קטגוריה: Uncategorized

אי-שם בתוך הניירת שלי נמצאים מספר מחקרים מאד ישנים שמצאתי באינטרנט ושלחתי למדפסת – מחקרים שעוסקים בשימוש בעכבר המחשב. מתברר שלפני 15-20 שנה לא היה מובן מאליו שנבין כיצד להשתמש בעכבר, והיה צורך להדריך את האוחזים בו בשימושו הנכון, וחוקרים ביקשו לבדוק כיצד לומדים לעבוד עם הכלי החדש הזה. עדיין אפשר למצוא שרידים של הדרכות כאלה ברשת. תרגולת אחת, למשל, מפזרת ספרות על הצג ומנחה את הלומד למקם את סמן העכבר על סיפרה זאת או אחרת כדי לזהות שיש קישור, ואז להקליק עליה. באחד הדפים האלה אנחנו קוראים:

ההנחיה להחזיק בעכבר ללא נוע (שלא לדבר על אתר הדרכה לשימוש בכלי) רומזת שפעם הכלי הזה, שהשימוש בו היום נעשה לטבע שני, היה חדש, ואפילו מוזר. במחקרים (שלא אנבור בניירת כדי למצוא אותם) שאלו, למשל, אם העובדה שגם גוררים עם העכבר וגם “מצביעים ומקליקים” איתו איננו עשוי לבלבל את המשתמשים.

אבל מתברר, אם היו לנו ספקות בדבר, שעם הנסיון, ואפילו רק טיפת נסיון, אפשר בקלות להתרגל למה שפעם היה כלי חדש ומבלבל.

ולמה ההרהורים האלה? בגליון החדש של “עדכן” של האוניברסיטה הפתוחה מופיע כתבה מרתקת על מחקר חדש שנערך על ידי יורם עשת וסיגל עדן. במחקר עשת ועדן בדקו את איכות העריכה של טקסט בפורמט מודפס לעומת פורמט דיגיטאלי אצל סטודנטים. בעבר עשת ערך מספר מחקרים שבדקו את יכולות הקריאה וההבנה של אוכלוסיות גיל שונות, הן על הצג, והן על הדף המודפס. על אף העובדה שתחילה נמצאו הבדלים ופערים ביכולות האלו, עם השנים אלה הצטמצמו. בכתבה החדשה עשת מעיר:

הטענה שהקריאה ברשת שונה מהקריאה בפורמט מודפס איננה חדשה. עוד בשנת 1997 ג’יקוב נילסן טבע את אחת האמירות הנהדרות ביותר בנושא הזה כאשר בכותרת של כתבה הוא כתב:

וקבע, באופן פשוט ונחרץ, במשפט הראשון מיד אחרי זה:

אבל חשוב להבין שהקביעה הזאת של נילסן לא התייחסה ליכולת הקריאה כתוצאה מזה שהטקסט ריצד על הצג. דבריו כוונו למשווקים שביקשו להעביר מידע/מסר דרך הרשת. במחקרים שנילסן ערך הוא מצא שהקריאה על הווב היא קריאה מרפרפת. הקוראים נוהגים לקרוא את שתי השורות הראשונות של הטקסט, ואחרי-כן עוברים מהר על יתר הטקסט במגמה למצוא התייחסויות לנושאים החשובים להם. נילסן לא טען שקיים קושי בקריאה דרך המסך, אלא שאנשים ש-“מחפשים מידע” על המסך אינם רוצים לקרוא פסקאות ארוכות, אלא למצוא את מה שהם מחפשים במהירות (ולכן כדאי למפרסמים לרכז את המידע החשוב בשורות הראשונות של הטקסט).

המחקר החדש של עשת ועדן איננו בודק הרגלי קריאה על מסך. הוא מנסה לבחון אם יש הבדל, או עדיפות, בקריאה על הנייר או על המסך אצל אותה אוכלוסיה. אבל על אף העובדה שהמטרה היתה לראות אם דרך מסויימת עדיפה, מה שבסופו של דבר גילו הוא בעיני הרבה יותר בנאלי.

לא ידוע לי אם נערכים היום מחקרים במגמה לבדוק אם הקריאה על מסך מגע דורשת הסתגלות מיוחדת אצל אנשים שהתרגלו לקרוא בעזרת עכבר. אפשר היה לחשוב שיש טעם לבדוק מה קורה בעקבות השינוי הזה. הרי בעידן העכבר הגלילה של הטקסט על צג המחשב מתבצעת על ידי גלילת גלגלת העכבר כלפי מטה, והתרגלנו לכך שבעקבות הגלילה הזאת הטקסט שמופיע על הצג יהיה מה שנמצא “מתחת”, בהמשך. היד שלנו פועלת בצורה דומה במשטחי המגע במחשבים ניידים, ועם אותה תוצאה. לעומת זאת, על ה-iPad היד שלנו “דוחפת” את הטקסט כלפי מעלה, כך שהטקסט על המסך גם “עולה”. שינוי משמעותי כזה עשוי לבלבל. אבל אחרי טיפת נסיון המשתמשים פשוט “מבינים” כיצד זה פועל. מפני שהתרגלנו לקצב המהיר של שינויים טכנולוגיים איננו חשים צורך “ללמד” את השימוש בתנועות היד על המסך (שבמקרה הזה הפוכה ממה שהכרנו), וגם לא לחקור מה עדיף או מה יעיל יותר.

המחקר של עשת ועדן מתייחס לקריאה עם מרכיב חשוב של הבנה, ולא לשימוש במכשיר זה או אחר. לא מדובר “סתם” בקשיים בלימוד כלי חדש, שונה מהמוכר עד עתה. עם זאת, נדמה לי שבסך הכל מדובר בהסתגלות. כותרת הכתבה מכריזה:

ובעיני מדובר בכותרת מוזרה ביותר. הרי, מה כל כך מפתיע כאן? בסך הכל, מה שפעם היה חדש ודרש מאמצים כדי שנפנים את תכונותיו, או שנתרגל לשימוש בו, נעשה, די מהר, למוכר ואפילו לנדוש. עשת עצמו הבחין בעובדה הלא מרעישה הזאת, ותוצאות המעקב שביצע אצל קוראים, כשהוא מצא שיכולותיהם בקריאה על הצג השתפרו עם הזמן, הן עדות לכך.

אם יש כאן משהו מפתיע, זאת העובדה שאנחנו בכלל מופתעים.

לאור זה שהצהרתי על דממה כאן במהלך החודש הזה אולי ראוי שאסביר את עצמי, או ליתר דיוק, אסביר שהעובדה שאני רואה לנכון (או לנחוץ?) לפרסם משהו כאן איננה מעידה על כך שהנושא שעליו אני כותב כעת הוא החשוב ביותר, או נושא שאיננו סובל דיחוי. באופן כללי אני מוצא מעט זמן להתעדכן במאמרונים שמופיעים בקורא ה-RSS שלי, ויתכן שאני מפספס דברים חשובים ואפילו זועקים. כמו-כן, נתקלתי במספר דברים שבתנאים רגילים היו זוכים להתייחסות בכתיבה כאן (או לפחות לנסיון לכתוב עליהם) אבל עליהם אני פוסח עכשיו בתירוץ שאני בחופשה. אין זה אומר שהנושא שעליו אני כותב כאן פחות חשוב מאלה. יתכן שהוא אפילו יותר חשוב. כל שאוכל להגיד בוודאות הוא שהנושא הזה קפץ מולי וכאילו אמר “אם יש לך זמן, על זה אתה חייב לכתוב”. אז … מספיק אם ההקדמות.

לפני כשבועיים נדב בדריאן פרסם מאמרון שהביא את התייחסותם של דוד חן ושל גילה קורץ להרצאה על תכנית התקשוב של משרד החינוך שנערכה במרכז ללימודים אקדמיים, וכמובן הוא גם הוסיף הערות משלו. בדריאן מכנה את ההתייחסות שלו “יונת דואר כמקרה מבחן“. היא מציין שגילה קורץ העירה שבתכנית אין מספיק התייחסות לסביבת הלמידה, ושדוד חן ציין שמורים ותלמידים לא שולבו בתהליך בניית התכנית. הוא כותב:

הוא מוסיף שאם המטרה החינוכית היא באמת “גמישות מחשבתית ויכולת ליצירה ולמידה עצמית”, המטרה הזאת איננה באה לביטוי, ובמקום זה אנחנו פוגשים גישה מכניסטית שאיננה גמישה. בעיניו יונת הדואר היא דוגמה טובה לכך – מפני שהיא בנוייה על קוד סגור ועל ממשק מיושן. לפי בדריאן המורה הצעיר (שגדל עם האינטרנט) לעולם לא ישתמש בסביבה הזאת. אין זה סוד שאינני בין חסידי Outlook ועל פי רוב מעדיף את הכלים של גוגל על אלה של מיקרוסופט, אבל נדמה לי שהטענה הזאת מפספסת את העיקר. הבעיה של יונת דואר, ונדמה לי של תכנית התקשוב באופן כללי, היא הריכוזיות. יתכן שמדובר בבעיה בלתי-נמנעת – קשה לחשוב על מערכת חינוכית שבאופן מוצהר תוותר על הריכוזיות. אבל האינטרנט יכול למשוך הן לביזור והן לריכוזיות, ואין זה מפתיע שהמערכת החינוכית בוחרת לשמור את היד על העליונה ומנסה לקבוע מה ילמדו וכיצד. הלווי והיה אחרת.

אבל להבדיל מבדריאן, אינני מוצא בזה בעיה של חשיבה “בתבניות של המאה ה-20”. גם במאה ה-19 ביורוקרטיות פעלו כך והן בוודאי יעשו כך גם במאה ה-22 (אם נגיע אליה). הבעיה נמצאת במשהו הרבה יותר יסודי. דוגמה לכך אולי מוצאת ביטוי בדיווח של בדריאן על בעיה “תקשובית” בה נתקל בנו:

גם הילדים שלי למדו בבתי הספר וגם הם (מידי פעם) קיבלו שיעורי בית שנמסרו דרך אתר הכיתה. לא זכור לי שהם התקשו למצוא קישורים שנחבאו, ואם כן, הם התגברו על הקושי די מהר. אבל כיצד אפשר להגיד ש-“הכל טוב ויפה”? בעיני בעיה של איתור משימות היא שולית. בעיה רצינית הרבה יותר היא המשימות עצמן – אותן משימות של הכתבה ושל קריאה (או צפייה) שמעידות על כך שאולי הטכנולוגיה השתנתה, אבל לא התפיסה החינוכית.

בדריאן טוען, בצדק, ששינוי משמעותי דורש חשיבה גמישה ודינמית:

הוא איננו כותב שרק הדור הצעיר שגדל עם האינטרנט מסוגל להביא את השינוי, אבל נדמה לי שהוא רומז על כך. וגם כאן אני מוצא בעיה. ב-15 השנים האחרונות פגשתי אנשי חינוך רבים שהחשיבה, וגם המעשה, שלהם גמישים ודינמיים. באיים הקטנים שבהם האנשים האלה פועלים הם מצליחים להראות שאכן אפשר לחולל שינוי (ולא רק בדרך שהתלמיד מוצא את המילים להכתבות). רבים מאלה אינם צעירים והם לא גדלו עם האינטרנט. עוד לפני האינטרנט הם היו נאמנים לתפיסה חינוכית שונה מהרווחת במשרד, וכאשר הם פגשו את האינטרנט הם אימצו אותו כדי ליישם את התפיסות החינוכיות שלהם. איריס, מ-“שחקי, שחקי על חלומות“, למשל, איננה צעירה, אבל נמצאת, לדעתי, בחזית השינוי. (מדובר בשינוי מבוזר – לטעמי במקום להכתיב דרכי הוראה “נכונות” היה רצוי שהמשרד תחשוף מורים אחרים להוראה מוצלחת כמו זאת של איריס). לפני חודש היא פרסמה מאמרון בו היא סקרה את תרבות הבלוג שבעיניה הולמת את התפיסה החינוכית שלה. בין היתר היא כותבת:

ועוד יותר חשוב, ברור לה שהיא נמצאת בתהליך מתמיד של ניסוי וטעייה:

יונת דואר מאפשרת למשרד לשמור על הריכוזיות. גם אם המשרד היה בוחר בכלים של גוגל במקום אלה של מיקרוסופט אני די בטוח שהריכוזיות הזאת היתה נשמרת. כמו-כן, סביר להניח שמישהו במשרד שוקד על קביעת היישום ה-“נכון” של הבלוג בסביבה חינוכית, וכאשר המלאכה הזאת תסתיים הוא יכריז שכך משתמשים בבלוג בבתי הספר. לעומת זאת, איריס ותלמידיה חוצבים את הדרך בעצמם, ותוך כדי כך לומדים. אם לכך מתכוון בדריאן, אני איתו.

אתמול בלילה, כאשר הקלקתי על “פרסם” ושיגרתי לאוויר העולם את המאמרון האחרון שלי כאן, חשתי יותר מרק נימה קטנה של חשש. חשבתי שקוראים עשויים להעיר שאני מקריב את היעילות של גישה קלה למידע חינוכי טוב על מזבח הרעיון המעורפל והאוטופי של גישה בלתי-מוגבלת, ולא מסוננת, למידע. חשבתי שיעירו שאין הגיון לבוא בביקורת כלפי אנשים טובים שמבקשים לשפר את היכולת של המורה להגיע במהירות למשאבים שישפרו את עבודתו. (כן, אני יודע – כדי שמישהו יבוא בביקורת, עליו קודם כל להגיב, ובגלל מספר סיבות שלא הקטנה בהן היא שאינני מעודד תגובות כאן, קשה לצפות שיגיבו בכלל.)

אבל להפתעתי, קיבלתי תגובות (שתיים כאן, ואחת דרך באז של גוגל), ושתיים מהן היו חריפות יותר בהתייחסות שלהן כלפי ה-“הקלה” בתהליך איתור מידע מאשר הדברים שאני כתבתי. אריאלה הביעה את החשש שהנטייה להסתמך על חומרים מן המוכן שכבר קיימת בבתי ספר רק תלך ותגבר (עם עדיפות לחומרי למידה מסחריים). נדב הרחיב את ההתייחסות וציין שכבר היום כלי חיפוש רחוקים מלהיות “אובייקטיביים” בכך שהם מחזירים תוצאות שוות לכל מי שמחפש מונח מסויים. במקום זה, הם מתאמים את תוצאותיהם לפרופיל של עורך החיפוש כפי שהוא נבנה מאוסף נתונים שנאסף מחיפושים קודמים ומנתונים רבים אחרים. נדב קישר להרצאת TED של אלי פריסר שמדבר על filter bubbles – “בועות” סביבנו ברשת שככל שהפעילות המקוונת שלנו הולכת וגדלה, מסננות יותר ויותר את המידע שמגיע אלינו ומתאימות אותו לפרופיל שלנו. במינון נמוך אפשר למצוא חיוב רב בתופעה הזאת – הרי אם מתוך ים של מידע מכונה מצליחה להביא לנו רק מה שבאמת קשור למה שמעניין אותנו, קשה להתלונן. אבל במינון גבוה אנחנו עשויים לגלות שאנחנו שומעים רק את עצמנו. אפשר לדמות את התופעה למה שקורה כשמערכת ההמלצות של Amazon ממשיכה להמליץ על ספרים בסגנון שאהבנו בנעורינו, אבל אנחנו כבר גדלנו ומזמן איבדנו עניין בסגנון הזה. ומפני ש-Amazon עדיין “חושבת” שזה הטעם שלנו, היא איננה ממליצה על ספרים בסגנונות אחרים, ואנחנו איננו נחשפים לאפשרויות חדשות.

הבועה שעליה מדבר פריסר איננה תוצאה של כוונות זדוניות, אבל תוצאותיה עשויות להיות בעייתיות ביותר. מנוע חיפוש שמכיר את הטעם הפוליטי שלנו, למשל, יציע לנו מידע רק מהגישה הזאת, ונתקשה להיחשף לגישות אחרות. כבר לפני עשור קאס סונסטין ואחרים התריעו שעל אף העובדה שהאינטרנט לכאורה מציע לנו קשת רחבה של דעות, אנחנו, צרכני המידע, טועמים רק ממה שכבר תואם את הטעם שלנו. פריסר מוסר לנו שכאשר הטכנולוגיה עצמה פועלת כך שהיא “יודעת” מראש מה עשוי לעניין אותנו הסכנה הזאת גוברת. אם אחת המטרות המרכזיות של החינוך היא הרחבת האופקים, חשיפה לשונה, התמודדות עם האמונות של עצמנו, אז חידושים טכנולוגיים כאלה עשויים לפגוע באחד היסודות המרכזיים של החינוך.

אז אם חששתי שאולי אפגוש ביקורת בעקבות מה שכתבתי אתמול, לשמחתי גיליתי שיש קוראים שמדרבנים אותי לראות את התמונה הרחבה יותר, ולחדור קצת יותר עמוק לתוך ההשתמעויות של ה-“הקלה” לכאורה באיתור מידע חינוכי. כנראה שאני יודע את מי לבחור בתור החברים שלי.

לפני מספר ימים, במסגרת הרשת החברתית שלובים, יורם אורעד העלה קישור לכתבה קצרה באתר Good שעוסקת בשיפורים צפויים בחיפוש מידע. לקריאת הכתבה מצאתי את עצמי תוהה אם אני באמת מעוניין בשיפור המתואר בה, ושואל אם הוא דבר שיתרום לפיתוח היכולות המידעניות של תלמידים (ושל מורים). כותרת הכתבה מכריזה ש:

מה יעשה את החיפוש הזה קל יותר? הכתבה מדווחת על ה-Learning Resources Framework Initiative, יוזמה של מספר גורמים עסקיים וחינוכיים שחברו יחדיו במטרה ליצור מערכת מוסכמת של מטה-דאטה. המטה-דאטה שתושתל לתוך מקורות חינוכיים תקל על איתור חומרים לימודיים מתאימים לצרכים שונים במספר מישורים. היא תעזור להבחין בין חומרים שהם לימודיים לבין אלה שאינם, היא תאפשר לזהות במהירות לאיזה גיל, או לאילו יחידות לימוד החומרים מתאימים, והיא גם תבחין בין חומרים שמיועדים להוראה של מורים לבין חומרים שמתאימים לשימוש של תלמידים.

אם אכן המטה-דאטה תאפשר את כל אלה, בוודאי יש לברך על היוזמה הזאת. ובכל זאת (כצפוי) משהו כאן צורם לי. אינני יכול להתלונן על כך שחיפוש מידע נעשה פחות ופחות מסובך. אמנם בחיי היום-יום אני מניח שאף אחד כבר איננו זקוק לחיפוש מתקדם, ושהחיפוש הפשוט של גוגל עונה, יותר מפחות, על כל הצרכים. אבל בחינוך הדברים לא כל כך פשוטים. בחינוך איננו מבקשים תשובה לשאלה, אלא מעוניינים במקורות שמרחיבים את הדעת, שמעמיקים את ההבנה. אבל שוב, אם היוזמה החדשה הזאת תעזור למורים ולתלמידים להגיע למקורות כאלה, זה בהחלט מבורך.

איך זה יעבוד? אני מניח שבהמשך הפיתוח נגלה שבכל חיפוש שאנחנו עורכים, באמצעות כל כלי חיפוש שנבחר, נוכל להוסיף הגדרה ממאגר המטה-דאטה, ובאמצעותה נצמצם את החיפוש שלנו לחומרים חינוכיים מוגדרים. זה אמנם ידרוש שנכיר משהו מעבר לפעולה הפשוטה של הקלדת מילת חיפוש לתוך תיבת חיפוש, אבל התוספת הזאת לא תהיה מסובכת, והתוצאה תהיה כדאית.

אבל עריכת חיפוש היא רק מרכיב אחד מתוך מכלול מיומנויות המידענות. מרכיב נוסף, ובעיני חשוב יותר, הוא החשיבה הביקורתית – היכולת להבחין באיכות של מקור ובהתאמתו לצרכים שלנו. ודווקא בהיבט הזה אני חושש שאנחנו עשויים לגלות שמי שבא לברך ייצא מקלל.

נכון להיום הפונה למנועי חיפוש כלליים עשוי לגלות שקשה למצוא משאבים חינוכיים מקוונים שהם מתאימים לצרכים חינוכיים מוגדרים. הקושי הזה נובע מתכונה אינהרנטית של ה-WWW: ברוב הגדול של המקרים המשאבים שנמצאים בווב לא הועלו לשם כדי לשרת את החינוך. כבר היום יש לא מעט “ספקי תוכן” חינוכיים שמוכנים להציע לנו, מי בחינם ומי במחיר, חומרי למידה שהותאמו לנושאים לימודיים, ולגילאים, ספציפיים. אפשר למצוא את אלה באמצעות מנועי חיפוש, אבל בדרך כלל הם מוצעים למורים ולבתי ספר במסגרות נפרדות. אני מניח שהיוזמה שמתוארת בכתבה אמורה להביא לכך שנוכל למצוא משאבים כאלה בקלות גם דרך מנועי החיפוש הכלליים.

אין פסול בכך, אבל אני חושש שה-“קלות” הזאת עשויה לצמצם את השימוש במשאבים שאינם באופן מוצהר “חינוכיים”. ככל שנעשה קל יותר להגיע למקורות שבדרך זאת או אחרת זכו להכשר, מורים ותלמידים ירגישו שאין צורך בחיפוש הנרחב והפתוח שעשוי להפגיש אותם עם המקרי, עם מקורות שמפתיעים ושמאירים נושא מזווית בלתי-צפויה. ואם כך יקרה, אנחנו עשויים לגלות שיהיה קל יותר למצוא מקורות אינטרנטיים חינוכיים, אבל במחיר של הפיכת המשאב האדיר של האינטרנט ללא יותר מאשר ספר לימוד מאושר.

בעת ביקור בוושינגטון הבירה לפני כמה ימים דוד ורליק ניצל את ההזדמנות לבקר בכמה מוזיאונים שם. משהו שהוא ראה באחת התערוכות גרם לוורליק להרהר על הקלות שבה ילדים מסתגלים לסביבה הטכנולוגית. אחד המיצגים שבם הוא צפה היה מיצג וידיאו על דגל שמילא תפקיד חשוב בהיסטוריה של ארה”ב. המיצג הכיל מרכיב טכנולוגי דיגיטאלי – עיגול גדול עם חיצים שהצביעו החוצה ממנו. ורליק כותב שהוא התרשם שהיה זה מסך מגע, ושבעזרת החיצים שהיו עליו אפשר היה לשנות את הכיוון שבו הדגל פנה. אבל אף אחד לא נגע בחיצים:

ורליק מזדרז לציין שהוא איננו מביא את הסיפור הזה כדי להראות שהילדים של היום הם ילידים דיגיטאליים. לעומת זאת, הוא מדגיש שהנכונות של הילד לגעת במסך מהווה דוגמה לכך שכולנו לומדים, אם נהיה מוכנים להתנסות, ולהתאמן במה שאנחנו לומדים.

סמיכות הסיפור של ורליק ליציאה לשוק של ה-iPad אפשרה לי לחבר בין השניים, ולחבר את הסיפור שלו להרהור מתמשך על כך שהכלים הדיגיטאליים שלנו נעשים יותר ויותר קלים לשימוש. אנשים בקושי הספיקו להביא את מכשירי ה-iPad החדשים שלהם הביתה, וכבר יש עשרות סרטונים ב-YouTube שבהם הורים מראים כיצד ילדיהם המאד קטנים מפעילים את המכשיר בזריזות ובמקצועיות. משום מה זה דווקא הזכיר לי שלפני בערך 15 שנה, בעת שלמדתי לתואר שני, אספתי מחקרים רבים שנערכו באותה תקופה על השימוש בעכבר. אלה ביקשו לבחון, למשל, אם עבור ילדים (וגם מבוגרים) פעולת ה-point and click, קלה ועדיפה על פעולת ה-drag and drop. נכנסתי ל-Google Scholar כדי לאתר כמה מחקרים כאלה.

תקציר של מחקר אחד, משנת 1998, פותח עם הסבר של מהו עכבר (מכשיר קלט שנמצא בשימוש של ילדים כדי לתפעל מחשב בבית הספר). בהמשך מתארים למה המחקר חשוב:

המסקנה, אגב, היא כנראה שעבור ילדים קטנים, עדיף לבנות יישומים שמשתמשים בהצבעה עם העכבר, ולא לדרוש מהם לגרור.

לפי התקציר של מחקר אחר, משנת 2004, השאלה של מה עדיף עדיין לא הוכרעה:

נדמה לי שהיום אף אחד איננו עורך מחקרים על השימוש בעכבר (אם כי הופתעתי שעשו זאת עוד בשנת 2004). לא שמישהו טוען שמדובר ביכולת מולדת, אבל הנסיון לימד אותנו שאיננו זקוקים לאימון רב, ובוודאי לא לשיעורים מודרכים, כדי להפנים את השימוש בעכבר, או בכלים מחשביים רבים נוספים. ככל שאלה נעשים לחלק אינטגראלי מהחיים שלנו, למדנו לקבל כמובן מאליו שנדע להשתמש בהם.

אבל אם יש פואנטה בסיפור של ורליק, נדמה לי שהיא איננה בכך שאנחנו מסוגלים ללמוד, בקלות, להשתמש בכלים שפעם נראו לנו מסובכים, אלא בכך שאנחנו כבר מצפים שנוכל להשתמש בהם. האם שבסיפור של ורליק חששה שבנה עשוי לקלקל משהו שאסור היה לגעת בו, אבל הבן ראה ממשק שלא היה לגמרי מוכר לו, ובכל זאת לא היסס לגעת בו ולתפעל אותו. לפני עשור, ואפילו פחות מזה, בתי הספר חשבו שהם צריכים ללמד את השימוש בטכנולוגיות חדשות לתלמידיהם. לשמחתי, כבר עברנו את השלב הזה. היום אנחנו מצפים שהתלמידים יכירו את השימוש הבסיסי במגוון רחב של כלים פשוט מפני שהם גדלים לתוך תרבות שמשתמשת בהם. ואם כך, אפשר סוף סוף להתמודד עם האתגר האמיתי – כיצד להשתמש בכלים האלה כדי להעשיר את החיים שלנו על מלוא היבטיהם.

קורא ה-RSS שלי עמוס בקישורים למאמרונים רבים שהסיכוי שאצליח אפילו להציץ בהם שואף, עם כל יום שעובר, יותר ויותר קרוב לאפס. אין חדש בפיגור התמידי הזה, אבל בשבועות האחרונים הוא הולך ומתעמק. כמובן שאף אחד לא מחייב אותי לקרוא את כל מה שמגיע אלי, או אפילו להעיף בו מעט. אבל בלוגים שנמצאים בקורא ה-RSS שלי נמצאים שם מפני שלמדתי שכדאי לי לעקוב אחר מה שכותבים בהם. הם רק חלק קטן מכל מה שיכולתי לקרוא, חלק שכבר עבר סינון רציני. בגלל זה, גם אם אני יודע שאינני יכול לעבור על הכל, חבל לי שאינני מצליח לעשות זאת.

אבל קורא ה-RSS שלי כבר איננו המקור היחיד שדרכו אני נחשף למידע מעניין בתחומים שמעסיקים אותי. המלצות טובות רבות מגיעות אלי בהודעות ה-Twitter של אנשים שגיליתי שכדאי לי לעקוב אחריהם, ויש גם חומרים מעניינים מאד שאני מוצא דרך השיתוף של מספר אנשים ב-Google Reader. והיום, דרך הודעה של סוזן צעירי ב-Google Buzz הגעתי למאמרון בבלוג של ביל פאריטר (Ferriter) שנראה לי מאד ראוי להתייחסות כאן.

פאריטר הוא מורה בבית ספר יסודי במדינת צפון קרולינה שמשלב כלים תקשוביים רבים בעבודה שלו. הוא זכה בפרסים על ההוראה שלו. במאמרון פאריטר כותב על תגובה שהוא קיבל על מאמרון שלו מלפני בערך חודש. באותו מאמרון פאריטר הסביר למה לדעתו לא כדאי להשקיע בלוחות אינטראקטיביים בכיתה. כותב התגובה האשים את פאריטר שהוא חוסם את הדרך לאימוץ הטכנולוגיה בחינוך, ועדיף שמורים כמוהו לא יהיו במערכת. פאריטר כותב שמפני שכבר מספר פעמים בעבר הוא הסביר למה הוא איננו בעד הלוחות האלה, הפעם הוא החליט לא לחזור על עצמו, ולתאר מה הוא חושב שכדאי לקנות עם אותו הכסף במקום:

על מה הוא ממליץ? הוא כותב שבערך רבע מהסכום ילך לקניית חמישה מחשבי נטבוק – בכיתה שלו מדובר במחשב אחד לכל חמישה תלמידים. ההסבר שלו פשוט מאד:

עבור רוב הכסף שנשאר, פאריטר מפרט רשימה של יישומים שהוא חושב שכדאי לקנות ולהתקין במחשבים – יישומים שלדעתו מעודדים את הלמידה בקבוצות קטנות. עם זאת, ברשימה שלו יש גם מקרן. הוא הרי יודע שיש זמנים שבהם המורה ירצה להקרין משהו מהמחשב כך שכל התלמידים יראו אותו. (בתגובות פאריטר מוסיף שהיה לו לוח אינטראקטיבי בכיתה במשך שנה, ושהנסיון הזה שכנעו אותו שהוא איננו רוצה אותו.)

ההחלטות על הכנסת טכנולוגיות למיניהן לתוך בתי הספר מתקבלות במשרדים שלי אין אליהם גישה. לצערי, לעתים קרובות האנשים שקובעים בנושא הזה אינם אנשי חינוך (ולא פעם מה שמקנה להם את הזכות לקבוע הוא עומק הכיס שלהם, לא הבנתם החינוכית). אני יכול, בסך הכל, ליישר קו עם מה שמגיע לבתי הספר ולנסות למצוא כיצד ניתן להשתמש במה שיש שם בצורה מיטבית, ולקוות שאפשר יהיה לעשות זאת בצורה שמאפשרת הוראה ולמידה אחרות מאשר המקובלות ברוב הגדול של הכיתות היום. הלוח הלבן האינטראקטיבי איננו פסול בעיני, וגם אם הייתי פוסל אותו, הוא היה ממשיך לחדור לתוך בתי הספר. (כתבתי בעבר שאני בטוח שיש מורים טובים, מורים שהם נאמנים לחינוך אחר, שיצליחו למצוא דרכים חיוביות להשתמש בלוח. השאלה איננה אם זה אפשרי או לא, אלא אם זאת ההשקעה הכדאית ביותר.) פאריטר עושה שרות גדול למערכת כאשר הוא מראה, דולר מול דולר, אלטרנטיבה, וכאשר הוא מתאר כיצד אפשר לנצל את הסכומים הגדולים שהולכים ללוחות האלה בצורה יעילה, חסכונית וחינוכית יותר.

לכן, אין זה מפתיע שבאופן כללי ווג’וודסקי מתנגד למבחנים, ובמיוחד למבחנים אמריקאיים שנבדקים באמצעות מחשבים. ובכל זאת, הערה אחת שלו בנוגע למבחנים האלה נראית לי חשובה. הוא מציין שאנחנו נוטים לראות את המבחן ה-“אמריקאי” כדרך טבעית לבחון תלמידים, כאמצעי להערכה ששורשיו נטועים עמוק בתוך ההיסטוריה של ההוראה. הוא כותב:

אם המידע בוויקיפדיה נכון בנושא הזה (ואין לי סיבה לחשוב אחרת) מבחנים אמריקאיים התחילו רק לפני בערך מאה שנה, עם מלחמת העולם הראשונה. מדובר בפרק זמן די קצר בהיסטוריה של החינוך, ולכן אין הצדקה לשימוש בטענה ש-“כך תמיד עשו” כדי להגן על השימוש במבחנים כאלה.

כדרך להתגבר על בעיית ההעתקה ממקורות באינטרנט ווג’וודסקי מציע להנחות את התלמידים להכין גרסאות של העבודות שלהם בכיתה, ולהעלות את הגרסאות האלו לבלוגים שלהם. גם כאן אין משהו מקורי. זאת שיטה מוכרת לצמצום ההעתקות. כאשר כל שלב ושלב של הכנת עבודה מלווה על ידי המורה, במקום שהוא יראה רק את התוצר הסופי, הוא יכול לכוון את התלמיד לשימוש נכון במקורות. הצעה נוספת של ווג’וודסקי מקורית יותר:

כאשר מרשים לתלמידים להעתיק, אבל מבקשים מהם לבחון לעומק את ערכם של המקורות שמהם העתיקו, נוצרת בסיס לעבודה מידענית חשובה. באופן כללי, אני אישית ספקן בנוגע ליכולת של תלמידים להביא התייחסות מקורית של ממש לעבודות שלהם. אבל אין זה אומר שהם אינם יכולים להתמודד בצורה רצינית ומעמיקה עם מקורות שונים על מנת ללמוד לזהות מה מהימן, מה תומך בטענה זו או אחרת ומה לא, ועוד.

נקודה נוספת של ווג’וודסקי מתייחסת לשימוש בטלפונים סלולאריים וב-Twitter בכיתה, ובשעת מבחן. הוא כותב שהוא מרשה לתלמידים להשתמש באלה, כולל במבחנים. הוא מדווח שהנסיון מלמד שבמבחנים כמעט כל התלמידים הציגו הבנה טובה יותר של הנלמד, ולא מפני שהם העתיקו זה מזה:

נדמה לי שבדרך הזאת ווג’וודסקי יוצר אווירה בכיתה שהיא דומה יותר למציאות שתלמידים פוגשים בחוץ מאשר לסביבה המלאכותית של הכיתה בבית הספר. המלאכותיות איננה פסולה – לפעמים יש בה יתרונות לימודיים ברורים. ובכל זאת, סביבה שבה היחיד יכול לעזור לאחרים ולהעזר בהם על מנת להתגבר על קשיים היא סביבה לימודית אמיתית, ולא בהכרח הזמנה להעתקה או לרמאות כפי שהתרגלנו לחשוב.

אני בוודאי לא היחיד, אבל כבר שנים שאני טוען שחדירת ה-PowerPoint לתוך בית הספר איננה לטובתו של החינוך. אין לי שום רצון להכנס לוויכוח עם אלה שמסבירים שהבעיה שאני מזהה איננה בעיה של הכלי עצמו אלא של השימוש הקלוקל בו – אני בטוח שלפחות במידה מסויימת הם צודקים. הרי הבעיה נובעת בעיקר מהציפייה שתלמידים יכולים להפיק מצגות על נושא שהם בכלל לא חקרו, ומהמחשבה שתוצר יפה ואסתטי הוא סימן לכך שהתלמידים באמת למדו משהו על הנושא שהם מציגים. כאשר מפיקים מצגת ב-PowerPoint קל מדי לקפוץ ישר לשלב של ייצוג ה-“נלמד” מבלי לעבור שום תהליך של למידה של ממש.

מעבר לבעיה המרכזית הזאת יש לי בכל זאת מספר טענות כלפי הכלי, אבל ברור לי שיש בעיות חינוכיות בוערות יותר מאשר מיגור ה-PowerPoint, ועדיף להשקיע מאמצים במאבקים אחרים. עדיף להכיר בכך שהכלי ביסס את מעמדו בחינוך, ובמקום להלחם בו פשוט לנסות להסביר למורים שמקומו הנכון הוא רק בסיום של תהליך הלמידה.

אבל כתבה שהתפרסמה אתמול בקפטן אינטרנט העיר נשכחות, והרגשתי שלא יזיק אם אקדיש כמה שורות לנושא.

לפני תשע שנים העתקתי ושמרתי לעצמי כתבה שהופיעה באתר ZDNet. הכתבה – Pentagon cracks down on … PowerPoint דיווחה על פקדוה של הרמטכ”ל האמריקאי של אז. מצוטט בה פקיד בכיר במשרד הבטחון שמסר:

בארה”ב המאבק הזה בעליונות המעטפת על התוכן התחילה לפני תשע שנים. עכשיו אותו מאבק מגיע גם אלינו. מתוך הכתבה בקפטן אינטרנט:

דבריו של אל”מ וינר יכולים לשמש מופת גם למערכת החינוך. הוא כותב שהשימוש במצגות נרחב ביותר, אבל:

ואם צה”ל יכול להפסיק להסתנוור מאורו הנוצץ של ה-PowerPoint, יש תקווה שזה יכול לקרות גם במערכת החינוך.

בניו יורק טיימס מלפני יומיים קראתי שעד סוף יוני מערכת מעקב לימודי עבור מלוא התלמידים בניו יורק (העיר) תעלה לאינטרנט ותהיה זמינה לכל הורי התלמידים. הכתבה מוסרת שהאתר שיהווה כניסה למערכת יכלול:

כבר היום קיימות מספר מערכות כאלו, כולל אצלנו, אם כי אני מניח שבכל המקרים מדובר ביוזמות של חברות פרטיות. במקרה של ניו יורק מדובר במערכת עירונית מקיפה. היות ואין לי ילדים שלומדים במערכת החינוך של עיריית ניו יורק, אינני יכול להכנס למערכת ולראות כיצד היא פועלת. עלי להסתמך על הכתבה בניו יורק טיימס שמוסרת :

אישית, אני מעדיף לא לבלוש אחרי הלמידה של ילדים שלי. גם אם אינני מקבל את מלוא המידע שיכול, אולי, לעזור לי להעריך את מצבם הלימודי, אני מעדיף לשוחח איתם ולשאול אותם על המתרחש בכיתות שלהם. כמו-כן, אני נוטה לחשוב שעבור הורים שהם מעורבים בלימודים של ילדיהם, האתר החדש הזה לא יגלה להם הרבה שהם אינם כבר יודעים, ואילו עבור אלה שאינם מעורבים, ספק אם זה ידברן אותם ללמוד יותר.

עם זאת, אין לי סיבה גדולה להתנגד לפרויקט כזה. הרי פתיחות, ויותר מידע, הם כמעט תמיד רצויים. אם באמצעות המערכת הזאת מעורבות ההורים בלמידת ילדיהם תגדל, יש כאן משהו חיובי. ובכל זאת, משהו צורם כאן. בכתבה מוסרים לנו שהאתר שאליו ההורים יוכלו להכנס עלתה $900,000, ושהוא חלק מפרויקט משוב מקיף יותר שעלותו $80,000,000. מדובר בהרבה מאד כסף – כסף שכנראה מקדישים למעקב אחר הלמידה של תלמידים, במקום ללמידה עצמה. אין לי ספק שהכסף הזה יכול היה ללכת לפרויקטים לימודיים ממשיים, כולל הצטיידות טכנולוגית. אבל בניו יורק (ולא רק בניו יורק, כמובן) למידה כנראה עדיין מוגדרת כמשהו שניתן למדוד באמצעות מבחנים סטנדרטיים, ולכן ממשיכים להשקיע יותר במערך המדידה מאשר בלמידה עצמה.

במקרה הטוב, היחס של מערכות חינוך לוויקיפדיה אמביוולנטי. מורים שמרשים לתלמידים שלהם להביא ערכים מוויקיפדיה כמקור מקפידים להסביר שמדובר רק בקרש קפיצה למידע נוסף, ושאין להסתמך על המידע שנמצא שם בלבד (כאילו שאפשר היה לעשות זאת מכל מקור אנציקלופדי אחר). אבל זה, כמובן, במקרה הטוב. במקרים רבים רק השמעת השם “ויקיפדיה” מעורר חשד. “לא בבית ספרנו” נשמעת במקומות רבים מאד, אפילו אם מאחורי הגב (או כאשר לא מסתכלים) לא רק התלמידים אלא גם המורים פונים למקור הזמין והפופולארי הזה.

אבל באותו הזמן שמערכות חינוך מתבצרות בגישה שלילית כלפי ויקיפדיה, מדענים רציניים מחפשים דרכים להביא את המחקרים שלהם אל הציבור הרחב, ואחת הדרכים לעשות זאת היא דרך פרסום בוויקיפדיה. השבוע, ב-Nature News הופיעה כתבה על פרויקט של כתב העת RNA Biology. מדובר בפרויקט שבו מדענים שמבקשים לפרסם את מחקריהם בכתב העת יהיו חייבים גם לפרסם תקציר של המחקר שלהם בוויקיפדיה. מטרת הפרויקט הזה הוא לחבר בין הפעילות של אנשי מדע לבין השטח, ולשפר את איכות התכנים המדעיים של ויקיפדיה.

התקצירים יופיעו תחילה, כנראה, לא כערכים עצמאיים בוויקיפדיה, אלא בדפי המשתמש של החוקרים, וזה משום שבוויקיפדיה לא מקובל לפרסם “מחקר מקורי”. רק אחרי שהמחקרים יראו אור בכתב העת יהיה אפשר להעביר את התקצירים לערכים עצמאיים.

התגובות לצעד הזה של RNA Biology מעורבות. יש מדענים שרואים בו צעד חשוב בהפצת ידע מדעי לציבור הרחב, ואילו אחרים חוששים שוויקיפדיה איננה המקום המתאים לפרסום מחקרים מדעיים כאלה. הם חוששים שכאשר התקצירים יופיעו בוויקיפדיה, ואפשר יהיה לערוך אותם, העריכה תיעשה על ידי אנשים שאינם מבינים בתחום. זה יגרום, במקרה הטוב, לשיבושים בידע המדעי, ובמקרה היותר גרוע לחבלה מכוונת. מהצד השני, גם עורכים בוויקיפדיה מגיבים. חלקם מברכים על הפרויקט, ואילו אחרים מזהירים שהעובדה שמדובר במחקר מדעי איננה אומרת שהכתיבה תעמוד באמות המידה שוויקיפדיה קובעת לערכים שמתפרסמים בה.

ומה לגבי אנשי חינוך? נדמה לי שאולי סוף סוף נצטרך להכיר בעובדה שוויקיפדיה כבר איננה מערב פרוע מידעי, מקור אשר המוטעה והמופרך גוברים על המוסמך. במשך השנים הכלי הזה לא רק גדל בממדיו. הוא גם הפך לנכס תרבותי שאי-אפשר להתעלם ממנו. למען האמת, אינני מצפה שתלמידים יפנו לוויקיפדיה כדי ללמוד על מולקולות RNA. אבל העובדה שמידע מוסמך מהסוג הזה נמצא בוויקיפדיה, ושמדענים רואים לנכון להעלות את המידע הזה אליה, מחייבת אנשי חינוך לפתח התייחסות אחרת לכלי הזה מאשר היתה להם עד עכשיו.