טכנולוגיה, חינוך, ו … קהלת?

יש הסכמה פחות או יותר גורפת אצל אנשי חינוך שמטרה מרכזית של החינוך היא הכשרת דור התלמידים לעתיד. אפשר אפילו לקבוע שההכשרה הזאת היא סיבת הקיום של החינוך. כמו-כן, פחות או יותר כולם מסכימים על המרכיבים של ההכשרה הזאת – תשתיות תרבותיות, וכישורי למידה. אפשר לפרט, ולפרק את התחומים הכלליים האלה למיומנויות ספציפיות, ולפעמים גם חשוב לעשות זאת. אבל קשה למצוא מישהו שאיננו טוען שתכונות כמו חשיבה ביקורתית, יצירתיות, ושיתוף, ולצד אלה גם מיומנויות למידה בסיסיות וידע כללי, אינם נחוצים.

מהסיבה הזאת אני מתקשה להבין את ההתלהבות מפרויקטים שמבקשים לקדם "כישורי המאה ה-21". לטעמי מדובר הרבה יותר בעטיפה מאשר בתוכן, ומזמן למדתי לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. הגישה השיווקית הזאת מובילה להגזמות שפוגעות באמינות של מי שמשמיע אותן. ולצערי, ההגזמות ממש זורמות. ג'ורג' סימנס מצטט מדיווח על מפגש על עתיד החינוך של שרי החינוך של ה-OECD. בסגנון אופייני מדי לימינו, השרים הדגישו שיש צורך לחנך לקראת:

jobs that have not yet been created, using technologies that have not yet been invented, to solve problems that cannot be foreseen
עבור סימנס הגישה הזאת מעוררת גיחוך. אבל יותר מזה, יש בה משהו מסוכן. הוא כותב:
First, we need to get over the view that our generation is astonishingly unique. Hasn’t every generation faced new technologies to solve problems not foreseen? The present moment arrogance that invades much of school reform thinking is frustrating.
מול הגישה של "האנושות מעולם לא נתקלה במצב כזה" סימנס מביא רשימה של ששה כישורים שנראים לו חשובים במיוחד לימינו … אבל הוא מזדרז להדגיש שהם מתאימים גם לתקופות מוקדמות יותר.

לשמחתי סימנס איננו היחיד שמסרב ליישר קו עם הגישה הא-היסטורית הרווחת. אתמול ג'ון קונל קישר לבלוג של רון בורנט שמביא קטע מתוך דוח של אוניברסיטת ייל שמתייחס לכישורים של סטודנטים:

From different quarters, we have heard the suggestion that our colleges must be new-modeled; that they are not adapted to the spirit and wants of the age; that they will soon be deserted unless they are better accommodated to the business character of the nation.
אין שום דבר מפתיע במשפט הזה, מלבד השנה שבה הדוח התפרסם … 1828. בורנט מפרש:
Sound familiar? Have our schools ever been able to meet the needs of the age? I doubt it. More often than not education and learning are sources of dispute, mediators in the culture wars or progenitors of conflict.
אין זה אומר שאין שום דבר חדש בחינוך. בין הקישורים שסימנס מציין מופיע "כישורים טכניים", וברור שהטכנולוגיות שעומדות לרשותנו היום שונות מאלו של דורות קודמים. אבל סימנס מסייג את דבריו בצורה מעניינת:
An educator needs to know how to use the technology of an era
כל תקופה, והטכנולוגיות שלו.

אם בטכנולוגיה מדובר …

האם אנחנו (שוב) מגלים שההשקעה היקרה בתקשוב איננה מה שיציל את החינוך? האם המטוטלת של התקשוב החינוכי שוב זזה לכף החובה? מינה גזית הפנתה אותי לכתבה באתר Slate שבוחנת את המאפיינים של בתי הספר הטובים בעולם. לפי אמנדה ריפלי, מחברת הכתבה, מתברר שהנוכחות של טכנולוגיות תקשוב מתקדמות איננה אחת מאלה. במידה מסויימת, מוזר שלא נתקלתי בכתבה בכוחות עצמי. חיפוש על קטעים בכתבה דרך גוגל מראה שמקשרים לכתבה ב-Slate כמעט 100 פעמים, כולל במספר בלוגים שאני נוהג לקרוא. אבל הייתי כנראה עסוק בעניינים אחרים, ולא הגעתי לכתבה הספציפית הזאת.

מתברר שמאפיין חשוב במיוחד של בית ספר טוב קשור לגיוס המורים – במדינות שלהן ההישגים הלימודיים הטובים ביותר במבחנים בין-לאומיים 100% מהמורים באים מהשליש העליון של בוגרי האוניברסיטה. בארה"ב, לעומת זאת, רק 23% מהמורים באים מהשליש העליון. אין ספק שיש כאן נתון מאד משמעותי, אם כי רצוי לזכור שלא כולם מסכימים שהמדד לחינוך טוב הוא ההישגים במבחנים בין-לאומיים. בנוסף, ריפלי משבחת בתי ספר charter בארה"ב על ההישגים שלהם, ואפילו מציינת שמאפיין מרכזי בהוראה בבתי הספר האלה הוא השינון. אין ויכוח על כך שהשינון יכול לשפר תוצאות במבחנים, אבל יש ויכוח חריף על הערך החינוכי של ההוראה הזאת.

לפי ריפלי, כיתות במדינות עם התלמידים עם ההישגים הטובים ביותר אינן משופעות בטכנולוגיה, אלא:

They look, in fact, a lot like American ones—circa 1989 or 1959. Children sit at rows of desks, staring up at a teacher who stands in front of a well-worn chalkboard.
יתכן מאד שזה נכון, אם כי רצוי לזכור שכך נראות הרוב המכריע של הכיתות בעולם. הכותרת במאמרון בבלוג של ג'ואן ג'ייקובס שמצטטת מהכתבה של ריפלי מכריזה שה: World’s best classrooms are low-tech אבל משום מה ג'ייקובס איננה מוסיפה שגם בכיתות הגרועות ביותר בעולם אין הרבה תקשוב. חשוב להדגיש שריפלי איננה "מגלה" שפחות טכנולוגיה מובילה ליותר הישגים, אלא שהטכנולוגיה לבדה איננה מבטיחה חינוך מוצלח. הבעיה שבגילוי הזה היא שהיום, עשור לתוך המאה הנוכחית, קשה למצוא מישהו שעוסק בתקשוב בחינוך שאיננו יודע זאת.

ריפלי מצטטת מורה אחת שטוענת שהמקרן הוא הטכנולוגיה הנחוצה לה ביותר מפני שבלי המקרן היא צריכה להפנות את הגב לכיתה כדי לכתוב על הלוח. ריפלי מפרשת:

The oldest technology in the room is the one that helps her the most with a fundamental human skill—presenting material while staying connected to every student in the room, watching who is getting it and who is not, without having to turn to write on a chalkboard.
אם הסיבה היחידה שבגללה התקשוב אמור להכנס לכיתה היא כדי לסייע ב-"הצגת החומר" לתלמידים בצורה יעילה, גם אני מוכן לוותר על עליו. ניצול מוצלח של תקשוב חייב להתבסס על ראייה חינוכית רחבה יותר.

אירא סוקול, במאמרון חדש, מאפשר לנו מבט אחר על "טכנולוגיה" בבית הספר. הוא מונה שלוש טכנולוגיות מכריעות בחינוך – והמילה "מחשב" מופיעה במאמרון רק פעם אחת. ה-"טכנולוגיות" שאליהן סוקול מתייחס בסיסיות יותר מהתקשוב: הזמן וכיצד מחלקים אותו, חלוקת התוכן הלימודי לתוך יחידות "ידע" נפרדות, והעיצוב הפיסי של הסביבה הלימודית. המדדים האלה של סוקול עוזרים לנו להבין טוב יותר את הבעייתיות של הביקורת של ריפלי. היא בוודאי צודקת שלאיכות המורים יש השפעה מכרעת על הישגי התלמידים. אבל מעבר למדד הזה, יש משהו מאד אפור בסביבה החינוכית שהיא מתארת. קשה לי להאמין שהיום ה-"best classrooms in the world" (כך בכותרת הכתבה של ריפלי) מושיבות את התלמידים בשורות מול הלוח, ושהחשיבה החינוכית ה-"מתקדמת" הזאת תלושה כל כך מהטכנולוגיות שעליהן סוקול כותב.

אין מוקדם או מאוחר בבלוגוספירה

ג'ורג' סימנס עוסק בלמידה מתוקשבת כבר שנים רבות. הוא מרצה ומלמד, והוגה, וגם כותב – ספרים, מאמרים לכתבי עת אקדמיים, וכמובן גם בלוגים. ומפני שהוא מעורב בתחום הזה ממגוון היבטים, ומעבר זמן די ממושך, הוא מכיר היטב את השאלות שעולות שוב ושוב. אחת השאלות האלו היא, למשל, כמה יעילה היא למידה נתמכת טכנולוגיה לעומת הכיתה המסורתית. כלפי השאלה הזאת סימנס משיב במאמרון חדש:
Questions like this are boring. And unanswerable given the tremendous number of variables involved in teaching online and in classrooms.
בהמשך המאמרון הוא מונה מספר עקרונות שמנחים אותו בעבודה החינוכית שלו. אלה, מן הסתם, די כלליים – הצורך באוטונומיה של הלומד, הטענות שהלמידה באה לביטוי ביצירת רשתות ושהידע מבוזר (אלה מהווים קוים מנחים בתפיסת ה-connectivism שסימנס הוא בין הוגיו הראשיים), הצורך במרכיב של יצירה בלמידה, ועוד.

סביר להניח שאנשי חינוך רבים, ובוודאי אלה שעוקבים אחרי הדברים שסימנס כותב, יסכימו עם העקרונות האלה. דווקא בגלל זה, על אף העובדה שהרשימה מרשימה, היא איננה עד כדי כך מעניינת. אבל במאמרון סימנס גם מביא עוד כמה שאלות (כולל שוב את הראשונה) שמהן הוא פשוט התעייף. הוא כותב:

Is online learning more or less effective than learning in a classroom? Who cares. That question is irrelevant. Society answered the need to use technology through its broad adoption of the web/internet/online medium.
באופן כללי סימנס מסביר ששאלות כאלו כבר אינן מעסיקות אותו. שואלים מה התפקיד של כלי זה או אחר בכיתה או בלמידה? הוא פשוט עונה: "כל תפקיד שתרצו". שואלים כיצד מורים יכולים להטמיע כלי לתוך העבודה החינוכית שלהם? הוא משיב "פשוט. תעשו זאת".

אין זה אומר שלדעתו אין בכלל שאלות חינוכיות שחשוב לשאול אותן:

Obviously there are numerous questions that need to be addressed in terms of social/relational impact of technology, how individuals connect and create information with participative tools, and so on.
אבל למרבה הצער, שאלות כאלו, שהן ממש מעניינות וחשובות, אינן השאלות שנשאלות. במקום זה התקשוב החינוכי מוצא את עצמו תקוע, אפילו משותק, עם שאלות טפלות של בעד או נגד או האם כלי זה או אחר מתאים ללמידה. אפשר להבין למה הקושי הזה להמריא לנושאים משמעותיים יותר מתיש את סימנס.

אבל יש כמובן "אבל", והיא איננה כל כך קטנה. לא מעטים מאיתנו יכולים להזדהות עם סימנס ולהכריז שהתעייפנו מהשאלות הסתמיות שחוזרות על עצמן. אבל סיבה מרכזית שבגללה איננו משתחררים משאלות מסויימות היא סיבה מאד חיובית: כל יום מורים חדשים נכנסים למעגל העיסוק בתקשוב. על אף העובדה שאפשר ללמוד מהנסיון של אחרים, אין תחליף לנסיון אישי. לכן, צריכים לקוות שכל אחד, בקצב שלו, יגלה מה הן השאלות המעניינות. וגם אם כדי להגיע לשאלות האלו, הוא יצטרך לעבור דרך השאלות שאחרים מאיתנו כבר התעייפנו מהן, זה סוג הדבר שאיתו נוכל להסתדר.

שימו לב לתשומת הלב

אין זה סוד שאני מתקשה להבין את הכוונה במונחים כמו "מיומנויות המאה ה-21". אינני משוכנע שהמיומנויות שבדרך כלל מאוגדות תחת הכותרת הזאת שונות מהמיומנויות שמערכת חינוכית טובה, בכל תקופה, מבקשת להקנות לתלמידיה. לכן, חששתי טיפה כאשר ראיתי שהווארד ריינגולד, הוגה שאני מאד מעריך, פרסם מאמר חדש שמתייחס, לפחות בשם, למיומנויות האלו: Attention, and Other 21st-Century Social Media Literacies.

האם בדבריו של ריינגולד יש משהו שונה ממה שמופיע במאמרים רבים אחרים שתופסים טרמפ על כל דבר שמזכיר את המאה שכבר איננה כל כך חדשה? לשמחתי, נדמה לי שכן.

ריינגולד מציין חמש "אוריינויות" שבעיניו נחוץ לחנך לקראתן בתפוקה שלנו. (כמובן שאין חפיפה מלאה בין "מיומנויות" לבין "אוריינויות", אבל בדיון החינוכי על המטרות של מערכת החינוך, בדרך כלל אין הבחנה ברורה בין "מיומנויות", "כישורים" ו-"אוריינויות".) לטעמי, הרשימות של "כישורי המאה ה-21" שאנחנו בדרך כלל פוגשים יכולות, עם תוספת של מס שפתיים לתקשוב שחדר לתוך חיינו, להתאים לכל תקופה. גם הרשימה של ריינגולד כללית, והיא מכילה כמה מאותן מילות מפתח שכל כך פופולארי להזכיר, אבל הוא מתמקד באוריינויות/כישורים שבאמת קשורים לימינו. בראש הרשימה של ריינגולד נמצאת "תשומת לב" (attention). בעיניו, בתקופה שלנו יש צורך אקוטי שנלמד להתמודד עם שפע המידע שמציף אותנו, שנהיה מסוגלים להחליט בתבונה במה לשים לב, ושנכיר את הכלים שמאפשרים לנו לעשות זאת. לפי ריינגולד, יתר ה-"אוריינויות" – השתתפות, שיתוף, תודעה רשתית, ושימוש ביקורתי במידע – מתאפשרות רק אם נדע למקד או לחלק את הקשב שלנו בצורה נבונה. בעבר ציינתי כאן שעבור ריינגולד המטרה הבסיסית של מערכת חינוך צריכה להיות לפתח אצל הלומד מנגנון של "איתור זבל" (crap detection). במאמר הנוכחי הוא מסביר כיצד המטרה הזאת קשורה לנושא של חלוקת הקשב:

Finally, crap detection takes us back, full circle, to the literacy of attention. When I assign my students to set up an RSS reader or a Twitter account, they panic. They ask how they are supposed to keep up with the overwhelming flood of information. I explain that social media is not a queue; it's a flow. An e-mail inbox is a queue, because we have to deal with each message in one way or another, even if we simply delete them. But no one can catch up on all 5,000 or so unread feeds in their RSS reader; no one can go back through all of the hundreds (or thousands) of tweets that were posted overnight. Using Twitter, one has to ask: "Do I pay attention to this? Do I click through? Do I open a tab and check it out later today? Do I bookmark it because I might be interested in the future?" We have to learn to sample the flow, and doing so involves knowing how to focus our attention.
ההבחנה הזאת, בין טור לבין זרם, חשובה מאד. כולם מבינים שאי אפשר להקיף את הכל, אבל אין זה אומר שסיגלנו לעצמנו אמצעים או שיטות לאפשר לזרם להמשיך אך גם לקבוע לעצמנו נקודת תצפית שממנה נוכל לדלות מהזרם את מה שנחוץ לנו.

הדגש שריינגולד שם על תשומת הלב, ועל הצורך שלנו להכיר את הכלים שמסייעים לנו למקד את הקשב שלנו מאד נראה לי. אבל אולי חשוב יותר היא הראייה החינוכית הכללית שהוא מבטא עוד בהתחלת המאמר שלו:

The whole notion of the public sphere is that we have sufficiently well-educated citizens who are free to access information about workings of the state so that they will be able to govern themselves. Implicit in the notion that ordinary people can shape policies of state is the assumption that they know how to communicate their opinions in concert with other citizens in a productive manner—a literacy of participation.

Today's media enable people to inform, persuade, and influence the beliefs of others and, most important, help them to organize action on all scales. In doing so, people move from the literacy of participation to the literacy of collaboration.

תלמידים בכיתות היסוד לומדים, עוד היום, לכתוב מכתב לרשויות. על פי רוב המערכת מסתפקת בפעילות הזאת. היא משוכנעת שכך שהיא לימדה את הדור הצעיר לתפקד כאזרחים ערניים. גם ריינגולד מבין שמטרה מרכזית של החינוך היא גידולו של דור של אזרחים שהם מעורבים בנעשה סביבם. אבל עבורו כתיבת מכתב לרשויות כבר איננה הפעולה שמאפיינת אזרחות טובה. הוא מבקש שנתאים את המטרה לאמצעים שעומדים לרשותנו היום, שנכשיר את התלמידים שלנו להשתמש באותם כלים שהיום מהווים את התשתית למעורבות חיובית. הדגש הזה הוא אולי עוד יותר חשוב מאשר הדגש על חידוד תשומת הלב.

צילום אחד מספר יותר מסיפור אחד

נהוג לטעון שטכנולוגיות חדשות מחקות את אלו שבמקומן הן באות (אם טכנולוגיה כלשהי באמת באה "במקום" משהו). בדרך הזאת מסבירים למה הסרטים הראשונים היו הצגות מצולמות (עם מצלמה סטטית) או למה השידורים המוקדמים של הטלוויזיה הלימודית הציגו מורה מול מצלמה ומדברת אל כיתה מדומיינת.

כמובן שבנושא של מחשבים ואינטרנט בחינוך לא חסרות דוגמאות לתופעה הזאת. פעם אחר פעם כלים עם פוטנציאל חינוכי עצום נאלצים לשרת את הכיתה המסורתית. לפני כשבועיים טים סטאמר הביא דוגמה מאלפת לתופעה הזאת – צילום של מעבדת מחשבים בבית ספר:

lab.png
סטאמר מסביר שבנוסף למספר מגבלות נוספות, מחשבים ניידים יקרים בהרבה מנייחים. הוא מזכיר לנו שההצדקה בקנייתם היא … הניידות, ואילו בתוך המעבדה היתרון הגדול של המחשבים האלה הולך לאיבוד.

אפשר לראות את ההצילום הזה כדוגמה עצובה של הקושי של מערכות חינוכיות להבין את היכולת האמיתית של המחשב, או של חוסר המעוף המחשבתי שלהן. אבל שתי תגובות למאמרון של סטאמר מאירות את הבעיה באור טיפה אחר.

מגיבה אחת מסבירה שבית הספר שלה מקבל מחשבים ניידים מהמחוז, והמחוז דורש אבטחה עליהם אך איננו מספק ארונות שבהם אפשר לנעול אותם. מתברר שהפתרון הזול ביותר הוא לשים את הניידים במעבדה. אבל מפני שכל הזמן נכנסים ויוצאים ממנו, אי-אפשר לנעול את המעבדה. לכן יש צורך לקבע אותם לשולחנות. מגיבה אחרת מסבירה שכל המבחנים הגדולים בבית הספר שלה מתבצעים בצורה מקוונת. למבחנים האלה יש צורך בכל המחשבים של בית הספר, כולל הניידים, כמעט מידי יום. מפני שתקשורת הוויירלס איננה מספיק אמינה, צריכים תקשורת דרך כבלים. (בכלל לא ברור, עם כל כך הרבה מבחנים, מתי יש זמן להשתמש במחשבים למשהו אחר, דוגמת למידה.)

הדוגמאות האלו אינן תירוצים. הן מתארות את המורכבות של המציאות החינוכית. אבל התוצאה היא אותה תוצאה – ניצול כושל של הטכנולוגיה. בנוסף, לא ברור אם המערכת, אם וכאשר היא תבין כיצד כן מתאים להשתמש בכלים האלה, תהיה מסוגלת לערוך את השינויים הדרושים שיאפשרו לטכנולוגיה לבוא לביטוי. אפשר אולי להתנחם בכך שלא רחוק היום שבו התלמידים יגיעו לבית הספר עם מכשירים אישיים משלהם. כמובן שאז, גם אם חוסכים כסף רב, ולא מסתבכים עם כבלים שמקבעים מחשבים ניידים לשולחנות, עדיין לא ברור שיידעו להשתמש בכלים האלה בהוראה ובלמידה.

אין חובה ללכת עד לקצוות

בדרך כלל אני מסכים עם דבריו של שלי בלייק-פלוק, אבל לפעמים אני מוצא את עצמי מגרד בראש ושואל אם באמת ירדתי לסוף דעתו. כך קרה לי השבוע כאשר קראתי מאמרון קצר שלו – Saying No – בו הוא מנסה להתמודד אם קביעה חינוכית די בסיסית:
if we want students to engage with learning, we won't tell them the answers.
כזכור, בכיתות של בלייק-פלוק לכל תלמיד מחשב והוא מעודד את השימוש בכלים רבים, הן לצרכי הגעה למידע, והן לצרכי תקשורת בין התלמידים. ללא ספק הוא מורה שהפנים את העובדה שלרשת השפעה גדולה על מה שחשוב ללמוד, ושהיא מחייבת דרך אחרת של למידה. אבל אין חדש בגישה פדגוגית שגורסת שאין לתת "תשובות" לתלמידים, אלא שעלינו לעודד אותם למצוא את אלה בעצמם. כך היה הרבה לפני שהיה האינטרנט, כאשר תלמידים התבקשו לקרוא פרק בספר, או לחפש מידע בספריה, או לשוחח עם הסבתא שלהם. ברור לי גם שבלייק-פלוק יודע את זה, ולכן לא ברור למה דווקא עכשיו הוא חש צורך להדגיש את זה.

חלק מהתשובה נמצא בעוצמה האדירה של הרשת, בעובדה שהיום כל כך הרבה מידע כל כך זמין. בלייק-פלוק מדגיש שלכל אחד מתלמידיו יש מכשיר שמקנה לו גישה למכלול הידע האנושי. לכן, הוא שואל למה להתייחס אליהם כאילו העוצמה הזאת איננו נמצא בהישג ידם. הוא מבקש מתלמידיו לחבר בין כוח המוח שלהם לבין העוצמה של הרשת כדי להתמודד בכוחות עצמם בבעיות שאותם הם מנסים לפתור. על פניהם, גם השאלה וגם הבקשה הגיוניות. הרי שוב, גם לפני התקשוב זה מה שרצינו שהתלמידים שלנו יעשו. אבל מחקר אחר מחקר מראה שבני נוער אינם יודעים להשתמש בכלים אינטרנטיים כדי למצוא מידע או להשתמש במידע שאליו הם מגיעים בצורה לימודית מוצלחת. בלייק-פלוק כותב שהוא צריך להגיד לתלמידיו:

You want to succeed in learning? Then learn to activate your own capacity to learn. Figure it out. Use that thing sitting on your lap and the connection to the world that it represents. And stop leaning on me; because soon enough I won't be here. And it will just be you and the world.
ההצהרה הזאת נשמעת מאד יפה, אבל לא ברור אם יש אחריה יעילות פדגוגית. קל להזדהות עם ההכרזה של בלייק-פלוק שהוא לא ייתן את התשובות לתלמידיו. אבל משום מה, נוצר הרושם שזאת שאלה של הכל או לא כלום, ובין לענות על הכל בשביל התלמידים לבין לזרוק אותם למיים אין שום אפשרויות אחרות.

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על הביטוי שאריקה מקוויליאם קבעה כדי לאפיין את עבודת המורה: meddler in the middle. ציינתי אז שהרעיון כל כך הגיוני שמוזר שאף אחד (למיטב ידיעתי) לא קבע ביטוי כזה מוקדם יותר. מעניין שמדבריו של בלייק-פלוק מתקבל הרושם שהוא איננו מכיר באפשרות פדגוגית אמצעית כזאת. אני מניח שזה איננו נכון – הוא הרי מורה מנוסה, וממה שהוא כותב על הכיתות שלו ברור לי שהוא מאד מעורב בהצלחות הלימודיות של תלמידיו. אבל חבל שבמקרה הזה הוא כנראה נותן לטכנולוגיה להתגבר על התבונה החינוכית שלו ומניח שדרך הרשת אפשר להגיע לכל מה שצריך לדעת בלי התיווך של בעל נסיון. ואולי מכל זה אפשר ללמוד על כוחה של ביטוי. כאשר התרגלנו לחשוב שעומדים לרשותנו שתי קצוות של פעילות פדגוגית – ה-sage on the stage או ה-guide on the side, אנחנו מתקשים לזכור שהעבודה הפדגוגית האמיתית נמצאת אי-שם באמצע.

לגלות את מה שמצפים לגלות?

נדמה לי שעד עכשיו לא יצא לי לקשר לבלוג Tech Disruptions, בלוג שכל מאמרון בו הו דו-שיח בין קתלין נוריס ואליוט סולוויי. הבלוג מהנה מאד, וכמעט תמיד מעורר למחשבה, אבל כל פעם שחשבתי שאכתוב על אחד המאמרונים בו משהו אחר עולה והוא נדחק הצידה. חבל – נוריס וסולוויי מצליחים להעניק לנו מהנסיון העשיר שלהם בתקשוב החינוכי עם מידה גדושה של אירוניה עצמית שתמיד כייף לקרוא.

לפני שבוע הם פתחו את דו-השיח ביניהם עם פנייה של קורא שביקש את דעתם על ניסוי חדש שאמור לבחון את השימוש במכשירי iPad כתחליף לספרי לימוד באלגרבה. מתוך תיאור של הניסוי:

Students randomly selected for the program will receive iPads loaded with digital versions of their textbooks for the coming school year. Their progress will be tracked and compared against that of their classmates using traditional textbooks to determine the potential benefit of a switch to digital technology.

Students with iPads will have instant access to more than 400 videos from teaching experts walking them through the concepts and assignments, rather than having to rely on the teacher's explanation in class. There is also a homework coach and animated instructions on how to complete assignments.

נוריס בסולוויי מציינים שהם בטוחים שתוצאות הניסוי יראו שהשימוש במכשירי ה-iPad יגרום לתוצאות טובות יותר מאשר השימוש בספרי הלימוד. אבל זה איננו מפני שהמכשיר עצמו טוב יותר ללמידה מאשר הספר, אלא מפני שהמכשיר מאפשר גישה לסרטונים, להסברים, לקבצי עזרה ועוד. וזה מוביל להתייחסות לבעייתיות של בידוד משתנים במחקר חינוכי:
Cathie: So, when the iPad class shows higher test scores, there is no way to tell if it was the iPad per se or the 400 videos or the coach or the myriad of other elements that caused the gain in test scores. In fact, it is probably all the factors and given the confounds…
Elliot:… academics talk funny.
Cathie:… oh hush… there is no way to even correlate an increase in test scores with the use of the iPads.
Elliot: This situation points out the absurdity of traditional physics-style experiments in social contexts. There is simply no way to hold everything constant except one variable!
Cathie: The crazy thing is: what if the iPad class does worse than the traditional algebra classes? Does that mean that iPad is bad?
Elliot: No! To do a real educational experiment is expensive, time consuming, and requires considerable planning. The “experiment” organized by Houghton Mifflin Harcourt and the California Secretary of Education in several districts in California does not sound carefully conceived.
כאחד שמשתדל לעקוב אחר המחקרים שנערכים בנושא השימוש בתקשוב בחינוך (ואחר הנסיונות לפרש אותם), אני יכול לקבוע שדבריהם של נוריס וסולוויי הם בין השפויים ביותר שקראתי. נדמה לי שבמקום לכתוב שמארגני הניסוי לא תכננו אותו באופן זהיר, היה נכון יותר לכתוב שהניסוי תוכנן כדי לגלות את מה שמתכנניו רצו לגלות. אבל כך קורה לעתים קרובות, והעובדה שהניסוי הזה מבקש להצביע על השפעה חיובית של התקשוב איננה מעידה על ההיפך. זה כן מראה שכמעט בלתי-אפשרי לבודד משתנים כך שנוכל לקבוע אם מכשיר זה או אחר גרם לשינוי או אם זה היה, לדוגמה, התלהבותם של המורים (והתלמידים) מהשימוש בו, או אולי המבקרים הרבים שנכנסו לכיתות וגרמו לתלמידים לחשוב שהם מיוחדים. וכמובן שאם אנחנו רוצים לגלות אם לתקשוב השפעה חיובית על הלמידה, לא מזיק להגדיר מדדים להצלחה – האם הכוונה היא לשיפור בציונים, או בהבנה יותר טובה של רעיונות מסויימים (איך בודקים את זה?), או בהגברת ההנאה של התלמידים, או במשהו אחר.

אבל נוריס וסולוויי מציינים עוד משהו חשוב, משהו שאיננו קשור להצלחה או לאי-הצלחה של הניסוי. אפילו אם היום מכשירי iPad יקרים, תוך זמן די קצר מחירם, והמחיר של מכשירים דומים, יירד. וכפי שקובעת נוריס, בעתיד הלא רחוק:

in the future all classes will be using iPad-like, mobile learning devices – not paper-based textbooks – for learning.
וזה נכון – עם או בלי נסיויים שתוכננו היטב.

למה התקשוב חייב להמציא את הגלגל?

משום מה, בין יתר התארים שלו, דניאל פינק נחשב הוגה חינוכי. פינק התפרסם בעיקר בזכות ספרו A Whole New Mind בו הוא טוען שהתכונה החשובה ביותר בתקופה שלנו היא היצירתיות. אמנם לא התרשמתי במיוחד מהספר, אבל בוודאי אין שום פסול בקידום רעיונות כלאה. עם זאת, אני מתקשה להבין את ההתלהבות של אנשי חינוך כלפיו. סביר להניח שהרבה לפני פינק מורים רבים ציינו את פיתוח היצירתיות כמטרה חשובה של החינוך. אבל בשנים האחרונות, על אף העובדה שאין חדש בטיעונים של פינק (ובוודאי אין בהם בסיס מדעי), הוא נעשה למרצה מאד מבוקש בכנסים חינוכיים. וכדמות פופולארית, הוא גם זוכה לבמות רבות שבהן הוא יכול לקדם את הרעיונות ה-"חדשים" שלו.

לפני שבוע פינק פרסם כתבה באתר של הטלגרף הבריטי בה הוא מדווח על "חידוש" חינוכי של קרל פיש. מתברר שבגלל קיצוצים בתקציב, בנוסף לתפקיד הראשי שלו כרכז תקשוב בבית הספר שלו, פיש חזר למקצוע המקורי שלו ומלמד אלגברה. הוא החליט להקליט הרצאות שמסבירות את הטכניקות שהוא רוצה ללמד ולהעלות אותן ליו-טיוב. הוא מבקש מתלמידיו לצפות בסרטים האלה כשיעורי בית, ולמחרת בכיתה הם פותרים תרגילים לפי מה שהם למדו בסרטון. פינק מסביר את המהלך:

However, instead of lecturing about polynomials and exponents during class time – and then giving his young charges 30 problems to work on at home – Fisch has flipped the sequence. He’s recorded his lectures on video and uploaded them to YouTube for his 28 students to watch at home. Then, in class, he works with students as they solve problems and experiment with the concepts.

Lectures at night, “homework” during the day. Call it the Fisch Flip.

פינק מצטט את פיש שמסביר שתלמידים שמנסים לפתור תרגילים בבית נעשים מתוסכלים, ולכן הפיכת הסדר מאפשר לו לעזור ב-"שיעורי הבית" בכיתה. פינק ממש מתלהב מהסידור הזה ותוהה למה בתי ספר אחרים אינם פועלים באותה דרך:
When he puts it like that, you want to slap your forehead at the idea’s inexorable logic. You wonder why more schools aren’t doing it this way. That’s the power of flipping. It melts calcified thinking and leads to solutions that are simple to envision and to implement.
אכן, מדובר בסידור די פשוט, ואפילו די הגיוני. אפשר גם להגיד שהוא גם ראוי לחיקוי. אבל הוא רחוק מלהיות מקורי. פינק נמצא בקשר עם פיש מפני שבשנתיים האחרונות תלמידיו של פיש קראו את ספרו של פינק ושוחחו איתו דרך הרשת אחרי הקריאה. כך יוצא שכאשר פיש עושה משהו לא מלהיב ולא מקורי במיוחד, יש לו במה רחבה לפרסום אצל פינק. לשבחו של פיש ייאמר שהוא עצמו איננו רואה את מה שהוא עושה כמשהו מקורי. בבלוג שלו הוא מתייחס לפרסום שפינק נותן לו וכותב:
I did not originate the idea of flipping homework and lectures. Many other folks are doing this also and, frankly, most of them are doing it better than I am.
אין לי טענות כלפי פיש. לעתים קרובות אני מתרשם מאד מהפרויקטים שלו כפי שהוא מתאר אותם בבלוג שלו. אבל כלפי פינק, וכלפי אנשי החינוך שחושבים שההגות החינוכית התחילה רק בתקופת התקשוב, יש לי. בכלל לא ברור אם שיעורי בית תורמים ללמידה, אבל מורים רבים, והרבה לפני יו-טיוב, נתנו שיעורי בית שפעלו כהכנה לעבודה מעניינת בשיעור עצמו. כאשר פינק "מגלה" את החידוש הזה (כנראה בהשראת מילת הקסם "יו-טיוב") הוא מעורר גיחוך – ואולי גם בושה בכך שאנשי חינוך מרבים להתרשם ממנו.

כישור אחד שכן קשור למאה שלנו

משרד החינוך מאמץ את הסיסמאות של כישורי המאה ה-21 והתאמת מערכת החינוך למאה ה-21. הסיסמאות כמובן מצלצלות יפה, אם כי היום, עשור שלם לתוך המאה הזאת, קשה לא להרגיש שהן מאבדות חלק מהמשיכה שלהן – אולי הגיע כבר זמן לחשוב קצת יותר קדימה.

כפי שציינתי יותר מפעם אחת כאן, כאשר אני בוחן את רשימת הכישורים שהמערכת רוצה להקנות לתלמידים אני מתקשה להבחין במשהו ששייך במיוחד למאה הזאת. נדמה לי שאנשי חינוך מהמאה ה-19, וגם מוקדם יותר, היו מזדהים ללא קושי עם הכישורים שמופיעים ברשימה של ה-Partnership for 21st Century Skills, רשימה שכנראה משמשת כבסיס למסמכים של המשרד. לא קשה להזדהות עם רשימת ה-Partnership היות והיא נקראת כמו רשימת מכולת שמכילה את הכל. אינני יודע מתי מונחים כמו "יצירתיות" נכנסו לתוך הפנתיאון של המטרות של החינוך, אבל היא רחוק מאד מלהיות חדשה במאה הזאת, וכך גם חשיבה ביקורתית, היכולת לפתור בעיות, שיתוף, וכמעט כל מונח נחמד אחר שאפשר למצוא בכרטיס ברכה של Hallmark.

אני מודה שאני מגזים. הרי אני מניח שמערכות החינוך של אירופה של החברה הפיאודאלית בימי הביניים לא שמו דגש על הסתגלות למצבים חדשים, או על גמישות. אבל אלה בוודאי אינם חדשים למאה ה-21. זאת ועוד: הרשימה של ה-Partnership פועלת בשיטה של הכל כלול. לא מציינים, למשל, שהחשיבה הביקורתית חשובה יותר מרכישת ידע כללי בתחומים רבים (או ההפך). לכן, גם מקצועות הליבה זוכים למקום של כבוד ברשימה. נדמה לי שהדרך היחידה לדאוג לכך שתלמידינו ירכשו את מלוא הכישורים שעליהם אנחנו עכשיו אמונים היא להאריך את יום הלימודים בכמה שעות ולבטל את חופשת הקיץ.

אנשי ה-Partnership אינם ממליצים על צעדים כאלה, אבל הצעות כאלו כן מתרוצצות בערים רבות בארה"ב, לצד ביטול ההפסקות, מחיקת אמנויות ומוסיקה מהמערכת, ועוד צעדים שיפנו מקום לנושאים החשובים באמת. זה אכן נשמע מגוחך, אבל בעצם יש גרעין של אמת בהצעות כאלה. הרי מערכת חינוכית צריכה לקבוע סדר עדיפויות. היא צריכה להחליט מה לכלול ועל מה לוותר. גם אם אני משוכנע שהארכת יום הלימודים או ויתור על הפסקות וקיצוץ באמנויות ימיתו אסון על החינוך, לפחות מי שמציע הצעות כאלו מבין שאי אפשר לעסוק בכל, ושצריכים להחליט מה חשוב יותר ומה פחות. מפני שהיא מנסה לרצות את כולם, רשימת ה-Partnership, קוסמת או מושכת ככל שתהיה, איננה ישימה.

אני מניח שמה שגורם לאנשים להזדהות עם הרשימה של ה-Partnership או גורם להם לתמוך באימוצה בישראל איננו קשור לנקודות שהעליתי כאן. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שמקור המשיכה הזאת הוא דבר פשוט מאד – הדגש שברשימה על כישורי מידענות ותקשוב. מסמכים חינוכיים שמדגישים את הכישורים האלה מתפרסמים כבר שני עשורים שלמים. אבל אם המשרד בארץ היה זקוק למסמך הלא מלהיב הזה של גוף שמורכב ברובו הגדול מחברות מסחריות היי-טכיות כדי להכיר בכמה עקרונות חינוכיים, אולי בכל זאת צריכים לברך שמוטב מאוחר מאשר מעולם לא.

אבל במאמרון הזה לא התכוונתי לעסוק ברשימה זו או אחרת של כישורים, אלא להתמקד בכישור אחד, או ליתר דיוק, במיומנות ספציפית שבעיני היא חשובה ביותר, אך איננה זוכה להתייחסות (וכן, אני יודע שהמשרד צריך לעסוק במדיניות רחבה ולא לרדת לפרטי הפרטים של כל כלי וכלי). אין שום דבר מפתיע בחלק של רשימת ה-Partnership שעוסק באוריינות מידעית. הכישורים שמופיעים שם מופיעים כמעט בכל מסמך שעוסק במידענות: היכולת להגיע למידע באופן יעיל ולהעריך אותו בהצלחה, וגם להשתמש במידע שאליו מגיעים בצורה שתואמת את הצורך בו. שמחתי לראות שיש גם התייחסות לבעיה שהיא אופיינית לימינו: התלמיד צריך להיות מסוגל ל:

Manage the flow of information from a wide variety of sources
הרעיון הזה חוזר גם בחלק של המסמך שעוסק באוריינות תקשוב כאשר מדגישים את היכולת להשתמש בטכנולוגיה ככלי שמסייע לבצע מספר פעולות חשובות סביב המידע:
Use technology as a tool to research, organize, evaluate and communicate information
(אגב, זאת אולי הזדמנות להזכיר שלפני שהמילה "מידענות" כבשה את השוק האגף לחינוך יסודי המליץ להשתמש במונח "טיפול במידע" כדי לאפיין את מלוא המיומנויות האלו.)

יתכן שאני מאד יוצא דופן בתחום הזה, אבל כאשר אני חושב על הצורך בניהול או בוויסות זרם המידע, אני חושב על RSS. כמות המידע שנוצר בנושאים שמעניינים אותי היא עצומה, ואין לי שום סיכוי להקיף את כולה. אבל ברור לי שאם היה עלי לחפש את מה שחשוב לי במקום להזמין אותו אלי לא יכולתי להשתלט עליו (ואין זה אומר שאני "שולט" עליו היום). אבל הנסיון מלמד אותי שבמערכת החינוך אין אפילו מס שפתיים ל-RSS. הרוב הגדול של אנשי החינוך שאיתם אני נפגש לא רק אינם יודעים במה מדובר, הם אפילו מתקשים להבין שהחיפוש בגוגל איננו הדרך היחידה "להגיע" למידע. הם אינם מבינים שעומדים לרשותנו היום אמצעים שמאפשרים למידע להגיע אלינו במקום שאנחנו נצטרך לצאת לחיפוש אחריו.

אם זה היה רק בעיה של רכישת מיומנות זאת או אחרת הייתי חושב שיש סיכוי שהמערכת תמצא דרך לשלב אותה לתוך מכלול המיומנויות שהיא מקנה לתלמידים. אבל נדמה לי שהבעיה אחרת. כדי ש-RSS ישרת אותנו עלינו להיות לומדים בעלי הנעה עצמית. עלינו להיות מסוגלים לקבוע לעצמנו מה אנחנו רוצים לדעת, והמערכת צריכה לאפשר לנו ללכת אחר מה שמעניין אותנו. עלינו להבין שהאינטרנט איננו סתם מרחב שאליו אנחנו פונים כדי למצוא תשובות מהירות, אלא סביבה דינמית שממנה אנחנו ניזונים באופן תדיר, סביבה שממנו איננו רק לוקחים, אלא שאליו אנחנו גם תורמים. נעים לקרוא, מידי פעם, שהמערכת מכירה בזה (במסמך של ה-Partnership מזכירים, למשל, את הלומד שמכוון את הלמידה של עצמו). אבל ביסודו של דבר הרושם הבסיסי הוא שאין זה אלא מס שפתיים. ה-RSS הוא אמצעי. הוא בסך הכל כלי. אבל השימוש המוצלח בו דורש לומד עצמאי שלוקח (ומקבל) אחריות על הלמידה של עצמו. למרבה הצער, המערכת שלנו עדיין איננה מוכנה לראות לומד כזה כמרכיב מרכזי של החינוך.

אותי זה מעודד קצת פחות

במאמרון החדש בבלוג שלו מארק בולין מביע אופטימיות. כבר מעל שנתיים בולין כותב בלוג שבו הוא מביא עדויות ממחקרים שמראים שהטענה הנפוצה שילדים שגדלים עם האינטרנט לומדים בטבעיות עם התקשוב אינה אלא מיתוס. ולמה האופטימיות? מפני שבזמן האחרון הזמינו אותו להתראיין ברדיו בנושא הזה. אכן, אפשר היה לחשוב שכאשר מזמינים את בולין יודעים מה הוא עתיד להגיד. אבל לתכניות רדיו (וטלוויזיה) מטרות משלהן, כאשר בירור לעומק של סוגיות משמעותיות אוננו בהכרח אחת מהן. כך קורה שכאשר בולין הגיע לקדם-ראיון כדי לברר אם להביא אותו לשידור, הוא גילה שהגישה שלו איננו מה שמחפשים:
I first got a request from the CBC Radio afternoon program in Prince George but after explaining my perspective to the producer in a pre-interview she confessed that this wasn't what they were expecting and they would have to get back to me. They never did and I suspect the reason is they were looking for somebody to present the same old story about how the net generation is changing the world.
במילים אחרות, מה זה משנה שלבולין נתונים רבים שמראים שהתייחסות לגוף מדומה בשם "דור האינטרנט" איננה מועילה לקידום החינוך? העיסוק סביב הנושא הזה עושה רדיו טוב, וזה מה שחשוב.

אבל זאת לא היתה ההזמנה היחידה שהגיעה לבולין. כמה ימים לאחר מכן הוא הוזמן לתכנית אחרת והפעם, גם אחרי שידעו מה הוא עתיד להגיד, לא ביטלו את ההזמנה. אבל אז:

I was somewhat put off as I sat listening to the lead-in to my interview at 7:40 am and heard the announcer say, "Coming up, an interview with a BCIT professor who doesn't believe in technology in the classroom."
שיהיה ברור – בולין איננו מתנגד לטכנולוגיה בכיתה, ומעולם לא טען דבר כזה. אבל הרדיו חייב להציג את הדברים בשחור ולבן, בבעד ונגד. לכן, איש אקדמיה שטוען שאין ערך במונח כמו "דור האינטרנט" הופך להיות אדם שמתנגד לטכנולוגיה בכיתה.

והיה גם ראיון שלישי – ראיון שהיה אמור להיות עימות בין בולין לבין דון טפסקוט, דמות מרכזית בבניית המיתוס של דור האינטרנט. ברגע האחרון נבצר מטפסקוט להופיע, ובולין הפך למראויין היחיד. לכאורה אפשר היה, בתנאים האלה, לבדוק את עמדתו לעומק, אבל במקום זה במשך ארבע הדקות של הראיון שאלו אותו שאלות כמו "אז האם יש מקום לטכנולוגיה בכיתה?", ו-"האם הטכנולוגיה הופכת את הסטודנטים של היום לטיפשים?". ואחרי השאלות המעמיקות האלו עברו לנושא הבוער הבא בתכנית.

משום מה, בולין רואה את חצי הכוס המלאה, ושומר על האופטימיות שלו גם בסיום המאמרון. בעיניו, העובדה שמזמינים אותו לתכנית רדיו מצביע על כך שמתרחש שינוי בגישה הרווחת. אני שמח בשמחתו, אבל קשה לי למצוא מה כל כך מעודד בסיפור שהוא מספר. מהסיפור הזה אני דווקא לומד רק שהרדיו מסוגל לשדר רק לקו הפשוט והנמוך ביותר. אולי אפשר להתנחם בכך שלא שם יוכרעו השאלות החינוכיות החשובות.