קצת פרופורציה לא מזיקה

דיאן רביץ' נחשבת אחת ההיסטוריונים, וגם ההוגים, החשובים של החינוך בארה"ב של היום. היא שירתה כסגן שר החינוך בממשל של ג'ורג' בוש האב, והיא מזוהה עם הגישה החינוכית שבאה לביטוי בחוק ה-No Child Left Behind, כולל הדגש על סטנדרטים נוקשים ועל התמקדות בתי הספר בקריאה ובמתמטיקה עד להזנחת תחומים אחרים כולל מדעים ואמנויות. אבל יכול להיות שמתרחש שינוי בגישה החינוכית שלה. השנה היא פרסמה ספר בו היא מביעה את האכזבה שלה מ-NCLB, ומבתי בספר הפרטיים למחצה (charter schools) שזוכים למימון ציבורי אבל פועלים לפי סדר יום פרטי. כפי שהיא מסבירה במאמר שהיא כותבת השבוע ב-Wall Street Journal:
I no longer believe that either approach will produce the quantum improvement in American education that we all hope for.
שינוי דעה אצל אישיות חינוכית מרכזית כמו רביץ' עשוי ליצור רעידת אדמה בקהילה החינוכית, אלא אם כן אפשר להסביר שבעצם לא מדובר בשינוי כל כך גדול. כך ג'יי מתיוז, כתב החינוך של ה-Washington Post, מנסה לעשות. בביקורת על הספר של רביץ' שהתפרסם שלשלום בבלוג שלו ב-Post מתיוז מסביר:
Her book is being promoted as a big break from the past. That is certainly what her subtitle suggests. But you can't judge books by their titles. When I finished hers, I was delighted to see such an erudite analysis of where the education policy debate is right now. She left some blood on the floor, sure, but she also, in vintage Ravitch style, blessed some good ideas from all sides.
לא קראתי את הספר, ולכן אינני יכול להביע דעה, אם כי הרושם הוא שמתיוז עושה שמיניות באוויר כדי לשכנע את עצמו שרביץ' עדיין נאמנה לרעיונות שהיא היום מבקרת בצורה די ברורה וחריפה. תוך כדי כך הוא גם מגן על NCLB ועל בתי ספר ה-Charter שבעיניו הם התקווה הגדולה של החינוך בארה"ב. הוא כותב:
Many education reforms have gone badly in the last 20 years, but there never has been a golden age of school improvement. No Child Left Behind had many flaws, but it left us better off than than we were before, with more attention to low-income and learning disabled children, and some gains in lower grades, particularly in math. We bumble along, doing our best, hoping that our next idea will produce big gains but knowing that all we can expect is to be a bit better than before.
טים סטאמר מתקשה להבין מה כל כך טוב בתכניות האלה שמתיוז מהלל:
If the best that billions of dollars and the establishment of a test-score-obsessive, standardized education system can produce is “more attention” and “some gains” (as measured by those same tests, of course), that is not “better off”.

Narrowing the curriculum studied by almost all students in public schools to little more than reading and math drills is more than a “flaw”.

אני, כצפוי, מזדהה עם סטאמר. קשה לי להבין כיצד הדגש האובססיבי במבחנים, ו-"הוראה" שמתמקדת באופן בלעדי בהכנות למבחנים האלה, יוצרים למידה, קל וחומר חינוך. אבל נדמה לי שיש כאן גם נקודה תקשובית שחשוב להדגיש. הביקורת שמושמעת שוב ושוב נגד התקשוב בחינוך מציינת את העלות הגבוהה של המכשירים שמזרימים לתוך כיתות בתי הספר, מבלי שהמכשירים האלה יוכיחו את יעילותם או את כדאיותם. ציינתי בעבר שלדעתי יש כאן בעיה אמיתית – הרי כאשר מוציאים כל כך הרבה כסף, הדרישה לראות תוצאות בהחלט מוצדקת. אבל ארה"ב מוציאה מיליארדים על NCLB ועל המבחנים שאמורים לקדם את התלמידים, והנה, מומחה כמו דיאן רביץ' מכריזה לא רק שהמיליארדים האלה אינם משיגים תוצאות, אלא שהיא כבר איננה מאמינה שהם בכלל יכולים לעשות זאת. ועם כל הכבוד, המיליארדים שזורמים לכשלונות חינוכיים כמו NCLB מגמדים את ההשקעה בתקשוב, ויוצרים קצת פרופורציה.

קשה לא להנציח את הפער

נדמה לי שכבר אין צורך להמשיך להביא נתונים שיפריכו את הטענה שקיים יצור כזה "יליד דיגיטאלי", צעיר ששוחה בקלות בתוך האינטרנט בזכות זה שהוא ינק את הדיגיטאליות ממש מלידה. למרות שלפני בערך שנתיים הוא עדיין היה מונח מאד פופולארי, היום אנחנו כמעט לא שומעים אותו. בעבר הוא שימוש הסבר – למה המורים אינם יכולים ללמד את התלמידים של היום, אבל היום הוא כנראה רק תירוץ. הבלוג Net Gen Skeptic שמוקדש כמעט באופן בלעדי לביקורת על התפיסה של היליד הדיגיטאלי פרסם 30 מאמרונים בשנת 2008, ו-37 בשנת 2009, אבל עד עכשיו השנה הופיעו רק שלושה מאמרונים. אולי פשוט אין כבר טעם להמשיך לאסוף נתונים על הנושא – הרי כנראה שרק מעטים עדיין משוכנעים שהמונח מתאר תופעה אמיתית.

אבל המאמרון שהתפרסם שם השבוע בכל זאת ראוי להתייחסות. מארק בולין כותב על מחקר של אסתר הרגיתאי, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת נותווסטרן. הרגיתאי חוקרת הבדלים בשימוש באינטרנט אצל אוכלוסיות שונות, והמחקר החדש שלה, שהתפרסם לפני חודש בכתב העת Sociological Inquiry, מתמקד בבני נוער משכבות סוציו-אקונומיות, ומרקעים אתניים, שונים. במאמרון שלו בולין מדגיש שהרגיתאי מצאה הבדלים משמעותיים בשימוש באינטרנט באוכלוסיה של סטודנטים באוניברסיטה, שהם:

… precisely the type of population that popular rhetoric assumes to be universally wired and digitally savvy.
הסקירה של בולין עורר תאבון לקרוא את כל המאמר המלא של הרגיתאי, אבל ברשת יש רק גישה לתקציר. גם בתקציר יש רמז ברור לכך שהרמה הסוציו-אקונומית מהווה גורם מרכזי בהרגלי השימוש באינטרנט:
Overall, these findings suggest that even when controlling for basic Internet access, among a group of young adults, socioeconomic status is an important predictor of how people are incorporating the Web into their everyday lives with those from more privileged backgrounds using it in more informed ways for a larger number of activities.
דרך ההשאלה הבין-ספרייתית הצלחתי לקבל את המאמר המלא, ושם מצאתי עוד כמה נקודות מאד מעניינות. אולי הוא איננו מפתיע, אבל ממצא אחד בכל זאת ראוי לציון. הרגיתאי מצאה שיש שימוש מגוון יותר בכלי הרשת אצל סטודנטים ש-"מבינים" את הסביבה:
Students with higher level know-how engage in more activities online than those who understand the Web less. Of course, these two factors likely have a reinforcing relationship. More diverse types of uses probably feed back into increased user savvy.
הרגיתאי מציינת שההבדלים בשימוש מצביעים על כך שלא מדובר ב-"ילידים" שפשוט גדלים לתוך מציאות דיגיטאלית, אלא בשכבה סוציו-אקונומית מסויימת שזכתה להכיר את המציאות הזאת. כמובן שגם זה איננו מפתיע, אבל הוא בכל זאת מצביע על בעיה – בעיה של שוויון הזדמנויות. הרגיתאי מסבירה שהממצאים של המחקר רומזים ש:
… as things stand, the more privileged stand to benefit from it (האינטרנט) more than those in less advantageous positions raising concerns about possibly increased rather than decreased inequality resulting from the spread of Internet use across the population.
אם חשבנו שהפער הדיגיטאלי הולך ומצטמצם, בעיקר בגלל החשיפה הכל כך נרחבת של הדור הצעיר לאינטרנט, המחקר של הרגיתאי מראה שקיימים הבדלים משמעותיים מאד בסוגי החשיפה הזאת. ההבדלים האלה עשויים להשפיע באופן שלילי על הפעילות החינוכית שלנו. כאשר אנחנו מבקשים להפעיל פרויקטים תקשוביים בבתי הספר אנחנו רוצים שאלה יצליחו. ברור שקל יותר להצליח כאשר התלמידים כבר מכירים את הכלים ואת הסביבה, ולכן נדמה לי שיש נטייה (די טבעית) להביא את הפרויקטים האלה לתלמידים שכבר מרגישים בבית בסביבה הדיגיטאלית. וכך, מבלי שנתכוון, אנחנו עשויים להעמיק את הפער.

במקרה הזה, איחור של חודש בכלל לא משנה

לפני כמעט חודש סימנתי לעצמי כתבה ב-eSchool News, בכוונה להתייחס אליה כאן. כמובן שרשימה ארוכה (ומוכרת היטב) של תירוצים יכולה להסביר למה לא הגעתי אל הכתבה הזאת עד עכשיו, אבל ללא קשר לתירוצים למיניהם, סיבה אחת פשוטה יכולה להסביר את האיחור – גם לפני חודש לא היה "חדש" במה שהופיע בה. הכתבה אמנם התייחסה למקבץ של מחקרים שרק אז התפרסם, אבל המסקנה המרכזית של מכלול המחקרים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכותרת הכתבה, בוודאי לא הפתיעה מי שעוקב אחר התחום של תקשוב בחינוך:
הכתבה ב-eSchool News סוקרת מהדורה מיוחדת של כתב העת The Journal of Technology, Learning and Assessment שהוקדשה למחקרים שנערכו על פרויקטים של 1:1 במספר מדינות בארה"ב. המחקרים עצמם מעניינים, ומצביעים על הישגים לימודיים של ממש אצל התלמידים שהשתתפו בפרויקטים לעומת אלה שלא קיבלו מחשבים. עם זאת, וגם זה איננו מפתיע, לא מדובר בהישגים מפליגים אלא די צנועים.

אבל אפילו אם ידענו את זה קודם, חשוב לציין, כפי שמסכמים עורכי מקבץ המאמרים, שהמחקרים מצביעים בבירור על התפקיד המרכזי של המורה בכל פרויקט מהסוג הזה:

In summary, looking across the collection of 1:1 programs and studies presented in this special issue, it is evident that teachers are on the implementation front lines of any 1:1 initiative.
מאמר אחד במקבץ המאמרים איננו מחקרי אלא הגותי. מארק ווסטון ואלן ביין מבקשים להסביר למה מרבית הביקורת על פרויקטים של הטמעת התקשוב בבית הספר איננה תקפה. הם אינם מתווכחים עם נתונים שמראים שאין הבדלים משמעותיים בהישגים של תלמידים שמשתמשים במחשבים לעומת אלה שאינם משתמשים בהם. אבל הם טוענים שאי-אפשר להתייחס לשימוש במחשב באופן נפרד, אלא רק כמרכיב אחד בתוך תרבות בית-ספרית כוללת. לפי ווסטון וביין, המחשב איננו "כלי טכנולוגי" אלא "כלי קוגניטיבי", והשפעתו יכולה לבוא לביטוי ממשי רק כאשר הוא משולב לתוך תפיסה חינוכית רחבה:
In schools with cognitive tools, teaching, learning, and technology are more than blurred. They are integrated, and they are inseparable. No question arises about getting teachers to “use the computers.” With the practice of teaching and learning so deeply embedded in the rules, design, collaboration, schema, and feedback processes of the school, its capacity to function is only possible using those tools. When a school reaches this point, it is a self-organizing learning enterprise.
אבל באותה מידה שידענו, הרבה לפני שהתפרסמה הכתבה ב-eSchool News, שהאפקטיביות של המחשב בכיתה תלויה במורה, גם ידענו, הרבה לפני המילים היפות של ווסטון וביין, לתרץ את העדרם של הישגים מוחשיים. גם אם אני מסכים איתם, אני חייב להודות שמה שהם כותבים איננו שונה בהרבה מלהגיד "כשיבוא המשיח", ובערך אותו הדבר מבחינה יישומית.

קצת חשיבה ביקורתית לא היתה מזיקה

בחודשים האחרונים אני מגיע למוסף של הארץ רק על כוס התה של שבת בבקר. לכן קראתי על סרטון הוידיאו "עודד המחנה" שכבר זכה לכמעט 40,000 צפיות ב-YouTube רק הבקר. למדתי שהעיתונאי אורי תובל מאד לא אהב את הסרטון. הוא טוען שהוא "גונב לנו את האינטרנט".

מדובר בסרטון שעל פניו נראה כפרסומת ליוזמה די נחמדה, ואולי אפילו נחוצה – אנשים (לרוב נשים) שמתקשים בחניית המכוניות שלהם בתל אביב יכולים לטלפן אל עודד שיגיע תוך דקות כדי לחנות בשבילם. הסרטון "משכנע" מפני שיש לו חזות חובבני. אבל החזות הזאת "מסתירה" שבעצם מדובר במבצע פרסום לבירה גולדסטאר המנוהל על ידי חברת מקאן-אריקסון. (מספר דקות של תכנית הבקר של ערוץ 10 הוקדשו למבצע הפרסום הזה, וקטע מהתכנית שמשלים כמה פרטים על המבצע גם נמצא ב-YouTube.)

בשנים האחרונות פגשנו נסיונות רבים לנצל את האינטרנט לעורר התעניינות במגוון נושאים ומוצרים. במבצעים כאלה טשטוש הגבולות בין אמת למתיחה די צפוי. לעתים קרובות מידע שמופיע באינטרנט תלוש מכל הקשר שיכול לעזור לנו לזהות את מקורותיו, ולכן קשה לנו לקבוע מה אמיתי ומה לא. אבל כזכור, כבר פגשנו מבצעים רבים ש-"ניגנו" על העמימות הזאת, ובגלל זה יש משהו מוזר בעלבון החריף של אורי תובל. תובל רועם על הנסיון להכשיל את הגולש התמים, על הרמאות:

זוהי רמאות לשמה. ולא בגלל שמישהו התחזה לעודד והציע שירות שלא קיים. מסבירים לנו בהתלהבות שמדובר ב"פרסום גרילה": פרובוקציה, שמסתירה שמדובר בפרסומת. אלא שעל הדרך, המפרסמים בזזו את המיזם האנושי היפה ביותר של זמננו: האינטרנט.
דבריו של תובל החזירו אותי בערך 15 שנים, לתקופה שבה היה אפשר לטעון שהאינטרנט שונה מכל אמצעי תקשורת שעד אז הכרנו. היו שציפו שהוא יתרום לאחוות עמים ולעזרה הדדית, ולכל דבר חיובי נוסף שאפשר לחשוב עליו, נוסח "כאשר כולנו נהיה מחוברים לא נוכל לשנוא". גם אז, כמובן, זאת היתה תמימות, אבל הטריות של הרשת אפשרה לנו להצדיק אותה. אבל היום? האם תובל באמת חושב שהאינטרנט נועד לשרת ערך נעלה מסויים, ולכן ניצול הציפיות שלנו למשהו בזוי כמו פרסומת הוא "גניבה"? הזעם של תובל איננו רק מפני שעובדים עליו, אלא כנראה שעובדים עלינו (או לפחות עליו) בצורה כל כך מוצלחת:
לכל גולש יש חיישנים פנימיים לזיהוי אמת, ובסרט של עודד, הפרסומאים לחצו על כל הכפתורים שיוצרים תחושת אמינות מושלמת. הסרט עוצב כתוכן גולשים לגיטימי. הם לא הבינו שיש משהו קדוש בתוכן כזה.
אבל זה בדיוק מה שפרסומות עושות. הן לוחצות על הכפתורים הנכונים. גם פרסומת סתמית לאבקת כביסה שבה עקרת בית נפעמת מנקיון הכביסה עם אבקה מסויימת לעומת אחרת לוחצת (או מנסה ללחוץ) על כפתורים. במקרה כזה, כמובן, אנחנו יודעים מלכתחילה שמדובר בפרסומת. אבל מה נגיד לגבי תכנית החדשות בטלוויזיה שאמורה לדווח על המתרחש בעולם אבל משלבת לתוך הדיווחים שלה "עדכונים" על מה שעתיד לקרות באותו ערב באח הגדול? האם אין גם כאן "גניבה" מפני שלכאורה מדובר בחדשות? והאם גם כאן אין משהו אפילו יותר "קדוש"?

לפני יותר מ-40 שנה ניל פוסטמן הגדיר את מטרת החינוך כפיתוח "מזהה זהל", crap detector, אצל התלמיד. פוסטמן הבין שגורמים רבים בחברה נלחמים על דעת התלמיד, ולרשות הגורמים האלה עומדות טכנולוגיות רבות שמסייעות במלאכת ה-"שכנוע". הוא האמין שבית הספר צריך לעזור לתלמיד להבין את הכוחות שמופעלים עליו כדי שהוא ישתחרר מהשפעות חיצוניות ויגבש דעה עצמאית משלו. זה היה נחוץ לפני 40 שנה, והוא נחוץ גם היום. אינני יכול לבוא בטענות כלפי חברת פרסום שמנצלת כל דרך אפשרית לקדם מכירות – הרי היא בסך הכל ממלאת את יעודה. אני כן יכול לקוות שמערכת החינוך תקדיש משאבים לפיתוח ה-crap detector שעליו פוסטמן כתב כדי שהתלמידים של היום, בניגוד לאורי תובל, לא ייעלבו ש-"גונבים" להם טכנולוגיה זו או אחרת, אלא פשוט יהיו ערים לדרכים שבהן מנסים לעבוד עליהם.

האם יישאר בכלל משהו ללמד?

גוגל הודיעה השבוע על השקת תוספת חדשה לשירותי החיפוש שלה (כן, במקרה ששכחנו, בין כל יתר הכלים שהיא מציעה, גוגל גם מעניקה שירותי חיפוש). מעכשיו נוכל לסמן בכוכב תוצאות שמתקבלות מהחיפושים שלנו, וכאשר אי-שם בעתיד נערוך את אותו החיפוש התוצאה המסומנת תופיע בראש רשימת התוצאות. משהו דומה כבר קורה עם הסימניות שאנחנו מסמנים בגוגל – כאשר אנחנו מגיעים לדף שכבר קיים בתוך הסימניות שלנו הכוכב ליד "Bookmarks" בסרגל הכלים של גוגל מופיעה בצהוב. ועכשיו, עם התוספת החדשה לחיפוש, הדף שבחרנו מתוך רשימה של תוצאות יובלט בכוכב בראש הרשימה.

האם אנחנו צריכים את זה? מבחינתי האישית, אם וכאשר אני מגיע שוב לדף מסויים אני די מרוצה לגלות שכבר הכנסתי אותו לתוך הסימניות שלי. לפעמים זה גורם לי לרצות לקרוא שוב מאמר שאני כבר קראתי – הרי אם הוא היה מספיק מעניין כדי "לשמור" אותו, אז אולי הוא גם שווה קריאה נוספת. ולפעמים ההפך עשוי להיות נכון – אם אני מגלה שכבר קראתי דף מסויים, לא אצטרך לעשות זאת שוב (אם אני זוכר מה שכתוב שם). כך או כך, לא מדובר במשהו מרעיד עולמות, אלא בסך הכל במשהו מעניין, ואולי גם נחמד. אבל במקרה של השירות החדש של גוגל לא מדובר בסימניות, אלא בתוצאות של חיפוש שאנחנו מבקשים שיובלטו כאשר אנחנו עורכים שוב את אותו החיפוש. לשם מה אנחנו עשויים לרצות משהו כזה?

הבלוג ReadWriteWeb מעלה סברה מעניינת, ולצערי מאד משכנעת. במקום לסמן דפים בסימניות, או לזכור כתובת שאפשר להקליד לתוך תיבת הכתובת של הדפדפן, גולשים רבים נכנסים ישירות לגוגל, ושם עורכים חיפוש על האתר שאליו הם רוצים להגיע. מדובר בתופעה מוכרת, ונפוצה מאד. כאשר האתר המבוקש עולה בתוצאות, מקליקים על הקישור ומגיעים אליו. גולשים ש-"מחפשים" בדרך כזאת מתייחסים ל-WWW בצורה הבסיסית ביותר, כמעט "פרימיטיבית". אין כאן נסיון להכיר, קל וחומר להבין, את הסביבה. הווב נשאר סביבה מבלבלת ומאיימת. השימוש ב-"חיפוש" מהסוג הזה נובע מחוסר הרצון, או חוסר היכולת, להכיר את מה שהדפדפן יכול להציע. חשוב להוסיף שבמקרים רבים מה שמחפשים בדרך הזאת הם דפים מוכרים שקל מאד להגיע אליהם. לפי ReadWriteWeb הכוכבים החדשים של גוגל הם סוג של יישור קו עם "שיטת" החיפוש הזאת. מעכשיו, אם גולשים מסמנים בכוכב את הדף הרצוי מתוך התוצאות שהם מקבלים, הם אפילו לא יצטרכו לגלול בתוך התוצאות – מספיק לערוך חיפוש על המונח הרצוי, והתוצאה המועדפת להם תופיע בראש רשימת התוצאות.

חשוב להדגיש (שוב) שחיפוש כזה איננו תורם להכרות מעמיקה או רצינית עם הסביבה האינטרנטית. הוא מתאים לאותם יעדים שאליהם אנחנו רוצים להגיע שוב ושוב, אבל לא מכירים דרכים אחרות לעשות זאת. אבל חייבים גם לשאול מה כל כך רע כאן. אפילו אם אני רוצה ללמד חיפוש כדי שאנשים יוכלו להגיע, באופן מהיר ועיל, למידע שהוא רלוונטי להם, אין זה אומר שהחיפוש צריך להיות קשה או מסובך. הגיוני לקבל בברכה כל כלי שמקל את הדרך אל מידע מבוקש – אפילו אם המחיר של זה הוא משתמשים שבכלל אינם מבינים את הכלים שבהם הם משתמשים.

מי אני שאתלונן?

אולי אפתיע קצת אם אכתוב שאני מברך על התכנית לתקשוב בתי הספר של שר החינוך כפי שהיא התפרסמה לפני מספר ימים ב-The Marker. התקשוב ייכנס לתוך בתי הספר ללא קשר למספר הטוקביסטים שילעגו ויתלוננו שמדובר סתם בבזבוז כסף מפני שהלוח והגיר מספיקים ללמד. יש טוקבקיסטים שמשמיעים ביקורת "חינוכית" יותר – שכיתות קטנות ומורים טובים חשובים יותר מאשר טכנולוגיה. עם אלה אני נוטה להסכים, אבל אין זה אומר שלא חשוב שטכנולוגיות חדישות יחדרו לתוך בתי הספר. יש הרבה במערכת החינוך בישראל שטעון תיקון, ולא נראה לי הוגן לפסול תכנית שמטפלת בפן אחד מפני שהיא איננה מטפלת בפן אחר. אם השר מתכוון לדאוג לטכנולוגיות חדישות בבתי הספר, אני בעד. ובכל זאת.

כותרת הכתבה שמדווחת על התכנית מוסרת לנו על "מהפכת החינוך של סער", ועם כל הכבוד, אינני מוצא כאן את המהפכה. מדובר בסך הכל בשדרוג ועדכון טכנולוגי. השר מכיר בעובדה שכלים דיגיטאליים מהווים מרכיב חשוב בחיים שלנו, ולכן הוא רוצה שהמערכת תשלב את אלה לתוך החינוך. על ידי כך המערכת תתאים את עצמה למציאות של ימינו. אבל "התאמה" איננה "מהפכה", גם אם היא מקושטת במילים שרומזים על דחיפות:

"ההיערכות לעידן הדיגיטלי החדש היא הכרח ולא אופציה. מחשב ואינטרנט נהפכו לנחלת הכלל ומערכת חינוך שמעוניינת להישאר רלוונטית חייבת להתאים עצמה לשינוי הזה", אמר סער בכנס הרצליה. סער ציין פעמים רבות כי במבחנים הבינלאומיים שייערכו ב-2012 לתלמידי העולם, כולל ישראל, תיכלל בחינה של מיומנות התקשוב.
מהדברים האלה ניתן לחשוב שההתאמה הזאת דרושה מפני שבלעדיה תלמידי ישראל לא יוכלו להתמודד בהצלחה במבחנים בינלאומיים במיומנויות התקשוב. קשה למצוא בגישה הזאת "מהפכה", אלא פשוט המשך מייגע של הקיים – ללמד למבחן ולדאוג לדירוג של המדינה במבחנים בינלאומיים. אין כאן שום התייחסות לתקשוב כאמצעי שמאפשר דרכי למידה אחרים, או לעולם מידעי שונה מבעבר שדורש התמקדות בתכנים שונים וביכולות לימודיות אחרות.

אינני בז לאנשי המקצוע הרבים, ממחלקות שונות במשרד, שבוודאי תרמו לגיבוש התכנית של השר. מהכירות אישית אני יכול להעיד שלרבים מהאנשים האלה גישות חינוכיות בריאות והם משקיעים עמל רב כדי לקדם תפיסות שאיתם אני מזדהה. אבל משהו בכתבה נראה לי מוזר. בקטע שעוסק בגיבוש התכנית אנחנו קוראים:

בין היתר נבחנו מודלים של כמה מדינות מובילות בתחום כמו סינגפור, בריטניה, דנמרק, הונג קונג, נורווגיה ופינלנד, ובוצעו התאמות לבתי הספר הישראליים.
אין ספק שדרושה התאמה לבתי הספר בישראל, אבל חשוב לשאול את מה מתאימים. למיטב ידיעתי, השוני בין המודלים בסינגפור, בבריטניה, ובפינלנד גדול על הדמיון. אם כל המודלים האלה נבחנו, חשוב לדעת לקראת איזה מודל החליטו שנלך.

אבל הסיבה המרכזית שבגללה אני מברך על התכנית של השר, למרות שאינני מוצא בו (לפחות לפי הכתבה) משהו מלהיב מבחינה חינוכית, היא מפני שבעצם היא תואמת את הציפיות שלי מהפוליטיקאים. אינני מצפה לבשורה חינוכית מהם. בשורה כזאת לא תצנח מגבוה, בהכרזות בומבסטיות, אלא מהמורים בשטח שישתמשו בכלים הדיגיטאליים שהפוליטיקאים (והתעשיינים) ישפכו לתוך בתי הספר. המורים יגבשו לעצמם, בניסוי וטעייה, ובחשיבה חינוכית, דרכים יעילות ומוצלחות לנצל את הכלים. הפוליטיקאים מבקשים לכבוש יבשות, ואילו המורים יבנו, בצנעה, איים של הצלחה. אני דווקא סומך על המורים – אבל הם יכלו להצליח רק אם הפוליטיקאים יתנו להם את הכלים.

ואני חושב שהתקשוב יכול להשפיע?

לפני חודש הבעתי כאן את אי-שביעות הרצון שלי מהפופולאריות המתמשכת של סידרת הסרטונים Did You Know?. הדגשתי שמדובר באוסף "עובדות" שאיננו מוביל את הצופה לתובנות, ושאפילו בקושי מעלה שאלות משמעותיות. עם זאת, ציינתי ששמחתי לראות שהקטעים שניגנו על האיום שעוצמתן הגדלה של הודו ושל סין מהווה לארה"ב אינם נכללים בגירסה החדשה. הגירסה הזאת גם איננה מביאה נתונים על מספר העבודות שהתלמידים של היום ימלאו במהלך חייהם. לעומת זאת, בגירסה השלישית של הסרטון מדווחים לנו ש:
The U.S. Department of Labor estimates that today's learners will have 10-14 jobs … by the age of 38.
לא מדובר רק במספר העבודות, אלא גם באופיין. בסטרון טוענים שהיום אנחנו מכינים תלמידים לעבודות שעדיין אינן קיימות, עבודות שיתבססו על טכנולוגיות שעדיין לא הומצאו. אני מודה שכל פעם שצפיתי בחלק הזה של הסרטון מצאתי את עצמי שואל "אז מה?". די ברור לי שקצב השינוי של החיים שלנו הוא המהיר שבהיסטוריה, אבל מעבר לצורך לחנך ליצירתיות על מנת להתמודד עם השינויים הצפויים – צורך שקיים ללא קשר לקצב השינויים – לא הבנתי אילו מסקנות צריכים להסיק מהנתונים האלה. הסרטון הופק על ידי קרל פיש וסקוט מקלוד, שני אנשי חינוך המוכרים היטב בחוגים של תקשוב בחינוך, ובגלל הקשר שלהם לתקשוב אפשר היה לנחש שהכללת הנתונים האלה בסטרון היתה רמז לצורך בשילוב אינטנסיבי של התקשוב בבתי הספר.

נזכרתי בנתונים האלה מהסרטון כאשר קראתי על יוזמה חדשה של מערכת החינוך של העיר דטרויט. דטרויט של היום היא עיר ענייה עם אחוזי אבטלה עצומים. קיצוצים בתקציבי העיר גורמים לסגירה של בתי ספר רבים. הערכות של אחוזי תלמידים העיר שמסיימים בית ספר תיכון נעות בין 48% ל-21%. ברור שרבים מהתלמידים בדטרויט לא יעבדו ב-10-14 עבודות עד גיל 38, ובמקום זה יהיו מובטלים במשך תקופות ארוכות, ובמקרים רבים פשוט יישבו בכלא.

הנתונים האלה יכולים, אולי, להסביר את האמביוולנטיות שחשתי כלפי הפרויקט החדש במערכת החינוך של דטרויט. ארבעה בתי ספר תיכוניים משתתפים בפרויקט שיוזמת Walmart, פרויקט בו תלמידים אמורים לרכוש הרגלי עבודה:

Students will get 11 weeks of job-readiness training during the school day and 10 high school credits for the class and work experience.
אם מטרת החינוך היא הכשרת תלמידים לעבוד בחנות של Walmart, אני נוטה לחשוב שהמערכת החינוכית של דטרויט מבינה את המונח "חינוך" אחרת מאשר אני מבין אותו. אין זה אומר שאני פוסל הכשרה מקצועית – ברור שלפחות בחלקו החינוך צריך להעניק לתלמידים כלים שבאמצעותם הם יוכלו להתמודד עם שוק העבודה. אבל בין זה לבין 11 שבועות של "הכשרה מקצועית" כעובד זוטר במשכורת מינימום (משכורת שלא תלך לאדם מבוגר שלפי החוק צריך לקבל שכר גבוה יותר) יש פער עצום. אי-לכך, אין זה מפתיע שגופים שונים משמיעים ביקורת על הפרויקט. באתר Change.org שרלוט היל כותבת על החששות שלה:
What sort of work conditions are these Detroit students being prepared for? Walmart is notorious for its low wages, discriminatory treatment of female employees, mass lay-offs and refusal to acknowledge, much less support, employee unions. I doubt Detroit parents would want these values instilled in their children.
היל מעלה חשש נוסף. שכר המינימום במדינת מישגן הוא $7.40 לשעה, אבל החוק במדינה הזאת מאפשר תקופה של 90 ימי הכשרה לבני 16-19 בשכר של $4.25 לשעה. תקופת ההכשרה של הפרויקט היא 11 שבועות – קצת פחות מ-90 יום. אי-לכך, כאשר Walmart "תורמת לקהילה" על ידי הכשרת עובדים עתידיים, היא גם חוסכת לעצמה כסף. כותבת היל:
Looks like whichever Walmart executive made the decision to partner with Detroit schools was just living by the corporation's own slogan: "Save money. Live better."
אבל כיצד כל זה קשור לתקשוב בחינוך? באופן די ברור, הסרטון Did You Know? רומז שהעבודות שלקראתן צריכים לחנך היום הן עבודות הקשורות לטכנולוגיות חדישות וליצירתיות. נדמה לי שהקרוב ביותר שהתלמידים שיוכשרו לעבוד ב-Walmart יגיעו בעבודות שלהם שם היא הקופה הרושמת. העבודה הזאת איננה דורשת כישורים טכנולוגיים מיוחדים, ובוודאי איננה קשורה ליצירתיות. אבל גם אם יש מידה לא קטנה של ציניות בפרויקט של Walmart, לצערי יש בו גם לא מעט מציאותיות. כאשר בערך שלושה רבעים מבני הנוער של דטרויט אינם מסיימים בית ספר תיכון, וכאשר האופציות הפתוחות לפניהן דלות ביותר, גם עבודה ב-Walmart יכולה להיות גלגל הצלה. ולאור המצב הזה, דיבורים על תקשוב מערכת החינוך כקרש קפיצה לחינוך אחר נשמעים אוטופיים למדי.

רצוי להזהר בנבואות

לארי קובן הוא בין המבקרים החריפים של האמונה העיוורת ביכולת של המחשב לשנות את פני החינוך. במאמרון שהתפרסם לפני שלושה שבועות בבלוג שלו הוא מזכיר שכבר לפני 25 שנים, בספר שניתח את ההיסטוריה של טכנולוגיות שונות בבית הספר הוא השמיע את הביקורת הזאת. באותו ספר הוא ביקר את הטענה שהטכנולוגיות האלו יכולות לסייע למורים ללמד יותר, ולעשות זאת מהר יותר וטוב יותר. קובן כמובן עדיין דבק בדעה הזאת, אבל אחרי שהוא כותב זאת הוא מוסיף שבאותו ספר הוא עשה משהו שטותי – בפרק האחרון הוא ניסה לנבא את עתיד השימוש במחשבים בכיתות. מה הוא ניבא?
“I predict that … in elementary schools where favorable conditions exist, teacher use will increase but seldom exceed more than 10 percent of weekly instructional time [roughly 3 hours a week]. Pulling out students for a 30-to-45-minute period in a computer lab will, I suspect, gain increasing popularity in these schools…. In secondary schools, the dominant pattern of use will be to schedule students into [labs] and one or more elective classes where a score of desk-top computers sit…. In no event would I expect general student use of computers in secondary schools to exceed 5 percent of the weekly time set aside for instruction. I predict no great breakthrough in teacher use patterns at either level of schooling” (p. 99).
היו, כמובן, כאלה שניבאו את ההפך – חדירה מלאה של המחשב לתוך הכיתה, ואפילו שינוי מהותי של פני החינוך, עד לביטול בית הספר, בעקבות השימוש הנרחב במחשב. בינתיים, שני הקצוות האלו התבדו. בתי הספר עוד קיימים, והתנהלותם דומה מאד לדרך התנהלותם לפני 25 שנים. אבל מצד שני אחוזי השימוש גדולים בהרבה ממה שקובן חזה. הוא איננו מתבייש להודות בטעות, ואפילו מביע את תודתו כלפי קוראיו שאינם מרבים להזכיר לו שטעה. הוא כותב:
The facts are clear that students and teachers use high-tech devices for instruction more than I had foreseen.
אבל אם הוא טעה בעניין המידה שבה המחשב יחדור לתוך בתי הספר, הוא כנראה כן צדק בעניין המידה שבה החדירה הזאת משפיעה, או איננה משפיעה, על תהליכי הוראה ולמידה:
I stated clearly in Teachers and Machines and subsequent writings that the uses of new technologies for classroom instruction would seldom satisfy those advocates of more instructional use in schools because teacher use would tend toward the traditional and unimaginative—not all teachers, by any means—but enough to be a central tendency of classroom practice.
יכול להיות שבתי הספר של היום אינם גדושים במחשבים, אבל ברור שמספרם רב מאד, ושהמספר הזה עוד ילך ויגדל. גם אם מספר בתי הספר שבהם יש פרויקטים של 1:1 לא גדול, ויש עדיין בתי ספר שאפילו אינם מגיעים ליחס של מחשב אחד לעשרה תלמידים, הכיוון די ברור. בנוסף, אפילו אם נכון להיום אלה אינם מנוצלים לצרכי למידה, המכשירים הסלולאריים שאיתם תלמידים רבים מגיעים לבית הספר הם מחשבים לכל דבר. אבל יותר ויותר מחשבים בבתי הספר עדיין איננו אומר שתהליכי ההוראה והלמידה שונים ממה שהם היו לפני דור או יותר. ג'ון ספנסר (מי שכותב את הבלוג הנהדר על השימוש בעפרונות בכיתה) מעיר בתגובה למאמרון של קובן שהוא ספקן כלפי היכולת של טכנולוגיה כלשהי לחולל שינוי:
The social, political, economic and cultural forces are all greater than any grand prediction from technocrats and cyberphiles.
אז אולי זה פשוט עניין של זווית הראייה – יש מי שרואה את חצי הכוס המלאה ומי שרואה את חצי הכוס הריקה. אישית, יש לי ימים כאלה וכאלה. אני שמח שקובן טעה בנבואה שלו לגבי חדירת המחשבים לתוך בתי הספר, אבל הייתי הרבה יותר שמח לו הוא טעה בענין מידת השפעתם.

השקט הוא סימן חיובי

רק תוך כדי האזנה לחדשות של 8:00 בבקר נזכרתי שהיום היה היום הלאומי לאינטרנט בטוח. מפני שבשנים קודמות היה לי יותר קשר למערכת הייתי יותר מעורב, והיום הזה לא הגיע אלי כמעט כהפתעה. יצא המזל ודווקא היום ביקרתי בבית ספר, ומבלי להתכוון לכך, זכיתי להיות נוכח בשיעור שהוקדש ליום הבטוח.

השיעור בו צפיתי מצא חן בעיני. התלמידים התבקשו להכין טבלה בה הם השוו בין היתרונות והחסרונות של הרשת. אף אחד לא הכחיש שקיימות סכנות, אבל הדגש היה על כך שהאינטרנט הוא חלק אינטגראלי מחיינו. היה מובן שהתלמידים מכירים את האינטרנט, ולכן לא היה טעם לעסוק בהפחדות שסותרות את הנסיון שהם צוברים. במקום זה התייחסו אל הרשת כמשהו שצריכים להכיר על שלל היבטיה. (כאשר התלמידים ערכו השוואות הם ציינו שאחד החסרונות של הרשת הוא נוכחותם של פדופילים, אבל הם גם ציינו שנתקלים במידע לא מהימן, ונקודות חשובות נוספות. לעומת זאת, ברשימת היתרונות הופיעו מאפיינים רבים של רשתות חברתיות.)

לעומת האווירה השקולה בבית הספר, הידיעה ששודרה ברדיו הבקר הזכיר את העבר שנראה כבר די רחוק. למזלי, החדשות שודרו בזמן שהמתנתי בצד הכביש לאסוף מישהו, ויכולתי לשלוף את העט שלי ולרשום. אם מה שאני מביא כאן איננו מילה במילה, הוא מאד נאמן למה שנאמר. הקריין מסר ש:

… רוב ההורים אינם מתעניינים כלל במה שילדיהם עושים באינטרנט, והיום מיועד להגביר את מודעותם לסכנות שברשת
שוטר (או חייל) לא הגיע לבית הספר בו ביקרתי היום, ונדמה לי (למרות שאין לי שום מידע מהימן בנושא) שלהבדיל משנים קודמות, הם גם לא הגיעו לבתי ספר אחרים. יכול להיות שזה סימן שהמערכת מכירה בכך שלתלמידים מכל הגילאים יש נסיון אינטרנטי רב ולכן היא מבינה שעדיף להדגיש שימוש נבון במקום לנגן על פחדים שאינם תואמים את המציאות שהתלמידים מכירים. אם זה המצב, אני מברך על כך. החדשות כנראה עדיין זקוקות לכותרות שמתמקדות ב-"סכנות", אבל סגנון הדיווח בחדשות איננו בשליטה של המערכת.

ואם אני כבר עוסק בשימוש נבון, זה זמן מתאים להזכיר דוח של Ofsted, הגוף הבריטי שמופקד על סטנדרטים בחינוך, שהתפרסם החודש. חוקרים של Ofsted ביקרו ב-35 בתי ספר, ובדקו כיצד אלה מחנכים לשימוש נבון ברשת. לפי הדוח, מתברר שתלמידים שנחשפים לאתרים רבים בבית הספר מפתחים הרגלי שימוש אחראיים יותר מאשר תלמידים שהגישה לאתרים רבים נחסמת בפניהם:

The five schools where provision for e-safety was outstanding all used ‘managed’ systems to help pupils to become safe and responsible users of new technologies. ‘Managed’ systems have fewer inaccessible sites than ‘locked down’ systems and so require pupils to take responsibility themselves for using new technologies safely.
ההסבר די פשוט. הדוח מסביר שכאשר ילד מחזיק ביד של הורה כאשר הוא חוצה את הכביש הוא בוודאי בטוח, אבל זה איננו אומר שהוא ילמד לחצות בעצמו. לכן:
A child whose use of the internet is closely monitored at school will not necessarily develop the level of understanding required to use new technologies responsibly in other contexts.
באנגליה כנראה מבינים את זה, ויכול להיות שהשקט היחסי שבו היום הבטוח עבר השנה מעיד על כך שמבינים את זה גם כאן.

בדיוק מזה אני חושש

לפני שבוע גרי סטייגר פירסם בבלוג שלו כתבה משלו שהתפרסמה לראשונה בדצמבר 2006. יש, כמובן, יותר ממספיק מאמרונים חדשים שאליהם רצוי להתייחס כך שלא בטוח שיש טעם לחזור שלוש שנים לאחור כדי למצוא על מה לכתוב. אבל הנושא שעליו סטייגר כתב אז, מבלי להזכיר את התקשוב, נראה לי כעוד יותר חשוב לאור הרצון שלנו לשלב כלי Web 2.0 לתוך מערכת החינוך.

סטייגר כותב על הופעה של ג'סיקה סימפסון בשנת 2006 – הופעה לפני נשיא ארה"ב ומספר רב של אנשים חשובים נוספים. הוא כותב שבהופעה הזאת סימפסון פישלה בגדול ואפילו לא סיימה את השיר שלה. סטייגר מוסיף:

Too many young people in our country see fame, the quicker the better, as their goal. Yet, Jessica Simpson has proven that fame doesn’t prepare you to perform in front of music legends, millions of viewers and the leader of the free world. Maybe she just had a bad night, but I don’t think so.
בהמשך סטייגר מספר על אחיין צעיר שלו שאחרי שישה שבועות של שיעורים על חצוצרה התבקש ללמוד מספר קטעים חדשים ולהתכונן לקראת הופעה בבית הספר … תוך שבוע. סטייגר מדגיש:
Nobody taught him what “practice” means. After one short rehearsal he was to join a group of other children in concert.
נוצר מצב שבו מפתים ילדים עם התהילה של כוכבות לפני שהם בכלל השקיעו את המאמץ הדרוש כדי באמת להצליח. כזכור, סטייגר איננו מאשים כאן את התקשוב. לדעתו, יותר מכל מי שאחראי כאן היא תרבות כוכבות האינסטנט. אני מסכים. אבל אני חושש שיכולת הפרסום המיידי, שהיא אחת המאפיינים החשובים של כלים כמו בלוגים וויקיים, גם תורמת למצב הזה. תלמידים היום יכולים לעבור ממצב של טיוטה למצב של "פרסמתי לעולם" באמצעות הקלקה פשוטה על כפתור. זאת ועוד: לעתים קרובות הם גם זוכים לשבחים ממבוגרים שמתלהבים מהפרסום הזה בלי לשאול אם מה שנכתב באמת ראוי לפרסום. כאשר המעבר הזה קל כל כך, קיימת סכנה שתחושת ההצלחה שמתפתחת איננה מושתתת על העבודה הדרושה כדי להצליח באמת. אינני טוען שצריכים לסבול על מנת להצליח, או שהצלחה אמיתית באה רק אחרי מאמצים אדירים. אבל התרבות שלנו משדרת שאפשר לעלות על במה, ולהיות כוכבים, בלי מאמץ, ולא הייתי רוצה לראות שכלים תקשוביים נפלאים, כלים שיכולים למלא תפקיד חשוב בלמידה, ישרתו את הכוכבות המזויפת הזאת במקום לשרת למידה משמעותית.