הבה נמציא (שוב!) את החינוך

כן, המאמרון הזה הוא עוד אחד מאלה שבהם אני מבקר את יזמי חברות ההזנק שמבקשים לחולל מהפכה בחינוך. היות וכתבתי דברים דומים כבר מספר פעמים בעבר, הקוראים שלי (אם יש כאלה) רשאים לשאול אם יש סיבה מספקת לעשות זאת שוב. אולי פשוט אזלו לי הנושאים שעליהם אני מעביר ביקורת, ולכן אני ממחזר את עצמי. למרבה הצער, הפעם זה (שוב) מוצדק.

AltSchool הוא בית ספר חדש שנוסד על ידי מקס ונטייה (Ventilla), יזם היי-טק שלפני מספר שנים מכר לגוגל חברה שהוא יצר עבור 50 מיליון דולר, והמשיך לעבוד במשרה בכירה בגוגל עד אשר הקים את בית הספר. לפני שנה הוא גייס 33 מיליון דולר לבניית בית הספר. לפני שבוע נודע שהוא גייס מספר יזמי היי-טק מכובדים לעבוד איתו. בלשון הכתבה שהופיעה ב-Silicon Valley Business Journal:

High-powered veterans of Google, Uber, Rocket Fuel and Zynga have joined a startup that aims to help educators reinvent elementary school teaching.

AltSchool aims to use technologies ranging from data analysis to wearable devices combined with private sector entrepreneurial tactics to change elementary school education.

חוברת פרסום של AltSchool (חוברת PDF בת 10 עמודים) פותחת עם ציטטה מהספר Disrupting Class מאת נביא השיבוש קלייטון כריסטנסן:
If we acknowledge that all children learn differently, then the way schooling is currently arranged – in a monolithic batch mode system where all students are taught the same things on the same day in the same way – won’t ever allow us to educate children in customized ways.
דבריו של כריסטנסן הם קריאה לשינוי – שינוי לקראת הרחבת אפשרויות הלמידה שבית הספר פותחת עבור התלמיד. יזמי AltSchool מתחברים לאמירה של כריסטנסן ומבקשים לבנות בית ספר שמעמיד את התלמיד במרכז. עד כאן, הכל טוב ויפה. יש חיבור בין תפיסה חינוכית שמעמיד את התלמיד במרכז לבין אתוס השיבוש שכריסטנסן הוא נציגו הבולט. כותרת חוברת הפרסום מכריזה על "School, Reimagined".

לשם ההגינות, חשוב לי לציין שכתוב "reimagined" ולא "reinvented", ואכן על אף העובדה שאנחנו קוראים על הרצון להתחיל מחדש ("start over") יש טיפת התייחסות להיסטוריה של החינוך. אנחנו קוראים ש:

The AltSchool program is based on proven methods such as the emergent curriculum exemplified by Reggio Emilia.
המודל של Reggio Emilia התחיל אחרי מלחמת העולם השנייה, ולכן אפשר להגיד שמישהו ב-AltSchool מבין שהם אינם לגמרי ממציאים את הגלגל מחדש. עם זאת, האזכור הזה חולף די מהר על פני הקוראים. מתקבל הרושם שבית הספר החדש איננו רוצה להיות מזוהה יתר על המידה עם משהו שכבר קיים (גם אם יש חיוב רב במודל של Reggio Emilia), ולכן מיד אחרי האזכור הזה, ברוח חברות הזנק, החוברת מוסיפה:
However, we stress the importance of flexibility and ongoing innovation. We test what works in the classroom and are constantly looking for opportunities to improve.
כזכור, AltSchool גייס מיליוני דולרים והצליח לשכנע בוגרי היי-טק מכובדים לעבוד בו. אפשר אולי לצפות לתכנית מפורטת שתצביע על הייחוד של בית הספר. אבל אם יש כזאת, קשה מאד למצוא אותה. במקום זה אנחנו זוכים לסיסמאות. בנוסף לחוברת, באתר של AltSchool אפשר למצוא קישורים לשמונה סרטונים בהם ונטייה ועוד מנהלי המיזם, כולל מורה מובילה בבית הספר, מתארים הן את החזון שלהם, והן טיפה על כיצד העסק אמור לפעול. גם כאן הדברים כלליים ביותר. אנחנו לומדים על השאיפה לחוויה הוליסטית, על הרצון לשלוף יחידות של מידע מהמגורות שבהן הן נמצאות וליישם אותן בפעילויות בעולם הממשי (pulling modules of learning out of silos into real world activities). בסרטון אחד אפשר לצפות במסכת שתלמידים, אולי בכיתה ג', מציגים להורים. הצפייה בתלמידים שמציגים להורים היא כמעט תמיד חוויה, ו-15 הדקות של המסכת הן נעימות … ולא שונות באופן משמעותי ממה שאפשר למצוא בבתי ספר רגילים למדי. אין ספק שמישהו ב-AltSchool יודע לכתוב חומר פרסומי מרשים, אבל קשה למצוא עדות לטענה שמופיעה באחד הסרטונים ש-"we've rethought education".

אם אין חזון חינוכי חדש, אין ספק שהמינוח זכה למתיחת פנים חדשני. באחד הסרטונים אנחנו לומדים שההורים, המורים והתלמידים הם "end users". יש בבית הספר פיתוח מתמיד, והפיתוח הזה נעשה על בסיס של "fast action measures" – מונח מרשים שבסך הכל מתאר כיוונון שמתבצע במהירות, ומזכיר את ה-debugging (ניפוי שגיאות) של עולם ההיי-טק. משוב פועל באמצעות "feedback loops" שהם כנראה שכלול משמעותי למערכי המשוב המוכרים שקיימים בבתי ספר רגילים. מספרים לנו שבאמצעות לולאות המשוב האלה התובנות "cycle back into short mini-lessons" כאילו בבתי ספר רגילים מורים לא עוברים באופן תדיר על מה שהתרחש בכיתה כדי לשפר את פעילותם. באופן כללי, יש דגש על המהירות שבה ניתן להפיק לקחים ולשכלל את הקיים. אנחנו גם לומדים שעל בסיס רפלקציות של התלמידים צוות בית הספר מתכנן את הפעילויות של השבוע בא.

אני מניח שבשלב הזה קוראים בעלי רקע חינוכי מוצאים את עצמם מגרדים בראש ושואלים כיצד אוסף אמירות מהסוג הזה מצליח לגייס מעל שלושים מיליון דולר. אין שום דבר אנטי-חינוכי בהצהרות של AltSchool (ואולי בימינו, כאשר אחרים כבר משבשים את החינוך לדעת, זה כבר הישג) אבל קשה להבין כיצד כל זה מבטא "rethinking education". נדמה לי שיותר מכל דבר אחר באה לביטוי כאן היומרה היזמי ההיי-טקי שמסוגלת להמציא את הגלגל מפני שהיא משוכנעת שאף אחד לפניה לא הגה דברים דומים. קשה לא לשאול אם היזמים האלה אינם יודעים שמה שהם מדקלמים בהתלהבות נאמר פעמים רבות בעבר.

אחרי כל הביקורת הזאת אולי זה יישמע טיפה מוזר, אבל אני נוטה לחשוב של-AltSchool סיכוי די טוב להצליח. שנת לימוד בבית הספר עולה קצת מעל $20,000 (חוגי העשרה נוספים אחרי שעות בית הספר יכולים לעלות עוד כמה מאות דולר כל חודש). כסף כזה יכול לקנות חינוך מאד איכותי, ללא קשר לשיטות ההוראה בהן דוגלים. גם בתי הספר של Reggio Emilia, שמוזכרים כמודל עבור AltSchool, אינם זולים, אבל מבדיקה שערכתי ברשת נדמה לי שהם עולים בערך רבע, או פחות, מהעלות של AltSchool. כמו-כן, ממוצע העלות של שנת לימודים בבתי ספר בשיטת מונטסורי הוא פחות מחצי העלות של AltSchool. בארה"ב היום יש משפחות שיכולות לשלם את המחיר הזה, ואם AltSchool פונה אליהן אני מניח שהכיתות (הקטנות) של בית הספר יתמלאו. רצוי לזכור שיש כאן מיזם שאיננו רק מעוניין לחולל מהפכה בחינוך – הוא גם רוצה, ומצפה, להרוויח. אבל חינוך לעשירים איננו חינוך שמחולל שינוי כלל חברתי. אינני יודע אם הנקודה החשובה הזאת מובנת לימזי היי-טק. מותר גם לשאול אם, מאחורי כל האמירות היפות, הנקודה הזאת בכלל חשובה להם.

זה כבר לא ענין של מחסומים

במאמרון חדש ב- THE Journal אליוט סולוואי (Soloway) וקתי נוריס כותבים שהשימוש העיקרי של התקשוב בסביבה החינוכית הוא כתגבור להוראה ה-"ישירה" ושיפורה, שלטענתם היא הפרדיגמה הלימודית השולטת בבתי הספר כבר מעל 100 שנים:

K-12 has been using the computer to automate direct instruction, the pedagogy that has dominated K-12 for the past 120+ years. In automating direct instruction, the computer has been and is being used to present information and drill learners. As Schuler, et al. pointed out, more than 80 percent of the apps in Apple’s iPad store are some form of digital flash card. While drilling learners via an iPad may be more fun for the children, drilling is still drilling, and the gains from using iPads have been modest – incremental at best.
אני חייב להודות שעל אף הנסיונות שלי, לא הצלחתי לאתר היכן שולר קבעה את הנתון של 80% אם כי לא קשה לי להאמין שהוא נכון. בעצם, גם אם הנתון איננו מדויק, נדמה לי שדי ברור שעל אף ההתפתחות המהירה בכלים דיגיטאליים וביישומים שפועלים על גביהם התקשוב לרוב משמש לאותה הוראה ישירה שעליה הם כותבים. אולי בתקופה תקשובית מוקדמת יותר הדברים היו אחרת, אבל כפי שציינתי כבר פעמים רבות (ואולי אפילו יותר מדי פעמים), אחרי פריחה לא ארוכה של התלהבות מהאפשרויות של Web 2.0 בחינוך, עיקר הפיתוח הדיגיטאלי החינוכי מתמקד בייעול הגשת מידע לתלמידים ובמעקב אחר קליטת המידע הזה כדי לייעל אותה עוד יותר.

אבל אם כך, מותר לשאול אם יש הצדקה בהעלאת הנושא הזה כאן שוב, אפילו אם הפעם אני מצטט אנשי אקדמיה מכובדים כמו סולוואי ונוריס. צפוי שבלוגים שעוסקים בנושא אחד בסיסי יחזרו על עצמם, אבל בכל זאת בשלב מסויים צריכים להודות שזה מעייף. בשלב הזה אני מניח שכבר ברור שאכן יש לי סיבה להעלות את הנושא שוב, אם כי היא אולי טיפה מוזרה, ואפילו מורכבת: שבוע לפני שסולוואי ונוריס פרסמו את המאמרון שציטטתי למעלה הם פרסמו מאמרון אחר. במאמרון ההוא הם מנו את:

סמיכות פרסום המאמרונים מעלה שאלה: האם מדובר בכך שההשפעה של התקשוב בחינוך מאד מצומצמת, או בחסימת אימוץ התקשוב בחינוך? יתכן, כמובן שההשפעה מצומצמת מפני שיש חסימות לחדירת התקשוב לתוך החינוך, אבל לא נראה לי שזה מה שסולוואי ונוריס טוענים. לפי הציטטה למעלה הם טוענים שהתקשוב איננו מנוצל כראוי בחינוך. הם טוענים שהשימוש בתקשוב כאמצעי תרגול איננו הדרך הנכונה לנצל אותו בחינוך. הטענה הזאת שונה מהטענה שחדירתו של התקשוב לתוך החינוך נחסמת בגלל מספר סיבות. לפי התפיסה הראשונה ההשפעה המצומצמת איננה נובעת ממחסומים, אלא משימוש מוטעה של המשאב התקשובי. מתקבל הרושם שסולוואי ונוריס מבקשים לאחוז בחבל בשני קצותיו.

אף אחד מאיתנו איננו עקבי באופן מוחלט, ואני יכול להבין שסולוואי ונוריס חושבים שהתקשוב איננו מופעל כראוי בחינוך וגם חשים שחוסמים את התקשוב מלחדור לתוך החינוך כפי שהיו רוצים. אבל שתי הגישות האלו באות לביטוי במרחק של שבוע זו מזו. סולוואי ונוריס הם אקדמאים חשובים עם קבלות מוכחות בתחום התקשוב החינוכי, והתחושה שהם סותרים את עצמם תוך פרק זמן קצר כל כך גורמת לאי-נוחות. אם מצד אחד הם מבקשים לאתר את המחסומים לאימוץ התקשוב בחינוך, הגיוני לחשוב שלא יהיה זה נכון לבחון למה התקשוב, שכזכור עדיין לא אומץ כראוי, נכשל. אולי זה איננו כל כך משנה, אבל אפשר היה לקוות לקצת יותר עקביות.

קשה לחשוד בסולוואי ובנוריס שדעתם על העדר ההשפעה של התקשוב על החינוך איננה עקבית. בראש המאמרון השני (שמונה את המחסומים) הם מצהירים:

We have said it before — and been beaten up for saying it, by the way — but we will say it again: to a first approximation, the impact of 50 years of computing technologies on K-12 education has been zero.
והקישור על המילה "before" מחזיר אותנו למאמרון שהם כתבו לפני שש שנים. אבל העקביות הזאת רק מחדדת את הבעיה. אם אכן נכון שפעם אחר פעם הם טוענים שלתקשוב אין השפעה על החינוך, זה אומר שהתקשוב אכן חדר, אבל לא הצליח להשפיע. ואם כך, היה נדמה שאין צורך במאמרון שמונה סיבות להעדר אימוץ התקשוב.

בין 11 המחסומים שסולוואי ונוריס מונים אפשר למצוא רבים מהחשודים הרגילים: העדר חזון, העדר מנהיגות, תקציבים דלים מדי, אי היכולת של המורים, וגם של ההורים, להסתגל לשינוי הטכנולוגי שמתרחש. אין חדש כאן. טענה מקורית, ומעניינת, יותר היא שאי-יכולתם של התלמידים להסתגל חוסמת את האימוץ. הם מביאים סיפור קצר מבית ספר בסינגפור שממחיש את המחסום הזה:

When an early adopting science teacher visited a third-grade classroom to demonstrate the inquiry-oriented pedagogical practice of “fostering conversation through question asking," one student piped up: “Why are you asking us questions? Your job is [to] provide us with answers, not questions.”
הסתכלות כוללת על כלל הסיבות של סולוואי ושל נוריס מציירת תמונה תרבותית כללית של מערכת מורכבת שפשוט איננה ערוכה לקלוט את ההשפעה החיובית שהתקשוב יכול לחולל. זה בא לביטוי בסיבה האחרונה שהם מביאים: תרבות ההערכה הנפוצה בחינוך היום והדרישה ההולכת וגדלה בבתי הספר ללמד לקראת המבחן (teach to the test). וכאן מעניין וחשוב לשים לב שסולוואי ונוריס דווקא כמעט מודים שהתקשוב כן אפקטיבי. הם מציינים שהלמידה המותאמת אישית ("personalized learning") זוכה לאימוץ רב בארה"ב, וגם נותנים לכך סיבה:
If the tests are about “this or that fact,” then it is not surprising that personalized learning, with its focus on competency-based learning of “this or that fact,” is seeing significant adoption in U.S. schools.
ואז הם מוסיפים:
Personalized learning does increase test scores!
מה שהם אינם מציינים הוא שחלק נכבד מאד מפיתוח התקשוב החינוכי היום מתמקד באותה "התאמה אישית".

סולוואי ונוריס מבקרים את הלמידה המותאמת אישית. כמו רבים אחרים הם רואים בו סירוס של הלמידה האישית ("personal learning") שבה ללומד האוטונומיה לכוון את עצמו למה שמעניין ומושך אותו ללמוד. הם דוגלים בפדגוגיה של חקירה, ובעיניהם השימוש בטלפונים ניידים משוכללים אישיים יכול לקדם את הלמידה הזאת. אין לי ויכוח עם הגישה החינוכית הזאת. הם רוצים שהתקשוב ישמש קרש קפיצה לאימוץ התפיסה הזאת, ורואים בכלים אישיים ניידים האמצעי התקשובי המתאים לקדם אותה. אבל עם כל הכבוד לשני אנשי אקדמיה בעלי ותק רב במאבק הזה, אני חש שלאחרונה הם קצת מתרשלים בביקורת שלהם.

יתכן שהשאלה של "העדר אימוץ" או "העדר השפעה" היא רק עניין של ניסוח, אבל אני חש שחוסר הדיוק כאן מבטא בעיה רצינית יותר. הרי עלינו להודות שהיום זה איננו ענין של מחסומים לאימוץ. במערכות חינוך רבות התקשוב כבר אומץ באופן די מאסיבי, כולל השימוש במכשירים ניידים. קשה כבר לטעון שהסיבה להעדר ההשפעה היא שלא אימצו את התקשוב. נדמה לי שאין מנוס מלהסיק שהתקשוב החינוכי כבר איננו משרת את המטרות של סולוואי ושל נוריס. אבל במקום להכיר בעובדה המצערת הזאת הם דבקים באמירה שיש חסימות תרבותיות שמונעות את חדירת התקשוב לתוך החינוך. אולי זה משאיר להם פתח לתקווה, אבל נדמה לי שהיה עדיף להכיר בעובדה שהתקשוב אכן אומץ – רק לא בדרך שבה הם ייחלו.

התלמידים בין הפטיש והסדן

לפני כשבוע הבלוג של MindCET של המרכז לטכנולוגיה חינוכית פרסם מאמרון של אלעד גבירץ שפורסם כמה ימים לפני-כן בבלוג שלו. אינני מכיר את גבירץ, וזאת היתה ההכרות הראשונה שלי עם הבלוג שלו. אני מתרשם שהוא עוסק בנושאים מעניינים, אם כי לא מספיק קרובים לנושאים שמעסיקים אותי כך שאעקוב אחריו. אם המאמרון הזה היה מתפרסם רק בבלוג של גבירץ אני בכלל לא הייתי מגיע אליו, ובוודאי לא היתה לי סיבה להגיב. ההתייחסות שלי כאן קשורה לכך שהמאמרון מופיע בבלוג של MindCET, ומפני שאני מעריך את הגישה החינוכית של MindCET נדמה לי שיש טעם לשאול למה הם ראו לנכון לפרסם אותו.

במאמרון גבירץ מדווח על הנסיון של אחד משלושה בתי הספר שמשתתפים בפיילוט של משרד החינוך לחלק מחשבי Chromebook לתלמידים. (במאמרונים קודמים בבלוג שלו גבירץ כותב שהוא רכש Chromebook לעצמו, ואני מניח שההתעניינות שלו בשימוש במחשבים האלה בבתי הספר קשורה להחלטת הרכישה הזאת.) ההכרות של גבירץ עם השימוש במחשבי Chromebook בכיתה היא כנראה דרך סרטון YouTube בן שש דקות בו שלושה תלמידי כיתה ה' בבית ספר במחוז צפון מספרים על הנסיון (החיובי) שלהם עם המחשבים האלה. אני מוכן להאמין לתלמידים שהם מרוצים מהניסוי, אם כי אני מתקשה לזהות מה שונה במה שהם מספרים מדיווחים מבתי ספר שחילקו מחשבים ניידים אחרים, או טבלטים, לתלמידים. גבירץ מתרשם מאד מהעובדה שמערכת ההפעלה נמצאת "בענן", אבל כאשר התלמידים מספרים שהם מגיעים בקלות דרך ה-drive של גוגל לקבצים שעליהם הם עובדים, ספק אם חסכון הזמן הוא משמעותי לעומת מחשבים אחרים. ילדה אחת מספרת שכל חומרי הלמידה נמצאים במקום אחד ו-"הכל דיגיטאלי", וילד אחר מספר ש-"אפילו שאתה בחו"ל או חולה …" הכל נגיש. אפשר אולי להבין את התלהבות התלמידים, אבל מאמירות די סתמיות כאלה קשה להבין כיצד גבירץ מגיע להצהרה שלו לגבי המחשבים האלה (שמופיעה בכותרת המאמרון) שהמחשב יחד עם מערכת ההפעלה מצביעים על:

השאיפות של גוגל לשנות את עתיד ילדיכם
אין ספק שלגוגל יש שאיפות, אבל לא ברור שהשאיפות האלו הן לשינוי עתיד הילדים. כמו-כן, מהסרטון קשה להתרשם שהעתיד הזה באמת משתנה.

דווקא ב-15 השניות הראשונות של הסרטון, לפני הראיון עם שלושה התלמידים שמדווחים על השימוש במכשירים האלה, אנחנו רואים כיתה שבה התלמידים יושבים בשורות, כל אחד מול המחשב השלו, בצורה שמשקפת את העבר הרבה יותר מאשר את העתיד. כמו-כן, בראיון עם שלושה התלמידים הם מספרים על כך שכל המחברות שלהם, והספרים הדיגיטאליים שאיתם הם לומדים, נמצאים בענן בצורה נגישה, ושוב הרושם הוא שיש כאן מחשב חדיש, אבל הוראה ישנה. אם יש כאן משהו ששונה מבעבר הוא כנראה ב-"חוויה", וגבירץ רואה בזה דבר חיובי וחשוב:

המשתמשים מקבלים חוויה דומה למה שהם מחזיקים בו כל הזמן – הסמארטפון שלהם. גוגל מצמצמת את הפערים בין החוויה של הסמארטפון לבין החוויה של מחשב שולחני. הכל פשוט יותר.
הוא טוען שמי שיצליח ליצור את חוויית השימוש הטובה ביותר (והדומה יותר לשימוש באפליקציות בסמרטפון) ירוויח.

הרושם החזק ביותר שמתקבל מהקריאה במאמרון של גבירץ (ומהצפייה בסרטון) איננו שגוגל משנה את עתיד הילדים, אלא שיש קרב ענקים שמתחוללת על גבם של הילדים האלה. בחלק האחרון של המאמרון שלו גבירץ עורך השוואה בין ה-Chromebook לבין טבלט ה-Surface של מיקרוסופט. ההשוואה פחות חשובה מאשר עצם התחרות. גבירץ צודק כאשר הוא כותב:

על הגב של הקטנים שלכם מתחוללת אחת המלחמות הגדולות בין מיקרוסופט לבין גוגל על שוק ההשכלה (בתי ספר עד אוניברסיטאות).
אבל משום מה הוא איננו מסיק את המסקנה המתבקשת שכאשר אחד הענקים האלה ינצח, מי שיפסיד לא יהיה רק החברה האחרת, אלא החינוך והתלמידים.

לקראת סיום הכנת המאמרון הזה נתקלתי בקישור למאמרון של גיל גרטל באתר "שיחה מקומית" בפורטל מס"ע. גרטל כן מודע לכך שקרב הענקים בין גוגל ומיקרוסופט, וחברות אחרות, הוא על השליטה בשוק אדיר, ולא על דרכים טובות יותר ללמוד. גרטל מדגיש שלא פעם המחשות על גבי המסך מטעות, ושהגישה הפתוחה לעוד ועוד מידע איננה בהכרח אומרת שלומדים יותר טוב. דבריו של גרטל אינם חדשים. אינני כותב זאת כביקורת (הרי במקרה הטוב גם בבלוג הזה יש מעט מאד "חדש"). אינני מסכים עם כל טענותיו, אבל במיוחד היום חשוב שדבריו יישמעו. הרי אחרי שהתקשוב חדר באופן די מאסיבי לתוך הכיתה עלינו להודות שהמחשב בפני עצמו איננו יכול לחולל שינוי משמעותי בלמידה. ללא קשר להסכמה או לאי-הסכמה עם דעתו של גרטל על המחשב בכיתה, קשה להתווכח עם הפיסקה המסכמת שלו:

התקשוב אינו תרומה של עולם ההיי-טק למערכת החינוך, אלא להפך – מערכת החינוך תורמת מיליוני שקלים ליזמים ולמשווקים של תעשיית ההיי-טק, שמוכרים לנו הבטחות מופרכות על למידה וחינוך. את הכסף משלמים ההורים. את המחיר משלמים הילדים.
נדמה לי שגבירץ מתקשה להבין זאת. הוא יודע שמתנהל קרב בין ענקים על שוק החינוך, אבל במקרה הטוב הוא מתעניין בו מן הצד, ובמקרה הפחות טוב הוא בוחר צד. אבל אין לי טענות כלפיו מפני שאינני יודע אם הוא בכלל מתיימר לעסוק בחינוך. לעומת זאת, אני כן בא בטענות כלפי אנשי MindCET שללא ספק מכירים היטב את קרב הענקים המתנהל על גבם של התלמידים אך משום מה מעדיפים לבחון מי מבין היריבים עדיף במקום לבחור בצד התלמידים והלמידה.

המומחיות כנראה כבר איננה מה שהיתה פעם

מי צריך להתעניין ב-Horizon Report שהמהדורה להשכלה גבוהה לשנת 2015 שלו התפרסמה בתחילת החודש? הדוח הזה מופיע כבר 12 שנה (יש גם מהדורות ל-K12 ולמוזיאונים אבל אלה חדשות יותר, ועדיין לא הופיעו לשנה הזאת) ובשנים קודמות הוא עורר עניין רב. אבל אני מתרשם שהשנה, ואולי כבר מספר שנים, העניין הזה די נמוג.

מאפיין די בולט של רבים שעוסקים בתקשוב החינוכי הוא הרצון לזהות את "הדבר הגדול הבא" (ועדיף, כמובן, לפני שאחרים עושים זאת). דוח Horizon מנסה לזהות, בטווחים בין שנה לחמש שנים, אילו מגמות טכנולוגיות ישפיעו על החינוך. אבל לא ברור לשם מה תחזית כזאת נחוצה. ספק אם מורים בכיתות יכולים להרוויח מעיון בדוח. הם הרי עסוקים ביום-יום שלהם, ובמקרה הטוב הם מאמצים טכנולוגיות שכבר מגיעות למימוש. לא נראה לי שיהיה להם יעיל לעקוב אחר תחזיות של עתידנים כדי לגלות מה ישפיע על התחום בעוד שנה או חמש שנים. יתכן שיזמים שרוצים לחדור לתחום החינוך ירצו לעיין בתחזית עתידית כדי שהם יוכלו לבדוק אם מישהו אחר כבר עולה על הרעיון שלהם, אבל יזמים מוצלחים ירצו לצעוד לפני המחנה, ובמקום לקרוא על מגמות הם ינסו להיות אלה שיוצרים אותן. מי נשאר? אנשי מנהל ופיקוח כן עשויים להתעניין בתחזיות האלו על מנת לתכנן את הרכישות שלהם, להחליט אם כדאי להוציא כסף היום על הרעיונות המבטיחים הנוכחיים, או אולי לחכות לטכנולוגיות שנכון להיום אינן ישימות אבל נחשבות למבטיחות בעוד כמה שנים.

כזכור, מהתגובות, או מהעדר התגובות (נכון לעכשיו) לדוח, נדמה לי שהשנה אין בו התעניינות רבה. אולי אני בודק את הבלוגים הלא נכונים, אבל משנה לשנה מספר ההתייחסויות שאני פוגש בבלוגוספירה החינוכית הולכת וקטנה. האם זה סימן שאפילו אנשי המנהל ואנשי הפיקוח כבר אינם צמאים לדעת מה יש בדוח? מגמות רבות צצות בחינוך, ובוודאי אין זה מזיק שקבוצה של מומחים ינסו לעשות בהן סדר. אבל יותר ויותר המגמות שמציינים בדוח נראות כאלה שגם מי שקורא את העיתון בצורה קצת יותר מעמיקה מאשר רופפת יכול לזהות. אולי היום כבר לא צריכים "מומחים".

השנה דוח Horizon מוסר לנו שתוך שנה או פחות שתי מגמות יגיעו למימוש – BYOD והכיתה ההפוכה. שתי המגמות האלו זוכות לכותרות בעיתונות באופן תדיר כך שהיה צפוי למצוא אותן בדוח. אבל רצוי לשים לב שהכיתה ההפוכה זכתה לאותו מעמד גם בשנה הקודמת, כך שאולי היינו צריכים לצפות שבמקום שהיא תהיה "מגמה", השנה היא כבר תמומש. בצורה דומה, BYOD נמצא בחדשות כבר מספר שנים. בהשכלה הגבוהה מעטים הם הסטודנטים שמגיעים לשיעורים בלי מחשב נייד או סמרטפון. בנוסף, זאת אמנם הפעם הראשונה שהוא מופיע בדוח להשכלה הגבוהה, אבל הוא מופיע כמגמה לטווח קצר בדוח של K12 לשנת 2014, ולכן תמוה שרק עכשיו מחברי הדוח מציינים שהוא עשוי להשפיע על ההשכלה הגבוהה.

אודרי ווטרס מבקרת את הדוח על כך שהוא תמיד נמצא עם המבט לעתיד. אפשר, כמובן, להבין שבדיוק זאת כוונתו – הרי שם הדוח הוא Horizon, אופק. אבל אם אנחנו אמורים להתייחס לדוח כמהימן חשוב שנוכל לבחון אם תחזיותיו הקודמות התממשו. אבל עם בכל דוח חדש אין סקירה על התחזיות משנים קודמות, קשה לנו לבדוק עד כמה הדוח חזה נכון את העתיד לקרות. ווטרס כותבת שמתסכל אותה שהדוח:

does not revisit previous year’s predictions, and as such does not really explain how or why the trends suddenly appear and disappear and reappear. Every report release always has me going back to previous years’ editions to see for myself what’s changed.
עבור ווטרס יש כאן עדות לראייה הא-היסטורית של התקשוב החינוכי. היא בוודאי צודקת, ונדמה לי שהיא אפילו זהירה מדי בביקורת שלה. הרי אם היה קשה להביט לאחור כדי לבדוק את מהימנות התחזיות הקודמות אפשר היה להיות סלחניים, אבל קל מאד לעשות זאת. לכן נדמה לי שעלינו להסיק שעורכי הדוח אינם רוצים לערוך את הבדיקה הזאת. עם זאת, אינני חושב שזה מפני שהם חוששים לגלות (או לחשוף) שלעתים קרובות התחזיות לא התממשו. הסיבה קשורה לכך שהתקשוב החינוכי רואה את עצמו כתחום שבאופן תדיר ממציא את עצמו מחדש, ובעצם, אין זה ב-DNA שלו להביט לאחור.

הביקורת של סטיבן דאונס דומה. הוא כן בודק את התחזיות מהדוחות של חמש השנים האחרונות. מהבדיקה הזאת הוא מוצא שרק בתחום אחד (learning analytics) אפשר להגיד שהדוח דייק, ואילו עבור תחומים אחרים הוא פספס, או פשוט פרץ לתוך דלת פתוחה ו-"חזה" דברים שכבר היו ברורים לכל. הוא כותב:

So what does it tell us about the methodology? Mostly, that it sways in the breeze. It's strongly influenced by the popular press and marketing campaigns. It's not based on a deep knowledge [of] significant technology developments, but rather focuses on surface-level chatter and opinion.
המסקנה שדאונס מסיק קשורה למתודולוגיה של הדוח, אבל גם אם המסקנה שלו מוצדקת, אני חושש שהיא איננה נוגעת בשורש הבעיה. הדוח די מדייק במגמות שהן מובנות מאליהן, ומפספס בסוגיות שהן מורכבות יותר. מתברר שלטווח הקצר איננו זקוקים למומחים כדי לזהות מגמות הקשורות לטכנולוגיות בחינוך. אם זאת, דווקא לא היה מזיק אם היו לנו מספר מומחים שהיו מסוגלים לראות מעבר לצפוי והשטחי. אבל לא ברור לי שיש לזה ביקוש. אנחנו כנראה מבינים שמאופיו של האופק תמיד להתרחק מאיתנו, ואם איננו מגיעים אליו, אנחנו גם לא צריכים לבדוק אם צדקנו בתחזיות. הרי תמיד יהיה "הדבר הגדול הבא" נוסף טיפה מעבר לו.

זה מזכיר לי את קבוצות הדיון

אי-שם בהיסטוריה הקדומה של האינטרנט בחינוך, קבוצות דיון נראו לרבים ככלי חינוכי חשוב. אפשר היה להבין למה. בין היתר, קבוצות הדיון הגמישו את מגבלות הזמן והמקום של הכיתה המסורתית. פתאום דיון בכיתה כבר לא היה צריך להסתיים עם הצלצול. אפשר היה להמשיך אותו גם בשעות הערב, מהבית. לאלה מאיתנו שייחלו לחוויה לימודית עשירה ואותנטית יותר, ושסברו שהלמידה איננה מתרחשת רק בכיתה, קבוצות הדיון היו צעד בכיוון הנכון. היה, כמובן, גם צד בעייתי יותר. הרי בשיעור הפרונטלי הרגיל שבו המורה ביקש לקיים דיון רוב התלמידים ידעו שאם הם יושבים בשקט ועושים פרצופים הרומזים שהם טיפה מתעניינים במתרחש הם יוכלו להתחמק מהבעת דעה. לדאבונם הם גילו שבקבוצות הדיון הם נדרשו לכתוב כמה משפטים במקום להיות לגמרי פסיביים. זאת ועוד: גם המורה, במקום להקשיב לקומץ דוברים ולסיים את העניין, נדרש להקדיש את הערב ה-"פנוי" שלו לקריאת הגיגיהם של תלמידים שכתבו את מה שהם כתבו רק כדי לצאת ידי חובה, ואפילו להגיב להם.

קשה לקבוע מתי העומס המכביד הזה גבר על היתרונות שבמתן יכולת ההבעה לכל תלמיד, אבל בשלב מסויים הפופולאריות של קבוצות דיון בסביבה החינוכית דעכה. הפורום הפך בעיקר לאמצעי שדרכו ניתן למסור שיעורי בית למורה (בדרך כלל כקובץ מצורף). יתכן שהמערכת גילתה שהיא לא עד כדי כך מעוניינת במה שכל תלמיד רוצה להגיד. סביר להניח שאותו הדבר קרה עם הבלוגים שפרחו מאד לפני כעשור. אולי גם כאן המערכת הבינה שאם מעודדים תלמידים לכתוב לבלוג מישהו גם יצטרך לקרוא את מה שהם כותבים, ולמי יש זמן לכל הקריאה הזאת.

ההרהור הזה התעורר בעקבות מאמרון בבלוג של קתי דייווידסון מתחילת החודש. במאמרון דייווידסון מצטטת קטע מתוך ראיון עם סמואל דלייני, אחד מסופרי המדע הבדיוני החשובים של הדורות האחרונים. הקטע לקוח מתוך סרט על דלייני שהופק בשנת 2007. דלייני חובש כובעים רבים, וביניהם של מרצה באוניברסיטה. בקטע המצוטט הוא מסביר למה בדיון בכיתה הוא דורש מכל הנוכחים להצביע כדי לקבל את רשות הדיבור, גם אם הם אינם "יודעים את התשובה":

Don’t you realize that every time you don’t answer a question, you’re learning something? You’re learning how to make do with what you got, and you’re learning how not to ask for a raise…you’re learning how to take it. That’s not good! That’s not good! So, from now on, whenever I ask a question, everybody’s got to put their hand up. I don’t care whether you know the answer or not. You have to put your hand up…I’m going to call on you and if you don’t know the answer, I want you to say nice and clear: I don’t know the answer to that, Professor Delany, but I would like to hear what that person has to say. And we’ll pass it on. And so this is what we started doing. And I said, whenever I ask a question, everybody put their hand up. I don’t care whether you know or not…You need to teach people they are important enough to say what they have to say.
לעתים קרובות מדי תלמידים בכיתה "לומדים" שהם אינם חשובים, שאף אחד איננו מעוניין במה שיש להם להגיד. בדרישה שלו שכל אחד יצביע דלייני נלחם נגד המצב הזה. הוא מבקש לגרום לסטודנטים להאמין בערך העצמי שלהם. אולי אני מגזים, אבל נדמה לי שהמטרה הזאת היתה בבסיס של השימוש בקבוצות דיון בתחילת הדרך, וגם בבלוגים, בחינוך. בזמנו נהגנו לציין שלא פעם תלמיד שלא מצליח להתבטא במסגרת של שיעור פנים אל פנים מסוגל לתרום רבות לכיתה שלו באמצעות הרשת, וכך גם לזכות בהערכה של עמיתיו.

אני חושש שהתפתחותם של "ספרים דיגיטאליים", של "עצמי למידה" למיניהם, וכמובן גם של כלים לאיסוף נתונים וניתוחם, האפילה על ההתייחסות אל כלים דיגיטאליים כאמצעים להעצמת תחושת המסוגלות של התלמיד. דבריו של דלייני מזכירים לנו שמעבר ליכולתם של כלים דיגיטאליים להנגיש מידע או להמחיש תופעה, בתשתיתם הם יכולים "ללמד" תלמידים שיש ערך וחשיבות במה שיש להם להביע.

ביטוי לערך הזה אפשר למצוא בהנחיות שכותב פול מונהיימר, מורה בחטיבת ביניים בבית ספר במדינת אורגון, לתלמידיו בעניין הבלוג השיתופי של הכיתה שלהם. מנהיימר כותב:

When I say my hopes for the blog are high, I mean that I want our WorCult Blog to be a space where you get to 'show off'. You are all great thinkers and I want that to be obvious to anyone around the web that finds their way to our blog. Our blog is a public showcase for the learning we are doing in this unique project-based class.
תלמידים שאינם מצביעים מפגינים את העדר תחושת המסוגלות של עצמם. כאשר הם כן מצביעים – בדיון בכיתה, בקבוצת דיון, בבלוג – הם מגלים שיש להם מה להגיד, גם אם הם לא היו מודעים לזה קודם.

בשלב מסויים צריכים לבחור צד

אני מרבה (גם כאן) לתאר את קהילת התקשוב בחינוך כקואליציה המורכבת ממספר אוכלוסיות. יש אנשי חינוך שמבקשים לאמץ כלים דיגיטאליים כדי לקדם את ההוראה ואת הלמידה; יש אנשי מנהל שרואים בתקשוב אמצעי טוב להשיג ציונים טובים יותר במבחנים (וגם להראות שהם צועדים עם הזמן); ויש אנשי עסקים שרואים בחינוך קרקע בטולה ליזמות שלהם, שוק אדיר שמחכה שיחלבו אותו. על אף העובדה שהגופים האלה אינם רואים עין בעין בנושאים חינוכיים יסודיים ביותר, הם יכלו לפעול יחד סביב קידום השימוש במחשבים בכיתות מפני שהכנסת כלים דיגיטאליים לתוך הכיתה שירתה את המטרות השונות של כולם. אבל לאחרונה, במידה רבה מפני שבאופן כללי המטרה הבסיסית הזאת הושגה, הקואליציה הזאת מתרופפת. היום מרכיביה השונים מתקשים לעבוד יחד. מאמרון חדש של קרל פיש, איש חינוך שפועל כבר שנים רבות לקידום התקשוב בבתי הספר, נותן עדות טובה לכך. המאמרון של פיש מראה עד כמה עמוק הקרע בין השותפים השונים של הקואליציה הזאת.

פיש כותב שעוד בשנת 1999 במחוז שבו הוא עובד במדינת קולורדו התחילו לדבר ברצינות על מחשב נייד לכל תלמיד. באותה תקופה העלויות היו גבוהות מדי והתשתיות לא היו מספיק מפותחות, אבל הוא מוסיף שעם השנים:

more and more folks were convinced that laptops would not only be helpful for students, but essential to their learning process
ועל אף העובדה שיותר ויותר אנשים השתכנעו, תכניות של 1:1 לא יצאו לדרך עד שנת 2012. באותה שנה המחוז שלו אימץ תכנית של BYOD והשלימה אותה עם חלוקת מחשבים לתלמידים שמשפחותיהם לא יכלו לממן רכישת מחשב. פיש מדווח שהיום כ-70% מהתלמידים מגיעים לבית הספר עם מחשבים משלהם, ושני שנתונים שלמים כבר משתתפים בפרויקט. הוא מוסיף שלפני שבועיים בית הספר בו הוא מלמד התחיל לקבל את הראשונים מתוך כמעט 1000 Chromebooks שהמחוז מחלק. פיש מסביר:
These weren't purchased because we've finally decided that laptops are important enough instructionally for our students to provide them, we're receiving them due to mandated state testing. Because both the PARCC and the CMAS tests are taken via computer, and because we can't sufficiently lock down the netbooks we had previously, the district decided to replace them with Chromebooks – and, of course, we had to add significantly more in order to test all of our students. After sixteen years of not being willing to spend money to support our students instructionally, we are willing (actually, forced) to spend money to support testing. Our Superintendent told us in a faculty meeting that district-wide more than $1 million dollars was being spent to purchase Chromebooks.
פיש מבין שאם המטרה היא מחשב לכל תלמיד לא רצוי להתלונן. הרי אפילו אם הסיבה לחלוקת המחשבים איננה "חינוכית", לא כל יום מתכוננים למבחן, ולכן אפשר יהיה להשתמש במחשבים שמקבלים גם לצרכים שהם לימודיים יותר. ובכל זאת:
I still think it's important to note the priorities of our national and state leaders, and what actually makes school districts spend money they otherwise wouldn't.
ההחלטה הנוכחית להשקיע ברכישת מחשבים משקפת את סדר העדיפויות של קברניטי החינוך במדינה של פיש. היא עדות לכך שלארי קובן צדק כאשר לפני שנה וחצי הוא כתב שהסיבות שבגללן בעבר רכשו מחשבים לבתי הספר (סיבות שלפי קובן לא הוכיחו את עצמן) הוחלפו בסיבות חדשות (ציטטתי כאן מהמאמרון של קובן גם כאשר הוא פרסם אותו):
The best (and most recent) gift to the hardware and software industry has been the Common Core standards and assessments. At a time of fiscal retrenchment in school districts across the country when schools are being closed and teachers are let go, many districts have found the funds to go on shopping sprees to get ready for the Common Core.

And here is the point that I want to make. The old reasons for buying technology have been shunted aside for a sparkling new one.

כזכור, במשך שנים רבות פיש היה בין התומכים הבולטים ברכישת מחשבים והכנסתם לתוך הכיתה. אבל עכשיו הוא חש שסדר העדיפויות שלו שונה מזה של חבריו לקואליציית התקשוב החינוכי. הרי אם הסיבה שבגללה המחשבים נחוצים היא כדי להכין תלמידים למבחנים, מבחינתו אפשר לוותר על הרכישה ולהשתמש בכסף בדרכים יעילות יותר:
Since we have so many of our own students bringing their own devices, much of this $1 million will end up sitting most of the time in carts, unused (once we've rolled out Connected Learners to all four grades). So I wonder what else we could've spent $1 million on? I'm sure we could all come up with lots of ideas, but here's one pretty simple one: let's hire more teachers.
לפי החישובים של פיש, אותם מיליון דולר יכולים לממן משרות של 18 מורים (המשכורת הממוצעת של מורה בחטיבת הביניים בארה"ב היא כ-$56000). הוא מעלה מספר אפשרויות של כיצד מחוז היה יכול לנצל 18 מורים נוספים. ברור לו שלא משנה כיצד המורים ינוצלו בבתי הספר, ההשפעה של יותר מורים על חייהם של התלמידים תהיה גדולה יותר מאשר ההשפעה של מחשבים חדשים שישרתו את מערך המבחנים.

וכך קורה שמורה שבמשך שנים פעל לרכישת יותר מחשבים לכיתות מוצא את עצמו מתנגד למהלך הזה כאשר הוא סוף-סוף מתבצע. הקואליציה של התקשוב החינוכי כנראה באמת מתפרקת, וזה קורה מפני שכאשר המחשבים מגיעים לכיתות ההבדלים בתפיסות החינוכיות מתחדדים עד שכבר אי אפשר להתעלם מהם. פיש נאלץ לבחור בין הטכנולוגיה לבין החינוך, וברור לו במה הוא בוחר.

אולי ידענו זאת, ובכל זאת …

חודש שלם עבר מאז שפרסמתי כאן מאמרון. אין טעם לגייס שוב את אותם ההסברים ו/או התירוצים שכבר מניתי בעבר. הסיבות שבגללן הכתיבה לבלוג נדחקה הצידה הפעם אינן חדשות, ולמען האמת, הן אינן חשובות. אפשר, לפחות, להתנחם בכך שבוודאי השתיקה הממושכת הזאת לא הורגשה אצל אף אחד. ובכל זאת עלי לציין שהפגרה הארוכה הזאת מהכתיבה הגיעה בזמן לא מתאים היות ובמהלך החודש הזה נתקלתי במספר נושאים שהיו ראויים להתייחסות. בלב כבד אני נאלץ לדלג על התייחסות לרבים מאלה, אבל על לפחות אחד אינני רוצה לוותר.

במאמרון שהתפרסם בתחילת השנה מיכאל פלדסטין הגיב להרהור של דייב קורמיה (בבלוג שלו) בנוגע לכשלון של מערכת ההשכלה הגבוהה לעורר בבוגריה את התשוקה ללמוד. פלדסטין ציטט את קורמיה שבצורה מאד חדה הגדיר את הבעיה:

We have not built an education system that encourages people to be engaged. The system is not designed to do it. It’s designed to get people to a ‘standard of knowing.’ Knowing a thing, in the sense of being able to repeat it back or demonstrate it, has no direct relationship to ‘engagement’.
לפי קורמיה, ואנשי החינוך רבים בוודאי יסכימו איתו, כולנו שוכחים את מרבית ה-"מידע" שאנחנו קולטים במהלך שנות הלימודים שלנו. לכן, המטרה של מערכת חינוכית איננה צריכה להיות הקניית עוד ועוד מידע, אלא לעורר את הרצון לדעת, להגביר את המעורבות של הלומד בתהליך הלמידה. לזה פלדסטין מוסיף:
Too bad we can’t demonstrate, statistically, that people who are passionate about learning are better workers. It’s a shame that we don’t have good data linking being excited about learning, being a high-performer in your job, and being a happy, fulfilled and economically well-off person. If we had that, we could largely resolve the tension between improving learning and improving education.
הבעיה שפלדסטין מציג איננה חדשה. היא בוודאי מוכרת לכל איש חינוך ששוב ושוב חש תסכול כאשר הוא נדרש "להעביר חומר" במקום לגרות סקרנות. מערכות ההשכלה של היום מקשרות בין הידע שנרכש לבין ההצלחה בשוק העבודה, ופלדסטין מבכה על כך שאיננו יכולים להצביע על קשר בין התלהבות מהלמידה לבין הצלחה בעובדה. צריכים להודות שהתלונה של פלדסטין איננה חדשה. היא אפילו די נדושה. אם זה היה כל מה שהוא כתב לא היתה לי סיבה להתייחס למאמרון שלו כאן, ובוודאי לא באיחור של חודש. אבל בהמשך לאותה פיסקה פלדסטין מדגיש שלו יכולנו להראות שלמעורבות והתלהבות בלמידה יש יתרון כלכלי למשלם המיסים, היה סיכוי לשכנע שכדאי להשקיע בהן. הוא כותב:
It’s a tragedy that we don’t have proof of that link.
ואז הוא מוסיף:
Oh, wait.
בהמשך פלדסטין מדווח על סידרה של סקרים שנערכה על ידי חברת גאלופ (חינם, אבל דורש רישום) שבחנו את הקשר בין wellbeing – תחושה של אושר – לבין התפוקה במקומות עבודה. מתברר שאנשים שהם בעלי גישה חיובית כלפי הלמידה הם גם יעילים יותר בתפקידים שלהם בעבודה. אחרי שהוא סוקר את המרכיבים השונים של wellbeing, ובוחן כיצד אלה קשורים לתקופת הלימודים, פלדסטין מסכם:
If you buy Gallup’s chain of argument and evidence this, in turn, suggests that being a hippy-dippy earthy-crunchy touchy-feely constructivy-connectivy commie pinko guide on the side will produce more productive workers and a more robust economy (not to mention healthier, happier human beings who get sick less and therefore keep healthcare costs lower) than being a hard-bitten Taylorite-Skinnerite practical this-is-the-real-world-kid type career coach. It turns out that pursuing your dreams is a more economically productive strategy, for you and your country, than pursuing your career. It turns out that learning a passion to learn is more important for your practical success than learning any particular facts or skills.
בעצם, אנחנו עדים כאן לאימות הטענה שהשכלה כללית במדעי הרוח, השכלה שמרחיבה את האופקים ומעוררת עניין בעולם שסובב אותנו, נמצאת בבסיס להצלחה בעבודה ובחיים. זאת איננה, כמובן, קביעה חדשה, אם כי בימינו מעטים מעיזים לבטא אותה. אבל הפעם, בעקבות הסקרים של חברת גאלופ, לפלדסטין יש הנתונים להוכיח את זה. לעתים קרובות מדי מגייסים נתונים סטטיסטיים על מנת להעמיד אותנו מול העובדות הקשות של החיים, ואילו הפעם הנתונים הם לצד גישה הומניסטית להשכלה.

אולי עבור אלה מאיתנו שההשכלה היא האמצעי לפיתוח האזרח והאדם הראוי אין שום דבר כאן שיפתיע. אבל פלדסטין מראה שאפילו עבור אלה שרואים במערכת החינוך אמצעי לפיתוח עובדים מסורים ההשכלה הכללית, ועידוד התשוקה ללמוד, הם לטובתם.

ויש גם היבט טכנולוגי לדבריו של פלדסטין. הוא מדגיש שהערך המרכזי של טכנולוגיות דיגיטאליות בתהליך הלמידה נמצא ביכולת של הכלים האלה לעזור ללומדים לחוש את המסוגלות העצמית שלהם. הוא מדגיש שכלים שמאפשרים ללומדים להתקדם מבלי שיתביישו בדברים שאינם יודעים הם תרומה משמעותית לשיפור הלמידה. עם זאת, הוא איננו מעמיד את הטכנולוגיה במרכז – לא לכשלון המערכת החינוכית ולא להצלחתה:

The core problem with our education system isn't the technology or even the companies. It’s how we deform teaching and learning in the name of accountability in education. Corporate interests amplify this problem greatly because they sell to it, thus reinforcing it. But they are not where the problem begins. It begins when we say, “Yes, of course we want the students to love to learn, but we need to cover the material.”
מדבריו של פלדסטין, ומהנתונים שהוא מביא, משתמע שכאשר התקשוב מגויס להכשרת הלומד לאינטרסים של שוק העבודה התוצאה היא לעתים קרובות הפוכה – אדם שאיננו מצליח במקום העבודה שלו, וגם פחות מאושר. סביר להניח שאלה דברים שכל איש חינוך חש באופן אינטואיטיבי, אבל טוב לגלות שיש להם גם עיגון בנתונים.

המילים מילות שינוי, אבל הידיים …

התחלתי לכתוב את המאמרון הזה לפני בערך שלושה שבועות. אי שם במהלך הכתיבה טיפה איבדתי את הפואנטה. ידעתי שמשהו מרגיז אותי, ובגלל זה, כמו במקרים רבים אחרים, החלטתי לכתוב. אבל היה לי קשה להצביע על מה בדיוק הפריע לי. בנוסף, תוך כדי הנסיון להכין את המאמרון הזה מספר נושאים אחרים שנראו לי ראויים להתייחסות מהירה דחקו את המאמרון הזה הצידה. כמובן שלא נורא אם מתחילים לכתוב משהו ומגיעים למסקנה שמפני שלא יודעים כיצד לסיימו פשוט עוזבים אותו – הרי ממילא חלק מרכזי של הכתיבה לבלוג הוא הנסיון להבהיר את המחשבות שלנו לעצמנו, ואם כמה פיסקאות מגיעות למגירה בלבד, לא קרה שום אסון. אבל אחרי שהשלמתי עם זה שמה שהתחלתי לכתוב מיועד רק למגירה קראתי מאמרון אחר שחידד עבורי למה חשבתי שחשוב לכתוב אותו, וגרם לי לנסות להשלים אותו. וכך אני מנסה לעשות עכשיו.

אמיתה מאד מקובלת גורסת שהתקשוב מחולל שינוי מהותי בחינוך. אפילו הספקנים מוכנים להודות שהעשייה החינוכית נמצאת היום בתקופה של שינוי מואץ, ובמידה רבה זה בזכות הדיגיטאליות. עם שינויים שמתרחשים בכל כך הרבה חזיתות – קורסי MOOC, הכיתה ההפוכה, BYOD, למידה ניידת, big data, ועוד – קשה לקבוע מהיכן תגיע ההשפעה המרכזית. אולי זה איננו משנה, אבל אם רוצים להשפיע, רצוי לדעת איפה הכי כדאי ללחוץ, ולכן יש טעם לזהות את הנקודה החשובה ביותר. אבל אולי יש דרך פשוטה יותר – פשוט ללכת על כל החזיתות או לירות לכל הכיוונים. כך עושה כתבה שהתפרסמה בחודש דצמבר באתר District Administration.

הכתבה יחסית קצרה – בסך הכל 1000 מילים. אבל בנפח המצומצם הזה הקורא זוכה לסקירת בזק על כמעט כל דבר שהיה, או יהיה, במודה במרחב החינוכי. אין בה, לפחות לא באופן מוצהר, סגידה לטכנולוגיה. כדי שלא נחשוד שהתקשוב הוא זה שמחולל שינוי, בפתיחת הכתבה מזכירים לנו שהגישה החינוכית, או במקרה הזה, "תיאוריות חדשות" בתחום ההוראה והלמידה, היא שמובילה את השינוי:

Some exciting advancements are on the horizon for classrooms in 2015. While they sound technical, the biggest changes aren't going to be driven by an app, a computer program or a new kind of tablet – they will come from new theories about how to engage both students and teachers in the classroom.
רגע. מותר לעצור לרגע ולתהות – על מה הוא מתלונן? הרי אם היו זונחים את התיאוריות ומעלים על נס את הטכנולוגיה, הוא (זאת אומרת, אני) בוודאי היה מגיב בציניות ששוב חושבים שהכלים יחוללו את השינוי. ואם כך, למה הוא מתלונן כאשר דווקא כן מציבים את התיאוריה במרכז? האם הוא (זאת אומרת, אני) לא יכול להגיד מילה טובה על שום דבר?

תוך כדי הכתיבה אני מודה שעצרתי את עצמי מספר פעמים ושאלתי את השאלה הזאת. מה מפריע לו (זאת אומרת, לי) כל כך בכתבה הזאת? ולבסוף, נדמה לי שמצאתי את התשובה. לפעמים השלם גדול מסך חלקיו, אבל לפעמים הוא גם קטן מהם. ובמקרה הזה, נדמה לי שכך המצב. כך קורה שמהצהרה כללית שהטכנולוגיות של היום יכולות לקדם למידה המותאמת לכל תלמיד, אנחנו פתאום פוגשים טענה גורפת שבכיתה של 25 תלמידים שבה לכל תלמיד מחשב נייד, כל תלמיד יוכל להיות עסוק במשימה שונה. ולא רק זה, אלא שיום הלימודים יוכל לגלוש מעבר לשעות בית הספר:

Online and blended learning opportunities, flipped classrooms and instructional videos will allow teachers to work with students on a more individual basis, Soule says. That will be especially true in schools with 1-to-1 or BYOD programs. In a class of 25 students with 25 laptops, every student can be working on a different task, Seltz says.

Such technologies will also make the classroom more of a 24/7 experience in 2015 and beyond, Soule predicts. This will make it easier for students to collaborate on group projects from home and also to take digital courses – like AP or elective classes –that they don’t have time for in their regular schedule.

כל זה טוב ויפה (שימו לב שעכשיו תלמידים ישתפו פעולה בהכנת פרויקטים מהבית לא מפני שאלה מעוררים בהם חשק ללמוד אלא כי אין זמן עבורם ביום הלימודים הרגיל), אבל ספק רב שבמסגרת הדרישות של מערכות החינוך של היום בתי הספר יאפשרו לכל תלמידיהם לעסוק במשימות אישיות. זאת ועוד: אפילו אם אנחנו אמורים להתייחס ברצינות לגלישת יום הלימודים לתוך שעות הפנאי של התלמיד ולראות בגלישה הזאת דבר חיובי, בכל זאת נצטרך להכיר בכך שה-"גלישה" הזאת באה בסתירה לגישה של עידוד העיסוק במשימות אישיות שעליה הצהירו רגע לפני כן. הרי הגיוני לחשוב שהאפשרות לעסוק במגוון משימות שונות חייבת להכיל גם את האפשרות לעסוק בדברים שאינם קשורים ישירות לבית הספר. אבל נדמה לי שהבעיה כאן איננה בתפיסה חינוכית זאת או אחרת, אלא פשוט בגיבוב של אוסף של קלישאות לתוך כתבה קצרה.

אנחנו פוגשים את התופעה הזאת לכל אורך הכתבה. במספר פיסקאות שעוסקות בהכוונת הלמידה על ידי התלמידים עצמם אנחנו לומדים שלפעמים יצירת ההכוונה העצמית היא מלאכה פשוטה שבסך הכל דורשת:

explaining to them why they have to learn what they’re learning
אבל מסבירים לנו גם שהיא יכולה להיות מורכבת יותר ומחייבת שהתלמיד יפעל בשיתוף עם המורה כדי לעצב את הלמידה שלו (עוד קלישאה נהדרת). והנה, מיד אחרי תיאור של קשת האפשרויות הזאת מגישים לנו דוגמה מהשטח:
Students identifying and tracking their own strengths and weaknesses is also gaining ground in schools, Soule says. She recently met a Washington, D.C., second grader who was updating her learning profile on an iPad, and was able to point to her goals for the day and update her progress – instead of leaving the task to the teacher.
את המשמעות המעשית של עדכון עצמי של דיוקן הלמידה של תלמידה בכיתה ב' (בעזרת מכשיר iPad!) משאירים לדמיון הפורה של הקורא.

כצפוי, לא מפקירים את מקומם של הנתונים במהפכה החינוכית המתחוללת, אם כי כאן אנחנו פוגשים הבחנה מעניינת. מוסרים לנו שעד היום עסקו ב-"data-driven instruction", אבל היום המינוח הזה כבר פסה (ממש: "forget about data-driven instruction") כי אנחנו כבר עוברים ל-"data-informed instruction". מה ההבדל?:

With data-informed instruction, teachers use data not to just look at what is wrong, but how and why it’s wrong. Then they use that information not as a basis for what subjects to teach more of, but for what to teach differently.
אם מההסבר הזה אנחנו אמורים להבין שעד היום מורים "השתמשו" בנתונים רק על מנת לזהות מה לא בסדר, ולא על מנת לתקן משהו, מצב החינוך עוד יותר עגום מאשר תיארנו אפילו בתחזיות העגומות ביותר.

בקיצור, יש כאן כתבה עמוסה בקלישאות שבסופו של דבר מצליחה רק לשכנע שמרוב שינויים מהפכניים העתיד של החינוך כנראה ייראה די דומה למה שהוא היום, מלבד זה שאולי אנשי תדמית יעבדו שעות נוספות לנסות לשכנע אותנו אחרת. יותר מאשר כתבה כזאת משכנעת אותנו שצפויים לנו שינויים משמעותיים בדרכי ההוראה והלמידה, היא מזכירה לנו שבאופן די תדיר תחזיות אפוקליפטיות בנוגע לשינויים בחינוך מכזיבות.

בסוף השנה האזרחית לארי קובן פרסם תחזית אחרת בבלוג שלו. קובן סוקר רבים מאותם השינויים המוזכרים בכתבה ב-District Administration כדי לנסות לחזות כיצד ייראה בית הספר בעוד עשר שנים. ואחרי שהוא מונה את אלה הוא כותב:

With all of the above occurring, one would think that by 2025, age-graded schools and the familiar teaching and learning that occurs today in K-12 and universities would have exited the rear door. Not so.
קובן איננו טוען שהכנסת טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך הכיתה, או הפיכתה, או כל שינוי אחר, לא ישפיעו על החינוך. אבל הוא טוען שההיסטוריה מלמדת שבמקרה הטוב כל אלה יובילו רק לשינויים זעירים והדרגתיים. גם אם היא הרבה פחות מלהיבה מהמסקנות של הכתבה ב-District Administration, המסקנה שלו הרבה יותר משכנעת:
None of these incremental changes herald the disappearance of K-12 age-graded public schools or the dominant patterns of teacher-centered instruction.
כפי שציינתי בתחילת המאמרון הזה, היה לי קשה להצביע על מה שכל כך הפריע לי בכתבה שתצדיק תגובה ביקורתית שאורכו בערך כמו הכתבה עצמה. העמדת הכתבה הזאת מול התחזית השקולה יותר של לארי קובן חידדה עבורי את הבעיה. אני הרי נוטה להסכים עם התחזית של קובן, אפילו אם הלב מבקש ללכת עם תחזית שרואה השפעה גדולה, ומהירה, יותר של התקשוב על החינוך. לכן לכאורה היתה סיבה לשאוב עידוד מהכתבה ב-District Administration, כתבה שהצביעה על שינויים משמעותיים שמתחוללים בחינוך, הן בזכות התקשוב והן בזכות התפתחותן של תפיסות חינוכיות שונות מהמקובל. אבל כאשר כתבה כזאת מתבססת על אוסף קלישאות נדושות היא מרחיקה את השינוי יותר מאשר היא מקרבת אותו. קובן צודק לא רק מפני שההיסטוריה מלמדת ששינויים בחינוך מתרחשים די באיטיות, אלא מפני שאלה שרוצים לקדם את השינויים מנסים למכור לנו סחורה משומשת בעטיפה נוצצת, ואחרי שנים של אכזבות כבר קשה למצוא קונים.

הוראה מבוססת נתונים – אז … ועוד יותר היום

השבוע לארי קובן פרסם גירסה מעודכנת של מאמרון שהתפרסם בבלוג שלו לפני שלוש וחצי שנים. המאמרון המקורי, שלפי קובן הוא הנצפה ביותר בכל הזמנים בבלוג שלו (מעל 28,000 צפיות), עוסק בהוראה מבוססת נתונים. הוא מציין שהעדכון נעשה כדי להוסיף התייחסות למחקרים שלא נכללו במאמרון המקורי, אם כי בעיון בשני המאמרונים מצאתי התייחסות רק למחקר אחד נוסף, ומעבר לזה, המאמרון החדש כמעט זהה לקודמו. ואם כך המצב, יש טעם לשאול מה הביא את קובן לפרסם את המאמרון הזה שוב. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שהתשובה קשורה להתייחסות הכללית השוררת היום כלפי הנתונים בחינוך. אם לפני שלוש וחצי שנים התפתחויות ביכולות התקשוב התחילו לאפשר אגירת נתונים על הלמידה של תלמידים ובדרך הזאת להשפיע על הנעשה בבית הספר, היום אותם נתונים תופסים מקום מרכזי מאד בהערכות הנערכות בבתי הספר, ומקומם הולך וגדל מיום ליום.

עוד במאמרון המקורי קובן כותב על כך שבארה"ב יש אובססיה כלפי הציונים במבחנים הסטנדרטיים. הוא מתאר את ההוראה מבוססת נתונים כתוספת לאובססיה הזאת, ומסביר שעבור קברניטי החינוך הנתונים הם:

a way of making teaching less subjective, more objective, less experience-based, more scientific. Ultimately, a reform that will make teaching systematic and effective.
אכן, מה שלפני שלוש וחצי שנים אפשר היה לזהות כמגמה כבר הופכת היום למגיפה. ההתרשמות של המורה כבר איננה המדד החשוב, ובמקומה נמצא הנתון (ה-datum) שהוא לכאורה אובייקטיבי ו-"מדעי".

קובן מדגיש שמורים תמיד עסקו באיסוף נתונים על תלמידיהם על מנת להעריך את למידתם, ואת ההוראה של עצמם. הוא כותב שהם אספו את הנתונים האלה באמצעות תצפיות על התלמידים, מדיונים בכיתה, וגם באמצעות מבחנים. בעזרת הכלים האלה, והנסיון המצטבר שלהם, הם ידעו לגוון ולשנות את השיעורים שלהם ולהתאים אותם לצרכי התלמידים. הוא מציין שבשנות ה-90 של המאה הקודמת בארה"ב, במיוחד עם הדרישות של חוק No Child Left Behind, הדגש על מדידה מדוייקת, והדרישה למדד אחיד, גברו, עד שהיום הנתונים, במיוחד ממבחנים על גבי מבחנים, מציפים את בתי הספר. קובן מקשר למחקרים שרומזים שעל אף הנתונים הרבים שנאספים, הקשר של אלה לשיפור בהישגים של התלמידים הוא קלוש. ובכל זאת, הוא כותב:

Yet policymakers assume that micro- or macro-decisions driven by data will improve student achievement just like those productivity increases and profits major corporations accrue from using data to make decisions.
הוא מסיק שההנחה שהוראה המבוססת על הנתונים הנאספים משפרת תוצאות של תלמידים במבחנים איננה אלא הנחה, ובוודאי לא עובדה.

אבל כזכור, קובן פרסם את המאמרון המקורי שהציג את הטיעונים האלה לפני שלוש וחצי שנים, והוא איננו מסביר למה הוא ראה לנכון לפרסם אותו שוב עכשיו. קובן הוא היסטוריון של רפורמות בחינוך (ולעתים קרובות, הכשלון של רפורמות בחינוך), ועל אף העובדה שהוא איננו שולל את התקשוב הוא מרבה להביע ספקות כלפי ההבטחות הגדולות שחסידי התקשוב החינוכי משמיעים. על פי רוב גישתו לשינויים שקולה (ולטעמי אפילו שקולה מדי) ועל אף הנטייה שלו לתפיסות קונסטרוקטיביסטיות, הוא מסוגל למצוא ערך במגוון רחב של שיטות הוראה. הוא מרבה להביע אימון ביכולת של המורה לזהות את הצרכים של הכיתה שלו. אולי אני טועה, אבל אני חש שההחלטה שלו לפרסם שוב את המאמרון הזה נובעת מהחשש שהתקשוב של היום מאפשר קפיצה משמעותית ביכולת איסוף הנתונים על תלמידי בתי הספר, כך שההוראה מבוססת הנתונים תגבר על שיקול הדעת והנסיון המקצועי של המורה בקבלת החלטות חינוכיות. אם זה אכן נכון, הפרסום החוזר של המאמרון שלו הוא בעצם אזהרה של אדם מאד מתון. ואם לארי קובן המתון חש צורך להזהיר בפני התגברות ההוראה מבוססת הנתונים, זאת סיבה טובה מאד לתחושה של חרדה אצלי.

מה? התקשוב שוב משבש את הטבע?

אתמול (23.12.2014) באתר NRG כתבה קצרה המוסרת לנו שקריאה במכשירי טבלט לפני השינה יכולה לשבש את השינה בלילה התפרסמה. מדובר בממצא מעניין, ואולי גם מדאיג, אם כי לשון כותרת הכתבה מסירה את ה-"אולי" כדי לעורר חשש עוד יותר גדול:

הכתבה סוקרת מחקר שהתפרסמה לאחרונה. קובץ PDF של המחקר זמין באתר האינטרנט של Proceedings of the National Academy of Sciences, ושם אנחנו למדים שהמאמר של החוקרים שמתאר את המחקר שלהם קיבל אישור לפרסום לפני חודש, ב-26 לנובמבר. מספר כתבות באנגלית אודות המחקר התפרסמו יום לפני הכתבה ב-NRG. הכתבה ב-Washington Post מדווחת שהמחקר התפרסמה ביום שני השבוע, שהוא כנראה אותו יום של פרסום הכתבה. מהמהירות הזאת בפרסום הידיעה אנחנו כנראה יכולים להסיק שאם יש ידיעות אודות הדיגיטאליות שעשויות להדאיג אותנו, תוך ימים ספורים הם יגיעו לכותרות. אנחנו כנראה צמאים לידיעות המשכנעות אותנו שהחיים המודרניים מזיקים לבריאות. למרבה הצער, מדובר בדפוס מאד מוכר: בעבר כבר קראנו לא סתם שהדיגיטאליות משבשת את השינה שלנו, אלא גם (בין היתר) את הקשרים החברתיים שלנו, ואפילו את פעולות המוח.

מאמר המחקר עצמו בהחלט מעניין, אם כי אינני מתיימר להבין כל מה שמתואר בכל שבעה הדפים שלו (ארבעה הראשונים דנים בדרכים השונות שבהן האור שמכשירי הטבלט פולטים יכול להשפיע על השינה, ושלושה האחרונים מפרטים את תנאיי המחקר). נדמה לי שהסיכום שמובא בכתבה ב-NRG די ממצה:

בניסוי שנמשך כשבועיים, מספר מתנדבים התבקשו לקרוא מאייפד ארבע שעות לפני השינה במשך חמישה לילות ברציפות, בעוד שקבוצת הביקורת התבקשה לקרוא ספרים מודפסים עם אור עמום. לאחר שבוע, שתי הקבוצות החליפו ביניהן את מטלת הקריאה.

צוות המחקר מצא באלה שהשתמשו במכשירים האלקטרוניים רמות נמוכות של מלטונין – "הורמון החושך" שנוטה לגדול בערב וגורם לישנוניות. לקבוצה זו לקח זמן רב יותר להירדם וחבריה בילו פחות זמן בשנת חלום, הנחשבת כשינה עמוקה. יתר על כן, מי שהשתמש במכשירים האלקטרונים דווח בבוקר שלמחרת על עייפות, גם לאחר שינה בת שמונה שעות.

אז יש סיבה לדאגה: בגלל האור שהם פולטים, הקריאה לפני השינה באמצעות מכשירים דיגיטאליים יכול להשפיע לרעה על איכות השינה שלנו. עם זאת, יש טעם לציין שכאשר מדווחים על "מספר מתנדבים" מדובר בסך הכל ב-12 אנשים. אכן, לא פעם ממצאים חשובים ראשוניים נחשפים במחקרים שממדיהם מאד מצומצמים, אבל בכל זאת נדמה לי שמ-12 נבדקים (שנבדקו במהלך חמישה ימים של קריאה במכשירים אלקטרוניים וחמישה ימים של קריאה בספרים מודפסים) קשה להסיק משהו גורף על שיבוש השינה. אינני יודע עד כמה החוקרים עצמם מסיקים מסקנה כזאת, אם כי הם כן טוענים שהנתונים שלהם מצביעים על השפעה ביולוגית מדאיגה. בכתבה ב-Washington Post דבריו של אחד החוקרים בהחלט רומזים על סכנה של ממש:
"We introduce these devices that have medical and biological effects without requiring any health studies on their impact … They don't have to go through any evaluation like a drug would, for safety and efficacy," Czeisler said. "I think it's time to rethink that."
אבל דווקא בנקודה הזאת אני מבקש להתמקד. הנחה בלתי-מעורערת ביסוד הדיון על ממצאי המחקר היא שבני אדם זקוקים לשמונה שעות שינה רצופות בלילה, ולכן צריכים להזהר ממצבים שפוגעים בזה. שמונה השעות האלו נתפסות כמצב טבעי, מצב שהאור המוקרן ממכשירי קריאה אלקטרוניים משבש. יתכן שאנחנו באמת זקוקים לשמונה שעות, אבל אין זה נכון להתייחס אליהן כ-"מצב טבעי". סטיבן ג'ונסון, בספרו How We Got to Now: Six Innovations That Made the Modern World שהתפרסם השנה, כותב על השפעת האור המלאכותי על דפוסי השינה של בני אדם. ג'ונסון מתאר את הלילות לפני אורות מלאכותיים חזקים, וכותב על דפוסי השינה של אותה תקופה:
Those nights were so oppressive that scientists now believe our sleep patterns were radically different in the ages before ubiquitous night lighting. In 2001, the historian Roger Ekirch published a remarkable study that drew upon hundreds of diaries and instructional manuals to convincingly argue that humans had historically divided their long nights into two distinct sleep periods…. Ekirch documents the way the ideal of a single, eight-hour block of continuous sleep was constructed by nineteenth-century customs, an adaptation to a dramatic change in the lighting environment of human settlements. Like all adaptations, its benefits carried inevitable costs: the middle-of-the-night insomnia that plagues millions of people around the world is not, technically speaking, a disorder, but rather the body’s natural sleep rhythms asserting themselves over the prescriptions of nineteenth-century convention….

The flicker of the tallow candle had not been strong enough to transform our sleep patterns. To make a cultural change that momentous, you needed the steady bright glow of nineteenth-century lighting. (עמ' 200-201)

אכן, המאמר של אקריך מרתק (וארוך). התיזה הבסיסית – שהתפיסה התרבותית של היום ששמונה שעות רצופות של שינה בלילה התפתחה רק עם התפתחותם של אמצעי תאורה טובים – אולי איננה זוכה לפרסום נרחב, אבל היא בכל זאת מוכרת. כתבות ב-BBC ובניו יורק טיימס, שניהם מ-2012, למשל, שסקרו מחקרים חדשים על דפוסי שינה (שמצאו שבתנאים נטולי רמזים תרבותיים נבדקים ישנו ארבע שעות והתעוררו לתקופה של כשעתיים ושוב ישנו ארבע שעות) הזכירו את הסברה של אקריך שלפני עידן האורות המלאכותיים החזקים שינה של לילה לא היתה רציפה אלא מחולקת לשתי תקופות עם תקופה של ערנות ביניהן. הכתבה ב-BBC מצטט "פסיכולוג שינה" שהכריז:
For most of evolution we slept a certain way…. Waking up during the night is part of normal human physiology.
אבל בשלב הזה הגיוני לשאול "אז מה"? מה זה משנה שפעם התעוררו לתקופה ארוכה במהלך הלילה ואילו היום אנחנו מגדירים שינה של לילה כתקופה רציפה? יד על הלב, אינני בטוח שבאמת משנה, ובוודאי לא אטען שמצב אחד "טבעי" והאחר "מלאכותי". ובדיוק כאן נמצאת הבעיה. חשוב שלא נתייחס לדפוס השינה הרווח של היום כדפוס "טבעי" שמשתבש בגלל הדיגיטאליות (במקרה הזה, על ידי מכשירי קריאה אלקטרוניים פולטי אור).

אולי לפני 150 שנה היה צורך לערוך מחקרים על ההשפעה על השינה של אורות חזקים שהאירו את הלילה, כמו שהחוקר המצוטט למעלה מציע לערוך עבור מכשירי קריאה אלקטרוניים היום. ואם היינו מגלים אז שלאורות האלו השפעה (שלילית, כמובן) על השינה שלנו, האם היה עלינו לוותר עליהם? אינני דוגל באימוץ כל התפתחות טכנולוגית חדשה מפני שהיא חדשה, אבל אל לנו לחשוב שמה שמוכר לנו היום הוא גם "טבעי" ולשפוט כל דבר חדש על פיו. אם נתייחס להרגלי השינה שלנו כמשתנים בהתאם לתנאים שבני האדם יוצרים לעצמם, אנחנו אפילו עשויים לשאול את עצמנו אם אולי ה-"שיבוש" שהתגלה במחקר הנוכחי עוד יוביל אותנו להרגלי שינה חדשים, ואולי מתאימים יותר לחיים שלנו. גם אם נגלה שהשינוי הזה איננו לטובה, כדאי לנו להשתחרר מהגישה שרואים את מה שקיים היום כטבעי או נצחי. זה יאפשר לנו לבחון את הטכנולוגיות החדשות שלנו בצורה הרבה יותר מפוקחת.