הרולד ג’ארש, שאל הבלוג שלו הגעתי דרך ויל ריצ’רדסון, כותב על “Small schools, loosely joined“, עם רמז ברור לספר הקלאסי של דייוויד ויינברגר, “Small Pieces, Loosely Joined“. לדעתו של ג’ארש, התקשוב מאפשר לנו לחזור למבנה המסורתי של בית הספר של חדר אחד, מודל שהיה נפוץ (לפחות בצפון אמריקה) לפני מה שהוא מכנה “בית הספר התעשייתי”. ג’ארש מזהה מספר יתרונות של בית הספר הקטן, ומציין שהיום, באמצעות התקשורת האינטרנטית, ניתן לחדש אותו. זאת ועוד, באמצעות התקשוב בית הספר כזה יוכל לשתף פעולה עם בתי ספר קטנים אחרים, ולהרחיב את מעגל הלמידה.
אין ספק שיש משהו קוסם בתיאורים של ג’ארש, ושל המגיבים למאמרון שלו. ובכל זאת, אינני יודע אילו ספרי היסטוריה על החינוך מצדדי התפיסה הזאת קוראים. אמנם כמה מהמגיבים מציינים שהם למדו בסביבות כמו אלה שג’ארש מתאר, אבל נדמה לי שיש כאן געגעוים למשהו שמעולם לא היה, יותר מאשר תיאור מציאותי. האם באמת נדמה להם שבית הספר של חדר אחד פעל כזרז של מחשבה עצמאית ויצירתיות? האם הוא עודד מחשבה עצמאית? ספק שכך באמת היה.
ובכל זאת, יש כאן משהו חיובי בגישה של ג’ארש. לעתים קרובות מדי אנחנו קוראים על כיצד התקשוב ישנה את פני החינוך. מוסרים לנו כיצד התקשוב מבשר על בואו של עידן של סקרנות בלתי-מוגבלת אצל התלמידים ותקופה שבה הגישה החופשית למידע שתביא להרחבה מתמדת של הדעת. נדמה לי שבדבריו של ג’ארש נמצאת האמירה שהתקשוב אינו מספיק, אלא שצריכים גם לראות כיצד הוא משתלב לתוך סביבה חינוכית רחבה יותר. לטעמי, הסביבה שג’ארש מתאר, למרות שהוא קוסם, פשטני למדי. אבל עצם המחשבה על סביבה חינוכית אחרת, בה התקשוב לא רק משרת ציונים גבוהים יותר, אלא מגויס לשם עידוד למידה אמיתית, מבורכת.
ויינגרטנר???מה רע בוויינברגר?חנן