כיצד מחוללים שינוי?

שתי התגובות למאמרון האחרון שהתפרסם כאן ("אולי זה יותר מסובך מאשר חשבתי") עוררו בי הרהורים נוספים בנוגע לדרך שבה ניתן לחולל שינוי ביחס לשילוב האינטרנט בתהליכי למידה במערכת החינוכית. לאחרונה נתקלים במספר התייחסויות בבלוגים באנגלית לכיצד עלינו להטמיע את הכלים האלה במערכת. כאשר קראתי את הכתבות האלו התלבטתי אם יש טעם להתייחס עליהן כאן. התגובות שהתפרסמו כאן שכנעו אותי שמדובר בנושא חשוב.

בבלוגים שקראתי נתקלתי במונח Spray and Pray. במקור המונח הוא כנראה מונח צבאי המתאר ירי אוטומטי בלתי-מכוון לכל עבר. משם הוא נכנס לשימוש נרחב, כאשר בחינוך הוא מתאר תהליך של הטמעה באופן אקראי, ללא תוכנית מסודרת, ללא הערכת מצב כדי לקבוע היכן כדאי להשקיע מאמצעים. מדובר במשהו כמו לפזר זרעים לכל עבר ופשוט לקוות שמשהו יצמח. רוב הבלוגרים שמשתמשים במונח אינם רואים בו תהליך חיובי. הם רוצים לפעול באופן מסודר יותר – לזהות את האוכלוסיות עם הסיכוי הטוב ביותר להצליח, לקבוע תוכנית ארוכת טווח, לרכז את ההדרכה במספר קטן של התנסויות. ובאמת, אין ספק שהצדק עם הגישה הזאת … עד מידה מסויימת.

אם אפשר, רצוי לעבוד באופן מסודר. רצוי לקבוע יעדים ברורים שניתנים להשגה. אבל אפשר גם להגיד שהשאיפה לפעולה מאורגנת היטב עומדת בסתירה לאתוס של עידן האינטרנט. מדובר בעידן שבו, יותר מאשר בעבר, ההתנסויות המוצלחות ביותר צומחות מלמטה, מגיעות אלינו מזוויות בלתי-צפויות.

אם משהו מוצלח יצמח מלמעלה, כתוצאה מתקציבים נדיבים, הדרכה מסודרת, ותוכנית הערכה מקצועית, אף אחד לא יתלונן. אבל הנכס החשוב ביותר בפרויקט המנסה לשלב בכלים אינטרנטיים חדשים בכיתה הוא המורה שמוכן להתנסות, שמוכן להקדיש זמן לימוד יקר למשהו שעדיין לא הוכיח את עצמו. והכין יש מורים כאלה? הם מפוזרים אי-שם במערכת. הם מבודדים בכיתות ובבתי הספר שלהם. הם חוששים שאחרים חושבים שהם משחקים בצעצועים לא רציניים ולא חינוכיים בשעה שיתר המורים שוקדים על הקניית דעת בדרכים המקובלות.

פיזור המורים האלה – אחד כאן, אחד שם, עוד זוג במקום אחר – איננו תוצאה של Spray and Pray, אבל אפשר לראות בו ביטוי לתהליך של אימוץ כלים חדשים שאיננו שונה ממה שהיינו מצפים לו כתוצאה ממנו. ה-Spray and Pray איננו, אולי, דרך רצויה להטמעה, אבל הוא משקף נאמנה את המציאות בשטח. עם זאת, קצת ריכוז לא יכול להזיק. השאלה היא, כמובן, איזה ריכוז. אם הבלוג זה יכול לעודד מורים להתנסות, וגם לתת להם במה לדיווחים על אותן התנסויות (ולא רק כאשר הן מצליחות), זה סוג הריכוז שאשמח להיות שותף לו.

אולי זה יותר מסובך מאשר חשבתי

בשבועות האחרונים היו לי מספר הזדמנויות להפגש עם מורים ועם רכזים סביב הכלים האינטרנטיים החדשים שעליהם כל כך מרבים לדבר … או לפחות שעליהם מרבים לדבר בכל מקום מלבד בחינוך. ידעתי שיש התעניינות, והאמנתי ביכולת שלי להפוך את ההתעניינות הזאת, לפחות באופן חלקי, להתלהבות.. אבל אני חושש שלא כך התפתחו הדברים.

בכמה מהפגישות האלו תיארתי כלים רבים ורמזתי על כיצד הם יכולים להיות חלק מתהליכי למידה משמעותיים. היו גם פגישות שעסקו ממש בהדרכה. בפגישות האלו בחרתי להתמקד בדליציוס (del.icio.us) ובבלוגלינז (Bloglines) מפני שלדעתי אלה ככלים די בסיסיים שהם גם קלים לשימוש. מדובר בכלים שיכולים להמחיש כיצד אנחנו מעשירים את הסביבה החינוכית תוך כדי פעולה "אישית" של סימון של URL כמועדף במאגר ציבורי, וכיצד אנחנו יכולים לווסת את הזרם האדיר של חומרים שברצוננו לנו לקרוא (על פי רוב מדובר בבלוגים). ההצלחה היתה חלקית בלבד.

נכון, אצל כמה מהמשתתפים היתה התלהבות, אבל נדמה לי שבחלק גדול יותר היה קושי וחשש. אני משוכנע שמדובר בכלים שנלמדים בקות. ולא רק זה, אלא כאשר מתחילים להשתמש בהם, מגלים שזה לא רק כדאי אל גם מהנה. אבל ההדרכות היו קשות יותר מאשר תיארתי לעצמי. הנכונות להתמודד עם קשיי הלימוד היתה נמוכה, והרצון לבחון כיצד הכלים האלה יכולים להיות חלק מתהליכי למידה היה עוד יותר קטן.

אני לא אחד מאלה שחושב שהתלמידים שלנו יידעו מה לעשות אם הכלים האלה רק מפני שהם נולדו בדור הנכון. הם זקוקים לכלים האלה כדי ללמוד איך ללמוד בסביבה עתירת המידע של היום. והם זקוקים לעזרה שלנו כדי לעשות זאת. לצערי, לא יצאתי מעודד מהנכונות, או היכולת, של המורים להוביל במשימה הזאת.

האם יש לנו צורך ב-Digg במרחב החינוכי?

אתר ההמלצות הפופולרי Digg רשמה הצלחה מרשימה לפני שבוע. גם בעיתונות הכללית, וגם בבלוגים הטכנולוגיים מדווחים לנו שהאתר דיווח על התפטרותו של שר ההגנה האמריקני, דיק צ'ייני, דקות ספורות אחרי שהידיעה ראתה אור דרך האסוסיאיטד פרס (AP). מאמר של קייט גרין בבלוג של Technology Review מספר שהידיעה היתה ב-Digg שלוש דקות אחרי הדיווח ב-AP, וארבע דקות לאחר מכן היא היתה בדף הראשי שלו. מדובר ביותר מרבע שעה לפני שהידיעה הופיעה בחדשות גוגל:

According to Digg founder Kevin Rose, the Rumsfeld news was submitted to Digg three minutes after the Associated Press released it; four minutes later, the story had acquired enough "diggs" to jump to the front page of the site. The speed at which the Rumsfeld news–a quick read at only two sentences–was promoted to the front page of Digg "broke a record," said Rose last week at the Web 2.0 Summit in San Francisco.

אכן, הישג מרשים, אם כי, נדמה לי שצריכים לשאול "אז מה?". איזה יתרון הושג בכך שמישהו קרא את הידיעה מספר דקות לפני שיתר העולם שמע עליה? האם מישהו הרוויח מזה שהידיעה הגיעה לאוזניו כל כך מהר? סביר להניח שמעבר לגאווה הנובעת מכך ש-"אני ידעתי קודם", זה באמת לא משנה.

זאת ועוד: בחינוך אין חשיבות גדולה בלהיות הראשון לדעת משהו. החשיבות היא בלהבין, להיות מסוגל להשתמש במה שאתה יודע כדי לפתור בעיה, כדי להבין תמונה רחבה יותר. האנשים שמפרסמים ידיעות ב-Digg זוכים להערכה של קהילת Digg על הזריזות ועל כמות הידיעות שהם מביאים שהופכות להיות פופולריות. כל זה טוב ויפה, אבל זה גם מסביר למה לכלי כמו Digg אין חשיבות גדולה בסביבה החינוכית. פשוט אין התאמה בין דרך הפעולה של קהילת Digg לבין החינוך.

דפי ווב שהודפסו?

מיכאל לורנזן הוא ספרן שכבר שנים רבות כותב בלוג. הוא כותב על אוריינות מידעית, על השימוש בספריות, על חיפוש מידע, ועוד, ולרוב כדאי מאד לקרוא את מה שהוא כותב. במאמרון שהתפרסם לאחרונה הוא מדווח על שיחה בין שתי תלמידות שהוא שמע במקרה כאשר הוא ישב בספריה ועיין בכמה כתבי עת:

I was in the Mary Dow Reading Room of the Park Library yesterday. I was browsing through some new issues of Time Magazine. Two female students came in behind me. The one says to the other, "And in this room, the library keeps printed out web pages."

בדרך כלל אינני מתרגם את הקטעים שמצוטטים כאל, אבל במקרה הזה, למרות שהמשמעות המילולית די ברורה, זה מתבקש. תלמידה אחת אמרה לחברה שלה: "ובחדר הזה הספריה שומרת על דפי ווב מודפסים".

מה לעשות! אפילי אם המשמעות המילולית ברורה לנו, קשה לא לעצור לרגע ולהרהר בנוגע למשמעות החינוכית שלהן. קיים היום דור של תלמידים שעבורו טקסט שמודפס על גבי נייר איננו הצורה הטבעית שלו. במקום זה, הטקסט שמופיע על גבי המסך הוא כבר הטקסט ה-"מקורי" או ה-"ראשוני".

לורנזן מציין שהאמירה הזאת מעוררת מחשבות רבות, ובהחלט צריכים להסכים איתו. בלי לנקוט עמדה ערכית בעניין, אם התלמידים שלנו מתייחסים לטקסט המופיע על המסך כצורת הופעתו הטבעית, עלינו לפעול במשנה מרץ לעזור להם להבין כיצד להשתמש בטקסטים האלה – לשמור, למיין, להכין לשימוש חוזר, ועוד. ולא יזיק אם המורים גם ילמדו לעשות את זה.

מדי פעם … קצת פרסום עצמי

בדרך כלל המאמרונים שאני מעלה לבלוג הזה משמיעים לא מעט ביקורת כלפי התפיסה של מה שמכונה Web 2.0 בסביבה החינוכית. הביקורת הזאת נובעת, לרוב, מההגזמות שבהן אני נתקל לעתים קרובות מדי בבלוגים שאני קורא על הנושא. אבל אין זה אומר שאינני משוכנע שהכיוון של אימוץ הכלים של Web 2.0 בחינוך הוא הכיוון הנכון. לכן, אין זה צריך להפתיע שבמסגרות אחרות אני דווקא כותב ברוח דומה לזאת שאני מבקר כאן.

וכל זה כהקדמה לקצת פרסום עצמי. מאמר משלי התפרסם לאחרונה ב-"גולשים בקשר" של האגף לחינוך יסודי. העליתי אותו גם לאתר האישי שלי:

החיים (ואפילו הלמידה) ברשת
נסיון לבדוק כיצד המציאות של להיות
מחוברים באופן מתמיד צריכה להשפיע
על השימוש באינטרנט בחינוך

אפשר, כמובן, לקרוא ולהגיב כאן.

להיות מחוברת למעריצים ולהכיר את הלהיטים?

האינטרנט הוא חלק אינטגראלי מהחיים שלנו. עלינו לברך על כך שהעכבר יושב באופן בטוח בתוך היד, ושבאופן טבעי ביותר אנחנו מקליקים על קישורים המעבירים אותנו, כבר לא בדרך נס, לכמויות אדירות של מידע מכל סוג. אפשר היה לחשוב שכולנו כבר מחוברים, אבל פרסומת חדשה של אחת מספקי השרות קורצת לנו שיש עוד אוכלוסיות שעדיין לא התחברו. אחרת, כיצד נסביר שגיבורת תרבות כמו שרלה שרון מככבת בפרסומת לאינטרנט? שרלה שרון מייצגת אוכלוסיה שאיננה קשורה לטכנולוגיה, וסביר להניח שהיא פונה לשכבת גיל הרבה מעל לנוער. הנוער כבר מחובר, ועכשיו צריכים לחבר את שארית הוריו שעוד חוששים מהאינטרנט.

בפרסומת שלה שרלה מוסרת לנו שבאמצעות העזרה הנדיבה של ספק השרות היא כבר גולשת באופן חופשי. היא אפילו אומרת שעכשיו, לאחר שהיא התחברה, היא מחוברת לכל המעריצים שלה, וגם מכירה את הלהיטים. וממה שהיא אומרת בפרסומת, מתבקשות לפחות שתי שאלות: הרצון להכיר את הלהיטים הוא רצון הגיוני, אבל אם זה רצונה, האם לא היה קל יותר להאזין לרדיו? וגם, כיצד היא "מחוברת למעריצים"? האם היא מקבלת מכתבים בדואר האלקטרוני שעליהם היא עונה, או אולי פונים אליה כל הזמן דרך ה-ICQ? האם היא מנהלת קבוצת דיון? הנה, זה עתה היא התחברה, והיא כבר מגלה שהעסק כל כך פשוט שאולי היא בונה אתר אינטראקטיבי?

מלבד מה שנראה כהגזמה די פראית בפרסומת, נדמה לי שעוד נקודה אחת, חשובה יותר, מסתתרת כאן. שרלה מספרת לנו שעבורה האינטרנט משמש לתקשורת (דבר חיובי ביותר) וגם להכיר להיטים (דבר שהוא לגיטימי לגמרי, אם כי לא ברור אם אולי מדובר בהורדות פיראטיות). אבל היא לא מוסרת לנו שהיא עורכת חיפושי מידע מהסוג שהמערכת החינוכית חושבת שתלמידים אמורים לערוך. וגם כאן, אין שום פסול … מלבד זה שהמערכת החינוכית חייבת להבין שנוצרים שני דפוסים נפרדים של השימוש באינטרנט – זו של האוכלוסיה בכללותה, וזו של המערכת החינוכית. וכאשר נבקש מהתלמידים שלנו לפנות לאינטרנט כדי לבצע פעילות לימודית, סביר להניח שהם לא יבינו למה אנחנו מתכוונים. להיטים כן, אבל מידע? דרך האינטרנט? לא ידענו שזה משמש לזה בכלל!

ושוב שומעים את הקולות האלה?

במאמרון בבלוג Infinite Thinking Machine לוסי גריי מספרת על אמירה שהיא שמעה לאחרונה:

At a meeting recently, I heard a speaker refer to the use of technology in her school and subsequent questions arising from this as “ The Human Factor”. Will technology rob us of what is authentic in schools? Will technology invite us to abandon face to face communication? Will technology trivialize education? How do we preserve our humanity in this digital world?

וגם אני, למרות שחשבתי שעברנו את השלב הזה די מזמן, שמעתי (להפתעתי) מספר הערות מהסוג הזה בזמן האחרון. גריי, לשמחתי, איננה מנסה להתווכח עם הגישה הזאת. היא פשוט מתארת מספר פרויקטים שבהם השילוב של המחשב ושל האינטרנט הרחיבו את הלמידה והוסיפו לה ממדים חשובים וחיוביים.

אבל היא עושה עוד משהו, לא פחות חשוב. היא סוקרת את ההתפתחות שלה עצמה כמורה המשלבת את המחשב לתוך ההוראה שלה. היא מראה כיצד היא למדה לא ללכת שבי אחרי הטכנולוגיה רק מפני שהיא קיימת, אלא למצוא את ההתאמה הטובה ביותר בין הנושאים שהיא מלמדת לבין הטכנולוגיה. היא מפנה למאמרון קודם שלה בו היא מתארת כמה מהנסיונות הראשונים שלה עם המחשב ועם האינטרנט בכיתה, ומציינת:

It was not too long ago that I actually had students creating book reports in PowerPoint. I cringe when I think about the lack of creativity I brought to that assignment!

האם יש משהו שאנחנו יכולים ללמוד מכל זה? נדמה לי שמסקנה ברורה אחת היא שכולנו נמצאים אי-שם בתהליך של ללמוד כיצד לאפשר לכלים להשתלב באופן טבעי לתוך ההוראה שלנו. ובנוסף, אין קיצורי דרך. סביר מאד להניח שעוד מחכים לנו לא מעט רגעים מביכים שבהם אנחנו נביט אחורה ונודה שמה שעשינו היה שימוש הלא כל כך נבון בכלים שעמדו לרשותנו. טעויות כאלו (אם הן באמת טעויות) יאפשרו למתנגדים לטכנולוגיות האלו בחינוך להצביע על כיצד אנחנו הורסים את הנוער, ומבזבזים את הזמן שלנו. ובכל זאת, אנחנו נהיה בכיוון הנכון.

שווה בדיקה

הקריאה האובססיבית בבלוגים יכולה להעיק, אבל היא גם יכולה להפוך לתענוג שאינו מפסיק להפתיע. ומה שגורם לתענוג הזה היא האפשרות למצוא משהו מעניין ממקור שהוא חדש לגמרי עבורנו. כך קרה לי בבלוג של מישהי שמזדהה רק בשם לקסה. בפרופיל שלה היא מוסיפה שהיא בת 28, גרה בבלגיה, ועובדת כיועצת בטכנולוגיות אינטרנטיות בחינוך. במאמרון שלה אליה הגעתי היא מדווחת על מיזם צרפתי ברישות חברתית – מיזם שהוא כנראה צומח מה-"ממסד" ואיננו פתוח/פרוץ כמו MySpace אלא מאורגנת באופן מבוקרת (וגם די מוגנת):

Meanwhile many French speakers are using a rather unique platform, set up by a non-profit organisation, called Parano.be. Although it's based on rather basic technology (php), it has a huge number of users and survives on donations made by the biggest fans of the site. There is no advertising at all. Members join specific sectors based on their interests, which include sector-specific forums, bulletin boards and a number of other features.

כאדם שקורא רק אנגלית ועברית, אני עשוי ללמוד על מיזמים מהסוג הזה רק אם מישהו ממש מעמיד אותו לפני העיניים שלי, וחבל. סביר מאד להניח שמספר רב של פרויקטים לא מעטים קיימים אי-שם, אם רק נוכל ללמוד עליהם. כל מה שידוע לי על הפרויקט הזה הוא מה שקראתי בדיווח בבלוג, אבל זה מספיק לעורר התעניינות. זה נשמע כמו משהו שמערכת חינוכית (גם בישראל) יכולה ליזום – לא על מנת לדכא את הרצון של תלמידים להתנסות ברשתות חברתיות מקוונות, אלא כדי לנתב את הרצון הזה לכיוונים חיוביים. אם מישהו קורא צרפתית ומוכן לבדוק את הנושא, אנא דווח לי.

האם המחשב יצר פדגוגיה חדשה?

במאמרון חדש בבלוג שלו, אלכס רייד מהרהר על העתיד של החינוך בעידן הטכנולוגי. כמובן שלא רק אלכס רייד מהרהר בנושא הזה – מדובר בנושא המעסיק את כולנו. ואם כך, האם יש הצדקה בלהקדיש מספר פיסקאות להרהורים האלה? למען האמת, אינני בטוח. ההדים של המאמרון עורר אינם רבים כל כך – שלוש תגובות בבלוג של רייד, שמונה תגובות להתייחסות (החיובית) של ויל ריצ'רדסון למאמרון בבלוג שלו. בוודאי יש עוד שבהם עדיין לא נתקלתי, אבל לא מדובר בצונאמי של תגובות.

ובאופן פרדוקסלי (לפחות לטעמי) הדבר המעניין ביותר במאמרון הוא שבעצם, הוא לא כל כך מעניין. רייד כותב (תחת הכותרת the threat of the network – ואני מבקש סליחה מראש על הציטטה הארוכה) על הדרך שבה מורים תופסים את המקצוע שלהם:

they continue to view their profession as one that will be founded on a discrete, unchanging body of information that they will acquire before graduating. We might all deride the notion of the teacher/professor reciting the same lectures and lessons plans year after year, but somehow this does not alter this belief that a degree will certify us once and for all as authorities. Sure, all these teacher-students recognize that they will gain experience as teachers, learn helpful tips along the way, and become better practitioners. But this development of practice is separated from the acquisition of authoritative knowledge.

And this faith exists in both K-12 and college faculty.

The threat of the network is the dissolution of this authority. The ongoing development of media and networks requires us to keep moving. It doesn't mean that what we've learned has no value; it means that it cannot establish us as authorities. We cannot imagine the classroom as resting upon a core body of knowledge. We are engaged in a technocultural shift that shakes the very foundations of epistemology: what began as a philosophical critique in theory now becomes a material condition.

ריצ'רדסון מצטרף לדעה הזאת. הוא מתאר את הבלבול שהמצב הזה גורם אצל מורים:

We are asking teachers in large measure to abdicate their authority in the classroom, at least in the content sense. And what then remains to be authoritative about?

התשובה של ריצ'רדסון די פשוטה. על המורים להיות "סמכותיים" כלפי הלמידה (the learning) – זאת אומרת, במקום להיות מומחי תוכן המעבירים "עובדות" לתלמידים שלהם, על המורים להמחיש בפועל שגם הם נמצאים בתהליך מתמיד של למידה.

אבל מה שמוזר כאן, ואפילו מדאיג, הוא שספק אם אפשר למצוא היום מורה, או אפילו פרח הוראה, שאיננו דוגל בגישה הזאת – לפחות ברמה של מס שפתיים. דווקא קשה למצוא הוגה חינוכי של הדורות האחרונים, ועוד הרבה לפני המחשב והאינטרנט, שלא חשב כך. אפשר אולי לטעון שהמחשב והאינטרנט מחריפים את הצורך בגישה כזאת, וגם יוצרים את התשתית להצלחתה. אבל לטעון שפדגוגיה חדשה צומחת פתאום כתגובה לטכנולוגיות המחשב? זה מצביע, לצערי, על הבנה דלה למדי בהיסטוריה של גישות חינוכיות. אם ההוגים החדשים שלנו חושבים שהפדגוגיה "החדשה" התחילה מהמחשב, מצבנו די עגום.

מישהו רוצה לפתח חומרי למידה ללא תמורה?

אני לא תמיד מסכים עם ג'ורג' סימנס, אבל אין ספק שכמעט תמיד יש לו משהו מעניין להגיד. אבל הפעם, אני מוצא את עצמי מגרד בראש ומנסה להבין את הכוונה שלו.

סימנס מתייחס למאמר מאד מעניין שהופיע ב-Wired News על מה שמכונה crowdsourcing. הכוונה היא לתהליך שבו אנשים רבים, על פי רוב לא מקצועיים, יבצעו, בזיל הזול, פעולות שעד היום בוצעו על ידי אנשים מקצועיים, במחיר הרבה יותר גבוה. המאמר ב-Wired מספר על רשת עיתונים שמחפש דרך לחסוך בהוצאות:

The initiative emphasizes four goals: Prioritize local news over national news; publish more user-generated content; become 24-7 news operations, in which the newspapers do less and the websites do much more; and finally, use crowdsourcing methods to put readers to work as watchdogs, whistle-blowers and researchers in large, investigative features.

אין חדש, כמובן, ב-user generated content. זה סוג הדבר שאנחנו פוגשים כאשר רשת טלויזיונית, במקום להפיק תוכניות בעצמה, משדרת סרטים "אישיים" שהיא מורידה מהרשת. סימנס מנבא שאותו הדבר עתיד לקרות בחינוך. על זה אפשר אולי להתווכח. אבל משום מה, נדמה שהוא רואה בכך משהו חיובי:

In education, I think we will encounter a similar model – instead of completely doing away with traditional structures, we will (and are beginning to) see a gradual blend. That will be stage one. After the existing model has adjusted to more learner-centric processes, the real change will be possible.

קשה לא להסיק מזה שסימנס חושב שהמלאכה של הכנת חומרי למידה ומערכי שיעור יכולה לעבור לידי כל מי שמוכן להתנסות בו. לצערי, יש משהו "הגיוני" בזה – או לפחות הגיוני ברוח הדמוקרטיזציה של הדעת הנושבת בחלק מהמחנה של Web 2.0 בחינוך. בסופו של דבר, המרחק בין "כל אחד יכול לכתוב בלוג" ו-"בעזרת הכלים האלה כל אחד מבנה את הידע של עצמו" (רעיונות שבפני עצמם אינם פסולים) לבין "לא צריכים אנשי חינוך מיומנים ומקצועיים כדי להכין חומרי למידה" איננו גדול כל כך. אבל אפילו אם הוא לא כל כך גדול, הוא הבדל מהותי ביותר.