אני בטוח שאני אינני היחיד שכבר מספר חודשים מתקשה לכתוב על הנושאים שעליהם הייתי רגיל לכתוב. העולם השתנה, יש סדר עדיפויות אחר, הראש מתפקד אחרת. ואולי מעבר לכל דבר אחר, קשה להתיישב מול הדף הלבן ולהתחיל להקליד. פעם אחר פעם, כשאני מתיישב מול הצג לכתוב עיניי נמשכות לכותרות שהן במרחק של קליק אחד, ואני שוב מוצא את עצמי נופל לתוך חור ארנב של החדשות והפרשנויות. אבל בשלב מסויים אני נזכר שהעולם שאי-שם בעבר הכרנו עדיין קיים, ויש נושאים אחרים (אפילו אם חשיבותם פחותה) שעליהם רצוי/כדאי להתייחס. צריכים, לפחות, לנסות.
ויש, לפחות עבורי, מרכיב נוסף שמקשה על הכתיבה. משום מה אני מתקשה להתלהב מהבינה המלאכותית בחינוך. אי-אפשר, כמובן, להתחמק מהנושא, ובעבר כבר התייחסתי קצת. אנשים שאת דעתם אני מעריך טוענים שהשפעת ה-AI על החינוך, כמו בתחומים רבים אחרים, תהיה ענקית. אבל מבחינתי האישית, אני מתקשה להבין כיצד היא תשפיע (לפחות לחיוב) על הלמידה, שהיא התחום שבמיוחד מעסיק אותי. אם אצליח להכנס שוב ללוח זמנים קבוע של כתיבה אני בוודאי אנסה להבהיר את החשיבה שלי בנושא. אבל בינתיים, יש נושאים פרוזאיים יותר שגם הם ראויים להתייחסות.
מרטין וולר, שסיים את עבודתו באוניברסיטה הפתוחה באנגליה וכנראה יצא לפנסיה, פתח סידרה חדשה בבלוג שלו בה הוא בוחן סוגיות בתקשוב החינוכי שעבורן הוא מודה שהוא טעה. לפני שבוע הוא פרסם את המאמרון השני בסידרה:
ה-VLE, ה-Virtual Learning Environment, הוא המונח הבריטי של ה-LMS, ה-Learning Management System, אותה מערכת לניהול הלמידה שאוהבים להשמיץ, ולהצהיר לגביה שהיא איננה מתאימה לדרכי הלמידה של המאה ה-21. וולר מעיד על עצמו שזה גם היה דעתו. הוא כותב שב-2007:
I foolishly declared, “The VLE is dead”, because I was all excited by the prospect of loosely coupled tools, PLEs and EduGlu.
בין היתר, הוא מודה ש:
during the late 00s we were all still caught up in web 2.0 fever
אכן, היתה זאת תקופה שבה ה-Read/Write Web הקסים אותנו ורבים מאיתנו חשבנו, כמו שסטיב הרגדון (Steve Hargadon) הכריז ב-2008:
ההתלהבות היתה גדולה, אם כי נדמה לי שכבר אז הייתי בין הקולות המעטים שלא כל כך התלהבו מדבריו של הרגדון. (זה, אגב, המקום לציין שכדי להכין את המאמרון הנוכחי עברתי על מספר די גדול של מאמרונים שפרסמתי בתקופה ההיא, ורבים מהקישורים שיצרתי לבלוגרים חינוכיים – גם כאלה שאיתם הסכמתי וגם כאלה שאיתם התווכחתי – הם דוגמאות חיות, או ליתר דיוק מתות, של linkrot.)
היום, כמובן, מקומו של ה-Web 2.0 בחינוך מצומצם למדי, וכפי שוולר מעיד, ה-VLE, או ה-LMS, עוד מחזיק מעמד. וולר משייך את המצב הזה לכך שהתחליפים ל-LMS לא הוכיחו את עצמם, וגם לכך שה-LMS הצליחה לשלב לתוך עצמה מבחר גדול של כלים אחרים. אם בתחילת הדרך ה-LMS היתה בסך הכל אמצעי דיגיטלי להעברת מסמכים מהמרצה לסטודנט, ופלטפורמה להגשת עבודות הסטודנט למרצה, ה-LMS של היום הפכה לאולר שוויצרי שמסוגל למלא מגוון רחב של פונקציות.
אבל מעבר לזה, יש סיבה נוספת, ובעיני מרכזית יותר, לשרידות של ה-LMS, סיבה שמשום מה וולר איננו מציין, וסיבה שאליה עוד ב-2018 אני כן התייחסתי. כתבתי אז:
דווקא מפני שה-LMS מנציחה מודל מוכר ואהוד למערכת ימשיכו לפתח אותה. אבל הפיתוחים יהיו בעיקר קוסמטיים ובקלות השימוש. ה-LMS מבטיחה את מקומה במערכת החינוך לא מפני שהיא מציעה משהו חדש, אלא ההפך – מפני שהיא מבטיחה את המשך הקיים.
במילים אחרות, אולי ה-LMS איננה עונה על הצרכים של הלומד של היום (או לפחות כמו שוולר, ואני, ורבים אחרים, היו רוצים לחשוב שהלמידה צריכה להתרחש במאה ה-21), אבל היא כן עונה על הצרכים של מערכות החינוך – הן מבחינת דרכי ההוראה שאינן משתנות, והן מבחינת הצורך במעקב, במתן ציון, ועוד. לטוב או לרע, ה-LMS מצליחה לשרוד מפני שהיא ממלאת פונקציות שהן רצויות למערכות החינוך כפי שהן קיימות היום.
אני די בטוח שוולר מודע למציאות הזאת, ולכן נשאלת השאלה למה הוא איננו מציין את הנקודה הדי בסיסית הזאת. יתכן שהבעיה נעוצה במינוח. אמנם ה-VLE וה-LMS הם שמות שונים לאותו הדבר, אבל השמות מתארים פונקציות שונות. השם VLE שם דגש על הלמידה, ואילו השם LMS מעמיד את הניהול במרכז. לטוב או לרע, השם LMS מתאר באופן יותר מדויק את יעוד הכלי. הרי איסוף נתונים אודות הלומד, או מתן ציון, והעברת המידע הזה למאגר מרכזי, גם אם אלה אינם פסולים, אינם מרכיבים הכרחיים בלמידה. הלמידה יכולה להתרחש בלעדיהם. לעומת זאת, הם כן נחוצים לניהול.
וולר כותב שמגפת הקורונה יכלה להוות שעת כושר עבור ה-VLE, אבל במקום זה ה-Zoom השתלט על סביבות הלמידה והנציחה את ההרצאה כאמצעי ההוראה הכמעט בלעדית. הוא מוסיף:
Rather depressingly, a VLE-centric online course might actually be at the more radical end of online offerings now.
אין חדש בכל הכתוב כאן. אפשר להגיד שאני באמת חוזר על עצמי … אפילו באמירה הזאת. לפני קצת יותר משנה, בהתייחסות לכתבה שביקשה להציג את ה-LMS של 2028, הצגתי שקף משנת 2011 של מרטין דוגיאמס, מייסד ה-Moodle, בו הוא מראה, למרבה הצער, שהרוב המכריע של המרכיבים האינטראקטיביים שהוא הכניס לתוך ה-Moodle אינם זוכים לשימוש, ואילו השימוש הנפוץ ביותר הוא בסך הכל הגשת מסמכים לסטודנטים. וגם אז כתבתי:
גם אם מבחינה לימודית ערכה של ה-LMS זניח, היא ממלאת תפקיד חשוב במערכת לימודית מוסדית תקינה. ציינתי את זה כאן לפני ארבע וחצי שנים, וכאשר תוך הכנת המאמרון הזה קראתי את מה שכתבתי אז ראיתי עד כמה אני חוזר על עצמי.
ואני מניח שגם כאשר מערכות החינוך יצליחו לשלב את ה-AI לתוך בתי הספר וההשכלה הגבוהה, ה-LMS תדע להכיל אותה. אין בכך שום פסול. אבל גם במציאות החדשה ההיא ההוראה והלמידה יישארו כפי שהיו, הצורך בניהול עדיין יגבר על הלמידה, ואני כנראה אצטרך שוב לכתוב שאני חוזר על עצמי.