למידה, אינטרנט … ומה שביניהם

ארבעה וחצי חודשים עברו מאז המאמרון האחרון בבלוג הזה שהתפרסם דווקא ב-6 לאוקטובר. לא מדובר בעבר כל כך רחוק, אבל לפעמים נדמה שהחיים של אז שונים לחלוטין מאלה של היום. במשך תקופה ארוכה הראש לא היה פנוי לענייני תקשוב, וכאשר סוף סוף הרגשתי שאולי כבר מתאים לחזור למשהו דומה לשגרה (ושהעיסוק בתקשוב אולי יעזור להחזיר אותי לשגרה) שאלתי את עצמי אם אצל הקוראים המעטים של הבלוג הזה יש ראש לעסוק בתקשוב החינוכי. גם אם בעולם מעבר לים כתבות מעניינות בתחום המשיכו להתפרסם, היה לי קשה לחזור לכתיבה עליהם – הרי אותי העסיקו דברים בוערים יותר, וניחשתי שכך גם אצל הקוראים.

ובכל זאת, התקשוב החינוכי ממשיך לצעוד, או אולי לזחול, קדימה. (זה איננו המקום לבחון אם הכיוון הוא באמת קדימה). אבל אחרי ארבעה וחצי חודשים של דממה כאן כמעט שכחתי איך כותבים. ממילא, בחודשיים הראשונים בקושי הצצתי בדברים שהתפרסמו בתחום. אבל במשך החודשיים האחרונים סימנתי לעצמי מספר הולך וגדל של פרסומים שנראו לי ראויים להתייחסות, ונוצרה בעיה חדשה – קשה להחליט במה להתחיל. מה גם שאחרי הפסקת כתיבה כל כך ארוכה נעשה קשה לחזור למשהו שפעם היה הרגל. לאור כל זה נדמה לי שהגיוני להתחיל בנושא שהיה, וכנראה נשאר, החם ביותר – הבינה המלאכותית היוצרת (Generative AI).

לפני חודש נטשה סינגר, בניו יורק טיימס, פרסמה כתבה ארוכה:

Will Chatbots Teach Your Children?

סינגר מדווחת על פיתוח של אקדמיית ח’אן – בוט מבוסס AI שלפי סלמאן ח’אן עשוי לחולל מהפכה בחינוך. אולי ב-7 באוקטובר מדינת ישראל השתנתה ללא הכר, אבל בתקשוב החינוכי הכל כנראה נשאר כפי שהיה – אותו העדר צניעות האופייני לקברניטי הדיגיטליות שולט בו וממשיכים להבטיח לנו שבעזרת הכלים שהם מפתחים צפוי לנו עתיד חינוכי זוהר. סינגר מצטטת מהרצאת TED מלפני שנה שבה ח’אן הכריז שה-AI עתידה לחולל את השינוי החיובי הגדול ביותר אי-פעם בחינוך:

And the way we’re going to do that is by giving every student on the planet an artificially intelligent but amazing personal tutor.

סינגר איננה חדשה לתחום, ולכן כראוי היא מזכירה לנו שהחלום שרובוט זה או אחר ילמד תלמידים איננו חדש. היא סוקרת בקצרה כמה מהנסיונות המוקדמים בבניית “מכונות הוראה” משנות ה-60 של המאה הקודמת. מעניין שהיא איננה מזכירה את הסיפור הקצר של איזק אסימוב מ-1951 – The Fun They Had (יש גם תרגום לעברית) – שמתרחש בעתיד הרחוק -2157. גיבורת הסיפור, ילדה בגיל בית הספר, לומדת לבדה בבית באמצעות רובוט ומגלה שבתקופה מוקדמת יותר תלמידים למדו בכיתות עם ילדים אחרים. היא מהרהרת שזאת בוודאי היתה חוויה חיובית יותר מאשר מה שהיא חווה מול הרובוט שלה.

כידוע, הנסיונות ההיסטוריים שסינגר מזכירה לא צלחו. אבל אין זה אומר שבאופן עקרוני בוט מבוסס AI איננו יכול להקנות ידע בצורה מוצלחת. יכולות ה-AI גדולות אין-עונים מאלה של המכונות של שנות ה-60. ובכל זאת יש כאלה שסבורים שהסיכוי להצלחה עדיין קלוש. ג’פרי יונג, בכתבה ב-EdSurge, שגם היא התפרסמה לפני חודש, מביא את דבריו של סאטיה ניטה (Satya Nitta) שהוביל צוותי פיתוח ב-IBM ועבד על הפיתוח של Watson. ניטה טוען שעל אף ההישגים האדירים של ה-AI:

We’ll have flying cars before we will have AI tutors. It is a deeply human process that AI is hopelessly incapable of meeting in a meaningful way. It’s like being a therapist or like being a nurse.

(אגב, הכתבה של יונג מצטט את אותם הדברים של ח’אן שהבאתי מהכתבה של סינגר.)

כמי שפעמים רבות הביע ספק כלפי יכולת ה-AI לחולל שינויים מפליגים בחינוך, עלי להודות שקשה לא להתרשם מהישגיה. כמעט מידי יום ה-AI כובשת שטחים “אנושיים” חדשים, ולאור זה אני נמנע מלזלזל ביכולות האלה (אולי זה מחשש שה-AI תזכור שפקפקתי ביכולותיה ואי-שם בעתיד תחליט להתנקם בי). אבל בעיני נקודת התורפה של חזון המורה הרובוטי איננה שאין סיכוי שהוא ייבנה. דווקא אני סבור שבצורה זאת או אחרת יהיו מורים רובוטיים מבוססי AI בחינוך. הבעיה שלי עם הבוטים האלה נובעת מכך שהם מתבססים על תפיסה מעוותת של למה אנחנו לומדים. לקראת סיום הכתבה שלה סינגר מציינת שחזון פיתוח הבוט של ח’אן מבוסס בחלקו על אחד הספרים של סופר המדע הבדיוני ניל סטיבנסון (Neal Stephenson). לפי סינגר, באותו ספר:

an imaginary tablet-like device is able to teach a young orphan exactly what she needs to know at exactly the right moment

עבורי הקשר כאן ללמידה די עקום. אם יש ברשותי מכשיר שמסוגל להגיד לי “בדיוק את מה שעלי לדעת בדיוק מתי שאני צריך לדעת אותו”, אין כאן הוראה או למידה. בעצם, במצב הזה אין כבר צורך בהוראה. אם המידע הדרוש לי זמין ברגע הנכון, אוכל להיות בור ועם הארץ ולסמוך על הבינה המלאכותית שידאג לכך שלא אמעד. אם יש ברשותי “מורה” AI כזה אין בכלל צורך ללמוד דבר היות והלמידה מאפשרת לי להמנע ממצבים בעייתיים. הרי ה-AI כבר תדאג לכך שאינני נתקל במצבים כאלה.

“חזון” כזה מופיע ברבות מהתחזיות הטכנולוגיות שקברניטי הדיגיטליות מנבאים לנו. לא יהיה צורך בהתלבטויות או בהחלטות קשות – אלה יטופלו על ידי אותה בינה מלאכותית ש-“מבינה” את המציאות הרבה יותר טוב מאיתנו. הגישה הזאת מזכירה את התלונה שמייחסים לפבלו פיקאסו: “מחשבים הם חסרי תועלת. הם יכולים רק לתת לך תשובות”. היזמים האלה בונים עבורנו מציאות חסין אידיוטים, או לפחות חסין גורמים אנושיים שעשויים לשבש את גן העדן הטכנולוגי שנרקם עבורנו על ידי ה-AI. קברניטי הדיגיטליות כנראה אינם מבינים שמטרה מרכזית של הלמידה איננה שנימצא במציאות נטולת קשיים, אלא שתהיה לנו היכולת לצלול לתוך מציאות מורכבת ולפלס לעצמנו דרך תבונית, מוצלחת ומקורית להתמודד איתה, ולהנות מההרפתקה הזאת.

בתחילת השבוע הזה התקשרה אלי מכרה מהעבר הדי רחוק – בדיקה בדואר שלי מראה שההתכתבות בינינו התחילה לפני 16 שנים ולא היינו בקשר כבר עשר שנים – כדי למסור לי על מותו של אלישע בביוף. לפני עשרים שנה הוענק לאלישע פרס ראשון של כנס מוח על תרומתו לתקשוב החינוכי בארץ, אבל היות ורק מעטים זוכרים את כנסי מוח, אני חושש שסביר להניח שמי שעוסק בתקשוב החינוכי בארץ פחות מ-15 שנה עשוי לשאול “אלישע מי?”.

המצב הזה מצער אבל לא מפתיע. תחום התקשוב החינוכי נמצא במרדף תמידי אחרי החדש ואיננו ניחן בזכרון היסטורי חזק. במהלך השנים לא מעט אנשי חינוך תרמו תרומה משמעותית לתקשוב בארץ, והיום הם די אלמוניים ותרומתם נשכחה. זה תהליך די צפוי – במיוחד במציאות הטכנולוגית שבה אלה שזוכרים הם אלה שבנו כלים שהרוויחו הון, גם אם השפעתם על הלמידה היתה מזערית. בלי מאמץ אני יכול לחשוב על די הרבה חלוצי התקשוב החינוכי בארץ, ולא יזיק אם יום אחד מסטרנט יכתוב היסטוריה של התחום שתעניק כבוד לאותם חלוצים. אבל אפילו מתוך כל האלמונים האלה והתרומות המשמעותיות שלהם, אלישע ראוי לכבוד מיוחד.

במשך שנים אלישע ניהל את הפורום הגדול למורים וגננות, וריכז את אוריינית, אתר האינטרנט של מחוז הדרום של משרד החינוך (שהעניק שירותים למחוזות נוספים). במסגרות האלה הוא הנחה מורים בשימוש בכלי תקשוב – לרוב כלים שהיום נראים פשוטים ביותר, אבל בזמנו העניקו למורים אפשרויות פדגוגיות חדשות. עבורי המפעל החשוב ביותר של אלישע היה מש”ל – “מה שרציתי להגיד …” – תשתית לבלוגים בעברית שיצאה לדרך ב-2007 שבה מורים יכלו לפתוח בלוגים עבור התלמידים שלהם, וגם עבור עצמם. רק דפים בודדים מהאתרים שעליהם אלישע הקים או עבד – איריינית, תקשוב דרום, מערכת מש”ל – זמינים היום, וגם אלה שעוד קיימים רדומים. לשמחתי ראיתי שאפשר למצוא חלקים של מש”ל, ועוד קצת, דרך ה-Wayback Machine. אבל מדובר בחלקים בלבד ודרוש לא מעט ניסוי וטעיה כדי למצוא דפים במאגר הזה. ובכל זאת בדרך הזאת אפשר להתרשם מהפעילות הענפה שהיוזמות של אלישע דרבנה. במהלך הימים האחרונים נברתי במשך שעות לתוך מה שכן בנמצא, דבר שגרם להתארכות פרסום המאמרון הזה מעבר למצופה.

ביטוי לתפיסה החינוכית של אלישע אפשר למצוא בשרשור של הפורום הגדול בתפוז ממרץ 2002. שם אלישע סיפר על כך שהוא הגיע לשדה החינוך מהאוניברסיטה ב-1971. הוא כתב שהוא הגיע:

מלא רוח להפוך את הקערה על פיה ולעשות למען חינוך אחר. הרוח לא דעכה מאז אבל למדתי שמערכת ענקית ומורכבת כמו מערכת החינוך קשה מאוד, ולמעשה בלתי אפשרי לשנות במהפכה. השינוי יגיע מעבודה פרטנית של המורים המרכיבים אותה. לכן עצתי הראשונה והחשובה – הכשירו את עצמכם ברוח החינוך המתקדם והפתוח וכנסו לתוך המערכת במלוא התנופה. השינוי הגדול במערכת יבוא בסופו של דבר מסך כל השינויים המרכיבים אותה.

באותם הימים של תחילת המילניום ההתלהבות מטכנולוגיות דיגיטליות היתה רבה. על אף העובדה שהוא התמחה בתקשוב, קולו של אלישע היה נחרץ ועקבי בעד שימת הדגש על המרכזיות של הפדגוגיה. בתגובה למאמרון כאן מ-2008 שהזכיר את הנושא של איים של שינוי (תגובה שעוד ציטטתי במאמרון אחר ב-2010) אלישע התבטא בצורה שאולי נשמעת פרדוקסלית עבור אדם שעסק בתקשוב בפעל מתוך המערכת:

למזלנו הטוב (אני חוזר-הטוב), מערכת החינוך טרם אימצה את התקשוב ללב הקונצנזוס הפדגוגי שלה. מצב זה אפשר היווצרותם של האיים, בהם אני רואה סימני חיים להתפתחות התהליך בכיוון הנכון.

הגישה הזאת, והנכונות להעניק למורים כלים תקשוביים שבאמצעותם הם יוכלו להעצים את ההוראה שלהם מאד אפיינו אותו. והוא גם היה בעל ידע חינוכי עשיר. בתגובה למאמרון מ-2008 בו הבאתי התייחסות מבלוג אמריקאי על ה-lesson study היפני אלישע הסב את תשומת הלב לעובדה שעמי וולנסקי כתב על התופעה המרשימה הזאת עברית.

מספר פעמים ציינתי כאן שלטוב או לרע, אינני רואה בבלוג הזה מרחב שמעודד תגובות (גם אם נעים כאשר אלה מגיעות). גישה זאת הרגיזה את אלישע. עבורו הדיון, והקהילה שנוצרת סביב הדיון, ב-“פינג פונג” מתמשך, היו מרכזיים ללמידה ולהרחבת הדעת:

כיצד אמורים להתבצע תהליכי הרפליקציה והבניית הידע, בהם אנו רואים את עיקר צידוקו של הבלוג החינוכי, אם נוותר כל כך מהר על התגובות לדברים הנכתבים? האם התגובות הם סרח עודף, או מרכיב חיוני בתהליך אותו יוצר הבלוג? אם התגובות הם מרכיב מהותי, אל תמהר כל כך לוותר לקהל קוראיך.

עברו שנים מאז שהבלוג הזה זכה לתגובה של אלישע. כבר שנים לא היה בינינו קשר. כמו-כן, התקשוב החינוכי היום שונה באופן די מהותי ממה ששנינו הכרנו לפני עשרים שנה. הכלים של אז בוודאי נראים פרימיטיביים למי שנולד לתוך הטלפון הסלולארי והזמינות המיידית של מידע. אבל יש עדיין המון שאפשר ללמוד מאלישע ומגישתו החינוכית. קולו יחסר.

בבלוג הזה אני משתדל להתייחס לשאלות “הגדולות” של התקשוב החינוכי. אני בוחן כיצד הדיגיטליות והרשת משפיעים על הלמידה, ולעתים קרובות מדי אני מביע אכזבה מכך שההשפעה הזאת איננה כפי שקיוויתי, ואפילו ציפיתי, לפני שלושים שנה כאשר נכנסתי לתחום. אבל לפעמים יש עניינים שהם רחוקים מלהיות גורליים ובכל זאת מאירים היבט מעניין של התחום, ומידי פעם יש טעם לבדוק גם אותם. דוגמה מהסוג הזה הוא דוח על סקר מעניין שהופיע בדואר שלי לפני שבוע.

היה זה כנראה בחודש מרץ השנה שעל מנת לקבל גישה לדוח שחשבתי שיעניין אותי מילאתי טופס, ובעקבות זה התחלתי לקבל דואר מ-FlexPoint Education. כמו רבים אחרים, דואר רב מאד מוצא את דרכו אלי ובדרך כלל קריאת הכותרת מספיקה כדי להחליט אם להמשיך לקורא או לזרוק אותו ישר לפח. מפני שהפח בדואר שלי מתרוקן באופן אוטומטי אחרי שלושים יום אינני יודע כמה דברי דואר, אם בכלל, קיבלתי מ-FlexPoint מאז. אם קיבלתי, כולם הגיעו לפח. אבל לפני שבוע קיבלתי מהם דואר שעורר את הסקרנות שלי – דיווח על סקר תחת הכותרת:

New survey reveals the teacher-student connection is stronger online than in-person.

כאדם שרואה לא מעט חיוב בהוראה המקוונת, היה לי ברור ארצה לקרוא את הדואר הזה. הוא היכל קישור לסקר עצמו – אוסף של 15 שאלות שהופנו למורים שמלמדים בקורסים של FlexPoint. תקציר הסקר הסביר ש:

A survey conducted by Florida Virtual School (FLVS) in August 2021 revealed that online teachers feel they can better connect with students and parents in an online setting when compared to in-person instruction – allowing them to offer more individualized attention and understand their true learning needs.

אינני יודע הרבה על FlexPoint מעבר לכך שהוא זרוע של Florida Virtual School – מערכת של כ-180 קורסים המועברים דרך הרשת. מדובר בבית ספר אמיתי המוסמך לתת קרדיט, וציון, לתלמידים שלומדים במסגרתו. לרוב מדובר בתלמידים אשר לומדים מהבית (home schooling) או תלמידים בבתי ספר גשמיים שמבקשים להשלים קורסים כדי לסיים את לימודיהם. בית הספר נגיש, ללא עלות, לתושבי מדינת פלורידה, ובתשלום למי שגר מחוץ למדינה. הוא קיים כבר מ-1997 עם קורסים שמותאמים לתלמידים מגיל הגן ועד סיום תיכון.

אינני מכיר את ה-Florida Virtual School אבל העובדה שהוא קיים שנים רבות מעניקה לו, בעיני, מידה לא קטנה של קרדיט. עם זאת, חיפושים ברשת אינם מעלים מידע ברור בנוגע לאיכות ההוראה או הלמידה בבית הספר. מצאתי דעות חיוביות ושליליות (ראו, למשל, כאן ו-כאן). אני נוטה יותר להאמין לצד הביקורתי, אבל המטרה שלי כאן איננה לחפש פגם בבית הספר. מה שמעניין אותי הוא הסקר שנראה לי, בלשון המעטה, בעייתי.

מתוך ממצאי הסקר אנחנו למדים, למשל, שמעל 96% מהמורים שהשתתפו בסקר היו בדעה שההוראה המקוונת מאפשרת להם קשר טוב יותר עם הורי תלמידיהם. אחוזים כאלה מתאימים יותר לקוריאה הצפונית מאשר לסקר אמין. גם ממצאים נוספים הם בעלי אחוזי סבירות רצון גבוהים מאד מההוראה מרחוק. יותר מ-85% מהנסקרים, למשל, בדעה שההוראה המקוונת מאפשרת תקשורת טובה יותר, ובתדירות גבוהה יותר, עם התלמידים. אחוז דומה של המורים בדעה שהם יכולים להעניק יותר עזרה אישית מאשר בבית ספר רגיל.

אין לי סיבה להתווכח עם הנתונים האלה. אני אמנם משמיע ביקורת רבה כלפי התקשוב החינוכי וכלפי ההוראה המקוונת, אבל אני גם משוכנע שיכולים להיות להם לא מעט יתרונות על ההוראה הפנים אל פנים. ואם כך, למה שארים גבה בנוגע לנתונים כל כך חיוביים? התשובה לשאלה הזאת די פשוטה: קשה להתייחס לסקר כזה ברצינות. הסקר, שכזכור כלל 15 שאלות:

was administered to all Florida Virtual School teachers across all grade levels to gather their perspectives on teaching in an online school environment.

במילים אחרות, הסקר נערך אצל אותם מורים שעובדים במסגרת ה-Florida Virtual School, ודווקא אצל אותם מורים שממשיכים לעבוד במסגרת הזאת. סביר להניח שמורים שהיו ביקורתיים כלפי בית ספר כבר עזבו אותו כך שלמי שנשאר נטייה גדולה לדעה חיובית. בסופו של דבר ה-Florida Virtual School בדק את עצמו ופירסם נתונים מאד מחמיאים. אם הנתונים לא היו מחמיאים ספק אם הסקר בכלל היה מתפרסם. בעצם, יש כאן פרסומת במסווה של בדיקה מדעית. קשה לחשוב שכל זה באמת יכול לשכנע מישהו – אפילו מי שמוצא חיוב בלמידה המקוונת. דווקא בעיני קורה ההפך: פרסום סקר כזה מציג את התחום כחובבני ורחוק ממבוסס מחקרית.

בבלוג הזה אני מרבה לנקוט עמדה. אמנם אני משתדל לבחון לעומק את הנושאים שעליהם אני כותב, אבל אני יודע שלא פעם ההתייחסות שלי נובעת יותר מהדעה שכבר גיבשתי מאשר מהעובדות. התוצאה היא, לפעמים, שטחית. נדמה לי שכך קורה עם כולנו. אינני מתיימר להיות איש מחקר, אלא אדם עם דעה שמתגבשת מהנסיון בשטח ומהחומרים הרבים שאני פוגש. ודווקא כאן הבעיה שלי עם הסקר של FlexPoint. אני מוכן להאמין שאיכות ההוראה ב-Florida Virtual School איננה גרועה יותר, או טובה יותר, מאשר במסגרות לימודיות אחרות – עם בבית ספר פיסי או בצורה מקוונת. אבל אם כך, למה אני משקיע זמן רב כל כך על סקר שולי שבאופן די ברור איננו אלא פרסומת זולה? האם באמת היה צורך לחפש דיווחים ברשת על איכות ההוראה והלמידה בבית הספר? האם בכלל היה טעם להתייחס לפרסומת זולה במסווה של סקר? אבל אני עונה לעצמי שאכן, היה נחוץ. תחום התקשוב החינוכי חשוב לי מדי בכדי לא להגיב לחומר כל כך רדוד. בעיני פרסום סקר שטחי כמו זה של FlexPoint משתקף על תחום התקשוב החינוכי בכללותו. גוף שמוכן להתפאר בסקר כזה נותן שם רע לתחום כולו. ולכן חשוב שמי שמבקש להגן על התחום ישמיע את הביקורת הזאת. הרי, תחום שהמוניטין שלו מתבסס על סקר כל כך רדוד ובלתי-אמין זקוק לבדק בית.

הנסיון מלמד שעל אף כל הכוונות שלי להקדיש לפחות חלק מכל קיץ לכתיבה לבלוג הזה, תמיד עולים עניינים אחרים והכתיבה לבלוג נדחקת הצידה. קיוויתי שבמשך הקיץ הזה אצליח לכתוב ביקורות על שני ספרים (שכבר התפרסמו לפני מספר שנים) שקשורים לתקשוב החינוכי. גם אם הספרים כבר אינם חדשים, לטעמי הם חשובים להבנת התחום. לכן בתחילת הקיץ התחלתי לאסוף את הפתקאות שלי ולארגן אותן למשהו פחות או יותר קוהרנטי. אבל כרגיל, הכוונות לא הפכו למעשים, ולקראת סוף הקיץ אני מגלה שהדבר היחיד שהצלחתי לכתוב עבור הבלוג הוא פתיחה יחסית קצרה למאמרון המשך למשהו שפרסמתי כאן עוד בחודש אפריל. את הפתיחה הזאת התחלתי בסוף יוני, ואולי אחרי איחור כל כך ארוך ראוי שהיא פשוט תיגנז. אבל בעיני הנושא עדיין רלוונטי, לא רק בתחום היחסית צר של החינוך, אלא באופן כלל “מידעי”. ולכן …

עוד בחודש אפריל (בגירסה המקורית של המאמרון הזה כתבתי “לפני קצת יותר מחודשיים”) קבלתי על השילוב של כלים כמו ChatGPT לתוך חיפוש מידע באינטרנט. טענתי שהשילוב הזה עתיד להעניק לנו “תשובות”, כאשר צריך להיות ברור שלפי תפיסה חינוכית בריאה “תשובות” אינן המטרה שאליה צריכים לשאוף. טענתי שכלים כמו ChatGPT מגישים לנו מידע שהוא ארוז היטב ובצורה משכנעת, וכתוצאה מכך המחפש איננו חש צורך לשאול אם המידע הזה אכן “אמין” או “נכון” אלא פשוט מקבל אותו כמוסמך. המצב החדש הזה שונה מאשר חיפוש המידע האינטרנטי ה-“מסורתי”, אותו חיפוש שעד היום ערכנו באמצעות מנועי חיפוש. בחיפוש ה-“מסורתי” התוצאות של החיפושים שלנו הוצגו כ-“הצעות” – קישורים שמזמינים אותנו להקליק עליהם, וכך לצלול פנימה לתוך מרחבי מידע שונים ומגוונים. קיבלנו על עצמנו את התפקיד של הערכת המידע וגיבוש דעה כלפי התוצאות השונות. בסביבה החינוכית החיפוש הראשוני הזה היה בסך הכל התחלה של תהליך – תהליך שהזמין אותנו לקבוע “דעה” אישית, ויש לקוות מנומקת, על הנושא אותו ביקשנו לחקור. נדרשנו למלא תפקיד פעיל בתהליך איסוף המידע – לשקול את פרטי המידע השונים שקיבלנו ולברור ביניהם לקראת נקיטת עמדה. באותו מאמרון מחודש אפריל הבעתי את דעתי שה-“תשובות” המוגשות לנו דרך טקסט שנוצר על ידי ChatGPT לכאורה מייתרות את שלב ההערכה ובכך מהוות סכנה לימודית מדאיגה.

עד כאן עיקר הטענה שלי באותו מאמרון מחודש אפריל. וכאילו אותה סכנה לא היתה מספיק בעייתית, לקראת סוף יוני, ב-The Verve, ג’יימס וינסנט (James Vincent) תיאר סכנה נוספת – סכנה שאפשר לכנות אותה לא לימודית בלבד, אלא כלל מידעית. הוא ביטא את הסכנה הזאת בכותרת המשנה של הכתבה שלו:

Generative AI models are changing the economy of the web, making it cheaper to generate lower-quality content. We’re just beginning to see the effects of these changes.

הטענה המרכזית של וינסנט היא שכבר היום הרשת מוצפת בטקסטים ובתמונות שהופקו על ידי כלים של Generative AI, ושכבר היום קיימת סכנה שהתפוקה הזאת תעלה על התפוקה ה-“אנושית”. אם עד היום כלים של Generative AI “למדו” מטקסטים ומתמונות שהיו “אנושיים” במקור, המצב הזה כבר משתנה וטקסטים רבים שנוצרים על ידי ה-AI נעשים לחלק מכובד ממאגר הטקסטים שעומד לרשות ה-AI. בעיני וינסנט ככל שהתהליך הזה ממשיך איכות המידע שמופק על ידי המערכות האלו תהיה יותר ויותר ירודה. עם זאת, זה לא ימנע מה-Generative AI להפוך למקור ה-“מידע” הראשי ברשת.

אפשר להבין למה מדובר בתהליך כמעט בלתי-הפיך. ה-Large Language Models הפופולריים היום נעזרים במאגר עצום של טקסטים שעליהם אפשר להמשיך לחבר עוד ועוד טקסטים. בתחילת הדרך המאגר הזה הוא, כמובן, כלל הכתיבה האנושית. אבל ככל שהכלים של Generative AI ממשיכים ליצור טקסטים שנעשים לחלק מהמאגר שעומד לרשות אותם מודלים, נוצר מצב שבו האמינות של המאגר הולכת ומצטמצמת. גם אם בתחילת הדרך כלי כמו ChatGPT מתבסס על מידע אמין, עם הזמן מאגר הטקסטים שממנו הוא “לומד” מזדהם, ואמיתוּת הטקסטים שמהם הכלים האלה לומדים מוטלת בספק.

וינסנט בוחן את השינוי הזה – הפקת מידע על ידי בני אדם מול הפקתו באמצעות כלי AI – במספר תחומים שונים. הוא מביא דוגמה מ-Stack Overflow, אתר שבו מתכנתים מעלים ומשיבים על שאלות תכנות. בנוגע לתשובות שה-AI מחולל הוא מצטט מנחים של האתר:

The primary problem is that while the answers which ChatGPT produces have a high rate of being incorrect, they typically look like they might be good and the answers are very easy to produce.

במילים אחרות, מה שנראה אמין נחשב “מספיק” אמין כדי שרבים יסמכו עליו, ודי מהר אנחנו מוצאים את עצמנו גולשים במדרון חלקלק לתוך מאגרי “מידע” שהם רחוקים מלהיות מהימנים.

עבור וינסנט הבעיה, או הסכנה, הגדולה ביותר נמצאת בכוונות של גוגל לשלב את ה-AI לתוך תוצאות החיפוש שלה. הוא כותב שבעקבות שילוב ChatGPT לתוך תוצאות חיפוש של Bing גוגל עורכת נסיונות של החלפת ה-traditional 10 blue links בתקצירים שה-AI מחולל. הוא מביע את החשש שהמשמעות של צעד כזה תהיה בעייתית ביותר. הוא כותב שזה עשוי להשפיע לרעה על אזורים נרחבים של הרשת שאליהם כולנו פונים (ביקורות על מוצרים, מתכונים, חדשות ועוד) ומוסיף:

In the end, Google might kill the ecosystem that created its value, or change it so irrevocably that its own existence is threatened.

כאן, אגב, חשוב לציין שהיתה בעייתיות גם באותם traditional 10 blue links. על אף העובדה שבקלות ובמהירות למדנו לסמוך עליהם, גם הם, והדרך שבה הסדר שלהם נקבע, היוו בעיה לא קטנה מבחינה מידעית.

הדאגה שלי, כמובן, איננה לקיומה של גוגל – היא בוודאי תשרוד ללא קשר לחיפושים שאני אערוך או לא אערוך. הדבר החשוב בעיני הוא איכות המידע שאפשר יהיה למצוא ברשת. לא ברור עד כמה כדאי יהיה ללמד את הסטודנטים שלנו כיצד לערוך חיפושי מידע מושכלים אם כבר מלכתחילה אמיתוּת אותו מידע שאליו הם מגיעים מוטלת בספק. אבל ממילא צריך להיות ברור שמערכות חינוך אינן מתקיימות במנותק מהעולם הסובב אותן, ובימינו “אמת” היא כבר מצרך די נדיר.

על פניו הגיוני שהעוסקים בתקשוב החינוכי יעודדו גם את הוראת התכנות בבתי הספר. התכנות היא, הרי, מרכיב מרכזי בתקשוב ובדיגיטליות – היא נמצאת בבסיס המכשירים והיישומים שבהם התקשוב בא לידי ביטוי במערכות חינוך. זאת ועוד: בחינוך, אולי אפילו יותר מאשר בחברה בכללותה, חברות המחשבים והתוכנה הם גיבורי תרבות. הן מהוות מטרה להערצה. הן מתאפיינות במקוריות, ביזמות, בחדשנות, וכמעט בכל תכונה חיובית אחרת שלקראתן מערכות החינוך של היום מבקשות לחנך. לאור זה אין זאת הפתעה שבמשך לפחות עשור בתי הספר מצטרפים לקריאה של החברות האלו שידיעת התכנות תהיה בין הכישורים החשובים ביותר שבית הספר יכול וצריך להעניק לבוגריו.

יש בקריאה הזאת, כמובן, אמירה כלכלית. אחת המטרות של מערכת חינוכית היא שהתלמיד ירכוש כישורים שיאפשרו לו להתפרנס, ובעולם טכנולוגי ידיעת התכנות היא ללא ספק כלי שבאמצעותו אפשר יהיה לרכוש מקצוע. עוד ב-2017 קלייב תומפסון (Clive Thompson) ב-Wired, תיאר את המקום שהתכנות יכול למלא במערך הכלכלי הרחב, אם כי התיאור שלו נתן יותר ביטוי לפרנסה בסיסית מאשר לאפשרות להתעשר:

What if the next big blue-collar job category is already here—and it’s programming? What if we regarded code not as a high-stakes, sexy affair, but the equivalent of skilled work at a Chrysler plant?

אצל תומפסון אין ציפייה שבעזרת ידיעת התכנות כל תלמיד יתעשר, או יהפוך ליזם, אבל לפחות בעזרתה אפשר יהיה להתפרנס בכבוד. לעומת תומפסון, בן טרנוף (Ben Tarnoff) ב-The Guardian, גם ב-2017, הטיל ספק בכדאיות לימוד התכנות. הוא כתב:

At its root, the campaign for code education isn’t about giving the next generation a shot at earning the salary of a Facebook engineer. It’s about ensuring those salaries no longer exist, by creating a source of cheap labor for the tech industry.

במילים אחרות, לפי טרנוף אם כל בוגרי מערכת החינוך יידעו את יסודות התכנות, מאגר העובדים הפוטנציאליים יהיה גדול, התחרות על מקומות העבודה תהיה ערה, והמשכורות יוכלו להיות צנועות. במקרה הזה, יותר מאשר התכנות תהווה אמצעי לפרנסה טובה, הוראת התכנות בבתי הספר משרתת את הצרכים הכלכליים של חברות הטכנולוגיה הגדולות.

לפני שבע שנים ציטטתי כאן את רוג’ר שאנק (Roger Schank – שאגב נפטר בתחילת שנת 2023) שבבלוג שלו התבטא בנושא הזה באופן עוד יותר חריף:

“Everyone should learn to code” is the new way of saying we need to create compliant factory workers and that the real purpose of school is to make sure that we are training people for the “factory jobs” of the future.

אבל הרבה השתנה מאז, ויכול להיות שעם ההתקדמות הרצינית של הבינה המלאכותית הוויכוח על נחיצות הוראת התכנות נעשה לוויכוח סרק. בתחילת חודש יוני פרהד מנג’ו (Farhad Manjoo), בניו יורק טיימס, הרהר שאנחנו נכנסים לשלב חדש בעולם התכנות – שלב שבו אין צורך בידע ייחודי בתכנות מפני שכל אחד יוכל להגיד למחשב מה הוא מבקש ממנו לעשות וה-AI “יבין” את הבקשה ויבצע אותה. מנג’ו רואה את ההתפתחות הזאת בחיוב, אבל הוא מבין שיש בה גם בעיה:

Wait a second, though — wasn’t coding supposed to be one of the can’t-miss careers of the digital age?

מנג’ו התנסה בתכנות כאשר היה ילד, והוא מציין שבעשורים שעברו מאז התכנות הפכה מעיסוק של חנונים לכישור שנחוץ לשם הפרנסה. הוא מביע אכזבה שהילדים שלו אינם מתעניינים בתכנות. אבל הוא מוסיף שיתכן מאד שבגלל ה-AI, עד שילדיו יגדלו ידיעת התכנות כבר לא תהיה נחוצה. טים סטאמר (Tim Stahmer), במאמרון חדש בבלוג שלו, מתייחס לדבריו של מנג’ו וכותב:

But the likely rise of AI that can write code better than most humans is just one more reason why putting every kid through computer science classes in K12 is still the wrong goal.

סטאמר מקשר בציטוט הזה למאמרון שהוא פרסם לפני שלוש שנים בו הוא טען:

Coding For All is the Wrong Goal

היום רבים בוודאי מסכימים עם מנג’ו שלימוד התכנות כבר איננו יכול להבטיח משרה מפרנסת. אבל עוד לפני פריצת הדרך הגדולה של ה-AI יצרה את המצב הישן/חדש הזה, סטאמר הבין שמה שתלמידי בתי הספר צריכים ללמוד איננו התכנות עצמה, אלא כיצד עולם התכנות משפיע עליהם. הוא נעזר בדוגלס רושקוף (Douglas Rushkoff) שב-2019 טען שלהבדיל מהמקובל אז שלימוד התכנות יפתח את התלמיד לעולם חדש ומפרנס, אותו לימוד תכנות מאיים לאלץ את התלמיד לשרת סביבה שבה הוא איננו אלא אובייקט שימושי לצרכי החברות הטכנולוגיות הגדולות:

It was as if the answer to a world where the most powerful entities speak in code was to learn code, ourselves, and then look for employment servicing the machines.

רושקוף טען שבמקום שידיעת התכנות תשרת את המכונות ואת חברות הטכנולוגיה, בתי הספר צריכים לראות בתכנות מרכיב חשוב של מדעי הרוח, כאשר מטרת אותו לימוד היא שהתלמיד יבין את הסביבה החדשה שנרקמת, ואת המקום שלו בה.

לפני שלוש שנים סטאמר כבר הביט על התכנות מההיבט הזה, וביקש לראות אותה בראייה חינוכית רחבה יותר. הוא כתב:

it really is past time to have a serious discussion about why K12 school exists in the first place, about what students need to know and be able to do when they finish their 13 years in our classrooms.

סטאמר הוא איש חינוך, וכזה הוא הבין שהשאלה של מקום העבודה של בוגר המערכת משנית לשאלה של איזה אדם המערכת מגדלת. בעיניו הדיון הזה היה צריך להתקיים מזמן. והיום, שלוש שנים מאוחר יותר, הצורך הזה נעשה עוד יותר חד, גם אם ספק אם הוא אכן יתקיים. אבל בכל זאת משהו כן השתנה. אם לפני מספר שנים אפשר היה לטעון שלימוד התכנות ממלא את הפונקציה הפרנסתי שרבים זיהו אותה כיעד מרכזי של בית הספר, היכולות הנוכחיות של ה-AI כבר מערערות את כדאיות ונחיצות לימוד התכנות לשם הפרנסה. ואולי זה מעניק לנו פתח לאותו בירור מעמיק יותר על מטרות החינוך שסטאמר ייחל לו.

לפני חודשיים כתבתי כאן על ההשפעה האפשרית של כלי בינה מלאכותית, ובמיוחד של ChatGPT, על תעשיות העזרה בשיעורים וכתיבת עבודות עבור סטודנטים. המאמרון ההוא התבסס על כתבה ב-EdSurge ששאלה אם הזמינות של כלי AI חינמיים תפגע בשירותים/כלים כמו Chegg. אותו מאמרון, כמו הכתבה ב-EdSurge, לא הסיק מסקנה חד-משמעית. לצד גורמים שראו בכלים האלה איום לתעשיות האלו, המנכ”ל של Chegg טען שהחברה שלו נמצאת בתהליך של שילוב כלי AI לתוך המוצרים שלה כך שהיא תוכל לשכלל את המוצרים האלה תוך חסכון בהוצאות. לכאורה נוצר איזון בין הסיכוי של שילוב השימוש של כלי AI בכלים קיימים מול האיום של ההיצע הישיר של הכלים האלה לסטודנטים. האיזון הזה הביא לכך שנציג של Chegg השיב לפנייה של Edsurge:

We do not expect ChatGPT to materially impact our business

כל זה היה בסוף פברואר. פרסומים בחדשות מלפני שבוע רומזים שאותה אמירה כנראה שייכת להיסטוריה עתיקה. לפחות בנוגע ל-Chegg, ההשפעה של כלי AI אכן מורגשת, ובגדול. כתבה באתר של CNBC מדווחת ש:

Chegg shares drop more than 40% after company says ChatGPT is killing its business

כעת מנכ”ל החברה מודה שמאז חודש מרץ ההתעניינות ההולכת וגדלה של סטודנטים ב-ChatGPT גורמת להאטה בפתיחת חשבונות חדשים ב-Chegg. עם זאת, חשוב לציין שהצניחה הדרמטית בערך החברה איננה קשורה ישירות להאטה הזאת, אלא להערכות של חברות פיננסיות שכעת אינן ממליצות על השקעה בחברות כמו Chegg, ובמקום זה נוטות להעדיף את ההשקעה בכלי AI שכמובן נכון להיום תופסים את הכותרות. כך או כך, ברור ש-Chegg נמצאת בצרות.

כצפוי, Chegg איננה החברה היחידה שמושפעת לרעה. כתבה ב-Proactive, חברה שמצהירה על עצמה שהיא “מאפשרת לחברות ומשקיעים להתחבר בצורה חכמה” מדווחת ש:

The use of generative AI, which can replicate some services and products more cheaply, is presenting a new challenge to businesses, with investors speculation the education sector is likely to see further disruption in the near future.

לפי אותה כתבה, בחודשיים האחרונים ערך המניה של Pearson, שבעבר שלטה בשוק ספרי הלימוד אבל לאחרונה התרחבה ללמידה דיגיטלית, ירדה ב-15%, ואילו אצל חברות Udemy ו-Coursera שעוסקות בקורסי MOOC נרשמה ירידה של 6%. שלושה ימים אחרי פרסום הכתבה ב-Proactive כתבה ב-The Motley Fool דיווחה על ירידה של 12% אצל Coursera. כותרת משנה של אותה כתבה מבהירה את הבעיה:

Fears mount that the robots might be coming to take over the for-profit education business.

לא ברור על מי אותה כותרת משנה אמורה לאיים, או אצל מי הפחדים האלה נערמים. הרי אין סיבה לחשוב שהכוונות של אותם רובוטים (אם אכן לרובוטים יכולים להיות כוונות) עשויות להיות טובות או רעות יותר כלפי סטודנטים או כלפי הלמידה שלהם מאשר הכוונות של אותן חברות למטרות רווח שכעת שולטות בתחום. אם ChatGPT יכול לתת מענה לשאלות של סטודנטים טוב יותר מאשר Chegg, הגיוני שסטודנטים יפנו אליו. לגבי העדיפות של כלי AI לעומת קורסים של Coursera או Udemy, לא ברור אם זה אומר משהו בנוגע לאיכות הקורסים שלהן, או על הסיבות שבגללן פונים לקורסים האלה מלכתחילה.

על אף העובדה שמנכ”ל Chegg כבר מודה שכלי AI חינמיים אכן פוגעים ברווחיות החברה שלו, כתבה ב-Financial Times טוענת שעדיין מוקדם מדי להספיד אותה, וזה מפני שיש אצלה מידע, ונתונים רבים, אודות המשתמשים שלה, מידע שכולל:

knowing students’ histories and levels of attainment, making it possible to feed them prompts that home in on gaps in their knowledge. It also has years of experience from teaching the same courses and learning from the questions other students ask.

במילים אחרות, יתכן שהנתונים הרבים שכבר נמצאים בידי חברות כמו Chegg נותנים להן יתרון שעשוי לעזור להן להחזיק מעמד ולהעניק שירות טוב יותר מאשר הכלים החינמיים. ואם כך, אולי הירידה הדרמטית בערך החברה איננה אלא ירידה רגעית.

עד היום, מלבד הכתבה מלפני חודשיים ב-EdSurge, לא פגשתי התייחסות לנושא הזה בפרסומים חינוכיים שאחריהם אני עוקב (אם כי יתכן שהיו כאלה). ולמען האמית, זה די הגיוני – רוב המקורות שאחריהם אני עוקב עוסקים בחינוך ובלמידה, וביסודו של דבר הכתבות האלו עוסקות בנושא מאד שונה – מי מרוויח ומי מפסיד כספית בתחום התקשוב החינוכי. בעצם, אין כאן שום קשר לשאלות חינוכיות.

ולקראת סיום, הערה שאיננה קשורה לאותה שמחה לאיד המרומזת שהופיעה בסיום אותו מאמרון שלי מלפני חודשיים. למרבה הצער, יותר מכל דבר אחר, העיסוק בפגיעה בערכן הכספי של החברות האלו בעקבות עלייתם של כלי AI מעיד על סדר העדיפויות של תחום התקשוב החינוכי היום: הלמידה והחינוך הם כנראה משניים לנושא המרכזי – הכסף. אבל זה כמובן איננו מפתיע.

בסוף חודש מרץ השנה ג’ייסון וינגארד (Jason Wingard) התפטר באופן די פתאומי מהנשיאות של אוניברסיטת טמפל (Temple) שבעיר פילדלפיה אחרי כהונה של פחות משנתיים. וינגארד מוכר כאחד שביקש לקדם שינויים מפליגים בהשכלה הגבוהה. כתבה מהשבוע ב-Chronicle of Higher Education מוסרת שב-2021, בנאום כניסתו לתפקיד, הוא הכריז:

Temple will lead the education revolution…. The future of work is disruption. The future of learning is change.

לפני שנה, תוך כדי כהונתו בטמפל, וינגרד פרסם ספר – The College Devaluation Crisis – שבו הוא טען שעל ההשכלה הגבוהה להתאים את עצמה לצרכי שוק התעסוקה. הגישה הזאת מתוארת היטב בכתבה באתר הרשמי של טמפל שדיווחה על פרסום הספר:

After extensive research, he (וינגארד) determined that if university systems did not adapt to employers’ needs, higher education would be bypassed in favor of alternate sources of training.

כשבוע אחרי ההתפטרות, בכתבה ארוכה ב-Chronicle of Higher Education, פרנסואה פורסטנברג (Francois Furstenberg), פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ג’ונס הופקינס, כתב על גישתו של וינגארד ועל הקשר בין השוק לבין האוניברסיטה על פי הגישה הזאת. ההתפטרות לא גרמה לפורסטנברג להזיל דמעה, וזאת מפני שבעיניו הגישה הזאת היא דוגמה בולטת של:

Higher Ed’s Grim, Soulless, EdTechified Future

עם זאת, הוא לא ראה בהתפטרות סוף פסוק בנוגע לסוג השינויים שווינגארד מבקש לחולל בהשכלה הגבוהה. לפי פורסטנברג, וינגארד אמנם כבר איננו נשיא האוניברסיטה, אבל:

He’s out, but his vision lives on.

גישתו של וינגארד איננה קשורה ישירות לשילוב התקשוב בהשכלה הגבוהה, אבל בין התפיסה החינוכית שלו לבין התפיסה התקשובית הרווחת היום בחינוך יש מספר נקודות השקה. בנוסף, בספרו וינגארד מתאר בחיוב רב מספר יזמויות דיגיטליות שמקדמות את ההכשרה לעולם התעסוקה. אלה, בעיניו, מבטאות את הכיוון הרצוי עבור ההשכלה הגבוהה בכך שהן מסייעות להתאים את כישורי הסטודנט לצורכי המעביד. לאור זה חשוב לבחון את התפיסה שלו, ולהבין למה פורסטנברג רואה בה סכנה.

בפרק הראשון של ספרו החדש וינגארד מציג את הבעיה – הלימודים לתואר האקדמי של היום אינם מעניקים לסטודנט את הכישורים הדרושים לתפקד בעולם התעסוקה:

The debunking and subsequent devaluation of the college degree is the result of the shift to a new world of work, one requiring a different set of skills that are not attainable during four years of college and that thus must be acquired in other ways.

פורטסנברג מבקר את הגישה הזאת ובאופן כללי רואה באותן “דרכים אחרות” סכנה. הוא מסביר שלפי וינגארד ההשכלה הגבוהה צריכה להתרחק מתוכניות לימודים מסורתיות ובמקום זה לאמץ פדגוגיות אלטרנטיביות שמדגישות מיומנויות שאפשר לשווק למעסיקים. לשם כך הוא ממליץ על יבוא קורסים שפותחו על ידי גורמים חיצוניים לתוך האוניברסיטה ועל אימוץ אלטרנטיבות טכנולוגיות זולות כתחליף לסגל הוראה אנושי יקר. מכל זה אפשר להבין שלפי וינגארד תפקידו של ההשכלה הגבוהה היא להכשיר את הסטודנט לצרכי המעסיק, כאשר הטכנולוגיות הדיגיטליות עומדות לרשות הגשמת החזון הזה. פורסטנברג כותב:

Happily, to Wingard’s view, solutions are at hand: ed-tech enterprises that deploy online platforms, apprenticeships, bootcamps, gig skilling, and self-guided courses to develop marketable competencies validated by alternative credentials like nanocertificates, digital chips, and microbadges.

פורסטנברג מתאר את “עולם החינוך האלטרנטיבי” שבתפיסה של וינגארד כעולם שמתפקד על פי תפיסות כלכליות צרות. לפי התפיסה הזאת הסטודנט צריך לראות את עצמו כיזם שבאופן מתמיד מנסה לזהות אפשרויות תעסוקתיות ומשקיע באותם הכישורים שיאפשרו לו להתחרות בהצלחה בשוק העבודה. אף אחד, כמובן, איננו מתכחש לכך שהיכולת למצוא עבודה טובה ומפרנסת היא בין היעדים של הלמידה בהשכלה הגבוהה. אבל וינגארד מצמצם את עולם ההשכלה לצורך הזה בלבד, כאשר המעסיק הוא זה שנותן את הטון וקובע את הצרכים, ועל הסטודנט ליישר קו עם המציאות הזאת.

פעם אחר פעם בספרו וינגארד מדגיש את הצורך באותם קישורים שיתאימו לצורכי השוק. הוא מסביר שמבחינה היסטורית ערכו של התואר האקדמי נחלש כאשר המעסיקים הבינו שתוכניות הלימודים המסורתיות הפסיקו להתאים לייצור המוצרים ולמתן השירותים שהם מספקים. אבל לאור זה מעניין שעוד בפרק הראשון של הספר וינגארד מתייחס למחקר משנת 2015 שבחן את המוכנות של מקבלי תואר למקום עבודתם בעיני המעסיקים, וכתב:

What disappointed the employers were the college graduates’ abilities to apply knowledge and skills in real-world settings, their critical thinking skills, and their written and oral communication skills—areas in which fewer than three in ten employers thought recent college graduates were well prepared, according to the AACU study.

אלה, הרי, אותם הכישורים שלימודי מדעי הרוח המסורתיים יכולים לחזק – אותם לימודים שעליהם פעם אחר פעם וינגארד כותב שההתמקדות בהם גורמת נזק לאפשרויות התעסוקה של הסטודנט. וינגארד מודע לסתירה הזאת. בפרק 4 של ספרו, בעקבות שיחה עם יזם חינוכי-תקשובי, הוא מכיר בחשיבות הלימודים האלה, אם כי בצורה די מסויגת:

As relevant as the liberal arts may still be in the workplace, college programs will also have to offer specific workplace credentials.

במילים אחרות, מתברר שהמעסיקים עצמם, יותר מווינגארד, מודעים לחשיבות של הכישורים שמדעי הרוח מעניקים לסטודנט, ובעל כורחו וינגארד נאלץ להכיר בכך.

הכתבה החדשה ב-Chronicle of Higher Education שהוזכרה בתחילת המאמרון הזה מתארת מספר קשיים ובעיות שהתעוררו במהלך הקדנציה של וינגארד. הבעיות האלו הן עדות לכך שההתנגדות של חלק מסגל האוניברסיטה לשינויים שלמענם וינגארד פעל לא היתה הסיבה היחידה, או אפילו המרכזית, שהביאה להתפטרותו. (אפשר אפילו לטעון שאני בסך הכל תופס טרמפ על ההתפטרות כדי לכתוב, שוב, את דברי התוכחה האלה.) פורסטנברג מודע למציאות הזאת, וכמו שהוא מציין בתחילת הכתבה שלו, החזון הזה עוד חי. על וינגארד ועל דעותיו הוא כותב:

That he long thrived and ascended the upper ranks of academe is one more sign, if any were needed, that his views cohere with those of the university presidents, CEOs, and financiers who sit on university boards, and the bipartisan policymakers who have collectively spent the last several decades hollowing out the country’s great public systems of higher education.

אין בהתפטרות של וינגארד נצחון עבור אלה שמבקשים לשמור על השכלה גבוהה נאמנה למטרות רחבות יותר מאשר איוש משרות בשוק העבודה. הכוחות שווינגארד מייצג עדיין חזקים בשטח והם עדיין מבקשים להפוך את ההשכלה הגבוהה לפס יצור של עובדים עתידיים לפי דרישות השוק. לפי וינגארד זה יעודה. הכותרת של כתבה שהוא פרסם באוגוסט 2022 ב-Inside Higher Ed מצהירה:

Higher Ed Must Change or Die

ולפעמים קשה לדעת איזה משתי האפשרויות האלה וינגארד ושותפיו לדרך מעדיפים. ללא ספק ההשכלה הגבוהה ניצבת מול בעיות גדולות שדורשות שינויים. אבל השינויים שאליהם הם מכוונים הם מהסוג שעבורם אפשר להגיד שהיה צורך להרוג את החולה על מנת להציל אותו.

פורסטנברג כותב שללא קואליציה רחבה שתתייצב מול כוחות השיבוש שווינגארד הוא נציגם, החזון שלו ושל שותפיו יצליח לעצב את ההשכלה הגבוהה ככלי שרת של שוק העבודה. הכוחות האלה יגייסו, כמובן, את התקשוב כדי לקדם את המטרה הזאת. חשוב שהנאמנים ליעדים אחרים של ההשכלה הגבוהה יעמדו איתן מול המתקפה המתמשכת הזאת.

על אף המאמצים שלי לא להצטרף לחגיגה סביב ChatGPT וסביב AI באופן כללי, באופן די צפוי הנושא הזה נשאר, כבר זמן ממושך, נושא חם מאד בחינוך. כמות אדירה של התייחסויות מתפרסמת בעיתונות ובבלוגוספירה. כצפוי הרבה ממה שנכתב חוזר על עצמו, אבל קשה בכל זאת לא לנסות לקרוא כמה שיותר – מתוך התקווה, שלעתים קרובות מדי מתבדה, לפגוש משהו באמת מקורי ומעורר מחשבה. כמובן שלגיטימי שכל אחד יכתוב מה שהוא חושב, אבל לפעמים אני מתרשם שמספר הכותבים עולה על מספר הקוראים. כל אחד חושב שהתרומה שלו ייחודית (נו, גם אני) אבל מתקבל הרושם שהכל כבר נכתב. רק לעתים רחוקות אני נתקל בהתייחסות שנראית לי ייחודית או יוצאת דופן, או כזאת שמאירה את הנושא באור שונה מאשר הרווח. וכאשר זה קורה ראוי שאכתוב עליו.

כאשר הוא התפרסם בחודש ינואר פספסתי את המאמרון הזה של דייב קורמייה (Dave Cormier). הוא אמנם הופיע אצלי, וגם הוזכר בדברים שקראתי, אבל זה היה בסך הכל מאמרון אחד מתוך בליץ אדיר של פרסומים אחרים והוא איכשהו חמק ממני. הגעתי אליו לפני שבוע כאשר מרטין וולר (Martin Weller) הזכיר אותו במאמרון חדש שלו. רק אז הקלקתי אליו ושמתי לב שהוא בכלל איננו חדש. קורמייה הוא קנדי ששנים רבות מעורב בנושאים הקשורים לתקשוב החינוכי. הבלוג שלו כמעט תמיד מעניין, אם כי הוא מפרסם בו בתדירות יחסית נמוכה.

קורמייה איננו מתנגד ל-ChatGPT או לכלי AI דומים. הוא מציין שבעיניו ההשפעה של הכלים האלה על החינוך תהיה דומה להשפעת המחשבון על החינוך המתמטי … ואז מוסיף שארבעים שנה אחרי שהמחשבון נכנס לבתי הספר אנחנו עדיין מתווכחים על השפעתו. בהערה הזאת, עוד בתחילת המאמרון, קורמייה מצביע על כך שעל אף עשרות אלפי המילים שכבר נכתבו, עדיין מוקדם מדי לקבוע מה תהיה השפעת ה-AI.

המאמרון של קורמייה איננו עוסק ישירות בשימוש בכלי AI במערכות חינוך, אלא בהשפעתם על עולם הדעת, ובעיקר בכיצד שילובם לתוך כלי חיפוש כמו Bing ו-Google משפיע על עיצוב ההבנה שלנו. הוא מתאר את מה שאולי אפשר לכנות הבנאליות של הידע ומביע דאגה לגבי זה. הוא מתאר כיצד בתקופת הלימודים שלו הוא נהג להגיע למדף מסוים בספרייה כדי למצוא ספר מסוים, וידע ששם הוא ימצא עוד ספרים שקשורים לאותו נושא. בהמשך, השימוש במנוע חיפוש שינה את התהליך הזה, אבל עדיין היה דומה בכך שהחיפוש בגוגל אמנם לא הביא אותו למדף ספציפי בספרייה, אבל תוצאות החיפוש בכל זאת כיוונו אותו למקורות דומים שדרכם אפשר היה לבחון נושא לעומק ממגוון היבטים. מול התהליכים האלה הוא מעמיד את הפנייה ל-ChatGPT לשם חיפוש מידע ומסביר שהתוצאות של בקשת החיפוש יהיו ערבוביה של מידע שמוגש בצורה משכנעת ואפילו פסקנית, והכי חשוב, כבר ארוז. הוא כותב:

The algorithm presents me with the knowledge, already packaged.

קורמייה מדמה את המצב הזה למה שכלי ה-autotune עושה לקולות במוסיקה. ה-autotune חדר לעולם המוסיקה לפני יותר בעשרים שנה, והשימוש בו היום נפוץ ביותר. הכלי מנקה את הקול מטעויות כיוונון זעירות וכך הוא מגיש למאזין צלילים נקיים ונטולי חספוס, ובסופו של דבר נטולי ייחוד מוסיקלי. קורמייה מציין שרבים טוענים שהכלי מוציא את המרכיב האנושי מתוך תהליך יצירת המוסיקה והוא מוסיף ש:

That’s what’s going to happen to our daily knowledge use.

כמו עם autotune שמאפשר לזמרים לזייף ואחר-כך, בהקלקה על כפתור, להפוך את השירה לנקייה, נוחות השימוש בכלי AI בתהליך איתור מידע מייתרת את הצורך לצלול עמוק לתוך נושא כלשהו. הרי למה שנעמיק בחיפוש אחר מידע מדויק כאשר בהקלקה על כפתור אפשר לקבל משהו שמספיק טוב שבהחלט נראה משכנע. קורמייה שואל:

Who is going to pay you to take a week to learn about something enough so you can give an informed opinion when something that looks like an informed opinion can be generated in seconds?

חשוב להדגיש שמה שמפריע לקורמייה איננו שהמידע שמקבלים איננו נכון (אם כי גם זאת ללא ספק בעיה) אלא שהכלי הופך את ההעמקה, את הצלילה לתוך המידע כדי להבין לעומק, לדבר שאין טעם לבזבז עליו זמן. הוא מציין שעבור מומחים בתחומם הפנייה לכלי כמו ChatGPT איננה מהווה בעיה. עבורם חיפוש מידע הוא לשם העשרה מתוך בסיס ידע מוצק, ולא כדי לקבל תמונה כללית. מומחים לא יסתפקו בתוצאות חיפוש שהן ארוזות מראש (ובצורה נאה) שהכלי מגיש להם. אבל קורמייה מדגיש שבמרבית התחומים שבהם הרוב מאיתנו מבקשים לקבל מידע אנחנו טירונים (novices), ונהיה מוכנים לקבל מידע מספיק טוב, גם אם בסופו של דבר הוא שטחי, כל עוד הוא נראה לנו אמין. כמו עם ה-autotune נקבל צלילים נקיים, אבל נטולי ענין. והתוצאה בעולם הדעת, כמו בעולם המוסיקה, תהיה סתמיות משוועת.

שוב, לפי קורמייה הבעיה איננה שקל להטעות אותנו, גם אם זה אכן נכון, אלא שהסקרנות שלנו תסופק כבר ברובד נמוך ופשוט במקום שנבחר לצלול לתוך נושא כדי ללמוד אותו ממש. אפשר לטעון שזה היה המצב גם בחיפושי גוגל פשוטים כאשר על אף העובדה שמוסרים לנו שנמצאו אלפי דפים שבצורה זאת או אחרת “עונים” על השאילתה שלנו הסתפקנו באלה שבדף הראשון בלבד. אבל התוצאות האלו עדיין היו הצעות להעמקה ולא “תשובות”. עצם הגשת המידע בצורה מסודרת ולכאורה מוסמכת תגרום לנו לקבל את התוצאות כתשובה במקום כהזמנה להמשך הלמידה.

כמאזינים למוסיקה, אנחנו על פי רוב רוצים בסך הכל לשמוע מוסיקה ערבה לאוזן. ה-autotune אכן מספקת לנו את מה שאנחנו רוצים. הוא משטיח את החספוס ומגישה לנו צליל נקי. אבל מדובר בצליל נקי מדי שבסופו של דבר מלאכותי במקום אנושי. רבים מאיתנו גילינו שעל אף החספוס אנחנו מעדיפים את הצליל האותנטי יותר. אפשר לקוות שכך יהיה גם בנוגע לתוצאות החיפוש שכלים כמו ChatGPT יכולים להגיש לנו.