טעימות קטנות מהנעשה בכיתות

אינני מלמד בכיתה, ובזמן האחרון אינני מרבה לבקר בכיתות. במידה לא קטנה הניתוק הזה מבית הספר מקשה על מה שאני כותב כאן. קל מאד לעמוד מבחוץ ולתת עצות, קל מדי להשמיע ביקורת. ברור לי שקשה לעמוד מידי יום מול תלמידים ולנסות לעזור להם ללמוד, וגם שקל לשכוח את האמת הבסיסית הזאת. מנקודת תצפית מחוץ לכיתה קל לקטול פעילויות לימודיות כסתמיות או חסרות עניין לימודי. מי ששופט מבחוץ איננו רואה את הקשיים שאיתם מורה בכיתה צריך להתמודד; הוא איננו ער להקשר הלימודי הרחב שבתוכו המורה צריך לפעול. לא תמיד מתחשבים במציאות של כיתה גדולה מדי, של שונות רבה בין התלמידים, של הדרישה ללמד למבחן ועוד. לכן, לא פעם פעילויות לימודיות מתוקשבות שהמורה מתכנן תוך שיקול דעת על צרכי הכיתה שלו נראות לצופה מבחוץ כסתמיות וחסרות ערך. קל יותר לפסוק שפעילות מסויימת נכשלה מאשר לבחון אותה לעומק כדי להבין מה המורה ניסה להשיג.

ולמה כל ההרהורים האלה? שלשום מצאתי את עצמי מתנדנד בין התחושה שהיום כל מורה יכול, לבין המציאות בשטח שמעטים מדי בכל זאת עושים. חשתי צורך להביא דוגמאות משכנעות, דוגמאות יחסית פשוטות שמראות שאכן אפשר. ללא ספק זאת תעודת עניות של הבלוג הזה שכאשר אני מנסה להביא דוגמאות אני מחפש אותן בדיווחים מבלוגים של מורים בחו"ל, ולא מהנסיון של מורים בארץ. כמובן שבמידה מסויימת זה מפני שההכרות מקרוב מבליטה את הפגמים, ולכן קל יותר להתרשם מפעילויות שמתרחשות רחוק מאיתנו. אבל זה גם (כפי שכבר ציינתי) מפני שאינני מרבה לבקר בכיתות, ונכון להיום מעט מדי מורים בארץ מדווחים על הפעילויות המתוקשבות בכיתות שלהם.

בחרתי להביא כאן שתי דוגמאות שונות שבעיני מציגות "קצוות" של פעילות מתוקשבת. אחת די "בסיסית" ולכאורה צנועה. היא ממחישה כיצד בלוגים אישיים יכולים לקדם את מיומנויות הכתיבה של תלמידים. השנייה מתייחסת לרשת עצמה כמרחב למידה, ומראה כיצד התקשוב יכול להוות צוהר לעולם הרחב. בעיניי זאת דוגמה מאלפת, אבל אולי גם רגעית בלבד.

השבוע בריאן קרוסבי פרסם שוב מאמרון שלו מלפני שנה וחצי. במאמרון הזה הוא מתאר פעילות כתיבה באמצעות בלוגים בכיתה ה'. מדובר בתרגיל כתיבה מובנה:

to get my sixth graders re-focused on usage and paragraphing and a few other skills, along with researching and finding information and then reporting it out accurately, I started to design a lesson using “The Important Book” by Margaret Wise Brown.
קרוסבי מסביר שהספר הזה מנחה תלמידים בכתיבה לפי תבנית, כאשר עליהם להבליט את התכונה החשובה של הדבר שעליו הם כותבים. הוא מדגיש שתלמידיו (רבים מהם בני מהגרים שהוריהם לא סיימו בית ספר יסודי) אינם שולטים בכתיבה ולא בחיפוש מידע ברשת, ולכן הוא בנה תרגיל שמחבר בין שני אלה:
I melded the simple pattern from the book with doing research to come up with a way to practice both. I also took into account that students like mine that are lacking in schema often don’t get excited about many topics because they often lack the base understanding that makes things interesting and engaging.
אחרי שהתלמידים כותבים, לפי תבנית, פיסקאות קצרות על נושא שהם "חקרו" הם מעלים אותן לבלוגים שלהם.

נדמה לי שלקריאת התיאור הזה של קרוסבי קל מאד להרים גבה ולשאול "אז מה?". נעים לגלות שהוא מצא דרך לעודד תלמידים חלשים לכתוב, אבל לא ברור שהתקשוב כאן ממלא תפקיד חשוב בתהליך הזה. עם זאת, קרוסבי מעיר הערה חשובה בנוגע לכך שהוא איננו מרבה לתקן את השגיאות של התלמידים:

Get students published, and they start to edit themselves and want to write more. Require everything to be perfect, and you stifle writing and the willingness to self edit.
אולי באופן טיפה פרדוקסאלי, מה שמרשים בדוגמה הזאת הוא שמדובר בפרויקט מאד צנוע. בדיקה של הכתיבה של התלמידים מוכיחה שקרוסבי אכן צודק – כישורי השפה של תלמידיו חלשים. אבל דווקא בגלל זה יש משהו משכנע בתוצרים, ובתחושת הגאווה של הכותבים שמבצבצת מהם.

שלי בלייק-פלוק כותב (גם השבוע) על פעילות שהוא ערך עם תלמידיו לגיאוגרפיה (כיתה ט'). הוא הציג להם מפה שמתארת את השכיחות של שמות שונים לגזוז בארה"ב. בלייק-פלוק מעיר:

Maps tell a story. And that's what my Human Geography students and I talked about today. We talked about how you could lay a map of something as seemingly innocuous as how people describe soft drinks over the context of patterns of human habitation and find a telling correlation.
הסיפור שהמפה סיפרה לא היה במיוחד חשוב, אבל בכל זאת די מסקרן. אבל בשלב מסויים בשיעור תלמיד אחד שאל כיצד אפשר לדעת שהמידע במפה מהימן. הכיתה החליטה לערוך בדיקה. דרך Twitter הם שלחו בקשה לרשת – שקוראים ישיבו היכן הם גרים ובאיזו מילה הם משתמשים. תוך זמן קצר הגיעו עשרות תשובות, והתברר שהתשובות תאמו את המפה. אני מניח שהמידע שתלמידיו של בלייק-פלוק רכשו בפעילות הזאת לא עזר להם לענות על שאלות במבחן, אבל לעומת זאת סביר מאד להניח שהדרך שבה הם חקרו את הנושא תרמה להם משהו שילווה אותם עוד זמן רב כלומדים בעולם המתוקשב.

שוב, בדרך כלל אינני מדווח כאן על פעילויות לימודיות בכיתה. (אולי היתה זאת פתיחת שנת הלימודים שדרבנה אותי לשנות טיפה את המוקד הרעיוני ה-"רגיל" של הבלוג הזה.) אבל נדמה לי ששתי הדוגמאות שהבאתי כאן ממחישות שהשימוש ה-"נכון" בתקשוב בכיתה איננו שימוש ראוותני, שיעור לדוגמה שמכינים בקפידה לקראת ביקור של המפקח, אלא שימוש יום-יומי ו-"פשוט". המטרה הרי היא שהתקשוב יהפוך לחלק אינטגראלי מהחיים שלנו, כך שלא נרגיש צורך להביא דוגמאות.

לומדים תוך כדי?

במשך בערך שנתיים שלי בלייק-פלוק כותב בלוג שבו הוא מבקש לתאר, לרוב על בסיס הנסיון שלו בכיתה, כיצד ניתן לעבור למה שהוא מכנה "כיתה ללא נייר". (בלייק-בלוק הוא ריצ'רד ווג'וודסקי שציטטתי מספר רב של פעמים בעבר. מפני שבבלוג שלו הוא משתמש רק בשם בלייק-פלוק, נדמה לי שנכון לכתוב עליו בשם הזה.) לפני מספר ימים הוא פרסם מאמרון בשם Easy בו הוא מתאר עד כמה קל לעבור להוראה באמצעות כלי ווב 2.0. הדבר כל כך פשוט בעיניו שהוא אפילו מהרהר אם בכלל יש טעם להמשיך לכתוב את הבלוג שלו:
And that's why in this — what I guess you'd call the third season of TeachPaperless — I am questioning whether or not I need to write this blog. Because so long as you can get computers and access, you can do this stuff. You don't need to pay me to come teach you. You don't need me to write a book to sell you. This stuff is easy; all you have to do is experiment a bit and find what works for you.
אפשר להבין אותו. גם אם בשלבים הראשונים של הנסיון לשלב תקשוב בכיתה לא הכל מצליח, לא קשה להתחיל, וללמוד מהנסיון. והיות ולא כל פעילות לא מתוקשבת מצליחה, אין סיבה לא להתחיל. אבל מעניין שיום אחרי פרסום המאמרון שבו הוא מתאר עד כמה קל המעבר לשימוש בכלי תקשוב, בלייק-פלוק פרסם מאמרון נוסף – הפעם רשימה של פעולות שכדאי לבצע במקרה שמשהו מתפקשש עם האינטרנט בכיתה. הרשימה די הגיונית. לרוב היא מכילה אלטרנטיבות תקשוביות – במה אפשר להשתמש אם כלי אחד נופל, לדוגמה. אבל הוא לא מהסס גם להציע לעזוב את המחשבים ופשוט לצאת לטיול מחוץ לכיתה. אבל יש משהו טיפה מוזר בעצם קיומה של הרשימה. מורים שכבר משלבים את התקשוב לתוך הכיתה בוודאי יאמצו את ההצעות השונות, אבל אלה דווקא עשויות להרתיע מורים שרק מתחילים עם התקשוב. נדמה לי שבמקום לראות את האלטרנטיבות הם יתרשמו יותר מזה שהם זקוקים לכל כך הרבה אלטרנטיבות.

ואולי שתי הרשימות האלו מתארות נכונה את מצב התקשוב החינוכי היום. מצד אחד יש מורים שצנחו לתוך התקשוב ומגלים שהדבר בכלל איננו מסובך. אולי הם אינם מורים טובים יותר מאשר לפני התקשוב, אבל גם לא יותר גרועים, והם מוכנים להמשיך להתנסות. מצד שני, יש בוודאי מורים שרואים את רשימת האלטרנטיבות של בלייג-פלוק ונרתעים, ומחליטים שבכלל לא כדאי להתחיל.

סטיבן דאונס מקשר למאמרון של בלייק-פלוק ומוסיף עוד פעולה חשובה שהוא ממציץ לבצע תוך כדי הנסיון לטפל בבעיות. הוא ממליץ שהמורה יסביר לתלמידיו מה שהוא מנסה לעשות:

… solve your problem openly. While you're working on the problem, describe what you're doing, how you planned for the problem, and how you're addressing it. Let students know your thinking process. Let them see you think!
ההמלצה של דאונס לא רק הגיונית – היא גם חינוכית. הרי אם אנחנו מכניסים את התקשוב לתוך הכיתה כדי לשפר את ההוראה ואת הלמידה, אז הלמידה היא המטרה. ומצב שבו המורה מציג את עצמו מול תלמידיו כלומד הוא אחד המצבים המחנכים ביותר.

נסיון (קצת צולע) לחבר בין שני מאמרים שלא בהכרח קשורים

הבלוג של mollybob, סטודנטית לתואר שני בטכנולוגיות בחינוך באוסטרליה, היה די שקט לאחרונה. הצטערתי על כך מפני שבבלוג שלה היא איננה מהססת להעלות שאלות קשות בנוגע לתקשוב בחינוך (לפני שנה הבאתי כאן התייחסות שלה לנושא multitasking). השבוע mollybob פרסמה מאמרון חדש, רק השני של החודשיים האחרונים. במאמרון החדש היא מציינת, כפי שהיה אפשר לנחש, שבשלוש השנים האחרונות של לימודיה התובנות שלה כלפי תיאוריות לימודיות שונות התגבשו. ולאור התובנות האלו היא בודקת שלוש גישות חינוכיות רווחות ומנסה לבחון באיזו מידה כל אחת מהן מתאימה לשימוש בכלים של מדיה חברתית:
I found that as I looked upon the whole positivist (think knowledge transfer), interpretive (think knowledge as contextual), and critical (think knowledge and power relationships) paradigms, I did so not as a wet-behind-the-ears student seeking to remember what each was, but as a student trying to see how they all fitted together with what I understand, and my own context.
מפני ש-"סוג הלמידה" שבמיוחד מעניין אותה היא למידה שנובעת מאינטראקציה חברתית, היא מבקשת לבחון באיזו מידה למידה כזאת יכולה להתאים לגישות הראשיות האלו. באופן די צפוי, היא מגלה נסיונות רבים (מדי) לאלץ את הכלים האלה לשרת גישה פוזיטיביסטית של "העברת ידע" ממקור מוסמך:
That’s what all those (horrible) Learner Management Systems are about, it’s the objective of death-by-PowerPoint, and the intention of many static learning objects… and this type of learning is ok in some circumstances. When knowledge transfer and memorisation in a hurry is what you need, the positivist paradigm appears to work.
אבל זאת איננו סוג הלמידה שהיא רוצה לקדם. היא תופסת את הלמידה כתהליך שמתרחשת בסביבה חברתית, ועבורה הלמידה היא הבנייתית. לכן היא רוצה לראות שימוש במדיה חברתית בשירות הלמידה הזאת. עם זאת, היא מודעת לכך שבתי ספר אינם פועלים לפי התפיסה הזאת, והיא מבינה ששינוי גורף בתפקודם של מוסדות חינוך איננו נראה באופק. בגלל זה היא מוכנה "להתפשר": היא רואה בכלים של מדיה חברתית אמצעי שיכול קצת לדחוף הוראה של "העברת ידע" בכיוון הרצוי. אם אני מבין אותה נכון, מצד אחד מדובר בצעד בכיוון הנכון, אך מצד שני זה עדיין רחוק ממה שהיא רוצה. כאשר קראתי את המאמרון של mollybob חשתי שבמידה מסויימת היא נכנעת, שהיא מיישרת קו עם המציאות.

משום מה, נזכרתי במאמרון של mollybob כאשר קראתי מאמרון שונה לחלוטין. מיכאל גורשטיין כותב על: Open Data: Empowering the Empowered or Effective Data Use for Everyone?. במאמרון שלו גורשטיין בוחן אחת מהנחות היסוד המקודשות של עידן האינטרנט – שהגישה החופשית למידע שהאינטרנט מאפשר פועלת לקידום שוויון הזדמנויות וגם מעצימה את יכולתם של כל בני האדם באשר הם להשפיע על הסביבה שלהם. גם גורשטיין רוצה להאמין – אבל הוא איננו משוכנע שהדברים כל כך פשוטים. הוא מדגיש שכל מי שמשתמש ברשת איננו מתחיל מאותו קו זינוק, ולכן אין סיכוי שכל אחד יגיע יחד לקו הגמר:

The suggestion implicit in most of the discussions on “open data” … is that “everyone” has the potential to make use of the data. However, as we know from experience elsewhere, not “everyone” has access to the digital infrastructure, to the hardware or software, or to the financial or educational resources/skills which would allow for the effective use of data or any other digital resource. Thus rather than the entire range of potential users being able to translate their access into meaningful applications and uses, the lack of these foundational requirements means that the exciting new outcomes available from open data are available only to those who are already reasonably well provided for technologically and with other resources.
במאמרון המאלף שלו גורשטיין מביא מספר דוגמאות שממחישות את אי-השוויון הזה. הוא גם מצביע על דרכים להתגבר על הבעיה הזאת, אבל קשה להרגיש שהוא אופטימי מדי.

מרשל קירקפטריק, בבלוג ReadWriteWeb, כותב על המאמר של גורשטין. הוא מעיר שחלק חשוב מהאתוס האינטרנטי הוא האמונה שכל אחד יכול. הוא מדגיש שהתפיסה הזאת מקשה עלינו לזהות את המכשולים שעליהם גורשטיין כותב:

In a sector of the economy as dominated by political Libertarianism as web technology is, the idea that opening up platforms of data for innovation needs to include consideration of the unequal circumstances of potential consumers of that data is unlikely to be a popular argument. We tend to believe that the web and data are meritocracies, where anyone with enough motivation can create value and the tide will rise, raising all ships.
נדמה לי שאם נתרגם את ההערה הזאת לתחום החינוך, נצטרך להכיר בכך שאנחנו נוטים לחשוב שדי בהכנסת כלים תקשוביים (ובמיוחד כלים של מדיה חברתית) לתוך מערכת החינוך כדי לחולל שינוי חינוכי משמעותי. אבל הרהוריה של mollybob מזכירים לנו שגם אם נהיה משוכנעים שההתאמה "הטבעית" של כלים של מדיה חברתית לחינוך היא לחיזוק גישה חינוכית מסויימת, בשטח השימוש בהם איננו בהכרח בדרך הטבעית הזאת. עלינו להכיר בכך שיש כוחות חזקים אחרים שהם בעלי השפעה מכרעת. תמיד כדאי לנו לזכור את זה.

ארבע אמירות "תקשוביות" שעליהן אשמח לוותר

פתיחת שנת הלימודים היא עיתוי מצויין לקלישאות – אותן אמירות נדושות שעל פניהן נשמעות נהדר, אך מתגלות, אפילו תוך עיון שטחי, כריקות מתוכן. אבל גם אם אין מאחוריהן הרבה, אי-אפשר בלעדיהן – הן הרי מבטאות, אפילו אם רק במגומגם, אמונות בסיסיות שיש עליהן הסכמה כללית, ואין בכך שום רע. אפשר אפילו להגיד שיש בכך חיוב מסויים – כאשר אנחנו מצליחים לתת ביטוי להסכמה אנחנו גם יוצרים את הבסיס לפעולה משותפת, ואם ברצוננו לקדם את החינוך, אין ספק שיש צורך בפעילות משותפת. ובכל זאת, בתחום התקשוב החינוכי יש בעיה עם קלישאות – הן מזמינות אותנו לאמץ פתרונות קלים שאינם כל כך קשורים למציאות.

כל אחד והקלישאות שלו. מה שנתפס בעיני אחד כקלישאה נתפס אצל אחר כאמת צרופה. אני בטוח שמספר דברים שאני כותב כאן ומתייחס אליהם כתובנות מעמיקות אינן אלא קלישאות שפשוט נעשו כל כך שגורות אצלי כך שאני מתקשה לזהות אותם כאלה. אבל אפילו אם אינני מודע לקביעות השחוקות של עצמי, לא קשה לי לזהות אותן אצל אחרים. ואחרי המבוא הטיפה מנופח הזה, עם פתיחת שנת הלימודים הזאת אני מתכבד להכריז על ארבע קלישאות שהן במיוחד חביבות עלי … ושאשמח אם הן ייצאו מהשימוש:

מערכת החינוך צריכה להכשיר את תלמידיה למאה ה-21
וכי אפשר אחרת? האם יש מישהו היום שדוגל בהכנת התלמידים שלנו, למשל, למאה ה-19 (או אולי ה-18)? אבל השאלה הזאת משנית לשאלה גדולה יותר: מה הכוונה בהכנה למאה ה-21? כאשר זורקים את המילים היפות האלו לאוויר אנחנו אמורים להבין שהעולם של היום שונה באופן מהותי מזה שהכרנו רק לפני עשור. אבל אם אנחנו מבקשים לרדת לפרטים ולדעת במה הוא שונה אנחנו זוכים להכללות על הצורך בגמישות וביצירתיות, על היכולת להתמודד עם עודף של מידע, ועוד. סביר להניח שכל אלה נכונים, אבל לא ייחודיים למאה הזאת. ובנוסף, אם מדובר בהכנה למקצועות של המאה ה-21, משום מה שוכחים לציין שהעולם יהיה זקוק להרבה שרברבים ונגרים, ולאנשים שיעמדו אחרי דלפק במשרות משעממות בחנויות, ולהרבה מאד עובדי נקיון. האם לעולם הזה הכוונה?

התקשוב הוא הסביבה ה-"טבעית" של הנוער של היום
כאשר אני צופה בילדים שלי מול המחשב והאינטרנט אני מאד מתרשם מהיכולת שלהם לפעול בצורה מוצלחת בסביבה הזאת. הם אכן שולטים בפעולות השונות שמאפשרות להם לעשות את מה שהם רוצים בה. אבל אני גם רואה שהיכולת הזאת נרכשת באמצעות הרבה עבודה קשה. הם משקיעים זמן ומאמץ כדי לרכוש את המיומנויות האלו, והם מוכנים לעשות זאת מפני שבדרך הזאת הם משיגים משהו שחשוב להם. אם מערכת החינוך תייבא את הסביבה הזאת לבתי הספר מפני שהיא "טבעית" לתלמידים, היא עשויה לגלות שמה ש-"טבעי" איננה הסביבה, אלא הנכונות להשקיע כאשר המטרה כדאית והדרך אליה מהנה. גיוס התקשוב על מנת לייפות מערכת חינוכית שבעיני התלמידים נתפסת כלא רלוונטית לחייהם יביא להרבה תקשוב, אבל לא לחדוות הלמידה.

שהתלמידים יכתבו את ספרי הלימוד של עצמם
האמירה הפופוליסטית הזאת נורא קוסמת. לכאורה היא נאמנה לרוח הקונסטרוקטיביזם שגורס שהלמידה מתרחשת כאשר התלמיד מבנה את התובנות של עצמו. אבל מה לעשות, ואנחנו הולכים ללמוד לא מפני שאנחנו כבר יודעים, אלא מפני שאיננו יודעים, וקשה מאד לכתוב את הספר על משהו שאיננו יודעים. האם אנחנו מצפים מתלמידים שכותבים ספר היסטוריה (למשל) שהם יחשפו מקורות ויבחנו את אמינותם? האם אנחנו מצפים שהם ישוו בין גירסאות שונות של אותו אירוע? האם אנחנו חושבים שהם כבר מצויידים ביכולת להבחין בין גורם לתוצאה? ספר לימוד טוב (ויש כאלה) אינו סתם מכיל רשימה של "עובדות" שהתלמיד אמור לזכור עד למבחן, אלא מארגן עדויות היסטוריות והשערות היסטוריוגרפיות כך שהתלמיד יוכל ללמוד לא רק מה שאירע אלא גם יוכל להסיק מסקנות בנוגע לתמורות ולתהליכים חשובים. תלמידים ש-"כותבים את ספרי הלימוד של עצמם" אינם עושים זאת, אלא בסך הכל מעבירים עובדות שהם מוצאים בספר אחד לספר אחר. מדובר בגירסה מדוללת של למידת חקר אמיתית שזוכה לפופולאריות מפני שהיא מתהדרת במונחים תקשוביים עכשוויים.

כל מה שצריכים לדעת נמצא כבר ברשת
יכול להיות שזה נכון. ואם כן, אז מה? אפשר להגיד שמדובר בגירסה אינטרנטית לשינה עם ספר מונח מתחת לכרית, ויעילה באותה מידה. אמנם המידע החשוב נמצא בספר, אבל אנחנו עדיין צריכים למצוא את הספר הנכון, לקרוא אותו, לדעת כיצד לדלות ממנו את המידע הרצוי. זה לא קורה כשתוחבים ספר מתחת לכרית, ולא כאשר שולחים את התלמידים לרשת. רצוי שמערכת חינוכית שמעלה על נס את המידע שברשת תשקיע מאמצים בהקניית המיומנויות שיאפשרו לתלמידים להגיע למידע הזה ולהפיק ממנו תועלת. נכון להיום זה לא קורה.

אני בטוח שיש אמירות נוספות (כמו "המחשב הוא רק כלי") הראויות להיות ברשימה הזאת. אבל בינתיים אסתפק באלה. אם במשך שנת הלימודים החדשה נצליח למגר אפילו רק את אלה יהיה זה, ללא ספק, תרומה לצלילות הדעת וסימן לבגרות של העוסקים בתקשוב החינוכי. ואני מזמין אחרים להוסיף את הקלישאות ה-"אהובות" עליהם, קלישאות שרצוי שייצאו כבר מהלקסיקון המשותף שלנו.

בין מיומנויות להתאמה

לקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה בתכנית הבקר "העולם הבוקר" של אתמול אברי גלעד והילה קורח ראיינו את שר החינוך גדעון סער במשך כ-15 דקות. (באתר של התכנית הראיון מופיע בשני חלקים. לכאורה קיימת אפשרות לשבץ קטעים מהתכנית בבלוגים, אבל לא הצלחתי לעשות זאת. אי-כך, הקטעים המצוטטים כאן הם מתמליל אישי שלי. כל הקטעים שאני מביא נמצאים החלק הראשון – "גדעון סער על המאבק נגד אלימות בביה"ס – 30.08.10".) בערך ארבע דקות מכלל הראיון עסקו בתכנית התקשוב, ואני מתייחס כאן לדברי השר רק בנושא הזה.

מלכתחילה עלי להדגיש שאין לי ציפיות רבות מתכנית בקר של ראיונות. התכניות האלו אכן דנות בנושאים שבחדשות, אבל הן גם משמשות, במידה רבה, לפרסום תכניות הבידור של הרשת שאליה הן שייכות. לאור זה, אינני יכול לבוא בטענות כלפי השר שדבריו נשמעו רדודים. הרי, זה פחות או יותר בלתי-נמנע. דווקא לשבחו של השר ייאמר שדבריו היו שקולים ומכובדים. לדוגמה, כאשר נאמר לו שאחד החולאים של בית הספר הוא "שעמום" והוא נשאל לגבי מינוי מורה שתפקידו יהיה להתריע על השעמום, הוא השיב שמדובר בבעיה אמיתית:

אם תלמידים אוהבים לבוא לבית הספר … כנראה שהוא (בית הספר) הצליח. היום יותר קשה לעניין ולרתק את בני הנוער. הם חיים בעולם אינטראקטיבי עם גירויים מהירים כל הזמן, וזה כמובן מחמיר יכולת של להשיג קשב וריכוז בשיעורים וכד'. ובאמת המערכת, מרמת המורה צפונה, צריכה למצוא איך לאתגר את התלמידים ולעניין אותם. זאת באמת משימה לא פשוטה.
השאלה הזאת הובילה לתיאור קצר של תכנית התקשוב. הילה קורח שאלה "מה זה אומר: יותר מחשבים, יותר שעות מול מחשב, או …?". סער השיב:
יש הרבה מאד יוזמות במערכת של גורמים מהמגזר השלישי ושל תכניות מאד יפות. (אבל) לא היתה תכניות לאומית להתאמת המערכת למאה ה-21. כאשר אנחנו יודעים שהולך ומתרחב הפער בין העולם מחוץ לבית הספר לבין העולם בתוך בית הספר, ושניתן לעשות שימוש בטכנולוגיות מתקדמות לצרכים של למידה והוראה. לא סתם לשים מחשבים בכיתות אלא באמת לראות איך ניתן להשתמש בתקשוב כדי להפוך את השיעורים ליותר מעניינים ויותר אינטראקטיביים.
לאור התשובה הזאת של השר, אפשר להגיד שהכותרת שהופיעה על מסך – "התאמת החינוך למאה ה-21" – בהחלט התאימה לראיון. אבל בכנסים שעוסקים בתקשוב בחינוך לא מדברים על "התאמת החינוך" אלא על "מיומנויות המאה ה-21", וההבדל איננו זניח. אמנם ידוע שאינני מתלהב מהכותרת "מיומנויות המאה ה-21", ואינני מוצא במיומנויות המקובצות תחת הכותרת הזאת משהו ייחודי או שונה מיעדים חינוכיים ראויים של דורות קודמים, אבל בכל זאת הכוונה היא לכישורי למידה שתואמים את הנוף המידעי של היום, ולא לאוסף של טכנולוגיות שעשויות לייעל את העברת ה-"ידע" מהמורה לתלמיד.

אבל שוב, יכול להיות שהביקורת שלי איננה הוגנת, מפני שמראש ספק אם אפשר היה לצפות להרבה. הרי בשלב הזה של הראיון אברי גלעד פרץ לתוך דברי השר ו-"שאל":

יש לך אינדיקציה שבמקום שבו קורה דבר כזה, שבו קורה מהפכה כזאת, שם עולים הציונים, שם התלמידים יותר מרוצים, שם מערכות היחסים בין התלמידים הופכות ליותר … כי אתה יודע, בין היתר אומרים המתנגדים "גם ככה הילדים שלנו שקועים במסכים מהבקר עד הערב, הם כבר לא מסוגלים לנהל אינטראקציה אנושית פשוטה, ולכן זאת אחת הסיבות שהם מגיעים לאלכוהול כי הם צריכים להפתח כדי לנהל שיחה פשוטה".
יד על הלב, אינני יודע מה יכלה להיות תגובה הולמת לבליל ההגיגים הזה שגלעד הגיש כ-"שאלה". במשפט מתמשך אחד עברנו מציונים לשביעות הרצון של התלמידים (שאין בהכרח ביניהם שום קשר) ולסכנה שהמחשב יהפוך את הילדים שלנו לנכים רגשיים. אולי התגובה הנכונה היחידה היתה צריכה להיות להתפרץ בצחוק. התשובה של השר היתה מאופקת למדי:
קודם כל זה לא אומר שכל שיעור צריך להיות מתוקשב וכל שיעור צריך להשתמש במחשבים וכד'. זה אומר שזה אמצעי נוסף שצריך לשלב אותו בהוראה. ב', איך אתה משתמש בדברים. יש אמצעיי המחשה מאד טובים שיכולים, במקצועות מסוימים, לעזור להעביר חומר, להפוך את השיעור ליותר עשיר, להתגבר על בעיות קשב. ויש שימוש שהוא לא נכון.
אמנם מדובר בתשובה מאופקת, אך בכל זאת בתשובה שעוסקת בצד הטכני של הלמידה, ולא בפיתוח הכישורים הדרושים כדי להתמודד עם עולם עתיר מידע (ושוב, צריכים להתחשב ב-"שאלה" המוזרה של אברי גלעד). לעומת השר, אינני מבקש להתאים את החינוך למשהו, אלא לשנות את החינוך ואת יעדיו כך שהתלמידים שעוברים דרך המערכת ירכשו את היכולת להתמודד בהצלחה במציאות שבה הם עצמם יצטרכו לבחון, ולסנן, ולהעריך את המידע שמציף אותם. לצערי, השר בכלל לא התייחס לפן הזה של הלמידה.

אבל אולי לפני שאני נותן ציון זה או אחר להתבטאויות של השר אני צריך לתת ציון כושל לעצמי. הרי אם מדובר בסינון מקורות מידע והערכתם, עצם העובדה שניסיתי למצוא דברי טעם משמעותיים בתכנית כמו "העולם הבוקר" מצביע על כך שיש לי חור בהשכלה.

רגע! זה מוכר לי!

מאמר שראובן ורבר שלח לי יום חמישי בשעות המאוחרות של הערב החזיק אותי ער לתוך השעות הקטנות של הלילה. במאמר שלהם:
מארק וסטון ואלן ביין מבקשים להסביר למה תלמידים שמשתתפים בפרויקטים של 1:1 אינם מגיעים להישגים המקווים. נדמה לי שניתן לתאר את ההסבר שלהם כהסבר "עקיף". וסטון וביין מכנים את הטענה שפרויקטים של 1:1 אינם מביאים לתוצאות המצופות ה-Techno-Critique, והם אינם מנסים להראות שהביקורת הזאת איננה מוצדקת (הם אפילו מאשרים שעל פי רוב המחקרים מאשרים העדרן של תוצאות). במקום זה הם טוענים שפרויקטים של 1:1 אינם מוצלחים פחות מאשר פרויקטים חינוכיים אחרים. הם מסיקים מסקנה כללית לגבי תכניות לשינוי בחינוך (עמ' 8):
If we inserted into the techno-critique argument any one of the long line of previous efforts at changing, innovating, or reforming education, the results would be the same: little or no sustained and scaled effects on teaching, learning, and achievement.
אם זה איננו מספיק ברור, הם מסבירים בהמשך (עמ' 9) שהכשלון של התקשוב איננו שונה מהכשלון של נסיונות קודמים לחולל שינוי בחינוך:
in fact, most change, innovation, and reform efforts have been problematic.
נדמה לי שמשפטים כאלה שייכים למה שאפשר לכנות כ-"אסכולת קהלת", של "מה שהיה, הוא שיהיה", ולתחושה ש-"אין כל חדש תחת השמש". לכן, על אף העובדה שהיה זה מאמר מעניין מאד, התקשיתי להתלהב ממנו. חשתי שבמקום להוביל לשינוי, הוא בעצם מקבע אותנו בשיתוק: מצד אחד הוא מעניק לי תירוץ מצויין – אולי פרויקטים של 1:1 אינם מצליחים, אבל גם שום דבר אחר איננו מצליח! ומצד שני התיאור של וסטון וביין בנוגע למה שכן יכול להצליח נראה אוטופי למדי – הם הרי טוענים שהטמעה מוצלחת של התקשוב תלויה בשינוי תפיסה – לא עוד "כלי טכנולוגי" אלא "כלי קוגניטיבי". במילים אחרות, המחשב אינני משפיע על החינוך כי מורים אינם מבינים שהוא איננו סתם טכנולוגיה. בעצם, כדי שהוא ישפיע, התקשוב חייב להיות מרכיב מרכזי, אך לא בלעדי, בהתארגנות אחרת לגמרי של בית הספר ויעדיו.

יתכן שווסטון וביין יכולים לבסס את הגישה שלהם על מחקרים שהם ערכו (כך הם טוענים בתגובה לביקורת של לארי קובן למאמר שלהם). אבל הרושם הכללי הוא שאין כאן אלא הרהורי לב, או תקוות של מי שרוצה להאמין, ולמען האמת, פגשנו הרהורים ותקוות כאלה פעמים רבות בעבר. בעצם, התחושה הזאת – שהטענה המרכזית שלהם נתמכת בעיקר על ידי משאלת לב שזוכה לחיזוק באמצעות התירוץ הצולע ששום דבר אחר לא כל כך הצליח – עוררה אצלי את החשש שאולי כבר קראתי את המאמר הזה. שמתי לב שהמאמר התפרסם בינואר השנה, ולכן ערכתי חיפוש בבלוג ומצאתי שאכן בחודש מרץ כתבתי עליו. ודווקא אז ציינתי שלא קרה שום אסון שכתבתי עליו באיחור של חודש מפני שהמסקנה הכללית של קובץ המאמרים שבו הוא התפרסם היתה שאיכותם של פרויקטים כאלה תלויה באיכות המורים, וגם לפני חצי שנה מסקנה כזאת היתה נדושה וכלל לא מפתיעה.

ועכשיו, חצי שנה מאוחר יותר, האם אני קורא את המאמר אחרת מאשר בפעם הראשונה? נדמה לי שלא. בתחילת הקריאה (המחודשת) חשתי התלהבות שמהר מדי נמוגה והתחלפה באכזבה שאין חדש כאן. אפילו רשמתי לעצמי הערה דומה מאד לזאת שאיתה סיימתי את המאמרון הקודם שלי עליו:

גם אם אני מסכים איתם, אני חייב להודות שמה שהם כותבים איננו שונה בהרבה מלהגיד "כשיבוא המשיח", ובערך אותו הדבר מבחינה יישומית.
אבל אולי זאת איננה השאלה הנכונה. אולי אני צריך לשאול למה, קצת יותר מחצי שנה אחרי שקראתי אותו לראשונה, לא זיהיתי מיד שמדובר במאמר שכבר קראתי (ועליו אפילו כתבתי). לצערי, שתשובה שלי לשאלה הזאת איננה מלבבת במיוחד: נכון להיום, בתחום של התקשוב בחינוך אין כל כך מה לחדש, והרוב מאיתנו שכותבים בנושא חוזרים על עצמנו פעם אחר פעם.

ובמילים מעודדות אלו, עם שנת לימודים חדשה בפתח, אפשר אולי לאחל לכולנו שנה מוצלחת – שנה שבה נצליח (שוב?) להטמיע את התקשוב!

החידוש שבחזרה לעבר?

במאמרון מלפני שבועיים בבלוג שלו קלרנס פישר שואל "?Do New Tools = New Learning". פישר משלב כלים תקשוביים רבים בהוראה שלו, ולכן אולי טיפה מוזר שבנימה זעירה של התנצלות הוא כותב שלאחרונה הוא חש שהוא איננו רודף אחרי כל כלי חדש. (אני מתאר לעצמי שמורים שאינם מתוקשבים כמוהו בוודאי היו חושבים אחרת.) פישר כותב שבשנה הקרובה הוא רוצה להוסיף כמה כלים חדשים לתוך מאגר הכלים שבהם הוא כבר משתמש, והרצון הזה מעורר אצלו שאלה:
Does using new tools allow for new learning? Are there new tools that change the landscape of information that is available? Are there tools that are so significant that they allow students to learn things in new ways that would not have access to without them?
זאת איננה שאלה חדשה. בדרך זאת או אחרת היא עולה, פעם אחר פעם, ברבים מהבלוגים שעוסקים בתקשוב בחינוך, כולל כאן. לפני שנתיים וחצי, למשל, ציטטתי את דבריו של ג'ף אוטכט שבארבע שאלות קצרות ניסה לקבוע מדד להערכת השימוש בטכנולוגיה בכיתה:

  • האם משתמשים בטכנולוגיה רק מפני שהיא זמינה?
  • האם הטכנולוגיה מאפשרת למורים ולתלמידים לעשות "דברים ישנים בדרכים ישנות"?
  • האם הטכנולוגיה מאפשרת למורים ולתלמידים לעשות "דברים ישנים בדרכים חדשות"?
  • האם הטכנולוגיה יוצרת חוויות לימודיות חדשות ושונות עבור התלמידים?

אני מניח שזה איננו מפתיע שלפי הסקאלה של אוטכט חלק ניכר מהפעילות הלימודית המתוקשבת מתרכז בתחום שתי השאלות הראשונות. על אף המצאותם של כלים תקשוביים מדהימים אנחנו מתקשים למצוא את הדרך לנצל אותם כדי ליצור חוויה לימודית חדשה (וחשוב להדגיש שלא תמיד ברור לנו מהי "חוויה לימודית חדשה"). פישר מודע לזה, והוא מזהיר בפני "תסמונת החפץ הנוצץ" שעשויה לסנוור אותנו ולגרום לנו לחשוב שהפעולות החינוכיות שלנו חדשניות רק מפני שהן נעשות באמצעות כלים חדשים. הוא מזכיר לנו שקיימים כלים רבים שממלאים פחות או יותר את אותן הפונקציות, ולכן, אם יש לנו כבר כלי שממלא פונקציה מסויימת, אין סיבה לרדוף אחרי כלי חדש שמשרת את אותו הצורך. עם זאת, הוא משוכנע שהאפשרות ל-"למידה חדשה" קיימת:

New tools are important. New tools give us access to information we wouldn’t have without them. New tools give our students the ability to share, to network and learn in ways they wouldn’t have without them.
אני כמובן מסכים, אם כי אפשר לשאול "אז מה?". הרי אין חדש בכל זה. אבל אולי עצם העובדה שמדובר במשהו שאיננו חדש הוא מה שמעניין.

היום, דרך מאמרון של אירא סוקול הגעתי לספר משנת 1842 (כן, לפני 170 שנה) מאת ויליאם אנדרוס אלקוט. שם הספר: Slate and black board exercises. הספר של אלקוט (בערך 250 עמודים) מבקש להסביר ולהדגים כיצד רצוי להשתמש בלוח גיר (גם כיתתי וגם אישי) בכיתה. מהתיאורים שלו אפשר להבין שמדובר בטכנולוגיה חדשה שעדיין לא היתה מוכרת בבתי הספר. תוך כדי ההסברים שלו על היתרונות של לוח הגיר אלקוט גם מתאר את הפדגוגיה המתבקשת מהשימוש בו, לדוגמה השאלות שרצוי שהמורה ישאל וכיצד לשאול אותן, והצורך לפנות בשיעור זמן שבו התלמידים יוכלו לתרגל את מה שהם לומדים. לא קראתי את כל הספר, אבל מספר קטעים ממש "ביקשו" שאצוטט אותם כאן.

בצורה שאפשר לתרגם כמעט ישירות לדיון של ימינו על הצורך בכיתות של 1:1, אלקוט כותב (עמ' 12-13) שכל תלמיד בכיתה זקוק לשולחן משלו:

I ought also to say here that the preceding remarks as well as those which follow are made upon the presumption that every pupil of every age has his own separate desk for I conceive this to be a highly important point in the construction of every school house. Some I know undertake to say that one desk will serve for two pupils and so it may when we cannot do better. But one pupil and one only to each desk however young he may be is certainly preferable.
בהמשך (עמ' 23) הוא דן בדרך שבה המורה צריך לשאול את התלמידים שאלות. אלקוט כותב שמורים רבים תמיד פונים לתלמידים באותה דרך, ושהקול שלהם מסגיר את התשובה הנכונה, או המצופה, לשאלה. התוצאה היא שהתלמידים מתרגלים לשטנץ מסויים, ועונים נכון מבלי ללמוד. המטרה של אלקוט היא לפתח את החשיבה של תלמידיו (ולא רק לזהות את התשובה הנכונה), והוא משוכנע שהלוח עשוי לשרת את המטרה הזאת:
He who is convinced of the truth of what is here affirmed will take special pains to avoid falling into such an erroneous habit. He will endeavor to lead his pupils to think rather than to imitate or decipher or echo back his own thoughts It is indeed one excellence of slate and black board and oral exercises that there is not apt to be so much of the error alluded to connected with these modes of instruction as with many other modes. Still as we have seen there is danger even here.
האם הכלי החדש של לפני 170 שנה יצר למידה חדשה? (ואולי צריך לכתוב "הכלים החדשים"? הרי מדובר גם בלוח גדול על קיר הכיתה, בלוחות אישיים לכל תלמיד, וגם בשולחן אישי.) אינני בטוח. ולמען האמת, אינני בטוח שאני יודע מה זאת "למידה חדשה". הפרק התשיעית של ספרו של אלקוט עוסק בקריאה. בפרק הזה אלקוט טוען שבמקום להציף תלמידים צעירים בקטעי טקסט קשים ולא מובנים ולדרוש מהם ללמוד לקרוא אותם, עדיף לאפשר לתלמידים לכתוב בעצמם, ולשתף את הכיתה בכתיבה שלהם על ידי כתיבת המשפטים שלהם על לוח הכיתה וקריאתם בקול רם. לא נדרש ממני מאמץ רב כדי למצוא ב-15 העמודים של הפרק הזה הקבלה ברורה לדבריו של פישר שכלים חדשים מקנים לתלמידים את האפשרות לשתף וללמוד בדרכים חדשות.

וזאת איננה ההקבלה היחידה. בצורה דומה מאד לדיווחים של מורים של היום שמתארים את ההתלהבות של התלמידים שלהם בעקבות השימוש בכלי תקשוב חדשים, אלקוט כותב (עמ' 49-50) על מה שכל כך משמח אותו מהשימוש בלוח:

That which delights me most in connection with these exercises is that instead of being irksome to the pupils they are to them almost like pastimes and they are sometimes as sorry to have them at an end as if they were really such.
אז אולי העיסוק בשאלה של "למידה חדשה" איננו העיקר. אולי העיקר הוא פשוט היכולת של המורה לעורר רצון ללמוד אצל תלמידיו. איזה מורה לא היה רוצה להיות מסוגל לכתוב על תלמידיו את מה שאלקוט כתב על התלמידים שלו!

נדמה לי שיש עוד סיבה

אסתי דורון מקשרת למאמרון של ניק סאורס בבלוג שעוסק בפרויקטים של 1:1. סאורס פותח בדיווח על מפגש של אנשי חינוך שנערך במגמה ללמוד מכשלונות – במיוחד בתחום של הטמעת התקשוב בבתי הספר. (מדובר בדיווח של מיכאל טרוקנו. טרוקנו כותב שהרצאתו באותו מפגש התבססה על מאמרון שעליו כתבתי כאן לפני מספר חודשים.) סאורס, כמו טרוקנו, מוצא ערך רב בבדיקת כשלונות – הרי לא רק מהצלחות לומדים – והוא מונה מספר סיבות שבעיניו נמצאות בבסיס הכשלון.

מפני שעיקר עיסוקו בפרויקטים של 1:1, הרשימה של סאורס מכוונת לבעיות של פרויקטים כאלה. אבל הוא עצמו כותב שאפשר לזקוף את כשלונן של יוזמות רבות לאותן סיבות. הוא מציין, למשל, העדר של הכשרה מספקת של המורים, הכשרה מקצועית קצרת טווח, תשתיות שלא הוכנו כראוי, והעדר תכנית מסודרת להתמודדות עם מכלול ההיבטים של פרויקטים כאלה. (תודה לאסתי שהביאה את הרשימה המלאה של סאורס בעברית.)

אין שום דבר מפתיע ברשימה של סאורס. נדמה לי שכל מי שליווה פרויקטים של תקשוב בעבר יסכים שהסיבות שהוא מביא אכן יכולות לגרום לכשלון. ויש, כמובן, סיבות נוספות שסאורס איננו מונה – אפשר לציין, למשל תחלופה גבוהה של מנהלים ואנשי פיקוח, כאשר כל בעל תפקיד חדש מביא איתו סדר יום קצת שונה, וגם אורך הרוח הקצר של מערכות חינוך שגורם לכך שלא מאפשרים לתהליכים להבשיל.

אבל נדמה לי שיש עוד סיבה שחשוב להזכיר: כמעט מידי יום אנחנו קוראים על המצב העגום של החינוך, ונדמה שמבקרים רבים מצפים שכל מה שדרוש כדי לשנות את המצב הוא מנה גדושה של תקשוב. אבל אין תרופות פלא. נכון להיום, במצב טרום-תקשובי, מורים רבים אינם יודעים לבנות פעילויות לימודיות שמעוררות את סקרנותם של התלמידים. מעטים מדי מסוגלים לתכנן שיעורים שבאמצעותם תלמידים קולטים וזוכרים את המידע שמנסים להקנות להם. אין סיבה לחשוב שתוספת של תקשוב ישפר את המצב. למרבה הצער, הרבה יותר הגיוני להניח שאם היום יש קבוצה נבחרת של מורים מצויינים אבל שהרוב הגדול הם מורים בינוניים, כך יהיה גם כאשר נטמיע את התקשוב. אני משוכנע שהתקשוב יכול להשפיע לטובה על מערכת החינוך, אבל יש הבדל גדול בין "להשפיע" לבין "לשנות". אינני משלה את עצמי שהתקשוב ישנה את המערכת. מערכת חינוך עם מורים בינוניים מתוקשבים היא עדיין מערכת חינוך עם מורים בינוניים. השינוי דורש חזון חינוכי, והקצאת המשאבים שיממשו את החזון. בלי אלה אולי נצליח ליצור מערכת חינוך עם הרבה תקשוב, אבל נגלה שאנחנו ממשיכים לשאול למה התקשוב נכשל – למרות שהתקשוב לא היה מה שנכשל.

מספר מילים על שתיקתו המתמשכת של בלוגר

ברור לי שחייו של אף אחד לא שובשו, ושהבנותיו החינוכיות של אף אחד לא ניזוקו, כתוצאה מכך שבמשך מספר שבועות לא הצלחתי לפרסם דבר בבלוג הזה. כזכור, פעמים רבות בעבר ציינתי שבראש ובראשונה שהבלוג הזה מרשת את המחשבות של עצמי. לכן, אין זה מפתיע שאם ההפסקה הארוכה מהכתיבה לבלוג השפיעה על מישהו, היא השפיעה עלי. אינני רגיל לדממה בלוגית מתמשכת של מעל שלושה שבועות. חום הקיץ אמנם גרם להאטה בקריאת המקורות שעליהם אני בדרך כלל עובר, אבל האמת היא שהצלחתי לקרוא הרבה, ולסמן לעצמי קטעים רבים שנראו לי ראויים להתייחסות. הבעיה המרכזית היתה כאשר התיישבתי בכוונה לכתוב … והעייפות (ואולי פשוט הרצון לבלות בדרך שדורשת פחות ריכוז … כמו לצפות בטלוויזיה, למשל) והחום ניצחו אותי.

נוצר מצב שבו קראתי מאמרונים שעליהם רציתי לכתוב, אבל והסתפקתי בקריאה בלבד. שוב, אין בכך שום פסול. אני הרי קורא כדי לגבש את התובנות של עצמי. אבל בימים "רגילים" קריאת המאמרונים האלה דרבנה אותי להתיישב ולכתוב עליהם – גם על מנת ליידע אחרים, וגם כדי לעשות סדר בראש שלי עצמי – והנה, לא רק נתקלתי בקושי לכתוב, אלא גם גיליתי ששום דבר לא קרה כתוצאה מכך שלא כתבתי. אפשר להגיד שגיליתי שאין צורך לכתוב.

מה המשמעות של "אין צורך"? גיליתי (אם לא ידעתי זאת לפני-כן) שהתקשוב החינוכי ממשיך להתקדם (או לדשדש) לאיטו, ללא כל קשר להרהורים שאני מעלה כאן. אפילו כאשר אינני נובח, השיירה ממשיכה לעבור. אולי טיפה מוזר לציין זאת, אבל המציאות הזאת עוררה בי שאלות "קיומיות".

שנים רבות מלווה אותי אמירה משנאית (מסכת מגילה, פרק א', משנה ג'):

איזו היא עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנים. פחות מכאן הרי זה כפר.
פירשתי את האמירה הזאת שעל מנת להיחשב כעיר, ישוב זקוק למספר מסויים של אנשים שעוסקים ברוח, ולא רק בחומר. קיוויתי שהבלוג הזה יוכל להוות מרחב ל-"בטלה" הרוחנית ב-"עיר" החינוכי-תקשובי שלנו, כך שלצד המורים והמפקחים שעוסקים בעבודה היום-יומית של הטמעת התקשוב לא נתעלם משאלות, מהרהורים, ומלבטים שדורשים מאיתנו לחפש את הכיוון הרצוי.

שוב, ההרהורים האלה אינם חדשים לבלוג הזה. לא פעם אני שואל לגבי המטרות החינוכיות השונות של גישות שונות לתקשוב. כמו-כן, אני מקווה שאני מרבה להצביע על הקשיים השונים הניצבים בפני הטמעה מוצלחת של התקשוב לתוך המערכת. אבל בערבים החמים של הקיץ, כאשר קשה להתרכז בכתיבה, הקשיים והשאלות האלו נעשות למשהו "רציני" יותר מאשר שאלות על טקטיקה או אסטרטגיה, או אפילו שאלות על מידת ההתאמה של כלי זה או אחר למטרה חינוכית זאת או אחרת. הרי כאשר אני מגלה שאפשר לחיות בלי להתיישב כל לילה ולרדוף אחר הניסוי ה-"מדוייק" שרק מידי פעם מצליח להביע את הרעיון המעורפל שבראש, אני שואל את עצמי עד כמה כל זה כדאי.

אבל אחרי כל הכתיבה הדכאונית הזאת, אין מה לחשוש. כאשר יהיה קצת קריר יותר אני בטוח שאחזור לכתיבה., גם אם אף אחד מלבדי באמת זקוק למה שמתפרסם כאן.

הרהורים ארוכים מדי על דיון ציבורי חשוב

האם השימוש במחשב מסייע ללמידה? הוויכוח הזה כמובן לא יסתיים לעולם – ולא בתוך החוג היחסית מצומצם של העוסקים בתקשוב בחינוך, שם יש כמעט תמימות דעים, אלא בקרב הציבור הרחב. דווקא ראוי שהדיון ייערך בציבור הרחב – אם אפשר יהיה להתגבר על הקלישאות שבדרך כלל תופסות את מקומה של התייחסות רצינית לנושא.

כתבה מהשבוע בקפטן אינטרנט שמתייחסת לשני מחקרים חדשים מעלה את הבעיה הזאת שוב. הכתבה מקשרת לכתבה קודמת ב-The Marker שעסקה בקריאה באינטרנט לעומת הקריאה בספר המודפס והכרוך. אותה כתבה הזכירה מחקר חדש של ג'יקוב ויגדור והלן לד מטעם ה-National Bureau of Economic Research. הכתבה ב-The Marker מסבירה שהחוקרים הלאה:

בחנו את השימוש במחשב בקרב חצי מיליון תלמידים בכיתות ה' עד ח' בצפון קרולינה. החוקרים מצאו קשר ישיר בין השימוש במחשבים אישיים ובחיבור אינטרנט מהיר ובין ירידה ניכרת בציונים במתמטיקה ובקריאה.

התיאור הזה בהחלט נאמן לאמת, אם כי לא צויין בו שמדובר במחשבים בתוך הבתים של התלמידים. במילים אחרות, כאשר התלמידים קיבלו הזדמנות לעסוק במשחקי מחשב, בגלישה באינטרנט ובשימוש ב-Facebook מהבית, העיסוקים האלה כנראה גברו על הכנת שיעורי בית ופגעו בהישגים הלימודיים של אותם תלמידים. אין זה רק הפרשנות האישית שלי. בתוך המחקר עצמו החוקרים מציינים ש:

On the margin, then, broadband internet access appears to crowd out studying effort, presumably by introducing new options for recreational use by students and other family members.
החוקרים מוסיפים שבמשפחות שבהן מעורבות ההורים בחיי ילדיהם גדולה, הילדים השתמשו במחשב בצורה חיונית, ואפילו לימודית, יותר.

כזכור, הכתבה ב-The Marker עסקה בקריאה. המחקר של ויגדור ולד, ועוד מחקר שנערך בראשות ריצ'רד אלינגטון, מומחה בתחום הקריאה, מוזכר מההיבט של פיתוח הרגלי קריאה. במחקר של אלינגטון החוקרים גילו שכאשר נותנים ספרים לתלמידים בתחילת חופשת הקיץ, הישגי הקריאה של אותם תלמידים משתפרים. אין ספק שיש כאן ממצא חשוב וגם מרשים (אם כי לא במיוחד מפתיע). אבל ספק אם משני המחקרים האלה אפשר להסיק, כפי עושה כותב הכתבה:

שני מחקרים אלה מזינים את הוויכוח שסובב סביב ספרו של ניקולאס קאר, "The Shallows" (הרדודים).
ספרו של קאר, הרחבה של המאמר הידוע שלו מלפני שנתיים – Is Google Making Us Stupid? – עוסק בהשפעה השלילית של האינטרנט, ושל המידע המהיר והמקוטע, על יכולת החשיבה שלנו. בכלל לא ברור כיצד מחקר שמראה שכאשר נותנים ספרים לתלמידים הקריאה שלהם משתפרת, או מחקר שמראה שתלמידים מעדיפים להשתמש במחשב ובאינטרנט לצרכים לא לימודיים, מתקשרים לטענות של קאר.

הכתבה בקפטן אינטרנט איננה עוסקת בקריאה, אלא בהשפעה של המחשב על הלמידה של תלמידים. היא מזכירה את המחקר מצפון קרולינה, ועוד מחקר שהתפרסם לאחרונה שחקר תלמידים ברומניה שקיבלו מחשבים לבתיהם. מתברר שבעקבות קבלת המחשבים, ציוניהם במבחנים בבית הספר ירדו. לפי הכתבה בקפטן אינטרנט:

נראה כי המחקרים סותמים את הגולל על התועלת שאפשר להפיק ממחשבים במערכת החינוך. על כך יכולים להעיד דורות של ילדים והורים בארץ, שהמחשב שנכנס לבית בתקווה להיות כלי למידה שימש רוב הזמן כפלטפורמה למשחקים ובשנים האחרונות בעיקר כלי לפייסבוק ולרשתות חברתיות.
אולי יש טעם לציין כאן שכמו עם המחקר מצפון קרולינה, הדיווח על המחקר ברומניה נכון … למחצה. כבר בתקציר של אותו מחקר אנחנו קוראים:
Our main results indicate that that home computer use has both positive and negative effects on the development of human capital. Children who won a voucher had significantly lower school grades in Math, English and Romanian but significantly higher scores in a test of computer skills and in self-reported measures of computer fluency. There is also evidence that winning a voucher increased cognitive ability, as measured by Raven's Progressive Matrices.
במילים אחרות, אכן היתה ירידה בציונים (תוצאה שסביר להניח היתה די צפוייה), אבל לצד זה היה שיפור במיומנויות מחשב, ואפילו גם בכישורים קוגניטיביים – שיפורים שמשום מה לא זכו לכותרות. קשה לראות בכל זה סתימת הגולל על התועלת של המחשב. הרי לעומת הירידה בציונים, התלמידים השתפרו בתחומים אחרים.

תוצאות או השפעות כאלו אינן אופייניות רק למחשב ולאינטרנט. כאשר הטלוויזיה חדרה לתוך בתים של משפחות לפני כחצי מאה היא בוודאי השפיעה באופן שלילי על הישגיהם של תלמידים בלימודים. אבל היום, כאשר מובן מאליו שלכל בית יש טלוויזיה, איננו מבקשים לבחון את ההשפעה הזאת. במכתב פרטי צביה אלגלי מעירה:

בטכנולוגיה הוותיקה של הדפוס יש מי שיקרא רק את הצהובונים ומדורי האופנה ויש מי שיקרא (גם) את גלילאו, עיניים ועיתון הארץ.
המסקנה? המסקנה די ברורה: מסקנות שמסיקים בנוגע להשפעה של טכנולוגיה זאת או אחרת על תחום זה או אחר מבלי להתחשב במספר רב של נתונים נוספים הן חסרות משמעות.

בשלב הזה אני חש צורך להסיק מסקנה נוספת, מסקנה בנוגע לדרך שבה התקשוב בחינוך מוצג בעיתונות הפופולארית. הרי פעם אחר פעם אנחנו פוגשים רק קצוות. מצד אחד מכריזים שהתקשוב יחולל מהפכה בלמידה, ומהצד השני משיבים שהתקשוב הוא בזבוז כסף אדיר. וכאשר הכתבה בקפטן אינטרנט מסיקה שהמחקרים שנסקרו בה "סותמים את הגולל על התועלת שאפשר להפיק ממחשבים במערכת החינוך", היא מצטרפת לרשימה ארוכה של כתבות שטחיות.

אבל לא יהיה זה הוגן מצידי להסיק כך. אמנם הוגים כמו ניקולס קאר טוענים שבעידן האינטרנט איננו קוראים עד הסוף של ספרים, או אפילו של מאמרים ארוכים (וכן, אני מודע לכך שהמאמרון הזה מתחיל להתארך בצורה מסוכנת), אבל כדאי מאד לקרוא עד לסוף של הכתבה בקפטן אינטרנט. אי-שם אחרי אמצע הכתבה הכותב מצטט את מארק וורשאואר, אחד החוקרים החשובים והרציניים בתחום התקשוב בחינוך. נדמה לי שלא מרבים לצטט את וורשאואר בכתבות עיתונאיות מסיבה אחת פשוטה – הוא איננו משיב על שאלות בצורה פשטנית המתאימה לכותרות. במקום זה הוא מנסה לחדור למהויות. והנה, אמנם לא בהתחלה אבל בכל זאת בתוך הכתבה, מביאים מדבריו של וורשאואר, ואפילו מקשרים לבלוג שלו.

לפני שבוע וורשאואר כתב על המחקרים שמוזכרים בכתבה. הוא מציין שיש שלוש "מסגרות" ראשיות שבהן השימוש בתקשוב בחינוך יכול לבוא לביטוי: learning (למידה, אם כי לדעתי יותר נכון להשתמש במונח כמו "למידה בית-ספרית"), change, ו-power. וורשאואר מסביר שרוב הביקורת כלפי השימוש בתקשוב בסביבות חינוכיות נובעת מהעדר של הישגים בתחום הלמידה. אבל הוא מדגיש שעבור רבים מאלה שעוסקים בתקשוב בחינוך הלמידה הבית-ספרית איננה העיקר. מה שחשוב להם הוא השינוי. הוא כותב שלפי התפיסה הזאת:

test scores don’t matter–only difficult-to-measure new literacies do–and we could probably solve most educational problems if we tore down schools and let kids play online games all day.
לפי וורשאואר שני הקצוות האלו אינם האפשרויות היחידות. יש גם "מסגרת" נוספת – העצמה. הכוונה היא לשימוש בתקשוב כדי להרחיב את היכולת של הפרט לתרום ולהשפיע על הסביבה שלו. מי שפועל מתוך ה-"מסגרת" הזאת איננו שולל את החשיבות של הישגים לימודיים, אבל איננו רואה בהם את המטרה היחידה, או המרכזית:
From this “Power” perspective, we are not only teaching students to read and write texts, but also to read and write the world.
התפיסה של וורשאואר עוזרת לנו להבין למה המחקרים על צפון קרולינה ועל רומניה אינם בהכרח סותמים שום גולל. יתרה מזאת, התפיסה הזאת מקנה לנו אמות מידה שלפיהן ניתן לבחון את ההשפעות השונות, ואת הכדאיות, של התקשוב בחינוך.

והכתבה בקפטן אינטרנט? בין הטובות על הנושא בעיתונות הפופולארית.