בפגישות האלו רק מורים מעטים מספיקים להכניס חופן של סימניות לתוך החשבון שלהם. וכאשר מספר הסימניות מצומצם, קשה לחוש את העוצמה הגלומה בשיתוף סימניות על הרשת (אם היא בכלל קיימת). לכן, כאשר אנחנו מציצים לתוך החשבונות של המשתתפים האחרים בסדנא, ואפילו מצטרפים לרשתות שלהם, באופן די טבעי החשבון שלתוכו מציצים יותר מאשר באחרים הוא שלי. ולא רק מציצים – גם נרשמים לתוך הרשת שלי כדי שבעתיד (אם בכלל ישתמשו בכלי הזה) אפשר יהיה בקלות לראות מה אני סימנתי לאחרונה. מפני שאני יודע שאנשים עשויים להציץ לתוך החשבון שלי, אני חש את עצמי מחוייב להשתמש בו, להוסיף אליו באופן מתמיד.
מבחינתי האישית, למרות שהכלי מאד מוצא חן בעיני, אינני תמיד מעוניין להכניס קישור לתוך חשבון הדלישס שלי. אני מסמן דפים במספר אמצעים שונים, ואפילו עדיין משתמש בחשבון לא ציבורי כאשר אני רוצה להציץ במשהו פעם נוספת לפני שאני אחליט אם כדאי להמליץ עליו. נכון, סימון קישור בדלישס איננו בהכרח צריך להתפרש כהמלצה, אבל במקרה שלי, כאשר אני יודע שאנשים כן עשויים להציץ, אני מנסה להקפיד שמה שמופיע הוא אכן משהו מומלץ. (אני, אגב, עדיין מנסה לקבוע לעצמי מה צריך להופיע כאן, בבלוג, ומה מתאים לדלישס. אני חש שיש טעם להבחין בין השניים, אבל הקו המפריד עוד בתהליך של התהוות.) אין לי ספק שבדרך הזאת משהו מהספונטאניות הרצוייה (אפילו “הדרושה”) בכלי חברתי כמו דלישס הולך לאיבוד, וחבל.
אבל ההשתייכות לרשת היא דבר דו-כיווני (לפחות). באותה מידה שאחרים יכולים להציץ בחשבון שלי, אני יכול לראות מה חדש אצלם. במהלך הסדנאות שעליהן אני מדווח (ובמספר קטן של מקרים בדרכים אחרות) 22 משתתפים הצטרפו לרשת שלי בדלישס (יש עוד שניים שרואים את החשבון שלי דרך בלוגלינז). ואני לפעמים מציץ במה שחדש אצלם. אבל אין חדש. נדמה לי שגם אלה שמתלהבים מהכלי הזה בסדנאות מגיעים הביתה ושוכחים ממנו. בעיניהם מדובר בכלי נחמד, אבל כנראה לא נחוץ. בעיני זה חבל. אבל אני, שלא יודע מתי האנשים האלה יתעוררו וירצו שוב להשתמש בכלי, אצטרך להמשיך לעבוד איתו לא רק בצורה הציבורית/חברתית הטבעית שלו, אלא גם כאילו מישהו מציץ מעבר לכתף שלי.
היי ג’יי,אני שייכת לאלה שמגיעים הביתה ומתנסים…השבוע הייתי בהשתלמות רכזי תקשוב מחיפה בשלומי וד”ר אלון הסגל נתן לנו הרצאה מאלפת על ווב 2 וברצוני להמליץ על: http://www.zoho.com/וכל אלה שרק התחילו להיות בווב 1 ייקח זמן להפנים…אבל אנחנו כבר נהיה במקום אחר.