סיפור מעודד לפתיחת שנת הלימודים

האמת היא שבשבוע האחרון שמרתי לעצמי מספר מאמרונים שאותם קראתי לאחרונה כדי להשתמש באחד מהם כבסיס למאמרון חגיגי לפתיחת שנת הלימודים. בחרתי במאמרונים שהיה בהם משהו שבעיני נגע בשאלות היסוד שאני מבקש לבחון כאן, ולכן הם נראו לי מתאימים לפתיחת שנה חדשה. אך מה לעשות, ואלה יצטרכו לחכות טיפה, וזה משום שהבקר קראתי מאמרון נוסף שקרץ לי וקבע שללא ספק הוא הסיפור הנכון והרצוי למעמד הזה.

קרל פיש מדווח על התנסות של מורה לכימיה בבית הספר התיכון בו הוא מלמד במדינת קולוראדו. ליתר דיוק, מדובר בהתנסות שעתידה להתרחש. עוד לפני שפיש מתאר על הניסוי עצמו, הוא מתאר את הרקע הלימודי של הניסוי, וממקם אותו על רצף של נסיונות העבר.

פיש מספר על פרויקט של מרצה לכימיה באוניברסיטה, פרויקט שבו במקום להקדיש את שעות השיעור להרצאות, אותן ההרצאות הועלו לרשת כ-podcasts. את שעות ההוראה שהתפנו בעקבות זה המרצה הקדיש לקשר אישי יותר עם סטודנטים שהיו זקוקים לזה, ולהמחשות על החלקים של ההרצאות שהסטודנטים לא הבינו. בבלוג שלו אותו מרצה דיווח שכאשר הוא פעל בדרך הזאת פחות סטודנטים הגיעו להרצאות, אבל:

It seems strange to me almost every article or comment on lecture podcasting assumes that a decreasing attendance is obviously a negative outcome. As educators we should be focusing on education, not counting bodies. If students are doing just as well and not attending class then that tells me that my multimedia channel is effective.
לעומת אותו מרצה, פיש מלמד בבית ספר תיכון. הוא מביא את הסיפור הזה, על פרויקט שעליו הוא קרא לפני כמה שנים, מפני שלקראת פתיחת שנת הלימודים הנוכחית מורה לכימיה בבית ספרו ביקש ללמד בצורה דומה – העלאת חומרי הרצאות לאתר Teacher Tube וניצול שעות השיעור לעזרה. פיש מצטט את המורה הזה על הבעיות שבסגנון ההוראה המסורתית שממנו הוא ביקש להשתחרר:
I would ask the students to read and they would act like they did, and perhaps some of them did, and then I would lecture over the material on the next class day. It seemed that the students were learning that they did not have to read since I would be covering the exact material in class.
פיש מסביר שבעצם, שיטת ההוראה של המורה הזה כמעט זהה לזאת של המרצה באוניברסיטה מלפני כמה שנים:
So Brian decided to try to do almost the exact opposite of what he'd been doing before – have them do the lecture as homework and use class time to work with the students …. He could use class time to work with students in small groups or one-one-one, and also hopefully give him the time to explore some of the more interesting aspects of Chemistry.
נדמה לי שיש כאן סיכוי טוב להצלחה, ואני מקווה שכך יהיה. היות ובקולוראדו שנת הלימודים התחילה רק לפני שבועיים, מוקדם מדי לראות תוצאות. אבל מבטיח ככל שיהיה, פרויקט כזה בפני עצמו איננו סיבה למאמרון חגיגי לפתיחת שנת הלימודים. הרי כולנו יודעים שבתחילת שנת הלימודים יש הבטחות רבות, ואילו בסיום השנה רק מעטות מאלה באמת מתקיימות. מה שקוסם בפרויקט הזה הוא רובד נוסף שעליו פיש מדווח.

מתברר שעוד בחודשי הקיץ תלמיד אחד שעתיד היה ללמוד כימיה אצל המורה שעליו פיש כותב עיין בבלוג שלו, ושם הוא קרא על הכוונות שלו להעלות קבצי וידיאו ל-Teacher Tube. אותו תלמיד שלח דואר למורה, בו הוא הסביר שעל דעת עצמו הוא הפך כמה מהסרטים שכבר הועלו ל-Teacher Tube ל-podcasts כך שאפשר יהיה לצפות בהם ב-iPods ולהיות מנוי עליהם דרך iTunes. התלמיד ציין שבדרך הזאת מגדילים את הנגישות אל הסרטים, והוא הביע את תקוותו שמה שהוא עשה לא סתר את כוונות המורה. פיש מדווח שנכון להיום המורה והתלמיד עובדים בשיתוף כדי לשכלל את דרכי הגישה לסרטים

ואם הסיפור הזה – על שילוב בין טכנולוגיה לבין דרכי הוראה, ועל שיתוף פעולה בין מורה לבין תלמיד – מעיד על העתיד לקרות בשנת הלימודים הקרובה, יש סיבה לאופטימיות.

צריכים להתמקם אי-שם באמצע

תקציר של סדנא שעתידה להתקיים בכנס חינוכי בעוד חודשיים מזכיר תופעה שכנראה זוכה להתייחסות מוגברת בזמן האחרון בסביבות חינוכיות:
A "Creepy Treehouse" is an online place that adults build with the intention of luring kids in. Although we use "their" tools in education, students want to keep their lives separate. Let's define the difference between teaching “outside of the box” and "stepping inside forbidden social circles".
בשבועות האחרונים תופעת ה-creepy treehouse אכן מופיעה במספר הולך וגדל של בלוגים וכתבי עת חינוכיים. התופעה מתייחסת לשימוש בכלים אינטרנטיים פופולאריים כפיתוי – לגרום לסטודנטים להתעניין בתוכן לימודי על ידי כך ש-"מדברים בשפה" שהם, שמשתמשים בכלים שהם מכירים מסביבתם החברתית, מחוץ למסגרות לימודיות. לא מדובר בתופעה חדשה במיוחד – כבר לפני מספר חודשים כתבתי כאן על כך שלא מעט סטודנטים מכריזים "get out of my facebook". נדמה לי שלא קרה שום דבר מיוחד שגרם לכך שהנושא עולה עכשיו שוב, מספיק פשוט שנת לימודים חדשה נפתחת בקרוב.

למרות שהמונח מאד ציורי, וקל להבין את כוונתו, הוא יותר מרק טיפה בעייתי. בעצם, הוא מבטא שתי תופעות שהן שונות זו מזו. מצד אחד, התחושה של ה-creepy treehouse מתעוררת אצל סטודנטים כאשר מוסדות חינוכיים מבקשים לשלב כלים של רשתות חברתיות לתוך מערכות לניהול הלמידה שלהם. במקרה הזה, המוסד מעתיק פעילות חברתית שהיא פופולארית אצל סטודנטים, ו-"מנצלת" את הפעילות הזאת לצורכי הוראה. אבל להבדיל מרשתות חברתיות המוכרות לסטודנטים מבחוץ, במקרה הזה הסטודנטים מחויבים להשתתף ברשתות הלימודיות. מצד שני, תחושת ה-creepy treehouse מתעוררת כאשר מרצים מכריזים "הבה נפגש כולנו ב-Facebook", כאשר המרצים מנסים להסיר את המחיצות החברתיות בינם לבין הסטודנטים שלהם. לכאורה בדרך הזאת מרצים פותחים פתח להרחבת הפעילות הלימודית אל מחוץ לכותלי המוסד החינוכי, מהלך שאפשר לראות אותו כדבר חיובי . אבל הגישה הזאת כאילו תופס טרמפ על כלים אהודים, וסטודנטים רבים מציינים שהם מעדיפים לשמור על הפרדה ברורה בין חיי החברה שלהם לבין חייהם הלימודיים.

אבל אם מצד אחד העתקת פעילות של רשת חברתית לתוך מסגרת של קורס היא פסולה, ומצד שני העברת פעילות לימודית לתוך רשת חברתית קיימת איננה מתקבלת בעין יפה אצל סטודנטים, אנחנו ניצבים מול בעיה שלישית: מה כן אפשר לעשות?

אנשי חינוך רבים, המשוכנעים שכלים אינטרנטיים חדישים יכולים לסייע לתהליכי הוראה ולמידה, מבקשים לשלב טכנולוגיות אלו לתוך העבודה החינוכית שלהם. כוונותיהם אינן לעבוד על הסטודנטים ולשבות אותם במסגרות שהן רק לכאורה "חברתיות", אך גם לא "לרכוש ידידות" שאינה אלא מדומה. הם רוצים למצוא דרך ביניים שתאפשר שימוש נבון ומועיל בכלים. אבל הם מגלים שקשה להתמקם בצורה מכובדת בין שני הקצוות הלא רצויים האלה.

לפני מספר ימים הופיעה כתבה קצרה על הנושא הזה במדור Wired Campus של ה-Chronicle of Higher Education. בסך הכל הכתבה מדווחת על כך שמספר אנשי סגל מודעים לתחושות של סטודנטים, ושהם משוכנעים שאפשר למצוא דרך ביניים. בכתבה עצמה יש 200 מילים, אבל היא זכתה ל-3500 מילים מתוך 30 תגובות. אין אחידות בתגובות – יש מגיבים שסבורים שעדיף לא לפלוש לתוך התחום החברתי של סטודנטים, ואילו אחרים חוששים שגישה כזאת תעצור התנסות בטכנולוגיות שעשויות לתרום ללמידה. אם לא שום דבר אחר, שפע התגובות מצביע על כך שמדובר בנושא חם.

אבל חשוב לזכור שבעצם אין חדש כאן. כבר יותר מעשור מציינים שטשטוש הגבולות בין הפרטי לבין הציבורי הוא אחד המאפיינים החשובים של עידן האינטרנט. אולי היום הנושא מוצא ביטוי בשאלה האם מרצה וסטודנט יכולים להיות "חברים" במרחב כמו Facebook. אבל לפני עידן הרשתות החברתיות מרצים רבים דיווחו על כך שהסטודנטים שלהם היו מתקשרים אליהם דרך הדואר, או ב-IM, בשעות לא מקובלות כדי לשאול שאלות בנוגע למטלות, או לקבל עזרה בהכנת עבודות. כבר אז היה קשה לשמור על גבולות ברורים בין שעות העבודה ושעות הפנאי. אינני רואה הבדל מהותי בין הדיון של אז לבין הדיון של היום בנוגע לרשתות חברתיות. ונדמה לי שעוד יעבור זמן רב עד שנמצא פתרונות לסוגיה הזאת. אני מקווה שבאותה סדנא בכנס בעוד כחודשיים יציעו דרכי פעולה, אבל אין לי ציפיות גדולות לפתרונות.

—

הערה: בין ההתייחסויות לנושא הזה בבלוגוספירה החינוכית, נדמה לי שמאמרון של ג'רד שטיין, מאוניברסיטה במדינת יוטה – Defining “Creepy Treehouse” – מחודש אפריל השנה, הוא המקיף והמעניין ביותר.

התנאים בשלים לשינוי, אבל …

סטיב לור, במאמר קצר בניו יורק טיימס שהופיע היום באתר הטיימס, מודה שההבטחות בנוגע להשפעות החיוביות על התקשוב בחינוך, הבטחות המושמעות חזור ומשמיע, עדיין לא הוכיחו את עצמן. אבל לור, שהוא כתב ותיק בנושאים הקשורים לטכנולוגיה, חש שאולי היום המצב הזה הולך להשתנות:
Yet as a new school year begins, the time may have come to reconsider how large a role technology can play in changing education. There are promising examples, both in the United States and abroad, and they share some characteristics. The ratio of computers to pupils is one to one. Technology isn’t off in a computer lab. Computing is an integral tool in all disciplines, always at the ready.
לור טוען שהשינוי המיוחל עשוי להתרחש הודות לרשתיות הזמינה, מה שהוא מכנה "new Web education networks", שנפוצה היום. אבל לא מדובר ברשתיות בלבד, אלא גם בדגש חדש על הפדגוגיה שמתלווה אליה, פדגוגיה שהיא מתאימה לטכנולוגיה:
The educational bottom line, it seems, is that while computer technology has matured and become more affordable, the most significant development has been a deeper understanding of how to use the technology.
אלה מאיתנו שמעורבים עמוק לתוך הנושא של תקשוב בחינוך נוטים להסכים עם לור, אם כי אולי נכון יותר להגיד שאנחנו רצים להסכים איתו. הרי שמענו (וגם השמענו) טענות דומות בעבר, וחייבים להודות שבשלב מסויים, למרות הנטייה להתרגש מכלים חדשים, בשטח יש, עדיין, מעט מדי הוכחות.

מאמרון חדש של שילה וובר, ב-Information Literacy Weblog, מצביע על הצד הפחות אופטימי הזה. וובר מתייחסת לדוח חדש של ה-National Science Foundation האמריקאי על הלמידה באמצעות הרשת: Fostering Learning in the Networked World: The Cyberlearning Opportunity and Challenge. וובר היא בריטית, והיא מודה שקשה לה להצניע לגמרי את הציניות הבריטית שלה כלפי תוכניות אמריקאיות כמו זאת של ה-NSF. היא כותבת שהדוח מתמקד כמעט באופן בלעדי בתקשוב, ואין בו התייחסות לספרות הענפה על למידה ופדגוגיה:

This is a definite weakness, in my view, as it feeds the delusion that it is technology itself that "transforms" education, rather than the creative practice of good pedagogy in whatever medium is appropriate.
וובר מצטטת חלק מתרחיש במובא של הדוח, תרחיש שמבקש לתאר את הלמידה של תלמידת תיכון בשנת 2015. היא מציינת שקל יותר להכניס את הטכנולוגיה לתוך בית הספר מאשר לשלב אותה לתוך דרכי למידה משמעותיות:
It (הדוח) says that "At school, she [the high-schooler of 2015] and her classmates engage in creative problem-solving activities by manipulating simulations in a virtual laboratory or by downloading and analyzing visualizations of realtime data from remote sensors." hmmmmm – an alternative scenario is:

Learning facilitator (brightly): "and now we are going to create a wonderful collaborative 3D collage of the environmental impact of YOUR neighbourhood by downloading and analysing these really funky visualisations and statistics and mashing them all together in a really cool way! And you'll get credit! Won't that be fun!"
High school student 1: rolls eyes
High school student 2: does mime of putting fingers down throat and being sick
High school student 3 (looks up from texting her friend): "We were supposed to have listened to that really dull podcast about this, weren't we"
High school student 4: "How MANY credits was that?"

התרחיש האלטרנטיבי של וובר מזכיר את הקטע הבלתי-נשכח על חינוך מיני מהסרט Monty Python's The Meaning of Life. (משום מה, YouTube מחייבת אותנו להצהיר שאנחנו מעל גיל 18 לפני שהיא מאפשרת לנו לצפות בקטע.) נדמה לי שהקטע הזה הוא ההמחשה האולטימטיבית של היכולת של המסגרת הבית ספרית להפוך כל נושא, ולו המרתקת ביותר, לחסר עניין ומשעמם. צריכים לקוות שכאשר התקשוב (ולא רק התקשוב) ישולב לתוך בית הספר, הוא לא ייבלע לתוך תרבות בית הספר כפי שאנחנו מכירים אותה היום. חסר לנו שבסופו של תהליך התרחיש שוובר מתארת יתגשם.

הישחקו הבלוגרים לפנינו?

מאמרון חדש של וסלי פריאר (גם בבלוג שלו, וגם ב-TechLearning Blog) יצר אצלי תחושה של אי-נוחות ואפילו מבוכה. פריאר מדווח על שיחה קצרה (או על חלק קטן מתוך שיחה) עם מרצה בכיר באוניברסיטה במדינת אוקלהומה. מתברר שבשתי אוניברסיטאות במדינה הזאת, החל משנת הלימודים הקרובה, כל הסטודנטים ישתמשו במכשירי iPhone או iPod Touch. לכן, כאשר פריאר שוחח עם אותו מרצה הוא פנה אליו בהתלהבות:
When I learned this professor taught at OC, I enthusiastically said, “Wow, you’re going to have all your students bring iPhones to class this year!” His response was:

Boy I sure hope not. I have a tough enough time having them keep their laptops closed all the time during class.

I almost passed out on the spot, but I was torn by a simultaneous urge to weep.

בהמשך פריאר "מנתח" את התשובה שתגובת אותו מרצה עוררה אצלו. הוא מונה עשרה פירושים אפשריים לתשובת המרצה, כאשר המכנה המשותף של כל הפירושים האלה הוא פחד אדיר מטכנולוגיה באופן כללי, והחשש שכלים כאלה יערערו את הסמכות של המרצה כיודע כל. אישית, אני בעד הכנסתם של כלים דיגיטאליים אישיים לתוך הכיתה (אם כי לא ברור לי שיש הגיון שאוניברסיטה תאמץ כלי מסויים כמו ה-iPhone על פני מחשבים נישאים באופן כללי). אבל למרות זה, התגובה של פריאר נראית לי מוגזמת למדי. כל ההסברים שפריאר מביא לתגובה של אותו מרצה נובעים מחשש ומפחד. אבל נדמה לי שללא מאמץ רב אפשר היה לחשוב על הסברים אחרים שאינם בהכרח מצביעים על פחד אדיר, ואולי אפילו נובעים משיקולים חינוכיים מכובדים.

אמא אחת מגיבה למאמרון של פריאר. היא כותבת שכאשר ילדיה למדו בבית הספר היא עודדה אותם להשתמש בכלים דיגיטאליים בעבודות שהם הכינו, למרות שבתי הספר שלהם לא חייבו את זה. היא מעלה הסבר "פשוט" יותר לחשש של המרצה:

The students themselves are part of the problem. It’s hard for a professor to take technology seriously when the whole second row is playing solitaire and not doing the really constructive, cool things that we know they could be. Many students are experiencing the first taste of the freedom of having technology available 24/7, since many of our high schools have resisted allowing students to bring their own technology into the buildings.
במילים אחרות, אותה אם מסוגלת להבין את ההתנגדות של מרצים לשחרור הרסן על השימוש בכלים דיגיטאליים, וזאת, בין היתר, מפני שהסטודנטים עצמם עדיין לא למדו כיצד לנצל את הכלים האלה בצורה טובה ומתאימה. יש כאן, כמובן, מעגל קסמים. אין טעם להמשיך לאסור את השימוש בכלים כאלה בתירוץ שבני נוער אינם יודעים להשתמש בהם כראוי. בשלב מסויים יהיה עלינו לעזור להם ללמוד להשתמש בהם בדרכים ראויות. אבל התגובה של פריאר בוודאי איננה מקרבת אותנו למצב שבו מערכת לימודית תרצה לעסוק בהכשרה הדרושה הזאת.

בבלוגוספירה החינוכית פריאר מבטא גישה מאד רווחת. בלוגרים רבים מוכנים לאמץ, בחום, כל כלי דיגיטאלי חדש. פעם אחר פעם בבלוג שלו פריאר מתלהב מכלים חדשים. לעומתו, בלוגרים אחרים מרימים גבה לגבי אותם כלים, ובין אלה גרי סטייגר הוא אולי מרים הגבה הראשי. במידה מסויימת סטייגר הוא ההפך מפריאר. כלפי כמעט כל כלי חדש הוא שואל אם הוא באמת נחוץ, או אם בכלל יש כאן משהו חדש שמסייע ללמידה. היה צפוי שסטייגר יגיב למאמרון של פריאר … ובעוקצנות.

על פי רוב אני מוצא את עצמי מסכים עם סטייגר – רבים מדי מהכלים החדשים שאנשי חינוך מתבקשים לאמץ הם אולי נחמדים ואפילו מרשימים מאד, אבל לא ברור שהם באמת ממלאים תפקיד חשוב בתהליך הלמידה. למרות הרצון שלי שנבחן אותם בשטח, קשה לי להתלהב מרבים מהם, ואני חושש שהעדר הביקורתיות אצל פריאר ודומיו עשוי להזיק להטמעת כלים חיוניים לתוך המערכת. כפי שציפיתי, סטייגר הגיב בבלוג של פריאר – עם קישור למאמרון בבלוג שלו, שם הוא מנתח את הגישה של פריאר, ומסביר למה הוא חושב שהיא מוטעית. בנוסף, הוא מקשר למספר מאמרונים, שלו ושל פריאר, שמבטאים את השוני בגישות ביניהם (ההתייחסות לכלי בשם Animoto [פריאר לעומת סטייגר] מעניינת, ואולי אופיינית, במיוחד).

אבל מעבר לוויכוח לגבי הנחיצות של כלי זה או אחר, נדמה לי שהוויכוח הזה חושף בעיה יסודית בבלוגוספירה החינוכית. גם פריאר וגם סטייגר הם "כוכבים" בבלוגוספירה, עם מאות קוראים שעוקבים אחרי הבלוגים שלהם. (לפריאר יש יותר, אבל נדמה לי שסטייגר שמח לתפוס עמדה של אאוטסיידר הקורא תיגר על המוסכמות של בלוגרים חינוכיים אחרים.) אנחנו קוראים את פריאר כדי לקבל מנה קבועה של התלהבות, כדי להשתכנע שהטכנולוגיה מסוגלת להוביל אותנו לגן עדן חינוכי, ובאותו הזמן אנחנו קוראים את סטייגר כדי שהוא יזכיר לנו שמדובר בגן עדן של שוטים. הבעיה היא שהכל נעשה יותר מדי צפוי.

זול הוא לא בהכרח דל

אתמול נתקלתי בדוח מיוחד של eSchool News שעוסק ב-software virtualization, מה שבדרך כלל מכונה אצלנו "המחשב הדל". הכוונה היא לעמדות מחשב שאינן מצויידות במערכת הפעלה או בדיסק קשיח, אלא פשוט מחוברות לשרתים חזקים שעליהם יושבים יישומים רבים, וגם שטח אחסון רב המאפשר שמירה של מסמכים של תלמידים. במערך כזה, כל מורה, וכל תלמיד, יכול להתחבר לחשבון הפרטי שלו בשרת מכל מסוף מחשב בבית הספר. הדוח הוא כנראה ממאי 2008, אם כי אני בטוח שקיבלתי הודעה אודותיו בדואר רק לפני מספר ימים. הגישה לדוח היא למנויים בלבד, אבל ההרשמה בחינם.

הדוח עצמו הוא מסמך PDF בן שמנה עמודים. בחרתי לכנות אותו כאן "דוח" מפני שבראש כל עמוד מופיעות המילים "eSN Special Report", והתרגום המקובל של "report" הוא "דוח". אבל נדמה לי שמתאים יותר פשוט לכנות אותו "מוסף פרסומי", בהתחשב בעובדה ששלושה מתוך שמונה עמודיו הם פרסומות (והצילומים בדוח תופסים עמוד שלם מהחמישה האלה). בתחתית כל דף מופיעות המילים:

This eSchool Report is made possible with financial support from IBM and Mainline Information Systems.
חלק גדול ממה שאיננו פרסומת בהחלט מעניין. מסבירים לנו שבאמצעות מערכות של מחשבים דלים מחוזות יכולים לחסוך כסף רב מפני שבעיות טכניות, וגם התקנות, מטופלות ברמת השרת המרכזי, ואין צורך שכל בית ספר יתחזק מערך מחשבים באופן עצמאי. כל מה שנדרש ברמת בית הספר הוא להדליק את המחשב. בנוסף, הסיכוי שתלמידים, בכוונה או שלא בכוונה, ישבשו את היישומים במחשבים האלה קטן מאד – הם בעצם לא נוגעים בהתקנות אלא רק משתמשים במה שמותקן במקום אחר.

אם היו שואלים אותי לפני עשור אם חשבתי שמערך של "מחשבים דלים" היה רעיון טוב, בלי היסוס הייתי אומר שלא. הרעיון מעלה אסוציאציות של "מכונות הוראה" שבסך הכל תרגלו תלמידים. אבל המציאות השתנתה. אם המחשבים הדלים של היום מסוגלים לתת גישה ליישומים שתלמידים צריכים, אין לי סיבה להתנגד.

אבל אולי החלק המעניין ביותר של הדוח הפרסומי הזה הוא מה שלא מופיע בו – כמעט אין בכלל התייחסות ללמידה. הדגש הוא על חסכון, על ניהול, ועל יעילות. זאת ועוד – בהתייחסות (אולי היחידה) ללמידה, הדגש הוא על הוראה המותאמת באופן אישי. בפיסקה הראשונה של הדוח אנחנו קוראים:

… many schools are moving toward personalized instruction, where students get to learn at their own pace within the classroom environment. To accomplish true personalized learning, however, “we have to move beyond textbooks,” says Michael King, vice president of IMB’s global education industry. “And the PC, as it stands today, is the wrong model for that.”
דיבורים כאלה בהחלט מזכירים את מכונות ההוראה שכמעט הצלחנו לשכוח.

אין פסול בנסיון לחסוך בהוצאות. זאת דווקא מגמה מבורכת. כמו-כן, אינני מטיל ספק בכך שמערך של שרתים כמו זה שמתואר בדוח יכול לחסוך – גם ברמה של בית הספר, וגם ברמה של המחוז. אבל קשה לא להתרשם שהחסכון של בית הספר הוא הרווח של החברות שמבקשות למכור את הציוד הזה, ושהחלק השני של המשוואה הזאת הוא מה שמעניין את החברות.

אולי אין זה הוגן לערוך השוואה בין הצעה לחסכון ברמת המחוז לבין הצעות לחסכון ברמת בית הספר, או הכיתה. אבל השוואה כזאת ממש מתבקשת בעקבות מאמרון של סילביה מרטינז שהתפרסם אתמול (רק תוך כדי הכנת המאמרון הזה הוא הופיע בקורא ה-RSS שלי). מרטינז כותבת על מאמר של סוזי בוס שהתפרסם ב-Edutopia. המאמר מתארת חמש פעולות שמורים יכולים לנקוט כדי לשלב את השימוש בכלים דיגיטאליים לתוך הכיתות שלהם … ובזול. הפעולות די פשוטות, ואולי אפילו צפויות. ביניהן אפשר למצוא, למשל, איתור דרכים חדשות להשתמש בכלים שכבר ברשותך, או שימוש בהיצע הרב של כלים חופשיים שקיימים על הרשת. אבל ברור שכאן, להבדיל מהדוח של eSchool News, הדגש הוא על למידה. ההצעה החמישית היא "למדו יחד עם תלמידיך".

אז גם אם ההצעות האלו טיפה פשטניות, יש בהן משהו מאד מרענן. יכול להיות שהנסיון לשווק מחשבים דלים (במחיר גבוה, כמובן) נידון לכשלון מפני שהיום, כמעט כל מחשב שמחובר לאינטרנט נעשה ל-"מחשב דל" בעל גישה לעולם שלם של יישומים, ובזול. ההיצע של כלים כבר כל כך עשיר, שאולי אין כבר צורך במערכות היקרות שחברות הענק מנסות למכור.

לא מדובר כאן בספריה דיגיטאלית בלבד

בתחילת החודש הזה, כאשר במט"ח חשפו את כותר, מיהרתי להרשם כדי שאוכל לבחון את הכלי. במשך חודש יצא לי לעשות זאת, אם כי לא במידה שהתכוונתי. היו לכך מספר סיבות (הזמן שעומד לרשותי תמיד משחק כאן תפקיד), אבל נדמה לי שהבולטת ביניהן היתה די פשוטה – הספרים שמופיעים בכותר הם ספרי עיון שמתאימים מאד לצרכי למידה, אבל אינני לומד אף אחד מהנושאים שמופיעים בהם.

ובכל זאת, נכנסתי מספר פעמים ובחנתי את הכלי. לרוב עיינתי בספרים שעוסקים בתנ"ך, אבל ערכתי כמה חיפושים שנועדו להביא לי תוצאות בתוך מבחר מגוון של ספרים שמופיעים באתר. מצאתי שקל להשאיר מראי מקום ולחזור אליהם, וכמו-כן, גם קל לסדר את מראי המקום האלה בקטגוריות כך שאם אני מעוניין לחקור מספר נושאים, אוסף הקטעים שסימנתי לעצמי בנושא אחד יהיה נגיש, וגם נבדל מאוסף שסימנתי בנושא אחר.

כאשר העתקתי קטע טקסט והדבקתי אותו לתוך מסמך וורד נתקלתי במספר קשיים. אינני בקיא בטכנולוגיה שנמצאת מאחורי ההעתקה הזאת, אבל התרשמתי שמדובר בתהליך של הפיכת תמונה לטקסט, משהו בסגנון של OCR. אמנם כבר לפני שנים די רבות הבטיחו לנו שה-OCR יהיה זמין וקל, אבל (לפחות בעברית) עדיין מדובר בטכנולוגיה מסורבלת. אי לכך, קשה לי לבוא בטענות כלפי מט"ח. זאת ועוד: נדמה לי שהציפייה ה-"טבעית" כלפי סביבת כותר היא שתלמידים יעתיקו קטעים מתוך ספרים כדי לשמור אותם אצלם בתוך קבצי וורד (או שהם ישלבו את הקטעים ישירות לתוך עבודות שהם כותבים, אבל זה סיפור אחר לגמרי). לשמחתי, כותר צועד צעד משמעותי קדימה מהתפיסה הזאת. במקום "שמירה" חיצונית של קטעי טקסט שנמצאו בספרים, תלמידים יכולים לסמן את הקטעים האלה בתוך הספרים עצמם, לחזור אליהם בקלות, ולארגן קטעים ממקורות שונים לפי קטגוריות שהם עצמם קובעים. בדרך הזאת הסביבה המתוקשבת כבר איננה רק סביבה שאליה ניגשים כדי למצוא מידע, אלא סביבה שבה תלמידים יכולים לשהות באופן קבוע, וללמוד בה. כבר לא מדובר בביקור בסביבה המתוקשבת כדי לשלוף מידע, אלא הפיכת הסביבה המתוקשבת לסביבת הלמידה הראשית של בית הספר.

אם כותר יצליח להפוך למרכיב חשוב בסביבה הלימודית של בתי הספר (וגם אם עדיין יש בו קשיים טכנולוגיים וסרבול בשימוש, אני משוכנע שזה יכול לקרות) הוא עשוי להשפיע על אופי הלמידה הבית ספרית. אני מניח שרוב האנשים שפוגשים את הסביבה הזאת היום "מבינים" אותה כלא יותר מאשר ספריה דיגיטאלית. במידה לא קטנה הם צודקים. אבל כאשר פעולות כמו סימון מראי מקומות ממש בתוך טקסטים, ויצירת קשרים אל, ובין, טקסטים שונים לפי קטגוריות שתלמידים בעצמם קובעים נעשות שקופות ופשוטות, נבנה הבסיס של סוג שונה של מטלה/עבודה בית ספרית. אפשר יהיה להצניע את מיומנות ההעתקה, לטובת מיומנויות חדשות כגון יצירת קשרים הגיוניים ו/או יצירתיים. נכון להיום, אנחנו עדיין בתחילת התהליך. גם המורים, וגם התלמידים עדיין לא למדו לנצל את הכלים שסביבה כמו כותר מעמידה לרשותם, והם אינם תופסים כיצד הכלים האלה יכולים לשנות את האופי של משימות לימודיות. נדמה לי עם הופעת כותר, הטכנולוגיה צועדת לפני הפדגוגיה. אבל מדובר בכלי שמצביעה על כיוונים חיוביים שלקראתם החינוך יכול לצעוד.

הזדמנות נהדרת להציץ בתהליך

טום בארט מלמד בכיתה ה' בעיר לא רחוקה ממנצ'סטר, שבאנגליה. בארט משתמש במסמכים של גוגל בכיתה שלו, ובבלוג שלו, וגם במספר מסגרות אחרות, הוא כתב על השימוש הזה. מאמרון בבלוג שלו מלפני כמעט שלושה שבועות (ברור שאני נמצא בפיגור תמידי בהתייחסות בכתיבה לחומרים הרבים שמגיעים אלי) מתייחס למספר שיטות שבארט פיתח לעצמו כדי להעיר הערות על עבודות של תלמידיו – עבודות שהוכנו באמצעות מסמכים של גוגל, ולשמור על ההערות האלו.

רעיונותיו של בארט נראים די הגיוניים. הדרך שבה הוא מעיר על שגיאות כתיב, למשל, מאפשרת לתלמידיו לזהות את השגיאות האלו בקלות, ואפילו לקבל הצעות לשינוי בהקלקה אחת. הוא מביא כמה אפשרויות לניהול ההתייחסות שלו לעבודות של תלמידיו (ומפני שבכיתות שלו יש לו 30 תלמידים, חשוב שהוא יכול לעשות את זה בצורה מסודרת). נדמה שהמאמרון של בארט מכוון אל מורים שעד היום לא העזו להשתמש במסמכים של גוגל בכיתות שלהם, מפני שהדבר נראה מורכב או מסובך מדי. הצעותיו של בארט הופכות את הכלי לפחות מאיים.

התרשמתי מההמלצות של בארט, אבל לא התלהבתי. השימוש שלו במסמכים של גוגל נראה לי שגרתי למדי – במקום לחפש דרכי למידה חדישות שאולי יכולים לבוא לביטוי באמצעות כלי חדש, חשתי שהוא מנצל את הכלי לעסוק בפעולות "לימודיות" מסורתיות. אבל המאמרון הזה של בארט היה המפגש הראשון שלי עם הבלוג שלו. (אינני בטוח כיצד הגעתי אליו, אבל זה בוודאי היה דרך בלוג של מישהו אחר שמופיע בקורא ה-RSS שלי.) למרות שהמאמרון המסויים הזה לא הרשים אותי יתר על המידה, שמתי לב שבארט כבר פרסם מספר מאמרונים על השימוש במסמכים של גוגל, והחלטתי לעיין גם באלה.

כאן חיכתה לי הפתעה נעימה. מתברר שבמשך ששה שבועות, מאז תחילת מאי, בארט מדווח בבלוג שלו על השימוש במסמכים של גוגל בכיתה. הדיווחים שלו מפורטים למדי – לפעמים הוא מתעכב על פרטים טכניים, לפעמים הוא מתאר את ההתערבויות שלו עם תלמידיו, ולפעמים הוא מדווח על הבעיות שבהן הוא נתקל, ועל הפתרונות האפשריים שהוא מפעיל בכיתה. בארט לא תמיד מביא "פתרונות", אבל הוא לא מהסס לכתוב על הקשיים שמתעוררים בעקבות השימוש בכלי. המאמרונים שלו, בכללותם, מהווים עדות מרתקת – תמונה מקיפה של ההתנסות של מורה אחד עם כלי חדש.

במאמרון הראשון שלו שקראתי חשתי שבארט עוסק רק בצד הטכנולוגי של הכלי. אבל הקריאה במלוא המאמרונים שעוסקים בשימוש במסמכים של גוגל מצביעה על מורה שעבורו הלמידה, ולא הטכנולוגיה, עומדת במרכז. באותו מאמרון ראשון (בעצם, האחרון) לא מצאתי התייחסות לעבודה משותפת של התלמידיו, וחשבתי שאבוא בביקורת כלפיו בגלל זה. אבל הנושא הזה עולה, ואפילו זוכה לתשומת לב רבה, במאמרונים האחרים (הקודמים) שלו. אין לי ספק שמורים שקראו את הדיווחים האלה של בארט בזמן שהם התפרסמו למדו המון – גם מהתיאורים שלו, וגם ממחשבותיו. ומי שלא קרא אז – יכול לקרוא עכשיו, או לקראת פתיחת שנת הלימודים הבאה.

שניים על Twitter

אני מניח שכבר מספר רב מדי של פעמים ציינתי כאן שאני מתקשה להבין את הקסם של Twitter. ונדמה לי שכל פעם שכתבתי זאת, ציינתי גם שלא מעט אנשים שאני מאד מעריך אוהבים את הכלי, ולכן, על אף הספקות שלי, אני ממשיך להתעניין בו. השבוע שני בלוגרים שאני קורא כתבו על הכלי – משני היבטים שונים – ונדמה לי ששתי ההתייחסויות האלו חשובות לנושא של כלי Web 2.0 בחינוך באופן כללי.

ויל ריצ'רדסון, שבזמן האחרון מרבה להרהר על ההתייחסות שלו לבלוגים – גם הכתיבה לבלוג שלו, וגם הקריאה של בלוגים אחרים – מונה מספר סיבות שבגללן הוא שונא את Twitter. ההרהורים של ריצ'רדסון משמעותיים לא רק מפני שהוא בין הבלוגרים הנחשבים ביותר בתחום של כלי Web 2.0 בחינוך, אלא גם מפני שלפני לא הרבה זמן הוא כתב על כך שהוא צימצם את תדירות הכתיבה בבלוג שלו לטובת הקדשת יותר זמן ל-Twitter.

מקריאת המאמרון החדש שלו מתקבל הרושם שריצ'רדסון חש שהדיאטה של דיווחים קצרצרים משאירה אותו רעב. הוא כותב על Twitter:

I’m finding anything that hints of substance just too scattered, too disjointed to read
ריצ'רדסון מוסיף:
And I can’t help feeling like it’s just making all of us, myself included, lazy. We’ve lamented this before, this “fact” that the whole community is blogging less since Twitter, engaging less deeply, it seems. Reading less.
כאשר ויל ריצ'רדסון מעלה הרהורים מהסוג הזה, אפשר להיות בטוחים שיגיע מטר של תגובות, וכך קרה. נכון לכתיבת הדיווח הזה, הופיעו 76 תגובות, של בערך 50 קוראים שונים. כמה מהתגובות באות מקוראים שמציינים ש-Twitter מאד משרת אותם (או שמציעים כלים אחרים ל-microblogging), אבל יש גם תגובות שמצביעות על כך שהמטוטלת נעה בחזרה לטובת הכתיבה לבלוג. אישית, התרשמתי מהתגובה של כריסטיאן לונג ששואל האם מלכתחילה היתה סיבה לצפות לשימוש "חינוכי" של הכלי:
Wasn’t Twitter’s original intent meant to be “updates” of micro-moments? Did the designers of the tool build it so that we could organize our professional tasks and research?
יש כאן נקודה שקשה להמעיט בחשיבותה. הרי כלים רבים שאנשי חינוך מבקשים לאמץ לתוך הסביבה החינוכית לא נועדו לחינוך. על פי רוב אימוץ הכלים האלה דורש "הסבה", בגלל הייעוד המקורי השונה הזה. נכון להיום, קבוצה יחסית קטנה של אנשי חינוך בוחנים את הכלים האלה על מנת לבדוק אם הם יכולים לשרת את הצרכים שלנו. המצב הזה עשוי להיות שונה מאד ממצב של שימוש מאסיבי.

סילביה מרטינז, במאמרון שהתפרסם יום אחרי המאמרון של ריצ'רדסון, מתייחסת להיבט הזה. מרטינז מדווחת על ידיעה עיתונאית המוסרת ש-Twitter רכש חברה חדשה שבונה מנוע חיפוש שעורך חיפושים בתוך כלל ההודעות של Twitter. היא מהרהרת שהרכישה הזאת מצביעה על הייעוד האמיתי של הכלי – להרוויח כסף. מרטינז אוהבת את Twitter והיא חשה שאפשר למצוא לו שימושים חינוכיים לא מעטים. אבל היא מדגישה שנכון להיום, השימוש בכלי איננו עולה כסף, וכמו עם כלים רבים אחרים, מדובר בתמריץ חשוב להשתמש בו. אבל …

But somebody believes that Twitter is worth something – they’ve been funded with 15 million dollars of venture capital. That’s not a gift, somebody is expecting them to return that 15 million with much more on top. Other venture capitalists have invested 1 million dollars in Summize.
מרטינז מתייחסת לרכישה הזאת של Twitter כמשל. כאשר חלוצי השימוש בכלי Web 2.0 בחינוך מאמצים את הכלים האלה, השימוש בהם עדיין חינם מפני שהמטרה של בוני הכלים היא ליצור תשתית רחבה של משתמשים, תשתית שבהמשך אפשר יהיה לתרגם לכסף. לכן, יתכן שלא רחוק היום בו בתי הספר יידרשו לשלם עבור הכלים האלה. מרטינז שואלת אם המצב הנוכחי יכול להחזיק מעמד:
So you have to ask yourself, is “buzz” plus “free” driving educational practice and planning? Are you building a future on this premise? Are educators walking into a trap set out to attract any and all users, just so venture capitalists can make a return on investment?
באחת התגובות (המעטות) למאמרון של מרטינז, כריס ליימן מציין שהדאגה הזאת היא בבסיס ההעדפה שלו לכלים שפותחו על בסיס קוד פתוח (זה המקום לציין שבאדיורשת יש היום תת-קבוצה שעוסקת ב-Moodle). אבל מעבר להסכמה כללית בנוגע לבעייתיות, אין לי תשובות לשאלות שמרטינז מעלה. כידוע, אני מעדיף את הסביבה הבלוגית על פני הסביבה של הודעות קצרצרות, אך שוב, אולי עוד נמצא שימושים טובים לכלי כמו Twitter בחינוך. במידה מסויימת (ואני מאד מודע לכך שיש כאן מידה לא קטנה של התחמקות) אני שמח שאני פועל בתקופה של ריבוי של כלים שדורשים בדיקה ושמזמינים התנסויות רבות. אישית, אני מעדיף את המרחב הפתוח בו מורים רבים מתנסים בכלים שונים ומאפשרים ל-100 פרחים לפרוח. בוודאי כמה מאלה ינבלו בדרך לגיבוש דרכי למידה יעילים המושתתים על קבוצה מצומצמת יותר של כלים שעוד עתידה להתגבש. אבל כמו שנאמר על החובש הטוב, גם מורה טוב הוא מורה מאלתר, ואנחנו פועלים בתקופה שמאפשרת אלתורים רבים.

כלי Web 2.0 והתשתית ללמידה משמעותית

תוך כדי קריאת בלוגים שדיווחו על כנס NECC נתקלתי בדיווח על הרצאה/סנדה של ברני דודג' בנושא ה-WebQuest (חקרשת). על פי רוב, החקרשת זכורה לטוב כאחד האמצעים שבהם ניסו להצעיד את למידת החקר, או המידענות (אני מודה, מעולם לא הבנתי את הבדל) לתוך עידן התקשוב. גם אם היה נדמה שרבים מאד מה-WebQuests שהכרתי לא היו אלא דפי עבודה די סטנדרטיים שלא היטיבו לכלול מרכיבים אמיתיים של חקר, מדובר במבנה של פעילות מתוקשבת שיש בו פוטנציאל רב. אי לכך, לא הופתעתי לגלות ש-13 שנים אחרי שהחקרשת הראשונה ראתה אור, עוד מדברים עליה ב-NECC.

דרך אותו דיווח הגעתי לקהילה על תשתית Ning שמוקדשת כולה לחקרשת (WebQuest Dialog), ושם לדיון שברני דודג' עצמו פתח בנושא "WebQuests and Web 2.0". בדיון הזה דודג' שואל אם אפשר, ואם יש טעם, לנסות לעדכן את הכלי הטוב אבל הישן הזה לעידן האינטרנטי החדש. אחד המשתתפים באותו דיון ציין:

Currently, technology seems to be ahead of the pedagogy. In 1995 the pedagogy was a little ahead of the technology, when it came to the potential of the WebQuest. We have to work to overcome the "fear" of the tools and allow these tools to help our students zone in on the curriculum. Web 2.0 can make that happen.
ההערה הזאת הזכירה לי שעדיין לא כתבתי כאן על ביקור שערכתי לפני מספר שבועות, לקראת סוף שנת הלימודים, בבית ספר יסודי אחד בדרום.

הגעתי לאותו בית ספר בעקבות דיווח על כך שבאופן עצמאי, ללא שום הנחייה או הדרכה רשמית, התחילו שם לשלב כלי Web 2.0 לתוך ההוראה של המורים והלמידה של התלמידים. ואכן, כך היה. מצאתי בית ספר שפתח חשבונות גוגל מוסדיים עבור כמעט כל התלמידים, ושהשתמש במסמכי גוגל כתשתית לפורטפוליו עבור התלמידים וכתשתית להגשת עבודות ותגובות והערות של המורים על אותן עבודות. ראיתי ויקיים שנפתחו כדי לשמש מאגרי מידע על מבחר נושאים שעליהם התלמידים בחרו לכתוב. אפילו ראיתי שימוש בטפסים על בסיס מסמכי גוגל שתלמידים בנו בעצמם כדי לערוך הצבעה בתחרות על מצגות שהוכנו בבית הספר. הרגשתי שרוב התלמידים שלטו בשימוש בכלים השונים, והתרשמתי שנוצרה תרבות של סיוע הדדי, תרבות שבה תלמידים בעלי מיומנויות גבוהות יותר בכלים לקחו אחראיות לעזור לעמיתיהם. חשתי גם שתלמידים רבים שלטו בכלים האלה טוב יותר מאשר לא מעט מורים, אבל המורים לא נראו מודאגים מכך, אלא ציינו שגם הם לומדים.

הרגשתי שנוצרת תשתית בריאה וחזקה של תקשוב בבית הספר. אבל לא הרגשתי שבשלב הזה התשתית הזאת משמשת בסיס ללמידה. השימוש בכלים התרכז במעבדת המחשבים (ובבית) ואילו בכיתות הרוב המכריע של השיעורים התנהל ללא סיוע המחשבים או הכלים שבהם התלמידים למדו להשתמש. (לא יצא לי לצפות ב-"שיעורים מסורתיים" ולכן אני כותב רק על תחושה.)

ללא ספק היה משהו מרשים ביותר בדרך שבה בית הספר הזה התייחס לכלים – בנכונות שלו לבחון כלים חדשים, ולעודד את התלמידים להשתמש בהם. אם כל הרצון שלי לראות את התקשוב כחלק אינטגראלי מהלמידה היום-יומית, ולא מיומנות נפרדת, התלושה מנושאים ותכנים אחרים, יותר ויותר אני משתכנע שללא בסיס איתן בשימוש בכלים, אותו שילוב לא תוכל לבוא לביטוי. לכן, גם אם לא ראיתי ביטוי פדגוגי של התקשוב, או שימוש בכלי ה-Web 2.0 בתהליכים לימודיים ומידעניים, אינני יכול לבוא בביקורת. הסיכוי עדיין רב שעל הבסיס הטכנולוגי האיתן שראיתי, השימוש הפדגוגי עוד ייבנה.

אולי בגלל הביקור הזה, אותה הערה שקראתי בדיון על ה-WebQuests באמת צלצלה אצלי כנכונה. לפני כעשור היה נדמה שידענו כיצד אנחנו רצינו להשתמש בכלים כדי למנף את הלמידה, אבל הכלים שעמדו לרשותנו עדיין לא איפשרו את מה שרצינו. היום מבחר רב מאד של כלים עומד לרשותנו, ועל פי רוב התלמידים שלנו לומדים להשתמש בהם בקלות ובמהירות. אבל בדיוק בגלל זה היום אנחנו חייבים לעמוד במבחן שאז לא חויבנו לעמוד בו. היום אין לנו תירוצים, ועלינו ללמוד ליצור למידה משמעותית בעזרת הכלים האלה.

הצצה זעירה לתוך השימוש בבלוגים בכיתה

במשך שנת הלימודים האחרונה הזדמן חמש או שש פעמים לקשר כאן לבלוג של איריס, שחקי, שחקי על חלומות, בלוג שבעיני הוא דוגמה נהדרת של אותה חשיבה אישית/ציבורית שהטכנולוגיה הזאת מאפשרת. בבלוג שלה איריס נוגעת לא רק בנושאים חינוכיים, אלא בעניינים רבים הקשורים לזכרון הקולקטיבי שלנו, והיא מיטיבה למצוא סיפורים קטנים ברשת שמאירים היבטים חשובים, ואולי בלתי-צפויים, מהחיים. אבל איריס איננה רק כותבת לבלוג ה-"אישי" שלה – היא גם משלבת את השימוש בבלוגים בכיתות שהיא מלמדת. היא עושה זאת באמצעות בלוגים שהיא פותחת שמתמקדים בנושאים לימודיים שמכילים נקודות להתייחסות עבור תלמידיה, וגם דרך בלוגים אישיים של כמה מתלמידיה, בלוגים שהיא פותחת עבורם אם הם מביעים בכך רצון. לפני מספר ימים היא העלתה: "כמה מחשבות (ללא תובנות מסכמות) על ההתנסות שהיתה לי השנה עם שילוב הבלוגים", והמחשבות האלו אינן מעסיקות רק אותה.

איריס מציינת שהיא קיוותה שדרך הבלוגים היא תגיע:

לנושאים שמעניינים את הלומדים, ש"מדליקים" אותם ואולי ידליקו את תשוקת השיתוף באמצעות יצירה/כתיבה.
היא מונה מספר דרכים שבהן אפשר להשתמש בבלוג בלמידה, אבל היא מציינת שקודם כל הבלוג הוא "במה של הכותב". בנוסף, היא מדגישה שתלמידים, יותר מאשר מבוגרים, זקוקים למשוב, לתגובות:
האם ילד המופיע על במה ימשיך לעשות זאת בהיעדר קהל? האם אפשר לבנות על מנוע פנימי חזק כל כך? לכן, לדעתי, בשונה מבלוגים של כותבים מבוגרים, יש חשיבות עצומה למרכיב התגובות/השיח.
איריס גם מעלה מספר שאלות פתוחות שעשויות להשפיע על הטמעת הבלוג לתוך הנעשה בכיתה. אחת מאלה היא:
עד כמה מוכנים הורים להיות חלק ממעגל המגיבים?
בתגובה למאמרון הזה, אמא אחת מעלה מספר הרהורים (אשרי למורה שלתלמידיה הורים שמגיבים כך). בין אלה אנחנו קוראים:
הכתיבה האישית מן הסתם קשה לחלק מהאנשים והילדים.

כמו כן היא כוללת בתוכה מרכיב של חשיפה שגם באופן אישיותי אינה מתאימה לכולם והיא גם בעיתית בקונטקס של החברה המתוקשרת בה אנו חיים היום.

יש כאן הרהור חשוב. מידת החשיפה שאליה "התרגלנו" דרך תוכניות "ריאליטי" (שהקשר ביניהן למציאות של ממש קלוש ביותר) איננה בהכרח המידה הרצויה. איריס מגיבה:
אני מסכימה כי הכתיבה האישית קשה לחלק מהאנשים והילדים. אבל הייתי רוצה שבית הספר יעודד אותה ולא נצטרך לרכוש את העידוד הזה כשירות מבחוץ.
הדיווח של איריס, וכמו-כן, התגובה למאמרון שלה, מאפשרים הזדמנות די נדירה להציץ לתוך השימוש בבלוגים בכיתה, ואולי עוד יותר חשוב, לבחון את המניעים לשימוש הזה. איריס מברכת על פתיחת הדיון שתגובת ההורה לבלוג שלה מהווה. נדמה לי שהיא לא תתנגד אם אחרים יצטרפו לדיון שם.