When I’m not blogging, it isn’t because I do not have time to write, it’s because I do not have time to read.
אבל יש כאן מהות שנמצאת גם ביסוד של מה שאנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יפנימו בנוגע ללמידה באופן כללי. אפשר להתייחס לבלוגים כצמתים שבין כמויות המידע האדירות שאליהם אנחנו נחשפים, לבין המידע שאנחנו בוחרים לסגל לעצמנו, שאנחנו הופכים לחלק משמעותי בהבנה שלנו בנושא מסויים. הבלוג פועל כמסנן, אך לא כמסנן סביל שבאופן קבוע מאפשר לפרטי מידע מסויימים לעבור ועוצר אחרים. מדובר במסנן פעיל, מסנן הדורש מהתלמיד לבחון כל פריט מידע המגיע אליו על מנת להחליט מה לעשות איתו הלאה. מדובר במסנן של שיקול דעת, של גישה ביקורתית.
זאת ועוד. אנחנו אמנם מסננים עבור עצמנו, אבל לא רק עבור עצמנו. יש כאן תהליך שבו אנחנו לוקחים מהמרחב הציבורי, מעבדים את זה בעזרת כלים אישיים/פרטיים, ואחרי זה מחזירים אותו למרחב הציבורי עם הערך המוסף שהוא הנסיון, ההרהור, החשיבה שלנו.
יגידו, בוודאי, שאין כאן שום דבר הנשמע ייחודי לבלוג – הרי אפשר לכנות את מה שמתואר כאן כתהליך למידה מיטבי. ואכן זה נכון, מלבד הבדל אחד קטן. בדרך כלל התהליך הזה מופעל לקראת הגשת עבודה, כדי לצאת ידי חובה. המטרה של הבלוג היא ליצור מצב שבו התהליך הזה הופך להיות תהליך מתמשך, תהליך המלווה גם את התלמיד וגם את המבוגר בחיי היום-יום שלהם. דווקא בגלל זה, האמירה של ריצ’רדסון כל כך קולעת. אנחנו תורמים למרחב הציבורי מפני שאנחנו ניזונים ממנו. אם איננו ניזונים, דרך הקריאה, אנחנו מוצאים את עצמנו במצב שבו אין לנו מה לכתוב.
כל כך נכון! מעבר לתהליך הלמידה ומה שרוצים להעביר לתלמידים, חשוב שכל מי שעוסק בעבודת ידע (ומורים ומרצים ודאי עוסקים בכך) יאמץ את הנוהג של קריאה/כתיבה שוטפת ככלי חשוב בניהול ידע ומידע , ובעקיפין (מניסיון אישי) כדרך מצוינת להכיר אנשים נוספים העוסקים או מתעניינים באותם תחומי עניין.תמי נויטל – משאבי מידע ללמידה מתוקשבת