אסתי,
בבלוג שלה, מעלה שאלה שבוודאי מעסיקה כל אחד מאיתנו שעוסק בתקשוב בחינוך:
במפגש השתלמות אחרון של המורים, שוב עולה השאלה מה הלאה? מה קורה לתלמיד המסיים את החטיבה ובכיתה י' נכנס לביה"ס התיכון, בו אין תקשוב , אין ניידים ואין מורים המשלבים תקשוב בשיעורים.
ההתקדמות של הטמעת התקשוב בבתי הספר בארץ איננה אחידה. בגלל סיבות רבות, שללא ספק אחת החשובות שבהן היא הרמה הסוציו-אקונומית של בתי הספר, והמשאבים הלא שיוויוניים שמגיעים אליהם, יש בתי ספר שהם משופעים בתקשוב ובשימוש די נבון באותו תקשוב. לעומתם, בתי ספר אחרים נשארים רחוק מאחור, עם מינימום של משאבים תקשוביים. ויש סיבות נוספות. לא פעם מורה אחד, המשוגע לדבר, מסוגל לקדם בית ספר שלם, ואילו מנהל, שאינו מוצא ערך בתקשוב, יכול למנוע התקדמות בתחום בבית הספר שלו. בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים, שאינם נמצאים תחת האיום של בגרויות, חופשיים יותר להתנסות בדרכים יצירתיות לשימוש בתקשוב, וכאשר התלמידים של בתי הספר האלה מגיעים לתיכון הם מגלים שעליהם לחזור לעפרון ולמחברת, ולדרכים "מסורתיות" יותר של הוראה ולמידה. אך למרות כל הסיבות האלו (ואחרות) המסבירות למה אין אחידות בשילוב התקושב בבתי הספר, הכיוון צריך להיות ברור – התקשוב נעשה לחלק בלתי-נפרד מההוראה, ומהלמידה, בבתי הספר.
ודווקא בגלל זה, השאלה "מה הלאה" שאסתי מעלה איננה נוגעת רק בפרויקט שהיא מלווה – פרויקט של שימוש במחשבים ניידים אצל תלמידי כיתות ה' ו-ו' בישוב אחד – אלא לעתיד התקשוב החינוכי בארץ. גם אם, נכון להיום, השאלה הזאת איננה רלוונטית לרוב בתי הספר בישראל, במוקדם, יותר מאשר במאוחר, בתי ספר אחרים, ויישובים אחרים, יגלו שהם שואלים אותה. מטרת התוכנית שאסתי מלווה היא, בין היתר, יצירת תרבות לימודית שבה המחשב מחליף את העפרון ואת הנייר שבידי התלמיד, יצירת תרבות לימודית שבה המחשב נעשה לכלי שלא מתייחסים אליו כמשהו יוצא דופן, אלא כמובן מאליו. היא צודקת שאם הניסוי הזה יצליח, בוגרי בתי הספר שבפרויקט, כשהם יגיעו לתיכון, ימצאו את עצמם בסביבה שבה חלק גדול ממה שהם למדו נדחק הצידה; הם יאלצו "לחזור" לשיטות לימוד שקדמו לא רק למחשבים ניידים, אלא למחשב בכלל.
לפני שבוע, זכיתי לבקר בשניים מבתי הספר של הפרויקט הזה. לא הרגשתי שמתחולל בהם מהפכה. התלמידים יושבים בשורות מול המורה ומול הלוח (ובזכות המחשבים, גם מול מסך גדול המחובר למחשב המורה). התרשמתי שחלקים נרחבים מהשיעורים בהם צפיתי התנהלו בצורה מאד דומה לצורה שבה דורות רבים של תלמידים למדו. חוויית הלמידה בכיתה נראתה לי מסורתית למדי, לא מהסוג שיקשה על התלמידים להשתלב שוב בשיעורים ללא תקשוב. אבל מזמן למדתי לא לחפש מהפכות בחינוך, אלא לנסות לזהות את השינויים הזעירים. וכאן, באמת חשתי שינוי. ראיתי צעדים מדודים, שינויים שהם אולי אפילו קטנים, אבל ממשיים. במאמרון שלה, אסתי מציינת שהתלמידים מתרגלים לעבוד עם מילון מקוון, ושהם בשלים לסוגים שונים של הערכה מאשר המבחנים המקובלים. אני בטוח שהיא יכולה למנות עוד הרבה צעדים קטנים מהסוג הזה – צעדים שאינם מהווים שינויים מפליגים, אבל מצביעים בבירור על כיוון, מעידים על הפנמת התקשוב לתוך הרגלי הלמידה של התלמידים.
אסתי כותבת:
בתי הספר החדשניים רצים קדימה, בזמן שמערכת החינוך לא מספיקה להדביק את הפער, ונשארת מאחור, או במוכר ובידוע.
אכן, חבל שחלקים נרחבים של המערכת נשארים מאחור. אבל מטבע הדברים, אם בית ספר אחר מתקדם, בית ספר אחר יהיה בעמדת פיגור כלפיו. תמיד יש מישהו שמבצע את הקפיצה הנחשונית, וקשה לבוא אליו בטענות שלא כולם קפצו יחד. ואם במקרה הזה הקפיצה הנחשונית אינה אלא מספר צעדים קטנים, אין במה להתבייש. הכיוון הכללי ברור, ומאד מרשים.