שוב (ועדיין) אין שינויים בחינוך?

לפני שנתיים וחצי ביקרתי כאן סרטון על The History of Education אשר בו סלמן קהאן, מייסד האקדמיה של קהאן, שוחח עם מיכאל נואר, עורך כתב העת Forbes. ציינתי אז שבאותו סרטון קהאן הציג "היסטוריה" שמובילה למסקנה שבמשך כ-200 שנה שום דבר לא השתנה בדרך שבתי ספר פעלו, עד (כמובן) הגעתו של האינטרנט שמסוגל לשנות את הכל (לטובה). נדמה לי שהעובדה שכתבתי על הנושא הזה אז (ומספר פעמים גם לפני-כן וגם מאז) היא שגרמה לי לא להתייחס כאן למאמרון ארוך וחשוב של אודרי ווטרס שהתפרסם לפני חודש. גם עבור ווטרס זאת לא היתה הפעם הראשונה שהיא סקרה את הנושא, אבל הפעם היא ריכזה עדויות רבות על מנת להראות שמדובר ב-"היסטוריה" מגמתית ביותר. היא מסכמת את המאמרון שלה:

And so too we’ve invented a history of “the factory model of education” in order to justify an “upgrade” – to new software and hardware that will do much of the same thing schools have done for generations now, just (supposedly) more efficiently, with control moved out of the hands of labor (teachers) and into the hands of a new class of engineers, out of the realm of the government and into the realm of the market.
אמנם אני מאד ממליץ על קריאת המאמרון של ווטרס, אבל כפי שכבר ציינתי, גם היא וגם אחרים, ביקרו את הראייה ההיסטורית המגמתית שמאופיין אצל קהאן ורבים אחרים מאסכולת השיבוש של החינוך באמצעות התקשוב. ראיתי לנכון להתייחס אליו דווקא בעקבות מאמרון של מרטין וולר שהתפרסם בעקבות דבריה של ווטרס.

כמו ווטרס, וולר מבקר את הגישה ההיסטורית המדומה שמשרתת את הדרישה לשינוי היום. הוא מדגיש שיש היבטים שבהם מערכות החינוך של היום דומים למערכות החינוך של המאה ה-19, והיבטים אחרים שבהם התרחשו שינויים משמעותיים. הוא מצביע על מספר שינויים שעושים את החינוך היום שונה, ואולי עוד יותר חשוב, הוא (כמו ווטרס) מראה שכל אורך הדרך לא היתה "חינוך" אחד, אלא שהיו בתי ספר שונים ומגוונים במהלך הדורות כך שאם רוצים להגיד שהחינוך לא השתנה יש צורך להגדיר את העדר השינוי ביחס למשהו מסויים.

אבל וולר מוסיף התייחסות מעניינת שנראית לי חשובה מאד. הוא גם שואל אם אולי העובדה שבתחומים מסויימים לא נערכו שינויים היא אולי מפני שבאותם תחומים אין צורך בשינוי. כדי להמחיש את הטענה הזאת וולר עורך השוואה בין הטענה שהחינוך לא השתנה לבין הטענה, שגם היא מושמעת לעתים קרובות, שמאז הדפוס ועד לימינו הקריאה לא השתנתה. הוא כותב שלו היינו מצלמים אדם קורא רומן של דיקנס לפני 150 שנה יכולנו להשוות בין הצילום ההוא לצילום של ימינו ולהסיק שאכן אנחנו קוראים באותה דרך. אבל הוא שואל אם בכלל היתה לנו סיבה לרצות שהקריאה תשתנה:

Why is an absence of change deemed a bad thing? Reading a book is a pretty good way to convey an idea, a story, and an enjoyable, enriching thing to do. That it hasn't changed significantly in 150 years is testament to its value, not a sign of its weakness.
בהמשך וולר מונה מספר תחומים שבהם הקריאה אכן שונה היום: מערך ההוצאה לאור שונה, ובעקבות זה מבחר סוגי הספרים שעומדים לרשותנו לקרוא; היום הספר מתחרה עם הטלוויזיה והאינטרנט (בין היתר) על תשומת הלב שלנו. וולר חוזר לנושא בית הספר וטוען שאולי פשוט לא מצליחים להציע תחליפים ישימים לבית הספר ה-"מסורתי" והמוכר. ואם כך, בעצם הביקורת כלפי העדר השינוי צריכה להיות הערכה כלפי העמידות:
As with reading, this unchanging aspect might be because it’s a good thing. Whenever I hear people state that they want to revolutionise (or do away with) the school system, I am struck by their lack of a viable alternative. If you want to educate all children in your country, regardless of motivation, ability, parental engagement, etc then you need a robust system. If you completely started from scratch tomorrow, my bet is you would end up creating something that didn’t look dissimilar to a schooling system. So the absence of change so deplored by many may indicate that viable alternatives are not available.
אני בטוח שוולר איננו רוצה שבית הספר כפי שאנחנו מכירים אותו היום ישרוד לעד. ללא ספק הוא (כמוני, וכמו רבים אחרים) מעוניין באלטרנטיבות. אבל האלטרנטיבות של המשבשים של היום – אותם משבשים שמספרים לנו שבמשך דורות, עד שהם הגיעו, לא התרחשו שינויים בחינוך – מזמינות ומשכנעות פחות מאשר מה שכבר יש לנו.

היינו זקוקים לקורסי MOOC בשביל זה?

לפני שבוע Campus Technology דיווח על הנסיון של אוניברסיטה פרדו (Purdue) בהכנת סרטונים עבור קורסים אצלה. מתברר שסרטי וידיאו שמראים מרצה שעומד מול המצלמה ומרביץ הרצאה במשך חצי שעה או יותר אינם מצליחים לעורר את התעניינותם של הסטודנטים, או לשמור עליהם מרוכזים. לאור זה מפיקי הסרטונים עבור הקורסים החליטו לוותר על המרצים המומחים ובמקומם לשכור שחקנים שמצליחים טוב יותר לעורר עניין ולשמור עליו.

מספר שאלות מתבקשות בעקבות ה-"התפתחות" הזאת, ואולי הראשונה שבהן היא למה לראות בזה "התפתחות" או אפילו משהו חדש. כבר שנים רבות אנחנו רגילים לקרוא "אוטוביוגרפיות" של סלבריטאים שנכתבו על ידי (או "בשיתוף עם …") סופרים מקצועיים שמצליחים להפוך את המילים של הסלבריטאים, שלעתים קרובות מדי די בנאליות, לספר שמעניין לקרוא. למה לנו לחשוב שעשיית אותו הדבר בסביבה אקדמית – הגשת רעיונותיו של מומחה, שלמרבה הצער משעמם, על ידי מישהו שמסוגל להגיש את הרעיונות האלה בצורה מעניינת – פסולה? מי שקונה ספר רוצה לקרוא את התוכן, אבל הוא גם רוצה שיהיה מוגש בצורה מעניינת. למה שאותו הדבר לא יהיה נכון לגבי מישהו שרוכש דעת במסגרת אקדמית?

הכתבה מציינת שבסרטונים של אוניברסיטה פרדו השחקנים אינם מציגים את עצמם, ושמותיהם אינם מופיעים. כמו-כן, אף פעם לא נאמר שהם המרצים בקורס. לפי הכתבה, שמצטטת את האחראית להפקת הסרטונים:

That practice is in response to feedback from the faculty, who were concerned that students would feel like the school was pulling a "bait and switch." "We didn't want our students to feel like we weren't giving them the real thing," she noted.
אבל מותר לשאול למה מי שמוסר מידע בסרט צריך להיות המקור של אותו מידע. למה אנחנו זקוקים למומחה, "לדבר האמיתי", כדי לקבל מידע מוסמך בצורה מעוררת עניין?

דייוויד אטנבורו איננו פרופסור באוניברסיטה מכובדת, אבל באמצעות סרטי הטבע שהוא הכין הוא לימד רבים מאד מאיתנו בצורה מרתקת ומוצלחת. על אף העובדה שאוניברסיטאות רבות רוכשות כבוד רב לאטנבורו, נדמה לי שהן לא ישתמשו בסרטיו כתחליף להרצאות של אנשי הסגל שלהם, אפילו אם הסרטים האלה הם מקור נפלא לידע רב. ואולי אני טועה וכן ישתמשו בסרטים האלה. אטנבורו, הרי, מוכר כמומחה בתחום שלו, ודמותו מקרין סמכות. אבל לעומתו "מכסחי המיתוסים", שגם הם מצליחים להנגיש לקהל הרחב סוגיות רבות במדע בצורה מרתקת, אינם מקרינים את הרצינות הדרושה כדי שהתכניות שלהם יהפכו לחלק מתכנית לימודים, לא בבתי הספר ולא בהשכלה הגבוהה, וחבל.

למה אני מקשר בין "מכסחי המיתוסים" לבין הפקת סרטונים עם שחקנים במקום אנשי סגל באוניברסיטה פרדו? לכאורה מדובר בשני תחומים נפרדים, בידור והשכלה גבוהה. אבל כאשר מוסדות להשכלה גבוהה מבקשים ליצור יותר עניין אצל אלה שמשלמים כדי ללמוד אצלם, הם כנראה מגלים שכדאי להם לאמץ שיטות של עולם הבידור. אין בכך שום פסול, אם כי נדמה שהם מתקשים להודות שאפשר לזכות בהשכלה אמיתית דווקא דרך הצפייה בטלוויזיה.

בסקירה השבועית שלה מלפני שבוע אודרי ווטרס ציינה בקצרה את פרויקט הסרטונים של פרדו והזכירה לנו שלפני שנה וחצי, באתר Slate, ג'פרי יונג כתב (במאמר שהתבסס על חלקים מספרו על קורסי MOOC) על כך שכמה מהחברות המובילות בתחום קורסי MOOC בודקות את האפשרות של העסקת כוכבי הוליווד כמגישי הקורסים שלהם. יונג מצטט את רוסל פולין, חוקר בתחום ההשכלה הגבוהה, שציין:

Having people who are really good at explaining ideas and putting the right graphics and videos around them can create a pretty darn good learning experience
אז מתברר שיוזמי קורסי ה-MOOC הקדימו את אוניברסיטה פרדו ברעיון של העסקת שחקנים כתחליף לפרופסורים בקורסים. זה לא צריך להפתיע. הרי השיווק תמיד היה מרכיב מרכזי של עולם ה-MOOC ולכן הגיוני היה שהם יחשבו בכיוון של הפקה איכותית, כולל עם שחקנים כמציגים/מרצים. אבל אם ההשכלה לכל היא באמת מטרה של היוזמים של קורסי MOOC אולי כדאי ליזמים האלה לצעוד עוד כמה צעדים בכיוון ה-edutainment.

אפשר, כמובן, לטעון שיש הבדל משמעותי בין לצפות בתכנית טלוויזיה מעניינת מהכורסה בבית לשם ההנאה לבין להשתתף בקורס MOOC עם האפשרות שההשתתפות תקנה נקודות זכות לקראת תואר. אכן, יש הבדל גדול, אם כי היום קורסי MOOC מעטים מאפשרים להמיר תעודת סיום של קורס למשהו תקף בהשכלה הגבוהה, ומתברר שהרוב המכריע של הלומדים בקורסים האלה רואים אותם במידה רבה כשווי ערך לצפייה בתכנית טלוויזיה.

תכניות טלוויזיה בתחומי המדע שונות מאד מהרצאות ארוכות, עם או בלי גרפיקה מושכת. התכניות האלו ערוכות במקצועיות רבה, כל מרואיין מופיע במסך לזמן קצר עד שאחר מופיע, הקריינות מחברת בין החלקים השונים באופן שוטף, ועוד. בקיצור, נוצרת חווית צפייה שהיא גם מהנה וגם מלמדת. ואולי מה שאנחנו לומדים מכל זה הוא שיש מידה גדושה של יומרה אצל יזמי קורסי ה-MOOC בהכרזות שלהם שהם מביאים השכלה לכל. בעצם, יש מפיקי תכניות טלוויזיה שעושים את זה בהצלחה כבר זמן רב. הם פשוט לא הבינו שאם היו משווקים את עצמם כהשכלה במקום כבידור הם יכלו לזכות באותה תהילה שיוזמי קורסי ה-MOOC מקבלים היום כחוד החנית של הנגשת ההשכלה לכל.

הרהור קצר על עוד טכנולוגיה שמסייעת ללמידה

כתבה מלפני כשבועיים ב-THE Journal מדווחת על מחקר שבדק את התפקוד של תלמידים שעומדים ליד שולחנות (שהותאמו לעמידה) בכיתה לעומת התפקוד של תלמידים שיושבים ליד שולחנות "רגילים" במהלך שיעור שלם. לפי הכתבה:

The research looked at the results of an experiment in which 282 participants in grades 2-4 were observed in the fall and spring during one school year. Student engagement was monitored by actions such as answering a question, raising a hand, or participating in discussion, while off-task behaviors included talking out of turn.
והתוצאה? מאד מעודדת. שוב מתוך הכתבה:
Children who stand at their desks instead of sitting stay on task better
למען האמת, תוצאות המחקר אינן צריכות להפתיע. עוד בשנת 2009 הניו יורק טיימס דיווח על כיתה במדינת מיניסוטה שבה התלמידים עבדו ליד שולחנות שהותאמו לעמידה. הנסיון הוכתר כהצלחה ובתי ספר במדינה, ובמדינות אחרות, התחילו להשתמש בשולחנות עבודה דומים בכיתות שלהם. אותה כתבה דיווחה על מחקרים שנערכו בנושא השימוש בשולחנות עבודה שעומדים לידם, והחוקרים מהכתבה ב-THE Journal פרסמו מחקרים בנושא עוד ב-2011 וב-2012. כמו-כן, מספר מחקרים, מלפני 2009, ציינו יתרונות לעמידה לעומת ישיבה, אם כי אלה לא עסקו בתלמידים ובבתי ספר. אפשר להסיק שכבר די הרבה זמן היתרונות של עמידה בכיתה, והחופש להתנועע בה, ידועים.

והיום כבר יתכן שאנחנו עדים לתופעה שזמנה ממש הגיע. כתבה מינואר 2014 דיווחה על בית ספר במדינת ניו ג'רסי שבו התלמידים עומדים מול השולחנות שלהם, וסמוך לפרסום הכתבה ב-THE Journal הופיעה כתבה נוספת על בית ספר במדינת קליפורניה שגם בו מרשים לתלמידים לעמוד. בכתבה על בית הספר בניו ג'רסי מציינים שהמורים מאד מרוצים מהניסוי. לפי הכתבה:

The teachers reported that the students were much more engaged at the standup desk, and constantly moved their feet back and forth with the fidget bar. Students didn’t ask to use the bathroom or water fountain as much, and the height allowed them to see the board better.
אז אפשר לברך על כיוון מאד חיובי, נכון? כן, אבל …

משהו בכל זאת צורם בכתבה החדשה ב-THE Journal. אנחנו קוראים שהאפשרות לעמוד מסייעת להלחם בהשמנת יתר, וזאת בוודאי מטרה ראויה. אבל מעבר לכך נוצר הרושם שהמטרה שלשמה מאפשרים לתלמידים לעמוד איננה כדי שהם ירגישו טוב יותר, או שיהיו מרוצים יותר, אלא כדי שההוראה תהיה יעילה יותר. בכתבה שמדווחת על המחקר החדש אנחנו לומדים ש:

The preliminary results suggest that students improve their ability to stay on task by 12 percent. That's the equivalent of gaining an extra seven minutes per hour of instruction time.
אין שום דבר פסול באמצעים שעוזרים לתלמידים להשאר ממוקדים ומרוכזים בכיתה. במקרים רבים אפשר אפילו להסכים שזה דבר מאד חיובי. ובכל זאת החישוב של להרוויח שבע דקות של הוראה בכל שעה רומז שגם כאשר נותנים לו לעמוד ולהתנועע, התלמיד נשאר האובייקט שעליו מופעלת ההוראה. אפשר היה לקוות שלא כך יהיה המצב, אלא שימסרו לנו שהיכולת לעמוד ולהתנועע בכיתה מעצימה את התלמיד ופותחת עבורו את האפשרות לכוון את הלמידה של עצמו ולקבל אחריות עליה.

כאשר שולחנות שמולם תלמידים יכולים לעמוד בסך הכל מנוצלים כדי לדחוס עוד דקות של הוראה לתוך שעת שיעור, אנחנו מנציחים דפוסי הוראה שרצוי היה להשתחרר מהם. ואם מישהו מוצא כאן דמיון לדרך שבה טכנולוגיות דיגיטאליות זוכות לשימוש בכיתה … זה איננו במקרה.

תכנים, מורים, תקשוב – וראייה מציאותית

חלק ניכר של מה שמתפרסם בנושא התקשוב בחינוך מבשר לנו על נפלאותיהם של כלים חדשים שאיכשהו יחוללו נס ויגרמו לתלמידים ולסטודנטים לגלות ענין גדול יותר בשיעורים שלהם, ויובילו ללמידה טובה יותר (או לפחות לתוצאות טובות יותר במבחנים). גם לא חסרים פרסומים רבים, חלקם הגדול בבלוגים, שמתארים כיצד כלים מבית Web 2.0 מאפשרים ללומדים לפקח על הלמידה של עצמם ומעניקים להם חוויה של למידה אחרת. הגישה הראשונה רואה בתקשוב אמצעי לניהול יעיל יותר של המטרות המסורתיות של בית הספר, ואילו הגישה השנייה מייעדת את עצמה ללומד עצמאי בעל מוטיבציה פנימית שזקוק רק לכך שיגישו לו היצע מגוון של מידע כדי שהוא ילמד בכוחות עצמו. מפני שאני מזדהה מאד אם הגישה השנייה אני מוצא לנכון להזכיר לעצמי לעתים קרובות שללומדים רבים מאד אין המוטיבציה הדרושה, וגם לא המיומנויות הבסיסיות, להיות לומדים עצמאיים, ושהתפקיד של אנשי חינוך הוא לבנות את תהליך הלמידה כך שהם יוכלו לרכוש את אלה. נדמה לי שבגלל זה אני אוהב לקרוא את הבלוג של ליסה ליין.

במהלך חמש השנים האחרונות קישרתי כאן למאמרונים שלי ליין מעל עשר פעמים, כאשר במאמרונים האלה הדגשתי שהיא מצליחה למהול את החלומות החינוכיים שלה עם גישה מציאותית כלפי היכולות של הסטודנטים שלה, וכך היא מחזירה את קוראיה לקרקע מציאותית. כך היא עשתה במספר מאמרונים של השבועות האחרונים. ליין כותבת בעקבות השתתפותה בקורס פתוח שמנחה דייב קורמיה, Rhizo15. בקורס הזה קורמיה מעלה סוגיה מידי שבוע ומבקש מהמשתתפים להתייחס. רוב ההתייחסות מתפרסמת בבלוגים האישים של המשתתפים כאשר ההאשטאג #rhizo15 אשר ב-Twitter עוזר לכולם לגלות את מה שכותבים.

בשבוע השני של Rhizo15 קורמיה שאל מה ניתן למדידה שאיננו "למידה" (What can we measure that isn’t learning?). השאלה הזאת עוררה מספר הרהורים אצל ליין שמצהירה:

I can’t measure learning, only the symbolic artifacts of learning.
בהמשך היא מסבירה שכאשר היא נותנת ציונים, היא עושה זאת עבור התוצרים שסטודנטים מגישים לה. היא איננה יודעת אם הסטודנט כבר הכיר את תחום הדעת כך שהעבודה שהוגשה אולי איכותית אך איננה משקפת רכישת ידע של ממש. כמו-כן, יכול להיות שהסטודנט למד משהו חשוב ומשמעותי לחייו שאיננו קשור ישירות לחומר הלימוד, וגם זה איננו משתקף בציון. היא מסכמת:
When I look to society, I see an awful lot of people behaving as if they’ve learned nothing from history. So instead I hope that they learned what they needed, whether or not I was able to assess it.
יתכן שיש כאן גישה פטאליסטית – שאין ביכולתנו ללמד דבר. אבל נדמה לי שליין בהחלט צודקת. דבריה משקפים את המציאות הקשה שבה מרצה כמו ליין מוצאת את עצמה. היא מלמדת מפני שהיא רוצה להעניק חוויה משמעותית לסטודנטים שלה, אבל היא מבינה שהיא נדרשת להעריך את למידת הסטודנטים לפי אמות מידה מאד מוגבלות.

השבוע לאחר מכן ב-Rhizo15 עסק בשאלה של תכנים שנלמדים. ההתייחסות של ליין לנושא הזה מאפשרת לנו לראות פן נוסף לכיצד היא מבינה את הלמידה. לכאורה, מהתיאור שלה לקושי בהערכת הלמידה אפשר לחשוב שהיא דוגלת בסובייקטיביות מירבית, שהתכנים אינם חשובים אלא רק כיצד כל אחד תופס אותם באופן אישי. אבל ליין מכריזה:

But I like content!
היא מתארת את עצמה כאדם כמעט אובססיבי כלפי "תוכן" מכל סוג שהוא. היא צמאה ל-"תוכן" וגומעת אותו כל הזמן. היא רומזת שהיא חשה שהשותפים שלה לקורס Rhizo15 מעמידים יצירת קשרים בין הלומדים בפיסגת המטרות החינוכיות שלהם, ולא מתייחסים מספיק בכבוד לתכנים. (אינני מכיר את המשתתפים בקורס הספציפי הזה, אבל נדמה לי שלפחות במידה מסויימת התחושה הזאת מוצדקת.) הוא כותבת:
Why do we diss content in favor of connections? I like connections, I learn from them, but only when I bring something to the table. What do I bring? What do my students bring? Understanding of, or questions about, content. Content is what we’ve read, seen, heard.
אין זה אומר שהיא שוללת התייחסות לתהליך הלמידה והחוויה שבו. עם זאת, היא מדגישה שבמפגש בין לומדים ומלמדים המטרה היא שהלומדים ירכשו דעת באמצעות תכנים שהם לא הכירו קודם.

כל זה מוביל לדבריה של השבוע – תגובה לשאלה שהציב קורמיה בנוגע למקום של המורה בתהליך למידה שמתמקד יותר בתהליך מאשר בתוכן. קורמיה שאל:

But what is the role of the facilitator/teacher/professor where we are using learning subjectives, where learning isn’t measured and where content is actually other people?
לטעמי, בתגובה שלה לשאלה הזאת ליין תיארה היטב אחד הקשיים המרכזיים בתפיסה הזאת (תפיסה ששוב אני מודה שעל פי רוב אני מזדהה איתה). היא מבחינה בין המשתתפים בקורס של קורמיה שברובם המכריע הם אנשי חינוך שסיגלו לעצמם הרגלי למידה עצמאיים ויכולים ללמוד בכוחות עצמם, לבין הסטודנטים שלה במכללה שעדיין אינם לומדים עצמאיים. היא מסבירה שמשתתפי Rhizo15 יכולים להפיל את המורה ואולי למנות מורה אחר במקומו ולהמשיך ללמוד. אבל לא כך עבור הסטודנטים שלה:
It is unlikely that students suddenly without a teacher would fight among themselves for control, however. Instead, they would likely seek another leader. I’ve seen this happen repeatedly, in committee meetings, classrooms, and local government. Many people do not want to inquire – they want to be told what to learn, what to think. When we open up the curriculum, they are lost and frustrated without enough guidance.
בעבר, במאמרונים כאן, ציטטתי את ההתייחסות של ליין למערכות LMS. ציינתי שהיא כותבת שעל אף העובדה שהיא איננה אוהבת את המערכות האלו היא בכל זאת איננה נוטשת אותן. נדמה לי שהקטעים משלושה המאמרונים האחרונים שלה שהבאתי כאן עוזרים לנו להבין את העמדה שלה. ליין חשה אחריות כלפי הסטודנטים שלה שעדיין אינם יודעים לרכוש "תכנים" בכוחות עצמם (ולכן גם מתקשים להפיק מהם תובנות). בגלל זה היא יודעת שאפילו אם היא רוצה "לשחרר" אותם ללמוד בעצמם, הם עדיין זקוקים למישהו שיכוון אותם, וגם למסגרת ברורה שמסייעת ללמידה.

אינני מבקש כאן להעמיד את ליין כגישת ביניים בין אלה שמאמצים את התקשוב כדי לייעל את ההוראה המסורתית לבין אלה שרואים בתקשוב כלי לשחרור הלומד מכבלי הכיתה. ליין ממקמת את עצמה, באופן ברור, במחנה השני. אבל היא מסרבת לאמץ פתרונות שיונקים יותר מסיסמאות מאשר מראיה מפוקחת של המציאות. ובגלל זה אלה מאיתנו שמבקשים לקדם למידה עצמאית באמצעות התקשוב מאד זקוקים לה.

נסיון בחינוך איננו נחוץ

בלי שום קושי יכולתי למלא את הבלוג הזה מידי שבוע עם אמירות של יזמי הי-טק שמצהירים שבאמצעות הכלים החדשים שהם מפתחים ביכולתם לחולל מהפכה בחינוך. לו הייתי עושה זאת אני מניח שהבלוג הזה היה נעשה עוד יותר חד-גוני (ועוד יותר משעמם) מאשר הוא כבר היום. נדמה לי שהצגתי את עמדתי כלפי המהפכנים והמשבשים למיניהם מספיק פעמים כך שלעשות זאת שוב רק חושף את העובדה שאין לי שום דבר חדש להגיד בנוגע לתקשוב בחינוך. ובכל זאת, לפעמים אני נתקל בהצהרות שמסגירות את הגישה המשבשת בצורה כל כך חדה שקשה לא להקדיש להן לפחות כמה משפטים. לכן, אפילו אם מדובר בהצהרות מלפני חודש, ועל אף העובדה שיש נושאים יותר מעניינים, ואפילו בוערים, שאליהם אפשר להתייחס, אקדיש כמה פיסקאות לאמירה שתפסה את עיני.

בתחילת חודש אפריל טוני לן, אחד העורכים הראשיים של EdSurge, דיווח על חברת מאיץ חדשה. כותרת הכתבה הקצרה שלו מוסרת שמדובר ב-EdTech Accelerator, אם כי הפיסקה הפותחת מוסרת משהו קצת שונה:

BoomStartup, an Utah-based tech accelerator with campuses in Park City, Provo and Salt Lake City, has chosen education as its first vertical-specific program.
מה שונה כאן? במשפט הזה מוסרים לנו שחברת המאיץ "בחרה בחינוך" כיעד הראשון שלה. זאת אומרת שלא בדיוק מדובר בחברת מאיץ שמתמקדת בטכנולוגיה חינוכית, אלא בחברת מאיץ שהחליטה שכדאי לה להתחיל את פעילותה המאורגנת הראשונה בטכנולוגיה החינוכית. אפשר להגיד שההחלטה הזאת די הגיונית. כבר מזמן אנחנו יודעים שיזמי הי-טק רואים בחינוך פרה שניתן לחלוב היטב, ולכן אין סיבה להתרגש. זאת ועוד: על אף העובדה ש-EdSurge מתמקד בנושאים חינוכיים, מי שעוקב אחרי פרסומיו וקורא את האיגרת שלו שנשלחת למנויים כל שבוע מבין שיותר מאשר הגוף הזה מבקש לתרום לחינוך הוא מבקש לסייע ליזמים לזהות היכן בחינוך כדאי ורצוי לפתח ולהשקיע. אבל גם כאשר הנקודה הזאת מובנת, הקישור שבפיסקה הפותחת של הכתבה של לן מוביל לאחת הפיסקאות המרשימות ביותר שאי-פעם קראתי בתחום הזה. הקישור הוא להודעה לציבור של BoomStartup שמזמינה חברות הזנק לפנות אליהם. שם אנחנו קוראים:
Technology driven innovations are changing the face of education – making it more engaging, more personal, more relevant. Our companies will help drive and accelerate this disruption and transformation. Ideal candidates for this program will have innovative ideas that will help to lead this shift, and have the potential to make a large impact in the education community.
בסך הכל 57 מילים, אבל ביניהן אפשר למצוא "חדשנות", "לשנות פני ה…", "מרתק", "אישי", "רלוונטי", ואם כל זה איננו מספיק אנחנו זוכים גם ל-"שיבוש" ול-"שנוי משמעותי" (transformation). משום מה "מהפכני" נעדרת מהטקסט הזה, אבל עם כל יתר מילות הקוד שכן מופיעות, אפשר אולי להבין שהיא פשוט מיותרת.

ההודעה המלאה מכילה 316 מילים. בין היתר היא מתארת את הנסיון ש-BoomStartup צברה, הקשרים שיש לה עם חברות מובילות בתחום, וגם טיפה על ההצלחות שהיא רשמה בקידום החברות שהיא מלווה. אנחנו לומדים שחברת המאיץ תבחר במספר חברות הזנק בתחום ה-EdTech ותעבוד איתן במשך 12 שבועות. התכנית:

will help them find an optimal business model, create a minimal viable product that is revenue-ready, execute into revenue generation, and make connections to customers and investors.
אין שום פסול בדברים שנכתבים כאן, אבל בכל זאת מעניין, ולדעתי חשוב, לשים לב שמעבר לסיסמאות הצפויות, והריקות מתוכן, אין בכל הכתבה שום התייחסות לחינוך – לא מה שחשוב ללמוד, לא כיצד לומדים ו/או מלמדים, ואפילו לא כיצד בודקים אם משהו נלמד או לא. לפי הכתבה של BoomStartup המועמדים האידיאליים להתקבל לפרויקט שלהם יהיו בעלי רעיונות חדשניים … אבל הם בכלל לא מציינים שנסיון חינוכי הוא חשוב. ולמה שיהיה חשוב אם המטרה היא לשבש?

עוד עדות לכך שזה לא רק הטכנולוגיה

במשך מספר שנים, עד לפני בערך שנה, בהרצאות על התקשוב בחינוך, הרביתי לצטט קטעים מתוך המבוא של ספר שהתפרסם ב-1843 מאת ויליאם אלקוט, Slate and Black Board Exercises. נהגתי לעשות זאת כדי להמחיש שגם לוח הגירים היה פעם טכנולוגיה חדשה והשימוש ה-"נבון" בו לא היה מובן מאליו. (הקטעים מהספר של אלקוט עדיין מעוררים מחשבה, אבל לאחרונה לא מצאתי הזדמנויות להשתמש בהם.)

נהגתי להסביר שכאשר אלקוט כתב את הספר שלו לוח הגירים היה טכנולוגיה חדשה, אם כי זה איננו בדיוק נכון. כתבו עם גיר על לוחות לפי מאות שנים, והעדויות הראשונות לשימוש בלוחות גיר בחינוך בארה"ב הן מתחילת המאה ה-19, בערך דור לפני הספר של אלקוט. מדובר, כמובן, בלוח הגירים בקדמת הכיתה. לוחות אישיים (slates) היו בשימוש הרבה לפני-כן. לאור זה, כאשר אלקוט כתב את הספר שלו, הטכנולוגיה לא היתה חדשה אם כי היתה זאת תקופה של הפצה רחבה של הלוחות ואלקוט הבין שמורים שרוצים לשלב את הלוח בהוראה שלהם אינם יודעים כיצד לעשות זאת בצורה מושכלת. לפני חמש שנים ציטטתי מהספר של אלקוט כאן.

ולמה כל ההיסטוריה הזאת? השבוע, בבלוג שלו, לארי קובן פרסם מאמרון של ברדלי אמרלינג, המדען הראשי של חברת פירסון. אמרלינג מדווח על הביקור שלו בבתי ספר ביפן לפני שנה, ועל השימוש בלוחות גירים שהוא פגש שם.

מתברר שבבתי הספר של יפן לוחות גירים זוכים לשימוש נרחב. הוא כותב:

Over a three-week period of observations in Saitama prefecture, I captured 17 classroom videos from various subject areas across 1st to 12th grade. Every classroom I visited was equipped with a large green chalkboard. There were few computers, few projectors or smartboards, and no other visible forms of 21st century technology in most of the classrooms. Japanese colleagues and researchers confirmed this was representative of the average K-12 classroom in Japan. In January 2015, the Tokyo Broadcasting System reported approximately 75% of Japanese classrooms still use chalkboards as the primary medium for presentation of lesson content.
יפן נחשבת למדינה שאזרחיה הם בין הראשונים לאמץ כלים דיגיטאליים. ואם כך, למה דווקא בבתי הספר עוד משתמשים בלוחות גיר, שכזכור אפילו בתקופה של אלקוט, לפני כמעט 180 שנה, כבר לא היו טכנולוגיה חדשה? התהייה הזאת של אמרלינג הפכה די מהר להערכה – מתברר שהשימוש בלוחות היא מתוכננת היטב, וגם משוכללת. לפי אמרלינג:
Language arts and social studies teachers used a variety of chalk colors, each with a consistent meaning and precise purpose related to grammatical terms, literary themes, or systems of government. They used magnetic timers on the board to pace activities and posted magnetic labels of student names to assign workspace for whole-class demonstrations. Most importantly, teachers carefully preserved a lesson storyline as they progressed across the board. They added elements in a strategic sequence that helped bring coherence to the lesson, and rarely erased content unless they reached a major instructional transition.
מהתיאור הזה אפשר להבין שהשימוש בלוח ביפן אכן מתוכנן היטב, ושדפוסי שימוש מאד ברורים וגם מורכבים התגבשו בעקבות נסיון רב. אינני שולל שימוש פשוט יותר בלוח – הרי הזמינות וקלות השימוש הם מבין תכונותיו החיוביות – אבל ברור שהמורים ביפן מצליחים לעשות הרבה יותר איתו מאשר רק לסכם שיעור, או לנסות להדגיש לתלמידים מה עליהם לזכור מהשיעור. זאת ועוד: השימוש המושכל הזה כנראה גם מניב פרי.

אבל יש עוד משהו אצל המורים היפניים שמניב פרי. אמרלינג איננו רק מתאר שיטות השימוש בלוח, אלא גם את ההווי החינוכי שמתוכו השימוש הזה מתפתח. הוא מסביר שלמורים היפניים מינוח מיוחד לשימוש בלוח שנוצר במהלך סבבים של lesson study:

During a typical lesson study cycle, teachers conduct research, analyze curriculum, and design a detailed "research lesson" to address a jointly selected investigative theme. One team member teaches the research lesson while colleagues observe and collect data on student learning. The team then engages in extended discussion of results and potential revisions.
לפני שבע שנים הזכרתי כאן את ה-lesson study היפני. זה היה במאמרון שהתייחס לקצב האיטי שבו, גם בעידן של שינויים טכנולוגיים תדירים, תכנית הלימודים של יפן משתנה. באותה תקופה ה-lesson study היה עבורי די חדש, והתרשמתי ממנו עמוקות. כתבתי אז:
במקום שהשינוי האיטי של תוכנית הלימודים מעורר לעג מפני שהוא איננו תואם את השינוי המהיר של הטכנולוגיה, הוא בעצם מהווה תשתית לחשיבה חינוכית מעמיקה.
בתגובה לאותו מאמרון, אגב, אלישע בביוף העלה קישור למאמר בעברית על ה-lesson study היפני של ד"ר עמי וולנסקי, היום המדען הראשי של משרד החינוך. אותו קישור, לדף באתר האינטרנט של משרד החינוך, איננו פעיל יום, אבל העובדה שוולנסקי הכיר את המפעל הזה והתרשם ממנו יכולה לעורר תקווה למערכת החינוכית הישראלית היום.

אבל מעבר לכך, יש (כמובן) היבט תקשובי משמעותי לדברים של אמרלינג. הוא מיטיב לבטא אותו:

The more I observed Japanese masterful use of the chalkboard, the more I reflected on technology approaches in US classrooms. Not only do educators rarely discuss the rationale for which technologies might best support particular learning opportunities, many US schools are consumed by a haphazard race to adopt the latest innovation. While many classrooms are decked out with shiny new tablets, document projectors, smartboards, or infrared response systems, far too often these devices are under-utilized, and methods of use vary widely across teachers.
לכך הייתי מעיר שהבעיה איננה ניצול מצומצם מדי של הכלים, או שימוש מגוון מדי בקרב המורים (דווקא בעיני זה דבר חיובי) אלא (כן, זה היה צפוי) תרבות השימוש. הגדולה של לוח הגירים איננה בתכונות שטבועות בלוח עצמו, אלא בנסיון שהמשתמשים בו יוצקים לתוכו, נסיון מצטבר המועבר בצורה מושכלת לעוד ועוד מורים. לוח גירים בלי lesson study, או כלים תקשוביים בלי משהו דומה, פשוט אינם מספיק.

לשם זה אנחנו צריכים אותם?

יש יתרונות רבים למסמכים של גוגל (Google Docs, או היום Google Drive). אמנם הכלים של גוגל אינם עושים כל מה שכלי האופיס של מוקרוסופט עושים, אבל הם אינם עולים כסף (שזה שונה מלהיות חינם). בנוסף, מפני שהם זמינים לנו דרך האינטרנט ניתן להגיע לקבצים שעליהם אנחנו עובדים מכל מקום שיש תקשורת אינטרנטית. ואם לכל זה נוסיף שהכלים האלה מאפשרים שיתוף בקבצים ואפילו עבודה סינכרונית של מספר יוצרים, וקיבולת אחסון גדולה, צריך להיות די מובן שיש כדאיות רבה בשימוש בכלי האופיס של גוגל. אבל על אף הכדאיות הזאת, מעולם לא תיארתי לעצמי שהשימוש בכלי גוגל יתרום לתלמידים להשיג ציונים טובים יותר במבחנים הסטנדרטיים הנפוצים היום.

בגלל זה הופתעתי לקרוא את הכותרת של כתבה ב-Education Week מלפני שבוע שמסרה:

לא הופתעתי שהשימוש במסמכים של גוגל איננו משפיע על ציונים במבחנים. הרי בכלל לא תיארתי לעצמי שכך צריך להיות. אבל מהכותרת הבנתי שמישהו כנראה כן חושב כך. גם אם המחקר עצמו לא נערך על מנת לבחון את השפעת השימוש הזה על התוצאות של מבחנים (ועל זה קצת בהמשך) העובדה שכותרת הכתבה מציינת את הקשר (או אי-הקשר) רומזת שמישהו כן התעניין באפשרות של השפעה כזאת.

חשוב להבהיר שהמחקר שעליו הכתבה מדווחת מצא שלשימוש במסמכים של גוגל בבית הספר אין השפעה על ציוני התלמידים – לא לטוב ולא לרע. הכתבה מבהירה שעל אף העובדה שתלמידים שמחים להשתמש בכלים האלה:

enthusiastic usage of Google Docs has not impacted student scores on standardized writing and reading exams
כבר בשלב הזה של הכתבה חשוב לעצור ולשאול את עצמנו: אפילו אם מתייחסים לאיכות הכתיבה ולא לתוצאות במבחנים, האם יש סיבה לצפות שהעובדה שתלמידים מקלידים על גבי מקלדת ישירות לתוך מסמך שנשמר אי-שם בענן תהיה השפעה שונה מאשר ההקלדה לתוך מסמך שנשמר בדיסק קשיח של מחשב אישי? ואם כבר, האם ההקלדה לתוך תמלילן שמותקן במחשב צריכה להשפיע אחרת מאשר הכתיבה באמצעות עט על גבי נייר? כאדם שכותב ישירות לתוך תמלילן כבר שנים רבות, ולפעמים גם כותב על דף נייר, אני יכול להעיד שהכתיבות האלו שונות זו מזו, אבל אינני יכול להגיד שאחת טובה יותר מהאחרת (על פי רוב שתיהן גרועות ועילגות באותה מידה). ושוב, אני מתייחס לאיכות של מה שנכתב, ולא לציונים במבחנים שאיכשהו אמורים לבחון את יכולת הכתיבה של תלמידים.

המחקר שאליו מתייחס הכתבה נערך על 257 תלמידים בכיתה ו' בבית ספר אחד במדינת קולורדו. 3,537 דגימות של כתיבה של התלמידים נאספו ונותחו. המחקר נערך בשנת הלימודים 2011-2012 שהיתה השנה הראשונה שבה בית הספר השתמש במסמכים של גוגל. ד"ר בינבין צ'אנג, החוקרת הראשית, היתה דוקטורנטית של מארק וורשהואר, פרופסור עם קבלות רבות בתחום האוריינות בסביבות דיגיטאליות. אני די בטוח שוורשהואר איננו רואה חשיבות גדולה בציונים במבחנים כמדד ליכולת הכתיבה של תלמידים, ואני מניח שהדוקטורנטים שלו יורשים את תפיסותיו. לאור זה, לא ברור לי מה ד"ר ז'אנג רצתה או התכוונה לגלות. אני נוטה לחשוב שהיא קיבלה מענק מחקר לבדוק משהו שונה מאשר היא באמת רצתה. כך או כך, על אף העובדה שלטעמי התוצאות במבחנים הן בין הדברים הפחות מעניינים לבדוק בנוגע לשימוש במסמכים של גוגל, הביקורת שלי כלפי המחקר איננה מופנית כלפיה.

מסמכים של גוגל מאפשרים, כזכור, עבודה משותפת על מסמכים, והמחקר כנראה ביקשה לברר אם אולי כאשר מספר תלמידים כותבים באותו מסמך נוצר מצב שבו העריכה של מסמך משפרת את איכותו. יש, כמובן, בעייתיות בסיסית במחקר שבודק איכות של כתיבה: כיצד קובעים מהי איכות, וכיצד מזהים אותה? אני מתרשם שהמחקר הזה לא הצליחה להתגבר על הבעיה הזאת. אנחנו קוראים ש:

Neither the extent of a student's revisions, measured by the number of words added to and deleted from an original document, nor the number of times a student edited his or her document had any statistically significant impact.
ושוב, ספק אם מישהו באמת ציפה למצוא מתאם בין נתונים כמו מספר המילים שהוספו או הוסרו ממסמך, או מספר העריכות שהמסמך עבר, לבין איכות המסמך. דווקא כמעט הגיוני יותר לחפש מתאם לציונים במבחנים מפני שאלה אינם דורשים הערכה סובייקטיבית. אגב, בכתבה צוין שהחוקרים לא ידעו עד כמה התלמידים שנחקרו גם כתבו על גבי נייר. נוצר הרושם שהתייחסו לכתיבה במסמכים של גוגל כפעילות נפרדת, ייחודית, שלא היתה קשורה לפעילויות כתיבה אחרות.

הכתיבה היא בין אמצעי התקשורת החשובים, והיום, על אף ההפצה הנרחבת של צילומים ווידיאו דרך הרשת, היא כלי שתלמידים רבים בחייהם מחוץ לכיתה מרבים להשתמש בה. הם כותבים הודעות ב- SMS וב-WhatsApp וגם בכלים שמזמינים כתיבה ארוכה יותר. הם כותבים מפני שהם מבינים שהכתיבה מאפשרת להם להתקשר עם חבריהם. יש טעם שבתי הספר יעודדו את הכתיבה, ויעזרו לבני הנוער לפתח אותה. לכן, אפשר לראות חיוב ברצון לבחון את השימוש במסמכים של גוגל בכיתה – הן ככלי שמאפשר כתיבה משותפת, והן ככלי שפשוט מעודד את הכתיבה. אבל מערכת חינוכית שמעמידה את פיתוח היכולת של תלמידיה לתפקד בעולם של היום כמטרה תדגיש את השימוש בכלים כמו מסמכים של גוגל לא כדי להשיג תוצאות טובות יותר במבחנים, אלא פשוט כדי לתקשר בצורה ברורה ואפקטיבית יותר.

את זה מכנים חזון?

לפני כ-15 שנים, כאשר התחילו לדבר על האינטרנט של הדברים (Internet of Things, או IoT; אימצתי את התרגום של ויקיפדיה שהוא אמנם הגיוני, אבל לא כל כך מוצא חן בעיני) רבים צחקו על החזון של מקרר ש-"יידע" שהחלב בו אוזל ויוכל לרכוש עוד בכוחות עצמו. היום היישומים המעשיים של ה-IoT עדיין מצומצמים, ובכל זאת צוחקים הרבה פחות. אנחנו מבינים שכאשר חפצים מסוגלים "לדבר" ביניהם, וכאשר הסביבה הפיסיקלית "ערה" למתרחש, האפשרויות לשיפור החיים (וגם לחדירה לתחום הפרט) נעשות מוחשיות ומשמעותיות מאד.

אבל מה זה אומר בנוגע לחינוך? כיצד סביבה גדושה בחפצים שמתָקשֶרים ביניהם יכולה להשפיע על הלמידה? השאלה הזאת איננה חדשה. לפני כשנה וחצי חברת Cisco העלתה סרטון קצר ל-YouTube בו תוארו מספר תרחישים. בישרו לנו שה-IoT (ב-Cisco מכנים את התפיסה שלהם ה-Internet of Everything, IoE) יאפשר לסטודנטים ליצור קשר עם "עולם של מומחים", ויספק "משוב מיידי". בנוסף, הם חזו שסטודנטים יוכלו להוסיף "מדיה עשירים" לעבודות שלהם וכך הם יוכלו ליצור חוויה מערבת יותר עבור הקהלים שאליהם הם פונים. התחזיות האלו אינן הרבה יותר ממליצות נעדרות תוכן מעשי או ממשי, ובנוסף, עוד לפני האינטרנט של הדברים הן היו ישימות במידה זאת או אחרת. נדמה שנביאי ה-IoT התקשו לראות מה באמת יכול להיות הביטוי המעשי שלו בחינוך, והתחזיות המוקדמות האחרות שאיתרתי בנוגע להשפעה של ה-IoT בחינוך היו עוד יותר מעורפלות. ובכל זאת, בהתחשב בתדירות שבה הנושא הזה עולה לכותרות לאחרונה, פיתוחים חדשים כנראה מאפשרים לנו לצייר תסריטים ברורים יותר.

לפני כשבועיים מקס מיירס, יועץ בחברת דלויט, אחת מחברות השירותים העסקיים הגדולות בעולם, פרסם כתבה על האינטרנט של הדברים בחינוך באתר של EdSurge. בכתבה הזאת אפשר, אולי, לקבל תמונה מגובשת יותר על ההשפעה של ה-IoT על הכיתה. אבל מעיון בכתבה מתברר שהימצאות בחזית של התפתחויות טכנולוגיות איננה בהכרח הולכת יד ביד עם מעוף חינוכי. (בהיבטיו המעשיים, אגב, הכתבה של מיירס ממחזרת דוגמאות שמופיעות, כמעט מילה במילה, בכתבה שהוא פרסם באתר של דלויט לפני כארבעה חודשים.)

לפי מיירס, השפעת ה-IoT בכיתה תהיה בעיקר בתחום ניהולה. הוא מביא נתונים על מספר שעות הכיתה שלפי ספר משנת 2012 על תכנון הלימודים מוקדשות לניהול הכיתה וכותב:

In fact, this text suggests that 1 out of every 5 minutes spent in American classrooms is consumed by “anticipated interruptions” — transitions, materials distribution, and starting or ending class.
מזה מיירס מסיק שבעזרת האינטרנט של הדברים אפשר יהיה לצמצם משמעותית את שעות הכיתה שמבוזבזות על ידי ההפרעות האלו וכך להרוויח 20% זמן לימוד של ממש:
Connected devices, an emerging trend in computing technology, may offer the potential to relieve teachers of some of this administrative burden, allowing more time to focus on students’ learning needs.
הוא טוען שמכשירים מתוקשרים יוכלו לחסוך מהמורה את ההתעסקות בניהול הכיתה, וכך ניתן יהיה לשנות את חוויית הכיתה. ובפועל? כיצד זה יתבצע באופן מעשי?
As students take their seats, for example, attendance could be logged automatically using a device such as the Nymi, a wearable “smartband” that uses ECG patterns to authenticate identity. A beacon might push a warm-up exercise directly to students’ smart surfaces.
אבל זה כמובן רק ההתחלה. באמצעות ה-IoT אפשר יהיה להבטיח שהתלמידים נשארים ממוקדים במטלות שלהם:
When it comes to keeping students on task, teachers could send a “haptic” vibration — similar to silent notifications on mobile devices — to a student’s wearable or tablet, redirecting her attention or behavior in a way that limits public embarrassment and reduces direct confrontation.
אמנם "'haptic' vibration" הוא בסך הכל דרך אלגנטית להגיד "מכה חשמלית קטנה", אבל דווקא זה איננו מה שהכי צורם כאן. הדבר הצורם, ואולי הדי מדהים, הוא שעל אף העובדה שמיירס מתייחס לטכנולוגיה שלא לפני הרבה זמן נראתה כמדע בדיוני, הוא איננו מסוגל לתאר מרחב לימודי שונה מהכיתה שבה המורה בודק את נוכחות התלמידים ודואג לכך שהם נשארים ממוקדי משימה. החזון הזה אפילו בנאלי יותר מאשר המקרר שדואג למלא את עצמו. נדמה לי שהוא מדכא הרבה יותר מהמקרר היות ואפשר היה לקוות שהתפתחות טכנולוגית מדהימה כמו האינטרנט של הדברים תצעד יד ביד עם תפיסה פורצת דרך בדרך שבה לומדים וגם במה שחשוב ללמוד.

במקום זה אנחנו זוכים ל-"חזון" שביסודו רואה את הטכנולוגיה כאמצעי להפוך את שעות הכיתה ליעילות יותר, כאשר הייעול הזה הוא בוודאי כדי לשפר את ההישגים במבחנים. אם בייעול מדובר, בלי לפנטז יתר על המידה אפשר היה לחשוב על מצב שבו חסכון של 20% של שעות הכיתה שהיום מתבזבזות היה מאפשר לתלמידים להקדיש זמן לפרויקטים אישיים, או אולי אפילו לקצר את שבוע בית הספר ביום כדי שהתלמידים יוכלו להשתחרר מהשעמום של ישיבה בשורות מול הלוח שמיירס כנראה עדיין רואה כחלק אינהרנטי של בית הספר.

האם האינטרנט של הדברים באמת יחולל שינוי בחיינו? יתכן שכן, אם כי אני חושש שיותר מאשר הוא יגביר את השליטה האנושית על הסביבה שאנחנו בונים, השליטה הזאת תצטמצם ואנחנו נגלה שהאינטראקציה שלנו עם הסביבה תהיה אינטראקציה שנקבעת לפי פרמטרים שנקבל "ישר מן הקופסה", ולא אינטראקציה שנוכל לקבוע תוך הכרות והתנסות מתמידות. הרי אם וכאשר עצמים "חכמים" יוכלו לתאם ביניהם את עיצוב הסביבה שלנו, הצורך במעורבות אנושית יקטן. לא ברור מה זה אומר בנוגע למה שחשוב ללמוד, או כיצד נלמד. אולי הדבר החשוב שהנוער של היום יצטרך ללמוד יהיה כיצד ליצור אינטראקציה עם העצמים האלה כדי שלא נהפוך ליצורים פסיביים. אולי תוצאה אחרת תהיה שכאשר הסביבה מווסתת את עצמה, בית הספר יצטרך להקדיש שעות רבות לפיתוח היכולת לנצל את הפנאי בצורה איכותית. בעולם כזה בכלל לא ברור מה יהיה חשוב ללמוד/לדעת, או אם הכיתה כפי שאנחנו מכירים אותה היום תהיה המקום הרצוי ללמידה. יש כאן גם הבטחה גדולה וגם איום לא קטן. אבל אם ה-"חזון" החינוכי של מיירס בנוגע להשפעת האינטרנט של הדברים על החינוך מסתכם בסך הכל בכיתה כפי שאנחנו מכירים אותה היום, רק מנוהלת ביתר יעילות, הרי זכינו להוכחה מוחצת שאסור לנו לאפשר ליזמי הטכנולוגיה להשפיע על עיצוב החינוך.

לא סתם "מיתוס" אלא ויכוח על גישה

לפני מספר ימים אברום רותם ועידית אבני פרסמו מאמר חשוב הדן ב:

המאמר בוחן היבטים רבים של הנושא, ולכן ראוי שנבחן אותו לעומק. מפני שבמאמרון הזה אתווכח עם לא מעטות מהקביעות של רותם ואבני (ואתייחס כאן רק לחלק מהטיעונים שלהם) חשוב לי להדגיש כבר בהתחלה שאכן מדובר במאמר חשוב, וזאת מפני שהוא מבקש להעלות את הדיון סביב הלמידה בסביבה הדיגיטאלית לרמה אחרת מאשר הרווחת, הן בארץ והן בעולם דובר האנגלית (אינני מכיר סביבות חינוכיות אחרות). חלק מכובד מההתייחסות ללמידה בסביבה הדיגיטאלית מסתפק בסיסמאות שמתאימות יותר לפרסומות מאשר לדיון חינוכי, והרצון של רותם ואבני להעלות את הדיון לרמה אחרת ראוי מאד להערכה.

בפתיחת המאמר הם מציינים שמיתוסים בחינוך אינם נחלת העידן הדיגיטאלי בלבד. כדוגמה הם מזכירים את דיאלוג הפיידרוס של אפלטון כדי להזכיר לנו ש:

דיון במיתוסים ותפיסות שגויות בנושאי חינוך אינו חדש, ומצוי בכל דור מקדמת דנה, כמו למשל הסכנה בשילוב הכתיבה בלמידה, שתפגום בכישורי הלמידה אליבא דאריסטו שנכתב לפני 2500 שנה. (עמ' 3)
חשוב להדגיש שהטענה בנוגע להגדלת השיכחה בעקבות הכתיבה איננה מיתוס, אלא ביטוי של תפיסה מגובשת. המידה שבה אנחנו מסכימים או לא מסכימים עם הטענה של סוקרטס איננה נובעת מכך שאנחנו אימצנו מיתוס זה או אחר, אלא מכך שאנחנו דוגלים בגישה מסויימת כלפי הטכנולוגיה. יתכן שיש כאן קטנוניות מסויימת כלפי דבריהם של רותם ואבני, אבל אני חש שהתייחסות לתפיסות מסויימות כ-"מיתוסים" מאפשרת להם להמנע משאלה משמעותית יותר של איזו "למידה" הסביבה הדיגיטאלית יכולה לשרת.

רותם ואבני מתארים רצף של גישות חינוכיות בין "השמרני הבולם" לבין "החדשני הנחפז". החלוקה הזאת של המחנות החינוכיים לגיטימית, אבל היא באה על חשבון הגדרה ברורה של מטרות החינוך. יש "שמרנים בולמים" שמתנגדים לסביבה הדיגיטאלית מפני שהם סבורים שהיא חותרת תחת ההוראה הפרונטלית והעברת המידע מהמורה המומחה אל התלמיד, ו-"שמרנים בולמים" שהתנגדותם נובעת מכך שהם חוששים בדיוק מההפך – שבסביבה הדיגיטאלית הלמידה הדיאלוגית וההבנייתית נפגעת. כמו-כן, יש "חדשנים נחפזים" שרואים בסביבה הדיגיטאלית אמצעי להרחיב את היריעה של ההוראה הפרונטלית, ו-"חדשנים נחפזים" שרואים בסביבה הדיגיטאלית אמצעי לאלץ את בית הספר לאמץ שיטות לימוד קונסטרוקטיביסטיות. רותם ואבני כותבים על "התנהלות חינוכית מיטבית ועדכנית" (עמ' 4) אבל מה שמיטבי בעיני תפיסה חינוכית אחת דווקא קלוקל בעיני תפיסה אחרת. יוצא שכאשר מדברים על החינוך מבלי להגדיר את מטרותיו, אנחנו נשארים עם "מיתוסים" שהם נטולי הקשר. רותם ואבני מספרים לנו ששתי הגישות האלו – של הבלימה ושל החיפזון – פוגעים ביכולת של המערכת להטמיע חדשנות, מפני שהן מסיטות:

את תשומת הלב מהעיקר, שהוא מיקוד ההטמעה של הפדגוגיה בסביבת למידה דיגיטלית (עמ' 5)
אבל איננו זוכים להגדרה ברורה של אותה פדגוגיה.

בדיון שלהם על המיתוס הראשון, "הטכנולוגיה מאפשרת למידה ללא בית-ספר", רותם ואבני מציינים בצדק ש:

למידה בסביבה דיגיטלית היא פן אחד מתוך כל הזדמנויות הלמידה, והיא חיונית כיום מעצם הימצאות הלומד במרחב מקוון בשגרת חייו, אך היא איננה תחליף לפעילות פנים אל פנים בחברותא ובכתה בא נוכח מנחה או מורה. (עמ' 5)
לטעמי יש כאן קביעה נכונה, ואף חשובה. אבל היא איננה לוקחת בחשבון את השינויים שמתרחשים בהתייחסות למטרות בית הספר בעיני חלקים משמעותיים של החברה. יותר ויותר בחברה המערבית של היום בית הספר נדרש להכשיר את העובד של מחר, ופחות ופחות את האזרח שיודע להשתתף באופן פעיל בחברה דמוקרטית. עבור אלה שבניית האזרח הראוי איננה מטרה הקביעה שאפשר ללמוד באמצעות הטכנולוגיה ללא בית ספר פיסי די הגיונית, וגם חסכונית. במילים אחרות, לפי מטרה חינוכית מסויימת הקביעה הזאת איננה מיתוס אלא מציאות.

שוב, לדעתי אין כאן סתם הקפדה על קטנות, אלא נקודה עקרונית בגישה שבאה לביטוי בדבריהם של רותם ואבני. הנקודה הזאת באה לביטוי שוב כאשר הם כותבים על ספרו של ניל פוסטמן "קץ החינוך: הגדרה מחדש של מטרות בית הספר". הם מציינים שלהבדיל מדעתם של רבים הספר:

אינו מנבא את קץ בתי הספר (הציבוריים), כפי שרבים (מדי) מסיקים מהספר, או ממה שנכתב אודותיו, אלא יוצא בקריאה, שדעיכה משמעותית של רלוונטיות בתי הספר תגיע, אם הם לא יותאמו וישונו לצרכי ההווה והעתיד, ומערכת החינוך תתעקש להיתקע בשמרנות וסנטימנטליות של העבר, שכבר אינם רלבנטיים לימינו. (עמ' 6)
יש כאן קריאה לגיטימית של פוסטמן, אבל היא גם מפספסת חלק חשוב ממה שהוא כתב. הרי בכותרת לספר פוסטמן השתמש במילה "end" באופן מודע בגלל דו-המשמעות של המילה. לא מדובר רק ב-"קץ" אלא, ובעיקר, ב-"מטרה", ב-"תכלית". עבור פוסטמן (שנפטר לפני 12 שנה) אין לדון על המקום של הטכנולוגיה בחינוך בלי להתייחס למטרות החינוך. בעיניי הדיון הזה נעדר ממאמרם של רותם ואבני.

אין לי ויכוח עם הדיון של רותם ואבני במיתוס השני, ש-"מיומנויות המאה ה-21 הן מיומנויות חדשות", אם כי גם כאן נדמה לי שמדובר יותר בסיסמה שיווקית מאשר במיתוס. ההבחנה הזאת חשובה. אם נבין שקבוצה מסויימת מנסה למכור לנו מרכול מסויים אנחנו יכולים גם לבחון לשם מה מוכרים אותו, ולהבין שהוא משקף תפיסה חינוכית שאיננה מעמידה את התלמיד במרכז, אלא את הצרכים התעסוקתיים של החברה. רצוי לזכור שה-Partnership for 21st Century Skills שמקדם את "מיומנויות המאה ה-21" מורכב מחברות טכנולוגיות שעומדות להרוויח מהכנסה מסיבית של ציוד מחשבי לתוך בתי הספר, וגם מהכשרת התלמידים לשוק העבודה שהן בעצמן יוצרות. על אף ההסכמה שלי עם מה שרותם ואבני כותבים כאן, אינני מסכים איתם כאשר הם כותבים:

הנזק של מיתוס זה, איננו דוקא בתפיסה השגויה של המצאת החינוך מחדש, לכאורה, בעשור הראשון והשני של המאה ה- 21, אלא באשלייה שהטכנולוגיה היא החזות העדכנית של החינוך, ויש להתמקד באמצעים הטכנולוגיים ובכשירויות הנדרשות ליישומן, ולא במכלול תפקודים הנדרשים ללומד, שהיו, הווים ויהיו רלוונטיים תמיד. (עמ' 6)
אכן יש כאן אשלייה, אבל יש גם נזק מאד משמעותי. הרי כאשר ממציאים מחדש את החינוך מתעלמים מכך שיש לחינוך היסטוריה, היסטוריה לא רק של הצלחות ושל כשלונות אלא גם של מטרות מגוונות ואף סותרות. אלה שממציאים את החינוך מחדש שבויים במה שאבגני מורוזוב מכנה "technological solutionism" הגורס שכל דבר (כולל החינוך) אינו אלא בעיה שניתנת לפתרון באמצעים טכנולוגיים. מיותר להוסיף שה-"technological solutionism" איננו מעוניין במה נכון מבחינה ערכית, אלא במה עובד בצורה יעילה ותקינה.

כמו רותם ואבני, אינני חושב ש-"כל תלמיד חייב ללמוד תכנות" (מיתוס מס' 3). כל אחד רשאי לדבוק בתחזיות הסטטיסטיות המקובלות עליו, ולפי המקורות שאני קורא, בעתיד יהיו יותר משרות בנקיון ובסיעוד מאשר בתכנות. אבל נדמה לי שהם טועים בניתוח שלהם בנוגע לכשלון לימוד ה-Logo בבתי הספר. לגבי ה-Logo הם כותבים:

חדשנות זו הבזיקה בעולם החינוכי ככוכב שביט, אך נעלמה תוך פחות מעשור, מסיבות שחלקן הגדול תקפות גם היום כמפורט כאן למעלה. אין כל סיבה להניח שתוצאות מהלך כזה כיום, תהינה אחרות מכישלון שילוב למידת לוגו בעבר. (עמ' 8)
אמנם במידה רבה ה-Logo נעלמה, אבל אינני סבור שהסיבות להעלמות הן אלו שרותם ואבני מפרטים. פפרט ושותפיו דגלו בהוראת ה-Logo כאמצעי להעצמת החשיבה של הילד. בעיניהם בית הספר איננו אמור לדרוש מהתלמיד לרכוש חבילה של "ידע" שהוכנה מראש, אלא צריך לאפשר לו לחקור את עולמו כדי להבנות את תובנותיו, ולשם כך ה-Logo נועדה. יתכן שיש כאן ראייה אוטופית ובלתי-אפשרית, ויתכן שלא. מה שבטוח, התפיסה הזאת לא תאמה את המטרות הרווחות של קברניטי מערכות החינוך, וזאת הסיבה העיקרית להעלמות ה-Logo. זאת ועוד: אפשר להסכים שהתכנות איננה חזות הכל, אבל כאשר עושים זאת, יש טעם גם להסכים, כפי שרוג'ר שאנק מרבה לטעון, שגם לימוד לטינית, ובאותה מידה גם לימוד האלגברה, אינם בהכרח מלמדות חשיבה, וגם הם אינם צריכים להיות חזות הכל. גם אם לא כל תלמיד צריך ללמוד תכנות, אפשר לדמיין מערכת חינוכית שבה התלמידים נחשפים ל-Logo כאמצעי לפיתוח החשיבה. הכל חוזר (מה, שוב?) למטרות החינוכיות שהסביבה הדיגיטאלית מתבקשת לשרת.

שאלת המטרות החינוכיות פועלת לפעמים גם בכיוון ההפוך. בדיון שלהם לכך ש-"תשתית טכנולוגית ראויה היא תנאי ללמידה בסביבה דיגיטלית" (מיתוס מס' 4) אנחנו קוראים שהמיתוס הזה:

מהווה תירוץ לבתי ספר המצדיקים את אי שילוב התקשוב בשל חוסר ציוד ראוי (עמ' 9)
למרבה הצער, לעתים קרובות מדי התירוץ הזה דווקא משמש גם את אלה שמבקשים לקדם את התקשוב. כדי שלכל תלמיד יהיה "כלי קצה" יש מפקחים ומנהלים שמצדיקים את הסגירה של ספריות בתי הספר, וגרוע יותר, את ביטול משרת הספרן. ושוב, פחות מאשר זה נובע ממיתוס, זה נובע מקביעת סדר עדיפויות, ובמקרה הזה, סדר עדיפויות עקום.

נדמה לי שבעמוד התשיעי למאמר פגשתי את אחת האמירות היחידות שמתייחסות למטרות החינוך. שם, בדיון על "מיתוס עלות הלמידה בסביבה הדיגיטלית" (מיתוס מס' 5) רותם אבני כותבים:

השאלה היא לא מה יקר יותר, אלא כיצד יש לנצל ולהסיט את המשאבים הקיימים ו/או הראויים, ללמידה יעילה ואיכותית מהקיים, לשם הכנת בוגר מערכת החינוך לתפקוד מיטבי בחברה בעתיד הקרוב. (עמ' 9)
אכן, יש כאן אמירה שמתייחסת לאיכות, נקיטת עמדה בנוגע למטרת החינוך. ודווקא מוזר שהאמירה מופיעה בדיון על עלות התקשוב ולא לפני-כן, אם כי היא מבורכת בכל מקום שתימצא. לטעמי אפשר היה לקבוע שבכל זמן נתון מערכות חינוך מאמצות את המשאבים הטכנולוגיים שעומדים לרשותן על מנת לקדם את המטרות החינוכיות שלהן, והיות ובימינו הכלים שעומדים לרשותנו הם דיגיטאליים, אם אין מגבלה תקציבית, הגיוני שיאמצו את הכלים האלה.

משום מה, בתת-סעיף לדיון בעלות הלמידה אנחנו קוראים:

עלויות התקשורת והמכשירים האישיים יורדות משנה לשנה, אך עלויות כוח האדם המקצועי לא משתנות, וודאי שאינן מוזלות. (עמ' 12)
אני מאד רוצה להסכים, אבל אני חושש שהקביעה הזאת מושתתת על התעלמות מהמעורבות האינטנסיבית של החברות הטכנולוגיות שמבקשות להעתיק את מכונות ההוראה המכניות של שנות ה-50 לעידן הדיגיטאלי. רבות מהחברות האלה מצהירות בפומבי שבאמצעות היכולות מפתחות לניתוח ה-big data שמצטבר הן יוכלו לצמצם את הצורך במורים שמקבלים משכורת ולהשיג "תוצאות" לימודיות טובות יותר. אמנם רותם ואבני כבר קבעו שחינוך ללא צורך במורים הוא מיתוס (מס' 1 – "מיתוס קץ בית הספר"), ואני, כזכור, מסכים איתם, אבל בשנים האחרונות אנחנו עדים לדוגמאות רבות של פיתוחים שמבקשים להראות שניתוח ה-big data מסוגל למלא את מקום המורה בצורה יעילה וזולה יותר. השאלה (שוב) איננה האם זה אפשרי, אלא האם זה רצוי. ועל מנת לקבוע אם זה רצוי או לא, אנחנו זקוקים להגדרה ברורה של מטרות בית הספר.

כאשר הגעתי למיתוס מס' 6, מיתוס "ארגז הכלים הדיגיטאלי", חשתי שרותם ואבני בחרו תחילה ב-25 כמספר ראוי של מיתוסים ולכן נאלצו לקבוע כמיתוס אמירות שהן במקרה הטוב שייכות להיסטוריה. הם הרי כותבים:

מיתוס לפיו על כל מורה להכיר "ארגז כלים דיגיטלי", וכל המרבה הרי זה משובח, ולכן על מסגרות הפיתוח המקצועי של המורים להתמקד ב"כלים", על חשבון הכשרה בפדגוגיה מותאמת לסביבת למידה דיגיטלית. (עמ' 12)
במהלך השנים אנשי חינוך רבים, ואני ביניהם, הביעו ביקורת חריפה על מיעוט המשאבים שהושקעו בהטמעת השימוש הפדגוגי בכלים דיגיטאליים. אבל היום כבר קשה למצוא מורים שרודפים אחרי כל כלי חדש שמוצע להם, וקשה עוד יותר למצוא מורים שלפחות ברמה של מס שפתיים לא יכריזו שיש להתאים את הכלי לפדגוגיה. רותם ואבני מציינים ש:
על מנת לעשות שימוש מושכל בטכנולוגיה בכלל, ובכלי/שירות מסוים בפרט, יש להגדיר צורך ומטרה פדגוגית, ורק אחר כך להתאים את הכלי הטכנולוגי שישרת את המטרה בצורה הטובה ביותר. (עמ' 12)
ספק אם היום נוכל למצוא אנשי חינוך שלא יסכימו עם הקביעה הזאת. אולי כאשר נחשפנו לראשונה לכלי Web 2.0 היתה התלהבות מוגזמת והיה רצון להתנסות בכל. אבל אפילו השימוש בכלים האלה שיקף תפיסה פדגוגית. דווקא היום הבעיה מגיעה מהכיוון ההפוך: האמצעים להכוונה ולמעקב שבעבר לא היו מספיק מפותחים התבגרו. התוצאה היא שהיום קברניטי המערכת יכולים לנטוש את כלי ה-Web 2.0. הם יכולים לקדם את המטרה הלימודית המסורתית של הקניית ידע שייבדק באמצעות מבחנים וגם להראות שהם מאמצים כלים תקשוביים.

אני חש שהדרישה הזאת "להגדיר צורך ומטרה פדגוגית" כלפי הטכנולוגיה עומדת בסתירה לקביעה מאוחרת יותר של רותם ואבני (מיתוס מס' 8, "טכנולוגיה היא רק אמצעי") שהטכנולוגיה היא:

מהות של דרך חיים המובנית לא רק בכל תחומי החיים אלא גם בעיצוב ערכים, ביניהם תפיסה חדשה של אזרח וחברה, בכל הנוגע לזכויות כמו שקיפות, שמירת פרטיות, קניין, שיתופיות וכד'. (עמ' 14)
הרי מהקביעה הזאת משתמע שהטכנולוגיה והפדגוגיה משולבים זו בזו באופן מאד הדוק. באותה מידה שהטכנולוגיה צריכה לתת ביטוי לפדגוגיה, ביכולתה של הטכנולוגיה להאיר היבטים בלתי-צפויים ולא לחלוטין גלויים עד היום של הפדגוגיה. ההדדיות הזאת שנרמזת בדיון במיתוס מס' 8 איננה מוצאת ביטוי ביתר המאמר של רותם ואבני. כמובן שאין זה אומר שאני חולק עליהם כאשר הם כותבים:
עלינו להקפיד לדבר על למידה או פדגוגיה המיושמים בסביבה דיגיטלית, ולא להמציא מהות חדשה של למידה, כמו "למידה דיגיטלית". (עמ' 13)
בקביעה הזאת אני בהחלט מסכים, ומייחל ליום שבו אחרים ילמדו שאין שחר לסיסמאות כמו "למידה דיגיטאלית" או "פדגוגיה דיגיטאלית".

כאיש חינוך שרואה יתרונות רבים בחדירת הדיגיטאליות לתוך מערכת החינוך, אני חש אי-נוחות מסויים כאשר אני מתווכח עם הקביעה ש-"אין ראיות לכך שלמידה בסביבה דיגיטלית טובה יותר מלמידה מסורתית" (מיתוס מס' 8). הרי אני משוכנע שיש ללמידה הזאת יתרונות רבים. אבל הוויכוח שלי איננו עם הקביעה עצמה, או עם השאלה האם מדובר במיתוס או לא, אלא עם האפשרות לקבוע שהיא "טובה יותר מלמידה מסורתית" מבלי להגדיר את אמות המידה לקביעה הזאת. רותם ואבני כותבים:

עוד ב-2010, מחלקת החינוך הממשלתית של ארה"ב קובעת, שאחרי איסוף במשך עשור של נתונים, נמצא שלמידה בסביבה דיגיטלית יעילה וטובה בגילאי העל- יסודי (חט"ב ותיכון), וההישגים גבוהים יותר בממוצע לתלמיד, בהשוואה ללמידה של אותם הנושאים בלמידה מסורתית…. (עמ' 15)
האם מזה אנחנו אמורים להבין שהתלמידים בארה"ב הבינו את הנלמד טוב יותר, או אולי רק שהם השיגו תוצאות טובות יותר במבחנים? האם התוצאות במבחנים הן אמת המידה החשובה לנו? לאורך כל ההתדיינות שלי כאן עם המאמר של רותם ואבני חזרתי פעמים רבות לאותה נקודה שנראית לי מרכזית, אבל נעדרת אצלם: על מנת לקבוע אם מדובר במיתוסים או בתפיסות שגויות עלינו לדעת לקראת מה אנחנו מבקשים לחנך. לצערי הכיוונים שבהם חברות הטכנולוגיה שחודרות לתחום החינוך מושכות אינם בעיני הכיוונים הרצויים. אבל לא יהיה זה נכון לטעון שהן שבויות במיתוסים, אלא שהאמירות שלהן מבטאות תפיסה חינוכית שהיא מנוגדת לשלי. רותם ואבני כתבו מאמר חשוב, ואפשר לקוות שהוא יעורר דיון שהוא מאד נחוץ אצל אנשי חינוך. אבל לטעמי הבעיה המרכזית איננה מיתוסים אלה או אחרים, אלא מאבק משמעותי מאד על מהות החינוך ומטרותיו.

משום מה, אינני מרגיש אשם

דרך ציוץ של MindCet שראיתי הבקר הגעתי להודעה מלפני יותר מחדש של EdSurge שקישר לכתבה ב-Wired. בזמן הרב שעבר מאז אותה כתבה התפרסמו מספר כתבות ומאמרונים שנראים לי ראויים להתייחסות, אבל מפני שהכתבה הזאת הצליחה להרגיז אותי חשתי שאפילו באיחור די מכובד יש טעם להתייחס.

הכתבה ב-Wired מוסרת לי ש:

יש לי רק בת אחת שעוד במערכת החינוך, וגם היא יוצאת ממנה מאד בקרוב. אבל אני חייב להודות ששילוב התקשוב בבית הספר בו ילדי למדו היה די צולע. במהלך השנים ציפיתי, או לפחות קיוויתי, לשימוש מורחב ונבון יותר. ובכל זאת, אפילו אם לא פעם חשבתי שאני יכול לעודד שימוש פעילה יותר בתקשוב, לא תיארתי לעצמי שהמצב הנוכחי הוא באשמתי.

מחבר הכתבה ב-Wired, ג'ייסון טנז, מסביר שעד לא מזמן הבירוקרטיה החינוכית היוותה המחסום העיקרי לשילוב התקשוב בבתי הספר:

For the last couple of decades, entrepreneurs and academics have struggled to find ways [to] bring some of the Internet’s disruptive force to the education system — only to be stymied by predictably sclerotic bureaucracies and overcautious government agencies.
אבל כאשר יזמי הטכנולוגיה החינוכית מצאו את הדרך לעקוף את הבירוקרטיה הם מצאו את עצמם מול מחסום חדש – ההורים:
But in recent years, entrepreneurs have started making an end run around administrators and taking their products directly to teachers and parents. By targeting individual users, the thinking goes, they can get their products into the hands of the people who use it, instead of slogging through arcane procurement processes.
אינני מעריץ גדול של המערכות הפורמליות או של אנשי המנהל, ואני משוכנע שהם עשו לא מעט טעויות בנוגע להטמעת התקשוב במערכות החינוך. אבל אני חייב להודות שמשפטים כאלה מסוגלים לעורר אצלי אהדה כלפיהם. הרי טנז מסביר שאנשי חברות ההזנק לא הצליחו להחדיר את המוצרים שלהם לתוך המערכת כאשר הם פנו לקובעי המדיניות, ולכן הם החליטו לפנות ישירות למורים ולהורים בציפיה שאלה יתלהבו מהכלים שהם מציעים ויפעילו לחץ על המערכת לאמץ אותם.

נדמה לי שהתסריט הזה איננו תואם את המציאות. חברות ההזנק רשמו לעצמם הצלחות גדולות כאשר הם מכרו את מרכולתם למנהלי מערכות החינוך ששמחו ללכת שבי אחרי כל דבר שדבקה בו הילה של חדשנות. אבל אפילו אם יש אמת בטענה, המשך דבריו של טנז משבש אותה עוד יותר. הוא מסביר שההורים מתייחסים בזהירות יתר לשאלות של אבטחת המידע של ילדיהם, ושהזהירות הזאת פוגעת ביכולת של התקשוב לחולל פלאים בחינוך, כפי שעשה ביתר תחומי החיים:

Let’s be honest. If we were always this cautious about data, the Internet economy as we know it would never exist. Many of the innovations of the last couple of decades have sprung directly from our willingness to blithely let Google track our web activity or post photos of our families on Facebook or share our innermost thoughts with the world on Twitter or allow apps to know where we are at any given moment.
טנז מוכן להודות שהחינוך שונה מתחומי חיים אחרים, וזה משום שאנחנו מאד דואגים לילדים שלנו. לזכותו ייאמר שהוא איננו שולל את הדאגה הזאת ומבין שהיא יכולה להשפיע על היחס שלנו כלפי הטכנולוגיה בחינוך:
We may know — deeply believe — that technology can have a miraculous impact on the education system, but we can’t help but become at least somewhat driven by our worst fears. We worry that the decisions we make today will have unintended consequences that follow our children for the rest of their lives.
לא ברור אם טנז רואה בדאגה הזאת רגש מוצדק או סתם שריד של תפיסה מתקופה שכבר עברה. כך או כך, ברור לו שאנשי חברות ההזנק צריכים ללמוד להתמודד איתה ולהתייחס אליה בכבוד – אם לא משום סיבה אחרת מאשר רק כך הם יוכלו למכור את מרכולתם. קשה לא להתייחס לגישה של טנז במידה לא קטנה של ציניות. הרי גם אם הוא מצדיק את דאגת ההורים משתמע שהתייחסות של כבוד כלפי דאגתם היא בעיקר אמצעי לפתיחת הדלת להחדרת הכלים שהיזמים מבקשים להחדיר לתוך בית הספר. משתמע מדבריו שהיזמים צריכים ללמוד להבין את דאגות ההורים, אבל ההורים בכל זאת אשמים בגלל חשש היתר שלהם.

יש כאן ביטוי למתח אמיתי שקיים בין שתי גישות – מצד אחד הדאגה לילדים (או לפחות למידע שלהם) ומצד שני השאיפה להפיק הון מה-"שוק" החינוכי. אבל הדבר הבולט ביותר בכתבה של טנז איננו המתח הזה, או ההמלצה שהורים (ומורים) יפסיקו לחשוש כל כך. מה שבולט הוא ההעדר המוחלט של התייחסות ללמידה (או להוראה).

המסר הכללי הוא שאם רק נשתחרר (לפחות טיפה) מהחששות המוגזמות שלנו הטכנולוגיה תוכל להפעיל את קסמה גם בחינוך. אבל לצד ההמלצה הזאת אין שום התייחסות למה הטכנולוגיה באמת אמורה לעשות. רומזים לנו שאיסוף נתונים על תלמידים וניתוחם יאפשרו למידה טובה יותר. הכתבה גם מדווחת על כיצד חששות ההורים מקשים על חברה שיצרה כלי לשיפור התקשורת בין הבית לבין בית הספר לשווק את הכלי שלה. אבל מעבר לשתי הדוגמאות האלו, הרושם הוא שלטנז אין מושג מה התקשוב בכלל יכול, או צריך, להציע לחינוך. אבל מה זה משנה. הרי זה איננו מה שחשוב. מה שחשוב הוא שהחינוך מציע לתקשוב שוק אדיר שאפשר לחלוב.