לא היה מזיק לדעת על מה מדברים

במאמרון ארוך בבלוג E-Literate מתחילת השבוע הקודם ג'ים פרמר מגולל את הסיפור (מיוני, 2012) של הפיטורין של נשיאת אוניברסיטת וירג'יניה, וחזרתה לתפקיד אחרי שלושה שבועות. מדובר בסיפור מרתק שמשקף את המידה שבה ידיעות לא מבוססות שמתפרסמות בעיתונות הפופולארית משפיעות על החלטות בהשכלה הגבוהה, החלטות שאמורות להיות מקצועיות.

ביוני של 2012 הוועד המנהל של האוניברסיטה של וירג'יניה, אוניברסיטה ציבורית אך יוקרתית, החליטה שנשיאת האוניברסיטה, תרסה סוליבן, לא פעלה מספיק בזריזות על מנת לקדם את מה שהוועד הגדיר כקורסים מקוונים.

הסיפור שפרמר מספר מבוסס על תחקירים של עיתון הסטודנטים העצמאי של האוניברסיטה (עיתון, אגב, שזוכה לפרסים). באמצעות חוק ה-Freedom of Information כתבים של העיתון קיבלו תכתובת דואר אלקטרוני של הוועד המנהל. מהתכתובת הזאת מתברר שהביקורת על חוסר הזריזות של סוליבן עלתה אחרי שכמה מאנשי הוועד המנהל קראו כתבות בניו יורק טיימס ובוואל סטריט ג'ורנל. הכתבות האלו דיווחו על קורסי MOOC ויצרו את הרושם (המאד נפוץ היום) שביכולתם של הקורסים האלה לשבש את ההשכלה הגבוהה כמעט ללא הכר. מתוך תחושה שצריכים "להיות שם", חברי הוועד המנהל הביעו את הביקורת שלהם כלפי הנשיאה ואילצו אותה להתפטר.

לסיפור הזה היבטים מעניינים רבים. אולי החשוב ביותר מאלה הוא שאותם אנשי הוועד המנהל ניזונו מהעיתונות הפופולארית בלבד. הם לא פנו להנהלת האוניברסיטה, או לסגל ההוראה, על מנת לברר את מצב הלמידה המקוונת אצלם. לו היו עושים זאת הם היו מגלים שכבר שנים לאוניברסיטה של וירג'יניה, כמו לאוניברסיטאות רבות, יש קורסים מקוונים רבים. הם אפילו היו לומדים שאיש סגל משלהם מלמד ב-MOOC של Coursera. אבל הם לא היטיבו להבחין בין קורסים מקוונים לבין קורסי MOOC. למען האמת, הם אפילו לא ניסו לעשות זאת. זה איננו מפתיע – הרי לא הנסיון בקורסים מקוונים שהצטבר באוניברסיטה, ולא איכות ההוראה, עניינו אותם. עניין אותם לא להשאר מאחור, לא להשטף בצונמי שלפי העיתונות מאיים להטביע אותם.

הסיפור של האוניברסיטה של וירג'יניה התרחש לפני שנה. פרמר מביא אותו עכשיו בעקבות כתבה של ג'ושוע קים באתר Inside Higher Ed, כתבה שמדווחת על כתבה של ג'ון טמני ב-Forbes. הכתבה של קים התפרסם לפני כחודש, וזאת של טמני מספר ימים לפני-כן. מתברר שעל אף העובדה ששנה עברה מאז הפרשה של האוניברסיטה של וירג'יניה, העיתונות ממשיכה להתבלבל בין "קורסים מקוונים" לבין קורסי MOOC. הכותרת של הכתבה של טמני ממחישה זאת:

כך בכותרת, אבל לא כך בכתבה עצמה. קים מסביר:
When Tamny is saying that online education is the next bubble he is of course not talking about the sort of online education that any of us working in the field of designing, teaching, or supporting online courses would recognize.

Tamny is talking about MOOCs.

קים כותב שיתכן שקיימת בועה בנוגע לקורסי MOOC, בועה שעתידה להתפוצץ. אבל מפני שטמני איננו מבחין בין ה-MOOC לבין הלמידה המקוונת בכללותה, קשה לקבל או לדחות את הטענה שלו. זאת ועוד: קים מדגיש שיתכן שהביקורת של טמני מתאימה למצב של קורסי MOOC היום, אבל היא בוודאי איננה תואמת את המציאות של הלמידה המקוונת בה הוא מעורב:
What is certain is that the online learning communities focus over the past decade has been on just the sort of learning that Tamny sees as most valuable. That is learning that is built around the intense exchange and development of ideas between faculty and students. Online courses are hot beds of good pedagogical practices. All of the online programs that I have worked on have been collaborations between learning designers and subject matter experts, developed on strong theoretical foundations of how people learn.
הוועד המנהל של האוניברסיטה של וירג'יניה, וג'ון טמני, אינם היחידים שאינם מצליחים להבחין בין קורסים מקוונים לבין קורסי MOOC. לפני חודשיים ה-Chronicle of Higher Education (שהיה צריך היה לדעת טוב יותר) פרסמה אינפוגרפיק שתיאר את הדמויות הבולטות בתחום ה-MOOC. הופיעה שם (עם צילום) קתי דייווידסון מאוניברסיטת דיוק. דייווידסון מאד מעורבת בהיבטים רבים של התקשוב בחינוך, אבל היא הופתעה לגלות שהיא גם נחשבת דמות מובילה בנוגע לקורסי MOOC. בעקבות הפרסום הזה היא כתבה בבלוג שלה:
… more to the point, I've been ambivalently interested in MOOCs, with more than a healthy degree of scepticism that the current form will persist in the future. On the other hand, I am interested, vitally so, in all the ways we can learn from one another online. So I'm uncomfortable with the "MOOC Major Player" sobriquet but flattered that my efforts over the last decade on behalf of digital modes of interactive and collaborative learning are being recognized here.
וכמובן שהקושי הזה מופיע גם אצלנו. לפני שלושה שבועות עיתון הארץ פרסם כתבה תחת הכותרת:
שם קראנו ש:
בעוד האקדמיה הישראלית עושה את צעדיה הראשונים בתחום, ברחבי העולם – ובעיקר בארה"ב – כבר הפכו הקורסים המקוונים לשחקן מרכזי במגרש ההשכלה הגבוהה.
אולי אפשר להבין את הבלבול שחל כאן בין קורסי MOOC לבין קורסים מקוונים. אבל קשה להבין כיצד מי שכתב את הכתבה לא ידע (או לא בדק) שכבר שנים רבות לאקדמיה בישראל, גם האוניברסיטאות וגם המכללות, יש קורסים מקוונים רבים, כולל קורסים מוצלחים מאד.

בסיום המאמרון שלו פרמר מצטט את ההצעות שקים מביא בסיום הכתבה שלו. מדובר בהצעות מאד פשוטות שמיועדות למנוע את הבלבול המתמשך הזה, ועוד יותר חשוב, למנוע פארסות כמו זאת שהתרחשה באוניברסיטה של וירג'יניה. יש טעם להביא את ההצעות האלו גם כאן:

I have a simple proposal.

Any reporter writing about online and education and MOOCs should understand the difference between the two.

Any reporter writing about online education should talk to people who have been designing and teaching online courses for the past few years. Any reporter writing about the benefits or faults of online learning should have to enroll in a quality online degree program.

And anyone that is writing about the pros and cons of residential vs. online education should experience a blended course.

אכן, הצעות די פשוטות. הן לא יכולות להזיק, אם כי סביר להניח שכל מי שמבקש לספר על השיבוש האדיר שהאינטרנט מחולל להשכלה הגבוהה יצליח, באלגנטיות, להתעלם מהן.

האם יש אמות מידה להעריך קורסי MOOC?

לפני כחודש הפרתי את השתיקה הממושכת שלי אודות ה-MOOC. תירצתי את החזרה לכתיבה על ה-MOOC בכך שלאחרונה אפשר היה להבחין בצמצום ציפיות כלפי ה-MOOC מצד אלה שדוגלים בהם. חשבתי שזה סימן להסתכלות מפוקחת יותר על התופעה במקום ההכרזות הכמעט אפוקליפטיות אודות הנושא שהתרגלנו לקרוא, והרגשתי שחשוב לציין זאת.

אבל על אף צמצום הציפיות הזה, קשה להגיד שבמשך חצי השנה האחרונה התמונה הכללית אודות ה-MOOC נעשתה ברורה יותר. יש יותר דיווחים על קורסים, הצלחות וכשלונות כאחד, אבל קשה להגיד שאלה עוזרים להבין לאן הדברים הולכים. במקום ששטף הפרסומים יוצר תמונה ברורה יותר, פושט זכינו למבול של כתבות על ה-MOOC – בעיתונים, בבלוגים, והיכן שלא פונים. כבר היום מבול המילים הזה יכול לשמש בסיס למספר תיזות דוקטורט, ולא נראה שבעתיד הקרוב שטף המילים הזה ייעצר. אבל שוב, אין זה אומר שהמידע הנוסף משכנע מישהו. קווי הוויכוח כבר צוירו – הביקורות שמופיעות היום לא ישכנעו את אלה הסבורים שמדובר בחידוש מבורך (שלא לדבר על חידוש "משבש"), והמבקרים אינם מתרשמים במיוחד מהדיווחים על קורסי MOOC מוצלחים.

בין היתר, הפער הזה נובע מהשוני בציפיות של שני הצדדים. אלה שרואים בקורסי MOOC הזדמנות להשכלה גבוהה עבור מי שלא יכול היה להשיג אותה לפני-כן, אדישים לטענות על מודל פדגוגי לקוי. אם הרצאות פרונטליות מספיק טובות לאוניברסיטאות, אז כל דבר שמביא הרצאות כאלה לציבור הרחב הוא מבורך. לעומת זאת, אלה שחושבים שהרצאות פרונטאליות אינן אמצעי למידה אפקטיבי וסבורים שההשכלה הגבוהה צריכה למצוא דרכי הוראה אחרות מטילים ספק בכך שמי שנרשם לקורסים האלה באמת לומד בהם. הם מסתכלים במודל הפדגוגי הרווח של ה-MOOC ורואים המשך של הקיים, רק בממדים גדולים יותר.

נדמה לי שמאמרון של ליסה ליין מלפני שלושה שבועות עוזר לחדד את ההבדלים האלה ולעשות קצת סדר בוויכוח.

ליין מציינת שבוויכוחים סביב ה-MOOC היא לא נתקלת בתלונות בנוגע לאיכות המידע שנמסר ללומדים בהרצאות המצולמות בקורסים. היא מוסיפה:

This means that the debate about mass pedagogy has two aspects. One is whether the lecture format itself relays good information and well-supported professorial interpretations – this seems to not be a problem. The other is based in the very old argument over whether lecture/presentation itself is good pedagogy.
ליין מלמדת היסטוריה בקולג' קהילתי קטן בדרום קליפורניה, והיא מעורבת היטב בנסיונות לגייס טכנולוגיות דיגיטאליות לשפר את ההוראה שלה ואת הלמידה של הסטודנטים שלה. ליין מקדישה מאמצים רבים לעיצוב סביבת הלמידה של הסטודנטים שלה, ומדגישה שההרצאה היא רק חלק אחד מכלל הסביבה הזאת, ואולי אפילו חלק קטן. סטודנטים עם מוטיבציה פנימית יכולים לדלות מידע מתוך הרצאות, אבל, לדעת ליין, הם עדיין זקוקים לליווי אישי כדי לצלול עמוק יותר לתוך הנושא וממש לחקור אותו:
If you are focused on individual learning and individual evaluation of that learning, either for self-improvement or to be assessed for a grade/credit/degree, then the interaction and assessment elements of xMOOCs can be disappointing. Individualized learners are self-directed enough to do the work and learn well on their own given the presentation, but their efforts at deeper exploration are adversely affected by lack of professorial contact, feedback and input.
רבים מאלה שמבקרים את ה-MOOC טוענים שקורס המוני מאבד את הקשר האישי שדרוש כדי שלמידה משמעותית תתרחש. מול הטענה הזאת התומכים בקורסי MOOC בדרך כלל משיבים שקשר מהסוג הזה קיים רק באוניברסיטאות יוקרתיות, ולא בקולג'ים קהילתיים. ליין, שכזכור מלמדת בקולג' קהילתי, איננה מוכנה לוותר על הליווי שהיא חושבת שהסטודנטים שלה זקוקים לו. עבורה הבעיה של קורסי ה-MOOC היא שהם אינם מתקדמים מעבר לשלב של מסירת מידע:
If you are focused on crowd-sourced learning and self-actualization through communication with others, xMOOCs may be disappointing for similar reasons. Presentation quality may be high, but presentation is secondary to exploration – it is just a jumping off point. With formulated discussions and automated assessments focused on absorbing that presentation content, there is less opportunity to extend exploration.
ליין טוענת שפדגוגיה של קורס נבחנת בשלושה היבטים: הפדגוגיה של הצגת המידע בקורס, הפדגוגיה של האינטראקציות בקורס, והפדגוגיה של הערכת הלמידה. לדעתה, בקורס טוב כל ההיבטים זוכים למענה מוצלח. כאשר היא בוחנת קורסי MOOC היא מוכנה להכיר בכך שהפדגוגיה של הצגת המידע מוצלחת, אבל היא לוקה בחסר בשני ההיבטים האחרים. וליין כמובן סבורה שכאשר מעריכים קורס צריכים לקחת בחשבון את כל ההיבטים האלה. לכן, היא איננה מתלהבת מקורס ה-MOOC כפי שהם קיימים היום.

קשה לא לסיים עם הערה טיפה פסימית: לטעמי, ליין מעלה נקודות חשובות שעוזרות לנו להבין למה עדיין מוקדם להתלהב מקורסי MOOC. אבל היא עצמה גם מציינת שאין חדש בדברים שהיא כותבת. וזה מחדד מציאות בעייתית – בדיון סביב הכדאיות של ה-MOOC המחנות השונים לא רק שאינם מסכימים לגבי הכדאיות הזאת, הם אפילו אינם מסכימים לגבי אמות המידה שלפיהן אפשר להעריך אותה.

ואני חשבתי שהדיון כבר נעשה רציני יותר

שמתי לב (אינני זוכר אם זה היה בעיתון או בחדשות בטלוויזיה) שהסרט The Bling Ring מגיע לישראל. בזמנו קראתי את הכתבה העיתונאית המרתקת שעליה הסרט מבוסס – The Suspects Wore Louboutins – ואשמח לראות את הסרט. אבל לא בסרט מדובר כאן, אלא במאמרון בבלוג של טרי פרידמן שהתפרסם לפני כחודש, מאמרון שסימנתי לעצמי אז, אבל נזכרתי בו רק עכשיו בעקבות הפרסום על הסרט בארץ. במאמרון שלו פרידמן מגיב לכתבה בטלגרף הבריטי שהתייחסה לסרט ושאלה: "?Is the Facebook generation anti-social".

הכתבה בטלגרף מציינת שרבות מהפעולות המזוהות עם בני הנוער המתוקשבים של היום אינן ייחודיות לנוער של היום, אלא היו גם מנת חלקם של בני נוער בדורות קודמים. ההערה הזאת גורמת לפרידמן לציין שהכתבה נראית לו די הוגנת. ובכל זאת, הביקורת שלו לא מאחרת להגיע. הוא חולק על נקודה מרכזית שבכתבה – שהדיווחים התדירים על מעשיהם שבני הנוער מעלים לרשתות חברתיות היום גובלים בתנהגות כפייתית. פרידמן מזכיר לנו שלא רק בני נוער, אלא גם מבוגרים רבים, מדווחים כך על עצמם. הוא גם מעיר הערה חשובה בנוגע לבזבוז הזמן שמרבים לייחס לרשתות חברתיות:

… so many people appear to implicitly assume that all social media, but especially Facebook, is for time-wasting and trivia. My view is not only is that not altogether true, but that time-wasting and trivia are important.
הגישה המאוזנת הזאת מאפיינת את התייחסותו של פרידמן לנושא. מצד אחד, אין ספק שבני הנוער מחוברים מאד (אולי אפילו מדי?) לרשתות, אבל מצד שני, לא מדובר רק בבני נוער; מצד אחד נכון הדבר שיש בזבוז זמן לא קטן בעיסוק ברשתות, אבל מצד שני כולנו מבזבזים זמן, ולא רק ברשתות.

פרידמן גם מביע ספק כלפי כמה מהנתונים על בני הנוער שהכתבה בטלגרף מביאה. לפי הכתבה השימוש של בני נוער ברשתות חברתיות מתמקדת בעיקר בהעלאת צילומים והערות קצרות. הרמז ברור – אין לבני הנוער דברים מקוריים, או בעלי עומק, להגיד. פרידמן, שמכיר היטב את הדרכים שבהן משתמשים בתקשוב בבתי הספר (באנגליה) איננו מסכים עם הטענה הזאת:

In my experience teens are hugely original and have lots of things to say and share – and that is in school where you’d think their creativity would be least in evidence (sad to say)! There are tons of examples all over the web of kids blogging, writing fiction, and creating stuff. So, I don’t think much of these so-called studies.
הוא מגיב לנתון מעניין נוסף – שבני אדם ששולחים יותר ממאה מסרונים ביום נוטים להיות יותר אדישים לנושאים אתיים מאשר אנשים ששולחים פחות מ-50 מסרונים ביום (בכתבה הנטייה הזאת אפילו זוכה לביטוי באחוזים!). פרידמן מהרהר אם במחקר שבודק נתון כזה יש התייחסות לכיוון הסיבתיות, ומוסיף:
But what a ridiculous criterion anyway! Maybe the people who text only less than 50 times a day have so little contact with other human beings that all they can think about is how ethical they are. Or maybe people who are relentlessly self-righteously ethical have alienated themselves from so many people that they have hardly anyone left who they can send texts to.
כשקראתי את המאמרון של פרידמן (ובעיקר את הכתבה בטלגרף שאליה הוא מגיב) הרהרתי לעצמי שדווקא עבר די הרבה זמן מאז שנתקלתי בהכללות פשטניות בנוגע לבני נוער והרשת מהסוג הזה. ומפני שעבר זמן רב חשבתי שאולי חל שינוי בסגנון הדיון, ועכשיו הדיון בנושא התנהגות בני הנוער באינטרנט נעשה לרציני ולמעמיק יותר. סביר להניח שהקרנת The Bling Ring, סרט שעוסק בהערצה העיוורת של בני נוער לכוכבים ולעולם הזוהר הריק שעופף אותם, מעוררת כתבות כמו זאת בטלגרף שפרידמן מבקר. אם כך, יכול להיות שהדיון היום אכן יותר רציני. אבל יתכן גם שאני פשוט לא קורא את המקורות ה-"נכונים".

סיבה מפוקפקת (אם כי צפויה) לאמץ טבלטים

לרי קובן מדווח על החלטה של מחוז החינוך של לוס אנג'לס, קליפורניה (המחוז השני בגודלו בארה"ב). לפני שבוע מובילי המחוז החליטו להקציב 30 מיליון דולר לרכישת מכשירי iPad לכל הסטודנטים של 47 בתי ספר במחוז. קובן מציין שמדובר בשלב הראשון של פרויקט שבסופו של התהליך אמור לספק מכשירי טבלט ל-655,000 תלמידים.

מדובר בסכום כסף מכובד מאד, וקובן מוסיף שסביר להניח שהעלות האמיתית של הפרויקט תהיה גבוהה בהרבה ממה שכעת מקציבים. (הוא גם מביא הערכות של חברות מחשבים שהתחרו במכרז. לפי החברות האלו, שכמובן רצו לזכות, העלות הסופית של הפרויקט תהיה הרבה יותר גבוה מאשר התחזית של חברת אפל ושל המחוז.) בבלוג שלו קובן כותב מה הוא היה אומר לעיתונאים לו היו שואלים אותו על התכנית. תחילה, הוא מציין שאף אחד עדיין לא הראה שרכישת מכשירי iPad לתלמידים יגרום להם להשיג ציונים גבוהים יותר במבחנים. הוא מוסיף שאין עדות לכך שתלמידים שמשתמשים במכשירים האלה בבית הספר יקבלו משרות בעלות משכורת גבוהה אחרי סיום לימודיהם. הוא מדגיש ששתי הטענות האלו מובאות כסיבות המרכזיות לשימוש במכשירים האלה כאשר מדברים על השימוש בטבלטים בחינוך.

לאור זה, נדמה לי שאפשר לתמצת את הביקורת של קובן במשפט אחד פשוט – לא הגיוני להקציב כסף רב כל כך לפרויקט שהישגיו בכלל אינם בטוחים. יש מידה לא קטנה של צדק בטענה הזאת. הבעיה היא שאפשר גם לטעון שהביקורת הזאת כבר מזמן איננה רלוונטית. אני נוטה לחשוב שבאמת אי-אפשר להוכיח שהשימוש בטבלטים יגרום ללמידה טובה יותר. אבל אין זה משנה את העובדה שאלו הטכנולוגיות שהיום נמצאות בחברה שלנו, ושמערכות חינוך מאמצות (במוקדם או במאוחר) את הטכנולוגיות הנפוצות.

ובכל זאת, קשה לראות את ההחלטה של מובילי המחוז של לוס אנג'לס לרכוש אלפי מכשירי iPad עבור תלמידי המחוז כהישג לקידום התקשוב בחינוך. ההחלטה היא כלכלית וטכנולוגית, אבל ספק אם היא חינוכית. בדף באתר של המחוז אפשר לקרוא על החזון התקשובי שמנחה את ההחלטה לרכוש את מכשירי ה-iPad. שם אנחנו קוראים:

When fully implemented, LAUSD students will have access to:

  • E-instruction: Instruction geared for the 21st century
  • E-curriculum: Individualized learning opportunities
  • E-textbooks: Interactive, searchable textbooks
  • E-tools: Calculators, audio/video players, digital camera, and more
  • E-assessments: Ongoing feedback for personalized student learning plans
אני מודה, המונח "E-instruction" חדש עבורי. יתכן מאד שהוא מחליף את ה-"E-learning" שבכלל איננו מוזכר ברשימת הדברים שלהם לתלמידים תהיה גישה. אבל שני המונחים שונים מאד זה מזה. ברשימה הזאת הטכנולוגיה מגוייסת לצרכי המערכת ולרצון שלה להציג הישגים לימודיים. והלמידה איננה, כנראה, מרכיב חשוב בכל זה. זה בא לביטוי גם בכתבה על רכישת מכשירי ה-iPad שהופיעה בלוס אנג'לס טיימס, ובה התייחסות לדחיפות שמובילי המחוז חשים כלפי קבלת החלטה:
Officials said they opposed a delay in part because new state and national tests will be taken on computers, and they don't want Los Angeles students to lack the necessary experience with them.
אין כאן התייחסות לאפשרויות הלימודיות הטמונות בטבלטים, אלא חשש שאם המכשירים לא יגיעו לידי התלמידים בהקדם, הציונים שלהם לא יהיו מספיק גבוהים. לפי השיקול הזה, הטכנולוגיה איננו אמורה ליצור הזדמנויות לימודיות חדשות, או להעניק לתלמידים אפיקי למידה מקוריים. במקום אלה, היא בסך הכל מחזקת דפוסי הוראה מוכרים – דפוסים שלא לפני יותר מדי שנים היתה סיבה לקוות שבעזרת התקשוב אפשר יהיה לשנות.

לפני כשבוע סיימתי לקרוא ספר מרתק על החינוך בארה"ב בתחילת המאה ה-20 – Education and the Cult of Efficiency מאת Raymond E. Callahan. הספר (שעליו אני מקווה לכתוב כאן בקרוב) בוחן כיצד הניהול המדעי (המוכר גם כ-"טיילוריזם"), שכבש את התעשייה בתחילת המאה ה-20, השפיע על החינוך. רוב הספר, שתפרסם ב-1962, מתייחס לתהליכים שהתרחשו בתחילת המאה. אבל לקראת סוף הספר קלהאן כותב על כיצד הניהול המדעי המשיך להשפיע על החינוך גם באמצע המאה. בין היתר הוא כותב (עמ' 255-256):

They [מפקחי בתי הספר] are also being urged, often with the hope of economizing, to introduce new panaceas such as teaching machines and educational television. Unfortunately their training does not enable them to understand the educational aspects, advantages and limitations, of these devices; so if they are adopted it is apt to be for public relations purposes. In American education it is important to be able to say that one's school system is abreast of the latest developments.
כזכור, המשפטים האלה נכתבו לפני כ-50 שנה. עם זאת, נדמה שגם היום, ובוודאי לא רק בלוס אנג'לס, מנהלי המערכת החינוכית מבינים הרבה יותר ביחסי ציבור מאשר בחינוך.

הרהור קצר על הנחות יסוד

פרסומת די נחמדה שעליה כותב טים סטאמר מראה תלמיד בגיל כיתות היסוד עם חיוך רחב על פניו המניף אל על דף של מבחן בחשבון עם ציון "מצויין" עליו. הכיתוב שמלווה את הצילום מכריז:

כפי שאפשר לנחש, מדובר בפרסומת של חברה שמייצרת נייר. מאז כניסת האינטרנט לתודעה הציבורית הנייר נמצא בנסיגה, ומידי שנה המכירות כנראה הולכות ומצטמצמות. היום הנייר נמצא בתחרות עם כלים דיגיטאליים שנמצאים כמעט בידי כולם, והפגיעה במכירות קשה. לאור זה הגיוני, וגם לגיטימי, שחברות הנייר יגייסו מאמרים ומחקרים כדי לשכנע שהקריאה על גבי הנייר "טובה" יותר מאשר הקריאה על גבי המסך. וזה מה שחברת הנייר המסויימת הזאת עושה באתר הפרסומי שלה. על המחקרים האלה, באירוניה די גלויה, סטאמר מעיר:
I don’t suppose the fact that two of them are more than ten years old and six others predate the release of the first iPad makes any difference.
אבל מה שמעניין אותי כאן איננו המגמתיות של חברת הנייר. הרי גם אם המחקרים שהיא מביאה מיושנות ושייכות לתקופה שמאחורינו, אין ספק שעדיין אפשר לטעון שהקריאה על גבי הנייר עדיפה. מה שמעניין אותי כאן היא הנחה סמויה יותר – לא לגבי הנייר עצמו, אלא לגבי הלמידה. סטאמר מזהה את ההנחה הזאת:
However, what strikes me about the ad are the assumptions the copywriters seem to have about what education is and should be.

Learning math is correctly performing 36 calculations by hand. College is largely about reading standard printed textbooks and highlighting the text. Research papers are forever.

Teaching is all about transmitting information.

גם אם הנייר עדיף כדי לקדם את הלמידה כפי שחברת הנייר כנראה מבינה אותה, יתכן שיש למידה אחרת, משמעותית יותר, שהדיגיטאליות מזמינה.

קשה לבוא בטענות כלפי חברת הנייר שבסך הכל מבקשת לשכנע אותנו שהיא עוד רלוונטית. לעומת זאת, נדמה לי שחייבים לבוא בטענות כלפי דפנה קולר, ממייסדי Coursera, כאשר היא משמיעה הנחת יסוד אחרת, מפוקפקת בהרבה. במאמרון מלפני שבוע בבלוג שלו ג'ון ביזלי-מוראי מביא קטעים מתוך הרצאה של קולר על גדולתו של Coursera באוניברסיטה של בריטיש קולומביה. ביזלי-מוראי מסביר:

For the first of three “vignettes” that she provides, we dwell on Raúl Coaguila, a Peruvian who won a Fulbright, we are told, thanks to his Coursera expertise. Because the fact is, Koller informs us, there is “not very much computer education to be had in Peru.” Only Coursera could give him this opportunity, dedicated as the company is to “people whose lives have been transformed by education that they would never otherwise have had.”
כיצד אפשר לא להתרגש ממיזם חינוכי שמביא את מדעי המחשב למדינה ענייה כמו פרו? הבעיה היא שלביזלי-מוראי (שאגב, זכה לתהילה אינטרנטית כאשר ב-2008 הוא הגה את הקורס Murder, Madness, and Mayhem, אחד הקורסים הראשונים בהשכלה הגבוהה ששם לו למטרה להכין ערכים איכותיים לוויקיפדיה) יש הכרות די עמוקה עם פרו, והוא מסביר שהמציאות שם שונה מאד ממה שקולר מתארת:
Because I’ve been to Lima (and Cuzco and Trujillo and Huamanga…) and pretty much all you see are endless adverts for computer courses at the multitude of local colleges and universities. Try for instance, the Universidad Peruana de Ciencias Aplicadas or the Universidad Nacional de Ingeniería. Or even the venerable Universidad Nacional Mayor de San Marcos, which has been teaching computing for over seventy years. Heck, this October you could take part in the V Congreso Internacional de Computación y Telecomunicación, hosted at the Universidad Inca Garcilaso de la Vega.

What, did Koller think they live in mud huts down there?

חברת הנייר מבקשת, באמצעות הפרסומות שלה, לקדם אג'נדה מסחרית. לצורך זה היא מגייסת "עובדות" שזקוקות למתיחה מסויימת. העובדות אולי נכונות, אבל גם מוגזמות. כמו סטאמר, מה שמפריע לי איננו השימוש החופשי ב-"עובדות", אלא הנחת היסוד שנמצאת מאחוריהן לגבי כיצד אנחנו לומדים. גם קולר מבקשת לקדם אג'נדה מסחרית, ולשם קידום האג'נדה הזאת לא כל כך מפריע לה שהיא משחקת עם הבורות שלנו, ומראה את המעשים הטובים של Coursera במדינה דרום אמריקאית ענייה. היא בוודאי מנחשת נכון שנחשוב שלסטודנטים שם אין גישה למחשבים, ולכן הקורסים ש-Coursera מציע להם מאפשר להם לצאת מהעוני.

אני נוטה לחשוב שמפני שהטענות של חברת הנייר מנוגדות לתפיסה הטכנולוגית הרווחת של היום, רוב הקוראים של הפרסומות שלה יתייחסו בספקנות כלפי הטענות האלו, ובכלל לא יחדרו עמוק יותר על מנת לגלות את הנחת היסוד הבעייתית בנוגע ללמידה שמסתתרת שם. לעומת זאת, קולר ו-Coursera נתפסים כחלוצים בתחום הלמידה באמצעות האינטרנט, והלמידה הזאת נתפסת כמעט כחזון אחרית הימים. בגלל זה, הקביעה הבעייתית (והמוטעית) שלה בנוגע למצב לימודי המחשב בדרום אמריקה בקושי גורמת להרמת גבה. הקביעה שלה הרבה יותר בעייתית, ואפילו מסוכנת, מאשר זאת של חברת הנייר. אפשר לקוות שנתייחס בספקנות לגבי הטענות של חברת הנייר, ושלא ניפול בפח שקולר ו-Coursera טומנים לנו.

דווקא יש חוקים נגד העסקת ילדים

הפעם אחרוג קצת מהנגיעה הכמעט בלעדית של הבלוג הזה בתקשוב. עם זאת, נדמה לי שגם הנושא הזה קשור לתקשוב, ואפילו יותר מרק טיפה. יכול להיות גם שהעובדה שאני רואה לנכון לכתוב כאן על נושאים "כלל חינוכיים" ולא רק על התקשוב מעידה על כך שהתקשוב סוף סוף נתפס כחלק בלתי נפרד מהחינוך, כך שאין טעם להתייחס אליו כסוגיה נפרדת.

תלמידים במדינת ניו יורק, כמו התלמידים של מדינות רבות בארה"ב, רוויים במבחנים. מורים והורים רבים מדווחים שבמהלך שנת הלימודים, ובמיוחד לקראת סיומה, שעות שיעור רבות מוקדשות למבחנים. בלי להתייחס לכדאיות של המבחנים האלה או לערכם הלימודי (אני מניח שדעתי מוכרת), הכנת המבחנים דורשת זמן ומאמץ. בגלל המשקל הגדול שהמדינות מייחסות להן, אפשר להבין שיש צורך לבדוק את המבחנים לפני שהם מופעלים בשטח ולפני שסומכים על תוצאותיהם כמהימנות. ההכנה הזאת מתבצעת באמצעות "מבחני שדה" (field tests). נדמה לי שגם מי שמתנגד לתרבות המבחנים מבין שיש הגיון מסויים במבחני השדה האלה. הרי אם לא בודקים אם מבחן זה או אחר אכן בודק את מה שהוא אמור לבדוק, אין בו שום טעם. אם המערכת מתעקשת על מבחנים סטנדרטיים, יש כנראה צורך במבחני שדה.

במאמרון מחודש מאי לפני שנה כריס סירון, הורה בניו יורק שכותב בלוג שנלחם בתרבות המבחנים, תיאר את החודש האחרון של שנת הלימודים של התלמידים בניו יורק:

Parents of New York State, so you thought the testing madness is over for our children in grades 3-8. Not so.

Students in grades 4 and 8 will be taking their NYS Science Assessments over the next two weeks….

NYSED with its partner Pearson, will also [be] conducting field testing of ELA and math questions during the week of June 5-12. Some schools will be taking field tests in science as well.

סירון ציין שסביר להניח שמשרד החינוך של ניו יורק וחברת פירסון לא פרסמו את תאריכי מבחני השדה כמו שנהוג לעשות עם תאריכי המבחנים הסטנדרטיים מפני שהם ניחשו שהורים רבים יתנגדו לאובדן של עוד שעות לימוד לטובת מבחנים נוספים. כמו-כן, הוא כתב שהתלמידים התרגלו כל כך לעוד ועוד מבחנים עד שהם בוודאי לא חשבו שהמבחנים האלה שונים מאחרים, ולכן הם לא דיווחו עליהם להוריהם.

מעניין להוסיף שסירון כתב שבשנת 2012 חברת פירסון ומשרד החינוך של ניו יורק דיווחו שהשאלות של מבחני השדה שולבו לתוך המבחנים ה-"אמיתיים". דווקא בגלל זה המבחנים ארכו יותר זמן מאשר בשנים קודמות. זאת ועוד: הוא הוסיף שבעבר בפירסון הגיעו למסקנה שכאשר מבחני השדה נערכים בנפרד התלמידים מבינים שלא מדובר במבחן "אמיתי" ולכן הם אינם משקיעים בהם מספיק מאמץ, וקשה להפיק מהם תועלת. לאור כל זה אולי טיפה מוזר, אבל בשנת 2012 נערכו לא רק כחלק מהמבחנים הסטנדרטיים, אלא באופן נפרד. וכך גם השנה: לפני חודש סירון דיווח שמשרד החינוך של ניו יורק ופירסון שוב עורכים מבחני שדה נפרדים, ואלה שוב נערכים לקראת סיום שנת הלימודים, אחרי שהתלמידים כבר עברו מערך שלם של מבחנים סטנדרטיים.

אבל השנה יש הורים שמגיבים בצורה מקורית ביותר. הם טוענים שבעצם, הילדים שמשתתפים במבחני השדה אינם אלא שפני נסיון בפיתוח של מוצר, ולכן מן הראוי שהם יקבלו שכר על עבודתם. בהודעה לעיתונות נכתב:

Concerned parents, who wonder why it should be assumed that their children would serve as uncompensated research subjects in a commercial R & D product development process, have drawn up a bill, payable to the people of New York State, for the creator of the stand-alone field tests, Pearson LLC.
לא מדובר בסכום מזערי. באמצעות מספר חישובים ההורים הגיעו לסכום מכובד ביותר (כדאי לעיין ב-"חשבונית"):
To arrive at a “Balance Due” of $37,991,452, parents calculated the value of their children’s free labor, including the opportunity costs of lost instructional time and resources, and added these to the real costs to schools of administering the June tests.
ההורים טוענים שמדינת ניו יורק מעמידה את תלמידי המדינה לרשות חברה פרטית שבצורה הזאת חוסכת כסף רב מעלויות המחקר ופיתוח שלה. הרי במקום שהחברה הפרטית תשלם למדינת ניו יורק על השירות שילדיהם (לפי חישובי ההורים, יותר מ-430,000 תלמידים) נותנים לה, היא מקבלת את עבודתם בחינם, וגם איננה משלמת מס על העבודה הזאת.

אני בטוח שאף הורה איננו משלה את עצמו שחברת פירסון, בין המו"לים הגדולים ביותר של ספרי לימוד, שהיום חודרת גם לתוך התקשוב החינוכי, תשלם להם משהו. ובכל זאת, מדובר במחאה נהדרת, מחאה שמבליטה את הקשר ההדוק בין השוק הפרטי לבין הממשל, וחושפת את ההשפעה ההרסנית של השוק הפרטי על החינוך הציבורי.

צמצום הציפיות

קצת להפתעתי, עיון בבלוג הזה הראה לי שהפעם האחרונה שהתייחסתי כאן לתופעת ה-MOOC היתה לפני כחצי שנה. הדבר היה קצת תמוה בעיני – כמעט מידי יום אני קורא מאמר או מאמרון (או מחקר, או סתם התייחסות) בנושא ה-MOOC, כך שהגיוני שגם אכתוב עליו. אבל אולי דווקא עודף ההתייחסויות לנושא הוא שגרם לי לשמור על זכות השתיקה. לפני כחצי שנה, בנובמבר, הניו יורק טיימס הכריז על 2012 כ-"שנת ה-MOOC", וגם השנה הוא ממשיך לככב בכותרות. יש עדיין כאלה שטוענים שהוא (עדיין) הדבר הגדול הבא בהשכלה הגבוהה, ואחרים משוכנעים שהוא יהרוס אותה. לפעמים נדמה שהדעות, לכאן ולכאן, אינן קשורות למציאות בשטח, אלא לרצונות של מי שמשמיע אותן. וכשזה המצב אולי, במקום להצטרף לחגיגת ההכרזות, עדיף לשמור מרחק ולחכות עד שהתמונה קצת תתבהר.

אין זה אומר שאין לי דעה. ההפך הוא הנכון – יש לי כמה, ולא פעם הן סותרות זו את זו. לצד זה שאני רואה הרבה חיוב בהיצע של קורסים שמאפשרים לכל אחד להשכיל ו/או לרכוש ידע שיאפשר לו לרכוש מקצוע, אני גם חושש שה-MOOC, כפי שאוניברסיטאות יוקרתיות מקדמות אותו היום, מאיים על קיומם של קולג'ים קטנים, ועל המגוון האקדמי שריבוי מוסדות מאפשר. וכמובן שתי הגישות האלו אינן בהכרח סותרות. עלי לציין שאני משוחד: ב-2008 השתתפתי (אם כי יותר כצופה מאשר כמשתתף פעיל) ב-MOOC קונקטיביסטי. ציפיתי (או לפחות קיוויתי) שדפוס הקורס ההוא ישמש תבנית לקורסי MOOC נוספים. אבל זה לא קרה. אותו קורס היה שונה מאד מקורסי ה-MOOC שעוררו את ההתרגשות של הניו יורק טיימס. אפשר להגיד שאני התאכזבתי מהכיוון שבו ה-MOOC התפתח, וזה בוודאי משפיע על ההתייחסות שלי אל התופעה היום.

לאחרונה נדמה שאולי אין צורך להמשיך לשמור מרחק מפני שהתמונה אכן מתבהרת. ודווקא התמונה שמצטיירת איננה של מהפכה חינוכית ולא של הרס החינוך, אלא של משהו הרבה יותר בנאלי. לאחרונה, על אף העובדה שההתלהבות (לפחות בעיתונות) עדיין גדולה, יש סימנים שהגופים שמשווקים קורסי MOOC מעצבים את עצמם מחדש, ועכשיו הם בסך הכל מערכות לניהול הלמידה. הבעיה היא שיש כבר רבים כאלה, ואם זה כל מה שיוצא מהבטחת ה-MOOC העיתונות תצטרך לחפש תופעה חדשה שעליה היא תוכל להרעיף כותרות.

לפני כשבוע מרטין וולר ציין שההתלהבות כנראה מגיעה לקיצה:

I guess we all knew the MOOC bubble would burst sometime, but I'm saying it's happened this week – it just doesn't know it yet. The reason? Commercial MOOC providers have started making noises about becoming elearning courseware providers for standard education providers.
מספר אירועים תרמו לגיבוש המסקנה הזאת של וולר. בין אלה יש ההודעה של Coursera שהחברה בוחנת כיצד לשלב את הקורסים שלה לתוך קורסים שנלמדים פנים אל פנים, ושל אוניברסיטת ג'ורג'יה-טק שהיא תציע תואר שני באמצעות MOOC, אבל במחיר גבוה בהרבה מ-"חינם". (וולר גם מזכיר את הכרזתו של קלייטון כריסטנסן שהיום הוא רואה את עתיד החינוך בלמידה היברידית ולא מקוונת באופן מלא, הכרזה שציינתי כאן לפני מספר ימים.)

וולר מציין שתי סיבות עיקריות לנסיגה של מגישי קורסי ה-MOOC הגדולים מההבטחה שלהם שהם מציעים משהו חדש, שונה, ואפילו מהפכני בחינוך. הסיבה הראשונה היא הרצון של המשקיעים במיזמי ה-MOOC לראות החזר על ההשקעה שלהם:

The initial open model isn't offering this any time soon, so a quicker route to pay back is to work with existing providers and students who are already paying. As people such as David Kernohan have been pointing out, the problem with MOOCs funded by VCs is that sooner (rather than later) they want their money back, and they'll make you shift your model to do that.
מדובר בסיבה מאד משכנעת, אבל הסיבה השנייה אולי מעניינת יותר. וולר מעלה את הסברה שמלכתחילה המטרה של מיזמים כמו Coursera היתה להפוך להיות בין הגורמים המובילים בשוק חומרי הלמידה המתוקשבים. הוא מציין שמייק קאלפילד חזה את הכיוון הזה לפני חצי שנה. קאלפילד כתב אז:
We now understand the endgame here. We now get the business model. The idea is not “send your students to us!”. The idea is to become yet another online vendor of services to higher ed.
בשלב הזה אפשר לשאול "אז מה?". השוק מוצף במיזמים תקשוביים שמבקשים לחדור לשוק מאד מבטיח. הגיוני שכל מי שרוצה להצליח בו ינסה להציג את עצמו כמיוחד. אין בכך שום פסול. וולר אפילו מציין שגופים כמו Coursera בהחלט יכולים למלא תפקיד חיובי בתקשוב החינוכי. עם זאת, הוא כותב שאם בסופו של דבר ה-MOOC איננו כל כך מיוחד, הכיסוי העיתונאי המאסיבי שלו הוא זכה איננו מוצדק. ואם המציאות של ה-MOOC די בנאלית – האם זה אומר שהתופעה עשוייה להעלם? וולר שואל את השאלה הזאת, ועונה:
No, I don't think so, but maybe they can now become what we always wanted them to be, focused on access and experimentation and not hype and commercialism.
ועם הבעת התקווה הזאת בהחלט אפשר להסכים.

השיבוש משתבש?

קלייטון כריסטנסן זכה לתהילה בעולם העסקים בזכות תיאוריית "החידוש המשבש" (disruptive innovation) שהגה. העקרון די פשוט, אפילו מסוג הדברים שעליהם אומרים "למה לא חשבו על זה קודם" (ואולי אפילו עשו זאת). באופן כללי, הטענה המרכזית של "החידוש המשבש" היא שאם מוצר חדש ממלא צורך שלא זכה למענה לפני-כן, ביכולתו ליצור שוק חדש שמחסל את הישן, אפילו אם בשלב הראשון איכות המוצר ירודה לעומת מה שהוא בא להחליף. הדוגמה הקלאסית לשיבוש כזה הוא ה-mp3 שפתח את עולם המוסיקה לשיתוף קבצים ולהורדות חינם, וכך כמעט חיסל את תעשיית המוסיקה המוקלטת, על אף העובדה שהאיכות המוסיקאלית שלו היתה ירודה בהשוואה לאיכות של המוסיקה על גבי תקליטורים.

בשנת 1997 כריסטנסן פרסם ספר בשם The Innovator's Dilemma שתיאר את הגישה שלו, וכמעט מיד עולם העסקים אימץ את הרעיונות שלו. בשנת 2008 כריסטנסן פרסם ספר נוסף – Disrupting Class – שבו הוא בחן כיצד החידוש המשבש יכול להשפיע על החינוך. באופן די צפוי הוא קבע שהתקשוב והלימוד המקוון הם הגורמים המשבשים. כמו שקרה בעולם העסקים, גם בחינוך הרעיונות של כריסטנסן הפכו לדעה הרווחת ולחוכמה המקובלת: כמעט כולם הסכימו שבעתיד הלא כל כך רחוק החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו ישתנה באופן מהותי, והתקשוב הוא שיוביל את השינוי. לכאורה היום כולם מסכימים שהחינוך זקוק לשיבוש, וכמעט כל יזם חינוכי טוען שהשיבוש הרצוי הזה יגיע בזכות המוצר שלו.

אודרי ווטרס מכנה את הגישה הזאת "מיתוס". היא מדגישה שהמילה איננה רומזת שהגישה איננה נכונה, אלא רק שהגישה השתרשה בתודעת הציבור כך שכמעט אין מי שיערער עליה:

So when I say then, that “disruptive innovation” is one of the great myths of the contemporary business world, particularly of the tech industry, I don’t mean by “myth” that Clayton Christensen’s explanation of changes to markets and business models and technologies is a falsehood. (I have an MA in Folklore, not an MBA — so that’s part of it, for sure.)

Rather, my assigning “myth” to “disruptive innovation” is meant to highlight the ways in which this narrative has been widely accepted as unassailably true.

גם אם מדובר בדעה הרווחת, ווטרס איננה משוכנעת שגישת החידוש המשבש תקפה בחינוך. היא מביאה שתי תחזיות של כריסטנסן ושותפיו בנוגע עתיד החינוך:

אבל מול הנבואות כבדות המשל האלה, יש, כנראה, סימנים שהשיבוש המצופה לא יהיה עד כדי כך גורף. החודש המכון שכריסטנסן מנהל פרסם מסמך חדש, ובמסמך הזה אפשר לזהות נסיגה מסויימת (ואפשר לטעון "משמעותית") מהתחזיות הגורפות של העבר. עכשיו כריסטנסן מוסר לנו שהלמידה המקוונת לא יכבוש את החינוך בעתיד הנראה לעין. במקום זה, המודל הרווח הוא מודל של תערובת, של למידה היברידית, המשלבת למידה מקוונת עם למידה פיסית בבית הספר:

The models of blended learning that follow the hybrid pattern are on a sustaining trajectory relative to the traditional classroom. They are poised to build upon and offer sustaining enhancements to the factory-based classroom system, but not disrupt it.
ואם זה איננו מספיק ברור, קצת יותר מאוחר במסמך מצהירים:
Although traditional and hybrid classrooms are poised for disruption, we do not see brick-and-mortar schools falling by the wayside any time soon.
כריסטנסן ושותפיו מסבירים ששיבוש של ממש מתרחש כאשר הצרכן מוצא מוצר חדש וזול יותר שעונה על צרכיו, אך מה לעשות וברוב המקרים ה-"לקוחות" של החינוך אינם "צרכנים". כך או כך, קשה לא להסיק את המסקנה שהמודל ההיברידי החדש הוא נסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. הרי החידוש המשבש של התקשוב והלמידה המקוונת היתה אמורה לשנות את החינוך ללא הכר. עכשיו אומרים לנו שהמודל ההיברידי הוא בעצמו השיבוש, ואיכשהו מתעלמים מהעובדה הפשוטה שאם בתי הספר כפי שאנחנו מכירים אותם אינם נעלמים, לא מדובר בשינוי גורף. ווטרס מסכמת את השינוי בגישה של כריסטנסן:
Like so many millennialist entities faced with the harsh realities of faltering predictions, the Innosight Institute (now under its new name) offers a new prediction.
בכל תחום יש תחזיות שאינן מתממשות. אין זה צריך להפתיע שלפעמים יש צורך בהערכות מחודשת שמתאימה את התחזיות למציאות החדשה. אז מה אם התחזיות של כריסטנסן היו קצת מנופחות מדי – ספק אם זה מצדיק כתיבת מאמרון. לכן, חשוב להבין שזה איננה סתם מקרה של טעות בתחזית. ווטרס מיטיבה להסביר למה:
But, let's be clear, the organization doesn't just predict the future of education. The Clayton Christensen Institute does not just offer models — business models — for the future. It does not simply observe an always changing (education) technology market. It has not simply diagnosed the changes due to technological advancements. It has not simply prophesied or predicted what future outcomes might be.

It's written a best-selling book (or two) about disruptive innovation. It has actively lobbied governments for certain aspects of its agenda (its mythology?), becoming a vocal proponent for its particular vision of a disrupted and innovative future. The Clayton Christensen Institute is a member of ALEC, for example, a corporate lobbying organization whose education initiatives include writing and pushing for legislation that enables the outsourcing of education to for-profit, online education providers and that eases the restrictions of entry to the market of the very virtual schools.

כריסטנסן ושותפיו אינם רק בונים מודלים של שינוי. הם מעודדים את החידוש המשבש שכריסטנסן זיהה וקידם כמודל שלדעתם מתאים לשינויים שצריכים להתרחש בחינוך. אפשר להגיד שהם אינטרסנטים כלפי השיבוש, וכפי שווטרס מציינת, הם אפילו חברים בשדולה שמקדמת חקיקה שסוללת את הדרך לגופים למטרות רווח לחדור לתוך החינוך. יש מידה לא קטנה של יוהרה באנשי עסקים שמבקשים להעתיק את המודלים שלהם לעולם החינוך, והיוהרה הזאת בולטת עוד יותר כאשר הם רואים שהמודל שלהם כבר איננו משקף את המציאות, אבל עדיין עושים שמיניות על מנת להראות שהוא בכל זאת תקף. מה לעשות – קשה לא להנות מכך שהשיבוש שלהם משתבש.

—     —     —

לאחרונה אני מרבה לצטט את אודרי ווטרס. אני משוכנע שהיא בין האנשים המעניינים והחשובים שכותבים על התקשוב בחינוך היום. אני בטוח שאמשיך לצטט אותה. אבל אני שמח להמליץ לכל מי שקורא את הבלוג הזה (אם יש לו בכלל קוראים) לגשת ישירות לבלוג שלה. כדאי מאד לקרוא את הדברים שהיא כותבת – גם אלה שאינני מצטט.

מילה (על פי רוב) טובה

תלונות רבות גדשו את הבלוג הזה לאחרונה, כך שהגיע הזמן למילה טובה. הפעם ראיתי לנכון לציין משהו שבעיני ממחיש היטב את היכולת הלימודית של הרשת. לא מדובר בכלי חדש, או באתר מלא הדרכות הוראתיות טובות. נדמה לי שמה שאני מציין הוא הרשת עצמה, או ליתר דיוק, שימוש מיטבי בה. אפשר אולי להגיד שמדובר בשימוש "הגיוני" ברשת, שימוש שצריך להיות מובן מאליו, אם כי משום מה השימוש ההגיוני הזה איכשהו מצליח לעתים קרובות מדי להתחמק מאיתנו. לפעמים, במרדף אחרי החדש והמקורי, אנחנו שוכחים שביסודו של דבר האינטרנט הוא אמצעי קשר נפלא, ושהקשר הזה יכול להיות הבסיס ללמידה של ממש.

לפני שבועיים, אחרי שהות של יותר מ-140 ימים בחלל, כריס הדפילד, מפקד תחנת החלל הבינלאומית, חזר לכדור הארץ. במהלך שהותו הדפילד נעזר ב-Twitter וב-YouTube כדי לדווח על החיים בתחנת החלל. באמצעות התקשוב הוא ערך מפגשים עם בתי ספר בהם הוא ענה על שאלות של תלמידים. בדיווחים האלה הוא היטיב להמחיש את החיים בתנאים של העדר כוח משיכה עבור אלה מאיתנו שנבצר מאיתנו לנסוע לחלל (שזה כמובן הרוב המכריע של האנושות). מי שעקב אחר הדיווחים של הדפילד זכה לחוות, ולו בטיפה, את החוויה של השהות בחלל, וגם להבין קצת מהמדע מאחורי השהות שם. כמעט מיליון אנשים עקבו אחרי הדפילד ב-Twitter, וגירסת הכיסוי שלו ל-Space Oddity של דייוויד בואי קיבלה (עד עכשיו) כ-15 מיליון צפיות. לאור זה, הדפילד בוודאי איננו זקוק להפצה הזעירה שאני יכול לספק לו.

אני מתייחס כאן לפעילות התקשובית של הדפילד מפני שאני חושש שאנחנו נעשים אדישים לפלא המדהים הזה – שאנחנו יכולים, בזמן אמת, להשתתף בחוויה האדירה הזאת. לפני 44 שנים ישבתי בבית, יחד עם אבי, מול טלוויזיה שחור-לבן, וצפיתי בצעדים הראשונים של ניל ארמסטרונג על הירח. היה נראה שכל העולם צפה יחד איתנו באירוע המרגש הזה. אבל מאז היינו עדים להישגים רבים בחלל (ולמרבה הצער, גם לאסונות) וההתרגשות כלפי השהות בחלל נמוגה. גדולתו של הדפילד נמצאת בכך שהוא הצליח לעורר שוב את ההתעניינות, ואת ההתרגשות, מחדש.

אישית, נהנתי במיוחד מסרטון קצר שבו הדפילד מכין כריך (על בסיס של טורטיה), וזה משום שמדובר במטלה די פשוטה שבתנאים של העדר כוח משיכה הופכת למורכבת מאד. אבל הדפילד תיאר רשימה ארוכה של פעולות אחרות, וענה על שאלות רבות בשידוריו עם תלמידים, כך שכל אחד יכול לבחור את הקטע האהוב עליו. אולי הדבר הבולט ביותר בכל סרטוני ה-YouTube של הדפילד הוא היכולת שלו להפוך את החלל למשהו שאנחנו, על פני כדור הארץ, יכולים לחוש.

כמובן שלא מספיק שהדפילד דיווח – היה צורך בערוצי תקשורת שיעבירו את המפגשים שלו עם תלמידים לציבור רחב יותר. סוכנות החלל הקנדית דאגה לכך על הצד הטוב ביותר, עם מאות סרטונים קצרים שעלו ל-YouTube. כמו-כן, בנו של הדפילד טיפל בערוץ ה-Twitter שלו. צילומים רבים של המראות המרהיבים שהדפילד ראה מהחלל, יחד עם ההערות שלו על מה שהוא ראה, עלו ל-Flickr. דייוויד סוזוקי הפיק תכנית טלוויזיה בת 45 דקות על הדפילד עבור רשות השידור הקנדית ובסרטון אפשר להתרשם שלא מדובר רק בטכנולוגיית תקשורת, אלא גם באדם מיוחד שראה במסירת החוויה שלו אלינו, הנשארים על כדור הארץ, שליחות.

באופן די הגיוני עיקר הדיווחים של הדפילד עסקו במדע ובטכנולוגיה של השהות בחלל (אם כי המסר של הצילומים שהוא שיגר לכדור הארץ היה שהעולם שלנו יפהפה ושעלינו לשמור עליו). אבל הוא נגע גם באמנויות. בווידיאו-צ'ט האחרון שלו לפני החזרה לכדור הארץ הוא שר יחד עם תלמידים, והדגיש את החשיבות של לימוד המוסיקה בבתי הספר. בין היתר הוא אמר:

Music opens doors and music stimulates the brain … It's a wonderful, applicable skill that only makes you a more capable human.
ועם כל ההתלהבות שלי מההזדמנות לחוות את החלל דרך הדפילד, אני מוצא את עצמי שואל האם מיליון עוקבים ב-Twitter ומיליוני צפיות בסרטונים השונים שעלו ל-YouTube הם באמת הישג. זאת אומרת – למה לא עשרות מיליוני צפיות? היה נדמה לי שהדפילד העניק לבתי הספר ברחבי העולם הזדמנות לימודית נפלאה. כיצד קרה שלא כל מורה למדעים (ומבחינתי, גם למתמטיקה, ולהיסטוריה, ולאזרחות, ועוד) לא פתח כל שיעור עם הצצה לתוך מה חדש בתחנת החלל? למה מיליוני מורים לא שאלו כל בקר מה אפשר ללמוד מהדפילד היום? הבטחתי שהפעם אכתוב מילה טובה, ונדמה לי שהראיתי שהרשת מעניקה לנו חוויות לימודיות נהדרות. ובכל זאת, עלי להודות שכדי להפיק את המרב, לא מספיק שיהיה לנו אסטרונאוט שרוצה לחלוק איתנו את חוויותיו בחלל – אנחנו זקוקים גם למערכות חינוך שמבינות איזה אוצר נופל לידיהן.

בסך הכל, עוד נביחה … אבל לא מיותרת

משום מה, אני מתקשה לכתוב את המאמרון הזה. התחלתי אותו לפני שבועיים, וכל פעם שאני חוזר אליו כמעט כל מה שאני מצליח לעשות הוא לעדכן את הזמן שעבר מאז פרסום המאמרונים שאליהם אני מתייחס. בזמנו כתבתי "לפני שבוע", ובהמשך ציינתי "לפני שבועיים", ועכשיו, בתקווה שאכן אצליח להקליק על "פרסם", יופיע "לפני כשלושה שבועות". אפשר לזקוף את הדחייה הזאת לחשודים הרגילים – לחץ בעבודה, חג, עיסוקים משפחתיים. אפשר גם לחשוב שאם אחרי זמן ממושך אינני מצליח לסיים את הכתיבה אולי זה סימן שהנושא איננו כל כך חשוב, או ראוי להתייחסות. אבל נדמה לי שהסיבה אחרת, וקשורה לתחושה שלי שכמעט כל המאמרונים שהתפרסמו כאן לאחרונה בוכים על הכיוון שבו התקשוב בחינוך מתפתח. הרי אפילו אם הכיוון הזה הוא בניגוד כמעט מוחלט לכיוון הרצוי בעיני, אין זה בהכרח אומר שיש טעם שוב ושוב לכתוב את זה. אם הבלוג הזה הופך להיות הכלב שנובח על השיירה שעוברת, אז התוצאה המשמעותית היחידה היא שאני נעשה צרוד. לנביחות, הרי, אין שום תועלת. אבל בכל זאת נובחים, נכון?

כך לא רק אני עושה, אלא גם כמה מהבלוגרים שאני הכי מעריך. אודרי ווטרס, למשל. לפני כשלושה שבועות ווטרס פרסמה את הטקסטים של שתי הרצאות שלה – טקסטים שנותנים ביטוי קולע ביותר למצב העגום של התקשוב בחינוך היום.

ההרצאות של ווטרס הן משני כנסים – הראשונה בסוף אפריל במסגרת של הרצאות TED עצמאיות בניו יורק המוקדשת לחינוך (TEDxNYED), והשנייה מתחילת מאי בכנס על חדשנות בתקשוב החינוכי שנערך באלברטה שבקנדה. ההרצאות עסקו בהיבטים שונים של התקשוב החינוכי, אבל ביחד הן מהוות כתב אישום חריף על הכיוון הנוכחי של התחום.

בהרצאה הראשונה ווטרס מתארת את ההתקדמות הרבה בתחום הרובוטיקה, ו-"הבינה המלאכותית". היא מציינת שהיום כמעט בכל תחומי החיים יש רובוטים שמסוגלים לבצע פעולות שלא מזמן נחשבו לפעולות של בני אנוש בלבד. בחינוך היא מציינת שהיום יש רובוטים ש-"קוראים" עבודות של סטודנטים ומסוגלים להעריך את העבודות פחות או יותר כמו שקוראים אנושיים היו מעריכים אותן. (לפני שנה כתבתי על הנושא הזה.) ווטרס מהרהרת אם אנחנו בכלל שואפים לקריאה רובוטית של עבודות, או ל-"הוראה" באמצעות רובוטים באופן כללי:

We have reached the level where we can train robots to beat Ken Jennings at Jeopardy and to recognize all the anatomical differences in chickens’ bone structures, but are we able to recognize and cultivate differences elsewhere – oh say, the cognitive differences and intellectual capacities in humans, in students?

In other words, can we build and train robots to help us – in all of our uniqueness – learn? What sort of standardization, what sort of differentiation would that entail? More testing, more data-gathering?

And this is the more important question: even if we can build automated instructional software, do we want to? Why?

שאלת ה-"למה" אכן נחוצה מאד, אם כי נדמה שהשאלה הבסיסית הזאת איננה עולה מספיק אצל הגופים שמקדמים את התקשוב בחינוך היום. ווטרס, כמובן, איננה רק "שואלת" – התשובות שלה מופיעות אמנם עם סימני שאלה אחריהן, אבל ברור לה שהכיוון הנוכחי מוטעה: הוויתור על הייחודיות של הלומד לטובת סטנדרטיזציה איננו הכיוון הרצוי. היא ממשיכה להרהר:
And what are the implications of automating the teaching and learning process? Why does efficiency matter so much? Why do we want the messy and open-ended process of inquiry standardized, scaled, or automated? What will all of this artificial intelligence drive us to do about human intelligence?
מה שבמיוחד עצוב בתמונה שווטרס מציירת הוא שלפני עשור התחושה הרווחת היתה שהתקשוב דווקא מסוגל לשרת את הייחודיות הזאת שכעת הולכת לאיבוד. כאשר האינטרנט פרץ לתוך הסביבה החינוכית חשנו שאנחנו משתחררים מהתפיסה של "מכונות הוראה". במקום זה דיברנו על הנגשת המידע לתלמיד כך שיוכל לעצב את הלמידה של עצמו. בהמשך, אימוץ כלים של Web 2.0 עוד חיזקו את הכיוון הזה. היום הכיוון הזה נראה כמו סטייה קצרה מהמצעד הבלתי-נפסק של הטכנולוגיה בחינוך לקראת איסוף יותר ויותר נתונים על מנת לעצב סביבה יעילה שבה התלמיד מפנים את מה שהמערכת מחליטה שהוא זקוק לו.

בהרצאה הראשונה הזאת ווטרס בוחנת את הנושא של הוראה (והערכה) באמצעות רובוטים על מנת לשאול האם לכך אנחנו פיללנו. ברור, כמובן, שמבחינתה התשובה היא "לא". בעיניה, חינוך צריך להיות משהו אחר. ברור לה שאם אנשי חינוך בעלי חזון הומניסטי לא יעצבו את השימוש בתקשוב בחינוך, מישהו אחר יעשה זאת:

It’s clear that building teaching machines has been a goal in the past. But that doesn’t mean that doing so is “progress.” What is our vision for the future? Either we decide what these new technologies mean for us — what our ethical approach to technology will be — or someone else will.
לאור העובדה שההרצאה הראשונה של ווטרס עוסקת בחזון, אולי טיפה מוזר שההרצאה השנייה עוסקת בהיסטוריה. הרי, כדי לממש חזון צריכים להביט קדימה. אבל בעצם, אין זה צריך להפתיע – הדרך שבה אנחנו מספרים את ההיסטוריה של החינוך, ושל התקשוב בחינוך, משפיעה באופן ישיר על כיצד אנחנו יכולים להמשיך להתפתח. ווטרס מתייחסת להיסטוריה הקצרה של ה-MOOC ומראה שהסיפור כפי שמרבים לספר אותו מתעלם מהתרומה של אנשי חינוך קנדיים, והתפיסות הקונקטיביסטיות (connectivist) שהנחו את האנשים שיצרו את קורסי ה-MOOC הראשונים. אבל הביקורת שלה איננה רק כלפי ההיסטוריה של ה-MOOC:
More broadly too, we’re witnessing a retelling of the history of education and education technology that eliminates contributions from almost all educators, researchers, and theorists, particularly those outside of elite US institutions (namely Stanford, Harvard, and MIT) and outside of the US.
חשוב לדעת (כמעט כתבתי "לזכור", אבל לא קשה להבין שהזכרון ההיסטורי של הרוב המכריע של האנשים שמתלהבים מהאקדמיה של קהאן קצר מאד) ששנים לפני שסלמן קהאן זכה לתהילה בעקבות הפרסום דרך ביל גייטס, אפשר היה למצוא "חומרי למידה" רבים ברשת. חומרים אלה הועלו על ידי גופים רבים, חלקם תרומות של מוסדות להשכלה גבוהה שבחרו לתרום המחשות לימודיות טובות למי שירצה להשתמש בהן. לצד ההמחשות הרבות האלו היו גם פרויקטים רבים, כולל כאלה שקישרו בין כיתות שונות, או הזמינו תלמידים לעקוב אחרי פעילות מדעית של חוקרים, ועוד הרבה. כמו-כן, רבים מהגופים שהעלו חומרים ו/או פעילויות עשו זאת ללא כוונות רווח.

שוני אחד משמעותי בין הפרויקטים המוקדמים האלה לבין היזמויות הפופולאריות של היום כמו האקדמיה של קהאן הוא כמובן העידוד הרב שהפרויקטים החדשים מקבלים מתורמים וממשקיעים רבי השפעה. אבל חשוב לשים לב להבדל משמעותי נוסף – חלק גדול מהפרויקטים המוקדמים ניחנו בפתיחות מרבית. הם ביקשו לאפשר לתלמידים לחקור, לעורר את סקרנותם. בפרויקטים של היום סיום התהליך נקבע מראש – רכישת ה-"ידע" שהמערכת החליטה שצריכים לרכוש.

אימוץ פרויקטים חדשים ונוצצים והשכחת הנסיונות היפים שקדמו להם אופייני לכל הקשת החינוכית, מבתי הספר היסודיים ועד להשכלה הגבוהה. ווטרס מביאה כדוגמה פרשת הפיטורין של נשיאת האוניברסיטה של וירג'יניה לפני שנה:

When the Board of Visitors at the University of Virginia voted to fire President Teresa Sullivan last summer, for example, it was not because of something they’d read in academic research journals; it was apparently not due to conversations they’d had with the university’s education technology experts or its professors or its students. The Board were moved by the news, by the mainstream media — they cited op-eds by David Brooks and articles in The Wall Street Journal as their rationale for why the university under Sullivan’s leadership was moving far too slowly. And in doing so, the Board of Visitors ignored all the innovative digital projects that were already occurring on the UVA campus – many that might have fit their narrative about the necessity for radical transformation of higher education.
ווטרס מתארת היסטוריה אחרת מזאת שהיום זוכה להיות ההיסטוריה הרשמית, הן של ה-MOOC והן של התקשוב בחינוך באופן כללי. כדוגמה להעדר הראייה ההיסטורית של המחדשים בחינוך היא מביאה את הראיון שערך מיכאל נואר עם סלמן קהאן לפני כשנה (ראיון שאליו בזמנו התייחסתי). בראיון הזה המשוחחים מתארים תקופה של יותר ממאה שנים כשממה חינוכית, תקופה שבה שום שינוי משמעותי לא התרחש בחינוך, עד אשר קהאן התחיל להפיק את סרטוני הווידאו שלו. ווטרס כותבת:
And from 1892, the story they tell jumps ahead, straight to the invention of the Internet. “The big thing here,” says Noer as the two skip over one hundred-plus years of history, “is what you’ve done” with Khan Academy. “One person with one computer can reach millions.” This revolutionizes lectures, Noer argues; it revolutionizes homework. “Class time is liberated,” adds Khan. This changes everything — Khan Academy changes everything — that has been stagnant and static since the nineteenth century.
מותר, ואפילו מתבקש, לשאול: אפילו אם יש כאן עיוות אדיר של ההיסטוריה של החינוך, "אז מה?", או "מה זה משנה?". ווטרס שואלת את השאלות האלו. כצפוי, היא עונה שחשוב לתת קרדיט למי שמגיע לו, כך שלא נשכח את החלוצים בתחום – גם אם החינוך היום איננו צועד בכיוונים שהם צפו. אבל חשובה יותר מאשר שאלת הקרדיט, היא השאלה של אילו נרטיבים חינוכיים היסטוריה זאת או אחרת משרתת. נרטיב שרואה במורים מחסום, וביזמים הטכנולוגיים מנוף, לשינוי יקדם שינוי שונה מאשר נרטיב שרואה במורים גורם מרכזי באימוץ טכנולוגיות חדשות. נרטיב שגורס שיותר ממאה שנים לא התרחשו שינויים בחינוך יפרש את השימוש בתקשוב אחרת מאשר נרטיב שמזהה שינויים בגישות חינוכיות במהלך הדורות. ווטרס כותבת שאסור להכנע לנרטיב שטוען שהחינוך "שבור" ושאפשר לתקן אותו רק בעזרת "מצילים" מעולם העסקים וההי-טק:
Because there are other stories about the past and the future of education — ones where building human capacity trumps adding tablet capacity; ones where agency matter more than algorithms; ones where innovation comes from students, from professors, from librarians, from researchers; ones where new ideas are not driven by commercialism but by care….
ההצהרה הזאת של ווטרס מעוררת בי התקווה שמה שאני כותב כאן איננה רק נביחה על שיירה שעוברת. הרי כאשר נאחזים בנרטיב שונה מאשר זה הרווח היום בתקשוב החינוכי שומרים גם על האפשרות שעתיד התקשוב החינוכי יכול להיות אחר.