יש אפשרויות אחרות

קורא ה-RSS שלי עמוס בקישורים למאמרונים רבים שהסיכוי שאצליח אפילו להציץ בהם שואף, עם כל יום שעובר, יותר ויותר קרוב לאפס. אין חדש בפיגור התמידי הזה, אבל בשבועות האחרונים הוא הולך ומתעמק. כמובן שאף אחד לא מחייב אותי לקרוא את כל מה שמגיע אלי, או אפילו להעיף בו מעט. אבל בלוגים שנמצאים בקורא ה-RSS שלי נמצאים שם מפני שלמדתי שכדאי לי לעקוב אחר מה שכותבים בהם. הם רק חלק קטן מכל מה שיכולתי לקרוא, חלק שכבר עבר סינון רציני. בגלל זה, גם אם אני יודע שאינני יכול לעבור על הכל, חבל לי שאינני מצליח לעשות זאת.

אבל קורא ה-RSS שלי כבר איננו המקור היחיד שדרכו אני נחשף למידע מעניין בתחומים שמעסיקים אותי. המלצות טובות רבות מגיעות אלי בהודעות ה-Twitter של אנשים שגיליתי שכדאי לי לעקוב אחריהם, ויש גם חומרים מעניינים מאד שאני מוצא דרך השיתוף של מספר אנשים ב-Google Reader. והיום, דרך הודעה של סוזן צעירי ב-Google Buzz הגעתי למאמרון בבלוג של ביל פאריטר (Ferriter) שנראה לי מאד ראוי להתייחסות כאן.

פאריטר הוא מורה בבית ספר יסודי במדינת צפון קרולינה שמשלב כלים תקשוביים רבים בעבודה שלו. הוא זכה בפרסים על ההוראה שלו. במאמרון פאריטר כותב על תגובה שהוא קיבל על מאמרון שלו מלפני בערך חודש. באותו מאמרון פאריטר הסביר למה לדעתו לא כדאי להשקיע בלוחות אינטראקטיביים בכיתה. כותב התגובה האשים את פאריטר שהוא חוסם את הדרך לאימוץ הטכנולוגיה בחינוך, ועדיף שמורים כמוהו לא יהיו במערכת. פאריטר כותב שמפני שכבר מספר פעמים בעבר הוא הסביר למה הוא איננו בעד הלוחות האלה, הפעם הוא החליט לא לחזור על עצמו, ולתאר מה הוא חושב שכדאי לקנות עם אותו הכסף במקום:

Instead, I wanted to show you how I’d spend the $5,000-$6,000 that a good IWB package — including a board, data projector, set of student responders, mounting kit, and a tablet for the teacher — will cost you. From that point, you can decide whether IWBs for every classroom are worth your investment.
על מה הוא ממליץ? הוא כותב שבערך רבע מהסכום ילך לקניית חמישה מחשבי נטבוק – בכיתה שלו מדובר במחשב אחד לכל חמישה תלמידים. ההסבר שלו פשוט מאד:
The most motivating lessons that I’ve ever taught give students the opportunity to interact in small groups around content. There’s something about social interactions and communication that results in engaged students and more learning. Yet we continue to invest in tools like Interactive Whiteboards that don’t enable any kind of group work or social interactions.
עבור רוב הכסף שנשאר, פאריטר מפרט רשימה של יישומים שהוא חושב שכדאי לקנות ולהתקין במחשבים – יישומים שלדעתו מעודדים את הלמידה בקבוצות קטנות. עם זאת, ברשימה שלו יש גם מקרן. הוא הרי יודע שיש זמנים שבהם המורה ירצה להקרין משהו מהמחשב כך שכל התלמידים יראו אותו. (בתגובות פאריטר מוסיף שהיה לו לוח אינטראקטיבי בכיתה במשך שנה, ושהנסיון הזה שכנעו אותו שהוא איננו רוצה אותו.)

ההחלטות על הכנסת טכנולוגיות למיניהן לתוך בתי הספר מתקבלות במשרדים שלי אין אליהם גישה. לצערי, לעתים קרובות האנשים שקובעים בנושא הזה אינם אנשי חינוך (ולא פעם מה שמקנה להם את הזכות לקבוע הוא עומק הכיס שלהם, לא הבנתם החינוכית). אני יכול, בסך הכל, ליישר קו עם מה שמגיע לבתי הספר ולנסות למצוא כיצד ניתן להשתמש במה שיש שם בצורה מיטבית, ולקוות שאפשר יהיה לעשות זאת בצורה שמאפשרת הוראה ולמידה אחרות מאשר המקובלות ברוב הגדול של הכיתות היום. הלוח הלבן האינטראקטיבי איננו פסול בעיני, וגם אם הייתי פוסל אותו, הוא היה ממשיך לחדור לתוך בתי הספר. (כתבתי בעבר שאני בטוח שיש מורים טובים, מורים שהם נאמנים לחינוך אחר, שיצליחו למצוא דרכים חיוביות להשתמש בלוח. השאלה איננה אם זה אפשרי או לא, אלא אם זאת ההשקעה הכדאית ביותר.) פאריטר עושה שרות גדול למערכת כאשר הוא מראה, דולר מול דולר, אלטרנטיבה, וכאשר הוא מתאר כיצד אפשר לנצל את הסכומים הגדולים שהולכים ללוחות האלה בצורה יעילה, חסכונית וחינוכית יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *