כמה הרהורים לקראת סיום שנת הלימודים

לקראת סיום שנת הלימודים מורים רבים שואלים את עצמם אם במשך השנה התרחשה בכיתות שלהם למידה משמעותית, או אולי היתה בהן פעלתנות רבה, אבל מעט למידה של ממש. גם בכיתות בלי מחשבים ואינטרנט השאלה הזאת נחוצה, אבל היא הכרחית ממש בסביבה המתוקשבת. בגלל ההשקעה הכספית העצומה הדרושה לשלב טכנולוגיות לתוך בתי הספר, אין ברירה אלא לשאול אם אפשר היה להשיג את אותן התוצאות גם בלעדיה. זאת ועוד. הפקת תוצרי למידה באמצעות טכנולוגיות חדישות עשוייה לסנוור את מי שמבקש להעריך את הלמידה, כך שהוא איננו מצליח לראות מתחת למעטפת הטכנולוגית הנוצצת על מנת לבחון את הלמידה עצמה. לאור זה אין זה צריך להפתיע שלא מעט בלוגרים חינוכיים שבמשך השנה מלמדים באמצעות התקשוב שואלים את עצמם עם התוצאות מצדיקות את ההשקעה.

קליי בורל הוא בין המורים שעורכים את הרפלקציה הזאת, ועל מנת לעשות זאת, הוא חוזר לחשש שהוא הביע בבלוג שלו לפני יותר משנה:

I’m a bit worried about the future of student blogging.

I fear we teachers are going to ruin it for the learners.

“Blogging is just another way to turn in homework.” That’s the sentence that scares me. Because that’s how non-blogging teachers, and perhaps those unfamiliar with literacy pedagogy – communication across the curriculum, writing to learn, authentic writing, and more – will probably use blogging in the classroom.

החשש המקורי של בורל לא היה קשור לעלות, או לכדאיות, הטכנולוגיה, אלא לסכנת ה-Schooliness, הנסיון לאלץ טכנולוגיות מרתקות מחוץ לבית הספר לשרת את הצרכים המסורתיים של בית הספר כמו, למשל, ציונים. מאותו חשש "ותיק" בורל חוזר לימינו, ורואה שהחשש שלו מתגשם. הוא מצטט את אחד מתלמידיו – דווקא תלמיד שכותב בלוג שמתאפיין באותן התכונות החיובית שבורל מקווה להנחיל. אבל הציטוט שבורל מביא מהבלוג של אותו תלמיד ממחיש עד כמה הבעיה עדיין קיימת – אם כי הפעם בקשר לטכנולוגיה אחרת, ועוד יותר נוצצת:
I’ve had too many teachers assign us to “make an iMovie” for this and that. I had to make an iMovie for my World Geography class and Asian Studies class. I was surprised when even my Spanish teacher told me to make an iMovie. It is obvious [our school] is trying too hard … to look cool.
מה יכול להיות יותר מאתגר מאשר הכנת סרט במקום לכתוב חיבור? אם בארץ אנחנו עדיין מתפעלים ממצגות ה-PowerPoint שתלמידים מכינים, אז בוודאי סרט הוא תוצר נהדר, תוצר שמאפשר לתלמיד להראות את "כישורי המאה ה-21" שלו, ותוצר שמאפשר לבית הספר להתפאר על חדשניותו. אבל עצם העובדה שתלמיד מכין סרט איננו אומר שהוא למד את הנושא שעליו הוא הכין את הסרט. כמובן שזה נכון גם עבור עבודה מודפסת שתלמיד אולי מכין, אבל עם הבדל אחד משמעותי. על פי רוב המורים מסוגלים להעריך עבודות כתובות, וספק אם יש להם הכלים או הנסיון כדי להעריך סרטים. בורל, למשל כותב:
A good movie takes an hour of editing for every minute of the final product. I wonder how many minutes these students are expected to produce for their finals.
הדאגה של בורל כאן מוצדקת – אם בית הספר איננו מתאם בין הדרישות המוטלות על התלמידים בקורסים שונים, הם עשויים לקרוס תחת הנטל של כל כך הרבה סרטים. אבל לצערי יש כאן מסקנה עוד יותר חשובה ובולטת – הרוב הגדול של הסרטים של התלמידים לא יהיו איכותיים, ולבתי הספר אין מורים שיכלו להעריך את העובדות האלה, או להדריך את התלמידים כדי שהם ילמדו להכין סרטים איכותיים יותר בעתיד. הטכנולוגיה מסנוורת, והתוצאה עגומה במספר מישורים – הלמידה רדודה, התוצר רדוד, ובמקום שהתלמידים ישתמשו בטכנולוגיות לצרכים הקשורים לחיים שלהם, בית הספר יקלקל את הרצון של התלמידים להשתמש בטכנולוגיות האלו בעתיד. חבל.

הכלי המתאים למשימה?

ויל ריצ'רדסון מצטט מתוך כתבה חדשה בעיתון הנחשב, הכריסטיאן סייאנס מוניטור. אותה כתבה היא של ג'וסטין רייך, דוקטורנט באוניברסיטת הרווארד המתמחה בהוראת ההיסטוריה באמצעות טכנולוגיה. בכתבה רייך מביע את דעתו שאנשי חינוך צריכים למצוא דרכים לשלב את השימוש ברשתות חברתיות ושל כלי כתיבה/תקשורת כמו מסנג'ר ו-SMS לתוך הכיתה. אפשר לראות את הכתבה של רייך כהמשך לסקר של חברת PEW שעליו דיווחתי בתחילת החודש. רייך מצטט נתונים מאותו סקר המראים שאחוזים גדולים של בני נוער (במקרה שלו, סטודנטים) אכן "כותבים" באמצעים של בלוגים, מסנג'ר, SMS, ועוד, ומוצא פוטנציאל לימודי רב בעובדה הזאת. רייך כותב:
For example, I've had great success occasionally using instant message conversations as a critical inquiry tool in the classroom. My students love the chance to use their social milieu as a space for learning.

Imagine 20 students in invisible groups of three, all silently, furiously typing and reading, immersed in conversations about the dialogues of Socrates or the teachings of Confucius. That classroom time is incredibly intellectually productive: all 20 students are simultaneously sharpening their arguments, supporting them with evidence, and questioning their colleagues.

רייך טוען שהמיומנויות של חשיבה ביקורתית או של תקשורת יעילה אינן תלויות באמצעי כתיבה זה או אחר, אלא נמצאות בכל כלי או סוג של כתיבה. אי לכך, המסקנה שלו די ברורה. כדי לקדם את הכתיבה של סטודנטים, אנשי חינוך צריכים לפגוש אותם היכן שהם נמצאים:
… we can embrace the writing that students do every day, help them learn to use their social networking tools to create learning networks, and ultimately show them how the best elements of their informal communication can lead them to success in their formal writing.
למען האמת, אין שום חדש בדברים האלה, מלבד אולי העובדה שהם מתפרסמים בעיתון שבדרך כלל איננו מזוהה עם גישה כזאת. מתברר שלאט אבל בטוח, רעיונות שפעם נחשבו מחוץ לקונסנזוס בנוגע ללמידה באמצעות כלים טכנולוגיים חדישים נעשים מקובלים וכמעט מובנים מאליהם.

לאור זה, אפשר לשאול אם היתה הצדקה להקדיש מקום לכתבה הזאת כאן. למען האמת, אינני בטוח. אבל הדיון בבלוג של ריצ'רדסון בעקבות הפרסום שהוא נתן לכתבה היה מאד מעניין, והתפתח בכיוון קצת לא צפוי. ריצ'רדסון, וגם קוראיו, מסכימים (מראש, מותר לציין) לטענה של רייך. לא היה כאן שום דבר מפתיע – התגובות בבלוג של ריצ'רדסון אינן המקום למצוא ויכוח בעד או נגד השימוש בכלים האלה. אך לעומת זאת, התפתח דיון סביב הכדאיות של כתיבת עבודות ארוכות בכלל. אולי, כך שאלו, הכתיבה במסנג'ר היא כל מה שתלמידים צריכים. כאן היו חילוקי דעות. מספר קוראים הביעו את החשש שככל שהכתיבה של תלמידים נעשית "קצרה" יותר, כך גם הרעיונות שהם מנסים לבטא ייעשו שטחיים יותר. (אגב, גם ג'וסטין רייך עצמו הצטרף לדיון.)

לא מצאתי בדיון הזה הבחנה בין סוגים שונים של כתיבה והתאמתם לצרכים שונים. לדעתי, חשוב להבחין בין "חשיבה בקול רם" או העלאת רעיון לשם קבלת תגובות ובדיקתו בציבור (כתיבה שלעתים קרובות היא טלגראפית, ומתאימה מאד לבלוגים, למשל), לבין הבעת רעיון ברור ומגובש, רעיון שעבר ליטוש וזכה לבחירה קפדנית של כל מילה. רייך בוודאי צודק – אפשר, וגם צריך, למצוא מקום בכיתה בשביל אמצעי כתיבה חדשים. אבל תוך כדי השילוב הזה, עלינו לעזור לתלמידים שלנו להבחין בין אמצעי כתיבה שונים, ולהכיר את הכוח הייחודי של כל אחד מהכלים שעומדים לרשותנו. אינני מתנגד לכתיבת עבודת סיכום באמצעות SMS (או בעזרת סגנון הכתיבה הנפוץ במסרונים) אבל אני מקווה שתלמיד יבין שעליו להיות משורר מוכשר במיוחד כדי שיוכל לסכם נושא לימודי באופן מוצלח בדרך הזאת.

במקום להחרים, לנצל בשיעור!

דרך הבלוג של קרל פיש הגעתי לסיפור נהדר שטרי סייל מספר בבלוג שלו. סייל, מורה בבית ספר תיכון במדינת קולורדו, כותב על כך שבמסגרת שיעור כישורי לשון אחד הוא השמיע שיר ("Everything You Want" של הלהקה Vertical Horizons [המילים כאן / הקליפ כאן]) בציפייה שיתפתח דיון ער על משמעות מילות השיר. אך משום מה, זה לא קרה. סייל כותב:
Just came from my first period English 10 class, and in the spirit of the instantaneous pouring forth of thoughts favored by the modern world, I thought I’d share something. On many Fridays, for our warm up, I give the class what I call a poetry song. Today the song was Vertical Horizon’s “Everything You Want,” which I like to use because its ambiguity usually sparks some discussion. Today the class stared at the lyrics mystified for a long time. Nothing. I finally asked, what sort of song is this – is it about politics? Relationships? Sports? A couple of brave souls ventured guesses: yes, it’s about a relationship. Maybe it’s about God. A brief discussion, then more silence. I asked, How could we figure this out? Their answer: Google. Meanwhile, I had a Macbeth assignment for them to work on, so I said, Maybe we can google this later in the class.
הרעיון לחפש פירושים לשיר דרך גוגל איננו מקורי במיוחד. הרי בימינו, אנחנו מחפשים כמעט כל דבר דרך גוגל. סייל כותב שהוא לא דחה את הרעיון, אלא הציע שאפשר יהיה לערוך חיפוש מאוחר יותר באותו שיעור. אבל …
And then, from the back of the room came the voice of Steve saying, “I already have.”

Steve had fired up his iPhone or equivalent and searched for the song. He said he only found a couple of comments, and they just seemed to be someone’s opinion, not a definitive answer (such as, say, the band itself revealing what they really meant).

ראוי לציין כאן שאותו תלמיד אכן היה זריז, ושבידיו היתה הטכנולוגיה המתאימה לערוך חיפוש. אבל לא פחות חשובה היא העובדה שהתלמיד לא קיבל את תוצאות החיפוש שהוא ערך כ-"תשובה" לפירוש השיר. הוא הרי ציין שמדובר, כנראה, רק בדעה של מישהו.

סייל אכן התרשם מזריזות התלמיד, אבל הוא הסיק "מסקנה" לא פחות חשובה:

On the way back to the English office, several thoughts populated my mind:

Good thing I didn’t see Steve fiddling with his phone and take it away before he could contribute to class.

אין ספק שהנוף המידעי של היום שונה מאד מזה שהכרנו רק לפני עשור. היום אנחנו מצפים שכמעט כל מידע שנרצה יהיה זמין לנו, ושלא נצטרך לחכות עד שנגיע לספרייה, או הביתה, כדי לבדוק משהו (אם בכלל נזכור לבדוק). עצם העובדה שאנחנו מוצאים מידע איננו אומר שאותו מידע אמין או עונה על הצורך שלנו, אבל ברור שהתלמיד של סייל אכן הבין את זה. היכולת לערוך חיפוש מהר, ולבחון את התוצאות של אותו חיפוש, היא ללא ספק מיומנות חשובה שבית הספר חייב לטפח.

תוספת קצרה מתבקשת כאן. אינני קורא את הבלוג של סייל. (למען האמת, סייל מנהל מספר לא קטן של בלוגים, אבל רובם משרתים את הקורסים שהוא מלמד בבית הספר. הסיפור שהבאתי כאן הוא מהבלוג האישי/מקצועי שלו.) הגעתי לסיפור הנהדר הזה רק מפני שקרל פיש קישר אליו. אין לי ספק שיש מורים רבים אחרים שמביאים סיפורים מעניינים וחשובים בבלוגים שאינני קורא, או אפילו יודע על קיומם. בלתי-אפשרי, כמובן, לקרוא את הכל. ובכל זאת אני יכול לקוות שיותר מורים בישראל יפתחו בלוגים וידווחו בהם על הנעשה בכיתות שלהם. אין לי ספק שפנינים חינוכיים רבים, כמו זה של סייל, מחכים, וראויים, להגיע לעיני ציבור רחב יותר.

נמשל (אולי) מנושא אחר

יכול להיות שיש קשר, אבל אני גם מודה שיכול להיות שהעיסוק האינטנסיבי שלי בנושא אחד גורם לי למצוא קשרים במקומות שהם אינם קיימים. כך או כך, כאשר קראתי את המאמרון החדש בבלוג של קתי דייווידסון, שעוסק בטענה שמימדי הדיסלקציה, וצורותיה, שונים בשפות שונות, אמרתי לעצמי שהיא כותבת גם על התקשוב.

הנושא שעליו דייווידסון כותבת באמת מעניין, אבל אני אהיה בין הראשונים להודות שאין לי הרקע או הכלים לשפוט בין הגישות השונות שהיא מתארת. דייווידסון מסבירה שמחקרים מראים ששיעורי הדיסלקציה גבוהים יותר בשפות שבהן הכתיב שלהן פחות פונטי:

We've known for a long time that one form of dyslexia (the most classic form) is about the linkage between speech and reading functions which, in character-based languages, are disaggregated. It is the impartial mapping of speech onto writing, sound and visual processing of semi-phonetic processes, that causes confusion. This is also one reason why English-speakers have the highest dyslexia rates.
אבל כזכור, אינני בקיא בנושא הזה. הוא מעניין, אבל הוא לא עד כדי כך מעסיק אותי. לעומת זאת, פיסקה אחרת במאמרון של דייווידסון בהחלט משכה את עיני:
In the US, we expect a functional literacy at around 10-11. And we don't devote nearly as much time to reading/writing and we almost never acknowledge to kids that phonetics is problematic. So you have kids learning the authority of school at exactly the same time they're being told rules for pronunciation and reading that don't make sense. Maybe it's hard to explain to a kid that the rules are inconsistent because of the history of linguistics and mass printing in English. But you can emphasize that the rules are contradictory and point to places where memorization is pretty much the only way to get them right.
אני אמנם לפעמים אדם די נמהר, אבל אינני עד כדי כך פזיז או טיפשי שאכניס את עצמי לתוך שדה הקרב של "מלחמות השפה" בין מחנות הפונטיקה וה-"שפה כמכלול". אבל גם בלי להסתכן באש הצולבת הזאת, אפשר לזהות דמיון בין מה שדייווידסון כותבת בנוגע לחוקי הפונטיקה שנלמדים על ידי תלמידים באותו הזמן שהם אמורים להפנים את הסמכות של בית הספר, לבין מצב דומה עם התקשוב.

תלמידים רבים מאד "לומדים" מיומנויות מחשב מסויימות במסגרת הכיתה, כאשר הם כבר רכשו את אותן מיומנויות לפני שהם הגיעו לאותה כיתה, וגם לפני המורים שלהם. לא פעם מלמדים מיומנות מסויימת שהתלמיד מזמן למד לבצע בצורה אחרת ויעילה יותר. וכמו בדוגמה שדייווידסון מביאה, קשה לא להרגיש שזה מערער את סמכות בית הספר בעיני התלמיד. בנוגע לתלמיד שאיננו "מבין" את כללי הפונטיקה, דייווידסון מציעה שבמקום לקבוע שמדובר בתלמיד לקוי למידה, ראוי לעודד את יכולת ההבחנה שלו:

That fidgety first-grader who "doesn't get" the phonetics rules? He's right! He should not have to be told to suppress his alert, critical instincts. He or she should be applauded for good observational skills, praised for not accepting rules blindly when they don't make sense, and helped with other methods.
וכך גם בנושא התקשוב. הדרכים ה-"נכונות" לבצע פעולות תקשוביות למיניהן משתנות כמעט מידי יום, עם הופעתן של כלים חדשים, ועם שכלולים בכלים הקיימים. בית ספר שמלמד שיש דרך אחת נכונה לבצע פעולות מסויימות מגביל את תלמידיו, ומונע מהם לנצל את מלוא האפשרויות התקשוביות שממשיכות להתפתח. אבל הרבה יותר גרוע, אותו בית ספר מאותת לתלמידיו שהוא איננו מבין את הסביבה המתוקשבת, וכאשר הוא עושה זאת, הוא פוגע בסמכות של עצמו בעיני התלמידים.

צעד מדוד ליישוב אחד, דוגמה מבטיחה למערכת כולה

אסתי, בבלוג שלה, מעלה שאלה שבוודאי מעסיקה כל אחד מאיתנו שעוסק בתקשוב בחינוך:
במפגש השתלמות אחרון של המורים, שוב עולה השאלה מה הלאה? מה קורה לתלמיד המסיים את החטיבה ובכיתה י' נכנס לביה"ס התיכון, בו אין תקשוב , אין ניידים ואין מורים המשלבים תקשוב בשיעורים.
ההתקדמות של הטמעת התקשוב בבתי הספר בארץ איננה אחידה. בגלל סיבות רבות, שללא ספק אחת החשובות שבהן היא הרמה הסוציו-אקונומית של בתי הספר, והמשאבים הלא שיוויוניים שמגיעים אליהם, יש בתי ספר שהם משופעים בתקשוב ובשימוש די נבון באותו תקשוב. לעומתם, בתי ספר אחרים נשארים רחוק מאחור, עם מינימום של משאבים תקשוביים. ויש סיבות נוספות. לא פעם מורה אחד, המשוגע לדבר, מסוגל לקדם בית ספר שלם, ואילו מנהל, שאינו מוצא ערך בתקשוב, יכול למנוע התקדמות בתחום בבית הספר שלו. בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים, שאינם נמצאים תחת האיום של בגרויות, חופשיים יותר להתנסות בדרכים יצירתיות לשימוש בתקשוב, וכאשר התלמידים של בתי הספר האלה מגיעים לתיכון הם מגלים שעליהם לחזור לעפרון ולמחברת, ולדרכים "מסורתיות" יותר של הוראה ולמידה. אך למרות כל הסיבות האלו (ואחרות) המסבירות למה אין אחידות בשילוב התקושב בבתי הספר, הכיוון צריך להיות ברור – התקשוב נעשה לחלק בלתי-נפרד מההוראה, ומהלמידה, בבתי הספר.

ודווקא בגלל זה, השאלה "מה הלאה" שאסתי מעלה איננה נוגעת רק בפרויקט שהיא מלווה – פרויקט של שימוש במחשבים ניידים אצל תלמידי כיתות ה' ו-ו' בישוב אחד – אלא לעתיד התקשוב החינוכי בארץ. גם אם, נכון להיום, השאלה הזאת איננה רלוונטית לרוב בתי הספר בישראל, במוקדם, יותר מאשר במאוחר, בתי ספר אחרים, ויישובים אחרים, יגלו שהם שואלים אותה. מטרת התוכנית שאסתי מלווה היא, בין היתר, יצירת תרבות לימודית שבה המחשב מחליף את העפרון ואת הנייר שבידי התלמיד, יצירת תרבות לימודית שבה המחשב נעשה לכלי שלא מתייחסים אליו כמשהו יוצא דופן, אלא כמובן מאליו. היא צודקת שאם הניסוי הזה יצליח, בוגרי בתי הספר שבפרויקט, כשהם יגיעו לתיכון, ימצאו את עצמם בסביבה שבה חלק גדול ממה שהם למדו נדחק הצידה; הם יאלצו "לחזור" לשיטות לימוד שקדמו לא רק למחשבים ניידים, אלא למחשב בכלל.

לפני שבוע, זכיתי לבקר בשניים מבתי הספר של הפרויקט הזה. לא הרגשתי שמתחולל בהם מהפכה. התלמידים יושבים בשורות מול המורה ומול הלוח (ובזכות המחשבים, גם מול מסך גדול המחובר למחשב המורה). התרשמתי שחלקים נרחבים מהשיעורים בהם צפיתי התנהלו בצורה מאד דומה לצורה שבה דורות רבים של תלמידים למדו. חוויית הלמידה בכיתה נראתה לי מסורתית למדי, לא מהסוג שיקשה על התלמידים להשתלב שוב בשיעורים ללא תקשוב. אבל מזמן למדתי לא לחפש מהפכות בחינוך, אלא לנסות לזהות את השינויים הזעירים. וכאן, באמת חשתי שינוי. ראיתי צעדים מדודים, שינויים שהם אולי אפילו קטנים, אבל ממשיים. במאמרון שלה, אסתי מציינת שהתלמידים מתרגלים לעבוד עם מילון מקוון, ושהם בשלים לסוגים שונים של הערכה מאשר המבחנים המקובלים. אני בטוח שהיא יכולה למנות עוד הרבה צעדים קטנים מהסוג הזה – צעדים שאינם מהווים שינויים מפליגים, אבל מצביעים בבירור על כיוון, מעידים על הפנמת התקשוב לתוך הרגלי הלמידה של התלמידים.

אסתי כותבת:

בתי הספר החדשניים רצים קדימה, בזמן שמערכת החינוך לא מספיקה להדביק את הפער, ונשארת מאחור, או במוכר ובידוע.
אכן, חבל שחלקים נרחבים של המערכת נשארים מאחור. אבל מטבע הדברים, אם בית ספר אחר מתקדם, בית ספר אחר יהיה בעמדת פיגור כלפיו. תמיד יש מישהו שמבצע את הקפיצה הנחשונית, וקשה לבוא אליו בטענות שלא כולם קפצו יחד. ואם במקרה הזה הקפיצה הנחשונית אינה אלא מספר צעדים קטנים, אין במה להתבייש. הכיוון הכללי ברור, ומאד מרשים.

תוכן גולשים וחינוך – זיווג מוצלח

איריס, בשחקי, שחקי על חלומות, מתייחסת למאמר שהופיע בקפטן אינטרנט לפני מספר ימים. המאמר מצביע על מגמה "חדשה" באינטרנט – שהתלהבות כלפי תוכן הגולשים כבר מיצה את עצמו, ושהמטוטלת נמצאת בדרך חזרה להסתמכות על אתרים "מוסמכים". איריס מגיבה:
אני מקווה כי השמועות על מותו מוקדמות מדי.
וחשוב לטעמי, להעצים את המקום שלו בחינוך.
לעתים קרובות מתקבל הרושם שהצדדים השונים בוויכוח על איכותו ועל כדאיותו של תוכן הגולשים בכלל לא מדברים על אותו הדבר. המקטגרים שואלים מי צריך עוד ועוד סרטים של תינוקות צוחקים ביו-טיוב, או צילומים של חתולים חמודים בפליקר. הם מצביעים על שורה ארוכה של טעויות בוויקיפדיה ושואלים כיצד אפשר למצוא משהו בעל ערך בכל זה. לעומתם, המסנגרים מזכירים שלא פעם, בלוגרים לא מוכרים הצליחו לחשוף עובדות על פרשות שהעיתונות הרשמית לא פרסמה. וכמובן שהם מזכירים שמספר מחקרים הראו שהאמינות של הוויקיפדיה אינה יורדת מזו של אנציקלופדיות בעלות מוניטין. במידה לא קטנה, שני הצדדים צודקים. חשוב להזכיר גם שמשום מה, רוב המבקרים החריפים כלפי תוכן הגולשים מעדיפים להתעלם מהרמה הירודה של לא מעט עיתונים, ומתוכניות טלוויזיה רבות, ומכוונים את החיצים שלהם כלפי האינטרנט בלבד.

אבל ההערה הקצרה של איריס, שמתייחסת לזירה החינוכית, חשובה ביותר. המערכת החינוכית שואפת, כך מספרים לנו, לעצב אזרח שתורם לחברה. מטרת החינוך איננה אזרח פסיבי, אלא אזרח המעורב באופן פעיל בחיי החברה. באמצעות הכלים האינטרנטיים שעומדים לרשות המערכת החינוכית היום, תלמידים מסוגלים להתנסות ביצירת תוכן. הם יכולים להיות יצרכנים (prosumers) שאינם רק צורכים תרבות, אלא גם יוצרים אותה. אין ספק שלא פעם התוצרים שהם יפיקו יהיו ירודים, אבל בית הספר הוא מקום שבו הם יכולים לבחון את היכולות שלהם כך שבעתיד היצירות שלהם יהיו טובים יותר ובעלי ערך של ממש.

חשוב לזכור שהרוב הגדול של האנשים שמעלים סרטים סתמיים ליו-טיוב היום הם בוגרים של מערכות חינוכיות שלא עודדו את היצירה העצמית. אם התלמידים של היום יזכו לעידוד יצרכני מהמערכת החינוכית, יש סיכוי שתוכן הגולשים שהם יפיקו כבוגרים יהיה הרבה יותר איכותי מאשר מה שהבוגרים מהם מפיקים היום.

מטפורה מכיוון לא צפוי

עם כל הרצון הטוב להדביק את הקצב, בזמן האחרון יותר מדי דברים מעניינים מתפרסמים בבלוגים שאני קורא, כך שלמרות הרצון להאריך ולצלול לעומקו של כל מאמרון ומאמרון, הסיכוי היחיד שיש לי לגעת אפילו בחצי מהדברים הוא להסתפק בדיווח טלגראפי. (ואם יש קוראים לבלוג הזה, נדמה לי שאני כבר שומע אותם מריעים בשמחה שהנה, סוף סוף אני אולי לומד לקצר!)

עם זאת, כל נסיון לדווח בקצרה על המאמרונים של Artichoke מפספס את העיקר מפני שהתענוג שבדבריה הוא מלאכת הוצאת פואנטה מתוך סיפור שלכאורה מתגלגל ללא תכלית. וכך גם במאמרון מלפני יומיים. לעתים קרובות Artichoke פותחת עם דיווח על ביקוריה אצל סבא שלה הסובל מדמנציה (אין לי מושג אם מדובר באדם אמיתי או בדמות שהיא יצרה לצורכי הבלוג, אבל אין זה משנה). הפעם, לסבא יש הערה מעניינת בנוגע להליכונים (zimmer frames) במרכז הרפואי בו הוא נמצא:

And then we hit the zimmer frame argument – it seems that despite the best intentions in Grandpa’s observations zimmer frames in dementia centres end up being “one of those things you can put in people’s way rather than put in people’s hands.” – he has rich anecdote to support this conclusion.

I loved this insight because putting things in people’s way rather than putting things in people’s hands seems to be something we struggle with a lot in education –

Identifying what are the conditions of value in teaching and learning and then identifying what might enhance these conditions (“putting things in people’s hands”) or betray these conditions (“putting things in peoples way”) is something I think about a lot with respect to ICTs and education.

על מנת לשמור על מאמרון קצר (הבטחתי זאת לעצמי, אם לא לקוראים), לא ארחיב כאן על המשך דבריה של Artichoke שמפתחים את הרעיון הזה למספר כיוונים אולי לא לגמרי צפויים, אם כי, מהנים למדי. אין ספק שמורים לא מעטים משוכנעים שבמקום שהתקשוב משרת אותם, הוא רק מפריע להם לעסוק במלאכתם כפי שהם מכירים אותה מימים ימימה. בוודאי שאין כאן אמירה מקורית, אבל כאשר פוגשים אותה מזווית בלתי-צפויה היא מהדהדת אצלנו וגורמת לנו לעצור ולהרהר לרגע.

לא צריכים סלולארי כדי לרמות במבחנים

הבלוג של ג'ודי באראק, Golden Swamp, עוסק לרוב בשימוש במכשירים ניידים, ובמיוחד בטלפונים סלולאריים, בתהליך הלמידה. לא פעם, כשאני קורא את המאמרונים שלה אני חש שהיא דומה למפענחי הצופן התנכ"י שמצליחים למצוא רמזים לגישה שלהם בכל אות ופסיק. לפעמים מתקבל הרושם שהלהט שלה לשכנע ולקדם את השימוש בכלים ניידים גורם לה לראות בתהליכים נדושים הוכחה לשינוי הגדול והמיוחל שעומד להתרחש בחינוך. בקיצור, נדמה לי שלא פעם היא מגזימה. אבל לפעמים היא קולעת בול, כמו במאמרון שלה מאתמול.

בראק מביאה וידיאו מיו-טיוב – The ultimate way to cheat on a test – המציגה דרך מתוחכמת להחביא תשובות במבחן מבלי שאלה יתגלו. (יתכן שהוידיאו הזה מסתובב כבר זמן רב. הגירסה הספציפית הזאת הועלתה ליו-טיוב לפני כשלושה חודשים, אבל היות ובדרך כלל אינני בין הראשונים לראות סרטים כאלה, אולי כל העולם כבר ראה אותו, ואפילו השתמש בשיטה, ואני האחרון לראות את זה.) בראק כותבת:

This video is the best argument I have ever seen against the schools that forbid students to have digital devices with them in class, because the school thinks the kids will cheat.
אכן, אפילו אם כלים דיגיטליים פותחים עבור תלמידים דרכים חדשות ומקוריות לרמות במבחנים, הדיגיטליות איננה הבעיה. במקרים רבים מדי היא השעיר לעזאזל, והטלפונים הניידים הם הקורבן. בארק מוסיפה:
Disciplining kids is an age-old problem. The mobile in their pockets today is a brand new and awesome opportunity to put them in touch with knowledge.
נדמה לי שהפעם היא באמת צודקת. חבל אם ננסה "לפתור" בעיה שכבר דורות רבים מנסים, ללא הצלחה יתרה, להתמודד איתה, בכך שנאסר את השימוש בכלי בעל פוטנציאל כל כך גדול.

מילא, שיהיו ימים כאלה

מידי פעם תוקפת אותנו התחושה שזה פשוט לא הולך. אפילו מדברים, כמו שעושה היום אסתי דורון, על "רגעי שבירה". התסכול שעליו היא כותבת גדול עוד יותר, מפני שהיא חשה נסיגה אצל מורה ש-"התקדמה מאד השנה". אסתי כותבת:
אחת הבעיות שמורים מרבים להתלונן עליה קשורה להספקים. העבודה במחשב מאיטה את קצב הלמידה, מכיוון שהתלמיד צריך להיות פעיל, לחשוב, לחפש חומרים. הוא אינו מקבל את הכל לעוס, מוכן על ידי המורה ומה שעליו לעשות הוא רק לשנן.
היא מוסיפה:
אני מאמינה מאד שיש להפוך את הלמידה למשמעותית, גם במחיר מספר פרקים פחות בחומר הנלמד.
אם אוכל לפרש (ואני בטוח שאסתי אנינה זקוקה לי כדי לפרש את כוונותיה), התסכול שלה נובע מכך שבמקום לראות את הטכנולוגיה ככלי שמחולל שינוי בדרכי הלמידה, מורים רבים מדי תופסים את הטכנולוגיה כתוספת נחמדה שאפשר להשתמש בה אם נשאר זמן אחרי הלמידה (וההוראה) המסורתית.

לפני שבועיים ציטטתי כאן ארבע קטגוריות של שימוש בטכנולוגיה בחינוך שג'ף אוטכט תיאר. ארבעה השלבים של אוטכט היו ממוקמים כאילו על רצף הנע בין השימוש בטכנולוגיה סתם מפני "שהוא שם", ועד לשימוש בטכנולוגיה כדי ליצור חוויות למידה שונות וחדשות מהמוכרות. השלב השני, לפי אוטכט, הוא שימוש בטכנולוגיה בשרות חוויות למידה ישנות, בדרכים ישנות. נדמה לי שמה שמסתכל את אסתי (ואם זה לא מתסכל אותה, אז אני מוכן להודות שזה מתסכל אותי) היא התחושה שלמרות מס השפתיים לחוויות חדשות בדרכים חדשות, קל מדי לסגת להוראה המסורתית והמוכרת, כאשר התקשוב אינו אלא קישוט.

פגשנו עדות נוספת לתופעה הזאת במאמר שהגעתי אליו דרך תקציר בפורטל החדש בענייני הכשרת מורים של מכון מופ"ת בשפה האנגלית (אח, או אולי בן דוד, לפורטל הנהדר בעברית, מס"ע). שם מופיע תקציר של מחקר (המאמר התפרסם בשנת 2007, אבל לא מציינים מתי נערך המחקר עצמו) שבדק אלו אתרי אינטרנט מורים בוחרים כטובים ומסייעים לעבודה שלהם. לפי המחקר (הטקסט המלא מופיע כאן):

a majority of K-12 educators view the Web either as a lesson planning tool or as a place to turn for additional information to teach a particular lesson. The majority of sites designed for use with students were passive in nature.
במילים אחרות, למרות החדירה המסיבית של האינטרנט לתוך מערכת החינוך האמריקאית (וכמובן שלא רק האמריקאית), מורים אינם מתייחסים לאינטרנט כמרחב שבו חוויית למידה ייחודית או מקורית יכולה להתרחש, אלא פשוט משהו כמו ספרייה דיגיטלית.

ואם כך, אולי אין סיבה לתסכול של אסתי. הרי אפשר להתנחם בכך שה-"נסיגה" שבה היא נתקלת נובעת מהנסיון לטפס לגבהים חדשים. ואצל רוב המורים אין אפילו נסיון כזה.

האם בהכרח בסדר עולה?

ג'ף אוטכט, ב-TechLearning Blog, כותב שהוא מנסה למצוא אמות מידה שבאמצעותן ניתן להעריך את השימוש בטכנולוגיות בכיתה. הוא מסביר שלעתים קרובות מידי הוא פוגש מנהלים שההכרות שלהם עם טכנולוגיות כל כך דלה שהם נוטים להתלהב ממראות מרשימים מבלי לבחון אם באמת מתרחשת למידה:
In the past, I have had administrators tell me “I walked into the teacher’s room and all the students were on laptops.” As though just the site of students working on laptops meant they were engaged in the learning process.

I have been trying to wrap my head around a simple way for administrators to evaluate the use of technology in the classroom.

אוטכט מציע מסגרת די פשוטה בעזרתה ניתן לסווג שימושים שונים בטכנולוגיות. המסגרת מורכבת מארבע הבחנות המנוסחות כשאלות:
  1. Is the technology being used “Just because it’s there”?
  2. Is the technology allowing the teacher/students to do Old things in Old ways?
  3. Is the technology allowing the teacher/students to do Old things in New ways?
  4. Is the technology creating new and different learning experiences for the students?
הבחנות האלו די הגיוניות, אם כי אין בהן הרבה חדש. נדמה לי שמאז שהמחשב והאינטרנט התחילו לחדור לתוך הכיתה השאלות האלו נשאלו. אבל חשוב להדגיש נקודה נוספת: הרוב מאיתנו שדוגלים בשילוב הטכנולוגיה לתוך תהליך הלמידה מקבלים כמובן מאליו שהשאלות של אוטכט מבטאות דרגות רצויות של שימוש, כאשר השאיפה שלנו היא תמיד להגיע לרמה הרביעית.

אני מודה, מבחינתי השאיפה היא אכן להגיע למצב שבו הטכנולוגיה מנוצלת בכיתה על מנת ליצור חוויות למידה חדשות שלא יכולנו ליצור בלעדיה. אבל גישה כזאת, נכונה ככל שתהיה, יכולה להטות אותנו משאלה בסיסית יותר – האם מתרחשת למידה. גם אם אנחנו רודפים אחרי החדש, אין שום פסול בשימוש בטכנולוגיות חדשות על מנת ללמוד "דברים ישנים בדרכים ישנות". יש לא מעט "דברים ישנים" שכדאי ללמוד.

לשם ההגינות, חשוב לציין שאוטכט עצמו מודע לכך. הוא כותב:

I am not advocating that every lesson should use technology or that every lesson should try to answer “New things in New ways”. However, it is good to know just how the technology is being used.
ובכל זאת, העמדת השאלות כאילו בסדר עולה רומזת שיש כאן מדרג מוצהר של ערך. אפילו אם אנחנו אכן חושבים שכך המצב (ושוב, אני מודה שאני בדרך כלל חושב כך) רצוי לזכור שלמידה מתרחשת במישורים רבים, ולא כל שימוש בטכנולוגיה צריך להיות לשם למידה "חדשה".