איתו בנוגע לרכישת מכשירי iPad. הוא כותב שהוא מגלה שהנהלות בתי הספר אינן מבינות כיצד המכשיר "רוצה שישתמשו בו":

במילים אחרות, אם בעבר היה מוזר שלא מתייחסים למחשב כמכשיר אישי, התייחסות כזאת כלפי ה-iPad מוזרה שבעתיים. ספירס מוסיף:

קיימת כאן סתירה בין מודל ההוראה הרווח של בית הספר, לבין האופי של הכלי שבית הספר מעוניין להשתמש בו. הרגשנו את הסתירה הזאת כבר אם כניסת הגלישה החופשית ב-WWW לתוך שיעורים בבתי הספר, אבל השימוש במכשירי ה-iPad בכיתה מקצין אותה עוד יותר. אם בית הספר ישתמש במכשירים האלה בצורה שאלה "מבקשים" שישתמשו בהם, זה עשוי לאיים על התפקוד הבסיסי שלו. נסיון העבר מלמד שבתי הספר מצליחים לאלף טכנולוגיות חדשות, עד שההשפעה של אלה על תהליכי הלמידה/הוראה המקובלים נעשית מזערית. התגובות שספירס פוגש רומזות שבתי הספר כבר נמצאים באיצומו של התהליך הזה. אבל אם בעתיד הקרוב המכשירים האלה יהיו בידיהם של כל תלמיד (ונראה שכך באמת יהיה) יכול להיות שלא יהיה מנוס, ובתי הספר יצטרכו לתת הרבה יותר מאשר רק מס שפתיים ללמידה העצמאית של כל תלמיד, וזה עשוי לחולל שינויים משמעותיים בבתי הספר.

במשך השנתיים האחרונות, שלי בלייק-פלוק התמיד בכתיבת הבלוג שלו, Teach Paperless, בתדירות מעוררת פליאה. בבלוג, שנפתח בפברואר 2009, יש יותר מ-800 מאמרונים. עם זאת, בחצי השנה האחרונה קצב הפרסום של בלייק-פלוק ירד מאד. החודש נראה שהוא חוזר לפרסם במרץ, אם כי הבלוג עבר שינוי, ועכשיו עשרה אנשי חינוך נוספים משתתפים בכתיבתו. השבוע, בלייק-פלוק עצמו פרסם מאמרון שמתייחס לכתבה בניו יורק טיימס שאליה התייחסתי במאמרון הקודם שלי כאן. הוא כותב בעקבות פנייה של קורא ששאל אותו אם הוא מסכים עם הקביעה של לארי קובן שבמקום להשקיע במכשירי iPad, חשוב יותר להשקיע בהכשרת מורים.

בלייק-פלוק מסכים … חלקית. הוא טוען שבעבר הצטיידות בתי הספר במחשבים לא באמת תרמה הרבה ליצירת תהליכי למידה משמעותיים. לעומת זאת, היום, כדמדובר ב-iPad, המציאות הדיגיטאלית שונה לגמרי – כל אחד יכול להיות מחובר מכל מקום. הוא מדגיש שאין זה עניין של הכנסת עוד מחשבים לתוך בית הספר. בנוסף, הוא איננו רואה את השימוש במכשירים כאלה בראש ובראשונה כמשהו שקשור למערכת החינוכית:

וכאשר יותר ויותר הגבולות בין העולם הגדול לבין הכיתה מתטשטשים, הציפיות שלנו מהמורים גם צריכות להשתנות. וזה, כמובן, משפיע על הדרך שבה מכשירים את המורים:

כידוע, אינני חסיד של אמירות פופוליסטיות כגון "העולם הגלובאלי". בנוסף, סביר להניח שלארי קובן עשוי לטעון (בצדק) שאין חדש בחזון של בלייק-פלוק, ושעם כל טכנולוגיה חדשה היה מי שטען שסוף-סוף אפשר יהיה להגשים מטרות חינוכיות שלא הושגו לפניה. אבל על אף הביקורת הזאת, עלי להודות שהגישה של בלייק-פלוק נראית לי. היא מחדדת את הבעייתיות שבאמירות של המורים והמהנלים שצוטטו בכתבה בטיימס. אותם מורים ומנהלים התלהבו מהטכנולוגיה, אבל הם הציגו צרות אופקים מדאיגה בנוגע ליכולת של הטכנולוגיה הזאת להשפיע על תהליך הלמידה, ונדמה לי שהם בכלל לא התייחסו לשאלה של מה חשוב ללמוד היום.

לא פעם בדברים שבלייק-פלוק כותב יש תחושה של תמימות לגבי הדרך שבה מערכות חינוכיות פועלות (אם כי הוא מורה בכיתה ומיישם הרבה ממה שעליו הוא כותב). אבל אם צריכים לבחור בין חזון תמים לבין התלהבות עיוורת מכל טכנולוגיה חדשה, ברור במה אני בוחר.

מספר אירועים בשבוע שעבר עוררו בי תחושה חזקה שהתקשוב החינוכי בישראל לא נע בכיוון שאני רוצה שינוע בו. (למען האמת, תחושה כזאת איננה זרה לי, אבל השבוע היא היתה חזקה יותר מהרגיל.) אבל מצב הרוח שלי קצת השתפר כאשר קראתי כתבה שהתפרסמה בסוף השבוע בניו יורק טיימס. התעודדתי לא מפני שמקריאת הכתבה גיליתי משהו על התקשוב החינוכי בישראל שלא ידעתי קודם, אלא מפני שנוכחתי לדעת שהמצב בארה"ב בהחלט יותר גרוע.

הכתבה בטיימס עסקה בדהירה של בתי ספר ומחוזות לרכוש מכשירי iPad, ובהתלהבות שלהם מהכלי. בין היתר אנחנו קוראים על בית ספר בלונג אילנד שכבר חילק כמעט 50 מכשרים כאלה לתלמידים ולמורים, ומקווה להשלים את החלוקה לכל 1100 תלמידיו (לא צויין מתי). אינני מתנגד להכנסת המכשירים האלה לתוך הכיתה (ואשמח לזכות באחד כדי לבחון את יכולותיו), אבל ההסברים שהמורים והמנהלים בכתבה מביאים כדי להצדיק את הרכישה תמוהים מאד בעיני. אולי אני מגזים. הרי ביסודו של דבר אין שום דבר תמוה ברצון להשתמש במכשירי iPad כדי להחליף ספרי לימוד, או להתכתב עם המורים, או לייעל את הגשת שיעורי הבית. אבל קשה לא לשאול אם בשביל השימושים האלה יש צורך במכשיר החדיש הזה. אפשר היה לשאוף לשימושים כאלה עם מחשבים קצת פחות נוצצים.

אבל הנוצץ כנראה משכנע במקום שהמוכר איננו מצליח להרשים. באמירה שמשום מה נשמעת טיפה מיושנת, מורה אחד באותו בית ספר מכריז:

מאוחר יותר בכתבה אותו מורה מתאר יתרון טיפה מוזר של ה-iPad, יתרון שאיכשהו מזכיר את היכולות של יישומים על גבי מחשב, או אולי כלים שהיום נגישים באמצעות כל דפדפן:

לשבחה של הכתבה ייאמר שבין שתי הציטטות האלו ניתנת במה גם לאלה שמתלהבים קצת פחות. בין המבקרים מצטטים את לארי קובן שמציין שבמקום לקנות מכשירי iPad עדיף להשקיע בהכשרת מורים. אבל בסיום האתנחתא הקצרה הזאת, תורם של המתלהבים חוזר, ומציינים שלא מדובר סתם בצעצוע אלא בכלי רב עוצמה בעל מבחר רב של שימושים. במה שנראה כהעדר ראייה היסטורית משוועת, מנהל בית ספר במדינת ניו ג'רסי שהתחיל עכשיו בהכנסת מכשירי iPad לתוך בית ספרו מכריז:

אפשר לשאול על מה אני בכלל מתלונן כאן. אני הרי מאחל ליום שבו בידי כל תלמיד יהיה מכשיר שיאפשר לו גישה זמינה למידע. אני משוכנע שמכשיר כזה יכול לקדם שינוי מהותי בדרכי הלמידה של תלמידים. ואם, בנוסף לגישה למידע, אותו מכשיר גם מאפשר הדמיות ועריכת ניסויים, ויהיה קל (מאד) לשימוש, הגיוני שאברך על אימוצו בחינוך. אבל מה שמדאיגה אותי כאן איננה העובדה שרוצים להשקיע כסף במכשירים האלה, אלא הדרך שבה ההחלטה על אימוץ הכלי מתקבלת. מנהל בית ספר שרואה ב-iPad את הדבר הגדול ביותר בטכנולוגיה הבית ספרית מאז המטול העילי מושפע הרבה יותר מהכותרות בפרסומות מאשר מהרצון ליצור למידה מסוג אחר. ואם מנהל כזה הוא אופייני למנהיגים החינוכיים בארה"ב, יש סיבה לדאגה. מיליצות כאלו, נטולות ראייה היסטוריה חינוכית, כמעט מבטיחות שבעתיד הלא רחוק, גם אחרי שמכשיר iPad או מכשיר דומה יהיה בידי כל תלמיד, נקרא שוב על כשלון התקשוב בחינוך.

אולי דבריו של מנהל בית ספר אחר, גם בניו ג'רסי, מסגירים, לא בכוונה, את מה שכל כך מדאיג כאן. אותו מנהל מכריז בהתלהבות לגבי ה-iPad:

אם אני מבין נכון את כוונתו, הוא מרוצה מכך שהנה, סוף סוף יש מכשיר טכנולוגי שיימצא בידיו של כל תלמיד, אבל … לא ישנה את הדרך שבה הכיתה מתנהלת! וכמובן שאין הרבה שמעודד כאן – מלבד התחושה שאצלם יותר גרוע מאשר אצלנו.

מקורות רבים (כמו הניו יורק טיימס, למשל) דיווחו על ההצלחה המרשימה של תלמידי העיר שגנחאי במבחנים הבינלאומיים של PISA. התלמידים של שנגחאי דורגו ראשונים בעולם במתמטיקה, במדע, ובקריאה. התוצאות האלו הדהדו במערכות החינוך בעולם. אפשר היה, למשל, לזהות מידה לא קטנה של חשש לעתיד המעמד הכלכלי המוביל של ארה"ב בדבריו של שר החינוך ארני דונקן שהכריז:

ההכרזה הזאת של דונקן נובעת לא רק מההשיג הסיני, אלא מההישגים הבינוניים של התלמידים האמריקאיים. לפי קובעי מדיניות החינוך בארה"ב התוצאות משנגחאי מראות שמערכת החינוך שם כנראה עושה משהו נכון. ולכן הם רוצים לבדוק מהו ה-"משהו" הזה כדי ליישם אותו אצלם.

כתבה חדשה בניו יורק טיימס מלפני שבוע מנסה לחשוף לפחות חלק מהתשובה. אין זה מפתיע שאנחנו קוראים שם על כיתות שבהן השינון והמשמעת שולטות:

לא ברור אם באמת יש צורך לכתוב על ההישגים הסיניים כאן. המילים "מחשב" או "אינטרנט" אינן מוזכרות אפילו פעם אחת בכתבה של הניו יורק טיימס, ואלה, כידוע, במוקד של הבלוג הזה. אבל ברור גם שמערכות החינוך בעולם, כולל שלנו, רוצות הישגים כמו בשנגחאי, ורואות בתקשוב מנוף לשיפור התוצאות במבחנים בינלאומיים. לכן, גם אם התקשוב איננו מוזכר בכתבה, בין השורות הרמז ברור: מי שרוצה להתחרות עם הסינים חייב לגייס את התקשוב לשיפור התוצאות במבחנים.

אם מערכות החינוך מעוניינות בהישגים מסוג אחר מאשר תוצאות יפות במבחנים, הן מצליחות היטב לשמור על זה בסוד. יש, כמובן, קריצה לעבר מונחים כמו למידה שיתופית עם כלי Web 2.0, וגם מס שפתיים לאפשרויות של הבעה עצמית דרך בלוגים. אבל העיקר נשאר ההישגים. דיונים סביב שאלות כמו לשם מה לומדים, או האם תוצאות במבחנים בינלאומיים משקפות ידע, או מהו הידע הנדרש כדי לחיות חיים ערכיים, כמעט אינם נשמעים בכלל. לאור זה, מעודד לקרוא את דבריו של סגן מנהל בית ספר תיכון סיני המצוטטים בכתבה של הטיימס. אפשר לנחש שבסין דבריו ייחשבו להרהורי כפירה:

התקשוב, כמובן, איננו חייב לשרת את ההישגיות הבלתי-מרוסנת. היא יכולה למנף יצירתיות וחשיבה ביקורתית. השאלה היא האם קבניטי החינוך – בעולם ובישראל – ירשו לו לעשות כך.

נהוג לטעון שטכנולוגיות חדשות מחקות את אלו שבמקומן הן באות (אם טכנולוגיה כלשהי באמת באה "במקום" משהו). בדרך הזאת מסבירים למה הסרטים הראשונים היו הצגות מצולמות (עם מצלמה סטטית) או למה השידורים המוקדמים של הטלוויזיה הלימודית הציגו מורה מול מצלמה ומדברת אל כיתה מדומיינת.

כמובן שבנושא של מחשבים ואינטרנט בחינוך לא חסרות דוגמאות לתופעה הזאת. פעם אחר פעם כלים עם פוטנציאל חינוכי עצום נאלצים לשרת את הכיתה המסורתית. לפני כשבועיים טים סטאמר הביא דוגמה מאלפת לתופעה הזאת – צילום של מעבדת מחשבים בבית ספר:

סטאמר מסביר שבנוסף למספר מגבלות נוספות, מחשבים ניידים יקרים בהרבה מנייחים. הוא מזכיר לנו שההצדקה בקנייתם היא … הניידות, ואילו בתוך המעבדה היתרון הגדול של המחשבים האלה הולך לאיבוד.

אפשר לראות את ההצילום הזה כדוגמה עצובה של הקושי של מערכות חינוכיות להבין את היכולת האמיתית של המחשב, או של חוסר המעוף המחשבתי שלהן. אבל שתי תגובות למאמרון של סטאמר מאירות את הבעיה באור טיפה אחר.

מגיבה אחת מסבירה שבית הספר שלה מקבל מחשבים ניידים מהמחוז, והמחוז דורש אבטחה עליהם אך איננו מספק ארונות שבהם אפשר לנעול אותם. מתברר שהפתרון הזול ביותר הוא לשים את הניידים במעבדה. אבל מפני שכל הזמן נכנסים ויוצאים ממנו, אי-אפשר לנעול את המעבדה. לכן יש צורך לקבע אותם לשולחנות. מגיבה אחרת מסבירה שכל המבחנים הגדולים בבית הספר שלה מתבצעים בצורה מקוונת. למבחנים האלה יש צורך בכל המחשבים של בית הספר, כולל הניידים, כמעט מידי יום. מפני שתקשורת הוויירלס איננה מספיק אמינה, צריכים תקשורת דרך כבלים. (בכלל לא ברור, עם כל כך הרבה מבחנים, מתי יש זמן להשתמש במחשבים למשהו אחר, דוגמת למידה.)

הדוגמאות האלו אינן תירוצים. הן מתארות את המורכבות של המציאות החינוכית. אבל התוצאה היא אותה תוצאה – ניצול כושל של הטכנולוגיה. בנוסף, לא ברור אם המערכת, אם וכאשר היא תבין כיצד כן מתאים להשתמש בכלים האלה, תהיה מסוגלת לערוך את השינויים הדרושים שיאפשרו לטכנולוגיה לבוא לביטוי. אפשר אולי להתנחם בכך שלא רחוק היום שבו התלמידים יגיעו לבית הספר עם מכשירים אישיים משלהם. כמובן שאז, גם אם חוסכים כסף רב, ולא מסתבכים עם כבלים שמקבעים מחשבים ניידים לשולחנות, עדיין לא ברור שיידעו להשתמש בכלים האלה בהוראה ובלמידה.

הבלוג של mollybob, סטודנטית לתואר שני בטכנולוגיות בחינוך באוסטרליה, היה די שקט לאחרונה. הצטערתי על כך מפני שבבלוג שלה היא איננה מהססת להעלות שאלות קשות בנוגע לתקשוב בחינוך (לפני שנה הבאתי כאן התייחסות שלה לנושא multitasking). השבוע mollybob פרסמה מאמרון חדש, רק השני של החודשיים האחרונים. במאמרון החדש היא מציינת, כפי שהיה אפשר לנחש, שבשלוש השנים האחרונות של לימודיה התובנות שלה כלפי תיאוריות לימודיות שונות התגבשו. ולאור התובנות האלו היא בודקת שלוש גישות חינוכיות רווחות ומנסה לבחון באיזו מידה כל אחת מהן מתאימה לשימוש בכלים של מדיה חברתית:

מפני ש-"סוג הלמידה" שבמיוחד מעניין אותה היא למידה שנובעת מאינטראקציה חברתית, היא מבקשת לבחון באיזו מידה למידה כזאת יכולה להתאים לגישות הראשיות האלו. באופן די צפוי, היא מגלה נסיונות רבים (מדי) לאלץ את הכלים האלה לשרת גישה פוזיטיביסטית של "העברת ידע" ממקור מוסמך:

אבל זאת איננו סוג הלמידה שהיא רוצה לקדם. היא תופסת את הלמידה כתהליך שמתרחשת בסביבה חברתית, ועבורה הלמידה היא הבנייתית. לכן היא רוצה לראות שימוש במדיה חברתית בשירות הלמידה הזאת. עם זאת, היא מודעת לכך שבתי ספר אינם פועלים לפי התפיסה הזאת, והיא מבינה ששינוי גורף בתפקודם של מוסדות חינוך איננו נראה באופק. בגלל זה היא מוכנה "להתפשר": היא רואה בכלים של מדיה חברתית אמצעי שיכול קצת לדחוף הוראה של "העברת ידע" בכיוון הרצוי. אם אני מבין אותה נכון, מצד אחד מדובר בצעד בכיוון הנכון, אך מצד שני זה עדיין רחוק ממה שהיא רוצה. כאשר קראתי את המאמרון של mollybob חשתי שבמידה מסויימת היא נכנעת, שהיא מיישרת קו עם המציאות.

משום מה, נזכרתי במאמרון של mollybob כאשר קראתי מאמרון שונה לחלוטין. מיכאל גורשטיין כותב על: Open Data: Empowering the Empowered or Effective Data Use for Everyone?. במאמרון שלו גורשטיין בוחן אחת מהנחות היסוד המקודשות של עידן האינטרנט – שהגישה החופשית למידע שהאינטרנט מאפשר פועלת לקידום שוויון הזדמנויות וגם מעצימה את יכולתם של כל בני האדם באשר הם להשפיע על הסביבה שלהם. גם גורשטיין רוצה להאמין – אבל הוא איננו משוכנע שהדברים כל כך פשוטים. הוא מדגיש שכל מי שמשתמש ברשת איננו מתחיל מאותו קו זינוק, ולכן אין סיכוי שכל אחד יגיע יחד לקו הגמר:

במאמרון המאלף שלו גורשטיין מביא מספר דוגמאות שממחישות את אי-השוויון הזה. הוא גם מצביע על דרכים להתגבר על הבעיה הזאת, אבל קשה להרגיש שהוא אופטימי מדי.

מרשל קירקפטריק, בבלוג ReadWriteWeb, כותב על המאמר של גורשטין. הוא מעיר שחלק חשוב מהאתוס האינטרנטי הוא האמונה שכל אחד יכול. הוא מדגיש שהתפיסה הזאת מקשה עלינו לזהות את המכשולים שעליהם גורשטיין כותב:

נדמה לי שאם נתרגם את ההערה הזאת לתחום החינוך, נצטרך להכיר בכך שאנחנו נוטים לחשוב שדי בהכנסת כלים תקשוביים (ובמיוחד כלים של מדיה חברתית) לתוך מערכת החינוך כדי לחולל שינוי חינוכי משמעותי. אבל הרהוריה של mollybob מזכירים לנו שגם אם נהיה משוכנעים שההתאמה "הטבעית" של כלים של מדיה חברתית לחינוך היא לחיזוק גישה חינוכית מסויימת, בשטח השימוש בהם איננו בהכרח בדרך הטבעית הזאת. עלינו להכיר בכך שיש כוחות חזקים אחרים שהם בעלי השפעה מכרעת. תמיד כדאי לנו לזכור את זה.

בכנס EdMedia 2010 שנערך בטורונטו לפני שבוע אחד ממושבי העוגן היה דיון סביב הטענה ש:

ג'ון דרון, מ-Athabasca University שבקנדה הציג את העמדה בעד הטענה הזאת, ואילו ניל סלווין, חוקר של מדיה חברתית באוניברסיטה של לונדון, הציג את העמדה הנגדית. בפתיחת דבריו סלווין הבהיר שהסיכויים שמאזיניו יסכימו עם עמדתו קלושים. (דבריו של סלווין מופיעים ברשת, אך עד לכתיבת המאמרון הזה לא הצלחתי למצוא את דבריו של דרון.) בהומור שוודאי נועד לרכך את ההתנגדות כלפיו סלווין הצהיר:

סלווין מבהיר שהוא איננו מתנגד לטכנולוגיות חדשות בחינוך, כולל מדיה חברתית. אבל הוא מדגיש שעד עכשיו הדיון בנושא ניזון יותר מאמונות ומהעדפות מאשר מעדויות ברורות:

לדעתו של סלווין עד היום אין למדיה החברתית תרומה משמעותית על השגת מטרות חינוכיות, וזאת בעיקר מפני שהשימוש בה די מצומצם. מי שנשאר בתוך הבועה של העוסקים בתקשוב בחינוך אולי מתרשם אחרת, אבל זהו רושם מוטעה. סלווין טוען שבעצם רק מעטים מכירים את הכלים האלה, ואפילו אצל אלה שכן מכירים אותם, השימוש בהם מסתכם באופן כמעט בלעדי בעדכון הסטאטוס ב-Facebook ובחיפוש מידע בוויקיפדיה. בנוסף:

סלווין מביא מספר סיבות על מנת לחזק את דעתו שחסידי המדיה החברתית בחינוך מפריזים בהשפעתה על החינוך. לדעתו אין התאמה ברורה בין מה שכלי האינטרנט החדשים האלה מאפשרים לבין מה שרוב הציבור מבין כמטרות החינוך. הוא מדגיש שלא פעם אלה שמצדדים בשימוש בהם נמשכים אליהם כי הם חושבים שכך אפשר לקדם גישה חינוכית שאיננה הגישה הרווחת בבתי הספר של היום:

נדמה לי ששתי הנקודות האלו קולעות בצורה די כואבת לבעיה די מרכזית של קהילת התקשוב בחינוך (קהילה שאני חלק ממנה). אנחנו מניחים שהשימוש בכלים בהם אנחנו דוגלים הרבה יותר נרחב מאשר הוא באמת, ואנחנו מבקשים להשתמש בכלים האלה על מנת לקדם תפיסה חינוכית שבמקרים לא מעטים נמצאת בניגוד לתפיסה של המערכות שבתוכן אנחנו פועלים. אבל לאור זה מעניין להביא את התוצאות של הצבעה מקוונת שנערך אחרי הדיון בכנס EdMedia 2010. מתברר ש-57% מהמשיבים הסכימו עם עמדתו של סלווין לעומת 43% שהסכימו עם עמדתו של דרון. יכול להיות שהנתון הזה מראה שיש התפכחות מסויימת אצל העוסקים בתקשוב בחינוך בנוגע להשפעת הכלים האלה. אבל בעיני נתון אחר הרבה יותר משמעותי: בסך הכל רק 14 אנשים השתתפו בהצבעה המקוונת. אולי אפילו אצל העוסקים בתחום כלי כמו הצבעה מקוונת איננו כלי מוכר.

אני מזדהה עם חלק גדול מהביקורת של סלווין. לו נוכחתי בכנס EdMedia 2010 נדמה לי הייתי מצביע עבור העמדה שהוא הציג בדיון, גם אם הלב רוצה אחרת. עם זאת, גם אם נכון להיום תרומת המידה החברתית להשגת מטרות חינוכיות משמעותיות קטנה בהרבה ממה שהייתי רוצה, אין זה אומר שלא צריכים להמשיך לעודד את השימוש בה. אינני בטוח שיש דרך אחרת לשכנע אנשי חינוך אחרים שהיא ראויה לשימוש נרחב יותר. כמו-כן, רק עם השימוש בה יהיה נרחב יותר יש סיכוי שיום מן הימים היא תצליח להשפיע לטובה על התפיסות החינוכיות הרווחות.

אין מנוס – גם מי שהופך את כתיבת בלוג להרגל מתעייף מידי פעם. וכאשר העייפות הזאת חופפת למספר אירועים – הן משפחתיים והן פרנסתיים – שלהם עדיפות על הכתיבה, מגלים שעל אף שאיננה מתוכננת, הגיע זמן להפסקה. לכן, המאמרון הזה הוא הראשון מאז סיום החודש הקודם. כצפוי, במשך התקופה הזאת יותר (הרבה יותר) מחופן עניינים סומנו אצלי כראויים להתייחסות כאן, אבל כמו שקורה עם כמעט אין ספור אירועים אחרים, העולם איננו מפסיק להסתובב על צירו מפני שלא הספקתי לפרסם משהו בבלוג הזה, והדממה הבלוגית כאן גם לא הסבה נזק משמעותי לתקשוב החינוכי. אולי הבעיה המרכזית, ואולי אפילו היחידה, נמצאת בכך שאני מגלה שיש חיים מחוץ לבלוג, ולכן עם כל יום שעובר ללא כתיבה לבלוג, יותר ויותר קשה לחזור לשגרת הכתיבה.

אבל די עם ההקדמות – אם יש על מה לכתוב, עדיף פשוט לגשת ישירות לנושא מאשר לבזבז עוד מילים על הסברים לא נחוצים בעניין השבועיים השקטים שפקדו את הבלוג הזה.

לפני שבועיים זכיתי להשתתף ביום עיון של חברת אפל בנושא השימוש במחשבי מקינטוש ומכשירי iPod Touch בסביבות חינוכיות. מפני שמעט מאד ישראלים השתמשו אז במחשבי מקינטוש בחינוך, לפני יותר מעשור חציתי את הקווים ועזבתי את המקינטוש לטובת מחשב עם מערכת הפעלה של חלונות. אותם ימים היו עדיין ימים של Windows 3.11, והמעבר היה די קשה. אבל בעשור האחרון סביבת החלונות השתפרה פלאים, והיום קשה לי להגיד שאני חש הבדל משמעותי בין מערכות ההפעלה. ובכל זאת, אם מזמינים אותי ליום עיון עם מקינטושים, מי אני שאסרב.

יום העיון התחלק לארבעה חלקים – הרצאת פתיחה, סדנה עם הדרכה בשימוש בכמה יישומי מקינטוש, ארוחת צהריים, ועוד סדנה עם המחשבים. התחייבויות קודמות מנעו ממני להשאר עד הסוף, ולכן לא נוכחתי בסדנה האחרונה, אם כי זכיתי בדיווח ממספר ידידים.

איך היה? ארוחת הצהריים היתה מצויינת – אפילו עבור צמחוני כמוני (ואוכלי הבשר כנראה נהנו עוד יותר). הבעיה היא שבדרך כלל המדד של יום עיון חינוכי מוצלח איננו איכות האוכל, ובמקרה של יום העיון הזה נדמה לי שהאוכל היה נקודת השיא. המשתתפים (בערך 60 מאיתנו) חולקו לשלוש קבוצות בשביל הסדנאות שבהן נחשפנו לפלאי המקינטוש. אין ספק שמדובר במחשב שקל מאד לשימוש, מחשב שכפי שהדגישו המארחים, כל יישומיו מדברים אלה עם אלה. אבל משום מה המארגנים חשבו שהדרך להרשים אותנו היתה להדריך אותנו בשימוש במספר היבטים של iPhoto. אמנם הדגישו שוב ושוב שהיישום הזה יכול להיות שימושי מאד בכיתה, וגם שקל וכייף להשתמש בו, אבל נדמה לי שבכך הסתיים הדגש על הערך החינוכי של הכלי. אישית, אינני דורש שכל פעילות "חינוכית" עם המחשב תהיה קשורה לתכנית הלימודים או לתכנים לימודיים ברורים, אבל בסדנה הזאת אפילו לא ניסו לקשר בין הכלי לבין תכנים לימודיים. גילינו שאפשר לצלם ולערוך צילומים (או ליתר דיוק, לעבד אותם בעזרת תבניות מוכנות) בצורות ובסגנונות רבים, אבל אם היה לזה היבט חינוכי, לא מצאתי אותו. בנוסף, על אף העובדה שהיכולות של המקינטוש שהוצגו לנו בהחלט הרשימו, היום אפשר להשיג תוצאות דומות מאד באמצעות מחשבים עם מערכת הפעלה של חלונות, גם בלי מאמץ רב או מורכב מדי.

(זה אולי המקום לציין שיש אמנם יתרון גדול בקלות של שימוש, אבל הקלות הזאת איננה בהכרח ברכה. הרי כאשר הדגישו שוב ושוב שמדובר במחשב קל ביותר לשימוש נוצר הרושם שמדובר במכשיר פלאי ושלא כדאי לשאול שאלות לגבי כיצד הוא פועל. אבל בסביבה החינוכית השאלה של "כיצד זה פועל" היא דווקא שאלה מאד לגיטימית. הנסיון לגלות כיצד משהו פעול הוא חלק חשוב מאד של הלמידה. אינני טוען כאן שכל תלמיד שמשתמש במחשב חייב להבין כיצד פועל המכשיר שמולו הוא עובד, או שבמחשבים מבוססי חלונות התלמיד דווקא כן מבין מה שמתרחש בתוכו טוב יותר מאשר במקינטוש, אבל אינני משוכנע שפשטות השימוש היא בהכרח יתרון בסביבה הלימודית.)

יום העיון היה, כמובן, אירוע שיווקי. חברת אפל מעוניינת לחדור לתוך השוק החינוכי בארץ, ומטרת היום היתה לעניין מספר אנשי חינוך בישראל במחשבי מקינטוש (ומכשירי iPod). אין שום פסול בכך (ואם התוצאה היא ארוחה טעימה, זה אפילו מבורך). אבל לא ברור למה המשווקים של אפל חשבו שחשיפה לשימוש החוויתי ב-iPhoto ללא כל קשר לתכנים חינוכיים תשכנע אותנו שאנחנו זקוקים דווקא למחשבים האלה. מצד שני, ביום קצר, לא ברור אם אפשר היה לעשות הרבה יותר.

מה שכן אפשר היה לעשות היה לרכז את כולנו במשך השעה הראשונה של היום ולהרצות לנו על ילידים דיגיטאליים ועל כך שסגנון הלמידה של בני הנוער של היום שונה מזה של אלה שלא גדלו עם העכבר ביד. הרי אם נבין את זה, נבין למה אנחנו צריכים מקינטושים בכיתה. אבל מה לעשות, והרוב הגדול של הנוכחים ביום העיון מכיר את התחום של התקשוב החינוכי, ויודע שהיליד הדיגיטאלי שלומד אחרת איננו אלא מיתוס. אני מניח שהיה ברור לכולנו שמדובר במבצע שיווקי ולא בנסיון למסור מידע אקדמי אודות התקשוב החינוכי, ובכל זאת, השמעת קלישאות כמו אלה ששמענו בוודאי לא סייעו לשכנע אותנו שצריכים להכניס מחשבי מקינטוש לתוך בתי הספר. כמובן שהמבצע השיווקי הזה לא היה שונה באופן מהותי מנסיונות שיווק של חברות אחרות (אם כי נדמה לי שהוא היה גדול וראוותני יותר). בסופו של דבר, מפני שאין לי קשרים ישירים לבתי ספר, וגם לא לגורמים שרוכשים ציוד לבתי הספר, אני אינני קהל היעד של השיווק, ולכן חברת אפל בוודאי איננה צריכה להקשיב לביקורת שלי. ובכל זאת, העצה שלי די פשוטה: אם רוצים לחדור לשוק החינוכי באמצעות ימי חשיפה כאלה, רצוי להצניע את ההמחשות הנוצצות ואת האמירות ה"חינוכיות" המפוקפקות, ולהדגיש הרבה יותר את התוכן הלימודי האמיתי.