על העתקה ולמידה

לרוב אני מצפה שמאמרונים שעוסקים בבעיות של העתקה והדבקה וברמאות במבחנים יופיעו לקראת סיומי סמסטר, כאשר תלמידים צריכים להגיש עבודות. אבל משנה לשנה הנושא כנראה נעשה יותר ויותר חם, וכבר עם התחלת שנת הלימודים הזאת ריצ'רד ווג'וודסקי מוצא לנכון להתייחס אליו עם חמש דרכים למנוע רמאות. כמה מההצעות של ווג'וודסקי די מוכרות, אבל הוא לא מתיימר להיות מקורי. באופן כללי הוא דוגל בגישה המוכרת הטוענת שככל שהמטלות שנציב בפני התלמידים יהיו יותר אותנטיות, כך הרצון, והאפשרות, להעתיק יצטמצמו.

לכן, אין זה מפתיע שבאופן כללי ווג'וודסקי מתנגד למבחנים, ובמיוחד למבחנים אמריקאיים שנבדקים באמצעות מחשבים. ובכל זאת, הערה אחת שלו בנוגע למבחנים האלה נראית לי חשובה. הוא מציין שאנחנו נוטים לראות את המבחן ה-"אמריקאי" כדרך טבעית לבחון תלמידים, כאמצעי להערכה ששורשיו נטועים עמוק בתוך ההיסטוריה של ההוראה. הוא כותב:

I'm a firm believer that multiple choice tests were invented by pencil manufacturers. I mean, really now, can you give me any example of a pre-industrial teacher giving a multiple choice test? Yet we think of it as a "traditional" model of assessment.
אם המידע בוויקיפדיה נכון בנושא הזה (ואין לי סיבה לחשוב אחרת) מבחנים אמריקאיים התחילו רק לפני בערך מאה שנה, עם מלחמת העולם הראשונה. מדובר בפרק זמן די קצר בהיסטוריה של החינוך, ולכן אין הצדקה לשימוש בטענה ש-"כך תמיד עשו" כדי להגן על השימוש במבחנים כאלה.

כדרך להתגבר על בעיית ההעתקה ממקורות באינטרנט ווג'וודסקי מציע להנחות את התלמידים להכין גרסאות של העבודות שלהם בכיתה, ולהעלות את הגרסאות האלו לבלוגים שלהם. גם כאן אין משהו מקורי. זאת שיטה מוכרת לצמצום ההעתקות. כאשר כל שלב ושלב של הכנת עבודה מלווה על ידי המורה, במקום שהוא יראה רק את התוצר הסופי, הוא יכול לכוון את התלמיד לשימוש נכון במקורות. הצעה נוספת של ווג'וודסקי מקורית יותר:

Having problems with students cutting and pasting from the Internet? Try this: Have students write short essays that are completely cut-and-pasted. Then have them trade essays with classmates. The assignment is to identify where each of the cut-and-pasted parts come from and to give an assessment of the site or page from which each source was stolen.
כאשר מרשים לתלמידים להעתיק, אבל מבקשים מהם לבחון לעומק את ערכם של המקורות שמהם העתיקו, נוצרת בסיס לעבודה מידענית חשובה. באופן כללי, אני אישית ספקן בנוגע ליכולת של תלמידים להביא התייחסות מקורית של ממש לעבודות שלהם. אבל אין זה אומר שהם אינם יכולים להתמודד בצורה רצינית ומעמיקה עם מקורות שונים על מנת ללמוד לזהות מה מהימן, מה תומך בטענה זו או אחרת ומה לא, ועוד.

נקודה נוספת של ווג'וודסקי מתייחסת לשימוש בטלפונים סלולאריים וב-Twitter בכיתה, ובשעת מבחן. הוא כותב שהוא מרשה לתלמידים להשתמש באלה, כולל במבחנים. הוא מדווח שהנסיון מלמד שבמבחנים כמעט כל התלמידים הציגו הבנה טובה יותר של הנלמד, ולא מפני שהם העתיקו זה מזה:

It's not that their test scores improved whereas everyone was now cheating their way to an 'A'; in fact, the scores remained pretty similar in terms of the ratio across the student population. Rather, students who had been having trouble — whether due to test anxiety or little mistakes that snowballed — were now getting beyond those problems and beginning to demonstrate what they knew rather than what they didn't know.
נדמה לי שבדרך הזאת ווג'וודסקי יוצר אווירה בכיתה שהיא דומה יותר למציאות שתלמידים פוגשים בחוץ מאשר לסביבה המלאכותית של הכיתה בבית הספר. המלאכותיות איננה פסולה – לפעמים יש בה יתרונות לימודיים ברורים. ובכל זאת, סביבה שבה היחיד יכול לעזור לאחרים ולהעזר בהם על מנת להתגבר על קשיים היא סביבה לימודית אמיתית, ולא בהכרח הזמנה להעתקה או לרמאות כפי שהתרגלנו לחשוב.

אין לי מושג איך לקרוא למאמרון הזה

בחודש מאי השנה הניו יורק טיימס פרסם כתבה על הרגלי השימוש במסרוני SMS בקרב בני נוער. הכתבה התפרסמה בעקבות סקר של חברת נילסן שמצא שברבעון האחרון של שנת 2008 בני נוער אמריקאיים שלחו או קיבלו בממוצע 80 מסרונים ליום. על פניו, המספר הזה נראה די עצום. אבל כאשר מחלקים אותו ב-16 שעות של ערנות ביום (ובני נוער רבים ישנים פחות מ-8 שעות ביום) מתברר שמדובר ב-5 מסרונים לשעה. אין ספק שהטלפון הסלולארי בכלל, וה-SMS בפרט, תופסים מקום מכובד ביותר בחיי בני הנוער, אבל על אף התחושה הראשונה שהנתון של 80 מסרונים ביום יוצר, 5 מסרונים בשעה דווקא נראים סבירים ביותר.

כמובן שהחישוב של רק 5 מסרונים בשעה לא מנע מהניו יורק טיימס למצוא רופא שמביע דאגה עמוקה, ומכריז שהשימוש הקבוע במסרונים מוביל להיסח הדעת, לחרדות, לירידה בתפקוד בבית הספר, ועוד. אבל פורפ' שרי טורקל מ-MIT, שגם היא ראויינה לכתבה, הצביעה על בעיה אחרת – פחות בהולה, אבל אולי יותר משמעותית. טורקל הדגישה שההתנתקות מההורים והנסיון להגדיר את עצמך כאדם עצמאי הם בין המשימות החשובות של גיל ההתבגרות. לפי טורקל:

but if technology makes something like staying in touch very, very easy, that’s (ההתנתקות) harder to do; now you have adolescents who are texting their mothers 15 times a day, asking things like, ‘Should I get the red shoes or the blue shoes?’
טורקל מצביעה על כך שעל אף העובדה שדיונים סביב מסרונים לרוב מתמקדים בהרגלי השימוש של בני הנוער, מדובר בתופעה כלל תרבותית, ולכן אנחנו חייבים לראות אותה בראייה רחבה הזאת. TechDigest דיווחה לפני חודש, למשל, על סקר שנערך בקרב 1000 אנשים באנגליה:
Out of a survey conducted amongst 1000 Brits, 75 per cent confessed they couldn't go without a mobile phone for more than 24 hours. And asked what they would rather give up for a month the survey revealed the following:

       62 per cent chocolate
       23 per cent alcohol
       8 per cent sex
       7 per cent mobile phone (!!)

לאור זה מעניין לקרוא כתבה בוושינגטון פוסט של השבוע שמדווחת על הדרך שבה הורים רבים משתמשים במסרונים היום – כדי לנדנד לילדיהם. הכתבה מביאה דוגמאות של מספר שימושים של מסרונים על ידי הורים כדי לשמור על קשר, וגם לנדנד ואפילו לעצבן, את ילדיהם. אמא אחת, למשל, מדגישה שהיא איננה חושבת שהמסרונים שהיא שולחת לבנה הם נדנוד, אלא פשוט מילוי תפקידה כאם – בעזרת הטכנולוגיה. וגם אם זה מעצבן, נדמה שהגישה הזאת די הגיונית, ואפילו צפוייה. לפי הכתבה:
So goes family life at a time when even that most basic of parental prerogatives — to prod our children, to patiently remind them or flat-out harass them — has shifted along with technology's advance.
זאת אומרת, הטכנולוגיה לא חוללה שינוי מהותי בקשרים בין הורים לילדים אלא פשוט פתחה נתיבים חדשים להורים למלא את תפקיד הנדנוד שאליו שני הצדדים התרגלו בגירסה קדם-טכנולוגית.

ולדעתי, בבתי הספר כמו במשפחה – מה שהיה, הוא שיהיה … אבל עם תוספת של טכנולוגיה.

כבה את האור – אני כותב!

כתבה באתר האינטרנט של עיתון יומי במדינת וירג'יניה, ה- Daily Press, מספרת על מנהל חטיבת ביניים במדינה עם שיטה מקורית לעודד את מורי בית הספר לכתוב. המנהל הזמין את המורים לצפות בסרט בבית קולנוע והנחה אותם לחבר הודעות Twitter בטלפונים הסלולאריים שלהם (עם ציון מוסכם להודעות). הודעות ה-Twitter הוקרנו על מסך בקיר של בית הקולנוע. נוצר מצב שבו המורים לא רק צפו בסרט, אלא תוך כדי הצפייה גם ניהלו דיון אודותיו באמצעות Twitter. המנהל בחר בהקרנה של הסרט Julie and Julia מפני שאחת מגיבורות הסרט כותבת על הנסיונות שלה ללמוד לבשל בבלוג שהיא מנהלת.

בכתבה אנחנו לומדים שיעד חינוכי מרכזי של מנהל בית הספר הוא קידום הכתיבה אצל תלמידי בית הספר. אמנם לא כתוב שהוא מנסה לקדם את הכתיבה של המורים, אבל ברור מאד שהוא סבור שקשה לעודד את התלמידים לכתוב אם המורים לא יעשו זאת. וזאת הסיבה לפעילות ב-Twitter בזמן הסרט – המורים גם ראו דוגמה לכתיבה רפלקטיבית שסייע ללמידה, וגם תרגלו את זה על עצמם. (תגובה אחת לכתבה מציינת שהודעת Twitter שונה מאד ממאמרון לבלוג – דבר שאמנם נכון, אבל לא משמעותי למטרת הפעילות הייחודית הזאת.)

אפשר היה לצפות שמצב מלאכותי כמו זה שנוצר בקולנוע יגרום לאי נוחות, ואכן כנראה שבהתחלה כך היה. אבל בהמשך הדברים השתנו:

As Rogers (המנהל) ended his remarks, the lights dimmed and a series of coming attraction trailers began showing on the big screen. The group sounded like any theater audience, with the rustle of popcorn bags — the concession stand was open — and outbursts of laughter during comic moments. But teachers' eyes darted from the screen to their cell phones as they tapped in their messages.

During the early minutes the tweets included comments on a character's cat or the food. But as the movie progressed, tweets focused on the conversations between characters and obstacles and reversals they experienced. They talked of the importance of encouragement, support, toughness and resilience.

כאשר קראתי את הקטע הזה הרהרתי שהכתיבה באמת מסוגלת לעורר מחשבה וליצור תחושת שייכות. הרי לא קשה לנחש שבין המורים שצפו בסרט היו כאלה שחשבו שמדובר בפעילות די מגוחכת. ובכל זאת, המורים התגברו על המבוכה ושיתפו פעולה. הם כתבו על כך שהכתיבה מאפשרת לכותב להבין אירועים שונים בחייו, והדגישו שבסרט הכתיבה לבלוג שירתה את הכותב יותר מאשר היא שירתה את הקוראים.

הכתבה מצטטת את המנהל שמסביר שהוא רוצה שהתלמידים, וגם המורים, יבינו שהכתיבה איננה נחלתה של שיעורי לשון בלבד:

That's why we're here in this building. … I want students to realize, I don't only write in English. I write in science, in art, in P.E. There's a connection with writing across all disciplines.
אני מניח שמעטים מאיתנו רואים בבית קולנוע מקום הגיוני או טבעי לכתיבה, אבל בדיוק בגלל זה התרגיל הזה ממחיש את הקשר של הכתיבה לתחומים רבים ושונים. במהלך השנה כל מורי בית הספר אמורים לפתוח בלוגים לעצמם, ועליהם גם לתת מטלות כתיבה רבות לתלמידים. מורה אחת מכריזה שהבלוג היא דרך טובה ליצור קשר עם תלמידים, וזה בוודאי נכון, אבל עוד יותר חשוב, זאת דרך טובה למורים להיות בקשר עם עצמם.

ולמה לא גירסת הקומיקס?

הערה טיפה מקורצת של דייוויד ורליק קצת סיבכה אותו. בעקבות הודעת Twitter בעניין מיזם חדש של ספרי לימוד דיגיטאליים שכוונה אליו ורליק פרסם מאמרון שרמז שהרעיון הזה מאד נראה לו. מדובר בספרי לימוד זעירים אך עמוסי תמונות שאפשר לקרוא על גבי מסכים של מכשירי iPhone .מפתיחת המאמרון אפשר היה לחשוב שוורליק דוגל בתחבולה חינוכית נוסח "לתפוס את התלמידים במקום בו הם נמצאים":
We all know how much our students love technology. They spend so much time on their mobile phones reading and typing, conversing, Googling, playing, working, and living — it’s a given that our students live in their pockets.
לא היו תגובות רבות למאמרון, אבל כולן התייחסו אל הרעיון ברצינות – לא רק אלה שתמכו בו בהתלהבות, אלא אפילו האחת שהצביעה על פגמים בו. התגובות האלו דרבנו את ורליק לפרסם למחרת מאמרון נוסף בו הוא הסביר שבעצם היה זה נסיון להיות קצת היתולי, אבל הנסיון כנראה לא עלה יפה. הפעם הוא תיקן את עצמו:
First of all, kids do not love computers any more than I loved my baseball bat, shoulder pads, or box of legos. They were merely the apparatus of the play that I engaged in. Computers are no different, except that they are NEW to my generation and in almost every respect more compelling than any Louisville Slugger (JU’s Thinking Stick notwithstanding). Our children do not go to their mobile phone because it is their “tech of choice.” They go there because it is where their friends are.
הפעם הרמז די ברור – לא המכשיר הוא הדבר האהוב, אלא מה שאפשר לעשות איתו. ולכן, בכלל לא ברור שהנסיון לנצל מכשירים דוגמת ה-iPhone לצורכי למידה יהיה מוצלח יותר מאשר נסיון של, לדוגמה, ניצול מחבט בייסבאל לשם למידה.

למען האמת, למרות שאני מסכים עם הניסוח המתוקן של ורליק, אינני בטוח שהוא צודק. יש, בכל זאת, פוטנציאל לימודי לא קטן בטלפונים סלולאריים משוכללים, ואין לי ספק שגם ורליק יודע זאת, ורוצה שהפוטנציאל הזה ימומש. עם זאת, ההבהרה חשובה – אסור לנו להשלות את עצמנו שהמכשיר, ולא השימוש בו, הוא מה שאהוד על התלמידים. (יש כאן דמיון לרעיונות נוסח ה-"Creepy Treehouse" עליו כתבתי לפני שנה.)

וכמובן שהחשוב ביותר הוא הסיכום של ורליק למאמרון השני:

To me, getting books and textbooks onto our computers and phones is not nearly as interesting a problem as considering what we might do with that information, that empowers our learners, when the information becomes networked, digital, and abundant.
גישה למידע דיגיטאלי בוודאי יכולה לאפשר למידה טובה יותר, אבל היא בכל זאת איננה מבטיחה את הלמידה הזאת. עצם העובדה שספר הוא דיגיטאלי איננו אומר שהוא טוב. השאלות החשובות הן כיצד למנף את הדיגיטאליות לדרכי למידה מאתגרים, ומה עושים עם המידע שבספרים האלה כדי ליצור חוויה לימודית משמעותית.

המחברת של היום

ג'ף אוטכט מדווח שעם פתיחת שנת הלימודים (הוא מלמד השנה ב-International School בבנגקוק) בית הספר שלו פתח בלוגים עבור 691 תלמידים ועבור 151 מורים. לא פלא שהוא כותב שהשנה הזאת תיחשב בבית הספר כ-"שנת הבלוג".

אוטכט מסביר שמפני שלכל תלמיד חשבון בתוך מאגר מידע של בית הספר, תהליך פתיחת הבלוגים די פשוט, ואחרי 45 דקות של הדרכה התלמידים כבר מסוגלים להעלות מאמרונים לבלוגים שלהם. הוא כותב:

It’s not the blogging we feel is important of course, it’s the power that publishing to a wider audience that in 2010 will surpass 2 Billion Internet connected people. Not only is there engagement power in publishing to this audience but also authentic power as students realize they are writing for someone larger than their teacher. That an assignment is not just an assignment but an idea to be shared with others.
אני מודה שאינני בטוח כיצד צריכים להתייחס לטענה הזאת. העובדה שבקרוב שליש מתושבי כדור הארץ יהיו מחוברים לאינטרנט איננה נראית לי כדרבון משמעותי, או חשוב, לכתיבה. הצצתי בכמה מהבלוגים שנפתחו וכפי שציפיתי, לצד קומץ דוגמאות פחות או יותר מרשימות מצאתי מאמרונים רבים של משפט אחד, או של הגיגים סתמיים. התרשמתי שרוב התלמידים אינם מבינים את המשמעות של לכתוב עבור מישהו מעבר למורה. אני מניח שיש בבלוגים האלה ניצנים של השיתוף שעליו כותב אוטכט, אבל רק באופן מצומצם ביותר. לא הרגשתי שהבלוגים מהווים אמצעי שדרכו התלמידים דנים ביניהם על רעיון זה או אחר.

מהבחינה הזאת אין חדש. במשך השנים האחרונות הזדמן לי להציץ בלא מעט בלוגים של תלמידים, ואני מודה שלא התרשמתי במיוחד. כמובן שאינני מכיר את הרקע לכתיבה של התלמידים, ולכן אין זה הוגן לשפוט את התוצרים. הערך של מאמרונים של שני משפטים שנכתבו על ידי תלמידים בכיתה ב' הוא כמובן שונה מאד מערכו של אותה כתיבה אצל תלמידים בכיתה י'. כמו-כן, איכות הכתיבה בהתחלת שנת הלימודים עשויה להיות שונה מאד מאיכות הכתיבה בסיום השנה. ואולי חשוב יותר, יכולתי להציץ בבלוגים האלה מפני שהם בלוגים. אינני יוכל לעיין במחברות של תלמידים שנשמרות בתוך המגירות שלהם. לו יכולתי, אני מניח שלא הייתי מוצא הבדלים גדולים באיכות הכתיבה.

וכאן, בעצם, הנקודה שהופכת את הביקורת הזאת למילה טובה. במשך כל שנות הלימודים של הבנים שלי ציידתי אותם במחברות שהיו אמורות להכיל את הכתיבה שלהם בשיעוריהם השונים. עם השנים גיליתי שאין צורך במחברות חדשות – פשוט יכולתי לתלוש את הדפים המעטים שעליהם הם כתבו, ולהחזיר להם את המחברות הקצת יותר רזות כדי להתחיל מחדש. הבלוג הוא המחברת של היום, וגם אם הוא נשאר ריק, או אם הוא מכיל כתיבה שאיננה נראית לי כמתאימה לפרסום לקהל רחב, הוא בכל זאת הכלי שרצוי שיימצא בידי התלמידים.

נכון, לפני מספר שנים הציפייה היתה אחרת. חשבנו אז שהפרסום והחשיפה לקהל רחב ידרבנו את הכתיבה ואף ישביחו אותה. ופה ושם זה באמת קרה. אבל יש משהו לא נכון בציפייה הזאת – הבלוג איננו כלי לשיפור הכתיבה, אלא פשוט, לטוב ולרע, המחברת של העידן הדיגיטאלי. לכן, אינני מבקר את אוטכט ואת בית הספר שלו על כך שהבלוגים של התלמידים שלהם מכילים כתיבה סתמית. אני מברך על כך שהתלמידים מצויידים עם כלי כתיבה חשוב. וזה אומר שאינני מצפה שעכשיו יקדישו שיעורים לכתיבה נכונה לבלוג, אלא שפשוט יעסקו בכתיבה.

—

רצוי להוסיף שאוטכט כותב שהוא גילה שליותר מחצי מתלמידי כיתה ה' בבית הספר שלו יש חשבונות בפייסבוק – סימן שעם או בלי בית הספר הילדים נחשפים לעולם האינטרנט. אוטכט מדגיש שבית הספר צריך לפעול לפיתוח הרגלי גלישה ושימוש בטוחים ונאותים אצל תלמידיו. הוא רואה את השימוש בבלוגים, ודרך הבלוגים הכרות רחבה יותר עם הסביבה האינטרנטית, אמצעי לפיתוח ההרגלים האלה. בזה הוא בוודאי צודק.

מרבה עיסוקים, מרבה …?

ממצאים של מספר מחקרים של השנים האחרונות רומזים שהיכולת שלנו לבצע מספר פעולות בעת ובעונה אחת, לעסוק ב-multitasking, קטנה בהרבה ממה שרבים מסנגורי התקשוב והדיגיטאליות אוהבים לחשוב. מחקר חדש בכיוון הזה התפרסם לאחרונה, וכצפוי, הוא זכה לסיקור רב בעיתונות, בדרך כלל עם דגש על כך שה-multitasking איננו יעיל, ואפילו מזיק ליעילות. הכתבה בניו יורק טיימס, לדוגמה, נשאה את הכותרת:
מחקרים קודמים העמידו בספק אם התופעה בכלל קיימת. מצאו, למשל, שפשוט אי-אפשר לעסוק ביותר מדבר אחד בעת ובעונה אחת, ושבעצם איננו עוסקים ב-multitasking, אלא בקפיצה ממשימה למשימה. מחקרים כאלה גילו שהקפיצה בין משימות פוגעת בתפוקה – אנחנו מבצעים את כל המשימות פחות טוב מאשר אם היינו מבצעים אותן בנפרד. המסקנה המרומזת היא שעדיף לטפל במשימה אחת עד הסוף לפני שעוברים לאחרת. יתכן מאד שיש הגיון רב בעצה הזאת, אבל ספק אם דבר כזה אפשרי, ולא מפני שבחיים המודרניים כל כך הרבה קורה, אלא מפני שאנחנו תמיד מצבעים פעולות מרובות בו-זמנית. איננו מפסיקים לנשום כאשר אנחנו קוראים ספר, וכאשר אנחנו אוכלים איננו מתרכזים בלעיסת האוכל בלבד – המחשבות שלנו רצות סביב מספר רב של נושאים, וסביר להניח שאנחנו גם נמצאים בדיון עם השותפים שלנו לשולחן. אין ספק שמסוכן לשלוח ולקרוא הודעות SMS בשעת הנהיגה, אבל ההאזנה לרדיו תוך כדי נהיגה איננה מפריעה, ואם אנחנו לא מביטים ארוכות בבני השיח שלנו, גם שיחה בעת הנהיגה איננה פוגעת ביכולת שלנו להתמקד בכביש.

גם קתי דייווידסון מרימה גבה בנוגע לממצאי המחקר. היא מצטטת את דבריו של ד"ר קליפורד נס, אחד ממבצעי המחקר, שמופיעים בכתבה באתר ה-BBC:

The shocking discovery of this research is that [high multitaskers] are lousy at everything that's necessary for multitasking.
דייווידסון שואלת "האמנם?". בעיניה, דווקא איבוד מהיר של הריכוז סביב נושא מסויים יכול להחשב כיתרון:
But, hey! I'm a blogger. I know you multitasking, media-stacking, netsurfing, always-on readers lose attention quickly. Does that make you worse at multitasking – or better?
דייווידסון מביאה דוגמה מעצמה. היא ביקשה לקרוא את המחקר עצמו, ולא רק את הכתבות בעיתונות. לשם כך היא חיפשה אותו דרך אתר הספריה באוניברסיטה שלה, וכאשר היא לא מצאה אותו בכוחות עצמה היא פנתה להצ'ט עם ספרן שהיה אופציה באתר. היא הסבירה לספרן מה היא רצתה, ותוך שבע וחצי דקות המחקר הגיע אליה. דייווידסון כותבת על מה שקרה אצלה במשך אותן שבע וחצי הדקות:
In that time, I was watching my twitter account, checked in on Facebook, was listening to MIA (boom boom boom . . . ). (I charted that too.) But I was also looking out the window, finishing a yoghurt, looking out the window again trying to see if the hummingbird was back, looking at the clock (keeping time), flexing my toes (a new pilates exercise), typing, noticing that my coffee cup was empty, thinking about a meeting this afternoon, reminding myself to send the air conditioner repair man a check, and thinking about writing this blog . . . and I am positive I have not listed one-one hundredth of the external and internal distractions in my life. I sort. We all do. All the time. And we sort among a range of sensory, emotional, physical, and media options, most of which we aren't aware of because we sort so effectively.
דייווידסון גם קראה את כל המחקר (הגישה היא לפי מנוי בלבד) ושמה לב למשפט אחד שמעמיד את נושא ה-multitasking באור קצת אחר. החוקרים אמנם כותבים שהם מצאו שאצל אלה שנחשבים multitaskers כבדים יש נטייה להיסח הדעת, אבל הם גם כותבים שיתכן שבעתיד ימצאו שיש יתרונות לתפקוד שלעת עתה נחשב כלקוי.

התפתח דיון ער בתגובות למאמרון, ודייווידסון עצמה מוסיפה הערה בנוגע למקום של הטכנולוגיה בסוגיה הזאת:

… we disrupt and interrupt and distract ourselves all the time, even without technology. It's great to have something to blame, though, for our distraction, and technology has been the scapegoat at least since the Industrial Revolution and perhaps since the invention, say, of the wheel.
נדמה לי שהיא צודקת – לעתים קרובות הטכנולוגיה ממלאת כאן תפקיד של השעיר לעזאזל. אבל צריכים להודות שהתקשוב איננו רק ממלא את תפקיד הגירוי שקשה להפסיק, של הגורם שבגללו אנחנו מתקשים להתמקד בנושא אחד. במידה רבה טכנולוגיות התקשוב של היום הן חברתיות, וחלק ניכר מה-multitasking שלנו הוא הקליטה והשידור של מסרים חברתיים. הווארד ריינגולד כותב היום על המפגש ההכרחי בין כלים תקשוביים לבין כישורים מידעניים, מפגש שמתרחש היום במרחב חברתי:
More and more, knowing where to direct your attention involves a third element, together with your own attentional discipline and use of online power tools – other people. Increasingly, most of the recommendations that make it possible to find fresh and useful signals amid the overwhelming noise of the Internet are social media – online networks that make possible social exchange and relationship. Tuning and feeding our personal learning networks is where the internal and the technological meet the social.
יתכן ויש סכנות לא מעטות ב-multitasking, אבל בלעדיו, בלי הזרם הבלתי-פוסק של גירויים שהוא מציע לנו, ספק אם היינו יכולים לנצל כראוי את שפע המידע שנמצא במרחב האינטרנט.

להכנס לראש הנכון

במשך החודשיים של חופשת הקיץ הרשיתי לעצמי לכתוב קצת פחות ולקרוא קצת יותר … אפילו מאמרים וספרים שאינם קשורים (לפחות באופן ישיר) לתקשוב בחינוך. למען האמת, במשך הקיץ גם צפיתי ביותר טלוויזיה מאשר בדרך כלל, ואפילו שיחקתי קצת בכמה משחקי מחשב, אם כי לא הצלחתי לצלול לתוך האפשרויות הלימודיות של מספר משחקים כפי שקיוויתי שאעשה. במקום זה, פשוט שיחקתי לשם הבידור, וכדי להעביר קצת זמן בנעימים. היו גם מספר משימות הקשורות לפרנסה העסיקו אותי במשך הקיץ, אבל גם באלו הטיפול היה איטי יותר, והתפוקה מצומצמת יותר, מאשר בשנת הלימודים. מה לעשות – בקיץ מותר. יש כאלה שאפילו יגידו שבקיץ חייבים.

אבל פתיחת שנת הלימודים ממש בפתח, וצריכים לחזור לשקדנות ולרצינות. לא תמיד קל לעשות זאת, אבל מאמרון חדש של טרי פרידמן מסייע להתכונן כראוי ולהכנס לראש הנכון. פרידמן סוקר מספר מקרים מהעבר בהם הוא ניסה ליצור אווירה לימודית חיובית בכיתה. הוא כותב, לדוגמה, על קובץ קול שהוא הטמין תחת צלמית מפתה בשולחן העבודה של אחד המחשבים בכיתה בו הוא לימד. כאשר תלמיד הקליק על הצלמית הושמעה הקריאה: "תפסיק עם זה ותחזור לעבוד!".

פרידמן מסביר שקצת הומור וטיפת קלות ראש מסייעים ביצירת אווירה לימודית חיובית ופוריה. הוא מדגיש שמקומות עבודה בריאים ויעילים אינם אפורים ומשעממים, אלא סביבות שמאפשרים קצת בידור והנאה:

My aim was to try to replicate a workplace environment, in the sense that in a normal, healthy work environment people work, have a bit of a break, exchange some banter, and get on with their work. Why should school be any different?
ועם פתיחת שנת הלימודים החדשה אפשר לקוות שכך יהיה גם בבתי הספר.

ובכל זאת – בהצלחה!

במאמרון חדש בבלוג שלה אסתי דורון מקשרת לכתבה באתר NRG – מקלדת בגיר – שעוסקת בפרויקט "מחשב לכל מורה". אסתי מציינת שבאמצעות הפרויקט הזה יותר ויותר מורים יהפכו למורים מקוונים. היא מדגישה, בצדק, שלא מדובר רק בחלוקת מחשבים למורים, אלא גם בהשתלמות שעוזרת למורים לשלוט במיומנויות מחשב, ועוד יותר חשוב, עוזרת להם:
להבין את השילוב המיוחד בין הפדגוגיה לטכנולוגיה.
אני שותף לתקוות של אסתי. אם הפרויקט יכול לקדם את הנושאים האלה, הוא ללא ספק פרויקט חיובי. אבל נדמה לי שאני פתוח אופטימי מאשר אסתי. אינני בטוח שברור ליוזמי הפרויקט מה, מעבר לחלוקת ציוד, הוא אמור להשיג. הכתבה מתייחסת לתחרות הקשה בה נמצא המורה – תחרות בין המורה לבין האינטרנט על תשומת לב התלמיד בשיעור:
קליק אחד במחשב, והתלמיד יודע את כל מה שהמורה רצה ללמד אותו ב-45 הדקות של השיעור. בתחרות הזאת המורים נשארים לרוב מאחור.
אם זאת הבעיה המרכזית, צר לי להכריז שמחשבים לא יפתרו אותה. אולי הבנתי לא נכון, אבל לפי הכתבה, הבעיה איננה כיצד לעורר עניין אצל תלמידים, או כיצד לשלב מידע ממקורות רבים ומגוונים לתוך תכנית הלימודים. הבעיה היא שתלמידים יכולים, באמצעות "קליק אחד" לדעת כל מה שמורה מנסה ללמד במשך שיעור שלם. אני כמובן מפקפק בקיומו של הקליק האחד הזה, אבל זה עניין שולי. מה שמדאיג אותי היא המחשבה שמורים מלמדים שיעורים שבסך הכל מעבירים מידע יבש שאפשר לרכוש במספר קליקים. אם זה מה שמורים עושים, כל התקשוב שבעולם לא יעזור לתקן את הבעיה.

הוגי התכנית אינם חוסכים ביקורת על המערכת החינוכית. בכתבה אנחנו קוראים, למשל, כיצד נרקם הרעיון של "מחשב לכל מורה" אצל אורי בן-ארי:

החלום התחיל עוד כשהיה באינטרנט זהב, כאשר במסגרת העבודה נעשה ניסיון לחבר קבוצת מורים לעיסקת אינטרנט. מהר מאוד התברר שאין עם מי לדבר – שהמורים רחוקים מהאינטרנט כמרחק מעבד התמלילים "איינשטיין" מאייפון.
אני יודע שאין זה אופנתי לבוא להגנתה של המערכת, אבל הטענה הזאת מעוותת את המציאות. אני מלווה את תהליך הטמעת המחשב והאינטרנט במערכת החינוכית שנים רבות. לא פעם התאכזבתי מהקצב האיטי של התהליך, ומכך שמורים רבים לא מצליחים לרכוש את המיומנויות הדרושות. אבל אני חייב גם להודות שרבים במערכת הבינו שהתקשוב יכול, וצריך, להשפיע על הפדגוגיה, והם עשו זאת בתקופה שבה אנשי עסקים רבים עדיין חשבו שכל מה שדרוש הוא להזרים עוד ועוד ציוד לתוך בתי הספר.

אבל הכתבה מתעקשת לצייר תמונה אחרת – תמונה שבה הישועה באה מבחוץ. אני בטוח שהמורה מדימונה שהכתבה מצטטת היא מורה טובה מאד. ואני משוכנע שהמחשב שהיא קיבלה, וההדרכה בשימוש בו בהכנת שיעורים ובכיתה עושים אותה למורה עוד יותר טובה. אבל דווקא בגלל זה אני חושש שהכתבה עושה לה שירות דב. לפי הכתבה, אפשר להתרשם שהמחשב עושה את כל ההבדל והופך שיעור משעמם לשיעור מעניין. לפי המורה:

אני רואה אישית שהישגי התלמידים עולים וגם העניין שלהם. למשל, כשלימדנו על נושא משבר המים, הכנו מצגות וסרטונים. זה תפס אותם הרבה יותר מאשר אם סתם הייתי עומדת מולם ומדברת
אבל מורים טובים מצאו דרכים מעניינות להחיות את נושא משבר המים (ונושאים רבים אחרים) הרבה לפני שהיו להם מצגות וסרטונים. מורים טובים לא חיכו לתקשוב כדי שהם יעשו משהו אחר בשיעור מאשר סתם לעמוד מול כיתה ולדבר.

אני מייחל ליום שבו לכל מורה יהיה מחשב, ושהוא יידע להשתמש בו כדי להשביח את ההוראה שלו. אם פרויקט "מחשב לכל מורה" מקרב את היום הזה, אני בוודאי רואה בכך ברכה. אבל אני מתרשם שיוזמי הפרויקט רחוקים מלהבין את הערך הפדגוגי האמיתי של מחשב בידי כל מורה, ושל התקשוב באופן כללי. ואני חושש שבגלל זה, ולא בגלל התנגדות של המורים, היכולת של הפרויקט להשפיע על המערכת לא תהיה גדולה.

די פשוט, אבל די משכנע

ד"ר הלן בארט היא, ללא ספק, אחד המומחים בתחום הפורטפוליו הדיגיטאלי. בארט מנהלת בלוג שמתעדכן לעתים די קרובות המתמקד כמעט באופן בלעדי בנושא של פורטפוליו. כאשר בלוג עוסק בנושא אחד מצומצם בלתי-נמנע שתהיה בו מידה לא קטנה של חזרה (זה קורה, כמובן, גם לי) אבל בדרך כלל אני מוצא מספיק גיוון בדברים שבארט כותבת כדי להצדיק את המשך העיון בבלוג שלה.

בנוסף לבלוג שלה, בארט מעדכנת דף שבו היא מקשרת להתנסויות שלה בבניית פורטפוליו דיגיטאלי באמצעות כלים שונים. העדכון האחרון בדף הזה היה לפני שנה, כאשר היא הוסיפה קישור לכלי ה-33 שהיא בדקה. יש בעייתיות לא קטנה בדף כזה. הבדיקות שלה התחילו בשנת 2004, והרבה מהכלים שהיא סקרה אז השתנו מאז. כך קורה שבמספר מקרים הדיווח שלה, והניסוי שהיא ערכה עם הכלי, אינם משקפים את הכלי כפי שהוא קיים היום. יתכן שזאת הסיבה שהדף הזה לא התעדכן כבר שנה. בארט בוודאי מודעת לבעיה הזאת. אבל הדף הזה מוצא חן בעיני, ואפשר אפילו לכתוב שאני שומר לו מקום חם בלב, וזה בגלל משפט שבארט מבליטה ממש בתחילת הדף, משפט שהיא כותבת הנחה אותה כבר משנת 1990 כאשר היא כתבה את הדוקטורט של (על הנושא של פורטפוליו דיגיטאלי, כמובן):

When learning new tools, use familiar tasks; when learning new tasks, use familiar tools.
מספר פעמים בעבר, כאשר התבקשתי לתאר תהליך של הטמעת השימוש בטכנולוגיות אינטרנטיות, ניסיתי לבטא את הרעיון הזה. אני חוזר שוב ושוב אל הפשטות הקולעת של המשפט של בארט כדוגמה מצויינת לרעיון שאני מנסה לבטא.

רעיון הפורטפוליו הדיגיטאלי חופף במידה מסויימת לרעיון "סביבת הלמידה האישית" (Personal Learning Environment) שנעשה פופולארי מאד בשנתיים האחרונות – במיוחד בזכות כלי Web 2.0. בלוגרים חינוכיים רבים מתארים את ה-"סביבות" האישיות שלהם – במקרים רבים בצורה גראפית. בדרך כלל אלה תרשימים עם צלמיות של כלים רבים וחיצים שמקשרים ביניהם. אלה אמורים להראות לנו כיצד הלומד קולט ומעבד מידע, גם מהרשת, וגם מעמיתים ברשת (קשה לי לזכור אם ראיתי פעם תרשים כזה שמכיל גם ספרים או ספריות גשמיות). לצערי, יותר מאשר התרשימים האלה מצליחים לתאר תהליך למידה, הם מראים עד כמה אנחנו מוצפים בכלים.

השבוע בארט העלתה תרשים שמתאר כיצד היא תופסת מה זה פורטפוליו שמתפתח על גבי תשתית של בלוג. התרשים די פשוט, ואולי בכך הכוח שלו:

ברור שעבור בארט הפורטפוליו איננו רק מאגר של עבודות שבסיום השנה יכול להוות בסיס להערכה. הפורטפוליו שלה מכיל גם מרכיבים של "סביבת הלמידה האישית" – בעצם, זאת סביבת העבודה של הלומד. בארט מחברת בין התהליך והתוצר. החיבורים האלה – בין מרכיב ה-Conversation (Process) לבין ה-Presentation (Product), וגם בין ה-Workspace וה-Showcase, די הגיוניים, וקשה להגיד שמה שהיא מתארת ייחודי או מקורי. עם זאת, יש כאן שימוש מעניין של סוג של בלוג המאפשר לא רק מאמרונים (posts) אלא גם דפים (pages), כאשר בארט מתארת את השימוש בראשון כסביבת העבודה, ואת השני כסביבת התצוגה. אם רעיון הפורטפוליו הדיגיטאלית יזכה לעדנה מחודשת במערכת החינוך, התיאור של בארט בהחלט יוכל לשמש בסיס לפורטפוליו מוצלחת.

טוב שהידיעה הופכת לנחלת הכלל

כאשר כותרת מהניו יורק טיימס – In Study, Online Education Beats Classroom – הופיעה בקורא ה-RSS שלי הבקר היה צפוי שמיד אקליק כדי לקרוא במה מדובר. אבל לא ציפיתי שאגלה שמדובר במחקר שנערך תחת חסות משרד החינוך האמריקאי שעליו כבר כתבתי לפני חודש וחצי. טיפה מוזר לי שכתבי הטיימס לענייני חינוך מצאו את המחקר הזה רק עכשיו, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. כאשר המחקר התפרסם יחסית מעטים בבלוגוספירה החינוכית התייחסו אליו. לאור העובדה שבלוגרים שעוסקים בתקשוב בחינוך מעוניינים להבליט התייחסויות חיוביות לתקשוב וללמידה מקוונת, ההתייחסות הדלילה הזאת היתה טיפה מוזרה. אפילו אלה שכן הזכירו את המחקר לא התרגשו במיוחד. ג'ורג' סימנס, למשל, הקדיש רק פיסקה קצרה לדיווח על המחקר, וציין:
The questions we ask in research are sometimes more interesting than the findings…
הכתבה בטיימס די קצרה, ואיננה מעמיקה. אין בה טענה שלמידה מקוונת מהווה מהפכה חינוכית. אולי אפילו ההפך. מצוטט בה האחראי ללימודים מקוונים באוניברסיטה באריזונה, אדם שבהחלט מעוניין לקדם קורסים כאלה, המודה שנכון להיום הפדגוגיה בקורסים האלה די סתמית:
Universities – and many K-12 schools – now widely use online learning management systems, like Blackboard or the open-source Moodle. But that is mostly for posting assignments, reading lists, and class schedules and hosting some Web discussion boards.
לצערי, הערכת המצב הזאת נראית לי די אמינה. ואם חלק ניכר מקורסים מקוונים אינם מנצלים את התקשוב בדרכים מקוריות, יש טעם לשאול למה המחקר מגלה שתלמידים וסטודנטים לומדים בהם (טיפה) טוב יותר. כאשר כתבתי על המחקר הזה לראשונה הדגשתי שתי נקודות – בלמידה המקוונת הזמן שהלומד מקדיש למפגש אישי עם חומרי הלמידה כנראה גדול יותר מאשר בקורס פנים אל פנים, ובנוסף, קורסים כאלה מכילים מרכיבים של חשיבה רפלקטיבית שעוזרים לסטודנטים להפנים את הנלמד. הנקודות האלו זוכות רק לרמז בכתבה בטיימס, ובעצם אין בה ממש הסבר לנתונים שבמחקר.

אבל הסבר זה או אחר חשוב פחות מאשר העובדה הפשוטה שכתבה כזאת מופיעה בניו יורק טיימס. אינני יודע למה הבלוגוספירה החינוכית לא הגיבה בהמונים לכתבה, אבל אין ספק שכתבה אחת בניו יורק טיימס מפיצה את המסר לציבור הרחב הרבה יותר טוב ממספר בלוגים. תוך יום היו יותר מ-70 תגובות לכתבה באתר הטיימס. לעתים קרובות התגובות לכתבות בענייני חינוך בעיתונות הכללית רדודות לדמי. הפעם התרשמתי מרמתן. הדיון שהתנהל בתגובות היה ער מאד, והרוב המכריע של התגובות היו ענייניות ושקולות. מעניין לציין שכמעט 20% מהמגיבים ציינו שהמחקר איננו בהכרח מצביע על הישגים בלימודים בעקבות הלמידה מקוונת, אלא שאולי מראש האוכלוסיה שבוחרת ללמוד בקורסים מקוונים מורכבת מאנשים בעלי נטייה להשקיע יותר בלימודיהם. כפי שכותב מגיב אחד:

Isn’t it a self-selecting group that would want to learn online? Could this be a reason why those taking online courses do better? There’s a certain drive and motivation necessary to force yourself to learn something you don’t have to.
ואפילו אם זה נכון (ויש בטענה הזאת לא מעט הגיון), טוב שהממצאים של המחקר הזה מגיעים לקהל רחב. ככל שמידע על הכדאיות של למידה מקוונת זוכה לחשיפה רחבה, צורת הלמידה הזאת תוכר יותר ויותר כאופציה לימודית לגיטימית.

עדכון:

רגעים ספורים בלבד אחרי פרסום המאמרון שמתי לב שאתר כלכליסט מתייחס למחקר הזה, והגיע אליו דרך הכתבה בניו יורק טיימס. בכלכליסט התייחסות מעניינת שמתמקדת בפער ההולך וגדל בין אלה שיכולים ללמוד בצורה מקוונת, לבין אלה שנדונים להמשיך ללמוד בשיעורים פרונטאליים בבתי ספר שהם פחות מוצלחים. יש כאן בעיה אמיתית, אם כי היא איננה קשורה ישירות למחקר עצמו.