יפה מאד … ובכל זאת, לא לזה הכוונה

בכנס מו"ח שנערך לפני שבוע גיא לוי הציג את הילקוט הדיגיטאלי של מט"ח. לפי הסקירה על הילקוט בפורטל מס"ע מדובר ב:
מיזם חדש … המאגד את כל התכנים הנחוצים למורה, להוראה ולתלמיד ללמידה מכל מקום ובכל זמן
בעידן התקשוב יש הגיון רב במוצר כזה. לעומת ספרי לימוד כבדים שמתעדכנים באיטיות, ושמציגים בסך הכל טקסט ותמונות, ואינם מזמינים אינטראקציות שיתופיות עם הכתוב, מוצר כמו הילקוט יכול להציע סביבה מקיפה שנותן ביטוי ללמידה אחרת ולפדגוגיה חדשה. וזה הרושם שנוצר מהסקירה בפורטל מס"ע שמונה את המרכיבים של הילקוט:

  • פורטל בית ספר
  • קהילות ברשת
  • ספרים דיגיטאליים (הליבה של סביבת הילקוט הדיגיטאלי)
  • תכנים מקוונים
  • פיתוח מקצועי של המורים.

בסקירה על הילקוט שבפורטל מס"ע יש גם התייחסות למיומנויות המאה ה-21. לא קשה להבין את הקשר – יש כאן רמז לכך שהילקוט של מט"ח מתחבר לתנופה החדשה של משרד החינוך להעמיד את המיומנויות האלו במרכז העשייה החינוכית, ואפילו נותן מענה לרכישתן ושילובן בבתי הספר.

כאשר אני בוחן כל מרכיב של הילקוט באופן עצמאי אינני נתקל בשום דבר שאיננו מוצא חן בעיני. אני הרי בעד זה שתלמידים ישתמשו בתכנים מקוונים, אני בוודאי מוצא ערך רב בקהילות ברשת, ומספר פעמים בעבר התייחסתי כאן בחיוב לספרי כותר. ובכל זאת, משהו מפריע לי. המשהו הזה איננו משהו שיש בילקוט, או אפילו משהו שחסר בו. הוא שייך לראייה החינוכית הרחבה יותר שמתיימרת לבוא לביטוי בילקוט.

הצגת הילקוט על ידי גיא לוי בכנס התרחשה מיד אחרי הרצאתו של רוני אבירם שעסק בהתאמת בית הספר לעידן הדיגיטאלי. רוני אבירם ציין שבאופן מסורתי בית הספר הוא המקום שבו לומדים מהספר, ואילו היום הלמידה מתרחשת במרחב רחב יותר. היום לא יתכן מצב שבו "הכל כלול" בתוך כותלי בית הספר, או מצב שבו הספר יכלול את מלוא המידע שתלמיד צריך ללמוד. לטעמי ההתייחסות לבית הספר כ-"מקום שבו לומדים מהספר" איננה אלא משחק מילים, אבל בכל זאת, יש משמעות גדולה להשתחררות מהגבולות הפיסיות של בית הספר. חלק חשוב מההשפעה התרבותית הרחבה של התקשוב על חיינו נמצא בערעור על הסמכות של המקורות המסורתיים של הידע, ולערעור הזה השתמעויות נרחבות על החינוך. הילקוט של מט"ח אמנם צומח מהתקשוב, אבל ספק אם הוא באמת נותן ביטוי להשפעה התרבותית הרחבה הזאת. ביסודו של דבר, הוא פשוט מתרגם את המצב הבית-ספרי הקיים לאמצעים דיגיטאליים. בהרצאתו אבירם הכריז ש:

יש להפוך את בית הספר ממוסד טוטאלי למרכז תקשורת
המשפט הזה מציג את "מרכז התקשורת" כאלטרנטיבה פתוחה לבית הספר שבו "הכל כלול". הצגת הילקוט סמוך להרצאתו של רוני אבירם יצרה את הרושם שמדובר באמצעי שמתחבר לחזון שאבירם ביטא. אבל מרשים ככל שיהיה, הילקוט שומר, ואף מחזק, את הטוטאליות של בית הספר, במקום לפתוח אותו.

הדיגיטאליות בשרות הרגלי הלמידה

ד'ארסי נורמן, איש תקשוב חינוכי קנדי, מציין בבלוג שלו שהערה של אחד המציגים בכנס שעסק בתקשוב החינוכי שנערך לפני חודש מאד צרמה לו. אותו מציג התייחס בחיוב ליכולתם של מרצים להעלות את ההרצאות שלהם לרשת מפני שזה מבטל את הצורך של הסטודנטים לרשום סיכומים במחברות שלהם. נורמן כותב:
This struck me at the time as a gross oversimplification. Note taking is not primarily about manual duplication of a set of resources produced by a teacher. It’s an active process of sensemaking and internalization. Of visualizing the processes of thinking. There is no part of the valuable process of note taking that can be obsolesced by mere content being posted online.
נורמן מדגיש שתקצור הרצאות (note taking באנגלית – אינני מכיר תרגום מוצלח בעברית) הוא פעולה מאד אישית שבחלקו הוא תהליך (החשיבה שמתרחשת תוך כדי האזנה ורישום), ובחלקו תוצר (הסיכומים שבהם אפשר לעיין במועד מאוחר יותר). בגלל זה, הנסיון לחלק תקצירים מן המוכן, וכך להפוך את ה-note taking לפעולה מיותרת, איננו ניצול הגיוני או רצוי של התקשוב.

דבריו של נורמן מבליטים היבט חשוב של התקשוב שאיננו זוכה לתשומת לב מספקת אצל אנשי חינוך. המערכת החינוכית אמנם מרבה להדגיש את חשיבות החשיבה הביקורתית ונושאים דומים, אבל על פי רוב התקשוב איננו מגויס לפיתוח הרגלי הלמידה של הלומד. יותר ויותר משתמשים בתקשוב כדי לשפר ולשכלל את מסירת המידע מהמרצה לסטודנט. אבל הוא איננו נרתם מספיק לשימוש האישי של הלומד בלמידה של עצמו. הצרה היא שככל שהדיגיטאליות חודרת לתוך חיינו, גדל הצורך שהלומדים יוכלו להשתמש בכלים החדשים האלה. הדבר בהחלט אפשרי, אבל הוא מצריך שינוי במיקוד החינוכי, ולא ברור שזה דבר שהמערכת מוכנה לעשות.

פגשנו את העתיד … והוא לא כל כך חדש

כמעט החלטתי לגנוז את המאמרון הזה. אני מודע לכך שלעתים קרובות מאמרון טוב הוא מאמרון שמביע ביקורת. ככל שהביקורת חריפה יותר, המילים זורמות ומתגבשות למאמרון מוצלח. כל הדרך הביתה מיום העיון על מיומנויות המאה ה-21 שנערך במכון מופ"ת ביום שלישי, המחשבות שלי זרמו, וככל שהתקרבתי לבית היה לי יותר ויותר ברור שבערב אכתוב מאמרון חריף. אבל כאשר התיישבתי לכתוב נזכרתי שאמא שלי לימדה אותי שאם אין לי משהו טוב להגיד, מוטב לא להגיד בכלל. וכך קרה שכאשר התחלתי לכתוב מצאתי את עצמי מצנזר את עצמי, או לפחות מחפש דרך לייפות את הביקורת. היה נדמה שהדרך הטובה ביותר לפתור את הבעיה היא פשוט לא לכתוב. אבל כאשר משרד החינוך מכריז על תכנית חדשה להצעדת המערכת החינוכית לתוך המציאות הטכנולוגית של המאה ה-21 מדובר בהכרזה שדורשת התייחסות. קשה להתעלם ממנו.

כבר מספר רב של פעמים בעבר ציינתי שקשה לי להתרגש מהמונח "מיומנויות המאה ה-21", וזאת מפני שאינני מוצא שום דבר בהם שלא הגדרנו כמטרות חינוכיות ראויות עוד במאה ה-20, וגם לפני-כן. צריכים אולי לציין שזה איננו מפתיע שמשרד החינוך מוצא לנכון לצאת בהכרזות על תכנית חדשה כאשר הדבר היחיד שחדש בתכנית היא הכותרת. אבל יש ערך אפילו במס שפתיים. עם המשרד בוחר להניף את דגל החשיבה הביקורתית, מי אני שאתלונן? ועם הוא מדגיש גם מיומנויות כמו זיהוי בעיות ויצירת פתרונות, וחשיבה יצירתית – מדובר בצעד שעליו חשוב לכתוב. אפילו אם היינו צריכים לחכות עד המאה ה-21 שזה יקרה, בכל זאת טוב שזה סוף סוף קורה.

ובכל זאת מוזר לי שכאשר קיימים מקורות חינוכיים היסטוריים רבים שמהם אפשר לשאוב השראה למיומנויות האלו, המשרד דווקא מוצא לנכון להסתמך על ה-Partnership for 21st Century Skills. מדובר בארגון המורכב מחברות היי-טק למיניהן שמצהירות שחלק ניכר ממטרת הארגון הוא הכשרת עובדי ההיי-טק של מחר. כתבתי "מוזר", אבל נדמה לי שהמילה המתאימה יותר היא "עצוב".

במהלך הבקר ד"ר עפר רימון, מנהל המינהל למדע וטכנולוגיה של המשרד, הציג את התכנית של המשרד. מתוך הקהל אתי סמואל, לשעבר מפקחת המחשבים של מחוז מרכז, הביעה את התחושה של רבים כאשר היא העירה שכל החידושים, הן הטכנולוגיים והן הפדגוגיים, שעליהם רימון הצהיר אינם חדשים כלל, ושבעצם, מדובר בכותרת נוצצת לתכניות ישנות. יש טעם להוסיף שרימון גם הביא מספר דוגמאות דיגיטאליות – המחשות שאמורות לקדם את המיומנויות החדשות. משיחות עם נוכחים אחרים ביום העיון גיליתי שאני הייתי רחוק מלהיות היחיד שלא הצליח להבין כיצד הדוגמאות האלו – חלקן גירסאות דיגיטאליות של חומרי המחשה מוחשיים ישנים, וזולים בהרבה, וחלקן טקסטים שבאותה מידה יכלו להיות מודפסים – היו קשורים למיומנויות ה-"חדשות".

מהיום הזה קשה היה להתרשם שהמשרד באמת מבין את המהות של הלמידה במאה ה-21. אבל במקרה הזה אולי רצוי לנהוג לפי הגישה של אמי.

עד כמה גדולה התרומה?

בכנס EdMedia 2010 שנערך בטורונטו לפני שבוע אחד ממושבי העוגן היה דיון סביב הטענה ש:
Use of Social Media and Networking is Contributing to the Attainment of Significant Educational Goals in Ways that Suggest Even More Powerful Future Impact
ג'ון דרון, מ-Athabasca University שבקנדה הציג את העמדה בעד הטענה הזאת, ואילו ניל סלווין, חוקר של מדיה חברתית באוניברסיטה של לונדון, הציג את העמדה הנגדית. בפתיחת דבריו סלווין הבהיר שהסיכויים שמאזיניו יסכימו עם עמדתו קלושים. (דבריו של סלווין מופיעים ברשת, אך עד לכתיבת המאמרון הזה לא הצלחתי למצוא את דבריו של דרון.) בהומור שוודאי נועד לרכך את ההתנגדות כלפיו סלווין הצהיר:
I realize that this is a very ‘tough gig’. The offer to fly halfway around the world to oppose this seemingly unassailable motion at this undeniably god-forsaken time to this technologically-attuned audience was too ludicrous a proposition to turn down. When the conference organizers informed me that everyone in the room would have a mobile voting device in order to instantaneously tell me how much they hated my arguments, then I was doubly determined to make it here. After all, what have I got to lose … except for my pride, my professional reputation, future book sales and chances of ever working this side of the Atlantic again?
סלווין מבהיר שהוא איננו מתנגד לטכנולוגיות חדשות בחינוך, כולל מדיה חברתית. אבל הוא מדגיש שעד עכשיו הדיון בנושא ניזון יותר מאמונות ומהעדפות מאשר מעדויות ברורות:
it is astonishing how much of the recent debate around social media and education appears to be driven by belief, speculation, anecdote and personal experience rather than recourse to actual evidence.
לדעתו של סלווין עד היום אין למדיה החברתית תרומה משמעותית על השגת מטרות חינוכיות, וזאת בעיקר מפני שהשימוש בה די מצומצם. מי שנשאר בתוך הבועה של העוסקים בתקשוב בחינוך אולי מתרשם אחרת, אבל זהו רושם מוטעה. סלווין טוען שבעצם רק מעטים מכירים את הכלים האלה, ואפילו אצל אלה שכן מכירים אותם, השימוש בהם מסתכם באופן כמעט בלעדי בעדכון הסטאטוס ב-Facebook ובחיפוש מידע בוויקיפדיה. בנוסף:
Even when individuals are making use of social media in more ‘active’ and desirable ways, it seems to be nigh on impossible to ‘prove’ any discernible ‘contribution’ or ‘effect’ on learning.
סלווין מביא מספר סיבות על מנת לחזק את דעתו שחסידי המדיה החברתית בחינוך מפריזים בהשפעתה על החינוך. לדעתו אין התאמה ברורה בין מה שכלי האינטרנט החדשים האלה מאפשרים לבין מה שרוב הציבור מבין כמטרות החינוך. הוא מדגיש שלא פעם אלה שמצדדים בשימוש בהם נמשכים אליהם כי הם חושבים שכך אפשר לקדם גישה חינוכית שאיננה הגישה הרווחת בבתי הספר של היום:
the clear appeal of social media for many educational technologists is that these applications, tools and services correspond with wider beliefs about the value of learning that is interactive, learner-centered, social, authentic, more decentralized, plural and collaborative and so on.
נדמה לי ששתי הנקודות האלו קולעות בצורה די כואבת לבעיה די מרכזית של קהילת התקשוב בחינוך (קהילה שאני חלק ממנה). אנחנו מניחים שהשימוש בכלים בהם אנחנו דוגלים הרבה יותר נרחב מאשר הוא באמת, ואנחנו מבקשים להשתמש בכלים האלה על מנת לקדם תפיסה חינוכית שבמקרים לא מעטים נמצאת בניגוד לתפיסה של המערכות שבתוכן אנחנו פועלים. אבל לאור זה מעניין להביא את התוצאות של הצבעה מקוונת שנערך אחרי הדיון בכנס EdMedia 2010. מתברר ש-57% מהמשיבים הסכימו עם עמדתו של סלווין לעומת 43% שהסכימו עם עמדתו של דרון. יכול להיות שהנתון הזה מראה שיש התפכחות מסויימת אצל העוסקים בתקשוב בחינוך בנוגע להשפעת הכלים האלה. אבל בעיני נתון אחר הרבה יותר משמעותי: בסך הכל רק 14 אנשים השתתפו בהצבעה המקוונת. אולי אפילו אצל העוסקים בתחום כלי כמו הצבעה מקוונת איננו כלי מוכר.

אני מזדהה עם חלק גדול מהביקורת של סלווין. לו נוכחתי בכנס EdMedia 2010 נדמה לי הייתי מצביע עבור העמדה שהוא הציג בדיון, גם אם הלב רוצה אחרת. עם זאת, גם אם נכון להיום תרומת המידה החברתית להשגת מטרות חינוכיות משמעותיות קטנה בהרבה ממה שהייתי רוצה, אין זה אומר שלא צריכים להמשיך לעודד את השימוש בה. אינני בטוח שיש דרך אחרת לשכנע אנשי חינוך אחרים שהיא ראויה לשימוש נרחב יותר. כמו-כן, רק עם השימוש בה יהיה נרחב יותר יש סיכוי שיום מן הימים היא תצליח להשפיע לטובה על התפיסות החינוכיות הרווחות.

מעבר למליצות

מארק בולין אוסף ומפרסם מידע על מחקרים וסקרים על "ילידים דיגיטאליים". אחרי שנים של מחקרים שמראים שהטענה שלבני הדור הדיגיטאלי סגולות טכנולוגיות מיוחדות מופרכת, המיתוס הזה עדיין רווח בציבור. אי-לכך, בולין ממלא תפקיד חשוב בהחדרת קצת שפיות לתוך הדיון הציבורי.

בולין סבור שניפוץ המיתוס על היליד הדיגיטאלי חשוב מפני שמוסדות להשכלה גבוהה משקיעים כסף רב בפיתוח דרכי הוראה ש-"יתאימו" לדרכי הלמידה של הסטודנטים שלהם, והוא מבקש לצמצם בהוצאות שבעיניו הן מיותרות. הוא איננו מתנגד לשימוש בטכנולוגיה בהוראה ובלמידה, אבל הוא מעוניין שההשקעה הזאת תהיה תוצאה של שיקולים פדגוגיים אמיתיים.

במאמרון חדש בבלוג שלו בולין כותב ששואלים אותו אם באמת חשוב כל כך לעוסק בנושא. הרי אפילו אם בציבור עוד דוגלים ברעיון של היליד הדיגיטאלי, בקהילה החינוכית הוא הרבה פחות נפוץ מאשר בעבר. בנוסף, אם ממילא רצוי לקדם את התקשוב בחינוך, אולי המיתוס הזה איננו מזיק. כדי להראות שעדיין חשוב לעסוק בנושא הוא מביא דיווח מהאוניברסיטה של מיסורי. האוניברסיטה הזאת מתכוונת להשקיע כמעט חצי מיליון דולר בפיתוח 124 קורסים מקוונים חדשים. בולין מצטט מכתבה בנושא מהעיתון המקוון של בית הספר לעיתונאות של מיסורי. על פניו, נדמה שהכתבה בהחלט מאמצת את מיתוס היליד הדיגיטאלי. היא נפתחת:

Students are not the same as they were 20 years ago.

Today they blog, tweet, text, listen to iTunes and write a paper all at once. They are technology addicts who are constantly multitasking — in and out of the classroom.

פתיחה כזאת איננה מעודדת. ובנוסף, בהמשך הכתבה מצטטים סגן-הנשיא לעניינים אקדמיים באוניברסיטה שאומר שהסטודנטים של היום רוצים להשתמש בטכנולוגיה ולתקשר באמצעים דיגיטאליים, ופוסק:
That's how they learn. That's how they think.
אני מאד מעריך את תרומתו של בולין לדיון הציבורי בנושא הזה. אבל הפעם נדמה לי שהיה רצוי להסתכל מעבר לאמירות הרדודות והמליציות בכתבה, ולראות את התכנית עצמה. חצי מיליון דולר לפיתוח של 124 קורסים איננו סכום גדול במיוחד. מדובר בבערך $4000 לקורס, ונדמה לי שחלק מהסכום הזה יילך למרצים עבור פיתוח התכנים. אני מניח שבנוסף לאתרים לקורסים האוניברסיטה מתכוונת להפיק אמצעי המחשה למיניהם, ואלה בוודאי יעלו כסף. ומעבר לזה, דווקא מאד התרשמתי כאשר קראתי:
Faculty also have the help of 15 eMentors who work across the four campuses. The eMentors are faculty members enthusiastic about using technology in teaching with extensive experience to share.
לעתים קרובות מדי משקיעים כסף רב בטכנולוגיה, ושוכחים שמרצים זקוקים להדרכה ולעזרה – לא רק בפיתוח הקורסים שלהם, אלא גם במהלך הוראתם. אם חלק מהסכום הזה באמת יילך להדרכה ולליווי, מדובר בהשקעה מאד כדאית. אני אפילו מוכן לסלוח על המליצות המיותרות בנוגע לדרכי הלמידה של הילידים הדיגיטאליים.

פנימי וחיצוני – גם וגם

סיימתי את המאמרון הקודם כאן עם ציטטה מסטיבן ג'ונסון שציין שרבים מהחידושים הטכנולוגיים והמדעיים של האלף הקודם היו תוצאה של הקשרים שנוצרו מהדף המודפס ומשיתוף הפעולה שהתאפשר מהזמינות של אותו דף מודפס. תוך כדי כתיבת המשפטים האחרונים של אותו מאמרון היה לי ברור שהמחשבה הזאת מובילה אותי למאמרון נוסף שיתייחס לכתיבה, ולדרך שבה הכתיבה היא בעת ובעונה אחת אישית וציבורית. כמובן שכבר כתבתי כאן דברים דומים, אבל מספר מאמרונים של אחרים העלו, וחידדו שוב, את הנושא.

בבלוג האישי שלו ג'ונסון המשיך לפתח את הרעיונות שהוא העלה בכתבה שלו ב-New York Times. והוא לא רק פיתח את הרעיונות, אלא גם (איך לא?) בדק את תהליך התפתחותם:

The other point to make here is a slightly meta-one: this specific response to Nick's book didn't fully crystallize in my head until I'd written most of the essay (and well after I'd read the book.) Most of us will recognize the phenomena: actually sitting down to write out a response to something makes you see it in a new way, often with greater complexity.
לפני בערך שבוע אואן סמפל, בהתייחסות לכתיבה לבלוג, תיאר תחושה מאד דומה:
Once you have a blog you notice more, you start to think “I might write about this on my blog” "What do I want to say?” “What will people’s reaction be?”. Over time you get better at noticing and the better at noticing you get the more noticed you get! You end up in the wonderful collective web of “Oooh that’s interesting” which I now wouldn’t ever want to be without.
ג'ונסון כותב על העוצמה של הכתיבה עצמה – כיצד הנסיון לבטא משהו בכתיבה מחדד את הראייה שלנו ומאפשר לנו להבין טוב יותר את מה שאנחנו מבקשים לתאר. סמפל כותב משהו דומה, אבל הוא מוסיף מרכיב חברתי – תוך כדי הכתיבה השאלה של כיצד אחרים יגיבו הופכת לחלק אינטגראלי מהחשיבה שלנו. כבלוגר, דבריו של סמפל מיד צלצלו אצלי. שלחתי אותם לעצמי כדי לשמור אותם, ושלחתי אותם גם לאחי. והצלצול אצל אחי הדהד לתוך זכרונות נוספים, ודרבן אותו להשאיר תגובה בבלוג של סמפל:
Many years ago, our father would tell us that you don't truly have a thought until you have been able to write it down. And, then, if you look at writing as an act of self-creation from a historical perspective, it may be only those cultures about which we truly know (that could even be said to exist) are those that have created written documents.

And, as our father would sign his long discursive letters to us…

`//rite On!

המאמרון של סמפל נפתח עם מחווה לדייוויד ויינברגר. הוא כותב שלפני מספר שנים ויינברגר תיאר את מלאכת הכתיבה לבלוג כ:
writing ourselves into existence
בגלל זה די הגיוני שוייברגר מתייחס לדבריו של סמפל. הוא מציין, בצדק, שהתחדדות הרפלקטיביות קשורה לא רק לבלוגים, אלא לכתיבה באופן כללי. עם זאת:
for those of us who write personal blogs, the anticipated reading of your blog by people you don’t know creates drafts of experience — which ultimately become the experience — that are more written than told, more public than social, more composed than expressed.
אבל בשלב הזה אפשר לשאול "אז מה?". גם אם יש טעם לחזור להדגיש (שוב) את הערך הרפלקטיבי שבכתיבה, ואת הערך המוסף של "הכתיבה הציבורית" הבלוגית, אני בטוח שאני רק משכנע כאן את המשוכנעים (ואת עצמי). אבל בגלל זה יש טעם לחזור לג'ונסון שמוסיף לתמונה מרכיב חברתי חשוב. במאמרון שלו ג'ונסון מרחיב על התגובה שלו לדברים שכתב ניקולס קאר. כזכור, הוא תיאר כיצד הכתיבה חידד את מחשבותיו. אבל הרעיון שג'ונסון מבקש לבטא חשוב לפחות באותה מידה כמו תהליך התגבשות המחשבות שהוא מתאר. ג'ונסון טוען שהכתיבה, והפצתה ברבים, היו האמצעי להתפתחות תרבותית וטכנולוגית:
There's no real way to prove it, but I think there's a very strong case to be made that the information storage-and-retrieval advances made possible by the book were more important to the Enlightenment and the modern age than the contemplative mode of the literary mind.
ואם זה נכון, הכתיבה לבלוג באמת משרתת את הפרט ואת הציבור בעת ובעונה אחת.

מילה טובה על הסח הדעת

לא האזנתי למוסיקה בזמן שהכנתי את המאמרון הזה. אני מאד אוהב את אוסף הג'אז שלי, ובשמחה הייתי מוצא יותר הזדמנויות להקדיש לו יותר זמן איכות. אבל כאשר אני בוחר להאזין לתקליט (או לדיסק) ובאותו הזמן מנסה (לא תמיד בהצלחה) גם לכתוב, אני מגלה שהמוסיקה הופכת לצלילי רקע בלבד, ואני הרי רוצה להקשיב, לא רק לשמוע. הלוואי והמצב היה אחר. בסופו של דבר, מפני שאני משתדל להקדיש זמן רב לכתיבה, אינני מצליח להאזין למוסיקה כפי שהייתי רוצה.

יתכן שזה פשוט מפני שבלתי-אפשרי לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת. אבל ברור שזאת התייחסות מאד פשטנית לנושא של multitasking. אני הרי מסוגל לשמוע מוסיקת רקע בזמן שאני כותב. זאת איננה בעיה. הבעיה מתחילה כאשר אני מנסה לעשות שני דברים שהם ראויים לריכוז מקסימאלי. ושיהיה ברור – בזמן שכתבתי את המאמרון הזה לא סגרתי את עצמי מגירויים או מעיסוקים אחרים. ההפך הוא הנכון. תוך כדי הכתיבה נזכרתי במספר משימות משפחתיות שהיו עלי לבצע, ורשמתי לעצמי לטפל בהן; שמתי לב שדואר הגיע, ואפילו הצצתי בו; כאשר מחשבה מסויימת התקשתה להתגבש למילים ברורות הרשיתי לעצמי לקרוא מאמר מעניין. אבל אפילו התיאור הזה איננו תיאור נכון של תהליך הכתיבה, מפני שלא כתבתי את המאמרון הזה רק מול המקלדת וצג המחשב. כתבתי אותו תוך כדי נהיגה, בזמן שצפיתי בחדשות בטלוויזיה, כאשר הכנתי ארוחת ערב, וגם במקלחת. הוא התגבש אצלי תוך כדי ביצוע מגוון פעולות יום-יומיות.

אולי אין זה הוגן לתאר את תהליך הכתיבה הזאת כדי להראות שאנחנו נמצאים במצב תמידי של multitasking. הרי אפילו ניקולס קאר יודע שכך אנחנו עושים. בספרו החדש The Shallows קאר מרחיב על הרעיונות שהוא העלה במאמרו Is Google Making Us Stupid?, ועם הופעת הספר הוא גם פרסם מספר מאמרים בעיתונות. בפורום ב-New York Times מתחילת החודש קאר מדגיש שהיכולת שלנו לעסוק בפעולות מרובות היא דווקא דבר חיובי:

The ability to juggle tasks, to keep track of different streams of information simultaneously, is one of the human brain’s great strengths.
בשביל קאר הבעיה איננה שאנחנו עושים יותר מדבר אחד בעת ובעונה אחת, אלא שהמציאות הדיגיטאלית המתוקשבת של היום יוצרת עומס יתר, יוצרת מצב שבו היכולת שלנו לתפקד ביעילות נפגעת. ריבוי הגירויים גורם להסחת הדעת. ואכן, בזמן האחרון התפרסמו מספר מחקרים שמחזקים את הטענה הזאת. סטיבן ג'ונסון, גם ב-New York Times, מרים גבה כלפי הטענה הזאת. הוא מודה שהעיסוק הבו-זמני בפעולות רבות יכול להזיק לאיכות העשייה, אבל הוא מבקש לבחון את הנזק מול התועלת, ולראות את בעיית ריבוי הגירויים בהיבט תרבותי רחב יותר:
These studies are undoubtedly onto something — no one honestly believes he is better at focusing when he switches back and forth between multiple activities — but they are meaningless as a cultural indicator without measuring what we gain from multitasking.
אירא סוקול, בבלוג שלו, מתקשה להתייחס ברצינות לטענות של פגיעה ביעילות שב-multitasking. הוא כותב שסביר להניח שרבים מאלה שקראו את הכתבה על הנושא ב-New York Times בוודאי עשו זאת תוך כדי ביצוע מספר פעולות נוספות:
The New York Times is writing that story for an audience that is eating breakfast, riding the subway, opening mail at their desk, listening to a meeting in their conference room. Probably more are multi-tasking than not.
סוקול מצטט פיסקה מתוך המאמר של ג'ונסון שמצביע על כך שריבוי הגירויים, במקום להוביל להסחת הדעת, דווקא מעודד את ההתפתחות התרבותית:
It’s no accident that most of the great scientific and technological innovation over the last millennium has taken place in crowded, distracting urban centers. The printed page itself encouraged those manifold connections, by allowing ideas to be stored and shared and circulated more efficiently. One can make the case that the Enlightenment depended more on the exchange of ideas than it did on solitary, deep-focus reading.
וכמובן שאם הייתי מנתק את עצמי מזרם הכתיבה/הקריאה בנושא – זרם שמדרבן ומכוון, שמעלה סימני שאלה וסימני קריאה, שמזין את המחשבות שלי עם אלה של אחרים – לא יכולתי לכתוב את המאמרון הזה. ועכשיו, אם אמצא דרך לעצור, או לפחות למגר, את המחשבות האלו, אולי אוכל לאפשר לעצמי שעה אחת של האזנה מרוכזת וממוקדמת, וללא הפרעות, למוזיקה שאני אוהב.

It Takes Two

ג'נה מקוויליאמס חשה אמביוולנטיות כלפי דברים שג'יימס ג'י השמיע בכנס של עיתונאי חינוך שנערך לפני חודש. דבריו של ג'י התמקדו בכוח הלימודי של משחקי מחשב ובמה שהמשחקים האלה יכולים ללמד אותנו על דרכי ההערכה הנהוגות היום בחינוך. אמנם ג'י דיבר על משחקים ועל הערכה, אבל לדבריו השתמעויות חינוכיות רחבות יותר. אפשר להגיד שהוא תיאר שתי הדרכים שבהן חידושים יכולים לחדור לתוך מערכת החינוך, כולל חידושים בתחום התקשוב.

ג'י הציג שתי אפשרויות – הכנסת חידושים ישירות לתוך מרכז העשייה הבית ספרית, או עידוד של איים של עשייה שנמצאים בשוליים של המערכת. הוא טען שהנסיון מלמד שבמודל הראשון החידוש נבלע לתוך המצב הקיים מבלי שהוא מצליח לחולל שינוי משמעותי בדרכי ההוראה והלמידה הקיימות. לכן הוא קבע שחידושים אמיתיים צריכים להתרחש בשוליים. הוא טען שכך קורה בכל מערכת אחרת מלבד החינוך שמשום מה מתעקש להעמיד את החידוש במרכז העשייה, וממשיך לשאול למה בסופו של דבר זה לא מצליח.

מקוויליאמס מזדהה עם הקביעות של ג'י, אבל היא גם מוצאת בהן בעייתיות:

Working at the margins of education is a fantastic way to innovate and offer useful evidence that innovations work. I fully support this approach–but not at the expense of the kids who exist at the center of our education system today.
היא מציינת שגם אם נכון ששינויים משמעותיים צומחים רק בשוליים, אסור להפקיר את התלמידים שהם אולי אלה שיותר מכולם זקוקים לשינוי. לעתים קרובות מדי, ה-"שוליים" שבהם נערכים ניסויים אינם אוכלוסיות חלשות, אלא דווקא אוכלוסיות חזקות שיכולות לממן התנסויות חדשות. מקוויליאמס מדגישה שניסויים וחידושים לא יכולים לבוא על חשבונן של אוכלוסיות חלשות:
That doesn't give us license to give up on today's children, even if it keeps tomorrow's children safe.
אבל אפילו אם מקוויליאמס מייצגת עמדה המנוגדת לזו של ג'י, היא עדיין משוכנעת ששתי הגישות יכולות, וחייבות, לחיות בשיתוף זו עם זו:
I can't innovate as much as I'd like from the center, maybe I can't help tomorrow's marginalized kids as much as I'd like either. And Jim Gee can't help today's marginalized kids as much as he'd probably like from the edges. So we need each other, if for nothing else than to assuage our guilty consciences for being unable to do more of what we know must be done.
לפני קצת יותר משנה, בתגובה למאמרון כאן שעסק באיים של עשייה, אלישע ציין:
למזלנו הטוב (אני חוזר – הטוב), מערכת החינוך טרם אימצה את התקשוב ללב הקונצנזוס הפדגוגי שלה. מצב זה אפשר היווצרותם של האיים, בהם אני רואה סימני חיים להתפתחות התהליך בכיוון הנכון.
מאד הזדהיתי עם דבריו של אלישע אז, ואני ממשיך לחשוב שהוא צדק. הביזור, שהוא אחד ממאפייניו החשובים ביותר של עידן התקשוב, מאפשר צמיחתם של ניסויים חינוכיים רחוק מהמערכות הממוסדות שכל כך מיומנות בהפיכת כל חידוש לדרך אלגנטית יותר לעשות מה שכבר נעשה בעבר. בלי האיים האלה, אין סיכוי להתחדשות חינוכית (ולא רק בתקשוב). עם זאת, טוב שיש גם כאלה שפועלים מבפנים.

געגועים לנוסטלגיה?

לארי קובן בוחן את התלות במכשירים טכנולוגיים מתקדמים שלכאורה מפתח אצלנו. רבים הרי חוששים שככל שהמכשירים האלה נעשים לחלק אינטגראלי מהחיים שלנו אנחנו מתמכרים להם. קובן מבקש להבחין בין תלות, בין התמכרות, ובין הגזמה תקשורתית של התופעה באופן כללי. בפתיחת המאמרון שלו הוא מציג קריקטורה מהשבועון New Yorker (לא רכשתי את הזכות להציג אותה כאן, ועל אף העובדה שאני מניח שקובן כן עשה זאת, אני מעדיף לקשר אליה אצל השבועון עצמו) בה נראים מספר אנשי מערות קדמוניים שצופים באיש מערות נוסף שמבצע להטוטים עם אש. אחד הצופים מעיר: "לפני שהיתה לנו האש, נהגנו לדבר זה עם זה".

אכן, כל טכנולוגיה חדשה מהווה לא רק הזדמנות לתקשורת אחרת או פותחת גישה חדשה למידע – היא מהווה גם הזמנה להתרפקות נוסטלגית. קובן מציין:

Whenever access to new technologies increased the flow of information such as the printing press, telegraph, telephone, computer, and now smart phones, there were those who argued that such technologies reduced communication among friends and family, eroded community, increased isolation of individuals, and even made people dumb.
באיזה צד של השינוי קובן ממקם את עצמו? הוא מודע לכך שטענות בעניין התפרקות חברתית או של התגברות הטיפשות אינן תופעה חדשה, והוא מכיר בכך שאפשר להשתמש בכלים טכנולוגיים חדשים בהרבה דרכים חיוביות. הוא איננו מקבל את הטענה שמדובר בהתמכרות. עם זאת, הוא רואה תלות הולכת וגוברת, וה תלות הזאת מדאיגה אותו. הוא מסכם את המאמרון שלו עם הרהור בנוגע לתפקיד שבית הספר ממלא בפיתוח התלות הזאת:
perhaps it is time to ask publicly whether the school should be a willing, even eager, partner in deepening that dependency on gadgets with screens.
אני מודה שהופתעתי מהסיום הזה. אם בפתיחת המאמרון קובן מראה לנו שאין חדש בטענה שטכנולוגיות חדשות הורסות את הקשר האנושי, למה היום חשוב שנבחן את המידה שבה בית הספר שותף לפיתוח התלות במכשירים חדשים? נדמה לי שגם ג'ון קונל שואל את זה. במאמרון קצר קונל שואל:
Has anyone ever seriously questioned our ‘dependency on the printed page’? I doubt it, because, of course, it is what is on the printed page that is important.
קונל מדגיש שעל אף העובדה שמקובל לדבר על התמכרות למסך, אף אחד איננו מתייחס ברצינות לרעיון של התמכרות לדף המודפס. ללא ספק חלק גדול ממה שמופיע על מסך המחשב או על מסך הסלולארי היום איננו איכותי, אבל אחרי 500 שנה של הדפוס, גם האיכות של הרבה ממה שמודפס ירודה. המסך, כמו הדפוס, הוא אמצעי, אבל קשה לנו לעכל את זה מפני שהוא עדיין חדש לנו. רצוי שהיום שבו המסך ייעשה לחלק אינטגראלי מבית הספר יגיע כמה שיותר מהר כדי שנוכל לעסוק בתכנים במקום באריזות.

יש גישת ביניים

קורא ה-RSS שלי התמלא עד לנקודה שבה הדרך הטובה ביותר לטפל במספר העצום של מאמרים שהצטבר בו היא פשוט לסמן את הכל כ-"נקרא" ולהתחיל מחדש. קשה לי עם "פתרונות" גורפים כאלה, אבל יתכן שכך אצטרך לעשות, אפילו אם זה אומר שאצטרך לוותר על כמה מאמרונים שהם מאד ראויים להתייחסות. ודווקא מפני שנקלעתי למצב הזה עלי להודות לפורטל מס"ע שבאמצעותו הגעתי לבלוג של איריס, שחקי, שחקי על חלומות, שבימים רגילים יותר מהווה אחד התחנות הראשונות שאליהן אני מקליק, ואילו בעומס היותר הנוכחי המאמרון המסויים הזה חמק ממני.

איריס פותחת עם ציטטה מדוג נון, מחנך כיתות יסוד באלסקה, שמדווח על שיפור בהרגלי הקריאה של תלמידיו. על אף השיפור הזה נון מהרהר שכאשר המורים בוחרים את הספרים שעל תלמידיהם לקרוא, התלמידים אינם מפתחים את הטעם האישי של עצמם. איריס מהרהרת אם אולי הבעיה הזאת בפיתוח הטעם האישי בקריאה קיימת גם בכתיבה – במתח בין הכתיבה המונחית לבין הכתיבה החופשית:

ומה באשר למטרות? מטרתה של הכתיבה המונחית על פי ההשוואה היא להביא לכך שידעו לכתוב ואילו מטרתה של הכתיבה החופשית להביא לכך שהכתיבה תהפוך לשגרת חיים.
השאלה הזאת מובילה לשאלה נוספת:
מה ראוי שיעשה בבלוג בשרות הלמידה? שוב משימות? תחליף מחברת?
אכן, ביסודו הבלוג מאפשר ביטוי אישי. האם אנחנו מקלקלים משהו כאשר אנחנו מאלצים אותו לשרת צרכים כיתתיים? השאלה הזאת היא חלק משאלה רחבה יותר שאיריס שואלת: איך ללחוץ בלי לחץ, ואיך ללחוץ בעדינות. מדובר בשאלות טובות, וגם חשובות. מצד אחד מחנך איננו יכול להפקיר את התפקיד שלו כמכוון, אבל מצד שני כאשר הוא מכוון יתר על המידה, הוא איננו מאפשר לתלמיד להתפתח בכוחות עצמו.

בעידן התקשוב הגישות האלו הפכו לקצוות, כאשר האמצע כמעט לא נמצא – או שמכוונים, או שמשחררים את התלמיד לפלס לעצמו דרך. הגישות האלו בדרך כלל מאופיינות בכינויים "sage on the stage" ו-"guide on the side", והשתיים מוצגות כמנוגדות זו מזו. אבל יש גישה "אמצעית". אריקה מקוויליאם האוסטרלית מזהה גם היבטים חיוביים וגם שליליים בשתי הגישות האלו, ומציעה גישה שלישית, מה שהיא מכנה "meddler in the middle" (אפשר לעיין במצגת שלה). בגישה הזאת המורה מסוגל גם להוביל, וגם לעמוד מן הצד, הוא יודע להסביר, אבל גם מאפשר לתלמיד לגלות בעצמו, ואולי החשוב מכל, הוא יודע מתי מתאים להפעיל כל אחת מהאסטרטגיות האלו.

גישת ה-"meddler in the middle" נשמעת כל כך מובנת מאליה עד שאפשר לחשוב שלא היה צורך לבטא אותה בכלל. היא הרי מבטאת את המהות של מלאכת החינוך שמזהה את הצרכים של הלומד ופועלת לפי הצרכים הספציפיים האלה. אבל משום מה, נדמה לי שהתבצרנו בקצוות ושכחנו את המובן מאליו. לכן טוב שמקוויליאם נותנת לגישה הזאת שם. אינני יכול לדבר בשם איריס, אבל נדמה לי שכאשר היא כותבת על ללחוץ בעדינות, לזה היא מתכוונת.