נכון, צריכים לענות, בין היתר, שרבים מהתלמידים של היום מרגישים “בבית” בסביבה המתוקשבת, ועבורם כבר לא נכנסים ויוצאים מהסביבה הזאת, אלא חיים בתוכה תוך כדי ביצוע רוב פעולות היום-יום שלהם. אבל אין זה אומר, בהכרח, שזה רצוי. ואז מגלים כלי כמו Twitter, וקשה להחליט אם בכלל רצוי להציג אותו, או להסתיר אותו מעיני המורים הספקנים.
מה הכלי הזה עושה? רק שני דברים: הוא מזמין אותנו לכתוב, עדיף בשורה קצרה, מה אנחנו עושים בזה הרגע, ולקרוא את התשובות, הנכונות לאותו רגע, של משתמשים אחרים. (נכון, התשובה האמיתית היחידה היא בוודאי משהו כמו “אני כותב את השורות האלו”, אבל בכל זאת, מאות, ואולי אלפי, משתמשים כותבים תשובה המתארת את העיסוק שלהם נכון לאותו רגע.)
אבל מפני שקל כל כך לצחוק על התופעה, לא בוחנים את התמונה הרחבה יותר. זה מה שקתי סיארה, בבלוג Creating Passionate Users מנסה לעשות, והתוצאה מעניינת ביותר. היא כותבת:
Brain 2.0 isn’t coming anytime soon. And we’re all feeling the enormous weight of not being able to keep up. We can’t keep up with work. We can’t keep up with our social life. We can’t keep up with the industry, our hobbies, our families. We can’t keep up with current events. We’ll never read a fraction of those books on our list. And we are hurting.