מהבלוג אל הבוידם … ובחזרה

אולי אני טועה, אבל מחיפוש שערכתי במאמרונים בבלוג הזה, מצאתי, די להפתעתי, שהפעם האחרונה שניצלתי את הסביבה הזאת כדי למסור על פרסום של משהו שכתבתי במסגרת הכתיבה שלי באנגלית – The Boidem – היה לפני תשעה חודשים. חשבתי שאני עושה זאת בתדירות גבוהה יותר.

אבל האמת היא שאני מרשה לעצמי לשלב בין המסגרות האלו רק כאשר משהו שמתפרסם בבוידם קשור באופן די ברור לעניינים חינוכיים, וכנראה שבמשך תשעה החודשים האחרונים לא חשתי שהיה קשר כזה. הפעם, יש.

מעניין גם שקרש הקפיצה למהדורה החדשה של הבוידם הוא מאמרון שאליו התייחסתי גם כאן. ההתייחסות הרחבה יותר לנושא הבשיל אצלי במשך החודשיים האחרונים, עד שהרגשתי שהוא מוכן לפרסום בבוידם.

כך יוצא שמהדורה מס' 140 של הבוידם, שהעליתי לאתר שלו לפני כמה ימים, איננה עוסקת באופן ישיר בחינוך, אבל יש בה כמה השתמעויות חשובות למורים ולתלמידים, ונדמה לי שיש הצדקה להודיע עליה כאן. הרי שאלות בנוגע להעתקה ולהדבקה מעסיקות אנשי חינוך רבים, והשאלה אם עדיף לקשר לחומרים קיימים במקום ליצור משהו בכוחות עצמנו היא בעצם פן נוסף של תרבות ההעתקה/הדבקה. ואי-לכך, אני מוצא טעם להודיע על:

Inventing Wheels in Cyberspace

Column No. 140 of the Boidem

בו אני מנסה לבחון מה עדיף –

להשתמש בחומרים מוכנים מהרשת, או להכין כאלה בעצמנו

לא אצטט את עצמי כאן, אבל כל מי שמעוניין לקרוא כמובן מוזמן.

מייחלים ל-"משעמם"

לפני שבועיים קליי שירקי דיווח בבלוג שלו על הופעת הספר החדש שלו (לפני שבוע ציינתי כאן שאני מאד מעוניין לקרוא אותו). במאמרון שבו הוא הודיע על הופעת הספר הוא כתב:
It is also post-utopian (I assume that the coming changes are both good and bad) and written from the point of view I have adopted from my students, namely that the internet is now boring, and the key question is what we are going to do with it.
המשפט הזה תפס אותי, ומיד העתקתי ושמרתי אותו. דרושה מנה גדולה של העזה, שלא לדבר על תבונה, לציין שהיום האינטרנט כבר משעמם – ובהמשך להסביר שדווקא השעמום הזה הוא אשר עושה אותו לכל כך מעניין וחשוב. אבל למרות שהעתקתי את המשפט, לא ידעתי מה לעשות איתו. לא היה לי ברור איך הוא צריך לבוא לביטוי בסביבה החינוכית. היום, טום הופמן, בבלוג שלו, עזר לי להבין.

הופמן, שיש לו כבר עותק של הספר, מצטט קטע (אינני יודע מאיזה דף) שהוא בעצם הרחבה של ההערה הקצרה של שירקי בבלוג שלו:

Communication tools don't get socially interesting until they get technologically boring. The invention of a tool doesn't create change; it has to have been around long enough that most of society is using it. It's when a technology becomes normal, then ubiquitous, and finally so pervasive as to be invisible, that the really profound changes happen, and for young people today, our new social tools have passed normal and are heading to ubiquitous, and invisible is coming.
הופמן מסביר שהמשמעות של "משעמם" בסביבה החינוכית היא מצב שבו המורים, התלמידים, ובתי הספר פשוט מוצפים בכמה שיותר מחשבים זולים שיאפשרו לכולם להתייחס אל הטכנולוגיה כמובנת מאליה:
The problem is, this cuts against the conventional wisdom about how to do computing in schools, which is to have an ambitious, expensive program front loaded with professional development, aiming to meet short term goals. I've long argued that we would be better off aiming for inexpensive, sustainable, ubiquitous computing that is sufficiently cheap that it doesn't carry significant short-term performance pressures.
הוא מדגיש:
A teacher must feel that the computers are here, they work, and they aren't going away, ever. EVER.
יכול להיות שיש כאן הגזמה. הרי קשה להשתחרר מההרגשה שבלי הדרכה נאותה, בלי תוכניות התערבות, בלי הציוד החדיש ביותר שיאפשר לנו ליישם את התוכניות הראוותניות ביותר, אי אפשר להטמיע את המחשב ואת האינטרנט לתוך המערכת החינוכית. אבל ככל שנסתכל על הציוד הזה כמשהו חדשני ועתידני, במקום פשוט להכיר בעובדה שהוא כאן ושצריכים להשתמש בו כל יום, כחלק אינטגראלי מכל שיעור ונושא, לא נגיע למצב הרצוי באמת של "משעמם", מצב שבו נוכל לגלות את היכולות האמיתיות של הטכנולוגיה.

האם בהכרח בסדר עולה?

ג'ף אוטכט, ב-TechLearning Blog, כותב שהוא מנסה למצוא אמות מידה שבאמצעותן ניתן להעריך את השימוש בטכנולוגיות בכיתה. הוא מסביר שלעתים קרובות מידי הוא פוגש מנהלים שההכרות שלהם עם טכנולוגיות כל כך דלה שהם נוטים להתלהב ממראות מרשימים מבלי לבחון אם באמת מתרחשת למידה:
In the past, I have had administrators tell me “I walked into the teacher’s room and all the students were on laptops.” As though just the site of students working on laptops meant they were engaged in the learning process.

I have been trying to wrap my head around a simple way for administrators to evaluate the use of technology in the classroom.

אוטכט מציע מסגרת די פשוטה בעזרתה ניתן לסווג שימושים שונים בטכנולוגיות. המסגרת מורכבת מארבע הבחנות המנוסחות כשאלות:
  1. Is the technology being used “Just because it’s there”?
  2. Is the technology allowing the teacher/students to do Old things in Old ways?
  3. Is the technology allowing the teacher/students to do Old things in New ways?
  4. Is the technology creating new and different learning experiences for the students?
הבחנות האלו די הגיוניות, אם כי אין בהן הרבה חדש. נדמה לי שמאז שהמחשב והאינטרנט התחילו לחדור לתוך הכיתה השאלות האלו נשאלו. אבל חשוב להדגיש נקודה נוספת: הרוב מאיתנו שדוגלים בשילוב הטכנולוגיה לתוך תהליך הלמידה מקבלים כמובן מאליו שהשאלות של אוטכט מבטאות דרגות רצויות של שימוש, כאשר השאיפה שלנו היא תמיד להגיע לרמה הרביעית.

אני מודה, מבחינתי השאיפה היא אכן להגיע למצב שבו הטכנולוגיה מנוצלת בכיתה על מנת ליצור חוויות למידה חדשות שלא יכולנו ליצור בלעדיה. אבל גישה כזאת, נכונה ככל שתהיה, יכולה להטות אותנו משאלה בסיסית יותר – האם מתרחשת למידה. גם אם אנחנו רודפים אחרי החדש, אין שום פסול בשימוש בטכנולוגיות חדשות על מנת ללמוד "דברים ישנים בדרכים ישנות". יש לא מעט "דברים ישנים" שכדאי ללמוד.

לשם ההגינות, חשוב לציין שאוטכט עצמו מודע לכך. הוא כותב:

I am not advocating that every lesson should use technology or that every lesson should try to answer “New things in New ways”. However, it is good to know just how the technology is being used.
ובכל זאת, העמדת השאלות כאילו בסדר עולה רומזת שיש כאן מדרג מוצהר של ערך. אפילו אם אנחנו אכן חושבים שכך המצב (ושוב, אני מודה שאני בדרך כלל חושב כך) רצוי לזכור שלמידה מתרחשת במישורים רבים, ולא כל שימוש בטכנולוגיה צריך להיות לשם למידה "חדשה".

סימן מעודד

בדרך כלל אני מעדיף לא לדווח כאן על הדרכות שבהן אני מעורב. אין לי הסבר לכך, מעבר לתחושה שקצת אנונימיות בחוג כל כך קטן כמו העוסקים באינטרנט בחינוך בארץ לא יכולה להזיק. אם אני קורא משהו שמתפרסם בבלוג, אז הוא כבר זכה בפומביות ואין סיבה לא להתייחס אליו. אבל לא נוח לי עם פרסום של פעילות שלא קיבלה את האישור של המשתתפים בה.

וכל זה כהקדמה לכך שהפעם אני מבקש לחרוג מההרגל שלי, ולדווח בקצרה על מפגש עם קבוצה של מדריכים באחד המחוזות לפני שבוע. התבקשתי להציג באותו מפגש את השימוש ב-Google Docs. למרות שאני מתלהב (אולי אפילו יותר מדי) מהאפשרויות שתמלילן שיתופי על הרשת פותחות לפנינו, היססתי להקדיש פגישה שלמה לכלי הזה. חששתי שנעסוק בטכניקה, במקום במהות.

ההתחלה כמעט הצדיקה את החששות. הרי כדי להתחיל לעבוד על מסמך משותף צריכים להכיר את הסביבה, ומדובר במספר שלבים שאינם מסובכים אבל בכל זאת יכולים קצת להרתיע. בנוסף, בשעתיים של השתלמות קל מדי "לשחק" עם הכלי שלומדים, במקום לבחון את השימושים החינוכיים שאולי גלומים בו.

לשמחתי הכיוון של הפעילות שלנו היה חינוכי למדי. כמובן שתחילה בדקנו את הסביבה על עצמנו (זה לא רק הגיוני – זה הכרחי) והמשתלמים פתחו קבצים והזמינו משתתפים אחרים להצטרף לעבודה עליהם. וכמובן שהיה מרתק לראות על צג המחשב את שמו של כל משתתף חדש שהצטרף לעבודה על מסמך. אבל מהר מאד השאלות שנשאלו נעשו חינוכיות. שאלות כמו: באילו תנאים אפשר ו/או רצוי להשתמש באפשרות של תמלילנות שיתופית. המשתלמים העלו אפשרויות רבות – החל משיעורי בית של קבוצה קטנה של תלמידים, דרך הכנת מסמך "אני מאמין" של בית ספר, בו כמה שיותר מורים תורמים חלק. עוד יותר מעודד היתה השאלה מתי פעילות על מסמך משותף עדיפה על דיון שמתנהל בקבוצת דיון, ואילו מתי קבוצת דיון יכול להשיג תוצאה טובה יותר.

לא פעם אנחנו מסתנוורים מהחדש, ובסביבה המתוקשבת, כל יום יש חדש. קל להתלהב מכלי כמו Google Docs, ולראות אותו יותר כמשחק מאשר כלי שיכול, אם נשתמש בו בתבונה, לשרת צרכים חינוכיים אמיתיים. לא תמיד קל לדעת היכן המשחק מסתיים, והשימוש הנבון מתחיל (וללא ספק, בלי לאפשר את המשחק, קשה גם להבחין ביכולות). ההצלחה איננה מובטחת. לא פעם החשיפה לכלי שבעיני מעניין ביותר גורמת רק לפיהוק של שעמום. לכן, תענוג היה לעבוד עם קבוצה של מדריכים שהיו מוכנים לשחק, אבל לא הסתפקו במשחק, אלא גם ניסו לבחון מה באמת אפשר לעשות עם הכלי.

מילים גבוהות … וגם גרעין של אמת

אולי זה לא מוצדק. אולי זה פשוט הנטייה שלי לראות את החור יותר מאשר את הבייגלה. סטיב הרגדון פרסם מאמרון ארוך השבוע – Web 2.0 Is the Future of Education – הזוכה לתגובות נלהבות, ומשום מה, אני מתקשה להתלהב כמו שעשו, כנראה, רוב קוראיו. (הרגדון פרסם את המאמרון לא רק בבלוג האישי שלו, אלא גם ב-TechLearning Blog, ובשני אלה, ובמקומות רבים בבלוגוספירה החינוכית, השבחים רבים.)

יכול להיות שאני מתקשה להתלהב דווקא מפני שאני מסכים עם רוב מה שהרגדון כותב. אישית, אני זקוק פחות להצהרות שיעוררו את הרצון לעמוד דום ולהצדיע, ויותר לביקורת שמנפצת מוסכמות. בנוסף, כאשר הדברים נכתבים על ידי מישהו שכבר כתב דברים דומים פעמים רבות בעבר, קשה לא לשאול מה השתנה שגורם לו לעשות זאת שוב. קשה לא להרגיש שיש כאן דוגמה של שכנוע עצמי – שהרגדון כותב על מנת לחזק את השורות. אישית, אינני מקבל את הרושם שדבריו מכילים משהו חדש שיגרום לאלה שעדיין לא משוכנים להתגייס לשורות אוהדי ה-Web 2.0 בחינוך.

קשה להתווכח עם הלהט של הרגדון. הוא כותב:

I believe that the read/write Web, or what we are calling Web 2.0, will culturally, socially, intellectually, and politically have a greater impact than the advent of the printing press. I believe that we cannot even begin to imagine the changes that are going to take place as the two-way nature of the Internet begins to flower, and that even those of us who have spent time imagining this future will be astounded by what happens.
ובהמשך הוא מונה עשר מגמות של ה-Web 2.0 שלדעתו ישפיעו בצורה מכרעת על החינוך. כפי שכבר רמזתי, אני דווקא מסכים עם הרבה מהתחזיות שלו (ואני מודה שגם לי יש נטייה להתלהב יתר על המידה מהפוטנציאל של כלי Web 2.0 בחינוך), אבל נדמה לי שבמקום שדבריו מחדשים, הם פשוט חוזרים על נקודות שמזמן הפכו למוסכמות בקהילת ה-Web 2.0 בחינוך. הרשימה טובה, אבל נדמה לי שקראנו אותה כבר פעמים רבות.

ובכל זאת, נקודה אחת גרמה לי להנהן נמרצות בראש. המגמה השנייה שעליה הרגדון כותב היא "A Tidal Wave of Information" – בוודאי לא משהו חדש. אבל בנוגע למגמה הזאת הוא מציין:

I will also say that on a personal level, when people ask me the answer to content overload, I tell them (counter-intuitively) that it is to produce more content. Because it is in the act of our becoming a creator that our relationship with content changes, and we become more engaged and more capable at the same time.
אם הרגשתי שלא היה הרבה שחידש או הלהיב במאמרון הארוך שלו, דווקא כאן מצאתי נקודה חשובה באמת. הרגדון מודה שהגישה הזאת – שהדרך להתמודד עם העובדה שאנחנו מוצפים במידע היא ליצור יותר מידע – היא תפיסה הנוגדת את ההגיון. אך עם זאת, אין ספק שיש בה יסוד בריא שנוגע במהות החינוך. בימינו, צרכן המידע הפסיבי איננו יכול להתמודד עם כמויות המידע שמציפות אותו. רק אם הוא יירטב ממש, אם הוא ישחה עם הזרם, הוא יוכל למצוא מה כדאי ומשמעותי לו, וכך גם הוא יוכל להפיק תועלת מהמידע הרב המציף אותו.

איך שדיון מתגלגל

אולי באופן טיפה פרדוקסאלי, המאמרון האחרון בבלוג של ויל ריצ'רדסון לא עורר אצלי רצון לכתוב כאן, אבל התגובות לאותו מאמרון כן עשו זאת. ריצ'רדסון כתב על סקירה של דייוויד ויינברגר על הרצאה של קליי שירקי בעקבות פרסום הספר החדש שלו. נדמה לי שמדובר בספר שכדאי מאד לקרוא, אבל כפי שציינתי, לא המאמרון הוא זה שגרם לי לרצות לכתוב.

במאמרון שלו, ריצ'רדסון ציטט את ויינברגר שכתב שסביבת ה-Web 2.0 מכניס אותנו לתוך "a publish-then-filter world". באמצעות האמירה הזאת ויינברגר ביקש לתאר מציאות שבה, להבדיל מעולם העיתונאות המסורתית שבו עורכים ידיעות לפני הפרסום, הפרסום קודם לסינון. בעולם הזה, יש צורך לפתח ולשכלל את מיומנות הסינון. יש כאן רעיון מעניין, אולי אפילו חשוב, אבל (שוב) לא הרגשתי שהוא עורר אצלי צורך, או רצון, לכתוב.

אבל ציטוט אמירתו של ויינברגר בבלוג של ריצ'רדסון גרר תגובות מאד מעניינות, בעיקר של דין שרסקי ושל גרי סטייגר.

סטייגר ביקש להבחין בין פרסום תוצרים "גמורים", תוצרים שעברו תהליך של עיבוד, של עידון, של גיבוש, לבין החשיבה בקול רם שאנחנו פוגשים, באופן מאד לגיטימי, בבלוגים של תלמידים:

There is a fundamental difference between brainstorming and publishing. We do our students a grave disservice if we lead them to believe that they are so precious that every thought they have or sentence they type is worthy of an audience. Kids are wonderful and it’s great that educators have the potential to network online, but unless a venue is specifically for the purposes of peer-editing or review, publishing should remain at the end of the creative process.
הוא הוסיף:
Rough drafts “published” online disrespect the audience the web so generously affords.
שרסקי הסכים. הוא הדגיש שמורים צריכים לעזור לתלמידים שלהם להבחין בין טיוטה לבין עבודה שבאמת מוכנה לפרסום:
it’s about helping adults, kids, everyone being able to distinguish, “in draft” work from “this is my best”.
במידה מסויימת, כתיבה בלוגית של תלמידים גורמת לטשטוש שהוא כמעט בלתי-נמנע. הבלוג, הרי, מיועד גם לטיוטות, וגם לפרסום. שרסקי, מוקדם יותר בדיון, אפילו מציע להעזר בתגים על מנת להבחין בין שני הייעודים האלה בכתיבה של תלמידים. כך, אם נדע מראש מה "טיוטה" ומה "גמור", לא נשפוט את ה-"חשיבה בקול רם" באותן אמות מידה שבהן נשפוט כתיבה שאמורה להיות גמורה ומלוטשת.

אינני בטוח שתגים כאלה נחוצים, אבל ברור לי שכן צריכים להיות ערים לסוגים השונים של כתיבה שאנחנו פוגשים בכתיבה בלוגית. תחת הכותרת הזאת אנחנו פוגשים סוגי כתיבה שונים, ונעשה לתלמידים שלנו שרות דוב אם לא נשכיל להבחין ביניהם – ולהתייחס לטיוטה כטיוטה, ולא כשיא הכתיבה המלוטשת הראויה לעיני העולם כולו.

היכן שכואב?

מריאן קאמפו, בבלוג Blended Learning, מפרסמת קטע של שיחה בין מספר אמהות צעירות שהיא שמעה תוך כדי נסיעה ברכבת התחתית של ניו יורק:
"…I don't take TV away from my kids for punishment when they do something wrong. I take away their nightly computer time, and their IM ing- -oh they live for IMing their friends- and for my oldest- I take away text messaging on her cell phone…. I don't take away TV because my kids dont watch TV at all…."
קאמפו כמעט איננה מוסיפה הערות, וכלל לא ברור אם יש כאן צורך לפרש. ברור שהכוונה של אותה אמא היא להעניש, ואם להעניש, אז היכן שזה כואב.

אינני זוכר אם אני, כילד, נענשתי על ידי שלילת הצפייה בטלוויזיה. סביר להניח שזה קרה, עם כי, יכול להיות שכאשר הייתי ילד הטלוויזיה עדיין לא הספיקה לחדור לתוך חיי הבית, ואיסור על צפייה בה לא נחשב לעונש כואב. והיום, אותו עונש כבר יצא מהאופנה.

מידי פעם אני מדווח כאן על סקרים חדשים של חברת PEW. אם לא ידענו זאת בלי הסקרים האלה, הם מראים בצורה ברורה שכמעט כל בני הנוער מחוברים לאינטרנט באופן תדיר. והנה, שיחת האמהות הזאת ממחישה, בצורה מאד משכנעת, שהאינטרנט, והתקשורת האינטרנטית, ממלאים מקום מרכזי של ממש בחיי בני הנוער של היום.

עוד מיומנות שלא נצטרך ללמד?

אינני יודע ממתי הוא שם, אבל בתוך הסימניות הרבות ששמרתי במהלך השנים מופיעה סימניה לדפי הדרכה לשימוש בעכבר מהספריה העירונית של העיר מייסה שבאריזונה. הדפים מאמנים את הקורא לזהות קישור, ולהקליק עליו באמצעות כפתור העכבר. השיעור הראשון מתחיל:
Here's how to begin using the mouse:

  1. Rest the heel of your hand on the table in front of the mouse.
  2. Place your thumb on one side and your ring and little finger on the other side.
  3. Use those fingers and your thumb to move the mouse around on the mouse pad.
  4. Move the mouse until the cursor is positioned on the underlined number one below.
נזכרתי בדפי ההדרכה האלה כאשר במהלך השבוע האחרון נתקלתי במספר התייחסויות למיומנות חיפוש מידע. תחילה, טארה קאלישיין דיווחה בבלוג שלה שהיא וקבוצת חברים לא זכרו את השם של מישהו, אבל גילו שתיאור כללי ביותר הספיק להם כדי למצוא את המידע המבוקש:
Recently at work we whiled away a coffee break discussing the controversy over writing famous people’s obituaries in advance. While we were having the discussion Anna Nicole Smith came up. Not her name; nobody could remember her name. We were totally stumped. We knew she had passed away shortly after her son, but that’s all we could remember.

Eventually someone went to Google and typed:

that woman who died after her son died

… and Anna Nicole Smith in a CNN story was the second result, and had her Wikipedia page on the first page of results.

I was rather surprised. After all, I do a lot of talking about how people should get as specific as possible. And while the query above presents a couple of facts, it was very generic.

קאלישיין פנתה לגוגל עם מספר "הגדרות" כלליות, ושוב ושוב היא קיבלה את המידע שהיא "רצתה".

בהמשך, אלן לווין דיווח על הנסיון המוצלח שלו למצוא פאב מסויים בקנדה, למרות שהוא איית את המילה "ויקטוריה" לגמרי לא נכון.

ולבסוף, קראתי תקציר של הרצאה של ביל גייטס באוניברסיטה של קרניגי-מלון. שם דווח ש:

In five years, Microsoft expects more Internet searches to be done through speech than through typing on a keyboard, Gates told about 1,200 students and faculty members Thursday at Carnegie Mellon University.
אינני בטוח שיש באמת חוט מקשר בין הדוגמאות האלה, אבל בכל זאת, הכיוון די ברור: אם פעם חשבנו שצריכים ללמד תלמידים להשתמש במנוע חיפוש – להראות להם היכן להקליד את מילת החיפוש, ואחרי-כן לעיין בתוצאות כדי לקבוע על איזו התוצאה להקליק – ספק אם יש צורך כזה היום. אם, באמצעות הגדרה כללית למדי, מנוע חיפוש כבר "יודע" מה אנחנו מחפשים, ואם מספיק לדבר לתוך מיקרופון כדי להגיד למנוע החיפוש מה אנחנו צריכים, אין טעם בשיעורים לרכישת "מיומנות" החיפוש.

אבל אם לא נצטרך ללמד תלמידים להקליק על עכבר או לערוך חיפוש, מה כן נלמד אותם?

כשהם יהיו מוכנים?

מילים רבות הוקדשו לסוגיה כיצד לעודד מורים לאמץ את המחשב ואת האינטרנט בעבודה המקצועית שלהם. יש, כמובן, השתלמויות רבות, ופרויקטים כמעט מכל סוג שמיועדים לשכנע את המורים שכדאי להם לשלב את הכלים האלה לתוך העבודה היום-יומית שלהם. אבל קשה לדעת מה עובד ומה לא, מה מצליח לזרז את התהליך ומה פשוט עושה רושם, אבל ביסודו של דבר לא משפיע מעבר לקצב ההתפתחות ה-"טבעי".

קלי כריסטופרסון, מורה קנדי, מעלה סברה מאד פשוטה, סברה שהוא מכנה The potty training theory of technology. הוא טוען שכמו הפעוט שמחליט לשבת על סיר מתי שהוא עצמו מוכן לעבור מהחיתול אל הסיר, ללא קשר לשכנועים, לשידולים או לתחנונים של הוריו, כך גם המורים יאמצו את המחשב ואת האינטרנט כאשר הם יהיו מוכנים לעשות זאת. לפי כריסטופרסון:

Learning to use the bathroom, a new and exciting piece of technology for a toddler, is somewhat like learning to use new technology of any kind but, especially, I think, technology in education. Really.
הנסיון מהשטח די משכנע שכריסטופרסון צודק. אולי אנחנו רוצים לזרז, אבל כל אחד מתקדם בקצב שלו. לכן, נדמה לי שבאופן טבעי יש נטייה לקבל את ה-"תיאוריה" הזאת. הבעיה היא שזה גם מתכון לבטלה, הזמנה פשוט לא לעשות דבר. הרי, אם מה שאנחנו, המטמיעים, עושים ממילא לא ישפיע, למה לנסות?

שרון פיטרס, עוד מורה קנדית, מגיבה למאמרון של כריסטופרסון:

The analogy holds together well for the most part, but it is that sense of necessity and critical mass that concerns me. Too many teachers are comfortable in their diapers or training pants to bother finding out where the bathrooms are. When whole schools of teachers are wearing diapers, where are they going to see teachers who are not only using the toilet but are handing out maps to where they are in the building?
במילים אחרות, פיטרס טוענת שאם כל המורים מסתפקים בחיתולים, הם לא יראו אף אחד שיושב על הסיר, ואם כך, הם לא ידעו שהאפשרות הזאת קיימת.

היא בוודאי צודקת, והמסקנה ברורה – אפילו אם ההשפעה שלנו עשוייה להיות קטנה, אנחנו בכל זאת צריכים להוות דוגמה. אולי לא עלינו לגמור את המלאכה, אבל אנחנו בוודאי לא בני חורין ליבטל ממנה.

מהו, בימינו, טקסט?

אני מודה. אני לא רק אוהב לקרוא מילים על גבי נייר – אני אוהב את פעולת הדפוס, את הטבעת הדיו על הנייר. עם זאת, צריך להיות ברור שאני חושב שההגדרה המצומצמת של טקסט, כמילים מודפסות על גבי נייר, כבר מזמן איננה מתאימה לצורות הרבות שבהן מידע מגיע אלינו היום.

אין זה משהו שהשתנה אתמול. עוד לפני האינטרנט, הקולנוע והטלוויזיה חשפו בפנינו סוגים אחרים של טקסטים. ספרים רבים נכתבו על הנושא. גם במטרות הלמידה של החינוך הלשוני בישראל יש התייחסות טובה וחשובה למגוון הרחב של טקסטים שאנחנו – מבוגרים וילדים כאחד – פוגשים היום. ברור שמערכת חינוכית שרוצה להכין את הנוער למציאות הרב-טקסטואלית הזאת צריכה לקחת בחשבון את ריבוי הטקסטים האלה.

יכול להיות שאין חדש תחת השמש. הרי שמות רבים לנושא הזה. יש שקוראים לו "אוריינויות חדשות" ויש שמרחיקים לכת וקוראים לזה "כישורים אורייניים למאה ה-21". מה שברור, התלמיד של היום צריך להכיר סוגי טקסט רבים. איאן מקינטוש מוסר לנו שבסקוטלנד מתייחסים ברצינות לאתגר שריבוי סוגי הטקסט מציב. הוא מדווח על מסמך חדש, "Outcomes for Literacy", שהתפרסם במסגרת תוכנית לימודים חדשה לסקוטלנד. במסמך הזה אנחנו פוגשים רשימה מכובדת ביותר של "טקסטים":

novels, short stories, plays, poems, reference texts, the spoken word, charts, maps, graphs and timetables, advertisements, promotional leaflets, comics, newspapers and magazines, CVs, letters and e-mails, films, games and TV programmes, labels, signs and posters, recipes, manuals and instructions, reports and reviews, text messages, blogs and social networking sites, web pages, catalogues and directories.
מרשים כאן במיוחד העושר שברשימה. לא רק סרטים, אלא גם משחקים, לא רק פרסומות, אלא גם המדבקות על גבי מוצרים. זה תואם, כמובן, את ההגדרה של "טקסט" שאנחנו פוגשים במסמך:
a text is the medium through which ideas, experiences, opinions and information can be communicated.
כותבי המסמך מדגישים שהתלמידים של היום עתידים לפגוש סוגים רבים של טקסטים. לאור זה, יש צורך בתוכנית לימודים חדשה לכישורי שפה, תוכנית אשר:
recognises that the skills which children and young people need to learn to read these texts differ from the skills they need for reading continuous prose.
אולי אין הרבה חדש כאן, אבל בכל זאת, מאד מרשים.