שאלה פשוטה – אך לא בהכרח נכונה

לפני קצת פחות משבועיים סקוט מקלוד פרסם מאמרון מאד קצר בו הוא שואל:
Could you identify 10 excellent web sites for your grade level / subject area?
הוא הוסיף שהוא מנחש שמורים רבים יתקשו מאד למלא את המשימה הזאת.

כאשר קראתי את השאלה של מקלוד הרגשתי טיפה נבוך. אינני מורה בכיתה ולכן אינני זקוק לאתרים לימודיים שיכולים לעזור לי ללמד נושא זה או אחר. אבל אני מניח שכפי שמקלוד חזה, יהיה לי קשה למנות עשרה אתרים מצויינים בכל תחום לימודי שהייתי בוחר. אבל לא בגלל זה המבוכה שלי. זאת באה מהתחושה שהשאלה של מקלוד פשוט איננה רלוונטית לדרך שבה אנשי חינוך צריכים להתייחס לאינטרנט. במקרה הטוב, היא משקפת תקופה ארחת לגמרי מזאת שבה אנחנו נמצאים.

בשאלה של מקלוד הנחת יסוד – שהשימוש הרצוי של האינטרנט בחינוך הוא כמקור לחומרי הוראה שמורה יכול לנצל על מנת להשביח את העבודה שלו. אין לי שום התנגדות לשימוש כזה (אם כי נדמה לי שמורה שמשתמש ב-WWW כדי למצוא חומרי הוראה מן המוכן יתקשה להסביר לתלמידיו למה אסור להם להעתיק מהרשת בעבודות שהם מכינים) אבל כבר מזמן הוא איננו תואם את מה שהרשת מציעה לנו, הוא איננו משקף שימושים הרבה יותר רצויים וכדאיים.

מורים רבים עדיין רואים את ה-WWW כספריה ענקית, כמקור שממנו הם יכולים לשלוף משהו שיעזור להם להיות מוכנים לשיעור של מחר. לא אופתע שמורים כאלה כן יכולים למנות עשרה אתרים, או לפחות מקווים שהם יכולים. (לפי הניסוח של מקלוד, די ברור שגוגל או ויקיפדיה אינם תשובות טובות לשאלה שלו.) אבל אני חושש שהם עושים זאת משום שהם אינם שוקדים על הכנת חומרי למידה המותאמים לצרכים הספציפיים של התלמידים שלהם. אפשר, כמובן, למצוא חומרים שנותנים לנו רעיונות, שמדרבנים אותנו לעצב משהו שיענה על הצרכים של כיתה מסויימת, אבל אני מתרשם שלא זאת היתה הכוונה של מקלוד. נדמה לי שהוא פשוט התכוון לאתרים שאפשר להעתיק לתוך הכיתה.

קוראים יחסית מעטים ענו על השאלה של מקלוד. עבורי זה רומז שהמורים שקוראים בלוגים אינם אותם מורים שפונים ל-WWW על מנת למצוא אתרים שאיתם הם יוכלו להכנס לכיתה. אותם מורים (כך אני בוחר לחשוב) משתתפים ברשתות חברתיות/מקצועיות למיניהן, ושואבים מהם רעיונות לפעילויות לימודיות מאתגרות. הם קוראים בבלוגים על הנסיונות של מורים אחרים ומקבלים מהם השראה. אולי הם גם מעשירים את הנסיון של אחרים דרך הדיווחים שלהם על המתרחש בכיתותיהם. אין ספק שהאינטרנט יכול לסייע רבות לעבודת המורה, ובוודאי יש המחשות ומקורות אחרים שיכולים להעשיר את השיעורים של המורה (ויכולים להוות בסיס ללמידה פעילה של תלמידים). אבל אפשר לקוות שהתקופה שבה מורים פנו לאינטרנט כדי למצוא מערכי שיעור ופעילויות מן המוכן שייכת לעבר.

שווה ציטוט

קורא ה-RSS שלי גדוש בפידים רבים – אולי ביותר מדי. כך קורה שאם פיד מסויים מפסיק לתפקד, פרק זמן די ממושך עשוי לעבור עד שאשים לכך לב – ממילא יש פידים רבים אחרים שמספקים לי יותר מידע מאשר יש לי הזמן לקרוא. וזה מסביר למה במשך יותר מחודשיים לא שמתי לב שנערכו שינויים באתר Tech Learning, ופיד ה-RSS לבלוגים שהתפרסמו באתר הזה חדל להתעדכן.

אפשר להבין שלא בכיתי יתר על המידה – הייתי עסוק למדי בקריאת בלוגים אחרים. אבל מידי פעם גירדתי בראש ושאלתי את עצמי למה אינני רואה מאמרונים של אותם בלוגרים שכותבים ל-Tech Learning Blog שהייתי רגיל לקרוא. בשלב מסויים בדקתי את האתר וגיליתי שהוא עבר מתיחת פנים. בתוך האתר המחודש יש עדיין בלוגים, אבל אין פיד שמוקדש רק לבלוגים. עדכנתי את הפיד שעליו אני מנוי, ועכשיו אני מקבל עדכונים לכל מה שחדש באתר ולא רק בבלוגים. רבים מהעדכונים האלה אינם מעניינים אותי, אבל לפחות אני כן רואה מה חדש באותם בלוגים שנהגתי לקרוא.

אבל למה כל ההקדמה הארוכה הזאת? אחרי שסידרתי את הפיד מחדש, ואני שוב מקבל עדכונים מהאתר שעכשיו מכונה Tech & Learning, מצאתי קטע אחד שממש מבקש פרסום נרחב יותר.

פטריק היגנס, שכנראה הצטרף למשפחת הבלוגרים של Tech & Learning מאז השינוי, מדווח על הרצאה שהוא שמע בכנס בו הוא השתתף לפני חודש. דוג פישר, המלמד בתיכון (כנראה מאד יוקרתי) בסן דיאגו שבקליפורניה נשאל אם לכל תלמיד בבית הספר יש מחשב נייד. כאשר הוא השיב שלא, מי ששאל אותו השיב שאם כך, בוודאי בבית הספר יש מספר מעבדות מחשבים. היגנס כותב שפישר השיב:

No labs either. We feel that having a computer lab would be like having a pencil lab.
כבר לפני שנים די רבות האגף לחינוך יסודי המליץ שיש למקם את המחשבים של בית הספר בכיתות ובמסדרונות. המלצה זאת נבעה מההנחה שהשימוש במחשב חייב להיות מחובר לתכנים לימודיים, ולא מנותק מהם. מיקום המחשבים במעבדות שהן בנפרד מהכיתה יוצר מצב שבו הולכים למעבדה כדי ללמוד "מיומנויות מחשב" ולא להשתמש בהם ככלי למידה. מספר שיקולים, הקשורים לרוב לתקציב ולצורכי ביטוח, הביאו לכך שלמרות ההמלצה הזאת רוב בתי הספר המשיכו למקום את המחשבים שלהם במעבדות. אבל התשובה של פישר קולעת מצויין לרוח ההמלצה של האגף: על בתי הספר לראות בתקשוב אמצעי למידה שהוא מובן מאליו – לא תוספת לאמצעיי הלמידה הרגילים, אלא פשוט אחד מהם. באותה מידה שתלמיד ישקול לכתוב עם עפרון, הוא יוכל גם להקליד משהו לתוך תמלילן. כמובן שזה כבר נאמר על ידי רבים אחרים (וגם כאן) פעמים רבות. אבל כאשר זה נאמר בצורה כל כך קולעת, הוא שווה ציטוט.

ללא נייר … אבל עם למידה

בתחילת החודש הזה ריצ'רד ווג'וודסקי (Wojewodzki), מורה ללטינית ולהיסטוריה של האמנות בבית ספר תיכון פרטי ויוקרתי במדינת מרילנד, פתח בלוג חדש המוקדש לנסיונות שלו (ושל אחרים) ללמד בכיתות שאינם משתמשים בנייר בכלל. יש בוודאי בלוגים רבים אחרים שעוסקים בנושא הזה או נושאים דומים. למרות שאישית אני מאד מתרשם מווג'וודסקי, קשה לדעת אם הבלוג שלו יאריך ימים, או אם בהמשך יהיה לו מה לחדש שיצדיק המשך הקריאה בלוג. נכון לשלב הזה, נדמה לי שהסיבה שיש לו כבר בערך 25 קוראים שהם מנויים לפיד ה-RSS שלו היא שסטיבן דאונס קישר אליו דרך OLDaily.

אבל אין ספק שהכתיבה של ווג'וודסקי קולחת ומהנה, והמסר שלו די ברור. הדגש איננו על טכנולוגיה בלבד, אלא על הדרכים שבהן הטכנולוגיה יכולה להשפיע. במאמרון הפתיחה לבלוג הוא מצהיר על כוונותיו:

Three years ago, the school at which I teach made the move to one-to-one computing. Initially there was hesitancy on behalf of much of the faculty with regard to the use of the new machines and confusion about how to best implement the new technology in the classroom in an effective and authentic way. For many, the technology of wireless tablet-PCs and LCD projectors amounted to not much more than a word-processor hooked up to a glorified overhead projector. Not that they were wrong… it's just that, for all of us and myself included, our thinking was trapped in the static paradigm we'd always lived with. A paradigm of strict schedules, top-down decisions, and analog television. But the world was growing more dynamic by the hour.

Over the last two years, I have seen a real change in relations to technology in the classroom. And that change has been student-driven.

לעתים קרובות בלוגים שמתמקדים על נושא אחד אינם מתפתחים, אלא מתדרדרים מהר מאד לחזרה אין סופית על הצהרות. במקום לבחון לעומק, ומזוויות שונות, את הנושאים שעליהם התכוונו לעסוק, הדברים נשארים ברמה של אמירות שטחיות. אבל בינתיים יש משהו בגישה של ווג'וודסקי שמאד משכנע. בשבועיים הראשונים של הבלוג הוא כבר הספיק לכתוב מילים רבות, אבל גם לשמור על גיוון, ולכן גם על עניין. לדוגמה, במאמרון שנכתב בתגובה לקורא ששאל כיצד הוא מעודד תלמידים לקרוא רומן שלם על גבי הצג הוא השיב:
I don't.

While I encourage reading online, in no way do I ever discourage reading real paper books. As I've written before, it's not paper I'm against — it's a paper-knowledge mentality I'm in opposition to.

באופן דומה, אחרי רשימה נחמדה מאד של שימושים אפשריים לנייר (שימושים שאינם קשורים בהכרח לכתיבה) ווג'וודסקי מסביר שהוא איננו מתנגד לנייר:
I post online all of the sorts of assignments that I used to have kids turn in on paper, not because I want them to use technology or because I don't want them to use paper. I do this because online assignments are naturally dynamic.
וזה אכן המיקוד שלו – היתרון של הדיגיטאליות, היכולת שלה להפוך את העבודה של התלמיד למשהו דינאמי, למשהו שדורש המשך הלמידה. באותו מאמרון, למשל, הוא ממשיך להסביר:
In terms of actually using a novel in class, however, I always post the sections we are doing a close-reading of up on the wall via an LCD projector. It's then easy for me to mark it up via my tablet-PC. Often I will then post the day's notes to my blog as jpgs. In addition, my students mark up their own digital copies of the text and save their notes on their blogs.

Over the course of the year, the students unwittingly develop a wonderful digital portfolio that demonstrates their progress. And — and this is something else cool about the dynamism of Web 2.0 — is that the students can go back, revisit their notes, and link their notes to digital sources and scholarship online.

רבים מאלה שמעודדים את אימוץ הדיגיטאליות בחינוך עושים זאת מפני שהם מבינים שמדובר בסביבה הלימודית של העתיד, ולכן עדיף להצטרף במקום להלחם בתופעה. אין זה אומר שהם מאמצים את הדיגיטאליות רק מתוך התועלתיות, אבל הם נוטים להסתנוור מכל כלי חדש מבלי לבחון אם הכלי מסוגל לקדם דרכי למידה טובות יותר מהקיימות. ברור שווג'וודסקי איננו אחד מאלה. המטרה שלו חינוכית ביסודה. בתגובה לשאלה שאחד מקוראיו שלח לבלוג לגבי כיצד ייראה הכיתה בעוד חמש שנים הוא משיב:
… rather than predicting what classrooms will look like and how they will work in the future, it's more exciting to think about what people will 'think' like in the future. Because what history tells us over and over again is that more than anything else, technology — whether papyrus or the printing press or the Internet — allows for the distribution of fresh ideas and new ways of thinking about ideas.
תמיד יש מקום בקורא ה-RSS שלי לעוד איש חינוך בעל גישה כזאת.

יש גם אפשרות שלישית

לא צריכים לחפש תירוצים לעסוק ברפלקציה – על פי רוב היא באה לבד, ובאופן טבעי. אבל לא פעם, פתיחת שנה אזרחית חדשה מהווה הזדמנות לבחון עד כמה אנחנו מתקדמים לקראת המטרות שהצבנו לעצמנו. טים סטאמר עורך בדיקה קצרה כזאת השבוע.

הזרז להרהור של סטאמר (הפעם) הוא מסמך קצר ששותפה שלו לעבודה מצאה השבוע. המסמך נכתב לפני כמעט עשור, ונועד לעזור למנהלי בתי ספר להבין ולהעריך כיצד טכנולוגיות שונות משולבות לתוך הכיתות שלהם.

סטאמר איננו מפרסם את המסמך עצמו, אבל הוא מציין שכאשר הוא קורא אותו היום הוא מתרשם שהוא עדיין תקף – כמעט במלואו. וזה מביא אותו לשאלה חשובה:

Were we that forward thinking a decade ago or have we just made so little progress in that time?
כצפוי, התשובה שלו איננה חד משמעית. הוא כותב שהוא מעדיף לחשוב שמדובר במקרה הראשון – שאכן הראייה שלו אז היתה מאד מתקדמת. אבל הוא גם חושש שאולי מדובר במקרה השני – שמעט מדי השתנה במשך העשור האחרון.

ככל שאני חושב על השאלה הזאת אני מתקשה להחליט לגבי התשובה. אבל זה איננו רק מפני שאינני יודע איזו משתי האפשרויות משקפת את המציאות, אלא גם מפני שאני חש שהן אינן האפשרויות היחידות. אין לי ספק שהיתה התקדמות רבה. המחשבים והאינטרנט משולבים עמוק לתוך בתי הספר היום, ויותר ויותר כלים בעלי פוטנציאל חינוכי רב נמצאים בידי המורים. אבל לצד ההתקדמות הזאת אנחנו מגלים שהדרך אל שילוב חינוכי אמיתי של המחשב והאינטרנט לתוך תהליך הלמידה מורכבת ומסובכת יותר מאשר פעם תיארנו לעצמנו. כן, ראינו אז לרחוק, אבל אנחנו גם התקדמנו המון. אנחנו פשוט מגלים שהדרך הרבה יותר ארוכה מאשר חשבנו.

מתקדמים ומתקדמים, אבל …

בחודשיים האחרונים מעט מאד מאמרונים הופיעו בבלוג של Artichoke, בלוגרית חינוכית ניו-זילנדית, ומאד הצטערתי על כך. היא מצליחה להביט על התקשוב בעיניים יחודיות, והגיגיה, וגם הדרך שבה היא מביעה אותם, הם תמיד תענוג. היום היא פרסמה מאמרון חדש, ושוב התרשמתי מההתייחסות שלה לנושא.

במאמרון החדש שלה Artichoke סוקרת את העשור האחרון שבמהלכו היא עוסקת בתקשוב בחינוך. היא מציינת שבמשך התקופה הזאת היא לא הבחינה בחדירה משמעותית של התקשוב לתוך החינוך:

Although I have witnessed radical and ubiquitous family, community, business and society wide adoption of ICTs in New Zealand in this time, I have yet to observe any significant school wide adoption of effective use of ICTs in teaching and learning.
בהמשך, היא מנסה לפענח את הסיבות שהביאו להעדר ההצלחה הזאת. היא מונה מספר "צרכים" שבמשך השנים נקבעו כמרכזיים לקידום התקשוב בחינוך:
  • Professional development
  • Time
  • Hardware, software and connectivity
  • Technical and infrastructure support
  • Management strategies when students are learning though ICTs.
  • Money.
אבל כאשר היא בוחנת את המצב של כל אחד מה-"צרכים" האלה היום, היא מגלה שבעצם בכולם היתה התקדמות משמעותית – שבעצם, בכל אחד מהם המצב היום הרבה יותר טוב מאשר לפני עשור. ובכל זאת אין התקדמות בשילוב התקשוב:
However, given the improvements in; professional development, time allowances, hardware, software and connectivity, technical and infrastructure support, and management strategies available to teachers and schools in 2008 compared to what was on offer even ten years ago it is tempting to suggest that some of these barriers are “in the eyes of the beholder” barriers rather than actual barriers.
הנצחת המצב של חוסר התקדמות, למרות השיפור בתנאים, מובילה אותה למסקנה שהחסמים להצלחת שילוב התקשוב אינם חסמים מוחשיים, אלא חסמים שהם בעיני המסתכל בלבד. עם כל שיפור בתנאים לשילוב המוצלח של התקשוב בחינוך, הציפיות שלנו גדלות, והתוצאה היא שאנחנו נשארים מתוסכלים – השילוב המיוחל פשוט לא מתממש. לכאורה התנאים היום כבר בשלים לשילוב מוצלח, ובכל זאת, נערמים חסמים חדשים.

וזה מביא את Artichoke להרהר שאולי הבעיה איננה באותם חסמים שהם כל כך מוכרים לנו, אלא במקום אחר:

It seems likely that this focus on finding and identifying barriers has prevented us from understanding what is really going on when teachers fail to collectively adopt the effective use of ICTs in teaching and learning.

I suspect this focus on barriers has prevented us from asking the right questions …

If everyone else on the planet is integrating ICTs in their programmes of living then something more is at work when teachers do not buy in to ICTs in their programmes of learning.

היא איננה מביאה תשובות, ואפילו השאלות שהיא מנסה לשאול הן התחלתיות למדי. מהבחינה הזאת, אין בשורה גדולה מהמאמרון הזה. אבל יש בדבריה נכונות להתייחס למורים כאוכלוסיה שמשום מה עדיין לא השתכנעה שיש כדאיות רבה או צורך דחוף בתקשוב, ולא סתם כסרבני תקשוב חסרי תבונה. וזה בפני עצמו צעד חיובי שממנו אנחנו יכולים ללמוד.

משהו חסר בתיאור המעודד הזה

אסתי דורון כותבת על מפגש שלה עם מנהלת של אחד מבתי הספר שבהם היא מדריכה. במפגש הזה המנהלת תיארה את מלוא הדרכים שבהן המחשב והתקשורת משולבים לתוך חיי בית הספר – דרכים שעבור אותה מנהלת מהוות תשובה לשאלה שנשאלת בכותרת המאמרון של אסתי: מהו בית ספר מתוקשב?.

התיאור של המנהלת מקיף מאד. התקשוב אצלה בא לביטוי כאמצעי לתקשורת עם הורי התלמידים, במערכת מתוקשבת למעקב אחר התנהגות התלמידים ואחר הישגיהם, וגם כפלטפורמה שמאפשרת ניהול הלמידה של כל כיתה וכיתה. אחרי התיאור המקיף הזה אסתי כותבת:

לדעתה של המנהלת, עצם העובדה שביה"ס פועל בשלוש מערכות שונות שכל אחת מהם עונה לו על צרכים יעודיים אחרים, כבר מסמנת אותו כבית ספר מתוקשב. על פדגוגיה מתוקשבת, לא דברנו….
אני מרשה לעצמי לקרוא כאן בין השורות, וכאשר אני עושה זאת, נדמה לי שאני מזהה במשפט הזה של אסתי מידה לא קטנה של אכזבה, רמז לכך שלמרות שבבית הספר יש שימוש נרחב בתקשוב, אותו תקשוב איננו משפיע על דרכי הלמידה של התלמידים. כידוע, אינני בין מעריצי מונחים דוגמת "כישורי המאה ה-21", או "בית הספר של המאה ה-21", אבל אם יורשה לי במקרה הזה להעזר בהם, אפשר אולי להגיד שתיאור בית הספר במאמרון של אסתי הוא תיאור של בית ספר שמתלבש בתלבושת של טכנולוגיות המאה ה-21, אבל עדיין לא אימץ גישה חינוכית, או מטרות חינוכיות, שתואמות את הצרכים של המאה ה-21. חשוב לזכור שהביקורת הזאת נכתבת מבלי שאני מכיר את בית הספר, ויתכן מאד שאני טועה בהערכה שלי. ובכל זאת, אני חש שמשהו מתפספס כאן. חשובים ככל שיהיו, אותם ביטויים של השתלבות התקשוב בבית הספר שהמנהלת מציינת אינם השינוי בתהליכי ההוראה והלמידה שאני (ואני בטוח שגם אסתי) מבקש לראות.

אין מה לעשות – קל יותר לגייס את הטכנולוגיה לצרכים המתוארים בדיווח המנהלת מאשר להשתמש בה כדי לשנות את הפדגוגיה, או כדי לאפשר לטכנולוגיה להשפיע באופן יצירתי על הפדגוגיה. אסתי עצמה רומזת על כך כאשר היא מתארת את ההתקדמות העצומה של מורות בית הספר ברכישת מיומנויות תקשוב. נדמה לי שאני מזהה כאן את הטענה שהטכנולוגיה מסוגלת להשפיע על הפדגוגיה רק אחרי שהמורים מפנימים אותה. לפי הטענה הזאת, הטכנולוגיה חייבת להפוך לחלק מובן מאליו של תשתית בית הספר לפני שהיא תוכל להשפיע על תהליכי הלמידה של התלמידים.

אינני משוכנע שזאת קביעה נכונה, אבל היא ללא ספק גישה לגיטימית, ויש בה אפילו מידה לא קטנה של הגיון. אנחנו פוגשים אותה בלא מעט בתי ספר ופרויקטים שרואים בבניית תשתית טכנולוגית איתנה צורך שקודם לטיפוח הפדגוגיה. היות והגישה הזאת די רווחת, אפשר לקוות שהיא נכונה. עם זאת, אני חייב להודות שמעציב אותי לקרוא תיאור של "בית ספר מתוקשב" שבה ההיבט הפדגוגי של אותו תקשוב כל כך בולט בהעדרו.

יש הבדל בין תיירות לחינוך

דייוויד ורליק מתרשם מפרויקט חדש של יוזם Technorati דייוויד סיפרי – מדריכי טיולים מותאמים אישית. הרעיון די פשוט, ויש בו, בוודאי, כדאיות מסחרית. במקום לרכוש מספר מדריכי טיולים שבכל אחד מהם יש מספר דפים על היעדים שאליהם בכוונתך להגיע, למה לא להזמין מדריך שמקבץ את מלוא המידע המתאים, ממקורות רבים (ושגם מדלג על המידע שאיננו שייך ליעדים שאינם מעניינים אותך), ולכרוך אותו לתוך חוברת אחת? נדמה לי שסיפרי עלה על משהו שבאמת יהיה לו ביקוש.

ורליק מסביר שהחברה של סיפרי מבקשת לדעת לאן אתה מתכוון לנסוע ומתי, והיכן אתה מתכוון ללון. בנוסף, כדי להתאים את ההמלצות שיימצאו בחוברת האישית, החברה רוצה לדעת פרטים עליך – את ארץ המוצא שלך, למשל. אני מניח שתתבקש למסור את גילך, וגם פרטים על תחומי ההתעניינות שלך, על טעמך באוכל, ועוד. לא קשה לנחש שהחברה דולה פרטים מתוך מאגר נתונים עצום, ומתאימה בין הפרטים האלה לבין הנתונים האישיים שמסרת, במגמה למסור לך כמה שיותר מידע על המתרחש במקומות שבהם תבקר בזמן שתבקר בהם – מידע שיקלע בול לאופי שלך. סביר להניח שאפשר לקבל את רוב המידע הזה בעת הביקור עצמו – שולחנות הקבלה במלונות מלאים בעלוני פרסום – אבל אין ספק שלקט מרוכז של ידיעות שנמצא בידיך עוד לפני הנסיעה שווה קצת כסף.

אבל האם מה שמתאים לתיירות נכון גם לחינוך? ורליק רומז שהוא חושב שכן. הוא כותב:

As we continue to dream about the possibilities of textbook 2.0, which is not only digital, but pliable — and we imagine book services where the teacher (and even students) can pick and choose among modules of content, assembling webtexts that are specific to instructional needs, such individualized content generators may be one of the most appealing aspects of such a service.
ורליק צודק שהרעיון של "individualized content generators" די קוסם, אבל הוא איננו בהכרח מתאים לחינוך. לדעתי, הנסיון להפיק "תוכן מותאם אישי" באמצעות מאגרי מידע למיניהם מפספס אחד היסודות החשובים של החינוך.

אין לי שום דבר נגד תוכן מותאם אישי – אני דווקא משוכנע שמערכת החינוך צריכה להשתדל להתאים את תכני הלימוד ליכולות, ואפילו להתעניינויות, של כל תלמיד. אבל נכון להיום בתי ספר אינם שואלים את התלמיד מה הוא רוצה ללמוד, אלא קובעים עבורו מה חשוב לו ללמוד. הם עושים זאת לא מפני שיש להם רצון להשתלט על התלמיד, או מפני שרצון הילד איננו חשוב בעיניהם. זה פשוט באופי של בית הספר כשליח של החברה הסובבת – בין התפקידים של מערכת חינוכית היא לנסות להעניק לתלמיד מה שהחברה קבעה כחשוב בעיניה. מצב כזה איננו משאיר מקום רב להתאמה אישית. מורים טובים מצליחים להתאים את תכני הלימוד לרמות וליכולות השונות של התלמידים, אבל הם אינם נוהגים להגיש לתלמיד תפריט ולבקש ממנו לעיין בו ולהזמין מנה מבין המנות הראשונות ומנה אחרת מהמנות האחרונות, ולהרכיב לעצמו ארוחה. ואי לכך, לא ברור לי כיצד מפעל כמו זה של סיפרי ל-"הפקת תוכן מותאם אישי" יכול להשתלב לתוך מערך של לימודים.

ורליק כותב שלא רק תלמידים יכולים להיות קהל היעד של חוברות כאלה. בעיניו, הן יכולות לסייע גם למורים. אפשר להבין למה הוא חושב כך. אם יכולנו להזין נתונים מסויימים לתוך מאגר מידע וכתוצאה לקבל חוברת לימוד שמותאמת לרמה ולאופי של כל תלמיד זה היה אולי צעד חשוב לקראת יחס אישי לכל תלמיד בבית הספר. עם זאת, נדמה לי שיש בפעולה הזאת התכחשות לצורך במיומנויות מידעניות אצל המורים. חשבתי שאנחנו רוצים מורים שיכולים לאתר מידע אמין ושימושי, ולזהות מידע שמתאים לצרכים שונים, לא מורים שיודעים רק להקליק על כפתור ולקבל תוצר מוכן לשימוש בכיתה. חוברות כאלה דווקא מזכירות מאד את מכונות ההוראה שלפני יותר מדור בישרו על teacher-proof education באמצעות המחשב, אבל היום ידועות רק לשמצה. אני מוכן לשקול הזמנת חוברת מותאמת אישית לקראת טיול עתידי, אבל בבית הספר של העתיד נדמה לי שאני אעדיף לוותר עליה.

זה לא בגלל הטכנולוגיה

אין לי ספק שאפשר למצוא פרויקטים לימודיים מוצלחים בבתי ספר רבים, אבל על פי רוב אינני מחפש את אלה, אלא מחכה עד שדיווחים עליהם יגיעו אלי – בדרך כלל דרך בלוגים בקורא ה-RSS שלי. ומפני שהבלוג של קרל פיש מגיע לקורא ה-RSS, קורה שלא פעם הפרויקטים המוצלחים שעליהם אני מדווח באים מבית הספר התיכון במדינת קולוראדו בו הוא עובד כרכז התקשוב. וכך גם הפעם.

לפני בערך שבועיים פיש דיווח על פרויקט של אן סמית, מורה בבית הספר שמלמדת כישורי שפה (במקרה הזה, כנראה, בכיתה ט'). סמית כותבת שבמסגרת לימודיה לתואר שני הוטל עליה להלחין קטע מוסיקאלי. היא פנתה למרצה שלה, גרי סטייגר (שגם הוא מופיע כאן לא פעם) ושאלה אם היא יכולה לערב את הכיתה שלה במשימה, ואם הכיתה יכולה להלחין קטע מוסיקאלי שיבטא את Macbeth של שייקספיר שנלמד בכיתה באותו הזמן. במאמרון בבלוג Learning and Laptops (בלוג משותף למספר מורים בבית הספר) סמית מדווחת על הפרויקט שהתפתח בעקבות העידוד של סטייגר.

היצירה המוסיקאלית שהיא התוצאה של פעילות הכיתה מעניינת, אם כי, בואזני, לא מרשימה במיוחד. אבל התהליך שסמית מתארת, והתגובות הרבות של התלמידים למאמרון שלה, מרתקים. שני אלה, המאמרון והתגובות, מעידים על תהליך למידה מאד משמעותי. התגובות אינן מתייחסות למשימה ולתהליך ביצועה בלבד. יש בהן רפלקציות של התלמידים על התהליך, ומתפתח בהן דיון על מהות ההוראה והלמידה. ניכר בדברי התלמידים שהם מאד מעריכים את המורה שלהם, אבל הם גם אינם חוששים להשמיע דעות שונות משלה.

מורגש גם שהנסיון לתת ביטוי מוסיקאלי לדמויות שבמחזה היווה עבור התלמידים הזדמנות לחקור את הטקסט, והם מדווחים שהנסיון הזה חידד את ההבנה שלהם כלפי הטקסט. לכן, אפילו אם התוצאה המוסיקאלית איננה משכנעת (וזה כמובן עניין של טעם), ברור שהתלמידים לא סתם חיברו מנגינה כדי לצאת ידי חובה. הם צללו לתוך הדמויות ולתוך העלילה ובחרו בקפידה צלילים שבעיניהם באמת ביטאו אותן. סמית, שמודה שההבנה המוסיקאלית שלה מאד מוגבלת, כותבת:

When talking with them about the song, they asked my opinion about a particular part. I said it needs to sound like murder. Tristan responded that murder is an A and C sharp. And then another student, John, responding that we need to put in the key of death which is apparently E flat? As my department members were listening into our conversation they were enthralled with what these kids were doing. They were connecting Lady Macbeth’s descent into evil with music.
רצוי להוסיף שלמורה היה ברור שלא לכל התלמידים היו כישורים מוסיקאליים. לכן, היא חיפשה, ומצאה, תפקידים – כמו לבחור קטעי טקסט מתאימים, או למצוא ביטויים גראפיים של הטקסט – שיאפשרו לכל הכיתה לתרום. בתגובות הרבות בבלוג (יש כמעט 200, ואני מודה שלא קראתי את כולן) מספר תלמידים מתייחסים לחלוקת העבודה הזאת. יש תלמידים שציינו שחלוקת תפקידים כזאת נתנה ביטוי לכל תלמיד, ואילו אחרים ציינו שהיה עדיף לו הם התחלקו לקבוצות קטנות, ובמקום להלחין יצירה אחת, כל קבוצה היתה מלחינה קטע בנפרד.

והיה, אולי כצפוי, דיון על מהות הלמידה. סמית, בתגובה לשאלה של סטייגר, כותבת על התפקיד שלה בתהליך:

The way I see my role as a teacher is all about making those connections for my students and they in turn create further connections for me. Looking at the example of creating this music, I wasn't a music composer, but I could put the right people in the right place to help me learn as well as the other members of the class.
מספר תלמידים כותבים על הלמידה של עצמם. סטפאני, למשל, כותבת דברים שבדרך כלל קשה לקבל מתלמידים אפילו לפי הזמנה:
I don't think that a teacher can teach us anything. I think that when we were working on our song, that it wasn't Smitty that was teaching us, we were teaching each other. It was through Smitty that we had the opportunity to learn though. A lot of the time we are learning from one another, even though we don't realize it, you know?
בכיתה של סמית יש טכנולוגיה בשפע. בצילומים שמתעדים את תהליך ההלחנה שהיא העלתה לרשת, אפשר לזהות מקרן, מדפסת, ומחשבים ניידים רבים. מהקישורים הרבים לפעילויות שונות שמופיעות בבלוג שלה, ברור גם שסמית משתמשת במגוון כלים דיגיטאליים – בלוגים, ויקיים, ועוד. אבל בנוסף, קירות הכיתה שלה מלאים בפלקטים (בכתב יד) וצילומים רבים. אלה עדות לכיתה שבה המחשב הוא רק אמצעי לימוד אחד מתוך רבים. מורגש שהטכנולוגיה ממלאת תפקיד חשוב, אבל ברור גם שהיא איננה הגורם המרכזי. הטכנולוגיה מסייעת, אבל הלמידה האמיתית מתרחשת בזכות מורה שמחפשת דרכים לעורר עניין בתלמידים שלה. התרשמתי במיוחד מכרזה גדולה שמופיעה באחד הצילומים:
FREE. Every Monday through Friday. KNOWLEDGE. Bring your own containers.
נדמה לי שכאשר כרזה כזאת מתנוססת על קיר בכיתה, התלמידים מבינים שמשהו טוב קורה שם.

לכיתה של סמית, כמו לכיתות רבות אחרות באותו בית ספר, וגם לצוותי מורים שונים שם, יש בלוג. בלוג הכיתה משמש בסיס להנחיות למשימות, לשאלות הבהרה, ולדיון. הוא פעיל מאד. במאמרון מלפני מספר ימים, סמית כותבת שהיא התעייפה מעבודות שהוגשו כמצגות PowerPoint:

Typically, the kids put together a PPT presentation showing what analysis they came to about their word. I have had very interesting presentations and of course, mostly ones that simply regurgitate some information back to the class with no additional insight. BORING….
סמית כותבת שהיא חיפשה כלים אחרים, ומדווחת על מטלה, גם היא בנושא Macbeth, שדרשה מהתלמידים לבחון את השימוש במילים שונות במחזה, כאשר ההנחייה המרכזית בנוגע לכלים היתה "כל דבר חוץ מ-PowerPoint". התלמידים הכינו ויקיים זעירים, כאשר כל ויקי התמקדה בשימוש במילה אחרת. התוצאות מרשימות, אבל אולי מה שמרשים יותר מכל הוא שמהמטלה הזאת אפשר לראות שהלחנת הקטע המוזיקאלית לא היתה פעילות חד-פעמית או יוצאת דופן. מדובר כאן בכיתה שיש בה למידה מתמדת.

אולי הבלוג הוא פתרון, אבל לאיזו בעיה?

במהדורה הנוכחית של הרבעון Journal of Online Learning and Teaching, שרה הורלבורט, מרצה לספרות במכללה במדינת ושינגטון, מפרסמת מאמר ששואל שאלות קשות בנוגע לכדאיות של השימוש בבלוגים במסגרות לימודיות. הורלבורט מתעניינת בשימוש בבלוגים בהשכלה הגבוהה, והיא מנסה לבחון לאלו מטרות השימוש הזה יכול להתאים במסגרת הזאת. אינני בטוח אם במקרה הזה יש חפיפה ברורה בין ההשכלה הגבוהה לבין השימוש בבית הספר, אבל ראוי שרבות מהנקודות שהורלבורט מעלה ייבחנו לגבי כל מסגרת לימודית.

הורלבורט מציינת שבמסגרת לימודית הבלוג לא בהכרח זוכה לאותו סוג של שימוש לו הוא זוכה בסביבה חברתית, רחבה יותר. היא כותבת:

… one might be tempted to assume that if a technology is interactive in its natural user environment, it will necessarily be interactive in its academic user environment.
היא מדגישה שהציפייה הזאת יכולה להוביל למצב שבו מרצים רבים חושבים שדי ליצור מטלה של כתיבה לבלוג, ושהאינטראקציה תצמח באופן טבעי:
The idea then would be that if you know how to post to a blog, you automatically know how to assign a blog, and that when you do, the results will in most ways mimic the real-world application of the tool.
נדמה לי שאנחנו, אנשי החינוך, מרבים להתעלם מהנקודה החשובה הזאת. הורלבורט מציינת מספר נקודות נוספות שמקשות על שילוב הבלוג לתוך מסגרות לימודיות. היא מדגישה שלא פעם ההצלחות שעליהן אנחנו קוראים בנוגע לשימוש בבלוגים בחינוך מרוכזות בקורסים הקשורים מלכתחילה לכתיבה ולהבעה, או ללימוד הטכנולוגיה עצמה, ושהתרגום של הבלוג מהתחומים האלה לתחומים שבהם השימוש בו פחות "טבעי" לא תמיד מצליח. בנוסף, היא כותבת שלמרות הרצון לראות בצמיחה של קהילה לומדת, האמת היא שסטודנטים תמיד יהיו ערים למשקל המיוחד שיש לדעה של מרצה:
To the degree to which writing is a self-conscious social act performed with a specific audience in mind, the instructor, as the shaping authority of the “discourse community” is all-powerful and students are constantly aware of that power. This means that despite the importance and desirability of transforming a class into a blogging community, the first and most important reader in every student’s mind remains the instructor.
ולא פחות חשוב מכל אלה, נדמה לי שהורלבורט בהחלט צודקת כאשר היא כותבת ש:
very few published articles are generated by failed assignments. Success stories are much more marketable; certainly more flattering.
והרי אם זה נכון, יתכן מאד שלא מעט כשלונות פשוט אינן מגיעות לידיעה שלנו, והתמונה הכללית על השימוש בבלוגים פשוט מעוותת.

המאמר של הורלבורט הוא בין המעניינים ביותר בנושא של בלוגים בסביבה החינוכית שקראתי. היא איננה מקבלת כמובן מאליו שעצם השימוש בכלי שבסביבה חברתית מאפשר יצירת רב שיח בהכרח עושה את זה בסביבה חינוכית, והיא מצביעה על מספר מכשולים שמתעוררים בנסיון לשתול את הבלוג לתוך סביבה חינוכית.

עם זאת, נראה לי שצריכים להתייחס בספקנות כלפי לפחות אחת מהנחות היסוד שלה. בהסתמך על המדרג של O’Reilly, הורלבורט ממקמת את כלי ה-Web 2.0, וביניהם גם הבלוג, בדרגה הגבוהה של הרצף של אינטראקציה שכלי אינטרנט מאפשריים. גם אם זה נכון, אינני משוכנע שכוחו האמיתי של הבלוג נמצא דווקא באינטראקציה (וכדאי לזכור שקבוצות דיון, שבמידה מסויימת סובלות מכך שמזהים אותן ככלי של תקופת ה-Web 1.0, מאפשרות רמה גבוהה של אינטראקציה). הורלבורט כמעט איננה מתייחסת לתפקיד הבלוג בעידוד הרפלקציה האישית, או בשימוש בו לשם איסוף קטעי מידע מהבלוגוספירה ומהאינטרנט באופן כללי, והפיכתם למכלול קוהרנטי המבטא תובנות אישיות. הורלבורט מציינת שקיימת בעייתיות לא קטנה בנוגע למתן ציון על כתיבה לבלוגים, אבל נדמה שהיא בכלל איננה בוחנת את השימוש בבלוג בסביבה החינוכית ככלי אישי המשוחרר ממטלות ומציונים. השימוש בבלוג כמחברת דיגיטאלית, או כפורטפוליו, איננו מובן מאליו. סטודנטים ותלמידים יצטרכו ללמוד כיצד לנצל את הכלי בדרך הזאת, אבל בעיני כאן נמצא הערך החינוכי האמיתי שלו. ושוב, הורלבורט איננה מתייחסת להיבט החשוב הזה של הבלוג.

הגעתי למאמר של הורלבורט דרך מאמרון בבלוג של קנדס שיבלי, Think Like a Teacher. אין ספק ששיבלי, שעוסקת בעיקר בחינוך יסודי וחטיבות ביניים, התרשמה מהמאמר. הוא עורר אצלה הרהורים בנוגע למקום של הבלוג בחינוך, וגם לגבי הסיכוי להטמיע את השימוש בו:

Her analysis of the issues swirling around setting up and evaluating the success of a classroom social blogosphere are dead on. It makes me sense a hollowness in attempting any use of web 2.0 without a strong basis in pedagogy and analysis of the intricate relationships defined and created by each tool. These tools really do require rethinking.
ההתייחסות הזאת של שיבלי עוררה את הסקרנות שלי, אבל למען האמת, לא ציפיתי לפגוש מאמר שמתמודד בכובד ראש בנקודות רבות ומגוונות של השימוש בבלוגים בחינוך. בקלות יכולתי רק לקרוא את המאמרון של שיבלי ולפסוח על הקישור למאמרון של הורלבורט. למזלי, לא עשיתי זאת.

השפעתם ארוכת הטווח של כלי Web 2.0 על הלמידה

אחד המוטיבים המרכזיים של הבלוג הזה הוא היכולת של כלי Web 2.0 להשפיע בצורה חיובית על תהליכי למידה. אין בכך שום דבר מקורי – בלוגרים חינוכיים רבים מתמקדים בשימוש בכלים האלה, ובאופן די הגיוני אני מרבה לפרסם כאן התייחסויות שתואמות את הגישה שאיתה אני מזדהה. אמנם אני מנסה לבקר את ההגזמות שלא פעם מאפיינות את המחנה שלי, אבל אני משוכנע שבסופו של דבר השפעת הכלים האלה תהיה חיובית מאד.

חשוב להוסיף שקבוצה לא קטנה של בלוגרים שדוגלים בשימוש בכלים האלה גם מביעה את הדעה ששילוב הכלים האלה בדרך שתאפשר להם לבטא את מהותם עשוי לחולל שינוי משמעותי במתרחש בבית הספר. במילים אחרות, הקבוצה הזאת משוכנעת שבין הכלים האלה, לבין בית הספר כפי שאנחנו מכירים אותו היום, קיים מתח שאיננו ניתן לפתרון, אלא אם כן בית הספר המסורתי ישתנה באופן מהותי.

בלוגרים רבים מביעים את המתח הזה. אבל נמדה לי שמאמר של גראניי קונול, מרצה באוניברסיטה הפתוחה של אנגליה, שהתפרסם לאחרונה מבטא אותו טוב במיוחד. מאמרה של קונול התפרסם בגליון יולי של Ariadne, כתב עת אינטרנטי בריטי המתמקד בספריות ובמוזיאונים. קונול מבקשת לבחון לא רק כיצד כלי Web 2.0 מסייעים ללמידה, אלא כיצד אלה מתנגשים עם גישות חינוכיות מקובלות. היא כותבת, למשל:

…today’s digital environment is characterised by speed and immediacy; the ability to access a vast amount of information at the click of a mouse, coupled with multiple communication channels and social networks. This seems contradictory to traditional notions of education; the need to reflect, to build cumulatively on existing knowledge and develop individual understanding over time.
בצורה דומה, קונול מוצאת סתירה בין הדגש על שיתוף, האופייני לכלי Web 2.0, לבין הגישה המסורתית של "עבודה עצמית":
Similarly a key characteristic of Web 2.0 is user participation – the ‘wisdom of the crowds’, the ‘architecture of participation’ – mash-ups, remixing and co-construction are fundamental and widespread practices in Web 2.0. In contrast, despite the general increase in group-collaboration in recent years, fundamentally educational systems revolve around individual testing – evidencing of attainment of a level of knowledge and understanding against a set of pre-defined criteria.
קונול מונה התנגשויות נוספות:

  • הדגש על הזכרון בשיטות הערכה מסורתיות, מול מציאות שבה מידע רב כל כך זמין
  • הדרישה לא להעתיק, מול הקלות הרבה שבה ניתן לבצע פעולות העתקה והדבקה בסביבה הדיגיטאלית
  • הדרישה למקוריות מול הקושי האמיתי בזיהוי "מקור ראשוני" בסביבה הדיגיטאלית

כל אלה, ונוספות, יוצרות בעיני קונול מכלול של סתירות שמביא אותה לקבוע:

Whichever aspects you look at there appears to be an irresolvable tension between current educational practice which is essentially individualistic and objective, and the philosophies inherent in Web 2.0 – namely social and subjective.
אחרי מבוא שבו קונול מציינת את הנקודות האלה, היא מקדישה חלק גדול מהמאמר לטבלאות בהן היא מנסה למפות מיומנויות, ולהתאים בין אלה לבין טכנולוגיות דיגיטאליות, ובינן לבין שיטות פדגוגיות. אני מבין את כוונה של החלק הזה של המאמר, אם כי עלי להודות שהחלק הזה נראה לי יחסית חלש. לעומת ההבחנות החדות בתחילת המאמר, בחלק הזה אינני מוצא הרבה חדש, ואינני משוכנע שהמיפויים שלה מלמדים אותנו משהו שלא ידענו קודם.

אבל בעיני, אין זה החלק החשוב של המאמר. מה שחשוב במאמר הוא הנכונות להודות בסתירות, להכיר בכך שהשילוב של כלי Web 2.0 בחינוך איננו בהכרח מהלך שיתרחש באופן חלק. אם הסתירות שעליהן מצביעה קונול אכן סתירות אמיתיות (ואני משוכנע שאכן כך המצב) אז מהלך של שילוב הכלים האלה עשוי לחייב שינוי משמעותי בדרכי ההוראה של בתי הספר, ואפילו לזעזע את מערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים אותה היום עד היסוד.