האם הדאגה לחומרה היא הבעיה?

במהדורה חדשה של eSchool News ג'ון באואר, נשיא חברת it's learning, ואדם בעל נסיון רב בתחום טכנולוגיות הוראה ולמידה, כותב שמערכות חינוך יצרו לעצמן תלות בחומרה, ושהגיע הזמן לשנות את המצב הזה. הוא מרכיז:
מקריאת הכותרת אפשר, לפחות לרגע, לחשוב שבאואר מבקש מקהילת החינוך להתייחס פחות אל הטכנולוגיה ובמקום זה להדגיש יותר את החינוך. אבל מתברר שזאת איננה בדיוק כוונתו.

באואר עורך השוואה בין החינוך לבין התעשייה והמסחר. הוא טוען שבמשך השנים אנשי חינוך עסקו באופן אובססיבי בהכנסת יותר ויותר חומרה לתוך הכיתה, ואילו:

The successful modernization of manufacturing, financial services and retail have been supported by software running on pretty much whatever was available. Mainframe, minicomputer, PC, or portable device using infra-red connection, radio, or Wi-Fi hot spot–nobody really cared. The essence of the transformation was achieved through software.
משתמע מדבריו של באואר שהחינוך, לעומת התעשייה והמסחר, נמצא ברדיפה מתמשכת אחר חידושים בחומרה. יתכן שזה נכון, אם כי יישומים רבים שנכנסים היום לתוך בתי הספר אינם פועלים על המחשבים הישנים שנמצאים בהרבה מהם. בנוסף מבתי הספר שבהם אני ביקרתי, אני דווקא מתרשם שרבים מהם ממשיכים לנצל מחשבים שמפעלים ומשרדים היו מזמן זורקים.

אבל אפילו אם הטענה של באואר נכונה, ובתי הספר דואגים יותר לחומרה מאשר לתוכנה, בכלל לא ברור שיש הגיון בהשוואה שהוא עורך. ההנהלה של חברה מסחרית משקיעה חלק מרווחיה בפיתוח טכנולוגי. לפי המשאבים שעומדים לרשותה היא מחליטה במה כדאי להשקיע, וקובעת את צרכי החומרה שלה לפי התאמת החומרה ליישומים שהיא צריכה להפעיל. לחינוך אין "הנהלה" אחידה, אלא מספר "בעלים" שמושכים לכיוונים שונים וליעדים שונים. ההחלטות לגבי תקצוב משאבים אינן נקבעות לפי קו סיום ברור של רווח או הפסד. בנוסף, עד לאחרונה, החלטות בנוגע לחומרה לא נקבעו בהתאם ליישומים שפותחו עבור החינוך מהסיבה הפשוטה שמעט מאד פותח עבור החינוך. על פי רוב, החינוך אימץ כלים שפותחו עבור צרכים ויעדים אחרים. מורים בבתי הספר אינם קובעים את תקציב התקשוב, והם נאלצים למצוא יישומים זולים וחינמיים שאפשר לנצל בכיתה. לא פעם הם עושים זאת בהצלחה רבה. אבל ההשקעה הקטנה הזאת איננה מאזנת את היחס הבלתי-הגיוני שבאואר מזהה בין חומרה לבין יישומים.

באואר מצביע על עוד הבדל משמעותי בין התעשייה והמסחר לבין החינוך:

In education, we like to try new things. In industry, they work to make their investments successful. Why don’t we do the same?
היות ובהתייחסותו לחינוך באואר משתמש במילה "אנחנו", ברור שהוא מזהה את עצמו כאיש חינוך. אבל משלושה המשפטים האלה קשה לא להסיק שהוא מעמיד את ההתנסות ב-"דברים חדשים" מול המאמץ להבטיח שההשקעה תצליח, ושבעיניו האפשרות השנייה ראויה יותר. אינני מכיר את באואר, אבל מהדברים האלה אני חושש שלא היינו מסכימים על מה ייחשב להשקעה מוצלחת, או על כיצד למדוד או להעריך את ההצלחה הזאת.

משום מה אינני מופתע שהחברה של באואר מציעה "פתרונות" של תוכנה (אם כי סביר להניח שהיישומים האלה אינם פועלים על מחשבים ישנים). רצוי לזכור גם ש-eschool News מעיד על עצמו שהוא:

a marketing solutions company serving the education technology industry
לאור זה, קשה לא להתייחס למה שבאואר כותב כפרסומת. הנה, בתי הספר משקיעים יותר מדי בחומרה, ולא מספיק בתוכנה, אבל אל דאגה, יש לבאואר בדיוק התוכנה שבתי הספר צריכים. (אגב, נדמה לי שמעולם לא ראיתי צילומים באתר של חברה שמציעה חומרה או תוכנה לחינוך שבהם התלמידים אינם מחייכים.) יתכן והקביעה של באואר נכונה, ושעד עכשיו אנשי חינוך דאגו באופן אובססיבי לחומרה. אבל אולי היה כדאי להוסיף שהאובססיה הזאת היתה גם לתוכנה. קצת יותר דאגה ללמידה – שכמעט איננה מוזכרת בפרסומת של באואר – לא היתה מזיקה.

פנים שונות לפשטות

מדי פעם אני מוצא חפיפה בין הנושאים שבהם אני עוסק בבלוג הזה לבין דברים שאני מפרסם במסגרות אחרות. וכאשר זה קורה אני מרשה לעצמי לעסוק כאן בטיפה פרסום עצמי. כך גם הפעם עם המהדורה החדשה של הבוידם שעוסק בנושא פעל השתמעויות חינוכיות. לפני חודש חברת גוגל השיקה שרות חדש – אם נסמן דף שמופיע מתוך התוצאות של חיפוש שערכנו, כל פעם נוספת שנערוך את אותו החיפוש, הדף שסימננו יופיע תמיד בראש התוצאות של אותו חיפוש. השרות הזה הביא אותי לשאול אם אולי מיומנויות החיפוש נעשות:
כתיבת מהדורה של הבוידם מחייבת אותי לצמצם פעילויות אחרות, ולכן רק אחרי סיום הכתיבה הדבקתי חלק מהפיגור שנוצר אצלי בקריאת המאמרונים שמגיעים אלי בקורא ה-RSS שלי. כך קרה שרק אחרי הפרסום ראיתי שלפני כשבועיים ג'נה מקוויליאמס העלתה שאלה דומה מאד בנוגע למכשיר החדש של חברת אפל, ה-iPad.

מקוויליאמס מקשרת לאתר של תכנית הרדיו הקנדית ספארק. שם דן מיזנר מצטט את ג'ון גרובר (במאמרון שהתפרסם בסוף ינואר). גרובר עורך השוואה בין היחס של ה-iPad למחשב לבין היחס של מכונית עם גיר סטנדרטי למכונית עם גיר אוטומטי. כמו עם מכונית שיש לה גיר אוטומטי, ב-iPad המשתמש נעשה אדיש לכיצד המחשב פועל. מיזנר ממשיך את הרעיון הזה:

And from the standpoint of the vast majority of computer users, this abstraction can be a good thing. It makes computing simpler, easier, friendlier. Why should I need to understand what’s going on under the hood of my computer if all I want to do is send email to my friends?
קשה להתנגד לכך שכמעט מידי יום נעשה יותר ויותר קל להשתמש במחשב (אם כי כבר עם הממשק הגראפי היו אנשים שטענו שהקלות איננה לטובתנו). אבל יתכן שיש מחיר לפשטות. כותב מיזנר:
But I wonder, is the same attitude towards computers dangerous? Does oversimplifying technology –removing necessary complexity — have a downside? By making technology simple, easy, and convenient, do we risk a generation of people who can’t tell the difference between this blog post and the Facebook login page?
מקוויליאמס כותבת שקשה להכריע בין המשיכה לפשטות לבין הצורך להבין איך המחשב פועל. מצד אחד, הפשטות מרחיבה את חוג האנשים שיכולים להשתתף בדיון הציבורי, אבל היא גם מטשטשת את ההבנה של כיצד הכלים שלנו מכתיבים התנהוגויות מסויימות. ואני מצידי שמח שאינני רק מדווח על משהו שאני כתבתי, אלא גם יכול לציין שהוא חלק מדיון חשוב שבוודאי יימשך.

גם הרצאה יכולה להיות סיפור

לפני שנתיים קליי בורל נהג לפרסם מאמרון בבלוג שלו כמעט מידי יום. לפני שנה הוא פרסם מעט מאד בבלוג שלו, אבל הוא כתב בתדירות גבוהה מאד במדור החינוך ב-change.org. קשה מאד להתמיד בכתיבה אינטנסיבית כזאת, והשנה, כאשר הוא מלמד בבית ספר חדש (בסינגפור) הוא ממעט לכתוב לבלוג. ובכל זאת, לפעמים הוא חש צורך, ומוצא הזדמנויות, לכתוב.

בשבוע האחרון של מרץ בורל העלה מספר מאמרונים, וכולם היו מעניינים. בחרתי כאן להתייחס לאחרון מאלה, בו בורל משיב לקוראת שהגיבה למשהו שהוא כתב לפני שלוש שנים. אותה קוראת, היום פרח הוראה, מביעה את אי-שביעות הרצון שלה מהעובדה שמלמדים אותה לא להרצות לתלמידים שלה, אבל כמעט כל השיעורים שבהם היא לומדת הם … הרצאות.

עבור בורל, תגובה לאותה קוראת מהווה הזדמנות לבחון כיצד הוא עצמו השתנה. הרי לפני שלוש שנים הוא כתב נגד הרצאות, אבל עכשיו:

For what it’s worth, and with some reservation, I want to defend traditional lecture — important qualifier coming — at its best. I was a student who loved a good lecturer, and know many students at my school who do also.
הוא מסביר שהרצאה טובה מזמינה את הלומד להתמודד עם מידע חדש, היא מאפשרת ללומד להתייחס לרעיונות שאחרת אולי הוא לא היה מגיע אליהם, היא מרחיבה על הכתוב בספר הלימוד, מעירה עליו ומעמיקה את הבנת הנושא. בורל מסכם:
Short version: if lecture is story-telling, and the story contains wonder, and the audience responds to it positively, then maybe there’s a place for lecture. I think of this type of “lecture” as closer to a campfire talk, when we like hearing stories.
אני מודה שלמדתי המון מהרצאות, ומאד נהנה להאזין להרצאה טובה. הרצאה כזאת מסוגלת להוביל אותי למחוזות מחשבתיים שלא תיארתי שאגיע אליהם. לכן, קל לי להזדהות עם דבריו של בורל. אבל בתיאור שלו על הרצאות בורל עושה משהו נוסף – הוא מקשר בין ההרצאה לבין הסיפור, דבר שפופולארי מאד בעידן ה-Web 2.0. אנחנו הרי שומעים רבות על digital storytelling, ובורל מזכיר לנו שהחלק החשוב בצירוף המילים הזה איננו הדיגיטאלי, אלא הסיפור.

כלים דיגיטאליים מאפשרים לנו לספר סיפור – בשילוב של טקסט מודפס, תמונה וקול – ומורים שמיטיבים לנצל את הכלים האלה מצליחים לספר סיפורים טובים. אבל דבריו של בורל (בעצמו מורה דיגיטאלי מדופלם) מזכירים לנו שהעיקר איננו הכלי, אלא הסיפור.

לא להיות מהפכן איננו בושה

קיוויתי שבמשך חופשת הפסח אצליח לסיים את הקריאה בספר של אלן קולינס וריצ'רד הלברסון – Rethinking Education in the Age of Technology. הספר איננו גדול, והוא די קל לקריאה, אבל הבית שלנו היה מאד מלוכלך, והיו עוד מספר משימות שדרשו טיפול. ובכל זאת, שני פרסומים – ראיון שערך הנרי ג'נקינס עם הלברסון, ומאמר על השפעת הטכנולוגיה על החינוך שהופיע ב-Fast Company – שכנעו אותי שכדאי להתייחס טיפה לספר, עוד לפני סיום הקריאה.

באתר Fast Company אניה קמנץ כותבת על:

המאמר, שמשתרע על פני שבעה דפי ווב (אם כי, כמובן, אין אורך מוסכם של דף ווב), סוקר מספר התפתחויות טכנולוגיות שלדעת קמנץ עשויות לחולל שינוי מהותי בחינוך ובלמידה. קמנץ מביאה מספר דוגמאות שאמורות להמחיש את הטענה שלה. אישית, התרשמתי שבמקום להציג גישה "מהפכנית" ברורה, הדוגמאות שלה מצביעות על כך שאין כיוון ברור שבו הטכנולוגיה משפיעה. קמנץ מתארת פרויקט שמחלקת מכשיר "חינוכי" זעיר – מה שנראה כמו קופסת תרגול משוכללת – לתלמידים בבית הספר היסודי, ובהמשך היא מספרת על פרויקט אחר שמתבסס על אותו מכשיר, אבל במקום למלא תפקיד ברור בכיתה, מחלקים אותו לילדים ומאפשרים להם לבחון את יכולותיו בכוחות עצמם:
Whereas Weinberger (מי שבנה את המכשיר ומוביל את השימוש שלו בבתי הספר) wants to improve teaching practices at existing schools, Kim (שמעודד את השימוש החופשי) focuses overwhelmingly on empowering kids to teach themselves. He sees technology as a liberating force, helping kids in rich and poor countries alike bypass schools, with all their waste, bureaucracy, and failures, entirely.
במציאות החינוכית של היום אפשר למצוא פרויקטים שמבטאים את שתי הגישות האלו. כל אחת מהן לגיטימית. אבל משום מה היה נדמה לי שמי שמכריז על "מהפכה" לא יורה לכל עבר נוסח "יצמחו מאה פרחים" אלא מתמקד בגישה אחת שלדעתו תביא שינוי גורף. קמנץ איננה עושה זאת, והתוצאה היא "מהפכה" מעורפלת למדי. לצד תיאורים של למידה משוחררת ממערכת חינוכית ממוסדת היא מראה לנו דוגמאות שבהן הטכנולוגיה מחזקת את יעדי המערכת הזאת. שתי הגישות מעורבבות יחד. למרות חוסר הבהירות הזאת, אם בכותרת המאמר מכריזים על מהפכה, צריכים להצביע על שינוי מן היסוד. לכן, אין זה מפתיע שקמנץ כנראה בוחרת בגישה שלדבריה מאיימת על המערכת החינוכית כפי שהיא קיימת היום:
The same possibilities that make these technologies so exciting … make them threatening to the educational status quo. A system built around tools that allow children to explore and figure things out for themselves would be radical for most developing-world schools, which emphasize learning by rote. In the United States, which is currently so in love with state curriculum benchmarks and standardized tests, it could be just as hard a sell.
בשלב הזה אני מניח שמוצדק לשאול על מה אני מתלונן. אני הרי הבעתי כאן, יותר מפעם אחת, דעה דומה – שהיעוד האמיתי של התקשוב בחינוך נמצא בשחרור התלמיד מכבלי המערכת, כך שיוכל לכוון את הלמידה של עצמו. ואם כך, למה אני מבקר את קמנץ שהיא כותבת דברים דומים?

יש שתי סיבות עיקריות לביקורת שלי. קודם כל, המאמר של קמנץ מלא בהכללות לא מבוססות. היא טוענת, למשל:

For children born in the past decade, the transformative potential of these new universes is just beginning to be felt. New studies and pilot projects show smartphones can actually make kids smarter.
אינני מכיר מחקרים שמראים שהשימוש בטלפונים "חכמים" עושה ילדים לחכמים יותר. אבל אפילו אם יש מחקרים כאלה, היה עלינו לבחון כיצד מודדים את החוכמה הזאת שגדלה. האם מדובר בתוצאות במבחנים? סביר להניח שלא. האם מדובר ביכולת משופרת בהסקת מסקנות אופרטיביות בחיי התלמידים? מאד קשה למדוד דבר כזה. אולי במקרה הזה החוכמה שנמדדת היא פשוט היכולת להשתמש באותו טלפון "חכם". יש כאן קביעה מביכה שפוגעת באיכות יתר הטענות.

הסיבה השנייה נפוצה מאד במאמרים כמו זה של קמנץ – נעדר ממנו כל ראייה חינוכית היסטורית. קמנץ כותבת, למשל:

What's at issue is a deep cultural shift, a fundamental rethinking not only of how education is delivered but also of what "education" means. The very word comes from the Latinduco, meaning "to lead or command" — putting the learner in the passive position.
אני כמובן מאחל לשינוי התרבותי הזה. אבל הטענה שהטכנולוגיה יוצרת "חשיבה מחודשת יסודית" בנוגע למהות החינוך מתעלמת מדורות של הגות חינוכית שביקשו להעמיד את הלומד במרכז תהליך הלמידה. אם קמנץ חושבת שהשינוי המקווה נוצר רק היום, בגלל הטכנולוגיות החדשות שהיא מתארת, היא חושפת בורות רצינית לגבי תיאוריות חינוכיות, וחבל.

נוכחותה של ראייה היסטורית היא מה שמוצא חן בעיני בספר של קולינס והלברסון. כפי שג'נקינס כותב במבוא שלו לראיון עם הלברסון:

But the real surprise and strength of the book is the ways they are able to situate the contemporary moment of media transition in relation to the several hundred year history of American education. In doing so, we avoid the breathless sense of the "unprecedented" or "Inevitable" consequences of new media and we also avoid the sense that things have always been this way and are thus not subject to change. They show how American education's processes, policies, and structures shifted over time in response to, for example, the industrial revolution and thus give us a context for imagining the gradual yet decisive transformation of schooling which will grow out of our current moment.
אני מודה שמאד קוסם להיות חלק ממהפכה. אבל כשמדובר בחינוך ובלמידה, נדמה לי שחייבים להודות שאיננו ממציאים את הגלגל. יתכן ויש אפילו כבוד יותר גדול בכך שאנחנו רואים את עצמנו כממשיכים, שבאמצעות הטכנולוגיה מגשימים את הרעיונות של הוגים גדולים שקדמו לנו.

מה שטוב לתלמידינו …

דרך הבלוג של ג'ון קונל הגעתי למאמרון חשוב של ג'ינה מינקס. לפני שבוע מינקס השתתפה בכנס Learning Solutions שנערך באורלנדו שבפלורידה. הכנס עסק בשימוש בטכנולוגיות בלמידה בחברות מסחריות (הכוונה היא כנראה ל-eTraining), התחום שבו מינקס עובדת. בנוסף לעבודה שלה, אחרי מספר התפתחויות בחייה היא חזרה ללימודים, והיום היא לומדת, באופן מקוון, לקראת תואר שני באוניברסיטה בפלורידה. הכנס כנראה חידד עבורה את הפער בין לימודיה האקדמאיים לבין העבודה המעשית שלה.

בבלוג שלה מינקס כותבת על אחת מהרצאות המפתח של הכנס שמאד הרגיזה אותה. היא כותבת שההרצאה של לאונרד ברודי, יזם טכנולוגי קנדי מאד מוצלח, היתה מלאה בטיעונים שטחיים למדי. מינקס מציינת כמה מאלה – שאי אפשר לחזות את העתיד, שלכל תושבי כדור הארץ יש גישה לאינטרנט, שהילדים של היום חכמים יותר, באופן גנטי, מאשר דורות קודמים, ועוד. היא כותבת:

I think as learning professionals we should be alarmed when someone walks in and spouts so much unsubstantiated drivel as if it were fact. I’ll go even further: I think as learning professionals in this time, in the middle of the seismic shifts that are going on, it is our responsibility to point out the recklessness of these sorts of claims.
דבריה של מינקס דומים לדברים שגרי סטייגר מרבה לכתוב – שמשום מה אנשי חינוך מבטלים את עצמם מול אנשי עסקים שמנצלים את ההזמנה להרצות כדי להשמיע הכללות פופוליסטיות זולות. סטייגר מתקומם על כך שבמקום להסתמך על מידע מחקרי או על הידע המקצועי שמצטבר אצל אנשי חינוך, דווקא אנשי עסקים מוזמנים להרצאות בכנסים חינוכיים, כאילו העובדה שהם הצליחו להתעשר הופך אותם למביני עניין בחינוך. מינקס מחדדת את הבעיה הזאת. היא מציינת ש:
It's almost like this guy took a bunch of pop-culture buzz words and threw them all together because he didn’t know anything about education.
כאחד שמופיע מדי פעם בכנסים אני מודע מאד לנטייה של מי שעומד מול המיקרופון לדבר בהכללות. למען האמת, לעתים קרובות זה גם מה הקהל רוצה. מי שמאזין להרצאות בכנסים בדרך כלל איננו מעוניין בהרצאות מעמיקות שסוקרות מחקרים – דברים כאלה אפשר לקרוא בשקט, בבית. הקהל בדרך כלל רוצה הצגה מעניינת, וקליטה, של כמה רעיונות כלליים. אבל אפשר להכין הרצאה מעניינת שאיננה שטחית ומלאה באמירות זולות. לא מזיק, למשל, להביא דברים בשם אומרם, ולכוון את הקהל למקורות להעשרה. ואם מבססים הרצאה שלמה על ספרות פופולארית, כדאי לזכור שאנשי חינוך רבים כבר קראו את אותם הספרים, ומצפים ליותר מאשר חזרה על הכללות שהם כבר מכירים.

מינקס מזהירה שהנטייה שלנו, אנשי החינוך, ללכת שולל אחר הרצאות כאלה עשויה לעלות לנו ביוקר. היא חוששת שניתפס בפתרונות זולים, קלים, ומוטעים:

I want to use social media to effectively solve problems. Because of that, I’m not interested in half-truths and forgetting about doing the hard work to analyze problems.
אם אנחנו רואים בפיתוח היכולת לאתר ולהעריך מידע אצל התלמידים שלנו כאחת המטרות המרכזיות שלנו כמחנכים בעידן הדיגיטאלי, לא יזיק שאנחנו ניישם את זה גם על עצמנו.

כן לחזור ליסודות!

נקיונות לפסח, ומספר מטלות נוספות, תרמו לגידול משמעותי במצבור המאמרונים שמחכים לעיון אצלי. יש ימים שבהם אני בר מזל ולא מתפרסמים מאמרונים רבים שאליהם אני חש צורך להתייחס. אבל יש ימים אחרים, והם הרוב, שבהם הרשימת המאמרונים הראויים להתייחסות הולכת ומתארכת. יש נחמה חלקית בכך שמי שאולי קורא את מה שאני כותב כאן גם עסוק בנקיונות ואיננו מחכה להמלצות ממני על כיצד להקדיש זמן שממילא אין לו. אבל מה לעשות, וגם כאשר אנחנו טרודים בעיסוקים חשובים יותר מאשר תקשוב בחינוך (מה? יש עיסוקים חשובים יותר?) בלוגרים רבים ממשיכים לכתוב מאמרונים מעניינים. אירה סוקול, למשל.

בדרך כלל סוקול עוסק ביסודות. הוא מצליח לזכך נושאים סבוכים למרכיבים הבסיסיים שלהם, ולהתמקד במה שבאמת חשוב. במאמרון של השבוע הוא כותב על קריאה (ועל כתיבה) ומצהיר:

סוקול כותב שאם המטרה של הוראת הקריאה היא בסך הכל פענוח אותיות ומילים, ממש לא איכפת לו אם ילדים ילמדו "לקרוא". כמו-כן, הוא מוסיף שאם הכתיבה מוגדרת כלא יותר מאשר היכולת ליצור מילים מאותיות, שוב, לא איכפת לו אם ילדים ילמדו "לכתוב". עבור סוקול, הקריאה והכתיבה הן פעולות שבבסיס האנושיות שלנו, פעולות שמטרתן הגברת התקשורת בין בני אדם:
Let me say it this way: There is no reason, in and of itself, to "read." We read to access the information in written form. There is no reason, in and of itself, to "write." We write to distribute information to others.
כמובן שסוקול איננו היחיד, או הראשון, שכותב דברים כאלה. השבוע, למשל, נט הנטוף, סופר ומבקר אמריקאי ותיק, כותב על מפגש שלו עם טוני אלברדו, מי שהיה המפקח הראשי של בתי הספר של העיר ניו יורק בשנים 1983-1984. הנטוף כותב על ראיון שהוא ערך עם אלברדו קצת אחרי פרסום התוצאות של מבחני הקריאה בעיר. התוצאות הצביעו על עלייה משמעותית ביכולת הקריאה של תלמידי העיר, אבל למרות זאת, אלבורדו היה מדוכדך:
"Oh, they can read," he said, "but I'm not so sure they know how to think. That's where teaching has to go."
סוקול מדגיש שהקריאה והכתיבה צריכות לשרת מטרות מעבר ליכולות טכניות:
Reading matters because we want our students to have effective and efficient ways to access stories and information. Writing matters because we want our students to be creators and distributors of stories and information…. But you know what? How they get to these things, should matter a whole lot less to us.
הוא עצמו מעיד שהוא "קרא" לא מעט ספרים מבלי להחזיק ספר מודפס בידיו, אלא דרך האזנה. כמו-כן הוא גם "כתב" חלקים נרחבים של שני ספרים בעזרת יישומים שהמירו קול לטקסט. הוא מדגיש שאם המטרות שלנו אינן טכניות בלבד, אלא תקשורות והגישה למידע, כבר היום קיימות טכנולוגיות שמאפשרות את אלה.

סוקול עוסק בעיקר בחינוך המיוחד, ובטכנולוגיות שמסייעות לאנשים עם מוגבלויות. לכן, אפשר לחשוב שכאשר הוא מתאר את הטכנולוגיות האלו הוא עושה זאת כדי לקדם אוכלוסיות "מיוחדות" שזקוקות לתיווך "טכנולוגי" על מנת להשיג מה שאוכלוסיות "רגילות" משיגות באופן "טבעי" יותר. אין ספק שזאת מטרה נעלה, אבל נדמה לי שסוקול עושה משהו הרבה יותר "יסודי". במציאות החינוכית של היום, מציאות של "back to basics", סוקול מראה לנו שהפענוח והיכולת להרכיב מילים מאותיות אינם היסודות, אלא רק האמצעים. היסודות הם התקשורת והגישה למידע. ואי-לכך, מול הקריאות הרמות לחזור ליסודות בחינוך, אלה מאיתנו שעוסקים בתקשוב אינם צריכים להתבייש. הרי אנחנו, בעצם, עוסקים ביסודות האמיתיים.

באיחור של חודש … שלום, ובתקווה להתראות

לא צריכים לשכנע אותי שקשה להתמיד בכתיבת בלוג. במידה לא קטנה אני מקפיד לכתוב בקביעות כאן מפני שאני חושש שאם אכתוב לעתים רחוקות יותר הכתיבה לא תהיה הרגל, ואפסיק לכתוב לחלוטין. בהשתלמויות, כאשר אני מתבקש ללמד כלים, אני בדרך כלל מסרב להנחות פתיחת בלוג, וזה משום שאינני מוצא טעם להתחיל במשהו שכמעט בוודאות יישכח מיד אחרי ההשתלמות (אם לא הרבה לפני-כן). אין זה אומר שאינני מברך על פתיחת בלוגים חדשים – עבורי כל בלוג חדש בעברית שעוסק בחינוך, ובמיוחד בתקשוב בחינוך, מהווה סיבה לחגיגה. אני מכניס כל בלוג שמושך אותי לתוך קורא ה-RSS שלי, ועוקב אחר התפתחותו בהתעניינות ובעידוד שקט. כמעט תמיד אני גם לומד ממנו. וכמובן שמול אותה שמחה שאני חש כלפי בלוג חדש, עצוב לי כאשר בלוג מפסיק להופיע.

לפני קצת יותר מחודש חני גורן פרסמה מאמרון מסכם בבלוג שלה. הבלוג שלה נפתח במסגרת לימודיה לתואר שני במגמה לטכנולוגיות ידע בחינוך במרכז ללימודים אקדמיים, ובמשך שנה היא פרסמה בו מעל 40 מאמרונים. זה הספק מכובד, אבל לא מדובר רק בהספק. תוכן הבלוג היה מעניין ומגוון. בפוסט האחרון חני סוקרת אל מה שהכתיבה לבלוג "הובילה" אותה:

לקרוא, לנבור, לחפש, להתעניין, לחשוב, לכתוב, לנסח, לנתח, לסכם, להעיר ולהאיר, לשתף ולהשתתף, לחלוק ולהתחלק, להגיב, להגיע לתובנות, לקטלג, לשים תוויות, לאפיין, לתת כותרת, להמשיג, להסתכל אחרת על דברים, לפקוח עיניים, לעצום עיניים, לקבל, לדחות, לחוש תחושת סיפוק, להתרגש.
אין ספק, זאת רשימה מרשימה. מעניין שעל אף העובדה שלכאורה כתיבת בלוג פונה החוצה, אל קהל הקוראים (ולחני היה קהל קוראים "מן המוכן" מקרב עמיתיה ללימודים), הפעולות שהיא מונה הן בראש ובראשונה פנימיות – הן מתרחשות אצלה, לא אצל הקוראים. אפשר להגיד שהכתיבה לבלוג הובילה אותה … אל עצמה.

אינני יודע כמה קוראים היו לחני מעבר לחברים שלה לספסל הלימודים. אותם עמיתים הגיבו בעניין ובחיוב לרבים מהמאמרונים שהיא פרסמה, וכאחד שצפה מבחוץ אני יכול להעיד שהם עשו זאת בצדק. הציר המרכזי של הבלוג שלה היה חינוך, אבל נושאים משיקים רבים התחברו לציר הזה ויצרו עולם מלא של התייחסויות. בזכות זה הבלוג של חני תמיד הצליח לעורר עניין.

על פי רוב בלוגים אינם מכריזים על סגירתם. הם פשוט מפסיקים להופיע. אחרי מספר שבועות הקורא שם לב שהבלוג איננו מתחדש, ואחרי מספר חודשים הוא מבין שבעל הבלוג עבר הלאה וכבר איננו מעדכן אותו. אי אפשר להתלונן. גם עם מדובר בפרידה, זה תהליך טבעי. אבל טבעי או לא, חני בכל זאת משאיר פתח לתקווה. היא מסכמת שהיא:

מקווה שעוד לא תמה לה הדרך גם אם הסתיים פרויקט הגמר. וכאן אני קוראת לחבריי ללימודים, בואו נמשיך לכתוב ולהגיב זה לזה.
אני כמובן שותף לתקווה הזאת. הקריאה של חני מכוונת לחבריה ללימודים, ואני בסך הכל צופה מן הצד ומבחוץ, אבל גם אני מצטרף אליה. מטבעו של הבלוג שהוא מעשיר לא רק את חוג האנשים שאליהם הוא מכוון באופן רשמי, אלא שהוא ממשיך להדהד מעבר לחוג הפנימי, אצל אנשים שנתקלו בו פחות או יותר במקרה. מובן לי שסיום של קורס יכול להביא לסיום של בלוג שנפתח כפרויקט, אבל זה איננו חייב להיות. מבחינתי האישית, ההתעניינות שלי בבלוג של חני לא היה קשור לקורס. לו לא ציינה זאת, לא הייתי יודע. ולכן, מבחינתי הבלוג יכול להמשיך להתקיים, ואני מקווה שכך יהיה.

היכן ילד צעיר "לומד" דבר כזה?

כריס דאסון כותב שבנו הקטן הלשין על אחיו הגדול:
דאסון מנצל את הקריאה הזאת כדי להרהר טיפה על הנוף המידעי שבו אנחנו נמצאים היום, ועל הדרך שבה הנוף הזה צריך להשפיע על החינוך.

לפי דאסון, היה לו ברור שהקריאה של בנו, בן ה-7, נאמרה בציפייה שהנה, האח שלו נתפס על חם, ושהוא יקבל עונש על כך שהוא העתיק. וזה מסביר למה נפלו פניו כאשר דאסון הסביר לו שלגיטימי לחפש תשובות לשאלות ברשת. דאסון מהרהר שמשום מה הבן שלו הבין שחיפוש מידע בגוגל הוא סוג של רמאות. עם זאת, הוא מדגיש שאפילו אם החיפוש ברשת לגיטימי …:

Obviously, there are things that we should all be able to do without consulting the search engine of our choice.
אילו דברים? דאסון מציין, למשל, את היכולת לערוך חישובים מתמטיים בסיסיים (ולא רק בסיסיים), והיכולת לכתוב חיבור מבלי להעתיק אותו. אבל מול אלה הוא מדגיש גם שיש דברים שמנוע חיפוש יכול לעשות טוב יותר, ובצורה יעילה יותר, מאשר החיפוש בספר:
Why is it less valid to Google “Major battles in California during the Mexican-American war” than to flip through pages looking for the paragraph that describes the Battle of Monterey or the Battle of Santa Clara? Savvy use of the Internet should allow students to quickly access facts and information and get on to the important questions that tap their higher-order thinking skills….
דבריו של דאסון הזכירו לי משהו שקרל פיש כתב לפני בערך שבוע. כדי לעזור לבת שלו בפרויקט שלה לבית הספר פיש הפיץ שאלון (ב-Google Docs) וביקש מקוראיו לענות עליו. מפני שפיש הוא אישיות מוכרת מאד בבלוגוספירה החינוכית, המספר הגדול של תגובות שהוא קיבל (בערך 300) איננו מפתיע. אבל פיש איננו מתעניין במספר, אלא בקלות שבה המידע שהוא ביקש זרם אליו. בדומה להרהור של דאסון, הוא מציין עד כמה הנוף המידעי של היום שונה מזה שלתוכו הוא גדל, ומדגיש שהמציאות החדשה הזאת דורשת התייחסות חינוכית חדשה:
While I certainly still need to do a lot of thinking about how best to utilize this capability in meaningful ways, I think we all as educators need to be constantly asking ourselves the question, "What can we do now (that is relevant and meaningful for students) that we couldn't do before?"
אין חדש בדבריהם של דאסון ושל פיש. רבים כבר כתבו דברים דומים. אבל לפעמים ניסוח קולע מהווה סיבה מוצדקת לצטט ולהעביר הלאה. ויש עוד סיבה שמדרבן את הציטוט. גם אם השאלה שפיש שואל מוכרת היטב, המורים של בנו בן ה-7 של דאסון כנראה עדיין אינם שואלים אותה. במקום זה הם משדרים לתלמידיהם שהעולם לא השתנה, ושהכלים של היום – כלים שבעיני דאסון ופיש מסוגלים לעזור לתלמידים לפלס לעצמם דרך למידע – אינם ראויים לשימוש. אם ילד בן 7 כבר למד שיש משהו לא בסדר בחיפוש תשובות באינטרנט, המלאכה החינוכית שמחכה למוריו העתידים רבה מאד.

לטפל בבעיה בשיתוף

השבוע קיבלתי מכתב מבית הספר בו לומדים הילדים שלי. נושא המכתב – השימוש בטלפונים סלולאריים ומכשירים אלקטרוניים למיניהם בבית הספר. למיטב ידיעתי, נכון להיום הכנסת טלפונים סלולאריים לתוך בתי הספר אסורה. נדמה לי שכולם יודעים שמדובר באיסור שאי אפשר לקיים, אבל עד כמה שידוע לי התקנון הזה עדיין לא שונה. במדינה כמו שלנו, שבה הורים עשויים להצטרך ליצור קשר עם ילדיהם עם הישמע כותרות החדשות, ברור שמדובר בתקנון שדורש תיקון. במציאות הנוכחית הגיוני יותר לקבוע שהמכשירים לא יפריעו למהלך הלימודים, ולמען האמת, נדמה לי שבפועל זה מה שקורה. (כתבתי בעבר שאני מייחל ליום שבו המורים יבקשו מהתלמידים להוציא את הסלולאריים כדי להשתמש בהם בלימודים, ואני עוד מקווה, ומצפה, שזה יקרה, אבל לא זה הנושא שלי הפעם.)

מתברר שתלמידים בשכבה של הבת שלי (חטיבה צעירה) מנצלים את המכשירים שבידיהם לרעה. יש תלמידים ששולחים מסרונים שלכאורה מבקשים מתלמידים אחרים לצאת מהכיתה מסיבות "לגיטימיות", ויש מצבים חמורים יותר של צילומים מביכים וגם מבויימים שמפיצים בפייסבוק. בית הספר מבקש ליידע את ההורים על התופעות האלו. הוא מוסר לנו שהוא נוקט באמצעים שונים כדי לטפל בהן – החל בשיחות, וכלה בענישה בעת הצורך. הוא מבקש מההורים לא לשלוח את התלמידים לבית הספר עם טלפונים סלולאריים או מכשירים אלקטרוניים, למרות שהוא יודע שזה לא יקרה. לכן הוא מדגיש שהוא יחרים מכשירים גלויים בשעת שיעור, ויחזיר אותם רק בסוף יום הלימודים.

אינני יודע עד כמה התופעות המתוארות במכתב נפוצות, ולכן אינני יכול לקבוע עד כמה המצב חמור. ברור לי שזכותו של בית הספר לנקוט צעדים, ואני סומך על שיקול הדעת החינוכי של המחנכים לטפל בנושא. ובכל זאת, למרות שלא יכולתי לשים את האצבע על משהו ספציפי, משהו במכתב שקיבלתי צרם לי. אתמול קראתי את תמליל הנאום של דנה בויד בפתיחה של כנס SXSW מלפני מספר ימים, והבנתי שמה שהפריע לי במכתב בית הספר לא היה משהו שנכתב בו, אלא משהו שהיה חסר.

לקראת סיום דבריה בויד פונה להורים ולאנשי חינוך שבקהל:

Many of you are struggling to help young people navigate this new world of privacy and publicity, but many of you are confused yourself. The worst thing you can do is start a sentence with "back in my day." Back in your day doesn't matter. What does matter is that you care and that you too are trying to figure out how to make sense of an ever-changing environment. Rather than approaching teens and telling them how things should be, why they shouldn't be putting material online, please consider the value of opening up a dialogue. You have a lot to learn from what teens are trying to do; you once had to make sense of public life too. The difference is that they are doing it in the new environment. Take what you know and then actively listen to teens. Through their struggles, you can see what is new and different.
לפי בויד המציאות המתוקשבת שסביבנו מבלבלת גם אותנו, המבוגרים. גם אנחנו מנסים להבין אותה וללמוד כיצד להתמודד איתה, ולא תמיד מצליחים. לא מעט מהמעידות הדיגיטאליות של בני הנוער נובעות מההתמודדות עם סביבה שאיננה ברורה להם … ולנו. המכתב של בית הספר מנסה לטפל בבעיה מעמדה של בטחון, מתוך תחושה שהתלמידים אינם מבינים את הסביבה, אבל המבוגרים כן מבינים. כאדם מבוגר שחי שעות ארוכות של היום בסביבה הזאת, ומכיר אותה שנים רבות, אני יכול להעיד שזה לא נכון. מבחינתי האישית, במכתב של בית הספר חסר הספק, חסרה האמירה שגם עבורנו מדובר במציאות מבלבלת. ומפני שאלה חסרים, חסרה גם ההזמנה לשיתוף פעולה ללמוד ביחד שכל כך נחוצה. וחבל.

יש אפשרויות אחרות

קורא ה-RSS שלי עמוס בקישורים למאמרונים רבים שהסיכוי שאצליח אפילו להציץ בהם שואף, עם כל יום שעובר, יותר ויותר קרוב לאפס. אין חדש בפיגור התמידי הזה, אבל בשבועות האחרונים הוא הולך ומתעמק. כמובן שאף אחד לא מחייב אותי לקרוא את כל מה שמגיע אלי, או אפילו להעיף בו מעט. אבל בלוגים שנמצאים בקורא ה-RSS שלי נמצאים שם מפני שלמדתי שכדאי לי לעקוב אחר מה שכותבים בהם. הם רק חלק קטן מכל מה שיכולתי לקרוא, חלק שכבר עבר סינון רציני. בגלל זה, גם אם אני יודע שאינני יכול לעבור על הכל, חבל לי שאינני מצליח לעשות זאת.

אבל קורא ה-RSS שלי כבר איננו המקור היחיד שדרכו אני נחשף למידע מעניין בתחומים שמעסיקים אותי. המלצות טובות רבות מגיעות אלי בהודעות ה-Twitter של אנשים שגיליתי שכדאי לי לעקוב אחריהם, ויש גם חומרים מעניינים מאד שאני מוצא דרך השיתוף של מספר אנשים ב-Google Reader. והיום, דרך הודעה של סוזן צעירי ב-Google Buzz הגעתי למאמרון בבלוג של ביל פאריטר (Ferriter) שנראה לי מאד ראוי להתייחסות כאן.

פאריטר הוא מורה בבית ספר יסודי במדינת צפון קרולינה שמשלב כלים תקשוביים רבים בעבודה שלו. הוא זכה בפרסים על ההוראה שלו. במאמרון פאריטר כותב על תגובה שהוא קיבל על מאמרון שלו מלפני בערך חודש. באותו מאמרון פאריטר הסביר למה לדעתו לא כדאי להשקיע בלוחות אינטראקטיביים בכיתה. כותב התגובה האשים את פאריטר שהוא חוסם את הדרך לאימוץ הטכנולוגיה בחינוך, ועדיף שמורים כמוהו לא יהיו במערכת. פאריטר כותב שמפני שכבר מספר פעמים בעבר הוא הסביר למה הוא איננו בעד הלוחות האלה, הפעם הוא החליט לא לחזור על עצמו, ולתאר מה הוא חושב שכדאי לקנות עם אותו הכסף במקום:

Instead, I wanted to show you how I’d spend the $5,000-$6,000 that a good IWB package — including a board, data projector, set of student responders, mounting kit, and a tablet for the teacher — will cost you. From that point, you can decide whether IWBs for every classroom are worth your investment.
על מה הוא ממליץ? הוא כותב שבערך רבע מהסכום ילך לקניית חמישה מחשבי נטבוק – בכיתה שלו מדובר במחשב אחד לכל חמישה תלמידים. ההסבר שלו פשוט מאד:
The most motivating lessons that I’ve ever taught give students the opportunity to interact in small groups around content. There’s something about social interactions and communication that results in engaged students and more learning. Yet we continue to invest in tools like Interactive Whiteboards that don’t enable any kind of group work or social interactions.
עבור רוב הכסף שנשאר, פאריטר מפרט רשימה של יישומים שהוא חושב שכדאי לקנות ולהתקין במחשבים – יישומים שלדעתו מעודדים את הלמידה בקבוצות קטנות. עם זאת, ברשימה שלו יש גם מקרן. הוא הרי יודע שיש זמנים שבהם המורה ירצה להקרין משהו מהמחשב כך שכל התלמידים יראו אותו. (בתגובות פאריטר מוסיף שהיה לו לוח אינטראקטיבי בכיתה במשך שנה, ושהנסיון הזה שכנעו אותו שהוא איננו רוצה אותו.)

ההחלטות על הכנסת טכנולוגיות למיניהן לתוך בתי הספר מתקבלות במשרדים שלי אין אליהם גישה. לצערי, לעתים קרובות האנשים שקובעים בנושא הזה אינם אנשי חינוך (ולא פעם מה שמקנה להם את הזכות לקבוע הוא עומק הכיס שלהם, לא הבנתם החינוכית). אני יכול, בסך הכל, ליישר קו עם מה שמגיע לבתי הספר ולנסות למצוא כיצד ניתן להשתמש במה שיש שם בצורה מיטבית, ולקוות שאפשר יהיה לעשות זאת בצורה שמאפשרת הוראה ולמידה אחרות מאשר המקובלות ברוב הגדול של הכיתות היום. הלוח הלבן האינטראקטיבי איננו פסול בעיני, וגם אם הייתי פוסל אותו, הוא היה ממשיך לחדור לתוך בתי הספר. (כתבתי בעבר שאני בטוח שיש מורים טובים, מורים שהם נאמנים לחינוך אחר, שיצליחו למצוא דרכים חיוביות להשתמש בלוח. השאלה איננה אם זה אפשרי או לא, אלא אם זאת ההשקעה הכדאית ביותר.) פאריטר עושה שרות גדול למערכת כאשר הוא מראה, דולר מול דולר, אלטרנטיבה, וכאשר הוא מתאר כיצד אפשר לנצל את הסכומים הגדולים שהולכים ללוחות האלה בצורה יעילה, חסכונית וחינוכית יותר.